- בומרנג – פרק 1 – רשת הביטחון של ברק
- בומרנג – פרק 2 – התנזים של מופז
- בומרנג – פרק 3 – מונה ליזה של עמוס גלעד
- בומרנג – פרק 4 – שאיתו הצדק
קודם שהלך לוועידת קמפ דייוויד, כינס אהוד ברק דיון מודיעיני משמעותי אחד בלבד וישיבת קבינט אחת קצרה. האיש שביקש לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באיבחת חרב, וקצב לכך חמישה עשר חודשים מיום בחירתו לראשות הממשלה, שמע רק פעם אחת את אלה שהחזיקו ברוב המכריע של המידע על האויב, ודיווח רק פעם אחת, קצרה במיוחד, לעמיתיו בחוג הרשמי של מקבלי ההחלטות.
הדיון המודיעיני התקיים ב-15 ביוני 2000, יום חמישי. יום קודם לכן נודע לראשי אגף המודיעין שיהיו להם חמש דקות בלבד להציג את עמדתם בפני ראש הממשלה. ראש אמ"ן, אלוף עמוס מלכא, היה עצבני ומאוכזב. אני מוותר על התענוג, אמר לראש חטיבת המחקר, תא"ל עמוס גלעד. בשביל חמש דקות אני לא בא. גלעד, לעומתו, לא חשב שחבל על הזמן. גם חמש דקות היו יותר ממה שקיבל עד אז כדי להשמיע את עמדתו.
הדיון נקבע לשש וחצי בערב. בשמונה הייתה מתוכננת מסיבת פרידה בשדה דב למפקד חיל האוויר היוצא, אלוף איתן בן-אליהו. כל מי שמכיר את ברק יודע שכשהוא קובע ישיבה לשש וחצי, השעה האמיתית שהדיון ייפתח בה היא מתי שהוא בין שבע לחצות. הרמטכ"ל מופז וסגנו עוזי דיין המתינו בלשכותיהם, כדי להספיק לעבוד עוד קצת עד שברק אכן יגיע.
בשבע נכנס ברק סוף סוף, נוגס בסנדוויץ'. "זו ישיבה חשובה," אמר. "לא מן הנמנע שנעשה דיון כזה גם בקבינט, אם כי שם יצטרכו להיות התאמות כי הכול דולף." פרנויית ההדלפות של ברק ויחסו המזלזל כלפי הקבינט היו מוכרים היטב לנוכחים.
דבר, אמר ברק לגלעד, הנציג הבכיר של אמ"ן.
גלעד היסס. לא התכוננתי לדיון, אמר. יש לי רק חמש דקות.
יאללה, דבר, אמר ברק.
כאמור, גלעד לא היה מוכן כפי שקצין צבאי מתכונן בדרך כלל: לא מצגת ולא ניירות, לא מסמכים חסויים ולא סיכומי דיון. אבל לא עמוס גלעד יירתע ברגע שכזה. זה היה עבורו אחד מן הרגעים שקצין מודיעין חי עבורם, וגלעד מעולם לא תפס את תפקידו של איש המודיעין במונחים צנועים של מי שמספק אינפורמציה בלבד.
"ערפאת," אמר, "תופס את עצמו במונחים היסטוריים. במבחנים קודמים היה מוכן לשלם על כך מחיר, כמו למשל כשגורש מלבנון. אם יידרש להכרעה היסטורית מול ויתור על עקרונותיו, לא יוותר. הוא חושב שהוא נצחי." גלעד הרים את ראשו. חמש הדקות שלו כמעט תמו.
"אל תקצר," אמר ברק.
גלעד המשיך. הוא דיבר על השפעת הנסיגה מלבנון על ערפאת. "13 בספטמבר נקבע לסיום המו"מ על הסדר הקבע," אמר גלעד. "אם לא יתקבלו דרישותיו של ערפאת, הוא יצטרך לפנות לדרך חלופית. הגענו לצומת הכרעה. ערפאת יצטרך להחליט אם פניו להסדר או לא. זה מצב משברי. ערפאת כבר מכין אותו זמן מה, על ידי מדיניות הדלת המסתובבת וחיזוק התנזים. הוא יחפש מועד ואירוע שיגבש סביבו אמוציות. זה יכול להיות בספטמבר או בנובמבר, אבל זה יהיה השנה – אם לא יהיה מענה לדברים החשובים לו." הנוכחים זעו בכיסאותיהם. עוד מעט זמן לצאת לשדה דב, לתת כבוד לעמית המסיים את שירותו. לברק, לעומתם, היה זמן. הוא רצה לדעת מה האלטרנטיבות שרואה ערפאת.
"אנחנו סבורים," אמר גלעד, "שההחלטה עכשיו היא מסוג ההחלטות ההיסטוריות. אם יהיו כל מיני סידורים וישראל תכיר במדינה פלסטינית, זה עשוי לדחות את הקץ. אני חושב שזה לא יהיה מספיק.. הוא לא יוכל לחיות עם מה שאתה מייעד לו כהישג גדול – מדינה על %85 או %90 מהשטח. ירדן ומצרים לא ייתנו לו תמיכה, והוא יוקע על ידי עמו כבוגד. הוא יכול לדחות את המשבר בשבעה חודשים, אבל אנחנו בנתיב משברי אם לא יבוא לידי מיצוי הנושא המדיני כפי שהוא הבין אותו. כך הוא הבין את אוסלו: מדינה בקווי 1967 ומימוש זכות השיבה. הוא לא סוחר נדל"ן. אם נגזר עליו להיעלם מבמת ההיסטוריה באש ובתימרות עשן, הוא יעדיף את זה על פתרון של בגידה." גלעד התיישב, סמוק ונרגש.
רוב הנוכחים בחדר שתקו. רובם, ממילא, ניזונו מחומר מודיעיני שסיפק אמ"ן, ומן הניתוחים של גלעד עצמו. רק אחד מהם, איש מוכר בציבור הרבה פחות מגלעד, היה מסוגל להציג עמדה מנומקת שתתמודד עם שלו. זה היה המזרחן מתי שטיינברג, היועץ לראש השב"כ. שטיינברג חיבר ביוגרפיה של ערפאת לשימוש מערכת המודיעין עוד בשנות השבעים, ועדכן אותה כמה פעמים מאז. הייתה לו השפעה של ממש על עמדת השירות בימיו של הראש הקודם, עמי איילון, שהוחלף באבי דיכטר חודש וחצי לפני הפגישה. שטיינברג חלק על גלעד. לטעמו, היה לערפאת מרחב גמישות טריטוריאלי מסוים. בקעת הירדן, אמר שטיינברג, חשובה לו מאוד. בלעדיה יחוש כמו בצינוק. ככל שניתן לו יותר בבקעת הירדן תהיה אפשרות להשיג יותר בירושלים.
שטיינברג הזה מוצא חן בעיניי, אמר ברק לעצמו. אני צריך לסדר לו תפקיד של יועץ אצלי. כדאי לדבר על זה עם דיכטר. בקול אמר שלדעתו, ערפאת נקרע בין שני הלכי רוח: אחד מושך לעימות, השני אומר שאין בעימות טעם, כי אולי יהיה אפשר להגיע להסכם מסגרת גם בלעדיו. זה תלוי גם בנו, סיכם ראש הממשלה ושר הביטחון. השעה הייתה קרובה לתשע. "לךָ" זרק מישהו בחדר לברק, " לא תהיה בעיה להגיע לשדה דב". שאר הנוכחים בחדר אמרו דברים קצרים, או שתקו. ברק קם. הדיון המודיעיני הגדול היחיד, שקדם לוועידת השלום החשובה ביותר מאז ימי מנחם בגין, הסתיים.
