ארכיון: רביב דרוקר

החלטת המרכולים – הטיעונים של בן דרור ימיני, חגי סגל וגדעון סער

4 ביולי 2014
 

חגי סגל כתב היום ב"ידיעות" שכולה חלב. מה הסיפור שלכם, אחיי החילוניים, לא יהיה לכם חלב במקרר בשבת? תצטיידו בשישי. תל אביביים מפונקים, סיכם סגל. ובכן, עשרות שנים היה נדמה שהדתיים בארץ קצת מפונקים, שהם דופקים אותנו בשעון קיץ קצר מועד, כי הם לא רוצים לקום לסליחות בחושך. מה קרה, שידליקו אור וייצאו מהבית? אני בטוח שגם סגל מבין שזה לא החלב. בתור תל אביבי מפונק, אני רוצה לספר לו שזו תחושת החופש. אני בטוח שהוא מבין עד כמה התחושה הזאת יכולה להיות חשובה לאדם, התחושה שהמרחב הציבורי שלצידו מותאם לאמונתו ותפיסת עולמו.
בן דרור ימיני כתב ב"ידיעות" שמה בסך הכול קרה, החלטת שר הפנים, גדעון סער, דווקא הזיזה את הסטטוס קוו לצד החילוני, לראשונה יאשרו בחוק פתיחת מתחמי בילוי בשבת ובכל זאת החילוניים בוכים. אז ייסגרו כמה מרכולים. לא קרה כלום. ובכן, פורמאלית, ימיני צודק. מהותית, ממש לא.
סטטוס קוו זה מושג שטוב להסכמים קואליציוניים, העמדת פנים שנועדה לאפשר לפוליטיקאים מכול הצדדים למצוא תירוץ לשבת יחד בממשלה.למעשה, המציאות מזיזה את הסטטוס קוו לכל מיני כיוונים בכל מיני תחומים. בבית שמש הוא זז, בצבא הוא לובש צורה חדשה וגם בתל אביב, נכון הוא זז, אבל הסטטוס קוו הוא לא ערך בפני עצמו. הערך הוא היכולת לחיות יחד. איפה גדודי התל אביביים שהמרכולים הפתוחים מפריעים להם? הסקרים מראים ש – 75% מהתושבים מתנגדים להחלטת סער. אם ייעשה משאל תושבים (אפשרות שעיריית תל אביב בוחנת) בשכונות שונות, סביר שנראה רוב מוחץ בעד פתיחתם של המרכולים. הרי אם יש עיר בארץ שהמרכולים פתוחים בשבת ומתאכלסת לפתע בתושבים, שמתנגדים לכך, אז נשאיר אותם פתוחים כי זה הסטטוס קוו? זה מגוחך.

הפניתי אתמול שאלה לדוברת משרד הפנים. כמה חוקי עזר אישר שר הפנים בשלוש השנים האחרונות וכמה פסל. הדוברת הגיבה מיידית, למתי אתה צריך את זה, כבר עובדת על זה. עברו כמה שעות ואז היא חזרה עם תשובת בת שורה – בשלוש השנים האחרונות לא הוגשו לאישור שר הפנים חוקי עזר שהתירו פתיחת עסקים בשבת. לא אופתע אם השר סער ניסח אותה. מתאים לו. סימסתי לדוברת – זהו? לא תהיה תגובה אמיתית לשאלתי? קדחת. הדוברת ניתקה מגע. המידע הרי שייך להם, הם נותנים אותו רק כשזה משרת אותם.

