ארבע שנים לקח להקים איזשהו גוף שיבקר את הפרקליטות. תקלות וטעויות בשורה של תיקים גדולים לא שכנעו את פרקליט המדינה, משה לדור, שעמד על הרגליים האחוריות. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין דחף ודחף. בסוף התגבש יצור כלאיים, לא רצו להעביר אותו בחקיקה, מי יודע מה הפוליטיקאים המשוגעים יכניסו לחוק, אז הוחלט שהנציבות החדשה תוקם בהחלטה מנהלית של שרת המשפטים (ותומכת נלהבת בעניין), ציפי לבני. כשהתהליך האינסופי עמד להסתיים נכנס פרקליט המדינה לדור לחדרה של שרת המשפטים.
א המשך לקרוא
ארכיון: רביב דרוקר
חשיפה המסמך המלא והמדהים של המנצחים האמיתיים בבחירות -יהדות התורה (לתשומת לב לפיד וכחלון)
יש תיזה מעניינת, ששמעתי מאחד השחקנים הפוליטיים לפיה בקרוב כבר לא ניתן יהיה בכלל להרכיב ממשלה בישראל. פעם מפלגה עם שישה מנדטים הייתה באה למו"מ הקואליציוני ליומיים של שיחות. מקבלים 2 תיקים, עוד דרישה בנושאי מהות, דנים קצת בכיוון הכללי של הממשלה, דואגים שלא תיקח יוזמות בעייתיות, מבחינת אותה מפלגה ויאללה, לעבודה. היום "הבית היהודי" הגישה 39 דרישות ואחר כך העבירה דרישות נוספות. "ישראל ביתנו" רוצה חצי עולם עם שישה מנדטים. כחלון מפרק משרדים ומקים ועדות עם העשרה מנדטים שלו ועל כולם מתעלה בענק יהדות התורה. היא הגישה מסמך של למעלה מ – 70 דרישות, אליו מתלווים נספחים על נספחים, טיוטות של הצעות חוק בשלות להגשה וכמובן, דד ליינים. מפלגת השישה מנדטים קובעת למפלגת השלטון שעליה להעביר לפחות כ 15 חוקים ועל חלקם נכתב "מיד עם כינון הממשלה ולא יאוחר משלושה חודשים לאחר כינונה". אתמול במהדורה פרסמתי את המסמך. הרבה מהדרישות כבר התקבלו על ידי הליכוד. פה אני רוצה לתת כמות הרבה יותר גדולה מהמסמך, רק שיובן מה רמת החמדנות של ראשי יהדות התורה.
המסמך מתחיל בכופתאות. יהדות התורה דורשת את תיק הבריאות, ועדת הכספים, סגן שר במשרד החינוך ואת ועדת הפנים, שש"ס הייתה בטוחה שהאחים האשכנזיים שומרים לה
סעיף 9 – לא יועלה אחוז החסימה.
סעיף 10. הממשלה תפעל לאפשר בחוק מינוי סגן שר שאינו חבר כנסת. זה מנוגד לכל השיטה הנוהגת, אבל כנראה שגם ביהדות התורה רוצים לעשות 'חוק נורבגי' ומכיוון שהם לא לוקחים תפקידי שרים אז למה לא לשנות את השיטה.
סעיף 13. מתוך הכרה בערך לימוד התורה תפעל הממשלה לשמירת מעמדם של תלמידי הישיבות שתורתם אומנותם (חוק הגיוס)
סעיף 14. יישמר הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה ובמיוחד הממשלה תפעל לתקן את אשר פגעו בשנתיים האחרונות (הצורר לפיד). במידה ותהיה פגיעה בנושאים אלה הממשלה תפעל לתיקון הפגיעה ולא תחול רציפות על חוקים אלו.
סעיף 15. לא תקודם ולא תאושר חקיקה פרטית אשר יש בה משום פגיעה בסטטוס קוו בנושאי דת (לגיטימי)
סעיף 21. תכובד רצונה של המשפחה המעוניינת לקבור את יקירה בקבורת שדה לקבל חלקת קבורה בדומה לזכות הקבורה הניתנת לכלל אזרחי ישראל (טירוף. מישהו סיפר להם שיש עודף קרקעות לקבורה בארץ?). השר לשרותי דת יתקין תקנות בהתאם לעיקרון זה.
