ארכיון: רביב דרוקר

תשובה לבן דרור ימיני – האם אבו מאזן סרב לאולמרט כיוון שהיה ברווז צולע?

4 במאי 2013
 

בן דרור ימיני פרסם בבלוג שלו תשובה לפוסט שלי על הספר החדש של אליוט אברהמס, שבעיניי אישר את העובדה שאבו מאזן לא יכול היה להגיד 'כן' להצעת אולמרט, מכיוון שבעיתוי בו ניתנה, אולמרט כבר היה "ברווז צולע", שלא לומר פחות מכך.

זו תמצית הטיעון של ימיני ממאמרו:

הניסיון לחפש מתחת לאדמה את מה שגלוי וידוע – הוא קצת פאתטי. קונדוליסה רייס מספרת בספר שלה, "NO HIGHER HONOR"' שההצעה של אולמרט עלתה במאי. לא בספטמבר. היא גם מספרת שם, שהיא הייתה כל כך המומה מההצעה הנדיבה, שאפילו לשני העוזרים שלה, אחד מהם הוא אברהמס, היא לא סיפרה את כל הפרטים. למחרת היא כבר הייתה במוקטעה, אצל אבו-מאזן. והתשובה שלו – בחודש מאי, לא בחודש ספטמבר – הייתה חד-משמעית: "אני לא יכול להגיד לארבעה מיליון פלסטינים שרק חמשת אלפים יכולים לחזור הביתה". נחזור ונאמר: מדובר בחודש מאי. אף לא מילה על מעמדו של אולמרט. כלום. רק עניין אחד ויחיד הטריד את אבו-מאזן: זכות השיבה.

להלן תשובתי לטיעון של ימיני:

1. כבר בחודש מאי, אולמרט היה "ברווז צולע". בפרק 50 של ספר הזכרונות שלה תיארה רייס בעצמה את הישיבה הראשונה בבית הלבן אחרי שאולמרט פירט באוזניה את הצעתו הנדיבה במאי 2008. כבר שמענו על חשדות חדשים לשחיתות של אולמרט והמילה כתב אישום ריחפה בחלל, היא כותבת. מסתבר שעד לבית הלבן הגיעו השמועות על טלנסקי, שנחת באותם ימים בישראל. מאוחר יותר, היא כותבת, הנשיא הגיע לארץ לכבוד יום ההולדת ה – 60 של ישראל. הנשיא והיא הסתכלו על אולמרט וחבורת הפוליטיקאים שלידו והם נראו להם כמו חבורת כרישים שמחכים לרשת אותו. היה ברור שימיו של אולמרט ספורים, כך רייס. במילים אחרות, כבר כשאולמרט העלה לראשונה את רעיונותיו מרחיקי הלכת בפני רייס הוא היה על סף הדחה (שבועות ספורים לאחר מכן הוא הודיע שלא ירוץ לראשות קדימה, מה שהפך אותו סופית לפוליטיקאי נטול כוח פוליטי)

2. רייס אכן הלכה לפגישה עם אבו מאזן יום לאחר ששמעה את אולמרט. אבו מאזן אכן הסתייג מהעובדה שאולמרט הציע חזרה של 5,000 אלפים פליטים בלבד וביקש להיפגש עם אולמרט ביחידות על ההצעה כולה (אולמרט הציע במקור שנציג מטעמו ייפגש עם נציג מטעם אבו מאזן ואמר שיש לו שופט לשעבר שיעשה את זה). במילם אחרות, אבו מאזן לא דחה את הצעת אולמרט. הוא ביקש להיפגש אתו ביחידות. ימיני רואה בהסתייגות של אבו מאזן גדולות ונצורות. אני מעוניין להזכיר לו כמה דברים. במו"מ בתקופת ברק דובר על עשרות אלפי פליטים. המספרים השתנו מסבב לסבב. בטאבה זה כבר הגיע ל – 100 אלף פליטים, על פי נוסחא מורכבת שגובשה בשיחות ועדת הפליטים בין נביל שעת' לביילין. מה ימיני ציפה שאבו מאזן יגיד בתגובה להצעת רייס? כן, גבירתי שרת החוץ. איפה חותמים? הוא לא אמור לנהל מו"מ? הוא לא אמור לנסות לשפר את ההצעה של אולמרט בנושא הפליטים (אולמרט סרב שזה ייקרא איחוד משפחות)?