תיאור הדברים המופיע כאן לקוח מתוך התחקיר של אגף המודיעין, שהוכן ביוזמתו של גלעד ובשיתוף פעולה מלא של ברק. הוא אמור לשרת את הזיכרון ההיסטורי בדרך נוחה לשניהם: גלעד אמור להצטייר כמי שהזהיר מפני העומד להתרחש, ברק כמי שהביט לסכנה בעיניים ועשה את מה שצריך לעשות. המציאות לא הייתה נוחה כל כך.
גלעד אמר ערב קמפ דייוויד ולאחר מכן לא רק את מה שהוצג כאן, אלא גם דברים רבים אחרים, חלקם סותרים. ברק מצטייר מן הדיון כמי שהוביל את ישראל בקו ישיר, מלווה בתהליך דל להדהים של חשיבה והתייעצות, לעימות חזיתי קשה. הוא מיעט לשאול לדעתם של בעלי המידע, לא ממש הקשיב למה שנאמר לו, ופענח את הדברים על פי דרכו, בלי להתייחס לאלטרנטיבות שהיו עשויות למנוע את ההתלקחות. אף על פי שהוזהר כבר בספטמבר 1999 שיש אפשרות להידרדרות, לא החל בשום הכנות לקראתה, כולל הגדרת מטרות וגבולות פעולה. האמת היא שלמרות כל מה שאמרו לאחר מעשה, לרוב הנוכחים בחדר – כולל ברק עצמו – לא היה שום מושג שכך הדברים עומדים להתפתח.
אהוד ברק לא הואשם מעולם בצניעות מזויפת. כבר ב-1967, כשהחליט לחזור לצבא "כי שם קורים הדברים המכריעים" כפי שאמר לידידו מנחם דיגלי, חשב ברק בן ה-25 על עצמו במונחים של מנהיג לאומי לעתיד. בניגוד לרוב הרמטכ"לים, שהתגלגלו מתפקיד לתפקיד ומחתימה לחתימה, ברק לא מצא את עצמו בלשכת המפקד של צה"ל במקרה.
ליד לשכת הרמטכ"ל תלויים דיוקנאות של כל אלה שזכו לכהן בתפקיד. חלקם מחייכים, חלקם לא. רפאל איתן בחר להצטלם בכומתה לראשו. ברק מצולם מחזיק עט בידו, לא בדיוק מביט אל המצלמה, כאילו הופרע ממלאכתו באותה שנייה ממש – והמלאכה איננה פיקוד, אלא חשיבה וכתיבה. אף אחד לא יופתע לגמרי אם יתברר שברק גם הדריך את הצלם לגבי זמן הפתיחה של הצמצם. אחרי הכול, מדובר לא רק באדם שנתן הוראות צילום באולפני טלוויזיה, אלא גם במי שנכנס לבית האבלים של עוזי ברעם, כשישב שבעה על אשתו רותי ז"ל, ונשא באוזני רופאה של רותי ברעם הרצאה מלומדת על תהליך התפתחותו של התא הסרטני.
אבל אפילו גבהות הלב הידועה של ברק צמחה לפסגות חדשות עם בחירתו לראשות הממשלה. אולי זו הייתה הבחירה האישית, הניצחון הגדול על בנימין נתניהו. אולי התממשותם של החזונות שהיו לו לגבי עצמו: הוא עומד להיות גדול לפחות כמו בן גוריון . לא רבין (שאותו ניכס לעצמו בפומבי). לא אחת, כשהיה בטוח שאיש מהשומעים לא ידליף, תיאר ברק את רבין כהולך בקטנות. אני מעריץ, אמר פעם, את הגנרל שיודע לתכנן את המהלך הגדול ובכל זאת עומד ליד הפירצה כשהכוחות עוברים דרכה. רבין היה רק איש של פרצות. ברק, בעיני עצמו, היה הרבה יותר מזה.
את כל מי שהזהיר אותו מפני התהליך שהוביל לקמפ דייוויד ביטל בהינף יד, נשען על כל הפעמים שבהן הוא חשב אחרת מכולם – והצליח. אמרו גם שבקשת הסליחה מעדות המזרח לא תעזור, חזר ואמר. אמרו שאני לא ממריא. אמרו שאף אחד לא יכול נגד ביבי, אמרו שאני לווייתן מת. ואיפה כל אלה שאמרו ואיפה אני. וכך יהיה גם עם אסד, עם ערפאת, עם הנסיגה מלבנון, עם הזקנה במסדרון של בית החולים (שעליה נהג ברק לומר, תוך פירוט לוחות זמנים כדרכו, שברבעון השלישי של 2000 תחל הצמיחה ורבעון אחד לאחריה תבוא הרווחה, "כי הדברים האלה תמיד קורים בהפרש של רבעון אחד"). אתם עוד תראו.
גם אל הדיון המודיעיני שתואר למעלה, כמו אל הדיון בקבינט ואל אזהרותיהם של חיים רמון, יוסי ביילין ורבים אחרים, התייחס בצורה דומה. אל תלך לקמפ דייוויד מתוך גישה של הכול או לא כלום וחשיפת האמת על ערפאת, אמר האלוף עוזי דיין, למפקדו מימי הסיירת. אפילו אם הניסוי שלך יצליח, כשהמעבדה תישרף הארנבים לא יודו לך על שחשפת בפניהם את המציאות . ברק חייך בסלחנות. בעיני ברק, התנהלותו כראש ממשלה לא הייתה אלא הגשמת מה שחזה לעצמו שנים קודם לכן. לא רק אישיותו וייעודו זכו לאישור, אלא גם דרך העבודה המיוחדת שלו: לבדו, על פי כלליו שלו, תוך התייחסות פונקציונלית לאנשים וראייה של הצורך שלהם בשיתוף כחולשה אנושית נסלחת. כמפקד סיירת מטכ"ל יצק ברק את יסודות העבודה הנהוגים ביחידה המובחרת עד היום. במסגרת הזאת, מפקד המבצע (המכונה ביחידה "מצביא") אינו עובד עם הכוחות שעליהם יפקד אלא עם מטריצה מסובכת של נתונים. מועד זריחת הירח בתאריך נתון מעל אתר רחוק מגבולות ישראל, היכולת של כמות מוגבלת של אנשים לשאת כמות ידועה של משקל, השעה שבה החקלאים יוצאים לשדותיהם בעונה הספציפית שבה מדובר – הכול מוכנס אל תוך המטריצה.
מסביב נוהם הסער. חיילי הצוות, בראשות מפקדם (שאינו מפקד המבצע), עוסקים חודשים בתרגול אלמנטים של נוהל הקרב, למבצע שמהותו אינה ידועה להם. הם רצים שבועות עם משקלים אדירים, כי המצביא חייב לדעת את המכפלות של אנשים וציוד שנכנסות לטבלה. פיתוחים טכנולוגיים מיוחדים, שאיש מבין המפתחים אינו יודע למה בדיוק נועדו, נבנים בעלות של מיליוני דולרים. לא פעם הצוות מתמרד, שחוק מעייפות ומחוסר ידיעה. אבל עבור המצביא המרד הזה אינו אלא שמועה, רכילות שמפקד הצוות מספר לו עליה בסוף השבוע. המצביא שואל רק "טיפלת בזה?" ואפילו אינו ממתין לתשובה החיובית.
