ארכיון: רביב דרוקר

תגובה לציפי לבני

11 בנובמבר 2015
 

ציפי לבני נעלבה ממאמרי על קרקס האשליות שהעבירה את כולנו. היא החזירה לי. אני רק פרשן ואני מגמתי ויש לי את היומרה לחשוב שחמש דקות עם אבו מאזן בחדר וכבר היה לנו הסכם. יאללה, בסדר. מקבל את הכול ובכלל, בצדק נעלבה, כתבתי דברים קשים ולמה זה מגיע לה? היא הרי באמת מלאת כוונות טובות והשקיעה בזה כל כך הרבה זמן ואנרגיה. למרבה הצער, בתחום הסבוך הזה של המו"מ הישראלי – פלשתינאי, צריך יותר מכוונות טובות. צריך יצירתיות ואומץ וגם זה לפעמים לא מספיק (לשלמה בן עמי היו כמויות גדולות משני המצרכים וזה לא הספיק).

אתחיל בזה שלבני כותבת, קצת בחוצפה המשך לקרוא

Ben-Dror Yemini’s Obsession, My Obsession

11 בנובמבר 2015
 

The journalist Ben-Dror Yemini of Yediot always seem like a reasonable man. I never understood him, but he seems reasonable. I never understood what compelled a journalist to write an opinion piece that 99% of his Israeli readership would agree with though it was directed against an international community that would never read it. It is like a soccer reporter reading Yediot to find out about how the coach of Juventus has been fired. Yemini is practically like an Israeli BDS reporter. Again and again he will convince us that the boycott is not fair, drive by anti-Semitism, not targeted precisely, and dangerous. Hell if I know what the point of that is. Aren’t we supposed to challenge the existing discourse? Criticize the centers of power? Expose what the powers that be don’t want us to know? If Yemini was a writer for an important British paper, I would understand. He would really be showing the British public what’s what, but in Yediot? Fine, each person has his own issues. It sure has made Yemini popular. Tzipi Livni wanted him to run with her for Knesset, Yediot Ahronot bought him from a crumbling Maariv (which really wanted Yemini to continue with the newspaper under its new ownership) and I just read that Miri Regev ordered that his book, The Industry of Lies, be purchased so it could be disseminated by those who are convinced of his views to those are convinced of his views. Great.

Since 2008 Yemini has been writing obsessively, rivaled only by Dan Margalit’s fixation on the Harpaz Affair, that PM Abbas’s rejection of Olmert’s 2008 offer proves he is not a true partner for peace.

That is the nature of journalists these days, barely conducting interviews or research and living off of the media’s need for them and their extensive knowledge Google. I already tried to correct Yemini’s stance on this issue, to explain to him how Olmert’s offer wasn’t serious because when it was offered there was no real chance for an agreement after Olmert had declared that he would not run for chairmanship of Kadima (July 2008) and even high-level American officials thought so and said as much to Abbas and his staff. Nothing helped. Yemini continued to write more of the same.

One day I met him at “Suzanna,” a cafe in Neve Tzedek. He lived in the neighborhood, and at that time I was living there too. We began to talk. He said he was finishing his book. We got sucked into a conversation about Olmert’s offer again. I tried to convince him by quoting memoirs but nothing helped. I told him that if he was actually open to changing his position, I would send him some relevant material. He said “Sure, send it.” So I went home, and I also became fixated. I worked, wrote, attached links, and sent him a detailed email. It didn’t help. Yemini still writes the same thing. Since then, I have started to doubt his intellectual honesty. I understand that sometimes it can be hard to let the facts destroy a good thesis, but still, maybe he should start writing about other topics like BDS.

There is no doubt that Olmert’s offer in 2008 approached the maximum that Israel could give, and it is doubtful as to whether the Israeli public would have agreed to such an offer in a referendum. If a Palestinian leader gives an outright “No” to such an offer then there is a problem. However, it was clear at the time the offer was made, even if Olmert was serious and committed, there was no chance to make an agreement out of it, and so it is absurd to expect an affirmative answer from a Palestinian leader who wants to stay in office for even another minute. We will broadcast today what the Palestinians heard in real time on this issue and what the Americans told them. Perhaps Ben-Dror will be convinced.

Translated by Mr. Ari Heistein

Tzipi Livni's Empty Peace Talks Wasted Our Precious Time read more

11 בנובמבר 2015
 

One time when I met Tzipi Livni, we talked about the latest round in the peace negotiations between Prime Minister Benjamin Netanyahu and Palestinian Authority President Mahmoud Abbas (also known as Abu Mazen).