3. בפרק 58 של ספרה כתבה רייס מתי אולמרט באמת הציג את הצעתו הנדיבה לאבו מאזן, כולל מפה. זה היה בחודש ספטמבר 2008. אני חוזר – בספטמבר! כלומר, כשהוא כבר גופה פוליטית לקראת קבורה סופית (ממש במקביל להכרעה ב"קדימה" בין לבני למופז על הזכות לנסות להקים קואליציה חדשה). הוא לא הסכים להשאיר את המפה וביקש תשובה חיובית על המקום. אבו מאזן ביקש להתייעץ. נקבעה פגישה נוספת, שמעולם לא קרתה.

יכול להיות שאבו מאזן אינו פרטנר למו"מ על הסדר קבע, שהוא יגיד 'לא' ברגע הקובע להצעה המקסימלית שראש ממשלה ישראלי יכול להציע (פחות או יותר מה שאולמרט הציע). יכול להיות. כל מה שאני טוען הוא שהמו"מ בחודשים האחרונים לכהונת אולמרט לא יכול להוות אינדיקציה לזה, כי אף מנהיג פוליטי שפוי לא היה עושה ויתור עצום כזה, בתמורה לבקושי נייר ריק, שמטרתו האמיתית היא לייצר מורשת פוליטית של שלום עבור אולמרט. כדאי להזכיר לימיני שבאותם ימים הגיעו בכירים ישראליים, כולל שרים בממשלה ואמרו להם – אל תחתמו עם אולמרט. הוא לא יוכל לספק את הסחורה. חכו ללבני. העובדות הללו לא עומדות במחלוקת. בנסיבות הללו, ימיני באמת חושב שיש סיכוי שמנהיג פלשתיני יגיד 'כן'?

4. במאמרו, ימיני נאחז בהתבטאויות פלשתינאיות מאוחרות יותר של עריקאת ואבו מאזן על כך שסרבו להצעת אולמרט בגלל כול מיני סיבות מהותיות. גם פה נדמה לי שהציפיות של ימיני מהפלשתינאים הן פשוט לא מעשיות. מה ימיני ציפה שיגידו? כן, היינו מוכנים להצעת אולמרט (כלומר, ויתרנו על זכות השיבה ואתם יכולים כבר לרצוח אותנו), אבל לא חתמנו כי הוא היה ברווז צולע? זה לא ברור שכול מנהיג יסכים לעשות את הויתורים הכי קשים עבורו רק כחלק מעסקת חבילה מעשית בה הוא מקבל משהו? ימיני באמת מצפה שהפלשתינאים יגידו בפומבי שהם מוותרים על זכות השיבה, ישלמו מחיר פוליטי עצום רק כדי לשכנע אותו שהם רציניים?

אגב, אברהמס ציטט בספרו התבטאויות פלשתינאיות של אותם אנשים בדיוק על כמה הצדדים היו קרובים להסכם בכמה נושאים. הוא הפריך את האמירות הללו, אבל גם זה לא משנה. האמת היא שהפלשתינאים לא ידעו איך לאכול את ההצעה של אולמרט בשלב הזה.