גדעון סער טען בהנמקה שלו להחלטתו שהוא היה חייב להחליט. היו לו 60 יום. הוא היה חייב להתערב. ראשית, הוא לא מסביר למה בזבז את רוב הזמן הזה, קרא לשימוע את נציגי עיריית תל אביב בהתראה של 48 שעות (וכמה ימים לפני הדד ליין) והחליט ביום ה – 60 עצמו. לא חשוב. אולי הוא ליבן את זה עם עצמו חמישים ימים. שנית, זה קשקוש שהוא היה חייב להתערב. שר פנים מאשר כמעט אוטומטית את חוקי העזר בכל הרשויות, מתוך הבנה שהרשויות מנהלות את עצמן ושר פנים מתערב רק כשאין ברירה. הרי כל סמכותו של שר הפנים להתערב היא שריד של תקופת המנדט בה הנציב העליון לא סמך על ראשי הרשויות שיחוקקו לבד. לכן, יש לשר הפנים עוד המון סמכויות מיותרות לגבי הרשויות המקומיות. אם, למשל, אבא של סגנית ראש עיריית הרצליה צריך לקבל עבודה בעירייה, השר צריך לאשר את זה.

בפסק הדין שהתחיל את הבלגאן, קבעה השופטת נאור שמדיניות האכיפה של עיריית תל אביב היא לא סבירה בצורה קיצונית ולכן היא פוסלת אותה. עם זאת, נאור כתבה שבהחלט יש מקרים בהם הרשות לא אוכפת סעיפים בספר החוקים, בלי להוציא אותם משם. שנים ארוכות היה סעיף בחוק העונשין שאסר יחסים הומוסקסואליים והוא לא נאכף. היה גם סעיף נגד התאבדות, שלא נאכף וגם היום לא אוכפת המשטרה את האיסור לעשן ג'וינט, מה שיכול לאפשר לשר הפנים, אם רק ירצה, לגלגל לו איזה סיגריה עם חברים בהפסקה של משחק כדורגל המשך לקרוא

האיפול המשטרתי על חקירת רצח הנער הפלשתיני – טעות ענקית

3 ביולי 2014
 

זה ממש מגוחך שצריך לכתוב את זה. מה, במשטרה לא עובד אף אחד שמבין בתקשורת המונים? יש אירוע טעון, רגיש, החשדות של הפלשתינאים עצומים, הקונספירציות באוויר, מה עושים? ברור. נותנים מידע. משתפים, מראים את המאמץ. המשטרה עושה טעות נוראית כשהיא לא אומרת כלום. אין אמת חקירתית שגרועה יותר מהאיפול הזה. קצין משטרה בכיר צריך לעשות תדרוך מצולם כל כמה שעות, רצוי בערבית. הוא צריך לספר על פעולות החקירה, כל דבר שיוכיח שהחקירה אמיתית וכנה, הוא לא צריך לגלות שום פרט מוכמן, הוא כן צריך לענות לשאלות והוא צריך להיות זמין אחר כך להזים כל שמועה או קונספירציה שעולה.

זו בדיוק הטעות שעשה השב״כ, כש המשך לקרוא

It takes a journalist to act as one

1 ביולי 2014
 

The most important debate regarding the new Israel Broadcasting Authority is over who the new director general will be and what attributes he will have.

Could the chief executive of the Phoenix insurance company, for instance, become the editor-in-chief of Israel’s new public broadcasting agency – the ultimate arbiter of journalistic questions? Right now, that’s the situation.

Article 37 of the proposed new law states that the director general of the new public broadcasting agency must have either a journalistic background or substantial experience in management. This director general will also be the “editor-in-chief” – the most important person in the hierarchy and the one who decides whether or not to publish something, and if so, in what form.

In my view, this is a grave mistake. A director general who has spent his career making money from white cheese doesn’t have the right tools to decide whether or not to apologize to businessman Sheldon Adelson or whether to report the scandal over Prime Minister Benjamin Netanyahu’s overseas flights. Journalism is not some byproduct for which it’s enough to hire a good deputy and then you’ll know how to make the right decisions. Nobody would dream of putting someone who isn’t a lawyer at the head of the prosecution, and Israel has never yet had a hospital director who isn’t a doctor. The director doesn’t have to be the best doctor in the world, but he does have to be a doctor.

Last Thursday, Ram Landes came to the Elharrar Committee, the Knesset panel that is discussing the bill. Landes headed the committee that gave birth to the bill. He claimed the director general doesn’t have to be a content person. The Knesset members asked him, why not split the job? Let the director general be a management expert, while the head of the news department, a senior journalist, would be editor-in-chief. Landes answered that the most important thing is to have a clear hierarchical structure. You mustn’t create two centers of authority, he argued, and if the new director general isn’t a content person, then he’ll hire a good deputy.

