זה לא בטח לא חידוש מסעיר שפוליטיקאים מפעילים טוקבקיסטים בתשלום כדי שיכתבו עבורם באתרי חדשות למיניהם. זה בטח לא מפיל אתכם מהכיסא שגם נתניהו עוסק בכך. בכל זאת, נדירים מאוד המקרים שמסמך כמו זה שאני שם פה נחשף המשך לקרוא →

בא מתאם הפעולות של הממשלה בשטחים והרים בפני הדרג המדיני העליון דגל אדום. משבר הומניטרי. עזה. סכנת פיצוץ בפתח. ראש הממשלה הורה בכתב לכנס דיון קבינט מיוחד בנושא. דיון לא כונס. "סדרי העדיפויות השתנו", הסבירו בלשכת נתניהו.

בא ראש השב"כ והרים בפני הדרג המדיני העליון דגל אדום. יש לו חומר מודיעיני דרמטי על פיגוע חמאס קשה. ראש הממשלה הנחה לעדכן את הקבינט היום. היום! ובכן, הקבינט לא עודכן, כמובן. נתניהו הסביר: "אני החלטתי שחשוב, אני יכול להחליט שזה פחות חשוב".  בסוף שרי הקבינט קיבלו החלטות שהביאו לעימות שהם לא רצו בו, בלי לדעת שיש סכנה שהחלטותיהם יובילו את החמאס להאיץ את ההכנות לפיגוע.

באו אנשי הצבא והשב"כ המשך לקרוא →

בספטמבר 2015 הגשנו עתירה לקבלת המידע על שיחותיו של בנימין נתניהו עם הבעלים של "ישראל היום", שלדון אדלסון ועם העורך הראשי, עמוס רגב. העתירה נקבעה לדיון אצל שופט ביהמ"ש המחוזי בירושלים, דוד מינץ. אמרו לי בקיאים ומבינים – נפלת. הוא לא בעניין של חופש המידע. זכותו. השופט מינץ דווקא הפתיע. הוא קבע שיש להעביר את המידע המבוקש ושהאינטרס הציבורי גובר על זכותו של ראש הממשלה לפרטיות. אלא שמינץ עשה דבר שאף שופט לא עשה לפניו. הוא קבע במקביל לפסיקה, שיש צורך לקבל את עמדתם של אדלסון ורגב. אף אחד לא הבין את הפסיקה הזאת. החוק קובע שמשרד ראש הממשלה הוא זה שאמור לבקש את תגובת אדלסון ורגב לפני שהוא עונה לבקשה שלנו. שופט אמור להכריע בעצמו, ואם צריך אז גם לשמוע בעצמו את אדלסון ורגב, ולא לתת פסק דין של ״כן אבל״. הפסיקה הלא ברורה של מינץ הפכה את העתירה לסאגה משפטית בלתי נגמרת. זה עלה לעליון, שהחזיר את הדיון לאותו מינץ, כדי שהפעם ייקח בחשבון גם את עמדת אנשי "ישראל היום". פה קרה עוד דבר מאוד יוצא דופן, לדעתי לפחות. מינץ החליט שהמידע לא יימסר. אומנם יש אינטרס ציבורי ויש עניין וכאלה, אבל מה עם הפרטיות של רגב ואדלסון? מסתבר שהפרטיות של השניים, שמתגאים בקשריהם החברתיים עם ראש הממשלה, תיפגע קשות אם הציבור יידע באיזו תדירות הם דיברו עם ראש הממשלה. כבר חלפו שנתיים מאז הוגשה בקשת חופש המידע בעניין ושנה וחצי מאז שהוגשה העתירה. בזכות הטיפול השנוי במחלוקת של השופט מינץ, הדיון בערעור עוד לא החל. המשך לקרוא →

החשיפה החשובה של ברק רביד אתמול הבליטה את ההישג הכי גדול של בנימין נתניהו. בשמונה שנות שלטון הוא כמעט לא עשה דבר מול הפלשתינאים, חוץ מהרבה מילים יפות ובכל זאת, הוא הצליח לשכנע את דעת הקהל הישראלית, כולל אלו שמכנים את עצמם מנהיגי גוש המרכז – שמאל שאין סיכוי להסדר קבע. יאיר לפיד המשך לקרוא →

ניסים חדאד הורשע בפשע חסר תקדים בישראל. אולי השטני ביותר שאפשר להעלות על הדעת. מעשה סדום בתינוק בן שנה וחצי.

