ארכיון: רביב דרוקר

הוא לא מזיק, בחור טוב, אהרונוביץ'

19 באוקטובר 2014
 
המאמר התפרסם הבוקר ב"הארץ"
השר לבטחון פנים עלה על טריק יחסי ציבור גאוני – הוא הצליח ליצור תחושה שהוא לא מזיק, הוא לא עושה הרבה, חלילה – זה חטא בלתי נסלח בממשלה הזאת – אבל הוא גם לא מפריע. ספק אם הוא עשה זאת במכוון, אבל דימוי הבחור הטוב, ייצר עבור השר את שיריון השרידות המושלם. מה הטעם לתקוף שר שממילא לא מפריע לאיש, לא עושה כלום ואין לו יומרות להגיע לשום תפקיד נוסף?
אולי ככה השר אהרונוביץ׳ שורד כמעט בלי שריטה כבר יותר מחמש וחצי שנים בתפקיד ממנו איש (כמעט) לא חזר חי (פוליטית). אבי דיכטר, שלמה בן עמי, עוזי לנדאו, כולם התגלגלו לגיא ההריגה של השרים לבטחון פנים אחרי הכהונה בתפקיד הכי כפוי טובה שיש בממשלה. תואר מפוצץ שגורר איתו הרבה ציפיות מהציבור, אבל מעט מאוד כלים לעשות משהו.
ביום שישי העניק השר אהרונוביץ׳ ראיון לאמנון אברמוביץ׳ בחדשות 2. אברמוביץ׳ שאל על 4 ניצבים שפרשו בנסיבות מביכות. השר לא יכול היה לחכות לסוף השאלה. כה רבה הייתה התקוממותו. בוא נעזוב את ניסו שחם, הוא אמר. למה? לא ברור. כנראה, לא נוח. מנשה ארביב? עוד לא שמעתי את עדותו, ענה השר. אהרונוביץ׳ בדרך כלל ניחן בבעיות שמיעה קלות. כזכור, הוא טען שקלטת החטופים למוקד 100 בלתי ניתנת לשמיעה ואין ספור ניסיונות להבין מלשכת השר -אחרי שהקלטת השמיעה למדי שודרה – איך אהרונוביץ׳ מיישב את גרסתו עם המציאות לא הניבו דבר. עזבו, היסטוריה. חיכיתי בקוצר רוח שהשר יגיע לפרישת ניצב ברונו שטיין. בטח יהיה לשר לבטחון פנים אמירה ערכית להעביר בפריים טיים על ניצב שפוגש חשוד בפלילים. השר בטח לא יכול להשלים עם נורמה כזאת. ובכן, הפתעה, הפתעה, לשר לא הייתה מילה רעה בעניין הזה. הוא אמר באופן כללי שהוא נתן למשטרה ׳הנחיות ברורות׳. מה ההנחיות בדיוק? לא להטריד מינית? לא לנשק זקני רבנים? סתם השר ולא פירש.

המשך לקרוא

מאחורי הקלעים של תחקיר קק"ל

15 באוקטובר 2014
 

המאמר פורסם במקור ב"וואלה ברנז'ה" לפני מספר שבועות

זה עוד לא קרה לי.

מכתב איום לפני תחקיר? מכיר. תגובה מתלהמת? בטח, אבל מה עושים כששלחת 7 או 8 עמודים מלאים בשאלות והגוף שמנגד, קק"ל, פשוט לא עונה. ידעתי כבר שהם החזירו במיוחד את ליאור חורב מ'פרישתו' כדי להתמודד עם התחקיר (התחקיר פורסם בתחילת אפריל, חורב עדיין מקבל ריטיינר שמן מקק"ל…), שהם שכרו עו"ד חזק ויקר במיוחד כדי להיאבק בתחקיר (זאב שרף), שהם מחפשים מידע חדש ומסעיר עליי (שיתקשרו ליולי רוט…), אבל תגובה, תגובה, מה עם התגובה?