That position is mistaken and, in truth, I find it quite astonishing that Landes holds it. He ought to be the first person to know that there’s nobody more important, especially in the formative stage, than the director general. Landes set up Channel 10 television’s news company; if it has a different, more skeptical, more aggressive DNA, it’s in no small measure due to the team of people that Landes chose and the spirit he instilled in the company.

Landes also ought to be the first person to know that two centers of authority can work together beautifully. He served during early stage as editor-in-chief of Channel 10 news, while above him administratively was the station’s director general. In other words, there were two hierarchies, and as far as I know from experience, it worked well. They asked Landes about this in the committee (Labor MK Nachman Shai and Yair Tarchitsky of the Association of Israeli Journalists opposed his position, and rightly so,) and he replied that, in reality, the director general of Channel 10 determines what is broadcast, with or without the title of editor-in-chief. Really? I have trouble believing Landes ever wanted to air something on Channel 10 that the director general of the station ordered him not to broadcast.

Incidentally, Channel 2 television also has two centers of authority. The Reshet and Keshet franchisees each has its own general manager, and then there’s the director general of the news company, who is also the editor-in-chief. That’s the way things work at newspapers as well: There’s an editor-in-chief and a managing director. Is it ideal for there to be two bosses? No, but the alternative – an editor-in-chief with no background in news and journalism – is much worse.

During the discussion in the Elharrar Committee, Landes questioned the success of this model in print journalism and proposed that, instead, certain protections should simply be granted the head of the news department. His questions were justified, but there’s an even bigger question: Where in the world does the model that Landes proposes exist? In what media outlet is the person who makes decisions about investigative reports, news and libel a person who has zero knowledge of and experience in the field?

Landes, in my opinion, did magnificent work in his report, and if Israel has a strong public broadcasting agency in the future, it will be in large part to his credit. It’s a pity to destroy all this work via one critical legal provision.

The article was published in Haaretz

חוק רשות השידור – מנכ"ל הפניקס יוכל להפוך לסמכות העיתונאית העליונה

1 ביולי 2014
 

הויכוח הכי חשוב בנוגע לרשות השידור החדשה הוא מי יהיה המנכ"ל החדש, מה יהיה האיפיון שלו. האם מנכ"ל הפניקס יוכל להיות העורך הראשי של השידור הציבורי החדש בישראל? הפוסק האחרון בשאלות עיתונאות?
כרגע זה המצב.
סעיף 37 לחוק החדש קובע שמנכ"ל תאגיד השידור הציבורי החדש צריך להיות בעל רקע עיתונאי או בעל רקע ניהולי משמעותי. המנכ"ל הזה הוא גם "העורך הראשי", כלומר, על פי החוק הוא האיש החשוב ביותר בהחלטה אם לפרסם משהו או לא ובאיזו צורה.
בעיניי, זו טעות חמורה. מנהל שבנה את עצמו על ייצור כסף מגבינות לבנות, לא מצויד בכלים הנכונים להכריע אם להתנצל או לא בפני אדלסון והאם צריך לפרסם את "ביבי טורס". עיתונות אינה מוצר לוואי, שדי לך לקחת איזה סגן טוב וכבר אתה יודע להחליט בו. אף אחד לא היה מעלה על הדעת להעמיד בראש התביעה הכללית, מישהו שאינו עורך דין ועדיין לא נולדו לנו מנכ"לים של בתי חולים, שאינם רופאים. המנכ"ל לא צריך להיות הרופא הכי טוב בעולם, אבל הוא חייב להיות רופא.
ביום חמישי הגיע רם לנדס לועדת אלהרר בכנסת, הועדה שדנה בחוק. לנדס עמד בראש הוועדה שילדה את החוק הנוכחי. לנדס טען שהמנכ"ל לא צריך להיות איש תוכן. שאלו אתו למה לא לפצל: שהמנכ"ל יהיה איש ניהול וראש חטיבת החדשות, עיתונאי בכיר, יהיה 'העורך' הראשי'. לנדס ענה שהכי חשוב שיהיה מבנה הירארכי ברור. אסור ליצור, לטענתו, 2 מוקדי סמכות ואם המנכ"ל החדש לא יהיה איש תוכן, אז הוא ייקח לעצמו סגן טוב.
העמדה של לנדס שגויה והאמת, זה די מדהים, בעיניי, שדווקא הוא נוקט בה. לנדס הוא הראשון שאמור לדעת שאין חולייה חשובה יותר, בטח בשלב ההקמה, מהחוליה של המנכ"ל. לנדס הקים את חברת החדשות של ערוץ 10 ואם יש לחברה הזאת דנא אחר, יותר ספקני, יותר נשכני, זה לא מעט בגלל צוות האנשים שבחר לנדס והרוח שהכניס לחברה. לנדס גם אמור להיות הראשון שיודע ש – 2 מוקדי סמכויות יכולים לעבוד מצוין. הוא כיהן באותה תקופה כ'עורך הראשי' של חדשות 10. ניהולית כיהן מעליו מנכ"ל ערוץ 10, כלומר, היו 2 מוקדי הירארכיה וככל שאני יודע, זה עבד טוב. שאלו את לנדס על זה בוועדה (ח"כ נחמן שי ויאיר טרצ'יצקי מארגון העיתונאים התנגדו לעמדתו ובצדק) והוא אמר שהמציאות היא שמנכ"ל ערוץ 10 קובע מה ישודר, עם או בלי הסמכות של 'עורך ראשי'.
באמת? המשך לקרוא