אדם בלי רקע פלילי, נורמטיבי, מצליח, הואשם והורשע שב-17 דקות שנותר לבד במקרה עם התינוק בחדר הכושר בבניין שלו, הוא פתאום עשה את המעשה המחריד ביותר שניתן להעלות על הדעת. לא הייתה המשך לקרוא →

"אתה מכיר את הסיפור עם האקדח?", שאל עורך הדין המכובד. "שמעת מה היה לו עם האקדח?", תהה יועץ התקשורת המוערך. ואללה לא, לא שמעתי על שום אקדח ואם יש בן אדם שלא יושב עליו שום דבר אלים ועוד עם אקדח זה עורך דין אלעד מאיר. פגשתי אותו לפני שנתיים. תובע בעיריית בת ים. בא מהמשטרה. לא הבין לאן הוא מגיע. היה חשוף לאינספור בקשות להקל עם ההוא, לעזור לזה, להקטין את הקנס, לחכות עם הכתב האישום, נמאס לו. הוא בירר והבין ש'ההוא' ו'הזה' הם (רק במקרה, כמובן), אנשים שעוזרים לבחירת ראש העירייה של בת ים, יוסי בכר, בבחירות המיוחדות שנערכו אז. מאיר לא היה בעניין של לזרום עם כל הבקשות והלחצים והוא החליט לצאת למאבק.

"כשניפגש,אני אספר לך על האישיות שלו", אמר המשך לקרוא →

באוגוסט 2014 מצא את עצמו משה כחלון די במקרה מול עיסאווי פריג', חבר הכנסת ממרצ. כחלון בדיוק היה עסוק בגיבוש המפלגה החדשה שלו ולפריג' הייתה עצת זהב בשבילו. "אתה צריך לקחת כמספר 2 שלך גנרל אשכנזי". לא היה קשה לראות את סימן השאלה שהלך וגדל על פניו של כחלון. היה ברור שאין לו מושג מי זה הערבי שמדבר אתו המשך לקרוא →

אחרי פרסום תחקיר "המקור" על קרן קיימת לישראל באפריל 2014 החליט משרד מבקר המדינה להיכנס לעניין. זו הייתה החלטה מאוד משמחת מבחינתי. למשרד המבקר הייתה סמכות מוגבלת לבקר את קק"ל, אבל זה היה יותר טוב מכלום. המשרד גם הקצה איש רציני לבדיקה, אהרון הילינגר, שהזמין אותי לפגישה במשרד המבקר.

בפגישה הילינגר והצוות שאיתו הבהירו שיהיה להם קשה להתעסק ברוב פעילותה של קרן קיימת. אילוצים משפטיים, שנובעים מכך שביקורת המדינה לא חלה על קק"ל. הם לא יתעסקו בכסף המטורף שנשפך ליועצי תקשורת ודוברים שונים ומשונים, לא בריטיינר הבלתי ייאמן שגרפו שורת עורכי דין בלתי נגמרת ולא במאות מיליוני השקלים שניתנו לעמותות וארגונים שונים, לעתים מסיבות שלא קשה לנחש מהן.

שידכתי לאנשי המבקר שני אנשים חשובים מאוד (אחרי שהם נתנו את הסכמתם, כמובן) והם הפכו במידה רבה למנוע של דו"ח המבקר. לימים הבינו בקק"ל מיהם האנשים הללו והחלו להתנכל להם. ברור. לא הייתם מצפים מקרן קיימת לשום התנהגות אחרת. הם ביקשו את עזרת משרד המבקר. אחד מהם במיוחד. משרד המבקר לא הושיט יד ולא עשה את המינימום המתבקש. בשלב מסוים התקשרתי להילינגר. אמרתי לו – איך אתם עושים את זה? אם אתם לא יכולים לתת מעמד של 'חושף שחיתות', לפחות תכתבו מכתב רציני ליו"ר קק"ל החדש. הילינגר התחיל להסביר לי שאני לא מבין, שזה לא ככה ויש אילוצים ומגבלות ולא יהיה מכתב ברוח הזאת. זה לא קורה הרבה אבל עלה לי הדם לראש. אמרתי להילינגר מה דעתי על ההתנהגות שלהם, שנראתה לי אז וגם היום כביטוי הכי חריף של הפקרת חושפי שחיתויות. השיחה לא נגמרה טוב ולמרבה הצער וללא שום קשר לשיחה הזאת, דו"ח מבקר המדינה על קק"ל נגמר עוד פחות טוב.

