ארכיון: רביב דרוקר

הנדל״ן ברומניה – מה הקשר בין כספי הפנסיה שלנו לקופים

15 בינואר 2014
 
איתי רום ואני הכנו תחקיר על הנדל״ן הישראלי ברומניה, שישודר הערב ב״מקור״
הייתי כתב נדל״ן כמה שנים בשנת התשעים. מה שקרה ברומניה הוא בלתי נתפס, בעיניי. אנשים חכמים ששופכים מיליונים על דברים הזויים, הזויים. איך זה? חלק מהתשובה נעוץ, כמובן, בעובדה המכאיבה שרוב הכסף ששימש לקנות את קרקעות הזבל האלה, לא היה שלהם. הוא היה שלנו. קרנות הפנסיה נתנו להשקעות הסופר מסוכנות שם כסף כאילו מדובר בכסף של אמא שלהם.
זה לא יכול להיות כל ההסבר. אף אחד לא רוצה להפסיד כסף, אפילו אם הוא רק הלווה אותו מהציבור.
הנה תמצית של כמה עדויות ששמעתי משחקנים משמעותיים בסיפור הזה, שלא דיברו בשמם:
יזם נדל״ן א׳, שהפסיד שם את המכנסיים: ״גייסתי עשרות מיליונים מהמוסדיים בפגישה של שעה. רוב השעה לא דיברנו בכלל על ההשקעה, אלא שיחת רכילות ואם הייתי מבקש פי 3 כסף, הם גם היו נותנים לי״. שאלתי אם עשו בדיקות ברומניה, איפה הקרקעות, מה בונים, הוא צחק. ״מיד אחרי הפגישה״, הוא הסביר ״הם התעסקו רק עם העמלות שלהם״.
יזם נדל״ן ב׳, שהפסיד גם הוא את המכנסיים ברומניה (שני היזמים מוכרים ובנו הרבה בארץ): ״חלק מהעניין היה ה׳קופים׳. החברה הייתה קונה כאילו במחיר גבוה ובעסקה היה מעורב איש קש, קוף, שכאילו היה שותף. ככה ידעו לגזור הרבה כסף לכיסים פרטיים על חשבון הפראיירים שנתנו את הכסף. אני הייתי עד במו אוזניי לעסקאות כאלה״.
עו״ד, שעושה עסקאות ברומניה: ״הייתה חברה מכובדת שקנתה שם קרקעות הזויות במחירים גבוהים. היה להם נציג צעיר, מקורב לאנשים הנכונים בחברה, שלא הבין בזה כלום ובילה את רוב זמנו מסביב לשולחן הקזינו. בשלב מסוים לא יכולתי לראות את זה וארגנתי פגישה איתו. הצעתי לו בעדינות עזרה, הוא מיד חשב שאני מחפש עבודה והפגישה התפזרה״.
מי שרוצה להבין איך שועל נדל״ן מבריק כמו מוטי זיסר הגיע לתספורת של 1.8 מיליארד שקל, אני מציע לו לראות בכתבה את קאסה רדיו, הפרוייקט התקוע הגדול ביותר ברומניה. סרט התדמית של הפרויקט, אגב, מאוד מרשים (וארוך). עורכת הוידאו של הכתבה, גלית שאול, מצאה בו שהיזמים שמו פתאום תמונות של נשים רומניות חטובות ודי מפתות. איך זה קשור לפרוייקט נדל״ן? ״הרומנים אוהבים לעשות חיים״, הוסבר בסרטון. עם זה, אגב, אני מסכים. לא רק הם, כנראה.

כותרות ראשונות מספר הזכרונות של שר ההגנה גייטס: בעד ברק, נגד נתניהו

14 בינואר 2014
 

איזה מנהג נהדר יש לאמריקנים. לכתוב זכרונות, לכתוב אותן מהר ולכתוב הרבה. איזה דבר גאוני זה הקינדל, שדוחף לך ביום הפרסום את הספר לסמארטפון. כמה כותרות שהספקתי לקלוט מספרו החדש של שר ההגנה האמריקני לשעבר, רוברט גייטס. גייטס היה הבכיר היחיד שהנשיא אובמה החליט להשאיר מממשל בוש. חתיכת הבעת אמון. הוא שרד במשך כל הקדנציה הראשונה של אובמה ורואה בעצמו של ידיד ישראל, אם כי הוא לא מסתיר את ביקורתו על הדרך שמובילה ממשלת נתניהו:

  1. גייטס כתב על פגישתו הראשונה עם סגן שר החוץ נתניהו בתחילת שנות התשעים. נתניהו היה כל כך ארוגנטי וחצוף, לתחושתו, שבתום הפגישה גייטס, אז עדיין זוטר יחסית, הלך לבוס שלו במועצה לבטחון לאומי והמליץ לא לתת לאיש הזה להגיע יותר לבית הלבן.
  2. היחסים בין ממשל אובמה לממשל נתניהו היו צוננים לאורך כל התקופה, כותב גייטס, אבל היחסים הבטחוניים דווקא שיגשגו, הרבה בגלל יחסיו האישיים הטובים עם ברק. מי שתהה על נסיעותיו המרובות של ברק לוושינגטון, גייטס מספק להן הצדקה מלאה. ברק היה בא כל חודשיים וביחד היינו מתחזקים את היחסים ומשדרגים אותם.
  3. בשלב מסוים, ארה״ב רצתה למכור נשק איכותי לסעודיה. ברק התחיל לדבר עם גייטס על הכרסום במחוייבות האמריקנית לשמור על הפער האיכותי של ישראל. גייטס נאם והסביר וכרגיל, ביחסים בין ארה"ב לישראל, שילם. חבילת הפיצוי שהוא הבטיח לברק ניטרלה את ההתנגדות הישראלית. כמה שעות לאחר מכן הוא פגש את נתניהו רק כדי לגלות שנתניהו לא בלופ והוא חוזר על אותו נאום של ברק. גייטס נתן לו את אותו נאום על זה שהסעודים מעולם לא תקפו את ישראל ושהם בני ברית נגד איראן. נתניהו שאל מתי האמריקנים ישקיעו בשדרוג צה"ל. גייטס עמד להתפוצץ והזכיר לו שיש כמה מערכות (כיפת ברזל) שארה"ב מממנת. כשהוא חזר למשרד, הוא שלח מישהו לצעוק על ברק שלא תדרך את נתניהו בסיכום ביניהם. אחרי שתודרך, נתניהו ירד מההתנגדות וקיבל על הדרך עוד עשרים מטוסים (השנוררים הטובים בעולם).
  4. גייטס חושב שהזמן לא פועל לטובת ישראל ברמה האסטרטגית. הוא מייחס חלק מההדרדרות לפעולות של ישראל. הוא מציין שתי טעויות: חיסול ממדוח בדובאי שגרם לאובדן היחסים הביטחוניים עם המדינה והפשיטה על המרמרה, שפגעה ביחסים הביטחוניים החשובים עם טורקיה.
    גייטס סיפר איך ניסה לדחוק בנתניהו, בפגישה בקיסריה, לנצל את אירועי האביב הערבי, כדי לעשות צעדים אמיצים לטובת הסדר שלום. נתניהו לא קנה. בכלל, גייטס היה שייך לאנשים בממשל שחשבו שצריך בתחילת הדרך כבר להניח הצעה אמריקנית שלמה לפתרון הסכסוך ולהניח את האתגר לפתחם של המנהיגים באזור (כל כך צודק). גישתו לא התקבלה. הגישה ההפוכה, שיוצגה על ידי דניס רוס (כן, שוב הוא), ניצחה. ללכת צעד צעד, לאט לאט. על פי גייטס, הגישה הזאת שלחה את השליח הנשיאותי מיטשל לעוד ועוד נסיעות סרק לאזור.
  5. את כל ארבע השנים ליוותה המחלוקת בינו לבין נתניהו סביב איראן. נתניהו טען שהפצצה על מתקני הגרעין האיראניים, תביא את העם האיראני לזרוק את המשטר. גייטס חשב ההפך. היא תאחד אותו מסביב למשטר. נתניהו גרס – האיראנים יגיבו מאוד במתינות על הפצצה כזאת. הם לא יעזו. גייטס סבר – תתפתח מלחמה. אתה, אמר גייטס לנתניהו, משליך מהנסיון שלכם עם עיראק, שלא הגיבה על הפצצת הכור וסוריה, שלא הגיבה על הפצצת הכור, אבל פה מדובר בעם אחר ובמדינה אחרת. עכשיו אנחנו יודעים שלא רק ברק סבור שהתקפה ישראלית על איראן תיגמר במספר הרוגים מצומצם יחסית.

כותרות נוספות אחרי קריאה יסודית יותר.

 

סדרת היועהמ"שים – הראיון עם האיש הכי מעניין

30 בדצמבר 2013
 

זה הולך ככה – אהרון ברק, בעיניי, הוא המשפטן הכי גדול שקם לנו. אני ממש לא הראשון שאומר את זה וספק יש לי בכלל אוטוריטה להגיד את זה, אבל אני זוכר אותי קורא פסקי דין שלו, עוד כסטודנט ומתפלץ מקנאה והערצה. איזה גאון, איזה ניסוחים, איזה עומק מצד אחד ופשטות מצד שני. מדהים.

העניין עם ברק זה שאתה לומד דיני מיסים ופסק הדין המנחה נכתב על ידו. אתה לומד דיני חברות, אותו הדבר, שלא לדבר על משפט חוקתי ומנהלי ומה לא. ואחרי כל זה, המהפכה החוקתית שהוא הוביל נראתה לי תמיד קצת כמו לגנוב חוקה. הויכוח ידוע ושחוק. לטובת אלו שעוד לא נמאס להם, ככה אני רואה את זה:

ברק לקח חוקי יסוד, שלא נתפסו בעיניי איש, בזמן אמת, כמכוננים והעניק להם מעמד של איזו מגילת זכויות מחייבת

(אנקדוטה – בשנה א' ללימודי המשפטים שלי המתרגל צבי כהנא לימד אותנו בקטנה על חוקי היסוד החדשים. המרצה, ד"ר מעוז, לא השקיע בזה הרבה זמן. המתרגל הציג 4 גישות למשמעותן של חוקי היסוד, רק אחת מהן, הפחות מקובלת ולא ממש סבירה, נתנה לחוקים הללו איזשהו תוקף. בוא נגיד שאם מישהו היה כותב בבחינה בחוקתי שהחוקים הללו נתנו מעמד חוקתי לכמה מזכויות האדם בישראל, המתרגל כהנא היה שולח אותו למועד ב').

ברק הרחיב מאוד את זכות העמידה ואפשר בעצם לכול אחד להביא בפניו נושאים כלליים לגמרי כמו של גיוס חרדים.

ברק הרחיב מאוד את כמות הנושאים שיכולים בכלל להיות מוכרעים בבית משפט והכניס מבחן סבירות לפיו ביהמ"ש יכול לפסול הכרעה של רשות, אם חרגה ממתחם הסבירות.

הכי חשוב, הוא זה שיצר את הכלל שבימ"ש יכול לפסול חוקים של הכנסת.