ובסופו של דבר, ההחלטה לבצע או לא לבצע, ואפילו להגיע עד היעד ולהחליט לחזור, נתונה בידיו. בבונקר הפיקוד יכולים להיות שר הביטחון או ראש הממשלה, ברקע יכולים לעמוד הוצאות אדירות וסיכון חיים ומשימה בעלת חשיבות לאומית, אבל המצביא – לפעמים לא יותר מסרן בן 25 – יכול לומר שהתנאים לא בשלו, שהמטריצה לא התכנסה, ואיש לא יכריח אותו לבצע. אולי יקרעו אותו בתחקיר, אולי לא יקראו לו למבצע הבא, אבל זכות ההחלטה הסופית היא שלו.
ברק, החייל המעוטר ביותר בצה"ל, אמר פעם שאת הצל"שים שלו קיבל לא על אומץ לבו שלו, אלא על חרדותיהם של הממונים עליו. כמו משפטים רבים אחרים שלו, יש באמירה הזאת משהו המספר עליו יותר משהתכוון. הוא לא זכה לעיטורים על שהשליך את נפשו מנגד. המבצעים שתִכנן וביצע היו, מבחינתו שלו, בתוך מעטפת הסיכון המחושבת. כל עוד המעטפת הזאת לא נפרצה, הסכנה לא הייתה כזאת שהיה בה כדי לבטל את המבצע.
מבצע "ארגז", שבו חטפה סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק קצינים סוריים כדי להחליפם בשבויים ישראלים, בוצע שלוש פעמים. בפעם השנייה בוטל המבצע בשעת מעשה, בהוראת הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון, כשברק וחייליו בשטח והכוח הסורי ממש לידם. ברק זעם בגלוי על הבכירים ממנו. בניסיון השלישי נשאר בבונקר הפיקוד, משגיח על המבצע שלו מפני האויב האמיתי, הפיקוד העליון. המעטפת לא נפרצה, החטיפה בוצעה כמתוכנן, וברק הוכיח לסביבה – הוא עצמו הרי מעולם לא היה זקוק להוכחה – שהוא צודק, וחישוב הסיכון שלו מדויק יותר משל אחרים.
ברק התייחס לתפקידו כראש ממשלה בדיוק באותם פרמטרים. ניצחונו המרשים בבחירות היה בעיניו תוצאה של תכנון מדויק ושל קמפיין מבוצע היטב, ולא של הטינה לבנימין נתניהו. הניצחון היה עוד הוכחה שאם אתה פועל בתוך המעטפת, תנצח. חאפז אסד, ביל קלינטון, יאסר ערפאת – כל אלה לא היו יותר מאשר נתונים במטריצה. הקבוע היחיד שלה היה שאהוד ברק מנצח.
מישהו אחר היה עשוי להסיק מן הדיון המודיעיני ומן האזהרות, שאסור לדחוק את ערפאת אל הקיר. שיש עדיין מרחב תמרוּן – אפילו לפי דבריו של גלעד. "אם יידרש להחלטה היסטורית," אמר גלעד. "אם לא יבוא לידי מיצוי הנושא המדיני כפי שערפאת מבין אותו." אם כל אלה יקרו – כלומר, אם יגיש ברק לערפאת הצעה שאינה קבילה עליו – יגיע מצב משברי שרק יחכה להזדמנות לפיצוץ. אבל אין הכרח שזה יקרה. אפשר להמשיך ולהניע את התהליך. אפשר לא לדחוק את ערפאת אל הפינה. אפשר לבחון את הגמישויות שהזכירו הלוי ושטיינברג, או אופציות אחרות. היה אפשר אפילו, ב-15 ביוני ואף לאחר מכן, לדחות את עצם קיום הוועידה – שברק דחק אליה את קלינטון וערפאת כנגד רצונם.
ברק אף פעם לא היה מישהו אחר. הוא הלך לקמפ דייוויד ודחק את ערפאת לפינה, מגייס לעניין גם את נשיא ארה"ב ביל קלינטון. ערב הוועידה אמר ערפאת לקלינטון שהוא הולך אליה בחוסר רצון, והיתנה את הסכמתו בכך שאם תתפוצץ לא יואשם בכישלונה. קלינטון הסכים, אבל בסופו של דבר – נעלב מהעובדה שערפאת לא שקל את הצעותיו ומושפע מתסריט ה"בוא נגמור את זה עכשיו" שהציג לו ברק עוד לפניה – עשה בדיוק מה שהבטיח לא לעשות. אחר כך, אף על פי שהאזהרות על "מועד ואירוע שיגבש סביבו אמוציות" – נתן ברק כלאחר יד אישור לאריאל שרון לעלות על הר הבית.
האם הלך ברק לקמפ דייוויד מתוך מחשבה, שאם לא יהיה הסכם תהיה מלחמה? ספק גדול. לכל היותר העלה בדעתו, שכישלון הוועידה יוביל לסיבוב של אלימות, דומה לזה שהיה באירועי המנהרה ב-1996. בעיקר היה משוכנע, כפי שחזר ותיאר באוזני מקורביו ובתדרוכים לתקשורת, שברגע האמת יהיה הסדר. מה שברור הוא שלא בחר בדרך האלטרנטיבית, שעלתה בבירור מתוך דבריהם של אנשי המודיעין: בחינה של מרחבי הגמישות של ערפאת (ואולי אף של הכרזה על מדינה פלסטינית), המשך ההליכה בתוואי של אוסלו שפירושו היה נסיגה נוספת מחלק משטחי יו"ש, הצגת הדברים בדרך שלא תדחוק את ערפאת לפינה. הוא התאהב בתדמית המנהיג הנחוש, החושף את האמת. גם בפעם הכמעט יחידה שבה התייעץ עם אנשי המודיעין, לא למד מאזהרותיהם דבר.
הכישלון בקמפ דייוויד הכה בברק מכה קשה. כבר במסיבת העיתונאים שאחרי הוועידה החל לנסח את רשת הביטחון הציבורית. במקרה של מלחמה, חזר ואמר לאנשיו, ישראל חייבת להגיע לעימות כשבאמתחתה שני דברים: לגיטימציה בין-לאומית ואחדות פנימית. זה היה בעיניו ההבדל בין היכולת לשמר את הישגי המלחמה ב-1948 ו-1967 (אז התקיימו שני התנאים האלה) לבין מלחמת קדש, שבה לא הייתה לישראל לגיטימציה בין-לאומית והיא גורשה מסיני, או למלחמה נעדרת האחדות הפנימית שהוביל אריאל שרון ב-1982.
ראיית העולם הזאת נבעה כולה מאופיו של ברק: מהצורך בשולי ביטחון, שבתוכם הוא רשאי לפעול כרצונו מבלי להסביר ובעצם ללא סיכון. שולי הביטחון נשענו על ההכרה, שעמוק בלב הישראלי לא השתנה כלל חוסר האמון המוחלט בערבים, שהאמירה "אין פרטנר" אולי מחסלת את התקוות לשלום, אבל מסדרת מחדש את התודעה הציבורית, שבשנות אוסלו נדרשה להתמודד עם האמונות והפחדים העמוקים ביותר שלה. ברק, שאמר פעם על עצמו שהוא המרכז הישראלי, ידע שחוסר האמון שלו בהשתנות הפלסטינים מאפיין את הרוב בישראל. הוא ידע שאף על פי שהכריז למעשה על מלחמה קרבה, משהו בנפש הישראלית שב למנוחתו. כותרות העיתונים אחרי קמפ דייוויד, ששיבחו את עמידתו האיתנה ומנהיגותו, הבהירו לו שרשת הביטחון הזאת לא נפרצה.