סעיף 23. החלטת הממשלה בענייני גיור 2147/33 תשונה כמפורט במכתבו של הראשון לציון הרב עמאר, המצורף להסכם זה (מתה יוזמת אלעזר שטרן)
סעיף 27. הממשלה תביא חוק על פיו בתי הדין הרבניים יוסמכו לדון בענייני ממונות כאשר הצדדים הנוגעים בדבר הסכימו לכך (למיטב זכרוני ,זה ניסיון למחוק פסיקת בית משפט בעניין הזה שאסרה על דיונים כספיים בפורום הבעייתי של בתי דין רבניים)
סעיף 28. הממשלה תביא חוק לביטול סעיף 2א לפקודת הנישואין והגירושין (רישום). יחויב כל רושם נישואין לרשום אך ורק בלשכת הרבנות ולא במקום אחר (ניסיון להרוג את ההחלטה שרבני צהר יכולים לרשום לנישואין, החלטה שנועדה לאפשר חבל הצלה לזוגות שהרבנות נוקשה מדי איתם. לכאורה, "הבית היהודי" מתנגד לסעיף הזה, אבל זה רק לכאורה כי עד עכשיו המאבקים שלהם במו"מ הקואליציוני הסתיימו בזה שדרעי מחזיק בתיק הדתות)
סעיף 29. הממשלה תפעל לתיקון סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות על מנת שלא ישונה המצב שנהג עד היום. לצורך כך תגיש הממשלה תיקון חקיקה בתאום עם הרבנות הראשית לישראל. (אם אני מבין נכון – לא בטוח – הם מנסים לעצור את הניסיון של בתי עסק למכור אוכל כשר ולקבל תעודת כשרות, גם אם הם פתוחים בשבת)
סעיף 31. הצעות חוק, החלטות ממשלה והחלטות מנהליות שעניינם, בין היתר, נושאי דת והלכה יועברו לעיון הרבנים הראשיים לחוות דעתם כמקובל מול משרדי הממשלה (וואלה? אבל למשרדי ממשלה יש שר ולרבנות יש שר דתות, למה צריך להעביר להם כל החלטה כזאת?)
סעיף 33. יישמרו עצמאותו, מעמדו הייחודי ותקציבו היחסי של החינוך החרדי על כל סוגיו במערכת החינוך הכללית, לרבות לעניין שעות תמרוץ וטיפוח כפי שתוקצב בשנת 2012 (לפני הגעת הצורר) וזאת אף במידה ויחול שינוי ארגוני, מבני או תוכני במערכת החינוך הכללית (מה זה עניינינו מה אתם עושים עם הכסף שלכם? אנחנו משוריינים). אם תהיה פגיעה כאמור, תפעל הממשלה לתיקון הפגיעה, בין אם בחקיקה ובין אם בדרך אחרת והכול לפי העניין והצורך.
סעיף 34. הממשלה תפעל להסדיר את מעמדו של החינוך החרדי על כל סוגיו וגילאיו בחוק ייעודי (עוד חוק. הקואליציה תצטרך לעבוד רק בהעברת חוקים ליהדות התורה. כנראה שהם ניצחו בבחירות). במידה ועד חקיקת החוק האמור תהיה פגיעה במצב הקיים במערכת החינוך החרדי או בחלקה, הממשלה תפעל לתיקון הפגיעה.