לכל אחת מהפסיקות הדרמטיות הללו יש, כמובן, הנמקות ארוכות ומשכנעות וכמעט מיותר לומר שכל המארג הזה תואם לגמרי את תפיסת עולמי, אבל כשזה בא בפסיקה של ביהמ"ש העליון, של שופטים, שלא נבחרו על ידי הציבור וכשזה מתבסס על חצי משפט בחוק הזה, רבע אמירה של שופט בפסק דין לפני עשרים שנה ו"עקרונות כלליים של השיטה״ אז אני ממש יכול להבין איך ציבור שלא שותף לערכים הללו, מתקשה להעניק לגיטימציה לפסיקות הללו.

את כל זה לא ידע ברק לפני שהסכים להתראיין…

בשלוש השנים הסוערות שלו כיועץ משפטי לממשלה (אני מכליל את תפקידו המכריע בועידת קמפ דייויד עם מצרים ב – 78, למרות שהוא כבר מונה אז לשופט עליון, אבל עוד לא החל לכהן), ברק שינה את המדינה. הוא זכור כיועץ, שלא דפק חשבון לאף אחד, מידלין ועופר ועד, כמובן, ליצחק רבין.

בתחקיר לקראת הריאיון, הופתעתי לגלות ש:

  1. ברק העביר לידלין את מסמך החשדות נגדו במהלך החקירה (כחלק ממה שהוא תפס כזכות הצדק הטבעי של ידלין, בהיותו נגיד בנק ישראל הממונה, שרוצים לפסול את מינויו).
  2. ברק סיפר לראש הממשלה יצחק רבין מי הוא עד המדינה נגד אברהם עופר (כדי להסביר למה אי אפשר להאיץ את החקירה ולגמור אותה, כפי שרבין רצה).
  3. ברק הבטיח ליצחק ולאה רבין בתחילת הפרשה ש"יהיה בסדר" (כי הוא הסתמך על דיווח מוטעה שהיו להם 2,000 דולר בחשבון והיו 20,000 דולר).
  4. ברק לא העמיד לדין את אבא אבן, למרות שהתברר שהיה לו חשבון זר ובו סכום כסף גדול בהרבה ממה שהחזיק הזוג רבין. ככל הנראה, כמעט מיליון דולר (אבן ועורך דינו, יעקב נאמן, טענו שהיה לו אישור. הם לא ידעו להסביר כיצד הלך לאיבוד, אבל מזכירתו של אבן העידה כי ראתה אישור כזה).

אז האם ברק לא היה כזה קשוח והחלטתו בעניין ההעמדה לדין של הזוג רבין (בסוף רק לאה רבין הועמדה לדין. ברק החליט כי בשל התפטרותו של רבין מתפקיד ראש הממשלה, הוא לא יועמד לדין) צבעה את כל כהונתו?

למיטב ידיעתי, ברק התראיין רק פעם אחת לטלוויזיה ואני מתקשה לזכור ראיונות עיתונאיים מאז שפרש מהעליון. רם לנדס, איש הטלוויזיה וחתנו של ברק, עשה עליו סרט. כשברק התיישב לראיון, אם אני זוכר נכון, לנדס זורק לו – זה ראיון ראשון שלך לטלוויזיה? ברק ענה – ראשון ואחרון.

במילים אחרות, באתי קצת ספקן לראיון איתו, אבל ברק ענה בפתיחות על כול השאלות בראיון, תוך הפגנת זיכרון מרשים (כל היועצים שראיינתי הצטיינו בגזרה הזאת). הוא לא ביקש לצנזר דבר ולא לחזור בו. אפשרתי לכול היועצים לראות את הסרטים הרבה לפני שידורם. ברק לא ביקש שום שינוי או השמטה (למעט משהו שולי לחלוטין בו נדמה היה לו שהוא מעליב אחרים ללא צורך), למרות שנדמה לי שהוא לא אהב את התוצאה.

שנית, לא, התיזה אתה יצאתי לראיון לא הייתה נכונה. ברק לא היה חלש כיועץ, ממש לא. מה שהוא עשה, שמצטייר לנו היום כחולשה, היה ברוח הזמן והתקופה, תקופה בה ראש ממשלה הותקף, שאינו עושה מספיק כדי לסגור את התיק נגד שר בממשלה, תקופה בה טענת ההגנה של אותו ראש ממשלה (רבין) שהוא עשה כל מה שהיה יכול ועדכן את החשוד בכל דבר…

ההחלטות הסופיות של ברק היו מאוד מרשימות. בידלין, למשל, רוב התלונות המקוריות, שהביאו לפתיחת החקירה, התבררו כנטולות ראיות. התיק היה עשוי להתמוטט, אבל ברק התמיד, המשטרה עשתה עבודה חשובה וידלין נשלח לכלא. על תפקידו בועידת קמפ דייויד כבר נכתב לא מעט. די אם אומר שדי ברור שבלעדיו לא היה הסכם. בראיון, ברק הודה בגלוי שהיו פעמים על כס המשפט בהם חשב לחזור ולהיות יועץ משפטי לממשלה. אמרתי לו שעוד לא נולד ראש הממשלה המטורף, שיציע לו את זה. חבל, גם עכשיו הוא היה יכול לתת כמה שנים מדהימות לכולנו.