היועץ המשפטי לממשלה וכבודו של דוד רותם

30 ביוני 2014
 

אתם חייבים להתעכב שנייה על ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה אתמול. ויינשטיין הודיע אתמול שהוא מוכן לדחות את רישומה של קרן קיימת לישראל כחברה לתועלת הציבור בעוד 60 יום. להחלטה אין משמעות דרמטית. גם כשקק"ל תירשם כחברה לתועלת הציבור, החברים יוכלו להמשיך לעשות בכספים כמעט ככל העולה על רוחם, אבל בעיני בכירי קק"ל זה, כמובן, מתכון לאסון. הם יצטרכו להגיש דו"חות כספיים ותהיה מידה מסויימת של פיקוח חיצוני. לא דרמטי. חיכינו 60 שנה, נחכה עוד חודשיים. זה לא הסיפור. הסיפור הוא הנימוק ואיך ויינשטיין, גם אחרי 4 שנים וחצי בתפקיד, תופס את תפקידו. הנה ציטוטים ממכתבו אתמול של יורשם בתפקיד של אהרון ברק ומני מזוז, מכתב ששוגר ליו"ר ועדת חוקה, דוד רותם:

"עמדתי הייתה ועודנה (ההדגשה במקור – ר.ד.) כי על פי הוראות הדין הקיים, קק"ל הינה חברה לתועלת הציבור…יחד עם זאת, מחמת כבודך, הנני נעתר, לפנים משורת הדין, לבקשתך לדחות את רישומה של קק"ל בפנקס החברות לתועלת הציבור ב – 60 יום נוספים".

הבנתם את זה? היועץ המשפטי קובע שזו כבר עכשיו חברה לתועלת הציבור, חוות הדעת של המשנה שלו היא ממרץ וויינשטיין אימץ אותה במלואה, אבל דחה פעם אחת ב – 60 יום ועכשיו "מחמת כבודו" של דודו רותם, דוחים בעוד 60 יום. מה עניין הכבוד האבוד של דודו רותם והמצב המשפטי? ממתי בכלל מתחשבים בכבוד של יו"ר ועדת חוקה, עם כל הכבוד? מילא אובמה ביקש, נשיא המדינה ביקש, נשיא ביהמ"ש העליון, אבל יו"ר ועדת חוקה? המשך לקרוא

גדעון סער רץ לפסגה, למה אנחנו צריכים לשלם את המחיר?

