בהקלטות המרתקות שהשמיעו ברוך קרא ואביעד גליקמן בערוץ 10 נשמע אהוד אולמרט אומר לשולה זקן שהוא עזר לחברו, הטייקון בני שטיינמץ בבעיות המס שלו מול רשות המיסים בישראל. אין לי מושג אם הוא עזר או לא עזר, אבל זו הדמנות מצויינת מבחינתנו להסב את תשומת הלב לאחד התחקירים הכי חזקים שעשינו, איתי רום ואני, ב"מקור", תחקיר שנבלע לצערנו מתחת לרדאר, אולי בגלל מורכבותו – ענייני מיסים וכו' – אולי מכיוון ששטיינמץ לא ממש מספיק ידוע בקהל הרחב (פה נמצא טקסט מלא שלו למי שאין לו כוח לראות וידאו)
התחקיר הראה המשך לקרוא
לפני כשבועיים התקיימה ישיבת דירקטוריון קרן קיימת לישראל. על הפרק – ביטול האמנה עם מדינת ישראל. קק"ל נזכרה, כזכור, שהיא בעצם חברה פרטית, נגמר העניין הזה של 'למען המדינה', עכשיו אנחנו ממקסמים את רווחינו. לא שבאמת ייצא משהו מהקשקוש על ביטול האמנה, אבל בקק"ל משלים את עצמם שזה יהווה שוט על המדינה, שלא תעביר חלילה את החוק, שירוקן אותה מרוב כספיה.
בישיבה נכחו כמה עורכי דין, מה זה כמה? יעקב נאמן, שר המשפטים לשעבר והרכש הנוצץ החדש של קק"ל, שלח עורך דין. דוד ליבאי, עוד שר משפטים לשעבר, גם הוא שחקן רכש חדש באימפריה של קק"ל, שלח גם הוא עורך דין. עו"ד אלון גלרט, לשעבר היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה ועורך דין קבוע של קק"ל במגוון נושאים, נכח בישיבה ויחד איתו עורך דין ממשרדו. עורך דין אהרון אברמוביץ', לשעבר מנכ"ל משרד המשפטים והחוץ, נכח אף הוא. גם איתו היה עורך דין ממשרדו וגם הוא עושה הרבה כסף מקק"ל במגוון עניינים. נדמה לי שנכח עוד עורך דין, אבל כבר שכחתי מי. כל אחד מעורכי הדין מתוגמל ב – 700-900 שקלים לשעה. ישיבת הדירקטוריון ארכה כמה שעות, המשך לקרוא
ושוב חוזר הניגון.
אלדד יניב כתב מכתב ליועץ המשפטי לממשלה. אייזנקוט שיקר בעדותו הראשונה בפרשת הרפז. האם זה האיש הראוי לפקד על הצבא? תיכף ויינשטיין, כרגיל, יתחיל להסס. כל יום ילבה את 'הפרשה'. מיד אחר כך, מקהלת ה"פרשת הרפז היא הפרשה הכי חמורה שהייתה פה. חכו, חכו שהכול ייצא", תתעורר ודקה ורבע אחר כך, צה"ל עלול להפסיד את אחד האנשים עם הפוטנציאל הכי גדול פה להיות רמטכ"ל מעולה.
אני רוצה לדבר פחות על יכולות צבאיות. גם כאן יש לאייזנקוט לכאורה רזומה מרשים. כמפקד כוחות יהודה ושומרון הוא נחשב לגורם אפקטיבי במיוחד במלחמה בטרור והנמכת להבות האינתיפאדה. אני כותב 'לכאורה' כי בדרך כלל המיתוסים הצבאיים נוסח "חיסל את הטרור", לא שווים יותר מספין טוב בקמפיין פוליטי ובכול מקרה, לא על יכולותיו הצבאיות מותקף המועמד לרמטכ"לות.