הסרט על היועצים המשפטיים לממשלה – בשביל זה שווה להיות עיתונאי

25 בדצמבר 2013
 

שנים ארוכות אני מפנטז על ראיונות עם יועמ״שים לשעבר על כהונתם. עד ״שומרי הסף״ של דרור מורה עוד לא הצלחתי לפצח את זה. מה, סתם נחבר ראיונות שלהם? ועוד בטלוויזיה מסחרית? אחרי ״שומרי הסף״ הלכתי לבדוק איתם. הייתי די משוכנע שזה ייפול על צמד סרבני הראיונות הקבועים – אהרון ברק ומאיר שמגר. אי אפשר לעשות סדרה על היועץ המשפטי לממשלה בלי שני הכוהנים הגדולים. למרבה ההפתעה, ברק אמר ׳כן׳. הייתי בטוח שיהיו לו מיליון סייגים והתניות. ממש לא. הכנתי כול מיני כסאות מפלט בשבילו. לא היה צורך. הוא פשוט הסכים. שמגר חשב והתלבט, היה לו ניסיון קודם לא מוצלח עם ראיון כזה. בסוף גם הוא אמר "כן". יצאנו לדרך.

כשהייתי בן 14 אמא שלי חזרה מהעבודה (מנהלת בי״ס) וסיפרה בגאווה שהיא פגשה היום במעלית את היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר ואמרה לו כך: אתה לא מכיר אותי, אבל יום אחד הבן שלי יהיה היועץ המשפטי לממשלה…

לא הסתייע. לצערי. הכי קרוב שהגעתי זה לראיין אותם…

כמה מילים על האתגר בעשיית הסדרה הזאת.

כשהצגנו אותה לאנשים בערוץ, אמר אחד הבכירים שבהם – אחלה סדרה, זה יעשה 6 אחוזים. בשפה של טלוויזיה מסחרית, אסון רייטינגי.

באייטמי הקידום לקראת חזרת "המקור" הערב (יחד עם רזי ברקאי, שותפי החדש והנוצץ) ושידור הסדרה נתקלתי כמה פעמים בחנוך דאום, שמשיק הערב סדרה אחרינו "המתנחל" (שיהיה בהצלחה, מזמן חשבתי שהוא צריך לקבל תכנית). דאום אמר, גם בתוכנית של שי שטרן, משהו כמו: מה שמנו לו את הדבר הזה לפני התכנית שלו, מי יבוא לראות אותו, זה מבריח צופים, אבל אני מודה שבדרך כלל אני מתיימר להבין מה מעניין את הציבור ופה, כנראה, שממש הלכתי לאיבוד. נכון, זה דבר שיותר מתאים לטלוויזיה ציבורית, שם בטח היינו עושים מזה 5 או 6 פרקים (וגם לא צריכים לשלם סכומים בלתי נתפסים על חומרי הארכיון שלהם (כ – 5,000 שקלים לדקה), שהיו אמורים להיות שייכים לכולנו), אבל, בעיניי, זה נראה כמו הדבר הכי מעניין בעולם. צפיתי בשני הפרקים הללו הרבה פעמים ושוב ושוב התענגתי על הפאנצ'ים. אולי זה הכתב שמאוהב בחומרים שלו?

תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא אולי התפקיד הכי מדהים במדינה. יש לך יכולת להשפיע על טוהר מידות ועסקת חילופי שבויים, על מינוי רמטכ״ל וחיסול מחבלים, אתה בלב כמעט כל עניין, אבל לא צריך להתעסק בשרידות פוליטית אינסופית. אתה גם צריך להיות סופרמן, להבין בכול נושא, לקבל החלטות על גורל האנשים הכי חשובים במדינה, שתפגוש יום לפני או יום אחרי באיזה דיון ממשלתי. בקיצור, אני הייתי צופה שוב בכל 20 ומשהו שעות הגלם שצילמנו והאמת שקשה לי לחשוב על ראיונות שנהניתי יותר לעשות (עכשיו אני מהרהר בסדרה על כול הרמטכ"לים (כבר עשו…), כול ראשי המוסד ועוד יותר מעניין, כול נשיאי ביהמ"ש העליון, בתקווה שברק ושמגר יסכימו…), אבל הערב נראה אם הצלחנו (הצלחנו, זו גם רותם שדות העורכת, שאחראית לכול פריים, ירין סרף, המפיק, שתפר את הכול ורפי אבולעפיה, הבמאי, שמכיר כל משפט בראיונות יותר טוב ממני) איכשהו להפוך את זה למוצר מספיק מעניין לקהל רחב.

יעניין או לא, בשבוע הקרוב אני אפרסם פוסטים על כול אחד מהיועהמ"שים שפגשנו. יתלווה לזה קטע מהריאיון שלו, שלא ישודר בטלוויזיה.

גלובס: דון קישוט מערוץ 10. 25.12.2013

25 בדצמבר 2013
 

המילה "תחקיר", פירושים רבים לה, גם בטלוויזיה. לפעמים מדובר במשהו שהופך במהירות לשיחת-היום, כפי שראינו רק לאחרונה בעין המצלמה הנסתרת של אילנה דיין ו"עובדה" – שתיעדה רופאים בכירים דורשים תשלום-יתר מתיירי מרפא, עבור שירותיהם הטובים. במקרים אחרים זה יכול להיות תחקיר צרכני, כמו זה של "כלבוטק" (ז'אנר שעליי להודות שמעולם לא העביר אותי על דעתי מרוב עניין, אבל גם לו שמורים כמה מקומות של כבוד בפנתיאון התוכניות שהפכו תחקיר לנושא שיחה מרכזי – מאותם קוליפורמים בחומוס ועד להתעללות בבעלי חיים במשחטה). להמשך קריאה.

