ארכיון: רביב דרוקר

Yair Lapid hasn't earned a second chance

4 בינואר 2015

Let’s start with the positive. From his current position of weakness, Yair Lapid is putting up a fight worthy of a true campaigner. If only Moshe Kahlon were more like him. But whereas Kahlon meanders half-paralyzed from one public gathering to another, Lapid fires in all directions.

To his credit, Lapid didn’t try to avoid responsibility. He agreed to become finance minister (though he didn’t have much choice) and led on housing when the housing minister fled the issue.

Despite all this, it’s hard to keep your cool when you hear his latest speeches. The person who kept silent during minor affairs — like the prime minister’s excessive water bills and penchant for pistachio ice cream at the public’s expense — and larger affairs — like the closed corruption investigations into Foreign Minister Avigdor Lieberman — suddenly remembers that corruption is rife. (Again, to his credit, he opposed the purchase of a private jet for the prime minister.)

But the truth runs deeper. Lapid is frustrated by his poor showing in his own opinion polls. A few days ago he presented the case for the defense: Things would be different if only he had been allowed to keep his job.

So here’s the prosecution’s case, presented in a news story he should have made happen back in March 2013: “The finance minister has submitted his new budget featuring revolutionary reforms: the settlement division of the World Zionist Organization will become a department of the Housing Ministry, the Jewish National Fund will be abolished, the distribution of public funds by coalition parties will be prohibited, and the natural gas monopoly will be broken up.”

Lapid did none of the above. When he took office he declared that political parties would no longer distribute funds, but he yielded to pressure and let this continue. He didn’t confront the monopolistic natural gas companies and approved the insane transfer of funds to the settlement division, which passed on hundreds of millions of shekels in recent years, including massive transfers to West Bank settlements. He did try to confront the JNF, but too late.

It’s unlike Lapid to forget the basic truth that there’s no second chance to make a first impression. His first alliance was with Ofer Eini, then head of the Histadrut labor federation, the last person he should have linked to the budget. His party had no activists and internal politics to worry about, so he could have taken revolutionary steps, even against strong labor unions. Instead, he chose the easy path of raising money from the public.

Even a Quixotic battle against power centers would have been politically astute, not just correct in its own right. He was in a perfect position to do this. Even if he lost several rounds he would have gained. But Lapid didn’t try, or he tried too late.

Much of the problem is that Lapid likes to be surrounded by yes-men. Some of his associates behave like the groupies of a TV star addicted to surveys carried out by his American pollster.

His total unfamiliarity with financial issues should have convinced him to lean on ministry veterans who know every player and every regulation. Instead, he arrogantly shattered the authority of the ministry’s top people, announcing that he wouldn’t take part in discussions attended by the person responsible for housing at the treasury’s budget division. He also publicly reprimanded the person in charge of higher education at that division.

In diplomacy Lapid’s recent statements are also tinged with dishonesty. Lapid was one of the least influential cabinet members during the Gaza war; he never presented a diplomatic plan, neither before nor after the fighting.

His statements on taking part in meetings of donor countries to help rebuild Gaza and on “reconstruction in exchange for demilitarization” sound hollow. There’s no strategy behind that sound bite.

He was barely involved in the negotiations with the Palestinians; he knew little about what was going on. Lapid’s campaign so far revolves around the slogan “we were stopped in the middle.” The true story is “we didn’t know how to start.

The article was published in Haaretz

הקייס נגד לפיד

4 בינואר 2015

נתחיל בשבחים: מעמדת נחיתות קשה, יאיר לפיד נלחם עכשיו כמו קמפיינר אמיתי. הלוואי ומשה כחלון היה נראה ככה. בעוד כחלון מסתובב חצי משותק מכנס לכנס, לפיד יורה לכול הכיוונים. עוד קצת שבחים: לזכותו של לפיד ייאמר שהוא לא ברח מניסיון לקחת אחריות בקדנציה הזאת. הוא לקח את משרד האוצר (לא שהייתה לו הרבה ברירה) והעמיד את עצמו בראש קבינט הדיור, כששר השיכון ברח מזה כמו מאש.

אחרי זה, אי אפשר לא לצעוק מעצבים על הנאומים האחרונים שלו. האיש שלא אמר מילה בזמן אמת על גלידת הפיסטוק, חשבון המים, חשבון הנרות, אב הבית ורעיית ראש הממשלה, קרטון החלב ותיקי איווט ליברמן, פתאום נזכר שיש במדינה שחיתות (להגנתו ייאמר שאכן התנגד לקניית המטוס לראש הממשלה).