בערוץ  אמרו – לשדר, מה זאת אומרת. מה זה העניין הזה. ממתי נותנים לגוף כמעט חודש להגיב.

דווקא אני אמרתי המשך לקרוא

בפעם הזו ה"פוליטיקה החדשה" של יאיר לפיד הוכיחה את עצמה

12 באוקטובר 2014
 

בישיבת הממשלה הלילית ביום שלישי היה מתנגד אחד להצעת האוצר לגבי קרן קיימת לישראל. שר החוץ, אביגדור ליברמן. ההצעה של האוצר, כזכור, עושה מהפכה אמיתית בשערורייה שנקראת קרן קיימת לישראל וקובעת שבשנה הקרובה הקרן תעביר למדינה מיליארד שקלים ועוד יותר חשוב, בכל אחת מהשנים הבאות 65% מהכנסות הקרן מקרקעות (הרוב המוחלט של הכנסותיה. התרומות זה ישראבלוף) יילכו למדינה עבור פרוייקטים לאומיים. זה אמור להיות כ 600 מיליון שקלים כל שנה. הרבה כסף.

על איזה בסיס איווט התנגד?  הוא טען שלא טוב לעשות כזה דבר בחקיקה, בכפייה, עדיף בהסכמה. את זה אמר האדם שרצה לכפות ועדת חקירה פרלמנטרית על ארגוני זכויות אדם, שרצה בחוק לפגוע במימון של עמותות ליברליות למיניהן, שרוצה להעביר את ערביי המשולש נגד רצונם למדינה הפלשתינאית. בכול אחד מהמקרים הללו לא הייתה חשיבות כל כך גדולה להסכמה. רק בקק"ל זה קריטי לא לכפות עליהם דבר.

לא משנה, הסיפור הוא שיאיר לפיד חסם את איווט. אל המשך לקרוא

היועץ המשפטי צריך ללכת

12 באוקטובר 2014
 

המאמר התפרסם הבוקר ב"הארץ"

אין ברירה. זה לא דבר קל. זה חסר תקדים, אבל ויינשטיין חייב ללכת. כבוד היועץ היה חייב ללכת כבר אחרי הטיפול המביש שלו בתיק חברות הקש של איווט ליברמן. רק העובדה שבכירי הפרקליטות והמשטרה לא מספרים איך הטיפול בתיק התנהל, מאפשרת ליועץ להישאר בתפקידו.

היועץ צריך ללכת בגלל ששכב על תיק ביבי טורס 3.5 שנים, הרג אותו ואז החליט לא לחקור.

הוא מוכרח ללכת בגלל ניסיונו למסמס את תיק הרפז, ההחלטה לא לחקור, לחכות, שמבקר המדינה יעשה את העבודה, כל מה שגרם לכך שארבע שנים אנחנו עדיין תקועים עם סימני שאלה בסיפור הזה.

על היועץ להתפטר בגלל שחיכה שנתיים וחצי לפני שפתח בחקירה פלילית נגד סטס מיסיז'ניקוב, מה שעיקר את המשמעות של החקירה הזאת. גם שם הוא העדיף שהמבקר יחקור.

עו"ד ויינשטיין  צריך לחזור למשרד הפרטי שלו בגלל הדרך הקלוקלת בה סגר לניצב המשך לקרוא

Why the attorney general must go

11 באוקטובר 2014
 

There is no other option. It is not to be taken lightly. It is unprecedented, but Attorney General Yehuda Weinstein has to go. He should have gone after his disgraceful handling of the investigation into Foreign Minister Avigdor Lieberman’s “straw companies.” The only reason Weinstein has kept his job is because senior figures in the Israel Police and the AG’s office have kept silent about the handling of the case.

The attorney general must go because after sitting on the “Bibi tours” case for three and a half years, he killed it and decided not to investigate. He has to go because of his attempt to spike the Harpaz case; the decision not to investigate, to wait, to let the State Comptroller’s Office handle the job, all of which led to the farce that, four years on, there are still question marks hovering over it.