סעיף 36. תוך 3 חודשים מיום הקמת הממשלה (שימו לב לסעיף הזה) ייקבע נוהל מחייב ולפיו לא תבוצע חסימה לתמיכה או תקציב מוסד חינוך מבלי שיתקיים שימוע אשר במהלכו תינתן האפשרות לבדוק האם ניתן לגבות את ההחזרים מהמוסד החייב תוך כדי המשך מתן התמיכה בהפחתה הדרגתית עד לקבלת מלוא ההחזר מטעם המוסד אולם אם הגורמים המקצועיים באו לכלל מסקנה שונה לא תבוצע חסימה מקצועית אלא באישור המנכ"ל (בעברית יותר פשוטה – אם הביקורת של המדינה, באמצעות החשב הכללי, גילתה שישיבה מסויימת מרמה את המדינה ולמשל 40% מתלמידיה לא נמצאו פעמיים בכיתות בעת ביקורת פתע, אז אי אפשר יהיה כמו היום להפסיק את התמיכה בה, יצטרכו לשבת למו"מ איתה ולהמשיך את התמיכה בינתיים, בזמן שפורסים לה את הקנס. ככה מדינה מתנהגת תמיד עם מי שמפר את החוקים, לא?) המשך לקרוא
המאבק הפתטי על תיק ההסברה, שקרוי בטעות תיק החוץ, הוכרע
בשעת לילה מאוחרת, הודיע נפתלי בנט על כניעתו. מי שהכריע את נתניהו במו"מ הקואליציוני הקודם, נאלץ להניף דגל לבן ולקחת את התיק בו לא רצה בשום פנים ואופן. עכשיו מתברר כי "התאהב" בו בכלל ואנחנו לא ידענו. מה שהכי מדהים במאבק לחיים או למוות שהוא ניהל עד אתמול ב – 23:00 סביב תיק החוץ זה שהגלדיאטורים שנאבקו לא שילמו שום מחיר ציבורי. נפתלי בנט ואביגדור ליברמן דחקו הצידה כל ערך ראוי לטובת האגו הפרטי שלהם ואף אחד לא אמר כלום. לא מפחדנות. מסתבר שכבר אין לנו ציפיות מהם. זה ברור לנו שהם ירמו אותנו בקמפיין הבחירות, ידברו על נושאים מסויימים ואחרי הבחירות ידרשו דברים אחרים בכלל. ברור. מה חשבתם? מה ציפיתם? הם פוליטיקאים.
תיק החוץ הוא כבר מזמן לא תיק חשוב. מעמדו כאחד משלושת התיקים הבכירים הוא קשקוש גמור. תיקי החינוך, האנרגיה והמים, המשפטים ואפילו התקשורת חשובים ממנו. שר החוץ, במתכונת המודרנית שלו, ממלא לוח זמנים גדוש עד להתפקע. נסיעות, קוקטיילים, רק בדבר אחד הוא כמעט לא מתעסק. בעניינים הבוערים של מדיניות החוץ. הנושא האיראני אצל ראש הממשלה, שר הבטחון והמוסד. אפילו שטייניץ מקבל שם איזו נגיעה. שר החוץ? לא קשור. המו״מ עם הרשות הפלשתינאית, כשהיה דבר כזה, נוהל על ידי ראש הממשלה ושרת המשפטים. התיק של (החרבת) היחסים עם ארה״ב מנוהל על ידי ראש הממשלה. שר החוץ הוא בקושי שר הסברה משודרג. הוא מקבל את הטייטל היוקרתי כשהוא מתראיין בסי אן אן ופחות או יותר זהו. סליחה, הוא גם יכול להתעסק בנזיפה באומות העולם הצבועות – דנמרק ושבדיה ודרום אפריקה, כולם צבועים, עם כולם עוד אפשר להרוס את היחסים.
כן, בוז'י רוצה, גם שלי לא ממש מתנגדת, אבל שניהם לא אהוד ברק (במובן החיובי של ההשוואה)
העובדות הפוליטיות, שלא כהרגלן, עשויות מברזל. אף אחד לא החליף שלטון, כשהוא בא מתוך הממשלה. מנחם בגין, יצחק רבין, בנימין נתניהו אהוד ברק ואריאל שרון כולם כבשו את השלטון מתוך האופוזיציה. נתניהו יכול היה להיות שר בטחון של אולמרט, למרות שעמד בראש סיעה של 12 מנדטיםה אבל ויתר וכבש מאוחר יותר את השלטון.
ומה גורלם של אלו ש״נכנסו פנימה כדי להשפיע״? באחת הם הופכים מכוח פוליטי עצמאי לחוליות תלותיות, מתנדנדות ברוח. ברק נכנס פנימה ב 2009 והפך מפוליטיקאי בעמדת חולשה לפוליטיקאי, שלא יכול לעבור את אחוז החסימה. לבני נכנסה ב 2013 והפכה מפוליטיקאית מאכזבת למי שלא יכולה להוביל יותר שום דבר. פואד, פרס, מופז, כל מי שנכנס תחת נתניהו, התאדה פוליטית.