זה יותר עמוק מזה. המשך לקרוא

כמה ילדים יש לפאינה?

30 בדצמבר 2014

אתמול נלקח לחקירה מנכ"ל של תנועת נוער עולמית. הוא שוחרר אחרי החקירה. אותו מנכ"ל (עדיין אסור לפרסם את שמו בגלל החוק הדבילי, שאוסר לפרסם שמות חשודים במשך 48 שעות, כך שכולם יודעים מהאינטרנט מה השם ומכבדי החוק נראים כמו דינוזאורים מטומטמים) הוא גם מושא לתחקיר עתידי שלנו, בהקשר לקק"ל. המשטרה חושדת כי המנכ"ל סידר עבודה לבנה של פאינה קירשנבאום אצלו בתנועה (הוא כבר לא עובד שם) וכן סידר נסיעות בחינם לקירשנבאום ובני משפחה שלה לחו"ל. בתמורה, על פי החשד, פאינה סידרה לתנועה של המנכ"ל תקציבים גם מקק"ל, שנותנת מיליוני שקלים לתנועה הזאת.

אז כמה בני משפחה הצליחה פאינה, לפי החשד, לסדר בעבודה?

לבת אחת סודרה עבודה, שלא הייתה קיימת קודם לכן בקק"ל. קרן קיימת הקימה חברה כלכלית, שזה גם במקרה היה סידור עבודה נוח ומאוד מתגמל ליו"ר ועד העובדים הכוחני, גיל פנר. בחברה הזאת סידרו עבודה גם לבת שנעצרה לא מזמן.

לבת אחרת סודרת עבודה בארגון מגדלי הבקר.

לבעלה של הבת ממגדלי הבקר סידרו גם ג'וב, שלא היה קיים לפני כן, גם בקק"ל. הוא 'מתאם' בין קק"ל לתנועת "השומר החדש", שמקבלת הרבה מיליונים מקק"ל. איזה סוג של תיאום צריך, שמחייב אדם מיוחד בשביל זה? לקק"ל הפתרונים.

הבן, כאמור, הועסק באותה תנועת נוער עולמית ושאלתי היא – כמה עוד בני משפחה יש לפאינה קירשנבאום?

אי אפשר גם שלא לשים לב לעוד כמה מגיבורי הפרשה, שגם מככבים ברשימת המוטבים של קק"ל. עמותת "איילים" קיבלה 60 אלף שקלים מקק"ל, חלקם בעקבות תרומה של קק"ל בריטניה. קק"ל גם מחוייבת, כנראה, במיליונים רבים לכפר הסטודנטים של "איילים" בשדרות. כזכור, "איילים" היא חלק מהחקירה המשטרתית.

אגב, בתחקיר קק"ל המקורי שלנו החלטנו לא לפרסם העברה כספית של קק"ל לפרויקט החברתי שיזם איציק שמולי המשך לקרוא

Why are Israeli politicians silent on corruption?

28 בדצמבר 2014

Surely you have heard the resounding response of prime ministerial candidate Isaac Herzog to the massive investigation into alleged corruption in Yisrael Beiteinu. Who hasn’t? And there’s no need bore you by repeating the pointed remarks by his running mate, Tzipi Livni. No surprise there. She has always been on the side of integrity, since way back when she nearly stammered herself to death in the face of the probes of Ariel Sharon and Ehud Olmert.

And Moshe Kahlon? What a passion to burn the corruption out of the rotten system could be seen in his (terrified) face when asked about the scandal on Wednesday. On Friday, the crusading reformer managed to squeeze out a few words on the subject. Kahlon said he was sad and that corruption undermines trust in the government. How ‘bout that?

As for Prime Minister Benjamin Netanyahu, even jokes are superfluous. Back when he was Sharon’s rival, I asked him why he never spoke about the corruption scandals surrounding then-Prime Minister Sharon. Netanyahu said, in a surprising moment of honesty, that everyone would remind him of his own scandals, and it’s best to keep quiet. It’s doubtful that’s why he has kept quiet on the latest scandal. He probably lost the ability to be disgusted by such things long ago. The Yisrael Beiteinu probe has mostly uncovered rot in the top bureaucracy. Many clerks, secretaries, accountants and legal advisers must avert their eyes for government funds to reach the exact address specified by the various corrupt officials.