The attorney general must resign because he waited two and a half years before ordering a criminal investigation against former Tourism Minister Stas Misezhnikov, rendering the investigation meaningless. There, too, he wanted the State Comptroller’s Office to do the dirty work.

Weinstein must return to his own law firm on account of the inept way he closed the sexual assault caseagainst Israel Police Maj. Gen. Uri Bar-Lev in April 2011. Dr. Orly Innes’ complaint against the senior commander was examined by the Justice Ministry’s department for investigating police officers, which found it to be credible and recommended prosecution – only to end in yet another deal by the attorney general, who dislikes investigations or public trials (in favor of “apologize and go home”).

It is no simple matter to call on the attorney general to resign. It feels like the call of the average soccer fan. But after four-and-a-half catastrophic years in office, there is simply no alternative.

Weinstein has made the wrong decision nearly every time. He passed the courageous complaint by the prime minister’s aides about then-bureau chief Natan Eshel to the Civil Service Commission instead of the police. For years, he prevented the police from questioning a judge who was suspected of beating his children. He twice gave his “seal of approval” to a law against asylum seekers that the High Court of Justice overturned.

The law enforcement system under Weinstein lacks all esprit de guerre. All anyone wants is to finish up and move on. Perhaps that is why the “examination” of the sham letter accusing then-Education Minister Gideon Sa’ar of sexual misconduct was lackluster, and the “examination” of intelligence implicating cabinet minister Silvan Shalom was anemic. Neither probe, presumably, came close to determining the truth.

Incriminating evidence against Benjamin Ben-Eliezer languished for more than a year for no reason and was only revived, in a near-miracle, when Ben-Eliezer was already counting the steps to the President’s Residence. Weinstein was not directly responsible for that, of course, but it isn’t difficult to tell which way the wind blows from the AG’s office. No police officer or prosecutor goes to war against a politician when the AG sends the message that it’s the last thing he want to land on his desk.

The most urgent reason for the attorney general to do the honorable thing and step down is the Pinto affair. Rabbi Yoshiyahu Pinto and his circle continue to make accusations against the head of an elite unit of the Israel Police. Documents from the case file that ostensibly support Pinto’s version of events find their way onto a Hebrew news website. The rabbi’s wife gives an interview to Channel 2 television in which she refutes, point by point, the rabbi’s confession – ostensibly the justification for his plea bargain, which is scandalous in and of itself. Any normal AG would havewithdrawn the deal and issued an indictment against Pinto. If Pinto has evidence to back his claim that Brig. Gen. Ephraim Bracha was derelict in his duty (which I doubt), let him bring it to court. And if not, maybe with any luck David Rozen will be the judge in his trial.

I am not naive. Weinstein won’t step down. Public pressure might help, but it’s difficult to explain that his job performance is more damaging to us than the high price of Milky pudding.

The article was published in Haaretz

עופר עיני- הוא תמיד היה סוחר טוב

5 באוקטובר 2014
 
המאמר פורסם הבוקר ב"הארץ"
לפני כמה שנים עשינו תחקיר על עופר עיני. לקראת הפרסום נפגשתי עם עיני. ״בפגישה הראשונה שלנו״, הזכיר לי יו״ר ההסתדרות ״אמרת לי שאתה מוכן ללקק את השטיח במשרדי, אם אתן לך חומר על עמיר פרץ״. הרמיזה הייתה ברורה. לא נתתי לך חומר, אז עשית עליי תחקיר.
האמת, לא זכרתי את ההצעה שלי לשירותי נקיון במשרד של עיני, אם כי היא לא נשמעה לי מופרכת, אבל העובדה שהוא בחר לפתוח כך את שיחתנו, היא כל כך עופר עיני. עיני רואה בחיים הפוליטיים משחק של עסקאות. מה המחיר שלך, מה אני אתן לך, מה תתן לי. הוא תמיד אוהב להתגאות ביכולת המו״מ שלו. אידיאולוגיה נראתה לו כמו דרך חכמה להעלות את המחיר. לא יותר מזה.