אברהמס ורייס היו אוייבים מושבעים ונשארו כך. ספרו של אברהמס רווי בהשמצות על רייס. היא ראתה בתהליך הזה את יצירתה הפרטית וברור שמנסה להוכיח שהייתה לכך היתכנות. הוא מנסה להראות את ההפך הגמור. החידוש בספרו של אברהמס, על זה של רייס, זה שהוא ציטט את הנשיא ואפילו את מזכירת המדינה כאומרים בספטמבר 2008, שהם יודעים שלא ייצא הסכם מהמו"מ הזה ומההצעה הזאת. אם האמריקנים הבכירים ביותר חושבים שאולמרט לא יכול לספק את הסחורה, מה מצפה ימיני מאבו מאזן? שיחתום? זה מגוחך.

הסכסוך הקודם בין דני איילון לשר החוץ

2 במאי 2013
 

אני לא יכול לחשוב על איש ציבור יותר גמיש בדעותיו מדני איילון. ספק אם יש בעשרות השנים האחרונות עוד אדם שהצליח לעבוד בתחום המדיני תחת ראש הממשלה נתניהו הימני, ראש הממשלה ברק השמאלני ואפילו עם ראש הממשלה אריאל שרון.

אני לא יודע כמה מכם זוכרים, שלמרות אופיו הנוח והגמיש, איילון כבר עבר סכסוך מדמם אחר עם שר חוץ –  שר החוץ סילבן שלום.

זה קרה ב 2005 ונדמה לי שאפשר ללמוד מזה משהו על אופיו של עד המפתח במשפט ליברמן.

הכול התחיל מהוראה מוזרה של משרד החוץ לפטר את עוזרו האישי של איילון, אדם בשם לירן פטרזיל. איילון התחרפן. הוא היה בטוח שההוראה באה מכיוון שפטרזיל לא הצליח לסדר לבני הזוג שלום תמונה עם מדונה, שבאה אז לארץ. במקביל, התפרסם תחקיר קשה ב״ידיעות אחרונות״ על התנהגות אישתו של איילון, אן, לעובדי בית השגרירות ואנשי השגרירות. איילון היה משוכנע שידי השר מעורבבות בתחקיר הזה.

באופן מוזר, נציבות שירות המדינה החליטה לפתוח בחקירה מיוחדת בעקבות התחקיר הזה. למה מוזר? כי ממתי הנציבות משקיעה משאבים, נסיעות לוושינגטון וכו׳, בחקירה על אשת שגריר, שכלל אינה עובדת ציבור?

איילון היה בטוח שהחקירה מגמתית לחלוטין, שקשריו הטובים של סילבן שלום בנציבות (האישה החזקה בנציבות אז הייתה עדנה אלפסי, שהייתה מקורבת לשר החוץ) הביאו עליו את החקירה הזאת.

כך או כך, החוקר של נציבות שירות המדינה אסף עדויות מאוד מביכות על איילון ואישתו. עובדי בית השגרירות ואנשי השגרירות עצמם סיפרו שהיא מכנה אותם בכינויים כמו ״מטומטם״, ״טיפש״, ״אידיוט״, ״מפגר״, שהיא מנצלת אותם לצרכים אישיים – מעבודות שמרטפות, דרך הכנת שיעורי בית עם הילדים, נהיגה לצרכים פרטיים ועד עבודות מזכירות באירוע אישי של הזוג איילון. אן איילון, צויירה בפי העובדים, כמין שרה נתניהו. מתערבת בכל דבר, מנאומי השגריר ועד אבטחתו, אחת שכופה על עובדת להשתחוות בפניה, אומרת על עצמה שהיא ה  ביצ׳ מספר 1 ועוד ועוד. לטענת חלק מהעובדים, הם התלוננו על חלק מהדברים בפני השגריר עצמו, אבל ללא הועיל.