יחד עם החשש האובססיבי משיתוף אחרים, והרצון לשמור את כל הקלפים קרוב לחזה, נוצר מצב, שבו הוביל ברק את ישראל לקראת המלחמה כמשהו בלתי נמנע – ועדיין לא קיים שום דיון עם מפקדי הצבא על יעדים ודרכים להשגתם. לא פלא שכשפרצו המהומות, ראו האזרחים לפניהם את המלחמה הבלתי נמנעת עם האויב הרוצה בהשמדת ישראל, ואילו הצבא ראה לפניו מערכה, שהדרך היחידה לנהוג בה היא בכוח רב ככל האפשר.
בימים הראשונים של האינתיפאדה ביקש ברק להמשיך ולפסוח על שתי הסעיפים, לשמר את האחדות ואת הלגיטימציה, להשאיר בידיו את כל האופציות. הדברים שיצאו מפיו ומחצרו עסקו בעיקר באיפוק ובהבלגה: שישה שבועות אחרי פרוץ העימות אמר ראש לשכתו גלעד שר לעיתונאים שדווקא האיפוק והריסון שגילה ראש הממשלה מעידים על מנהיגות ועל אחריות לאומית . בזמן הזה כבר היו קרוב למאתיים הרוגים פלסטינים.
הוא ניסה לשדר מראית עין של שליטה, כאילו הוא מנווט את האירועים ואף מחזיק את הכולים בידיו, מוכנים לפעולה במידת הצורך. אחרי יום הכיפורים, כשבוע לאחר שפרצה האש, שיגר לערפאת אולטימטום. "עד עכשיו הוריתי להתאפק, לא לפעול אלא רק להגיב," אמר. "אם לא נראה שינוי בדפוסי האלימות ביומיים הקרובים נראה בזאת את הפסקת המשא ומתן המדיני על ידי ערפאת באחריותו וביוזמתו, ונורה לצה"ל ולכוחות הביטחון לפעול בכל האמצעים שברשותם להפסקת האלימות ". אבל לראשונה בחייו של ברק, סירב מישהו בעל חשיבות מכרעת להשתכנע שאהוד יודע מה שהוא עושה: הציבור הישראלי. אף על פי שמספר ההרוגים הישראלים היה קטן באופן יחסי, תיארה התקשורת את המתרחש כסוג של אפוקליפסה. ב-2 באוקטובר בישרו העיתונים, שלא הופיעו מספר ימים בשל ראש השנה וסוף השבוע, על "התממשות התרחישים הקיצוניים ביותר".
לא הייתה לדברים אחיזה של ממש במציאות: במהלך החג נהרג יהודי-ישראלי אחד, ועוד שני ערבים ישראלים ולא פחות מ-30 פלסטינים. אבל משהו שחור ומאיים, שנדחק לשוליים של ישראלים רבים בשבע השנים הקודמות, פרץ אל חזית התודעה. בסופו של דבר, רוב הישראלים לא באמת השתכנעו שהערבים יקבלו את קיומה של ישראל בתוכם. הקריאה של אנשי הימין "אל תיתנו להם רובים" אולי לא שכנעה את הרוב שצריך להתנגד לסיכוי להסדר, אבל הגחלים הלוחשות של האי-אמון והחשש לא כבו לגמרי. ועכשיו, האמינו רוב הישראלים, התברר שהימין צדק, אבל אוי לאותו צדק: לעולם לא ייתנו לנו לחיות כאן בשלום.
בימים שלאחר מכן החריפה התחושה הזאת והפכה למצב של מצור נפשי. ערביי ישראל יצאו להפגנות, שהסתיימו בהריגתם של 13 מהם מאש המשטרה. בעיני המפגינים הם ביטאו באופן לגיטימי זעם ותסכול, בעיני הרוב היהודי זו הייתה התגשמותו של הסיוט על גיס חמישי, הקם על ישראל לחסלה מבפנים. הערבים טענו שהם מפגינים בצומת פורדיס ובאום אל פחם. בעיני רוב היהודים היה כאן ניתוק מכוון של שני הצירים המחברים את צפון ישראל למרכז. רוב מכריע בציבור חשב שהמשטרה נהגה כשורה, רבים אף סברו שהיה צריך להגיב בכוח רב יותר.
ב-7 באוקטובר חטף חיזבאללה שלושה חיילים בגזרת הר דב . החטיפה ליבתה את הלך הרוח הקודר משני כיוונים: החשש שישראל מידרדרת לעימות אזורי, בהשתתפות מדינות ערביות שינצלו את המצב ויתקפו בגזרות אחרות, והדכדוך בשל הכישלון הצה"לי. הציבור חיפש כתובת להפנות אליה את האצבע המאשימה, ומצא אותה: האיש בלשכת ראש הממשלה, זה שהיה בטוח שכולם יתייצבו מאחוריו. עוד לפני הלינץ' ברמאללה אמר רוב הציבור בסקרים שברק מתאפק יותר מדי . צה"ל הפעיל מסוקי קרב וחייליו ירו לכל עבר, אבל הציבור הודיע לראש הממשלה שמבחינתו הוא אינו שולט, אינו יודע, אינו מספק את רצונו. ברק, שיש לו אמונה כמעט מאגית ביכולתו לשכנע אנשים אם רק ייתנו לו די זמן לדבר, התראיין לכל תחנת רדיו שהיה לה זמן פנוי. הפניקה, ואִתה הטינה המתגברת כלפיו אישית, לא שככו. ברק נלחץ. בדיונים חזר ודרש מן הצבא לספק לו מטרות, ומשלא נמצאו לו כאלה תבע לתקוף בניינים, מוסדות של הרשות, מה שלא יהיה. "תביאו לי משהו טוב יותר ואני ארד מזה" אמר לקצין שפיקפק ביעילות של התקיפות האלה.
הוא שינה את דעתו פעם אחר פעם: לאחר ההתקפה הפלסטינית על קבר יוסף , ביקש מפקד האוגדה בני גנץ לפנות את הקבר. פה זה לא טייבה , אמר לו ברק. את זה לא מפנים. תוך פחות מיממה הגיעה הוראת פינוי. במשא ומתן המדיני היו הדברים חמורים אף יותר: בעוד הרוב הקואליציוני שלו מתפורר, החל ברק להציג הצעות קיצוניות יותר ויותר, באמצעות כל שליח מתנדב – מיוסי ביילין ושמעון פרס ועד נציגיו הרשמיים, גלעד שר ושר החוץ בן-עמי .
ברק, כמו ברק, הציג את הזיג-זג הבלתי-פוסק הזה כתכנון קר רוח מראש, וידע אף להסביר אותו במשל: כשסירה שטה בים, אמר, האוחז בהגה משנה את כיוונה לעתים תכופות, כדי להתמודד עם הזרמים והרוחות. אבל מי שמתבונן מרחוק רואה שהסירה נעה בקו ישר. קוראים לזה "גאלסים" היה מסיים בידענות.