“Look,” said Livni, “as someone who believes in the process, what happened made even me question Abu Mazen’s readiness to reach a settlement.”

“How can you know?” I asked her. “After all, you didn’t offer him anything.”

“Drop it,” she said. “For once, you tell me what you think it’s possible to offer him.”

I told her. Livni sank into thought for a few seconds. “Look,” she finally responded, “it’s possible that with an offer like that, he would say yes.”

In short, Tzipi Livni is to blame – it’s Livni’s fault that there is no peace agreement with the Palestinians. All right, so it’s not, but it was nice to think that one person is responsible for this mess. No matter who the Israeli negotiator was, the final result would probably have been the same.

But still, when you look at the deep conviction of the Jewish public in Israel that Abbas is not a possible partner for peace, you can’t help but wonder how that viewpoint came about.

How did it happen that the most moderate person to emerge from Palestinian society, the person to whose left (politically, among the Palestinians) there is only a wall, the leader who, after Israel killed hundreds of children and women in Operation Protective Edge in the summer of 2014, spoke out publicly against Hamas – how come he is not regarded as a partner? Someone incapable of making the big decisions?

True, this has always been the default mind-set of the Jewish public here. Netanyahu will soon be able to wrap up a decade as prime minister, 10 years in which he never once presented a map showing his borders for the Jewish state. And yet the majority of the Jewish public will pin the blame on someone who’s already said a million times he wants a Palestinian state within the 1967 borders.

Back to Livni.

I know so many people in the center-left camp who would kill to be appointed chief Israeli negotiator in peace talks with the Palestinians. Yossi Beilin would be willing to grow a mustache; Ram Caspi is ready right now to leave a flourishing law firm; Yossi Sarid would stop writing in Haaretz. Livni got the dream job twice. And what did she do with it? It’s horrible. Really horrible.

The first time, she was serving under then-Prime Minister Ehud Olmert, who was politically weak but ready for far-reaching 
compromises. She herself was politically strong at the time, the foreign minister, considered leadership potential, negotiating with a moderate, compromise-inclined side headed by Abbas.

In the course of the negotiations, which included dozens of meetings with Palestinian negotiator Ahmed Qurei (Abu Ala), she usually said the following:

1. Nothing is leaking from the talks, which proves they’re serious.

2. All the issues are on the table; we’re talking about everything.

After the negotiations concluded, the following facts emerged:

1. True, nothing leaked – not because it was serious, but for the simple reason that there was nothing to leak. The negotiations were fruitless and pitiful.

2. Not all the issues were on the table. That declaration by Livni at the time was rooted in a very specific political context. The ultra-Orthodox political party Shas had stated publicly: We will not be part of a government that negotiates about Jerusalem. Livni supposedly made it clear she couldn’t give two hoots about that political demand, and she was talking about everything. She fooled us. It turned out afterward that she did not talk about Jerusalem. She just wasted a year with fruitless talks.

To conduct negotiations on a final-status settlement without talking about Jerusalem is like trying to sell a house without discussing the price. There were some meetings in which Abu Ala raised the subject and talked about it. Israel’s foreign minister, the representative of the peace camp to the negotiations, just sat silently. Didn’t respond. She wasn’t allowed. It could have been a hilarious skit on the satirical TV program “A Wonderful Country,” but, alas, it was Livni’s “serious” negotiations.

Livni’s circus of illusions continued under Netanyahu. Meetings about meetings. No leaks. It’s serious. An offer to the Palestinians? Have you lost your mind? Present a map? Demarcate a final settlement in Jerusalem? A creative solution to the refugee problem?

Now carefully follow the convoluted logic that tries to portray Abbas as the recalcitrant rejectionist.

All of the negotiations’ energies were focused on working on a paper, which actually expressed the position of the United States. The paper was to include different ideas, not fully baked, for a solution to the conflict. The ideas would not oblige the parties. So why did the Americans need to discuss ideas with the Israelis that did not oblige them and would, in any event, be articulated in the U.S. paper?

Oh, wait. It was on the basis of that paper that the parties would agree to go on conducting the negotiations. So it was serious? Well, not really. The parties (i.e., Netanyahu) were allowed to object to the ideas put forward in the paper. These ideas did not oblige the parties. For example, you could write that the borders will be the 1967 lines, but Netanyahu might say he objects to that.