באפריל 2001 נכנס צה"ל בראשות תת אלוף דאז יאיר נווה לבית חנון. זו נחשבה אז להפרת הריבונות הפלשתינית והאמריקנים כעסו. ישראל הבטיחה יציאה מידית, אבל המפקד בשטח, המועמד לרמטכ"ל היום, יאיר נווה, אמר לעיתונאים ש"נישאר ככל שנידרש, ימים, שבועות או חודשים". הדברים חוללו סערה לא קטנה. צה"ל נסוג, אבל נווה טען שלא ידע על ההתחייבות של לשכת ראש הממשלה לצאת מיד. המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, גדי אייזנקוט, אמר לעיתונאים – "נווה ידע על ההתחייבות. אני בעצמי אמרתי לו". זה לא היה נוח, זה בוודאי יצר מתיחות עם נווה, שהוצג כלא דובר אמת המשך לקרוא
באמת שלא התכוונו, אבל התחקיר על תיקצוב מערכת החינוך הפך לכתב אישום נגד מערכת החינוך הממלכתי – דתי, נגד הסרוגים.
יצאנו לדרך עם משהו אחר לגמרי. שמענו שמשרד החינוך עושה מדי שנה עבודה רצינית על התקציב של 400 בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים. מגיע בקר מטעם המשרד, עובר על כול שעה במערכת שעות ורואה מי שילם עליה. חמדנו את העבודה וניסינו הן בהדלפות והן דרך בקשות חופש מידע. כלום לא עזר. משרד החינוך העביר מידע חלקי בלבד, שרק גירה אותנו עוד יותר. נערכנו כבר לעתור לביהמ"ש (בוא נגיד שאם ערוץ 10 היה פחות חנוק בתקציבו, היינו מגישים אותה זמן רב קודם) עד שבסוף שר החינוך, שי פירון (אני חושף את הפרט הזה בהסכמתו), פשוט אמר – טוב, תנו להם את זה.
המשך לקרוא
How is one to explain the survival of Benjamin Netanyahu as prime minister for nearly six years, with the opposition unable to raise even one serious candidate to challenge him? Netanyahu is not really popular. Surveys indicate that the majority of the public is dissatisfied with his performance and wants him replaced. He heads a party [Likud] consisting of 18 Knesset members – the lowest number ever for a ruling party. He is not loved within his own party and his coalition partners don’t respect him. So how does he survive?
One reason is sheer luck.
Former IDF Chief of Staff Gabi Ashkenazi dug himself into a hole with his own hands in the ongoing Harpaz document affair. Former Prime Minister Ehud Olmert got bogged down in numerous criminal cases, and Ehud Barak preferred to stay close to the center of power (but not as its head), rather than risking being leader of the opposition. Justice Minister Tzipi Livni could not control her own Kadima party, while Ami Ayalon, the former head of the Shin Bet security service, never succeeded during his promising foray into politics.
A second reason is Netanyahu’s political skills. No one can deny them. He’s the one who used dirty tactics to entice members from Kadima to ditch Livni. Dirty but effective, since Livni’s authority as leader was seriously fractured. Netanyahu can also take much of the credit for passing the law (mainly the work of former Finance Minister Yuval Steinitz) calling for a cooling-off period for public figures prior to entering politics.
The law was originally designed to block former Chief of Staff Dan Halutz, but in retrospect it spared Netanyahu a bitter struggle with Ashkenazi in 2011. Netanyahu can also chalk up the achievement of keeping Barak on board by offering him a tempting deal that he could not walk away from.
The third reason – and the main one – relates to egos. The leaders of the three centrist-leftist parties aren’t capable of overcoming their own egos. Livni, Yair Lapid (Yesh Atid) and Shelly Yacimovich (Labor) could not agree in 2012 on a common candidate for prime minister.
These parties still haven’t been able to unite, even after Yacimovich was replaced by Isaac Herzog, thus wiping out any seeming differences between them.
Lapid, Livni and Herzog should have understood a long time ago that they have no chance of becoming prime minister on their own. Their decision to continue trying is cynical and egotistical. The situation on this side of the political map is so pathetic that one almost yearns for the days of power-hungry politicians like Shimon Peres and Barak, both of whom were only too willing to sacrifice people and principles in order to attain power.
Their heirs don’t even have to try hard. The opportunity is so glaring that one needs to be megalomaniac to miss it. Current polls give them a combined 25 seats in any new Knesset, far less than the 40 they now hold. Nevertheless, if they announced that they were uniting behind a single candidate, it is reasonable to assume that this person would have more MKs behind him than Netanyahu does, according to current surveys. That alone would make this person a serious contender.