אבל הציבור לא קנה. הכותרות שיקפו את הלחץ, ואת חוסר האמון הגובר כלפיו אישית. נסיעתו לוועידה בפריז בשבוע הראשון של האינתיפאדה נתפסה ככניעה מבוהלת ללחץ הפלסטיני. ברק ניסה לשמור על מראית עין של קור רוח, ואף על פי שהוועידה הסתיימה בפיצוץ אמר לעיתונאים בדרך חזרה ש"שיא העימות מאחורינו". חטיפת החיילים בהר דב וההתפרעויות של ערביי ישראל חיזקו את הפניקה. גם במקרה הזה זיגזג ברק: תחילה סירב לפגוש את ראשי הציבור הערבי, אחר כך ניסה לשכנע אותם שיסתפקו בוועדת בדיקה, ולבסוף הקים את ועדת אור – צעד שהתפרש בציבור היהודי כהפקרה של המשטרה.
ככל שהסתחרר ברק בניסיון למצוא פתרון, כך הלך וגדל המרחק בין לשכת שר הביטחון בתל אביב לבין השטח. באחד הדיונים הראשונים לאחר פרוץ העימות החליט ברק לתת יותר עצמאות למפקדי החטיבות בשטח, אף על פי שסגן שר הביטחון אפרים סנה וראש המטה המדיני-ביטחוני דני יתום הזהירו אותו מפני החלטה שכזו.
בפועל, לא היו הדברים אלא אִשרור בדיעבד של המציאות, שבה כל מפקד גזרה פעל כראות עיניו – בגיבויו ובעידודו של הרמטכ"ל מופז. כמו הגיבור של מולייר שכל ימיו דיבר פרוזה מבלי לדעת שזה מה שהוא עושה, גם מפקדי החטיבות שמחו לשמוע שהם בעצם מקיימים את הוראותיו של ראש הממשלה ושר הביטחון. זה לא שינה שום דבר מעשי, אבל היה טוב לדעת.
בערב חנוכה, כחודשיים אחרי שהחלה האינתיפאדה, נסע סגן שר הביטחון אפרים סנה להדלקת נר ביחידה צבאית. האיש שאירח אותו היה מח"ט רמאללה, אל"מ גל הירש. הירש, בוגר חטיבת הצנחנים ומפקד לשעבר של יחידת שלדג (שבה עורר סגנון מנהיגותו התמרמרות רבה, שגבלה במרד גלוי, של מפקדי צוותים ותיקים ואנשי מילואים), הוא דוגמה, אולי מעט קיצונית בשל אישיותו, של מפקד השטח הצה"לי בראשית האינתיפאדה. הוא נמוך קומה, מדבר בשכנוע עצמי מוחלט, תופס את עצמו במונחים של ממשיך ההיסטוריה הציונית. באינתיפאדה הראשונה נפצע קשה מפגיעת אבן.
עם הזמן רכש לעצמו הירש מוניטין של אינטלקטואל, דובר רהוט של הלינגו הצבאי החדש, המלא ב"מושכים", "מעצבים" ו" המשָֹגָה ". כמפקד בית הספר לקצינים נהג הירש לחתום על מסמכים במילים "ממני תראו וכן תעשו". בהרצאות שנשא בפני תלמידי תיכון דחק בשומעיו להיות "מחוללים" ולא "נמשכים". עשור לפני כן דיבר ברק הרמטכ"ל על "איים של מצוינות", שימשכו את הצבא כולו קדימה. הירש היה בעיני עצמו – ובעיני חלק ממפקדיו – אי כזה בדיוק. והוא בהחלט התכוון למשוך.
סנה והירש שקעו בשיחה ארוכה. האל"מ בעל השאיפות לא הסתיר מאורחו דבר. כקצין האג"מ של הפיקוד בימי בוגי יעלון, היה הירש שותף מלא למשחקי המלחמה שנערכו בפיקוד לפני העימות, אבל בין הדיבורים על "הכלה" ועל "רקמה סופגת" לבין המציאות בגזרתו ובמקומות אחרים היה המרחק רב. "הפכתי את כביש 443 לכביש לישראלים בלבד," אמר בשביעות רצון, מדגיש שמדובר בהחלטה שלו. "סגרתי את כל היציאות לפלסטינים." היציאות נשארו סגורות גם בשנים שלאחר מכן.
סנה נחרד . הצבא עושה מה שבא לו, אמר לראש הממשלה לאחר מכן. ברק לא הקשיב. כמו קצינים אחרים, חש הירש שהוא מבין מה קורה ויודע הכול, כולל ידיעות שעד היום אין להן אישור בדבר חלוקה חופשית של נשק לאנשי התנזים, והוראות ברורות של ערפאת להרוג כמה שיותר ישראלים. דבר ממה שקרה לא הפתיע אותו, למעט דבר אחד: העובדה שההתקוממות נמשכה יותר משבוע-שבועיים. כשנשאל על מה הוא מסתמך בטענה שהכול מתוכנן ומה שמתרחש מולו הוא התקפה מסודרת ולא התפרעויות לא סדורות של המונים, אמר שכבר ביום הנכבה , חמישה חודשים קודם לכן, ראה במשקפת את אנשיו של מוסא ערפאת יורים עליו – ומבחינתו זו הוכחה.
הוא לא חש מוגבל בדבר, ולא הרגיש שמישהו עוצר אותו: ברצותו סגר כבישים וצירים, ברצותו הזיז מחסומים מזרחה, ואפילו הורה לסגור את עוטף ירושלים לתנועת פלסטינים. "תן להם לנשום קצת," הורה לו אלוף הפיקוד איתן, אבל הירש – כמו מפקדים אחרים – ראה בעיקר את הגערות שיספוג אם יצא משטחו פיגוע. מבחינתו, הניסיונות לחזור למשא ומתן ולהרגיע את הרוחות לא היו יותר מדיווחי חדשות ברדיו, וכל דיבור על הקלה היה כמעט בגדר פגיעה בכוחות.
רוב מפקדי השטח האחרים של צה"ל בתחילת העימות נהגו והרגישו כמוהו. ראש אמ"ן דאז עמוס מלכא סיפר שבאוקטובר 2000, פחות מחודש לאחר פרוץ האינתיפאדה, בדק ומצא שצה"ל כבר ירה מיליון ומאתיים אלף כדורים, משהו כמו מאה אלף ליום. התמונה של ימי העימות הראשונים ברורה: הפלסטינים הפגינו וירו, הישראלים ירו בתגובה – וירו הרבה.
עדותם של לוחמי צנחנים בגזרת חברון מעידה היטב על הלך הרוח בצה"ל באותם ימים. כלי הנשק הכבדים רוכזו על הגגות, וההוראה הברורה הייתה להגיב במכת אש כבדה על כל אירוע בגזרה, מקול נפץ ועד זיקוק. מקלעים כבדים, מקלעי רימונים, מא"גים וכלי נשק אישיים פצחו מיד באש, כדי ש"כולם יראו שאתנו לא מתעסקים". החיילים, שלא היו להם מטרות של ממש לירות עליהן, ירו בדודי שמש ובחלונות, בבתים שאיש לא ידע מי נמצא בהם.
הדברים בלטו עוד יותר בפיקוד הדרום. המציאות בדרום הייתה ברורה, חיילית, מוגדרת בשחור ולבן. בניגוד לערבוב של מתנחלים, חיילים ואוכלוסייה אזרחית ששרר בגדה, ברצועת עזה היו גושי יישובים מובחנים, צירים שהיה אפשר להגן עליהם ביתר קלות, שטח שהיה אפשר היה ליישם בו את תפיסת המערכה: מי שמתקרב לצמתים ישלם בחייו; שטח שצריך לנקות אותו, כדי לאפשר לצה"ל פעולה קלה יותר, "יחושף" – הביטוי הצה"לי לעקירת עצים והרס מבנים – ללא עכבות.