גלובס: כמה קרביות ישיבות ההסדר? 25.12.2013

25 בדצמבר 2013
 

לומר ש"המקור" היא תוכנית התחקירים הטובה ביותר על המסך, יעשה עוול לתוכנית הטובה הזאת, שהיא לא רק הטובה ביותר אלא היחידה. נכון, ישנם לפעמים בערוץ 10 מעין תחקירי צרכנות צעקניים, וגם בערוץ 2 יש תוכניות תחקיר נפוחות מחשיבות עצמית שמנסות להיות "60 דקות", אבל "המקור" היא היחידה שלא עושה חשבון, לא מבדילה בין שמאל לימין, בין עשיר לעני – ובמילים אחרות: לא רואה אף אחד ממטר, במובן הכי חיובי של המושג. להמשך קריאה.

מבקר המדינה מסר גירסה. סימני השאלה נותרו.

18 בדצמבר 2013
 

אתמול הופיע מבקר המדינה בועדה לביקורת המדינה. גרסתו בקצרה:

  1. המשנה למנכ"ל יונס מתפקד רע בנושאי מנהל. כבר המבקר הקודם, לינדנשטראוס, רצה להדיח אותו (הוא רמז, לא אמר) בגלל דו"חות ביקורת פנים, אבל לא השלים. אני, המבקר, אשלים את המלאכה והמנכ"ל כבר הודיע את זה ליונס (הוא אפילו הודה ללינדנשטראוס ובתור מי שעושה הכול כדי לפגוע במבקר הקודם, זה היה די מצחיק).
  2. ההיכרות שלי עם החברה שעושה את התכנון האדריכלי מתמצה בקנייה ומכירה של דירה לפני עשרים שנה. זהו. אין לי קשר איתם ולא היה לי קשר עם האחים קולקר מאז וגם על הקשר הרופף הזה הצהרתי בפני כל מי שהיה צריך עוד עם כניסתי לתפקיד. שאלה – עופרה מלצר ממשרד המבקר כותבת בתצהיר שאדריכל רנדי אפשטיין אמר לה ש'יוסי' הוא חבר ותיק שלו. האם גם על הקשר הזה הצהיר המבקר? האם היה צריך? האם הוא באמת חבר ותיק של האדריכל או שאפשטיין סתם מתרברב בקשר לא קיים?
  3. יותר חשוב – בהצהרה שהקריא אתמול המבקר (הוא לא ענה על שאלות), הוא אמר שכאשר יונס היה בחופשה, "נדרשנו לקבל החלטות" בנוגע לפרוייקט "מכיוון שהחלו לצקת יסודות". לכן, הוא זימן ישיבה בלי יונס וקיבל בה החלטות אדריכליות יחד עם המנכ"ל. בפגישה הזאת הוא שמע לראשונה תלונות קשות על תפקודו של יונס, הוא גילה, למשל, שדיווחי יונס אליו על הפרוייקט לא מדוייקים וזה התניע את התהליך שהוביל להדחתו של יונס מהפרוייקט.

וואו. זה נשמע מאוד מוזר הגרסה הזאת. הנה למה:

א. כבר הייתה פגישה אחת כזאת בין המבקר לנציגי החברה האדריכלית, בלי יונס, שבועיים וחצי קודם לכן, ב- 27.8.13. המבקר והמנכ"ל שלו פגשו את נציגי החברה הקבלנית ללא יונס, בלי שיונס ידע בכלל וכבר שם סימן המבקר כיוון לגבי היענות אפשרית שלו לבקשות אדריכליות של החברה. הפגישה עליה מדבר המבקר היא פגישה שנייה בלי יונס, ב – 15.9.13. האם שפירא מבקש לטעון שגם הפגישה ב – 27.8 הייתה כל כך דחופה שאי אפשר היה להזמין את יונס? יונס אז לא היה בחו"ל. זה רק נדמה לי או שהמבקר איכשהו שכח לספר על הפגישה הראשונה הזאת לועדה לביקורת המדינה?

ב. לא פחות מעניין. בפגישה השנייה שמע לראשונה המבקר, לדבריו, שדיווחי יונס על הפרוייקט לא אמינים. בפגישה הראשונה לא אמרו לו את זה?אותו פורום, אותו נושא דיון והם שותקים? רק נזכיר שהכפופים ליונס סרבו לבוא לפגישה השנייה מכיוון שכבר היה בלגאן גדול סביב העובדה שהתקיימה פגישה ראשונה בלעדיהם והתקבלו בה החלטות שבכלל לא אמורות להיות על שולחנו של מבקר מדינה (וקשורות לתכנון האדריכלי של מבנה המשרד).

ג. האם המבקר באמת טוען שהיה צורך כל כך דחוף לקבל החלטות בפרוייקט עד שאי אפשר היה לחכות לשובו של יונס? הוא טען שהדחיפות נולדה כי התחילו לצקת יסודות, כאילו יציקת יסודות זה מין פיגוע כזה שקורה בלי תיאום מוקדם. עכשיו, אני לא מתיימר להיות מומחה בדרך בה בונים פרוייקט של 194 מיליון שקל, אבל האם המבקר באמת טוען שמכיוון שהחלו לצקת יסודות הוא היה חייב לקבל החלטות דחופות? מה זה השריפה בכרמל?

ד. הפגישה עליה מדבר המבקר, זו הדחופה, שאי אפשר היה לחכות איתה, התקיימה למיטב ידיעתנו, ב – 15.9.2013. תפתחו לוח שנה. זה יום אחרי יום הכיפורים. בשבוע לפני לא קרה למעשה כלום במדינת ישראל. אתם יודעים, חגים. ראש השנה היה סופ"ש שלפני כן. המבקר רוצה לטעון שנוצקו יסודות באותם עשרה ימים נוראים, בין ראש השנה ליום הכיפורים והפגישה הדחופה התקיימה יום אחרי יום הכיפורים. וואו. ואני חשבתי שלו"ז פרוייקט שעובדים עליו מ – 1995 ידוע זמן קצת יותר משמעותי מראש.