Equally depressing is that a slew of mayors and heads of nonprofits presumably realized the only way to get state funding is to bribe Yisrael Beiteinu politicians. They thought it was normal, and had good reason to believe it would work. According to news reports, this was the norm in more than just one ministry. The heads of the agriculture, interior and tourism ministries, as well as the heads of the coalition parties, said nothing, lest Foreign Minister and Yisrael Beiteinu head Avigdor Lieberman, who is known to be vindictive, erase them from his future coalition partners Favorites. As long as they’re neither seeing nor speaking, Yisrael Beiteinu has the Public Security Ministry, too. The Anti-Drug Authority, which is Public Security Minister Yitzhak Aharonovitch’s jurisdiction, is also being probed but he knows nothing. The dirt apparently went around or behind him. So it was refreshing to hear that some Labor Party Knesset members, namely Shelly Yacimovich, Moshe Mizrahi and Miki Rosenthal, did not consider chairman Herzog’s desire to suck up to Lieberman.

When the Netanyahu-Lapid-Bennett government was formed, Finance Minister Yair Lapid was quick to announce there would be no coalition money, that the corrupt practice of giving parties money to spend as they please was over. Even Economy Minister Naftali Bennett said something about the young blood that was coming in and clearing out the dirty traditions of their predecessors. But the coalition money continued to flow as always. But now Yair “if only they hadn’t stopped us in the middle” Lapid isn’t explaining how it happened to him. And Bennet? Bennet isn’t apologizing for his zigzagging. In his first election campaign, the Habayit Hayehudi chairman spoke quite a bit about the unacceptable ways of the system. Once in office, he got in bed with exactly the people he denounced and supervised from above the exact allocation of funds to exactly the same places. The cowardly silence of our politicians perhaps explains why an honest man like Agriculture Minister Yair Shamir would join Lieberman, and why Shamir would allow Lieberman to appoint all of the officials in his own ministry, and turn a blind eye to the practices of his party. Maybe during this election season one of our cowardly politicians will at least promise that there will be no coalition funds during the next government?

The article was published in Haaretz

חשיפה: הכספים הקואליציוניים של הבית היהודי

28 בדצמבר 2014

לפני כמה חודשים עשיתי טעות של מתחיל. קיבלתי טיפ שחברי כנסת של "הבית היהודי", שרים ועוזרים נמצאים במלון באילת על חשבון עמותה שנקראת מפעלות הציונות הדתית, שכינסה שם כנס מכובד. הפניתי שאילתה, אבל זה היה עדיין בעיצומו של סוף השבוע. השמועה פשטה במלון והעוזרים התחילו לרוץ (ממורמרים) עם כרטיסי אשראי לשלם את הכסף. מי זה מפעלות הציונות הדתית? כבר מגיע לזה. המשך לקרוא

אלקין מודה: התנהגתי באופן לא הגון ואני גאה בכך

28 בדצמבר 2014

ביום שישי פורסם ב"ישראל היום" ראיון (ראיון נוסח "ישראל היום", בטח בשבוע לפני פריימריז בליכוד –  שאלות קשות מחוץ לתחום) עם יו"ר הקואליציה, זאב אלקין. יש כתם בעברו של מר אלקין. הריקוד המוזר שלו מהליכוד ל"קדימה" ובחזרה לליכוד. שמעתי כמה התייחסויות של אלקין לטנגו הזה בעבר, אבל התייחסות כמו זו שהוא נתן ביום שישי לא שמעתי בחיים, לא מאלקין והאמת, לא מאף פוליטיקאי אחר.

כמעט כל פוליטיקאי צריך לשלם איזשהו מחיר בדרכו למעמד בכיר. משה כחלון היה מכור לחברי מרכז הליכוד. ציפי לבני אפילו העזה למתוח ביקורת על טוהר מידות של פוליטיקאי אחר (ברק והעמותות), למרות שלא הורשע בדין (…) בקדנציה הראשונה שלה כחברת כנסת מהאופוזיציה.

לזאב אלקין הוצע יום אחד מקום משוריין ב"קדימה". הוא היה אמור לדחות את את ההצעה על הסף. אלקין היה לפני כן פעיל מרכזי במאבק נגד ההתנתקות. כאשר מועצת יש"ע הפעילה מטה בליכוד לשכנע את המתפקדים להצביע נגד ההתנתקות, אלקין היה ראש מטה העולים.