אלוף הפיקוד יום טוב סמיה אמר לחברי כנסת בימי הלחימה הראשונים "אף אחד לא יגיד לי איך לנצח במלחמה הזאת". סמיה ומפקד אוגדת עזה, תא"ל יאיר נווה, הפעילו מה שנתפס בעיניהם כוח מרוסן, אבל בפועל, הגיע מספר ההרוגים הפלסטינים ברצועה לעשרות רבות כבר במהלך השבוע הראשון. איש בפיקוד או במטכ"ל לא ראה בכך בעיה. בעם ישראל, אמר סמיה לאנשיו, סופרים רק את הקורבנות שלנו. ראש מטה פיקוד הדרום, תת אלוף צביקה פוגל, הודה מאוחר יותר: "מי שהוביל את האינתיפאדה זה אנחנו ולא הם. התחושה שלי היום כשאני מסתכל לאחור היא שלא הייתה לנו בררה באוגוסט – אוקטובר 2000 אלא לפתוח עימות. אנחנו הבאנו לכך שזה יקרה."
מגמה זו התחזקה עוד יותר בדצמבר 2000, כשהוחלף סמיה בדורון אלמוג. בעיני אלמוג, מינויו לאלוף פיקוד הדרום הגיע הרבה מאוחר מדי. הוא צמח בשורות חטיבת הצנחנים, ונודע כאחד ממפקדי השדה הבולטים שלה. הישגו החשוב ביותר היה במלחמת לבנון: כמפקד גדוד של יחידות חטיבתיות הוביל בהצלחה את החטיבה כולה עד לביירות. אחר כך פיקד על יחידת שלדג ועל חטיבת הצנחנים. כמפקד אוגדת עזה פינה את הרצועה עם כניסת הסכמי אוסלו לתוקפם, ואחר כך שקעה הקריירה שלו בתרדמה של שבע שנים. עתה הגיעה ההזדמנות שלו לחזור ולפקד על כוחות בקרב, והוא ידע בדיוק איך עושים זאת.
אלמוג מיסד דברים רבים שהיו עד אז בגדר של הלך רוח או סתם העלמת עין. תחילה הגדיר "אזורי ביטחון מיוחדים" (אב"מ) בתוך הרצועה ובגבולותיה – הגבול עם ישראל וציר פילדלפי שבין ישראל למצרים באזור רפיח. האב"מ לא היה אלא שטח הריגה בלתי רשמי: רצועה ברוחב של מאות מטרים, ש"חושפה" ללא היסוס מבתים, חממות ופרדסים, והונהגו בה הוראות פתיחה באש חופשיות במיוחד. אלה, בצירוף היעדר כמעט מוחלט של חקירות של מקרי מוות של פלסטינים לא חמושים, הפכו את האב"מים לשטח הפקר, שכל פלסטיני שנכנס אליו, רבים היו סיכוייו שלא לחזור.
אלמוג אישר אישית את האב"מים על גבי תצלומי אוויר. אחר כך הגדיר אס"מים, אזורי סכנה מיוחדים, שרוחבם היה גדול עוד יותר והירי בהם חופשי עוד יותר. אנחנו צריכים לשנות את הוראות הפתיחה באש, אמר אלמוג. אנחנו נקבע, ולא הפרקליטות הצבאית. אני מוכן לדבר איתם, אבל הם לא יקבעו.
בפיקוד הדרום התגלמה מערכת המשפט בדמותו של פרקליט הפיקוד דייויד בנימין: עורך דין ממוצא דרום אפריקני, מנומס ודבק בנהלים. בנימין מחה באוזני אלמוג על הבעייתיות המשפטית של צעדיו. מיום ליום הפך הדיאלוג ביניהם תוקפני יותר, כשאלוף הפיקוד אינו מהסס להשפיל את הפרקליט, לאיים בפיטוריו ולגייס לעזרתו נימוקים אישיים . "אני בן למשפחה שכולה," אמר אלמוג, שאחיו ערן נפל במלחמת יום הכיפורים, "ולא אתן שיהיו משפחות שכולות בנחל עוז ובכיסופים." מאוחר יותר היה הד טראגי לאמירתו זו של אלמוג: חמישה מבני משפחתו נרצחו בפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה במארס 2002.
רוחב האב"מים גדל במקומות מסוימים עד לקילומטר ויותר מזה. בארבע השנים הראשונות של העימות הרס צה"ל ברצועת עזה למעלה מ-2500 בתים, למעלה משני שליש מהם ברפיח. מאוחר יותר הודה צה"ל שחלק מהבתים נהרסו ללא צורך.
ימי האינתיפאדה הראשונים התאפיינו בבלבול ומבוכה בכל הנוגע למצב המשפטי של הלחימה ולהוראות הפתיחה באש. מעולם לא יצא צה"ל למלחמה ממצב כה אפור, שבו לא ברור בו מי אויב ומי ידיד, עם מי מדברים ובמי יורים. הרמטכ"ל מופז, ששאף להסיר כל מכשול שעמד בפני כוחותיו, פנה אל הפרקליטות הצבאית, והזמין ממנה הגדרה של המצב שתתאים להפעלת הכוח של צה"ל.
הפרקליט הצבאי הראשי מנחם פינקלשטיין שמח לעזור. בתוך שבועות הכריזה הפרקליטות על המצב כעל עימות מזוין, על סמך הטענה שהרשות הפלסטינית פתחה במלחמה יזומה נגד ישראל, דבר שאפילו גורמי המודיעין לא טענו אז בוודאות. להחלטה זו היו השלכות מעשיות בעניני חקירה ופתיחה באש. בניגוד לאינתיפאדה הקודמת, הפעם צה"ל לא פתח בחקירה בכל מקרה מוות של פלסטיני . ההחלטה של הפרקליטות גם הקלה מאוד את הוראות הירי.
לאורך כל הלחימה הקפידה הפרקליטות להתאים את הגדרותיה המשפטיות למה שהיה נוח לכוחות המבצעים. כשהכריזו החמאס והג'יהאד על הפסקת אש בקיץ 2003, נדרשו הפרקליטים לשאלה אם יש בכך כדי לשנות את המצב באופן המחייב החמרה מחודשת של מדיניות החקירות והוראות הפתיחה באש. הם נועצו במטכ"ל, והגיעו למסקנה שמכיוון שהפסקת האש לא תחזיק מעמד, אין צורך לעשות שום שינוי. המסר היה ברור: יהיה גיבוי משפטי לכל מה שהצבא עושה. בפועל, פירשו הכוחות בשטח את המצב, בגיבוי מופז, כרישיון ירי חופשי.
מופז היה מרוצה מן היצירתיות ושיתוף הפעולה של הפרקליטים. פינקלשטיין קיבל דרגת אלוף וצורף לישיבות מטכ"ל (יורשו בתפקיד אבי מנדלבליט נשאר בדרגת תא"ל, מה שרק מעיד עד כמה היה הצ'ופר אישי). היישום בשטח היה מידי : בשלושת חודשי העימות הראשונים נפתחה רק חקירת מצ"ח אחת על מותו של פלסטיני, אף על פי נהרגו בהם עשרות רבות של לא חמושים ויותר מ-80 קטינים מתחת לגיל 18. המסר לכוחות היה ברור, וחד-משמעי – אתם רשאים לירות קודם, וספק אם מישהו יבוא לבדוק אחר כך.