בוז׳י הרצוג מכיר את זה טוב, כמובן. אפשר להבין למה הוא מתעלם מהלקח הפוליטי ורוצה להיכנס. מי כמוהו יודע שרק בנס הוא היה מועמד ריאלי לראשות ממשלה והוא, מן הסתם, מעריך בצדק שהנס הזה לא יקרה פעמיים. מבחינתו, עדיף לעשות אקזיט עכשיו ולהיות שר חוץ.
המו"מ עם איראן – הקשוחים מירושלים מול הנאיבי מוושינגטון
הו, גאוני המו״מ מירושלים פשוט לא יכולים להכיל את זה יותר. חבורת הגברים העשויים ללא חת, נתניהו – יעלון – שטייניץ, לא מסוגלים יותר להסתיר את הבוז לנשיא האמריקני הנאיבי. ההנהגה שהביאה לכם את ״המכה הגדולה ביותר שספג החמאס מימיו״, לא מצליחה להבין איך האובמה הזה פשוט לא לומד. הרי הזהרנו אותו כשהוא עשה את העסקה עם אסד על הוצאת הנשק הכימי (טוב, זה במקרה עבד והסיר את אחד האיומים הכי גדולים שהיו עלינו), צעקנו עליו כשהוא עשה את הסכם הביניים עם איראן – נתת להם את 'עסקת המאה', משטר הסנקציות יתרסק, האיראנים יפרו את ההסכם – אבל הוא, פראייר שכמותו, סרב לשמוע (טוב, נו, במקרה גם פה זה הצליח לו, הסנקציות לא קרסו והאיראנים דווקא הקפידו ביישום ההסכם).
אנחנו, הגברים המסוקסים של רחוב בלפור, אנחנו יודעים איך לבלום את הגרעין האיראני. כשעלינו לשלטון ב 2009 הבטחנו שנסכל אחת ולתמיד את האיום הזה ותראו כמה הצלחנו. כשעלינו לשלטון היו לאיראן לא פחות מ 4,000 צנטריפוגות מהדור הישן (הערכת הסוכנות לאנרגיה אטומית, פברואר 2009) והם היו רחוקים שלוש שנים מפצצה, על פי הערכת מחלקת המחקר של מחלקת המדינה.
בשש השנים מאז הראינו להם מה זה. עכשיו יש להם רק 20,000 צנטריפוגות, רבות מהן מהדור החדש והם במרחק של חצי סיבוב בורג מפצצה. חתיכת הישג. ומה הנשיא האמריקני הזה רוצה לתת לנו בסך הכול? עצירה של פרויקט הגרעין כולה ל 13 שנה. אפילו הוא הודה בזה, מטומטם שכמותו. זה שווה משהו? איך אמר נפתלי בנט? זה יום בחייה של אומה!!! מה אגיד לבת שלי, תהה בנט, שכשהיא תגדל, האיראנים יוכלו להשיג פצצה?
אולי תנסה נפתלי להגיד לה שכשאבא שלה היה בקבינט, האיראנים כבר הגיעו למצב שיכולה להיות להם פצצה לא עוד 13 שנה, אלא עוד חודשיים?
ראיון הניצחון של שי ניצן
פרקליט המדינה שי ניצן נתן ראיון ניצחון ל״ידיעות אחרונות״. הוא השיג הרשעה בתיק טלנסקי. בעיקר הוא התגאה שהסכים ללכת לעסקת הטיעון עם שולה זקן ולקבל ממנה את הקלטות המפלילות. מהתיאור שלו זה נשמע כמו איזה שופט חוקר איטלקי ששם את נפשו בכפו ויצא למלחמה במאפיה ולא בהחלטה הכי טבעית בעולם. יש פרקליט נורמלי שהיה זורק קלטות כאלה לפח? ומול מי בדיוק יצא פרקליט המדינה הגיבור? איש ציבור לשעבר נטול כל כוח, מורשע ורמוס. חתיכת אומץ. איכשהו נשמט מהראיון שמם של משה לדור ומני מזוז, שני פרקליטים אמיצים באמת, שניהלו תיקים פליליים נגד ראש ממשלה מכהן כשהעיתון של המדינה עוד לא בדיוק היה מורח ראיונות פירגון כאלה, למי שמתגאה בהרשעת אולמרט.