Netanyahu has no real advantage over such a joint candidate with the ultra-Orthodox camp, or even with Yisrael Beiteinu leader Avigdor Lieberman. The only question is, who would fill this role? It could be former Shin Bet chief Yuval Diskin, who is patently unsuited for politics but has significant leadership potential. Following the success of Iron Dome, former Labor leader Amir Peretz looks different these days. It could even be Ashkenazi, assuming the criminal investigation against him is closed (and it will be).
There is no ideological justification for these three parties to abstain from putting forth a common candidate. If their leaders only rid themselves of their narcissistic delusions, they could end the tenure of this prime minister, who, in their own words, is causing so much damage.
אחרי עבודה מאומצת הצליחה התנועה לחופש המידע (כלומר, המנכ"ל, עו"ד אלונה וינוגרד והיועצת המשפטית הבלתי נלאית, עו"ד רחלי אדרי, בשיתוף הסטודנטים של הקליניקה (שנסגרה לצערנו) במרכז הבין תחומי בהרצליה) להשיג את רשימת הספקים של משרדי ממשלה רבים. הרשימה מרתקת. כמה הערות:
1. העובדה שאין נוהל אחיד כיצד לרשום את ההוצאות הופכת לפעמים את החשיפה למגוחכת. משרד המשפטים, למשל, שאמור להיות, מכוח החוק, מוביל השקיפות במדינה, סיפק רשימה שאי אפשר למצוא בה את הרגליים והידיים. בחלק ממשרדי הממשלה סעיפי ההוצאה מעורפלים, אתה לפעמים אפילו לא יודע באיזה שר מדובר, הקודם או המכהן. במשרד המשפטים פועלת יחידה מוטיביציונית לחופש מידע. זה בדיוק תפקידה להנחות את המשרדים עכשיו שהפרסום הזה יהפוך לקבוע ושגרתי, לא ידרוש בכלל בקשות ותחנונים מצד התנועה וגם יירשם מלכתחילה כך שתהיה הנמקה ונוכל להבין על מה יצא הכסף.
2. שוב לשבח את יאיר לפיד? כמה אפשר? המשך לקרוא
אז מה מסביר את הצלחתו של נתניהו לשרוד 6 שנים בראשות הממשלה, כשברובן אין למחנה השני אפילו מועמד שמסכן אותו? נתניהו הרי לא פופולארי. לפי הסקרים, רוב הציבור לא שבע רצון ממנו והיה רוצה בסוף כהונתו. הוא שולט בראש מפלגה של 18 מנדטים, הכי מעט שהיה פה אי פעם. כשב – 2001 הייתה לו הזדמנות לחזור לשלטון, הוא ויתר עליה, בטענה שאי אפשר לשלוט בישראל באמצעות מפלגה של 19 מנדטים.. בתוך מפלגתו הוא לא אהוב, שותפיו הקואליציוניים לא מעריכים אותו, איך הוא שורד?
חלק זה מזל.
גבי אשכנזי חפר לעצמו בור בפרשת הרפז, אהוד אולמרט הסתבך בחמש מאות פרשיות פליליות, אהוד ברק העדיף את השררה הבטוחה על ההימור באופוזיציה מולו, ציפי לבני לא ידעה לשלוט במפלגתה ועמי אילון לא המריא.
חלק זו יכולתו הפוליטית של נתניהו. אי אפשר לקחת ממנו את זה. הוא זה שפיתה באופן מכוער חברי כנסת של "קדימה" לעזוב את לבני. מכוער, אבל אפקטיבי. מנהיגות לבני ספגה מכה קשה. נתניהו גם יכול לזקוף לעצמו קרדיט מסוים על חוק הצינון (פרי עבודתו של מקורבו, יובל שטייניץ), שבמקור נועד לחסום את כניסתו של דני חלוץ לפוליטיקה ובדיעבד, חסמה עבור נתניהו התמודדות קשה נגד הרמטכ"ל היוצא אשכנזי ב – 2013. גם בסיפור של ברק אין ספק שלנתניהו מגיע קרדיט. הוא שם לו חבילת פיתוי כזאת, שברק לא היה מסוגל להגיד 'לא' ואם תרצו, אז את הסיכוי הקטנטן ששאול מופז יהפוך למועמד רציני, אחרי שזכה בראשות "קדימה", נתניהו חיסל כשהודיע על הקדמת הבחירות.