ברק שמע מסנה ומאחרים את הדיווחים על ההשתוללות של הצבא, אבל לא עשה דבר. הוא היה מתוסכל, הן מחוסר יכולתו של הצבא לשנות את מהלך האירועים והן מקוצר רוחם וסכלותם של כה רבים, שפשוט לא הבינו שהוא צודק והם טועים. השמאל כועס עליי כי פוצצתי לו את האשליה, אמר, והימין כי הייתי מוכן לוותר על הרבה כל כך. אבל עד לרגע האחרון ממש המשיך ברק להאמין שההארה בוא תבוא. המעבדה אולי עולה באש, אבל הארנבים יבינו.
ב-8 בנובמבר 2000 כינס ברק ישיבת ממשלה לדון במצב. מנהלת המשא ומתן (שמה המעודכן של מנהלת השלום שהקים), הציגה בדיון את הבסיס המחשבתי המוסכם על ברק: הפעילות הביטחונית והכלכלית צריכה להיות ממוקדת ומידתית. התפיסה הזאת עוגנה בהחלטת הממשלה. עד אותו יום כבר נהרגו מאש צה"ל כ-130 פלסטינים, מה שעשה את ההחלטה לחסרת ערך. גרוע מזה, הרמטכ"ל מופז הפגין בבירור את התנגדותו לעמדה הזאת: את העמדה שאושרה הציג ראש המנהלת, אל"מ שאול אריאלי. לעבודת המטה היו שותפים הצבא והשב"כ. למרות זאת, לא היסס מופז לומר בקול שהתוצאה אינה מקובלת עליו. "אריאלי הוא קצין במדים" אמר, "אבל הוא לא מייצג את עמדת הצבא".
ברק, ראש ממשלה ושר ביטחון כאחד, לא עשה שום דבר של ממש כדי לכפות על מופז ליישם את החלטת הממשלה. בפועל, נתן יד לפירוק החלטות הממשלה ממשמעותן ולהשתוללות הצבא בשטח. התחושה של קצינים בכירים רבים הייתה שברק אינו טורח לדעת מה בדיוק קורה בשטח, ולמעשה נותן הסכמה שבשתיקה לכל מהלך כוחני – אפילו אם לכאורה עמד בניגוד למהלכים המדיניים שאותם ניסה להוביל. הוא לא נזף בקצינים על אי מילוי הוראה ולא ניצל את סמכותו כראש הממשלה ושר הביטחון, למרות הטרוניות של שריו.
למעשה, באותם חודשים איש לא הבין בדיוק מה רוצה ראש הממשלה. במשא ומתן עם הפלסטינים, ובעיקר בשיחות טאבה, העביר ברק לפלסטינים מסרים מרחיקי לכת, כולל נכונות גדולה מאי פעם לוויתורים – שהיה ברור שאין לו שום כוח פוליטי לממש אותם גם אם יתקבלו. לעומת זאת, לא עשה דבר גם במקרים שבהם טִרפדו מפקדי צה"ל הסכמים מקומיים ויוזמות להרגעת הרוחות, כולל כאלה שרקחו שרים בממשלתו שלו.
במחסום רפיח הוצבו קודם לאינתיפאדה שישה שוטרים פלסטינים, חמושים באקדחים. ב-8 בנובמבר 2000 נורתה ונהרגה כקילומטר מן המחסום נועה דהאן ממושב מבטחים, שעבדה במחסום כמוכסת. בעקבות הרצח פירק צה"ל את השוטרים הפלסטינים שבמקום מנשקם.
בשלב מאוחר יותר, במסגרת אחד הניסיונות להרגעת המצב, הגיעה הוראה להכניס לשטח המחסום חמישים שוטרים פלסטינים חמושים. אלמוג סירב. כשהגיעו הדברים לבירור אצל ברק, נתלו כל הצדדים בנימוק טכני: ההוראה לא הגיעה אל אלמוג דרך אג"מ מבצעים, הגוף המתאם בין המטכ"ל לפיקוד. ואם כך, האלוף לא סירב לבצע הוראה, והכול נשכח. העובדה שההחלטה עצמה, מוצדקת או לא, הייתה במסגרת ניסיון לבנות מחדש מערכת של אמון ואחריות עם הצד השני נשכחה.
רק פעם אחת קרא ברק למפקד ונזף בו. זה לא היה בגלל מקרים כגון זה שתיאר השר אמנון ליפקין-שחק, שבו הגיע שחק להסכם על פתיחת שדה התעופה בדהניה וצה"ל אכן פתח את שדה התעופה אבל סגר את הכביש המוביל אליו. זה גם לא היה בגלל מקרים אחרים, שבהם התלוננו שרים על כך שבצמתים שנועדו להיפתח למעבר פלסטינים הופיעו לפתע מתנחלים, הפגינו וסגרו את המקום. הפוליטיקאים חשדו שמישהו בצבא מדליף למתנחלים על ההסכם, במטרה להכשיל אותו.
אבל כשברק קרא למפקד אוגדת עזה, תא"ל יאיר נווה, ונזף בו, זה היה בגלל משהו אחר לגמרי. במסגרת הקמתה מחדש של גדר ההתרעה האלקטרונית בין ישראל לרצועה, שעשרות קילומטרים ממנה נעקרו בידי פלסטינים בשבועות הראשונים לעימות, עקר נווה עצים בחורשה סמוך לקיבוץ בארי. מישהו התלונן, ומפקד האוגדה ואלוף הפיקוד נקראו לבירור קפדני אצל שר הביטחון. למה לא סיימתם את הליך האישורים לפני שהורדתם את העצים? שאל ברק.
במידה שברק הינחה את מופז למשהו באותם חודשים, זה היה לכיוון של פעולות קטנות וחכמות. באינתיפאדה הראשונה, כסגנו של דן שומרון, התגאה ברק בכך שהוא זה שיזם את הקמתן של יחידות המסתערבים "דובדבן" ו"שמשון". בכך, לשיטתו, לא רק החיה מסורת מימי מלחמת השחרור, אלא גם השתמש בידע ובדפוסי פעולה שנטבעו בסיירת מטכ"ל כדי להתמודד מטווח קרוב עם ההתקוממות העממית. הפעולה הקטנה והחכמה של צה"ל נגד הטרור היא הסיכול הממוקד, או החיסול. בארבע השנים הבאות היא עתידה להפוך מאמצעי אחרון, שמשתמשים בו בלית בררה, לכלי מדיניות מוצהר.
החיסול המשמעותי ביותר של החודשים הראשונים היה הריגתו של ת'אבת ת'אבת בטול כרם . ת'אבת, רופא שיניים, ידיד של רבים מאנשי "שלום עכשיו" ומוכר היטב לפוליטיקאים ישראלים רבים, היה ראש התנזים בטול כרם. השב"כ, המתוסכל מהמחסור הכללי במידע ומחוסר יכולתו להציג יעדים של ממש, העלה אותו על שולחן הדיונים כיעד לסיכול ממוקד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוצע כיעד אדם שלא היה "פצצה מתקתקת" – כלומר מחבל בדרך לפיגוע קונקרטי, שאין דרך לסכלו אלא בפגיעה מדויקת מרחוק – אלא משלֵח ומנהיג שטח, מישהו שרגלו האחת בפעילות הפוליטית והשנייה בטרור. ברק – בתפקידו כשר הביטחון, היושב בראש הישיבה – הכריע בעד, אף על פי שחלק מן המשתתפים בדיון התנגדו, ואף על פי שאנשי אמ"ן לא התבקשו לחוות דעה על השלכות החיסול.