ה. הנה ההחלטות הדחופות שהמבקר היה חייב לקבל באותה פגישה בלתי נמנעת ב – 15.9.13. לבטל מרפסת במבנה. כן, כן, מהרגע שנוצקו יסודות חייבים לקבל החלטה בעניינה של המרפסת. חייבים. אני מזמין אדריכלים להגיב לפוסט הזה. אולי אני אהבל, אבל ההחלטה על המרפסת לא יכולה לחכות שבוע עד שיחזור מנהל הפרוייקט מחו"ל.

בקיצור, המבקר הודיע בתום ההצהרה שלו, לשאלת ח"כ מיקי רוזנטל, שיסכים בישיבות הבאות לענות לשאלות. נדמה לי שיש כמה שאלות מעניינות שהוא השאיר פתוחות אתמול.

פסק הדין הנורא של השופט אברהם הימן

18 בדצמבר 2013
 

ידיעה מזעזעת התפרסמה הבוקר ב"ידיעות". הכתב יורם ירקוני דיווח ששני חיילי מג"ב יצאו ללא הרשעה מתקרית מגעילה של השפלת פלשתינאים. לפי הדיווח, לפני חמש שנים הגיעו חמישה חיילי מג"ב לאתר בנייה ברמלה ומצאו שם 6 פועלים פלשתינאים, שישנו במכולה.

שני המג"בניקים הראשונים שהגיעו שדדו את הפועלים ונידונו מאוחר יותר לחמישה חודשי מאסר בפועל.

השלושה שהגיעו אחריהם הואשמו שהעמידו את הפועלים בשורה כשגבם אליהם וראשם מושפל ויידו בהם ביצים מתבנית שמצאו במכולה.

לו רק יכולתי להיות ליום אחד שופט, כל השלושה הללו היו כמה שנים בכלא. הנה מה שעשתה מערכת המשפט שלנו עם השלושה הללו, לפי הידיעה:

השופטת איטה נחמן החליטה שאחד מהם, בעל תפקיד פיקודי, לא יורשע ויישלח לעבודות שירות למען הציבור.

שני האחרים נדונו בפני השופט אברהם הימן. הסניגורים הממולחים הקריצו טענה משפטית מוטרפת לפיה המג"בניקים הם הרי בכלל חיילים. אם היו מבצעים את העבירה במסגרת צה"ל, היו מועמדים לדין בפני בי"ד צבאי. לא הוגן להפלות לרעה את מיידי הביצים, המשפילים והמגעילים האלה ולשפוט אותם בבימ"ש אזרחי. השופט הימן קיבל את הטענה. אני מניח שאפילו הסניגורים לא האמינו שמישהו הקשיב לזה.

כמה שאלות:

  1. למה בי"ד צבאי פחות גרוע מבימ"ש אזרחי? זה טיעון הזוי. אין שום הבדל מהותי בין בית דין צבאי לבימ"ש אזרחי. אותם דיני ראיות, אותם עונשים.
  2. האם המשמעות היא שבכול כתב אישום של מג"בניקים בבימ"ש אזרחי, צריך לזכות אותם, או רק כשהם משפילים פלשתינאים?
  3. האם השופט הימן קרא את פסק הדין הנוראי שכתב?

אולי מישהו בפרקליטות יראה שהוא לא מוכן לתת לדבר כזה לעבור בשקט ויערער על הגועל הזה?

המבקר שפירא הפך ל'יוסי' – חשיפה של מכתבים נוספים נגד המבקר

17 בדצמבר 2013
 

הסיפור הזה מתגלה חתיכות חתיכות, אבל עכשיו לפחות גרסת המשנה למנכ"ל כבר ברורה, לפחות כך נדמה לי – על בסיס המכתבים שלו למבקר שהגיעו אליי (בפוסט קודם חשפתי חלק מהם, אבל המשמעותיים יותר נמצאים כאן):

המשנה למנכ"ל משרד מבקר המדינה, יונס, תפקד כאחראי על פרוייקט הקמת משרד מבקר המדינה בקרית הלאום בירושלים. זה פרוייקט של 194 מיליון שקלים. בסוף אוגוסט השנה פגש המבקר שפירא את נציגי החברה האדריכלית של הפרוייקט בלי שיונס או צוותו היו בחדר. יונס הקים צעקה גדולה. למרות זאת, המבקר ומנכ"ל המשרד פגשו אותם שוב ב – 15.9.13, בלי שיונס היה בחדר. לגרסת יונס, המבקר אפילו התערב בתכנון האדריכלי של הפרוייקט ונעתר לבקשות שונות של החברה האדריכלית, כמו למשל, להוריד מרפסת.

יונס טען במכתביו שההתערבויות הללו עלולות לתקוע את כול הפרוייקט ולהביא לטענות קשות של המתחרים שהפסידו במכרז על הפרוייקט. עכשיו, השאלה המעניינת – למה המבקר התערב?

כאן בא מזכר מאוד מעניין של אחת הכפופות ליונס, בחורה בשם עופרה מלצר. מלצר כתבה מזכר ב – 11.9.13 לפיו הייתה לה שיחה עם אדריכל הפרוייקט (שעובד באותה חברה פרטית). האדריכל אמר לה, לדבריה, ש'יוסי', המבקר, הוא חבר ותיק שלו שנים ארוכות וסיפר לה ש'יוסי' הזמין אותם ל'כוס קפה', שניתנו בה הנחיות אדריכליות. ההנחיות הללו נעתרו לבקשות החברה הקבלנית והיו מנוגדות לכאורה למה שהצוות המקצועי של משרד המבקר כבר הכתיב ודרש ועוד יותר חשוב, סתרו את ההצעה שהתקבלה במכרז ובכך פתחו פתח לעתירות של אלו שהפסידו במכרז.