אבל פה זה לא נגמר. במידה מסויימת רק מתחיל. התברר כי זמן קצר לפני שהגיע החוקר של הנציבות, איילן ערך לפתע שיחות עם שניים מהעדים הפוטנציאליים, אב הבית והטבחית. בשיחות הוא דיבר אתם לפתע על העלאה במשכורת. במהלך החקירה עצמה, איילון ביקש סליחה, הוא חייב לסיים כי יש לו עבודה. רק בדיעבד התברר כי העבודה הייתה ללכת להקליט כמה מבכירי משרד החוץ, כולל המנכ״ל רון פרושאור. בשיחות המוקלטות איילון ניסה להוציא מהם שההוראה לפטר את עוזרו באה משר החוץ ואישתו. אישית, אני לא שולל את האפשרות שזה נכון, אבל בשלב בו איילון התקשר, השערורייה כבר הייתה בחוץ ואנשים כמו פרושאור וניסים בן שטרית רחוקים מלהיות פראיירים. הם הכחישו או התחמקו מהתייחסות לנושא. זה לא הפריע לאיילון להדליף עוד באותו ערב (איך יודעים? כי כבר בבוקר זה הופיע ב״ידיעות״) שיש לו הקלטות שמוכיחות את גרסתו. כאמור, הקלטות אכן היו לו, אבל לצערו הרב הן לא הוכיחו את גרסתו. כך או כך, הפרסום בעיתון גרם לבכירי משרד החוץ כמה לילות ללא שינה. הם לא ידעו מתי בדיוק הוקלטו ומה בדיוק אמרו ורק דמיינו לעצמם את זעמו של סילבן, אם יתברר שהסגירו אותו לידי האוייב איילון…

הפרשה המביכה הזאת הסתיימה בנזיפה לאיילון. מנכ״ל משרד החוץ נזף בו, אחרי חוות דעת של שי ניצן ממשרד המשפטים. הנזיפה באה הן על הניסיון שלו להשפיע על דברי העדים, ממש לפני עדויותיהם והן על העובדה שהקליט עמיתים לעבודה.

מה שהכי מדהים, מבחינתי, בסיפור הזה זה שחשבתי שאחריו לאיילון לא תהיה תקומה. מי ירצה להעסיק שגריר מקליט? אבל איכשהו דני נחום-תקום איילון הצליח לשרוד גם את זה ולהתברג לבין כנפיו של איווט ליברמן. אולי זה מכיוון שאיווט וסילבן כה צהובים זה לזה, אולי איווט חיפש איזו לגיטימציה בינלאומית, אבל במשך 4 שנים איילון ידע לזמר את נפלאותיו של ליברמן בכול מקום, עד שהגיעה, כמובן, אותה שיחת טלפון גורלית.

כל מה שידעתי על עמנואל רוזן

1 במאי 2013
 

אחרי התפוצצות פרשת קצב עשינו כתבה על ״ידעו ושתקו״. התקשרנו לאלו שהיו בסביבות הנשיא לאורך השנים. איך לא ידעת? איך לא שמעת? מה, לא שמת לב לשעות בהן הדלת נעולה לפתע וקצב בפנים עם איזו פקידה? לא ראית קורלציה בין קירבה לנשיא להתקדמות בלשכה?

טוב, עכשיו זה הגיע אלינו הביתה. אז הנה כל מה שאני יודע על ההרגלים המיניים של עמנואל רוזן. הכול, כולל הכול. אני מזהיר מראש – זה עשוי להיות קצת ארוך וטרחני, אבל לפני המשפט (שלי), לפחות שהעובדות יהיו בחוץ.

1. לא זוכר בדיוק מתי זה היה, אבל אחר צהריים אחד התקיימה שיחת מסדרון בערוץ 10 על פרשת קצב. אתם יודעים, הנושאים הרגילים. למה הן לא התלוננו, מי ידע ושתק וכאלה. חלק מהשותפות לשיחה עשו מין פרצוף הזה של ׳תפסיקו עם הצביעות הזאת׳. התחילה שיחה על ערוץ 10 – האם גם אצלנו יש מטרידנים והאם גם אנחנו שותקים. השם של עמנואל רוזן עלה. עמנואל ואני מעולם לא היינו חברים. בשנים הרגועות שלנו, היינו עמיתים לעבודה שמנהלים יחסי עבודה סבירים. היו גם שנים אחרות.