שלוש שנים של בדיקה, כותרות, הדלפות והשורה התחתונה מאוד מאכזבת. ראשית, ברור שרוב בעלי התפקידים בהם הדו"ח דן אינם שם יותר. לא היו"ר אפי שטנצלר, לא היו"ר העמית, אלי אפללו ולא המנכ"ל מאיר שפיגלר. שנית, אנשי המבקר לא הצליחו לצלול ולפצח את המניעים לכל הדברים המוזרים.
שלא תבינו אותי לא נכון, בכל ארגון אחר זה היה דו"ח מטלטל. כמה אנשים משחקים בסכומי כסף אדירים כאילו היו כסף פרטי שלהם מהבית. הדו"ח מתאר את הריקבון בקק"ל, איך הקרן מקבלת כמיליארד שקלים מדי שנה על מה שהמדינה עושה בקרקעותיה אבל משקיעה רק כשליש מתקציבה בחזרה בפרוייקטים, הדו"ח מראה איך אין קריטריונים, אין פרוטוקולים, היו"ר שטנצלר מטייל בחולון או בשנקר ומחליט על המקום כמו איזה סנטה קלאוס לתת כסף, בלי תיעוד מסודר ובלי כלום. העניין הוא שמקרים דומים פורסמו כבר לפני שלוש שנים ודברים חמורים בהרבה. בשביל זה נדרשו שלוש שנות בדיקה?

הדו"ח מתאר באריכות את הקצאות הכספים המוזרות והבעייתיות בשורה של פרוייקטים. הגינה בבי"ח איכילוב, פרוייקט בעפולה ועוד, אבל לא ניתנת תשובה לשאלה הכי מעניינת – למה? למה אלי אפללו יוצא מגידרו לאשר כסף לבי"ח איכילוב והאם זה קשור לחייו האישיים?

הדו"ח עוסק רבות ובצדק בניגודי העניינים של הדירקטורים. 37 דירקטורים יש בקק"ל וכל אחד מנסה להביא כסף לבייבי שלו. מנכ"ל עיריית אור יהודה לעירייה שלו, סגן ראש עיריית עכו, זאב נוימן לעיר שלו וכן הלאה. זה רע, זה בעייתי וטוב שהמבקר מציף את זה, אבל פורסמו דברים כל כך הרבה יותר חמורים על קק"ל שזה נראה חיוור.

יו"ר קק"ל הנוכחי, דני עטר, עשה כמה צעדים לרפא את הריקבון בקק"ל. מונתה ועדת ביקורת חיצונית בראשות השופט בדימוס אורי שטרוזמן, אמור להגיע שופט מחוזי בדימוס לשמש כסמכות משפטית עליונה. עטר גם הציע לאדם בעל מוניטין לשמש כמבקר פנים. הכי חשוב, עטר הגיע להסכם עם המדינה על החלה מלאה של ביקורת המדינה על קק"ל. האם זה אומר שהאורוות נוקו? ממש לא.

קחו דוגמא אחת: במסדרונות קק"ל מתלחשים מזה זמן לא מועט על פרשייה שקשורה לדירקטור בקק"ל בשם משה דבוש. דבוש הוא איש מפלגת העבודה וקיים חשד שהוא עומד מאחורי עסקאות מקרקעין פרטיות עם חברה בת של קק"ל בשם הימנותא, שם הוא גם כיהן כדירקטור (עד סוף שנת 2015). לצורך קידום העסקאות הללו הוא מפעיל את כל כובד משקלו כדירקטור, תוך שהוא מפעיל לחץ ממש לא מתון על עובדים לקדם את העסקאות בהן הוא מגלה עניין יתר.
השופט שטרוזמן כתב עליו דו"ח לא קל והמליץ שלא למנותו בקדנציה הנוכחית כדירקטור בהימנותא בשל ניגוד העניינים בו הוא לכאורה נתון. במקביל מסתובבת קלטת לא סימפטית בה דבוש הוקלט מדבר על ענייניו העסקיים עם אדם שהוא חייב לו כסף ועל הלחץ שהוא מפעיל על עובדי הימנותא. מעלליו של דבוש הם מן המפורסמות בקק"ל,. כולם גם מכירים היטב את התנהגותו, שלא מתאפיינת בנועם הליכות, בלשון המעטה, כלפי מי שעומד בדרכו. בינתיים איש בקק"ל עוד לא אזר אומץ להראות לו את הדרך החוצה.

במקביל, החברים היקרים יריב אלקין וזאב לוין מונעים בגופם את החלת ביקורת המדינה על קק"ל. אחרי עשרות שנים של התנגדות, קרן קיימת הסכימה סוף סוף. הממשלה הייתה אמורה לאשר גם היא את ההסכם בעניין, במה שנדמה היה כאישור פורמלי, עד שלוין ואלקין התעקשו משום מה לחזק את התיאוריה שלימניים פחות אכפת מטוהר מידות והם לא מוכנים שנדע מה קורה בקרן קיימת. האמת, ייתכן שאי אפשר כבר לנקות את קק"ל. כשלארגון יש כל כך הרבה כסף מצד אחד וכל כך מעט הצדקה אמיתית להתקיים, מה הסיכוי שהכסף לא ינזול למקומות הלא נכונים.