המזכר של גברת מלצר הזה מחשיד לכאורה את המבקר שידידותו עם האדריכל, גרמה לו להתערב בפרוייקט הבנייה הגדול לטובת החברה. יונס תבע מהמבקר להעביר את כול החומר בנושא ליועץ המשפטי לממשלה. אני משער בזהירות שזה לא הולך לקרות.

לסיפור יש גם זווית תקשורתית מעניינת. גידי וייץ ורויטל חובל חשפו ב"הארץ" ביום שישי שעוד הם עובדים על כתבה בנושא וכבר מפנים שאילתה לדובר משרד מבקר המדינה והופס, פתאום הסיפור הגיע לשידור בגלי צה"ל כשהוא משקף לא מעט את גרסת המבקר דווקא. במילים אחרות, וייץ וחובל בטוחים שמשרד המבקר ניסה להרוס להם את הסיפור על ידי הדלפתו לכלי תקשורת מתחרה. אני חייב לומר שבתור מי שנחשף קצת לדרך התקשורתית של המבקר הזה, זו בכלל לא נשמעת לי השערה לא סבירה.

ספי עובדיה, כתב גל"צ, שחשף את הסיפור, ביקש למסור: ההשערה של חובל ווייץ מצוצה מהאצבע. גם לי היה את החומר בשבוע שקדם לפירסום, ביום חמישי ליתר דיוק. יתרה מכך, כשפניתי לתגובת דובר משרד מבקר המדינה, אז הוא איים עלי בחוצפתו שאת התגובה של המבקר בקולו הם יתנו ברשת ב׳. בחרתי גם לעשות לכך אווטינג בשידור בבוקר הפרסום, חבל שמזה הם התעלמו. זו לא השערה סבירה אלא התבכיינות על דבר שקורה הרבה לכולנו, בוודאי בסיפור שמצוי בתפוצה מאוד רחבה בקרב עובדים רבים במשרד.

בכול מקרה צירפתי 2 עמודים ממכתבה של עפרה מלצר, שעובדת תחת יונס וכן את אחד ממכתבי יונס למבקר המדינה. תתרשמו בעצמכם.

תגובת משרד המבקר: המבקר כבר התייחס לטענות מלצר ושלל אותן. דרישת יונס להעברת החומר ליועץ המשפטי לממשלה תקבל תשובה בדרך המקובלת ובכלל, למשרד המבקר אין דבר להסתיר בנושא.

תיירות מרפא – משניידר עד איכילוב, אולי עכשיו מישהו יתעמת עם הבעיה?

16 בדצמבר 2013
 

שיחקו אותה ב"עובדה" עם התחקיר על שלושת הרופאים הבכירים באיכילוב. לפי הפרסומים המקדימים, שלושתם מוקלטים כשהם מבקשים בעקיפין או במישרין כסף לכיס על ניתוח שיבצעו במסגרת תיירות מרפא. למען הסר ספק, זה מנוגד לנהלים.

עכשיו תתחיל המכבסה לעבוד. תסמכו עליה: זה לא בא על חשבון חולים ישראליים. אין דבר כזה. הנהלים נשמרים. זה רק אחה"צ, כשבית החולים לא עובד. זו השלמת הכנסה לצוות. ההכנסות הולכות לשיפור הבריאות לאזרחי ישראל ושאר תירוצים.

האמת, יש הנמקות טובות לתיירות מרפא, אבל שאף אחד לא יטען ברצינות שזה לא פוגע בחולים ישראליים. לפני שנתיים בדיוק שידרנו תחקיר מפורט, עמוס במסמכים פנימיים על הדרך בה נוהג ביה"ח שניידר בתיירות מרפא. במסגרת התחקיר הראינו מזכרים פנימיים שכתבו הגורמים הכי בכירים בביה"ח על הדרך בה נפגע הטיפול בילדים ישראליים כתוצאה מתיירות המרפא (שכוללת באופן שונה במקצת גם טיפול בפלשתינאיים מהרשות).

שוב ושוב כותבת אחות אחראית בחדר מיון שילדים עזבו עם משפחותיהם אחרי שהעומס לא אפשר להגיע אליהם. שוב ושוב נכתב באותם דו"חות שאי אפשר היה לאשפז במחלקה הייעודית כי היא הייתה מלאה ולכן, ילדים אושפזו במחלקות כלליות, בהם הם חשופים יותר לזיהומים.

הראינו איך באותם לילות עמוסים ממש, אותן מחלקות מאכלסות תיירי מרפא. הראינו מכתב של מנהל המחלקה האונוקולוגית שבמצב העומס הנוכחי הוא לא יכול לקלוט יותר תיירי מרפא, מכתבים של אחיות שהן לא מוכנות יותר ושנגרם נזק לחולים, מכתב של רופא בכיר ממחלקת השתלות מח עצם, שהתריע על הנזקים. התחקיר הראה שבכלל ביה"ח מאוזן פלוס (בדו"חות שלו), שזו מדיניות סדורה של ביה"ח לתמרץ עוד ועוד קליטה של חולים כאלו, מדיניות שבאה מלמעלה, מהבעלים של בית החולים – קופת חולים כללית.