30 ביוני 2014
 

לפני כמה שנים רצינו, עפר שלח ואני, לצלם "בדרכים" על גדעון סער. אני ראיתי בו פוטנציאל למועמדות לראש ממשלה, כתבתי על זה כבר ב – 2005 למגזין כותרת (השם ינקום דמו) ועפר נתן לי את המבט של 'עוד פעם אתה והבוכלטריה הפוליטית שלך'. האמת, הוא לא הבין מה אני רוצה מהחיים שלו. סער נראה לו פוליטיקאי משעמם במיוחד וההערכה שלי נראתה לו הזויה ברמות קיצוניות. בכל זאת, גררתי אותו וצוות צילום לכיכר רבין. סער היה אז בעיצומו של התמרון הפוליטי הגדול שלו שמאלה, הוא ניסה להתחבב על המרכז שמאל, קידם את זכויות הנשים, דיבר בזכות הומואים והלך לדבר בעצרת לזכרו של יצחק רבין. ימני בים של שמאלנים. ראיינו אותו קצת לפני, קצת אחרי וידענו שיש לנו ביד באמת מוצר יוצא דופן, אולי חסר תקדים. הראיון המשעמם ביותר עלי אדמות. אני עוד ניסיתי להציל את האייטם (ואת כבודי האבוד) והצעתי לסער שוב ושוב הצעות מגניבות (בוא נשחק כדורגל ביחד עם תלמידים, הוא היה שר חינוך), אבל בסופו של דבר נאלצתי לרדת מהעניין.

הרבה פרשנויות תשמעו בימים הקרובים על החלטתו של גדעון סער לא לאשר לעיריית תל אביב את חוק העזר החדש ולסגור באופן מעשי את מרכולי תל אביב. פרשנות אחת אני ממליץ לכם לדחות בתוקף – שגדעון סער חשב שזה רע לו פוליטית. אין דבר שסער עושה בחיים שלא עבר אצלו בראש קודם את כל מבחן – איך זה עוזר לי פוליטית. כשהוא הזמין עיתונאים ("אבל תבואו בלי מצלמות, רק בשביל הכיף") למסיבות בהן שימש כדי ג'יי, זה היה גם פוליטיקה, כשהוא הולך פתאום לבקעת הירדן ומצהיר שצריך לספח אותה עכשיו לישראל, זו פוליטיקה (בוגי יעלון מציץ מעבר לכתף) ואני אפילו מעז להעלות את החשד שסיפור גאולה אבן עבר אצלו את מבחן הקלירנס הפוליטי. המשך לקרוא

בנט מעביר חוקה – שיחה דמיונית עם היועץ האסטרטגי

25 ביוני 2014
 

משה קלוגהפט – נפתלי, זה הזמן.

בנט – הזמן למה?

קלוגהפט – להעביר את החוקה הליברמנית שלך סוף סוף

בנט – השתגעת? עכשיו כשהאמהות בז'נבה וכל הציבור שלנו בקדחת החטופים

קלוגהפט – תגיד, כמה פעמים כבר הראיתי לך את המזכר של אותה יועצת יחסי ציבור אמריקנית, שכתבה מיד אחרי האחד עשר לספטמבר שעכשיו הזמן להוציא החוצה את כל הכותרות השליליות שיש אצלנו? עכשיו בבליץ נעביר את החוקה ונהפוך אותך לאיווט ליברמן של "הבית היהודי". אתה תבחר חלק גדול מחברי הכנסת, אתה תקבע את ספר הבוחרים, אתה תשפיע על מי יתחרה מולך, אתה הכול.

בנט – הלו, הלו, איך אתה מדבר. זה הכול בפריימריס פתוחים. פה ושם נתנו לי כמה שיריונים ממש בקטנה…

קלוגהפט – ומה עם מקצה שיפורים שסידרת לעצמך שם, שתוכל לשנות את הרשימה אחרי שנבחרה? אפילו לאיווט אין את זה, שלא לדבר על זה שכל מי שהשתתף בבחירות הקודמות מקבל פרס על ההצטיינות שלו שם – הוא יכול לבחור גם עכשיו, בלי לעשות דבר בדרך. חדשים יצטרכו לחכות שנה וחצי לפני שהם בוחרים. חבל על הזמן. זה נועל את בחירתך.