ת'אבת ת'אבת הוא דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד, אמרו אנשי השב"כ, וצדקו. ת'אבת אכן היה פעיל שלום, ואכן שינה את טעמו בראשית האינתיפדה והחל, בתוקף מעמדו כמנהיג אזורי, לארגו פעילות טרור נגד ישראל. הסיבה הייתה פשוטה, והיא מעידה לא רק על ת'אבת אלא גם על בכירים ממנו, ובראשם מרוואן ברגותי: השטח שלט בהם. התסכול הפלסטיני העצום שהתפרץ עם תחילת האירועים סחף את ההמון – בהיעדר מנגנוני שליטה אמיתיים ומנהיגות מרסנת מצד ערפאת – בדרך שמי שהתיימר להנהיג לא ראה לעצמו ברֵרה אלא להוביל את הלחימה. ת'אבת לא קיבל הוראות סדורות מרמאללה, ולא היה צריך כאלה: היה לו ברור מה רוצים האנשים שבסביבתו ומה הם מצפים ממנו. כמות ההרוגים הפלסטיניים והקריאות לנקמה רק העצימו את הלחץ עליו.
למה חיסלה ישראל דווקא אותו, ולא פעילי טרור מסוכנים יותר, אלה שלא הייתה מחלוקת לגבי טבעם האמיתי, וחיסולם לא היה עלול להעביר מסר לפיו ישראל פוגעת במי שגם מדבר איתה? מסיבה פשוטה. ביתו של ת'אבת היה ממש מעבר לגבול, ת'אבת' היה חשוף – וקרוב. אפשר היה לפגוע בו מתוך שטח ישראל ממש, בלי להסתכן בפעולה שתנקר עיניים ובלי לסכן כוחות. ב-31 בדצמבר 2000 ירה צלף מיחידה מובחרת בת'אבת ממרחק רב והרגו. בדיעבד נטען (בעתירה שהגישו אלמנתו של ת'אבת וח"כ מוחמד ברכה לבג"ץ) שת'אבת עבר בנמל התעופה בן-גוריון שבועיים לפני חיסולו. אם רצה השב"כ לשים עליו יד, היה יכול לעשות זאת בלי לירות בו. לטענה זו לא נמצאה תשובה של ממש עד היום.
זו הייתה דוגמה ראשונה לכך שהמערכת המבצעית היא שתוביל את הלחימה, וההזדמנות היא שתקבע את היעדים לא פחות משיקולים של כדאיות ועיתוי. לפלסטינים המסר היה ברור: ישראל תהרוג את מי שהיא יכולה. גם התגובה הייתה מקומית, לא קשורה לשיקולים רחבים מדי, כולה נקמה: אחיינו של ת'אבת, ראאד כרמי, חטף בינואר 2001 כפעולת נקם שני מסעדנים תל אביביים, אתגר זיתוני ומוטי דיין, שסעדו במסעדה בטול כרם. הוא כפת אותם, הוציא אותם לשטח פתוח וירה בהם מטווח קצר. הרצח גרם להשעיית וועידת טאבה.
פרשת ת'אבת – כרמי היא עדות מובהקת לרצף הפעולות האלימות והכאוטיות, המאפיינת את שלהי ימי ברק: מבחינת הציבור הישראלי, רצח המסעדנים היה עוד הוכחה לכך שהפלסטינים קוטלים בלי אבחנה, אפילו בימים שבהם מתקיים משא ומתן. מבחינת כרמי, זו הייתה נקמת דם מקומית. הוא לא הסתכל בכלל על התמונה הגדולה. וכך, במעגל קסמים שאיש לא ניסה באמת לשבור של נקמות דם מקומיות, תגובות לא מבוקרות של צה"ל ותחילתה של מדיניות החיסולים, הלך מעגל האיבה והסלים.
בחזית המדינית והפוליטית נהג ברק באותו אופן תזזיתי. הוא ניהל עם שרון מגעים חסרי סיכוי לממשלת אחדות, שיותר משהיה בהם תוכן פוליטי של ממש דמו לכנס העלאת זיכרונות של חיילים זקנים. מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ומי שהיה מפקד ה-101 פרשו מפות, ובמסווה של דיון מדיני התווכחו שעות על נתיב העלייה לגבעה כלשהי בשומרון. ברק דיבר נגד בחירות, והציג אותן ככניעה, ואז הכריז עליהן בהפתעה, באותה ארשת פנים של "הכול מתוכנן, ואתם עוד תבינו". הוא ליגלג על הרעיון ללכת לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, ואז הכריז על בחירות כאלו ממש. הוא היה משוכנע שיש בכוחו לנצח את שרון, ובסופו של דבר העניק ליו"ר הליכוד, שכבר מזמן נואש מהסיכוי שיהיה ראש ממשלה, ניצחון בפער של 25%.
בדיון פוסט מורטם לוועידת קמפ דייוויד, שנערך באוניברסיטת ת"א בעיצומה של הלחימה, אמר אהרן מילר, מי שהיה חבר "צוות השלום" האמריקני שפעל במחלקת המדינה באותם ימים, שהוא תוהה לא אחת על ברק: אין יום שאני, אמר מילר, שאיני גר כאן ולא נשאתי באחריות ישירה, איני חושב איפה טעיתי ואיפה חוללתי נזק. והוא, ברק, לא נראה כמי שחשב מחשבה שכזו אפילו פעם אחת – ולא הביע משהו דומה לה בנאום שנשא כאן.
אהוד ברק פרש לשלוש שנים מן החיים הפוליטיים וחזר אליהם לקראת סוף 2004. איש לא שמע ממנו בשלוש השנים האלה מה הרגיש באמת באותם ימים. האות היחיד למשבר כלשהו הוא הסיפור על הסתגרותו בבקתה בקמפ דייוויד בימי המשבר של הוועידה . ברק מכחיש אפילו את העדויות על ההסתגרות, וטוען שלא עבר עליו כל משבר.
כולם עוד ייווכחו כמה צדקתי, חזר ברק ואמר בשנים שחלפו. הוא לא חדל להתראיין ולנאום, ובכל פעם עסק בעיקר בהסברים על צדקתו ועל חוסר הבנתם של אחרים. כשנתקלה חזרתו לפוליטיקה בתגובה צוננת, והוא נאלץ לראשונה להתמודד עם הניכור והטינה של ציבור רחב, שאי אפשר להאשים אותו בטינה מובנית כלפיו, איבד ברק לא אחת את שלוות רוחו. הוא עדיין משוכנע שיבוא יום, וכולם יבינו.
ברק התגאה בשנים הבאות בכך, שעד ליום שעזב את ראשות הממשלה נהרגו 39 אזרחים וחיילים ישראלים בלבד (המספר האמיתי הוא 47) בעוד מספר ההרוגים הפלסטינים עמד על 400 (כ-300, לאמיתו של דבר). הוא אף אמר פעם, כי חשב שיש להגיב בכוחניות, ולגבות מן הפלסטינים מחיר. הגאווה הזאת מוזרה: נובע ממנה שמטרתו של ברק, אם אמנם הייתה לו מטרה בכלל, הייתה להשיג "יחס שחיקה" טוב – כלומר כמות נאותה של פלסטינים הרוגים על כל ישראלי. זוהי מטרה חסרת שחר, וברק אף לא נתן הנחיה שכזאת לצבא מעולם. הוא רק עמד מנגד, בעוד צה"ל מגיב בפראות להתקוממות העממית ומסייע לדכא אותה – ולייצר במקומה מלחמת טרור, שתאריך את העימות בשנים ותעלה בחייהם של מאות אזרחים ישראלים.
© כל הזכויות שמורות לכתר הוצאה לאור