בראיון ל״ידיעות״ אמר ניצן: לו רק הייתם יודעים בכמה בג״צים סרבתי להגן על המדינה. וואלה. באמת הייתי מת לדעת. אני יודע במה הסכים להיות מעורב. בהגנה על עסקת הטיעון עם משה קצב, תוך שהוא מעורב בהכפשת המתלוננות. ניצן גם היה משענת מרכזית של היועץ המשפטי בסגירת תיק איווט ליברמן. בסדר, היסטוריה רחוקה, אבל מאז שנכנס לתפקיד לא נראה שמשהו השתנה אצלו. ניצן היה מעורב בהתנהלות השערורייתית בתיק פינטו, הוא גיבה את ההתנהלות התמוהה בתיק ביבי טורס, לא מסר הסברים עד היום איפה בדיוק שכב המידע המפליל נגד בנימין בן אליעזר בשנה – שנה וחצי עד שנשלף לפתע והכי נורא, היה האמרגן של אחת השערוריות המשפטיות המכוערות שהיו פה המשך לקרוא
המו"מ מול איראן – מבט אחר
בסדר, הסכם רע. בואו נניח שזה באמת הסכם רע, שמשאיר את איראן במרחק של חצי שנה (לטענת ישראל) עד שנה (לטענת ארה"ב) מפריצה לפצצה, שמחזיר את איראן בהדרגתיות תוך כמה שנים למשפחת העמים, מסיר את רוב הסנקציות ומאפשר לה להמשיך לזרוע טרור ואלימות בעולם. אין לי מילה חיובית על כל המתווה הזה, אבל נדמה לי שהראייה החד ממדית, שאנחנו חשופים לה בארץ, מחמיצה שאלה אחת קטנה – מה הייתה האלטרנטיבה להסכם?
תקיפה ישראלית לא הייתה משיגה תוצאה טובה יותר. זה כבר לא במחלוקת. תשאלו את אלו שתמכו בה, תשאלו את אלו שהתנגדו. הקונספציה התבססה על הרצון שתקיפה ישראלית תגרור את ארה"ב למלחמה מול איראן. ברור היה לכול שתקיפה ישראלית לבדה לא תוכל להשיג תוצאה, ששווה את הסיכון. היא לא הייתה יוצרת את העיכוב שההסכם בלוזאן אמור לייצר, רק עם הרבה יותר סיכון, בעיקר של מאות ואלפי טילי חיזבאללה שהיו משנים את המציאות שאנחנו מכירים. נתניהו היה בטוח המשך לקרוא
The Negotiations with Iran—Another Perspective
OK, a bad deal. Let’s say that it is in fact a bad deal that leaves Iran within a six months (according to Israel) to a year (according to the U.S.) of a breakout to a nuclear bomb, gradually returns Iran over a period of several years to the community of nations, removes most sanctions, and allows Iran to continue as a source of terror and violence in the world. I don’t have one positive word to say about that scenario, but it seems to me that the one-dimensional perspective to which we are exposed in Israel misses one small question—what is the alternative to an agreement?
An Israeli attack would not achieve better results. That is not a matter of dispute. Ask those who supported it, and ask those who opposed it. The conception was based on the hope that an Israeli attack would drag America into a war against Iran. It was clear to everyone that an Israeli attack alone would not achieve results worthy of such a risk. It wouldn’t have created the delay that the agreement in Lausanne was supposed to—but would have a much greater potential costs, largely that of hundreds and thousands of Hezbollah rockets would rain down on Israel and alter reality as we know it.
Netanyahu, as the expert on America, was certainly convinced that Obama would not be able to stand on the sidelines as Hezbollah, under Iranian direction, rained down rockets on Israel in response to an Israeli attack on Iranian nuclear reactors. Perhaps he was correct. Perhaps he wasn’t. What is certain is that he was unable to convince himself of this because he did not attack.
The best alternative, of course, would have been an American attack on Iran. The U.S. has the capability to yield much better results, possibly even a regime change, but what can you do when it is simply not in the cards? The U.S. was not willing to contemplate a strike or go beyond empty words. Obama reached his position on the basis of his opposition to the war in Iraq. Even before he was elected as a U.S. Senator, he spoke against the war in Iraq. President Obama would not execute a strike against Iran, certainly not after all the U.S. had spent in blood and gold in Iraq and Afghanistan.