בנט – יאללה נו, לדרך. מה עושים?

קלוגהפט – נתדרך את האתרים במגזר על החוקה החדשה. נזרוק להם את הכותרת שתכננו שיש סעיף בחוקה, שאתה מרכיב את הממשלה הבאה, הם יאכלו את זה כמו גדולים. אני כבר רואה את הכותרות: "ממשלת הבית היהודי".

בנט – ונשלח להם את החוקה עצמה?

קלוגהפט – תגיד, אתה בסדר? מה פתאום. נגיד שזה בגיבוש. ניתן רק ככה כמה סעיפים ונזרוק להם תדרוך של 'בכיר במפלגה' שאנחנו הולכרים על שלושים מנדטים. מי רוצה להתנגד לחוקה של יו"ר מפלגה עם שלושים מנדטים?

בנט – מי זה ה'בכיר במפלגה'? אתה?

קלוגהפט – בוא נגיד שייתכן ואולי ועשוי להיות שכנראה.

בנט – לאיילת אני חייב לתת עותק המשך לקרוא

החוק הבוטה במסגרתו השלטון שומר על ההון, או איך פואד העז לחתום על תצהיר למען נניקשווילי?

25 ביוני 2014
 

ההשערה שלי: הוא הניח שאף אחד לא יידע. הדיון חסוי. תחשבו על זה: האם המועמד לנשיאות, בנימין בן אליעזר (הוא כבר לפחות חמש שנים במעמד הזה) היה מעז לתת תצהיר משפטי לטובת טייקון מקומי, לו היה יודע שהמשפט פומבי? מה פתאום, אבל בישראל יש חיסיון על כל הדיון המשפטי בנושאי מיסוי וכך יכול היה פואד בצנעה ובחשאי (יכול להיות שהוא לא הבין שרשות המיסים היא בכל זאת צד להליך? ואנשיה יסתקרנו מה פתאום שר הבטחון לשעבר כותב תצהיר למען איש עסקים?) להעיד שנניקשווילי 'חברו הטוב' המשך לקרוא

פניקסטן

22 ביוני 2014
 

ביום שני הודיע יושב ראש הכנסת שלא תהיה חקיקה בכנסת. זה לא הזמן להתווכח. בבתי הספר מתקיימות תפילות המוניות. ראש הממשלה מופיע כל יום בטלוויזיה ומוציא תמונות סטילס מהערכות מצב כאילו צ'רצ'יל בדיוק מתעדכן על הפלישה לְנוֹרְמַנְדִי. מדינה בהפרעה. פניקסטן. שלושה בחורים נחטפו. זה אירוע חמור, קשה, עצוב, אבל זו לא מלחמת יום הכיפורים, אפילו לא מגדלי התאומים. פיגועים שבהם היו עשרים הרוגים ברחובות הערים לא השביתו פה ככה את החיים. עֶקְרוֹן-על אחד מרחף מעל כל הטירוף. אין שאלות. אסור לשאול שאלות את נתניהו שמדבר כל יום בטלוויזיה, אסור להגיד מילה לשר הביטחון ולרמטכ״ל שמפוצצים אותנו בסרטוני תעמולה, אסור לשאול אפילו את דובר צה״ל שמקפיץ צוותי צילום לתדרוכים מוזרים שיש בהם הכול חוץ ממידע חדש. אסור לשאול למשל אם פגיעה כזאת בשגרה שלנו היא לא בדיוק מה שטרוריסטים רוצים. לפחות יצא לנו דבר אחד מהשבוע המוטרף הזה – יותר אנשים יודעים מי זאת חברת הכנסת יפעת קריב שנלחַמה באומץ נגד הדורסנות של חנין זוֹעְבִּי. בפניקסטן היא גיבורה.