What did we achieve? Nothing. Other than that the parties must not specify their objections publicly. Do you get it? No one but Netanyahu can concoct things like that, and no one but Livni could agree to sell them. And it was their luck to find a good guy, in the bad sense of the word, in the person of John Kerry, who agreed to go along with this madness.

In the end they devised a paper – “they” being Livni, Netanyahu and Kerry. The Palestinians? They can just wait patiently. When we finish with Netanyahu, and it’s to our satisfaction, we’ll talk to them. But when the blacks – sorry, the Palestinians – arrived, they were offended and didn’t want to play the game. A bunch of recalcitrant rejectionists.

In public interviews, Livni pinned the blame on Abbas. If this is how the supposed leader of the center-left behaves, should we be surprised that nothing remains of what was once the peace camp?

(At this point you’re probably dying to know about the brilliant ideas I suggested to her. Well, there’s nothing brilliant about them. They appear in the 2003 Geneva Initiative and in Olmert’s offer, which was made when he was already a political dead duck.)

Resolving the refugee issue

On the refugee issue, Livni said that Israel will not take in a single one. I once asked her what would be so terrible about doing that. She replied that in an interview she gave to the BBC, the interviewer drew a connection between that readiness and the justification for Israel’s existence. Wow! That’s the way to achieve peace. Would it be so awful if Israel were to include a couple of sentences in the agreement showing empathy for the suffering that was inflicted on the refugees? Let’s say something along the lines of, “In the 1948 War of Independence, Jews were uprooted from their homes in the Arab states and hundreds of thousands of Palestinians were uprooted from their homes, sometimes against their will.” Will the country fail because of that? Afterward, the problem of the precise number of refugees would have to be resolved.

In backrooms (the refugees committee at the Taba Summit of 2001; Abbas in negotiations with Olmert), the Palestinians spoke in terms of a six-digit number: between 100,000 and 150,000 refugees to return, over a 10-year period. Let’s say Israel would agree to 100,000 refugees (a number that’s come up in diplomatic discussions since the Lausanne Conference of 1949, when Israel agreed to take that exact number) over a 15-year period, as was suggested in the secret talks of the Olmert initiative. Will the country go down the tubes? About 7,000 refugees a year for 15 years, to be defined as “family unification,” with Israel to have the right to decide who enters and who doesn’t. Will they cause Israel’s destruction?

As part of the political agreement, some 300,000 Palestinian inhabitants of East Jerusalem will leave Israel. It’s true that they are defined as residents, not citizens, and therefore can’t vote in Knesset elections. But the suggested solution for the refugees is still something Israel is strong enough to handle easily, especially when the goal is to reach a peace settlement.

Regarding the Temple Mount, does the status quo that allows Israelis a few short hours a day to visit – without praying, heaven forbid – justify the madness? The Temple Mount and Al-Aqsa Mosque are not under our control today. We control only the difficult and thankless burden of security. Will it really hurt the existential interest of anyone here if that status quo, with those visiting hours, remains intact, but with security entrusted to a multinational force of some kind and a stipulation in the peace agreement that the site is under Palestinian sovereignty?

I am not belittling the scale of the decisions that need to be made. The most difficult, I believe, involve the evacuation of the settlers and the security arrangements. There will, apparently, be no agreement in which Ariel remains as is – not even Olmert was able to persuade Abbas of that – and there will be no agreement under which we will be able to snatch a wanted person from the Nablus casbah. That’s a major security risk and can be discussed for months, rightly.

But Livni deluded us twice into thinking she was conducting serious negotiations, when in reality she was just wasting precious time that might never return – and that also helped persuade her camp that Abbas is not a partner for a diplomatic settlement. For that, she has to pay the political price.

The writer is political analyst for Channel 10 News.