הסיבה השלישית היא המרכזית מכולן. אגו. מועמדי המרכז – שמאל המשך לקרוא
מאבחנות פסיכוטכניות לא כל כך אהבו את תחקיר הקב"א ששודר ביום רביעי ב"מקור". יש כמה מהן שדווקא חשבו אחרת, אבל זו לא הנקודה. מה שחשוב זה שהביקורת לא הופנתה בכלל אליהן ולתיפקודן. בשירות הצבאי שלי הייתי חוקר מצ"ח. כמו המאבחנות, הזדהיתי מאוד עם התפקיד. לא הרגשתי כמו טייס, כפי שמזריקים למאבחנות בקורס ההכשרה, אבל בהחלט חשבתי שאני עושה משהו בעל משמעות.
בתקופתי, הצבא אפשר לנו לעצור חייל ל – 35 יום בלי להביא אותו לבימ"ש. די היה בחתימות של קצין משטרה צבאית בכיר ולאחר מכן של פרקליט צבאי. זה היה מצב בלתי תקין בעליל. נמתחה עליו ביקורת ובצדק. אני לא חושב שמישהו מחוקרי מצ"ח היה צריך להיעלב מזה ובסופו של דבר, המצב שונה (לאחרונה אפילו הושווה לחלוטין מצבו של חייל עצור עם אזרח עצור). זו בדיוק הדרך בה אני רואה את שיטת הקב"א. המאבחנות טובות, איכותיות ומחוייבות לתפקידן. השיטה גרועה, נטולת בקרה מינימאלית ובעלת פוטנציאל לגרום נזקים חברתיים כבדים, כפי שגם נראה בכתבת המשך שנשדר בעוד מספר שבועות. הנה תמצית של הדברים הגרועים בה, כפי שאני מבין אותם המשך לקרוא
בוא נניח, סתם לצורך הטיעון, שלשר סילבן שלום יש ציון קב"א (קבוצת איכות) נמוך ושהקב"א הנמוך הזה, שנתן לו הצבא, דפק לו את שירותו הצבאי.
מה הסיכוי ששלום יעז להעלות את זה בישיבת ממשלה, כפי שהעלה את הסיפור של החינוך המקצועי (שהוא בכלל לא היה קורבן שלו)? תגידו מה שתגידו על סילבן שלום, ברור לגמרי שהצבא היה יכול להשתבח בכישוריו, ליהנות מהם, שמערכת מיון טובה הייתה אמורה לתת לו קב"א גבוה. יתרה מזאת, במצב נורמלי אם מישהו קיבל קב"א נמוך, שדפק לו כמה שנים מהחיים, במקרה הפחות גרוע ושיבש לו את נקודת היציאה לחיים האזרחיים, במקרה היותר גרוע, אז ברור שהוא ירצה לזעוק בקול גדול נגד מערכת המיון, נכון?
בטח ובטח אם אותו אדם השיג בחייו האזרחיים הישגים יוצאי דופן, תארים אקדמאיים, הגעה לתפקידים משמעותיים, עמידה בלחצים. ובכן, אף אחד (כמעט. סילבן שלום דווקא המשך לקרוא
אתם חייבים לקרוא את הידיעה היום ב"ידיעות" על הסדר הפרישה השערורייתי של עופר עיני.
זה בית ספר ל(אנטי)עיתונאות. נתחיל מהכותרת: "עיני יקבל 19 אלף שקל בחודש". ראיתם עורך שהולך בכותרת עם הסכום הצנוע לכאורה הזה בסכום הזה ולא עם הכותרת "עיני יקבל כ – 3.5 מיליון שקלים מההסתדרות"? הלאה. בפתיח נאמר ש"מקורביו טוענים כי הוא קופח בהסדר הפנסיה אליו הגיע עם הארגון" ובהמשך נאמר בשם הכתב ש"אף שביכולתו לתבוע את ההסתדרות, עיני לא צפוי לעשות זאת". איזו אבירות מצד עיני. נכון ששיחררתם אנחת רווחה? למי שלא זוכר, איתן כבל טען בעבר בכנס התנועה לחופש המידע ש"ידיעות" גנזו תחקיר נגד עופר עיני, במהלך הבחירות להסתדרות.
הסבר קצר על שערוריית תנאי הפרישה של עיני. המשך לקרוא