אז שאף אחד לא יגיד לכם שזה לא בא על חשבון חולים ישראליים. מספיק לשמוע את פרופסור גבי בן נון, מהמומחים הבכירים לנושא. הוא הסביר איך באחוזי תפוסה כאלו ובזמן המתנה כזה לתורים, אין דבר כזה בכלל. הראינו שבשניידר המחלקות עמוסות לעייפה, ההמתנה לתורים גדולה וארוכה וגם שידרנו ראיון עם מנהל ביה"ח. קיווינו שהתחקיר יזעזע את מערכת הבריאות. בכול זאת, הורים לילדים חולי סרטן התראיינו שם וסיפרו על הבעיה. אנשי צוות רפואי התראיינו בהצללה, שמו את נפשם בכפם וסיפרו כמה זה גורם להם כאבי בטן. בקיצור, בתמימותנו, חשבנו שהאדמה תרעד. קשקוש בלבוש.

בשלב השאילתה, כשמשרד הבריאות עוד חשש מהאפקט, הוא הודיע שהשבוע (כלומר, לפני שנתיים) מנכ"ל המשרד יפרסם חוזר מיוחד על מה מותר ומה אסור בתיירות מרפא בעקבות צוות שפעל בנושא (למשל, כמה אחוזים מהחולים בביה"ח יכולים להיות תיירי מרפא). החוזר לא פורסם, למיטב ידיעתי, עד היום. אחרי שהתחקיר פורסם והשמיים לא נפלו, המשרד פשוט התעלם. קופת חולים כללית האריכה בשמחה את ההתקשרות עם מנהל ביה"ח ולא שינתה למעשה דבר. בביה"ח עצמו היה זעזוע קל בחודשים הראשונים, אבל למיטב הבנתי לאחר מכן הכול חזר לשגרה.

אחרי כחודשיים פרסמנו עוד סיפור (באותה תוכנית יש גם תיעוד דוקומנטרי של המחלקה לטיפול נמרץ של שניידר, שהראתה את הפנים היפות של ביה"ח ונעשתה במקרה במקביל לתחקיר) על המתרחש במחלקה האונקולוגית החדשה של איכילוב. אחוזי תפוסה של לא ישראליים של כ – 90%. 90%. פרופסור ברבש, מנהל בית החולים, שאני באמת מאוד מעריך, הסביר לי שפרסומים כאלו יעזרו להרוס את הרפואה הציבורית, שהממשלה כל כך מייבשת אותם שהם חייבים מקורות הכנסה נוספים (פרסמנו שם לראשונה את הנתון על כמה בתי החולים מרוויחים רק מהחולים הפלשתינאיים. איכילוב בראש הטבלה עם 51 מיליון שקלים לשנה) והכי חשוב – שזה לא פוגע בחולים ישראליים.

במקרה של איכילוב באמת לא מצאנו אף ראייה לחולה ישראלי שנפגע. עם זאת, ברור שכאשר משאבים רבים מופנים לבניית מחלקה מצוחצחת שבסופו של יום, מטפלת כמעט אך ורק בלא ישראליים אז הם לא מופנים למקום אחר.

במילים אחרות, הויכוח הוא לא אם חולים ישראליים נפגעים מהתופעה (הם נפגעים). הויכוח הוא האם הפגיעה בהם שווה את זה? האם כדי לשמר רפואה ציבורית ברמה גבוהה אין ברירה אלא להגדיל את מקורות ההכנסה על חשבון הטיפול בחולים ישראליים? האם לולא תיירות המרפא, שלושת כוכבי איכילוב (באמת כוכבים, בלי טיפה זלזול), היו עוברים כבר לאסותא? לא יודע, אבל אני מקווה שלפחות ועדת גרמן לא מטייחת ולא בורחת מהתמודדות עם השאלות הללו.

קראתי לא מזמן את המכתב הזועם של פרופסור רוטשטיין מביה"ח תל השומר נגד כתבי הבריאות. הוא טען שהם התעלמו מהתוכנית החשובה לחיזוק הרפואה הציבורית, שהוא הציג יחד עם ברבש, מכיוון שאיכשהו כול כתבי הבריאות שייכים לאותו בית מדרש אידיאולוגי סופר סוציאליסטי. שני דברים רציתי להגיד לפרופסור רוטשטיין: א. התוכנית שלכם באמת הייתה ראויה ליותר דיון ציבורי ממה שקיבלה. ב. אני לא בטוח שזה בגלל ההתנגדות האידיאולוגית של הכתבים. סביר הרבה יותר להניח שמכיוון שהתוכנית נחשפה ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות ולוותה בראיון ארוך של שלושה מנהלי בתי חולים, אז לשאר כתבי הבריאות ירד החשק לדון בכך. אני לא מצדיק את זה, אבל זה לא פעם טבעו של עולם התקשורת.

עדכון – קרן נויבך צייצה בטוויטר שעשתה ראיון ארוך על התוכנית של מנהלי בתי החולים להבראת הרפואה הציבורית.

עוד דבר – ריבה, הדוברת של שניידר, שאלה אותי בסמס אם קראתי את הכתבה של רוני לינדר, כתבת הבריאות של "הארץ" ביום שישי. לבושתי, לא קראתי (בדר"כ אני מקפיד לקרוא אותה). ובכן, מהכתבה עולה שמדיניות שניידר בנוגע לתיירות מרפא וחולים פלשתינאיים השתנתה באופן דרמטי. מנהל ביה"ח צוטט על כך בכתבה וגם אילן שמש, שאחראי על הכסף בביה"ח. יש מכסה לחולים לא ישראליים. כשאין מקום, לא קולטים, גם על חשבון הכנסות. אם זה כך, אז התחקיר (באיחור) אולי בכול זאת עשה שינוי, לפחות בבי"ח אחד. אני כותב 'אולי' כי דיברתי קצרות עם אחד ממקורותיי בכתבה והוא התרשם אחרת לגבי המצב בשניידר. כך או כך, זו כתבה ראויה, ששופכת אור על בעייתיו בנושא בבית חולים נוסף, עליו לי לא הייתה אינפורמציה.