תגובת קק"ל באמצעות רונן משה: הימנותא בע"מ , חברת בת של קרן קיימת לישראל שעוסקת במקרקעין, עברה, מאז תחילת שנת 2016, שינויים מפליגים בכל הקשור לממשל תאגידי, לרבות הפרדה מוחלטת בין הדירקטוריון לבין אישור עסקאות; הקמת ועדת התקשרויות מקצועית אשר לדירקטורים אין נגיעה ו/או מעורבות בה; הוקמה ועדת ביקורת לבחינת עסקאות, נקבעה מדיניות וקריטריונים ברורים לביצוע עסקאות חליפין; נקבעו כללים ונהלים ברורים לרכזי העסקאות וכן בוצעו צעדים למניעת מעורבות דירקטורים בכל הקשור לעסקאות בכלל וחליפין בפרט. בנוסף לכך, במסגרת השינויים הנ"ל, אופיינה והוטעמה מערכת ממוחשבת לפניות בנוגע לביצוע עסקאות חליפין; הוקם מערך זיהוי של מבקשי העסקאות וזיקתם לקרקע ואומץ "נוהל שתי שומות בלתי תלויות" אשר עוברות בקרה ע"י שמאי שלישי.

לעניין הדירקטור המדובר, הנהלת קק"ל קיבלה החלטה, לאור האמור לעיל, שלא להמשיך את כהונתו כדירקטור בהימנותא בע"מ בקדנציה הנוכחית.
קק״ל מודה למבקר המדינה על עבודתו ומאמצת את הדו"ח במלואו, יחד עם זאת, הנהלת קק״ל הנוכחית, שנכנסה לתפקידה לאחר תקופת הדוח, עובדת בשנה האחרונה על תיקון הליקויים ורובם כבר שונו ויושמו כחלק ממהפכת ההנהלה להפיכת קק״ל לארגון הפועל לפי כללי מנהל תקין מחמירים, ושקיפות מרבית.
אנו בטוחים שהמלצות המבקר לצד שורת הפעולות שכבר ביצענו וממשיכים לבצע יאפשרו לנו להגשים את חזוננו ויעדונו בצורה הטובה ביותר למען העם היהודי ומדינת ישראל.

על רקע הביקורת העולה בדו״ח, קק"ל קוראת שוב לראש הממשלה לאשר במהרה את ההסכם בין הארגון לממשלה ובברכת משרד המבקר ולאפשר את החלת ביקורת המדינה מרצון על הארגון, מהלך שיגביר את השקיפות בארגון ויסייע להגברת אמון הציבור בפעילות הארגון.״

אני זוכר איך נפלה לי הלסת. באמת נפלה. לא כפראזה. ערוץ 10 שידר בספטמבר 2006 קטע שלא היה, כנראה, אי פעם כדוגמתו לפני כן וסביר שגם לא יהיה. שני קצינים בכירים מצולמים בזמן אמת (עבודה של הבימאית נורית קידר), בזמן המלחמה עצמה, מדברים נגד המפקד שלהם, האוגדונר גל הירש. לא סתם מדברים. הם תיארו אותו כמי שנמצא באאוט, שמה שהוא רוצה זו שערורייה. הקטע שודר, חולל המון סערה, במידה רבה צבע סופית את מלחמת לבנון השנייה ככישלון ונגוז. איתו גם נגוזה הקריירה הצבאית המבטיחה של הדובר המרכזי באותו קטע, מפקד חטיבה 7, אמנון אשל.

אף פעם לא הבנתי אפרופו המשך לקרוא →

בזמן מערכת הבחירות האחרונות הייתה לעיתונאי חנוך דאום תוכנית טלוויזיה בשם "המתנחל", ששודרה בערוץ 10. לקראת התוכנית האחרונה, דאום צילם עימות ביני לבין אראל סג"ל סביב הטענות המקוריות על שמאלניות התקשורת. סג"ל טען שבעוד אנשים כמוהו מחזיקים בעמדות תקשורתיות פחות נחשבות (באותו זמן זה כלל, כמדומני, הגשה של "ערב חדש", טור ב"מעריב" והגשה של תוכנית רדיו ב"גלי ישראל"), אנשים כמוני וכמו אמנון אברמוביץ', נמצאים בעמדות היותר חשובות. רציתי לענות את התשובה המנומסת שנכון וצריך באמת לתקן ושאר ירקות, דברים שאני אפילו מאמין בהם, אבל איכשהו יצא לי ששאלתי אותו המשך לקרוא →