Published in Haaretz

האובססייה של בן דרור ימיני, האובססייה שלי

10 בנובמבר 2015
 

העיתונאי בן דרור ימיני מ"ידיעות" תמיד נראה לי כמו עיתונאי הגון. אף פעם לא הבנתי אותו, אבל הגון. לא הבנתי מה הדחף של עיתונאי לכתוב בעיתון ישראלי דעות ש 99% מציבור הקוראים מסכים איתם ומיועדות נגד ציבור רחב במדינות שממש לא קראו אותו בחיים. זה כמו כתבי כדורגל שקוראים ב"ידיעות" לפיטורי מאמן יובנטוס. ימיני הוא כמעט כתב לענייני תנועת החרם האנטי ישראלי. שוב ושוב הוא משכנע אותנו שהחרם הזה לא הגון, מונע מאנטישמיות, מסוכן, לא מדויק. תהרגו אותי אם אני מבין מה לזה ולכל מה שעיתונות מייצגת. אנחנו לא אמורים לאתגר את השיח? לבקר את מוקדי הכוח? לחשוף את מה שבמוקדי הכוח השונים לא רוצים שנדע? אם ימיני היה כותב בעיתון בריטי מוביל, הייתי מבין. נותן בראש לחלק מהציבור הבריטי, אבל פה? טוב, כל אחד והשריטה שלו. בטוח שזה עשה את ימיני לעיתונאי מאוד פופולארי. ציפי לבני רצתה שירוץ איתה לכנסת, "ידיעות אחרונות" קנו אותו מ"מעריב" המתמוטט (שמאוד רצה שימיני יעבור לבעלות החדשה של העיתון) וקראתי עכשיו שמירי רגב הורתה לקנות את ספרו "תעשיית השקרים" כדי שיופץ על ידי משוכנעים למשוכנעים אחרים. אחלה.

מאז 2008 כותב ימיני באובססייה, שמתחרה רק בדן מרגלית בפרשת הרפז, שהסירוב של אבו מאזן להצעת השלום של אולמרט, מוכיח שהוא אינו פרטנר. זה טיבם של עיתונאים, שכמעט ואינם מראיינים, לא עושים תחקיר, חיים מצריכת תקשורת ויודעים לעשות טוב גוגל. ניסיתי כבר בעבר שוב ושוב לתקן אותו, להסביר לו כמה הצעת אולמרט אינה בבחינת הצעה, שבעיתוי בו ניתנה אין לה משמעות אמיתית, שלא היה שום סיכוי להסדר אחרי שאולמרט כבר הודיע שלא יתמודד על ראשות "קדימה" (יולי 2008) ושאפילו בכירים אמריקניים חשבו כך ואמרו את זה לאבו מאזן וצוותו. שום דבר לא עזר. ימיני ממשיך לכתוב את זה.

המשך לקרוא

רק הימין יכול

8 בנובמבר 2015
 

סיכום ביניים של הממשלה הכי ימנית שהייתה פה מאז ממשלת שמיר ב – 1991:

ראש הממשלה, שנשבע לזכותם של יהודים לעלות להר הבית, אסר על אנשי ציבור לעלות להר הבית. אורי אריאל, ציפי חוטובלי ומירי רגב שותקים. כן, רגב שותקת, יש דבר כזה.
ראש הממשלה שנשבע לבנייה בירושלים, הקפיא דה פקטו את הבנייה. אפילו מכרז לשיווק קרקע ב'מאוחדת לנצח נצחים', שכבר שווק ונכשל, הוא לא מאפשר להוציא שוב, שלא לדבר על  מכרזים לבנייה בגבעת המטוס, אותה שכונה יהודית שעשויה לפגוע באפשרות לחלוקת ירושלים. נתניהו – "בנייה בירושלים זה כמו בנייה בלונדון ופריס", לא מעז לבנות ב E1, אותו שטח מריבה שאמור לחבר בין ירושלים למעלה אדומים. אורי אריאל? אלקין? יריב לוין? דממה. נתניהו מתגאה (באנגלית) שממשלתו בונה בשטחים פחות מכל ממשלה קודמת והניצים הטורפים עוצמים עיניים, סוגרים את האוזניים ומתעסקים עם השופט פוגלמן.

המשך לקרוא

קרקס האשליות של לבני

4 בנובמבר 2015
 

ישבתי עם ציפי לבני ודיברנו על סיבוב המו"מ האחרון בין נתניהו לאבו מאזן. "שמע, בתור מישהי שמאמינה בתהליך, מה שקרה העלה אפילו אצלי חשש לגבי הנכונות של אבו מאזן להגיע להסדר", אמרה לי. "איך את יכולה לדעת? הרי לא הצעתם לו כלום", עניתי. "עזוב", המשיכה, "תגיד לי אתה פעם אחת מה אתה חושב שאפשר להציע לו". אז אמרתי לה. לבני שקעה במחשבות לכמה שניות ואמרה: "אה, תראה… להצעה כזאת ייתכן שהוא היה אומר 'כן'".