מי שהציע לו את הכיסא המשוריין הוא זה שביצע את ההתנתקות, אריאל שרון. אלקין היה אמור לטרוק לו את הטלפון. במקום זאת, הוא אמר 'כן'. אחר כך, שרון קרס ובא אהוד אולמרט. אולמרט הכריז בפומבי לפני הבחירות, שהוא ירצה ליישם 'התכנסות', כלומר אותה התנתקות רק בשטחי יהודה ושומרון. אולמרט עשה את זה כדי שכל בוחר ב"קדימה" יידע מה סדר היום של המפלגה. אלקין היה אמור לפרוש מ"קדימה" על הרקע הזה. הוא לא פרש. אחרי שהוא נכנס לכנסת, הוא התחיל לתפקד כמורד ב"קדימה" ולמעשה, כחבר כנסת נוסף של הליכוד, שממוקם בתוך מפלגת השלטון. עד לא מזמן הייתי כותב את המשפטים האחרונים בהסתייגות, כי הרי אני מאשים את אלקין בהתנהגות סופר נכלולית, אבל ראיון ביום שישי הוא פשוט התגאה בזה. לא ייאמן. הנה הציטוטים:

"נבחרתי לכנסת מטעם קדימה, אבל מהר מאוד הפכתי לח"כ ה 13 של הליכוד…על רקע ועידת אנאפוליס תקפתי את אולמרט חזיתית. באתי להפגנות של מועצת יש"ע והליכוד. הפכתי למורד לכל דבר…אחרי שלבני ניצחה את שאול מופז בפריימריז על ראשות קדימה, היא ניסתה להרכיב ממשלה והמפתח היה ש"ס. לי כבר שנתיים היה ציר עם נתניהו, סודי אבל אינטנסיבי. נפגשנו בחשאי בכל מיני מקומות. ש"ס אמרו שהם מוכנים להגיד ללבני 'לא' לממשלה, אבל בתנאי שיהיה ודאי שאין לה ממשלה בלעדיהם. הסכנה, לדעתי, הייתה שהיא תרכיב ממשלה עם תמיכה מבחוץ של הערבים. המשך לקרוא

פרשת ישראל ביתנו – על השתיקה והצביעות

28 בדצמבר 2014

בטח שמעתם את התגובה המהדהדת של המועמד לראשות הממשלה, יצחק הרצוג, על חקירת השחיתות הענקית ב״ישראל ביתנו״. מי לא שמע. גם מיותר לשעמם אתכם בחזרה על האמירות החדות של המועמדת לראשות הממשלה, ציפי לבני, בעניין הזה. לא מפתיע. היא תמיד הייתה בצד של טוהר המידות, עוד מהתקופה שגמגמה את עצמה לדעת מול חקירות אריאל שרון ואהוד אולמרט. חזקת הנוחות, אה, החפות, אתם יודעים.

וכחלון? אח, איזו תשוקה לבער את השחיתות ולשנות את השיטה הרקובה הזאת מהיסוד היה במבט (המבוהל) שלו, כשהוא נשאל בעניין הזה ביום רביעי. יומיים לאחר מכן, אביר המשך לקרוא

אם נשאר להם עודף מהקמפיין הדבילי לעידוד ארוחות שבת, יש מטרות אמיתיות לקדם

21 בדצמבר 2014

עמותה מוזרה, 'שישי ישראלי' שמה, החליטה שיש לה יותר מדי כסף בחיים ושמה, לפי הפרסומים, 5 מיליון שקלים על מסע פרסום, שנועד לעודד אותנו לערוך סעודות שבת יהודיות עם הקידוש והכול. בפרסומות מוצגת האנטי תיזה לסעודת השבת בדמות המשפחה החילונית המנוכרת והמגעילה: הילד הורס את המחשב, האחות שופכת את הקורנפלקס וכול שאר בני המשפחה עמוק בתוך הטלפונים הניידים. קמה 'סערה', שזה אומר, כמובן, שאיזה ארגון חילוני שלח קומוניקט למערכת והיחצ"נית ליוותה אותו בטלפון שלא ישכחו להכניס את הציטוט מהמנכ"ל.

'הסערה' טילטלה את הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שבטח ערכה איזו ישיבת חירום ובסופה יצאה עם הבשורה – נסיר את הפרסומת, אבל רק אם יגיעו תלונות מהציבור.