The other alternative is continuing with the status quo: sanctions, international isolation, and a shadow war. It is apparent that this scenario will not prevent Iran from going nuclear. In practice, while this strategy was being implemented Iran was able to reach 20,000 centrifuges (the agreement would leave Iran with just 6,000), some of which are state of the art and could bring Iran to its first nuclear bomb in a matter of months. In other words, Iran is less than a year away from a bomb—much closer in the last two years than it would be after an agreement. If Iran wanted to breakout and build its first nuclear weapon it could have already done so, but apparently the mullahs did their calculations vis-à-vis the international community and knew to avoid that. Perhaps that is an indication that they will not rush to break the nuclear deal and build a bomb, especially when the international community is signed off on it.
OK, so it is a bad deal. The Iranians are tricksters—that isn’t sarcasm, they have certainly earned our suspicions. They are behind the Houthis in Yemen, Hezbollah, Hamas, and all that is wrong with the Middle East. That is true. But what about the possibility that Iran would take advantage of this agreement to go back on some of its current policies? Let’s try and recall that we laughed off Rouhani and Zarif and claimed that they would break the interim agreement (and according to all indicators they have not); we were certain that the regime would collapse under sanctions (and it did not); perhaps this agreement would provide some fuel to the moderates in the Iranian regime and will allow them to gain some more power at the expense of the mullahs and other radicals. It is forbidden, of course, in Israel to present a future that is any less dark than the worst case scenario, but maybe, just maybe, this bad deal is the lesser evil?
Translated by Ari Heistein
דבר המנותקים
כנציג המנותקים, היהירים, חבר בבועה התל אביבית (דירה שכורה) אני עדיין בשלב אבל, שמקשה עליי לנסח מאמר של ממש. רק פירורים של מחשבות ראשונות. תסתדרו.
או קיי, אנחנו מנותקים, גרים בתל אביב, לא הבנו כמה העם אוהב את ביבי, אבל ראש הממשלה בעצמו חשב ביום הבחירות עד השעה 20:00 שהוא מפסיד. שרי ליכוד בכירים, מסילבן שלום וצפונה הסבירו בשיחות סגורות בשבועות לפני הבחירות איזה הפסד מהדהד עומד לנחול הליכוד. מנותקים שכמותם. ציון אמיר חזה 30 מנדטים למחנה הציוני. רון קופמן צפה 26-19 למחנה הציוני. כולם מנותקים. מבקר הטלוויזיה של "הארץ" כתב שזה לא היה קורה לכתב הפוליטי (המצוין) של ערוץ 2, עמית סגל. המשך לקרוא
רוב התקשורת באמת נגד נתניהו, השאלה אם בצדק
בתחילת דצמבר התנהל בוושינגטון כנס סבן השנתי. הופיעו מכובדים רבים, מהילרי קלינטון ועד בוז׳י הרצוג, אבל רוב המשתתפים יזכרו בראש וראשונה את המופע של נפתלי בנט. יו״ר הבית היהודי עלה לראיון עם אוסטרלי- אמריקני מנומס בשם מרטין אינדיק. שלושים שנות עבודה עם ישראלים לא הכינו את אינדיק לשעה הזאת. בנט תקף אותו, חבט בו, העליב, טען, צעק ובעיניים ישראליות, הנחיל לו נוק אאוט מהדהד.
בקהל ישבו לא מעט אמריקניים יהודיים אמידים, בעלי אוריינטציה ליברלית. מה שלא עשו עד אז שש שנות נתניהו, עשה פאנל של שעה. התנועה להחלפת השלטון התמלאה באותו ערב בהרבה מאוד כסף.
כן, אדוני ראש הממשלה, אתה צודק. הכוחות שפועלים להדחתך עצומים. רוב התקשורת עובדת בזה. כסף גדול זורם לזה, מ 1999 לא היה דבר כזה, גנרלים לשעבר, אנשי עסקים, פקידים בכירים, כולם חולמים על הטקס הצנוע בלשכת ראש הממשלה, בו תיפרד מהתפקיד.
רק שאלה קטנה – האם התופעה הזאת פסולה?