המשך לקרוא

הצעת האוצר – המהפכה הגדולה האמיתית בקק"ל

1 באוקטובר 2014
 

עזבו מבקר המדינה, תשכחו מחל"צ, אם הצעת האוצר קקל, שמופצת בשעות האלה לשרי הממשלה ונחשפת פה תעבור, קק"ל תחדל מלהיות מה שאנחנו מכירים עכשיו (תודה לאל). אני רק יכול לדמיין איך נראים הפנים של אפי שטנצלר ואלי אפללו, יושבי הראש של הקרן, כשהם קוראים את הדבר הזה, שנהנה מגיבוי של היועץ המשפטי לממשלה, או לפחות של המשנה לו לעניינים אזרחיים, אבי ליכט.

לפי ההצעה, הכנסות קק"ל יילכו לסעיף מיוחד בתקציב המדינה, סעיף תקציב קק"ל, שיוקצה לפרוייקטים בנושא דיור. נגמרה הבוננזה הגדולה, לפחות רובה.

כשהחברים הנכבדים ירצו להמשיך לבזבז כספים כמו משוגעים, הם יצטרכו אישור מיוחד. כן, כן. אם הם יבזבזו יותר מדי, מעל 35%, אז קק"ל תאבד את כול הפטורים שלה ממיסים (סעיף 1 ו' להחלטה). שטנצלר ואפללו עדיין מקווים שראש הממשלה נתניהו יושיע אותם. אולי בגלל זה האוצר כתב שהאחראי על סעיף תקציב קק"ל הוא… המשך לקרוא

הפרקליטים השיגו עסקה חלומית, לחיאני לא רצה

30 בספטמבר 2014
 

שלומי לחיאני תפס את מקומו בראש השולחן בחדר הישיבות, כאילו זה חדר הישיבות בעיריית בת ים ולא של עורכי הדין שלו. מסביב ישבו עורכי הדין שלו, גיורא אדרת ונתי שמחוני ועורכי הדין של הנאשמים האחרים בתיק. לחיאני התחיל לנהל את הדיון, מה יותר טבעי לו מזה.

הוא הסביר לכולם שאין לו כוונה לקחת את הסדר הטיעון שפרקליטיו השיגו לו. אחד הנוכחים בחדר סיפר לי, שעו"ד אדרת, אדם מאופק בדרך כלל, כמעט יצא מדעתו. הוא אמר (צעק?) לו משהו בנוסח הזה – אתה תשב ותקשיב עכשיו למה שיש לכל אחד פה מהאנשים להגיד. אחד אחרי השני החלו עורכי הדין החלו להסביר ללחיאני איזו עסקה חלומית הושגה לו. אישומי השוחד יורדים, הלבנת ההון נעלמת, הפרקליטות תדרוש מקסימום שנת מאסר והסניגוריה 3 חודשים. כל אחד מהם בטח גלגל לעצמו בראש את תסריט האימים – הוא ידחה את העסקה ויהפוך לקצב 2. אחרי מה שדוד רוזן עשה לאולמרט, אלוהים יודע איך זה ייגמר פה. בסוף, המשך לקרוא

השדרוג של ארדן – הפרת אמונים

28 בספטמבר 2014
 

המאמר פורסם הבוקר ב״הארץ״

ב -1994 חיים רמון היה טעם החודש בפוליטיקה. הוא השתלט באומץ, לבד על הנהגת ההסתדרות, נגד עמדת מפלגתו, ביצע שינויים מפליגים ונראה (בצדק) כמו מועמד טבעי לראשות ממשלה בעתיד הלא רחוק (מיד אחרי שפרס יפרוש).