מתוך דיעה ששורה במגזין "שישי" האחרון עם אלון בן דוד וטלי מורנו

אחרי שהדיעה שודרה, העירו לי שהתקשורת היא חלק משמעותי בטירוף הזה. המשך לקרוא

כולם מצטערים על מה שקרה לפואד

8 ביוני 2014
 

למה בעצם כולם כל כך מצטערים ופניהם כל כך נוגות?

איציק שמולי, אקס המחאה החברתית, הוציא הודעה:

מאמציי לשכנע את פואד לנסות ולהוביל מהלך לדחיית הבחירות עלו בתוהו והוא אמר לי שלנגד עיניו משימה גדולה יותר כרגע: לנקות את שמו הטוב. קיבלתי את זה בצער- מדובר באיש שנתן את כל חייו למדינה ואני מאחל לו שיצליח להפריך במהרה את כל הסיפור הזה. אני מקווה שהיועמש ייתן תשובה לגבי התזמון של הבדיקה- ארבעה ימים לפני הבחירות; הרי פואד גר בביתו כבר שנה ויכול היה לבדוק זאת הרבה קודם ולמנוע את המבוכה מכולם.  עדיין לא החלטתי למי אתן את קולי בבחירות, כל האופציות על הפרק כולל הימנעות בהצבעה.

שמולי, אם כן, מאיים עלינו שיימנע בהצבעה בגלל העוול הנורא שנעשה לפואד. מה העוול? שחשפו שהוא קיבל מיליוני שקלים מטייקון, שיש לו עסקים בישראל, לרכישת פנטהאוז' ביפו? זה מטורף. בעבר כבר פרסמתי ששמולי עצמו השתית חלק נכבד ממימון הקמפיין שלו על בעל הון בשם אבי ביתן, שמממן מכללות בארץ, שהוא ומקורביו תרמו משהו כמו 405 מהקמפיין של שמולי. לכאורה, שמולי היה אמור להתרחק מקשר ידידותי מדי עם ביתן. הרי ביתן נזקק לקולו והשפעתו בעת שהיה לפני כן חבר המועצה להשכלה גבוהה (כנציג הסטודנטים), אבל כנראה שרגישותו לנושאים האלה לא הייתה בראש סדר היום אצל שמולי אז וגם לא עכשיו.

פרופסור דניאל שכטמן, שהצליח בקמפיין מתוחכם להרוס לעצמו את הדימוי של חתן פרס נובל (לפחות בקרב חברי הכנסת, שרבים מהם יצאו מזועזעים מהמגע איתו), אמר שיש לו הרבה אמפטיה לפואד. למה יש לו אמפטיה? כשתופסים חשוד בקבלת שוחד, מה שמרגישים זו אמפטיה? השופטת בדימוס, דליה דורנר, שאני מאוד מעריך, הזכירה לנו שעומדת לפואד חזקת החפות. נכון, לא אמרנו שהוא אשם, אבל מה עם איזו אמירה ערכית של נשיאת מועצת העיתונות על כך שאדם שאישר שקיבל מאות אלפי דולרים מאיש עסקים ישראלי (הלוואה…), לא אמור להיות האזרח מספר 1?

יו"ר הכנסת רמז בראיון ל"מטה" עם נדב פרי שאולי אחד המועמדים או המועמדות עומד מאחורי המידע המסעיר שמתגלה על המועמדים. וואלה? אדלשטיין, כנראה, הפך לסוג של חמיצר. אם אתה יודע משהו, אדוני היו"ר, אולי תגלה לנו ותפסיק עם הרמזים? ובכלל, מאיפה הגיעה יוזמת אדלשטיין ההזויה לדחות את הבחירות? מה זה אמור לתת? זמן לגלות את היד הנעלמה הזאת, שמוציאה מתלוננות נגד סילבן והעברות כספים לפואד (אם יש כזאת יד נעלמה, היא זכאית לפרס ישראל)?

עוד יותר מדהים – יו"ר העבודה, יצחק בוז'י הרצוג, תמך ביוזמה הסופר מוזרה הזאת. המשך לקרוא