אז ככה: אם יש לי השפעה על שלושה וחצי אנשים, אני מתחנן – אל תשלחו שום תלונה. שישדרו את הפרסומת המפגרת, עד שייגמר להם הכסף.

לפני הכול, העניין הזה שהרשות השנייה עוד פוסלת פרסומות, כדי להגן על רגשותינו הפגיעים, זה כאילו מישהו הקפיא את האנשים האלה אי שם בשנות השבעים, יחד עם הצנזורה על סרטים והאנטי מחיקון. לא מזמן הרשות השנייה הורידה פרסומת של "ישראל היום". עוד המשך לקרוא

Israeli politics have killed the primaries

14 בדצמבר 2014

As part of the dream deal that Hatnuah chairwoman MK Tzipi Livni struck with Labor chairman MK Isaac Herzog last week, Livni received places high enough on the joint slate for her faction to have a reasonable chance of securing Knesset seats. But by press time last night, Livni had yet to say for whom these seats would be reserved, and who in Hatnuah would be cast aside.

Why is the new candidate for prime minister taking so long to decide who will receive these coveted slots? Obviously, she is seriously considering the advantages and disadvantages of each. Oh yes, and also, until Friday, two of them – MKs Elazar Stern and David Tsur – can legally split from Hatnuah and take with them millions of shekels in party funding. Could it be that Livni planted the hope in Stern and Tsur that they might be the selected ones, so they not consider splitting – and then, when Friday comes, it transpires that MK Amir Peretz has been chosen?

One thing is for sure – none of this story’s heroes has considered, for even a second, the idea of running in a party primary. That thing called running for election has gone out of fashion. Only a few years ago, when the new “stars” parachuted into politics, they would not have dared do things except by the right way. Defense Minister Moshe Ya’alon, Ami Ayalon, MK Shelly Yacimovich, former Likud ministers Dan Meridor and Benny Begin, MK Merav Michaeli, Pensioner Affairs Minister Uri Orbach and MK Miki Rosenthal – they all ran in primaries for a place on their party’s ticket. Today, no one would even consider the possibility.

Yoav Galant (a candidate for a number of parties), Prof. Manuel Trajtenberg (apparently not headed for Moshe Kahlon’s new Kulanu party) and Michael Oren (headed to Kahlon’s party, apparently) are on the way. And IDF Maj. Gen. (res.) Amos Yadlin (there is probably no party that can meet his expectations), former National Security Adviser Giora Eiland (who will apparently say no to Kahlon), Zvi Hauser (to Habayit Hayehudi?) and dozens of other ostensibly glittering names are negotiating with various parties, with two pointed provisos: An assured place on that faction’s Knesset slate, and a potential ministerial post. Any less and they won’t play.

Only mere mortals need run in primaries. For the first time, the Likud chairman has ring-fenced some places, while the chairman of Habayit Hayehudi has arranged assured places for the first time. Kahlon wrote his own party regulations, a la Yesh Atid chairman Yair Lapid, so that he alone decides who the candidates on his ticket will be, both for the 2015 Knesset and the one after that. As for Foreign Minister Avigdor Lieberman and Lapid – forget about it. In short, primaries are dead.

Yes, primaries have quite a few problems, but they are immeasurably preferable to omnipotent leaders who decide people’s political fates with a mere word. And by the way, this has not brought us better governance.

If our politicians have killed internal democracy within the parties, at least let them go one step further and announce that they are appointing experts as ministers, without reference to their presence or position on the faction ticket. If Lapid is omnipotent in his party, where did his commitment come from to appoint someone who, by her own admission, did not know at the time of her appointment about private medicine practiced in hospitals? In what world would Yael German be a minister and Prof. Roni Gamzu, a man with decades of experience in the health-care system, be the director general of that ministry? What connects Agriculture Minister Yair Shamir to his portfolio? His arbitrary placement on the Yisrael Beiteinu slate? Does Tourism Minister Uzi Landau really have a passion for that ministry?

Lapid, Kahlon and Lieberman will soon be presenting their slates. There will be many new faces there, sharing very little in common (except an oath of allegiance to their leader). Together, they will bring in between 30 and 40 Knesset members. The three of them have enough wiggle room in negotiations with the people they anoint to at least say to them, “Friends, don’t expect ministerial posts; when we get the portfolios, we’ll appoint the best people from the outside.” Gamzu would probably make an excellent health minister without having to pretend that he believes in the abilities of Lapid/Kahlon/Lieberman to be prime minister.

The article was published in Haaretz