ואז רבין נרצח, פרס קרא לדגל את מזכ״ל ההסתדרות החדש, רמון התיישב בכורסת שר הפנים וכרה לעצמו את קברו הפוליטי. מהטעות הפוליטית הזאת, הוא התקשה להתאושש (טוב, גם הנשיקה ההיא לא עזרה).
הציבור התקשה להבין איך המחוייבות העצומה לרעיון בניית ההסתדרות מחדש, התפוגגה ברגע לטובת תפקיד שר הפנים ודין התנועה. המשך לקרוא

Gideon Sa'ar's career is one of seeking power and doing little

21 בספטמבר 2014
 

“Of all the foolishness you said, this might be the one thing with something to it.” This was perhaps my most difficult conversation with Gideon Sa’ar, then-education minister. A few days before, I had broadcast that he was the most disappointing minister in Prime Minister Benjamin Netanyahu’s cabinet. Sa’ar is not used to such statements in the media, especially not from a journalist with whom he had a good relationship.

Sa’ar is great at turning journalists into friends. He doesn’t do it through juicy leaks (at least not to me). He simply invites you to his wife’s 40th birthday party (I didn’t go) and to parties where he is the DJ (come without a camera). He is the only politician with whom I somehow found myself at a late-night meeting at a bar (and I don’t even drink).

When he became education minister in 2009, I thought our fossilized and limping education system was about to undergo a real revolution. Sa’ar came with political clout, topping Likud’s primary list, an excellent parliamentarian, someone who knew the government and Knesset from every angle and how to get things done.

He enjoyed optimal conditions to be education minister when he started, of a kind never seen before. The teachers’ unions were at a rare weak point; the main troublemaker, Ran Erez, was fighting to survive as chairman of their union.

The prime minister was committed to the area. When he was in the opposition, Netanyahu had placed education high on his agenda. More important, the public was ready for revolutions. The polls had given the education system the dubious honor of being the country’s most significant problem, more than the ultra-Orthodox/secular divide, the Iranian threat or the Palestinians.

Sa’ar wasted all these advantages. He brought a great deal more money into the budget, which got swallowed up in general wastage within the system. And that’s it, more or less. He did not dare face off against the teachers’ unions to change the way burnt-out teachers might be moved, or how successful principals could be rewarded. He allowed higher education to continue to decline. Every curriculum for every degree program in every fly-by-night college continued to be approved by the Council for Higher Education. When there was discussion of attempts to create some order in law studies, which had become a joke, Sa’ar himself put a stop to it.

Worst of all, Sa’ar did not touch – not even a little – the issue of curricula in the education system. I tried to ask him once why composition is still one of the required matriculation exams but general history is not. He conceded that he hadn’t gotten to it yet.

The chairman of the ministry’s pedagogic secretariat hardly ever saw him. Chairs of the committees for the various subjects of study begged for a meeting with the minister, unsuccessfully.

“The only thing you said that has something to it is the issue of the ultra-Orthodox,” Sa’ar told me in that unpleasant conversation. At this point in his term, he was finally making some moves that the Haredim did not like. “That should really be changed, but Bibi [Netanyahu] won’t let me. There’s no coalition for it and if I go for it, I will have to resign.”

I tried to argue with him. If you fight the slide toward Haredi autonomy in education, the public will be with you. Even if you lose and have to resign, the message will get through. Sa’ar wasn’t buying. Soon after, he made his peace with the ultra-Orthodox and went back to being a wheeler-dealer for the rabbinic courts.

A month ago, as interior minister, Sa’ar made a wonderful decision. He corrected a decades-long injustice in sharing incomes among regional councils in the Negev and the cities there. Less money for the sparsely populated regional councils of Tamar and Sdot Negev, and more money for Sderot, Yeruham and even for the Bedouin. At least once, on the verge of leaving office, Sa’ar used his political talents not just to garner more power, but to do the right thing.

The article was published in Haaretz