ציפי לבני אשמה. לבני אשמה שאין הסדר שלום עם הפלסטינים. וגם אם לא, זה בהחלט נחמד לחשוב שאדם אחד אחראי לכל הבלגן. סביר להניח שלא משנה מי היה נושא ונותן מטעם ישראל, התוצאה הסופית היתה דומה. ובכל זאת, כשאתה מתבונן על השכנוע העמוק של הציבור היהודי במדינת ישראל שאבו מאזן הוא לא פרטנר אפשרי להסכם שלום, קשה שלא לתהות איך זה קרה.

איך קרה שהאיש הכי מתון שהחברה הפלסטינית הצמיחה, האיש שמשמאל לו (פוליטית) אצל הפלסטינים יש רק קיר. המנהיג שכאשר ישראל הרגה מאות ילדים ונשים מתושבי עמו ב"צוק איתן", דיבר בפומבי נגד החמאס. איך קרה שהאיש הזה נחשב "לא פרטנר"? כמי שלא יכול לקבל את ההחלטות הגדולות? נתניהו יכול לסגור עוד מעט עשור כראש ממשלה, בשתי קדנציות שבהן לא הציג אפילו פעם אחת מפה עם גבולותיו למדינת היהודים, ועדיין רוב הציבור היהודי יתלה את האשם במי שכבר אמר מיליון פעם שהוא רוצה מדינה בגבולות 67.

חזרה ללבני.

אני מכיר כל כך הרבה אנשים המשך לקרוא

מבעד לטירוף הסכינאות אולי מותר לפורר קצת כמה מהמיתוסים סביב שיחות השלום

3 בנובמבר 2015
 

ועידת קמפ דייויד הייתה ועידה לא חשובה. הישראלים והפלשתינאים אומנם דיברו בפעם הראשונה ברצינות על הסדר הקבע, ראו מפות והחליפו רעיונות אבל הם לא היו קרובים באמת, ממש לא, להסכם.

ועידת קמפ דייויד הייתה הועידה החשובה ביותר בתולדות הסכסוך עם הפלשתינאים המשך לקרוא

נקווה שלא שמעתם את נאומי הנדל״ן שלי בעבר

1 בנובמבר 2015
 

זה סיפור קצת מביך. עבורי. בכל זאת, חשבתי את עצמי לאוטוריטה בתחום הנדל"ן. לפני 20 שנה הייתי כתב נדל"ן, היו מטומטמים שהיו מתקשרים אליי לקבל עצות. ב – 2009 השתמשתי בכל הידע והניסיון שלי בתחום כדי לגבש עמדה חד משמעית: אסור לקנות עכשיו דירות. דווקא היה אז לזוגתי ולי חסכון קטן, לראשונה ויכולנו לקנות אולי איזו דירה להשקעה (חבר העיר לי בצדק שעולה מהמשפט הזה שיש לנו דירה וחיפשנו מה לעשות עם קצת כסף פנוי, אז זהו המשך לקרוא

איך גדעון סער, שי פירון, איוב קרא ויפה זילברשץ שותפים להזניית ההשכלה הגבוהה

25 באוקטובר 2015
 

לפני כשנתיים וחצי פרסמנו תחקיר על ההשכלה הגבוהה בישראל. בתחקיר (אחריו בא עוד אחד ספציפי יותר על מכללת כרמל) נכללו ממצאים לא קלים על אוניברסיטת בר אילן. התברר שיש לאוניברסיטה תוכנית מיוחדת לאנשי שב״כ בה הם נדרשים לבלות בין כתלי האוניברסיטה 6 חודשים בלבד בשביל תואר ראשון. התקנה בארץ היא שזה צריך לקחת שלוש שנים. התברר גם שיש מכללה לא אקדמאית באור יהודה, שאתה יכול להתקבל אליה בלי בגרות, ללמוד שנה ואז לעבור להשלים את התואר שלך בבר אילן, בלי שאי פעם ייכתב לך בתעודה איך זה קרה. זה מנוגד, כמובן, לכל הכללים. יש כאלו שכינו זאת באוזנינו ׳רמייה׳.
לקראת פרסום התחקיר נפגשתי עם צמרת האוניברסיטה, לרבות פרופסור יפה זילברשץ, המשנה לנשיא האוניברסיטה. במהלך הפגישה קיבלתי הצעה מפתה – שמע, יש לנו סיפורים הרבה יותר חמורים על פוליטיקה שהייתה מעורבת באחד הסיפורים באקדמיה. רוצה לשמוע?
בטח, אמרתי.
ובכן, אנחנו מוכנים לספר בתנאי המשך לקרוא