״נו, אז אולי תספרו לי מה הוא בדיוק עושה״. הבטחתי שאם הוא מטריד, אני אעשה עם זה משהו. אחת מהן סיפרה. הוא מעביר לי פתאום סמסים בחצות. אני לא זוכר את נוסח הסמסים, אבל זה היה משהו בסגנון – רוצה לבוא אליי, אני יכול לבוא אלייך, משהו כזה. היא המשיכה וסיפרה שהם בכלל לא מכירים. היכרות חטופה של מסדרון.

״איך את מגיבה?״

״התעלמתי ומתישהו זה נפסק״

לא יודע מה אתכם, אבל זה לא נשמע לי כמו מקרה שצריך לעשות אתו משהו. אולי לא החיזור הכי אלגנטי בעולם, אבל רחוק מלהיות הטרדה מינית. בעיניי, לפחות. גם המספרת לא נראתה לי שבורה במיוחד מהסמסים.

2. הכרתי לפחות אשה אחת שניהלה רומן עם עמנואל רוזן. רדיפת השמלות שלו הייתה מוכרת לכול. ההגעה לבתים בלי התרעה, הקללות, האיומים, ממש לא. האמת, אני עדיין מתקשה להאמין שזה קרה.

3. העדות הכי קשה שפורסמה בתחקיר ״הארץ״ היא העדות הראשונה של א׳. היא מתארת ממש אונס. שמעתי את העדות הזאת לפני כמה שנים. לא מא׳ עצמה, אלא ממישהו ששמע ממנה. התיאור שאני שמעתי היה שונה בפרט אחד מרכזי. לא היה בו את אמירת ה׳לא׳ תוך כדי יחסי המין. היה סוג של קיפאון, רצון שזה ייגמר, משהו כזה אמביוולנטי, אבל לא התנגדות. אני לא טוען שהפרטים הללו הומצאו עכשיו. באמת שלא. ייתכן שהם לא נאמרו לזה שסיפר לי, אולי הוא לא סיפר לי, לך תדע, אבל כמו שאני שמעתי את זה, זה היה רחוק מאונס. זה נשמע יותר כמו גבר חסר רגישות, אולי אפילו מגעיל, שלוקח בלי לשאול, שמנצל חיילת צעירה, שברגע של חולשה הזמינה אותו הביתה.

4. באיזשהו שלב שמעתי שעמנואל עזב את אולפן שישי בעקבות תלונה של תחקירנית. לא היה ברור מה בדיוק היה הסיפור. גם היום עדיין לא ברור לי. זה הגיע אליי בצורה של רומן בהסכמה שהסתבך והחלטה להדיח אותו משם, כפתרון פשרה שימנע את התפוצצות העניין, אבל אולי אני חוטא למישהו.

5. מאז התפוצצות הפרשה שאלתי לא מעט אנשים פה אם ידעו, מה ידעו. את זוגתי אני לא צריך לשאול. ענת (גורן, למי שלא יודע) הגישה איתו את תוכנית התחקירים של ״רשת״- ״קופסא שחורה״. אני יודע בוודאות שלא שמעה דבר, שמתקרב לעדויות שפורסמו השבוע ואני גם קצת ספקן לגבי מה שפורסם על אברי גלעד. יכול להיות שהוא אמר משהו בזמן אמת לבכירים ב״רשת״. אני מניח שהוא לא ממציא את זה, אבל מה שפורסם זה שהוא היה צריך להגיש את תוכנית התחקירים הזאת יחד עם עמנואל והוא סרב בגלל הנושא הזה. ובכן, מכל מה שאני יודע על התוכנית הזאת, אברי גלעד מעולם לא היה אמור להגיש אותה ואם אני טועה, אז סליחה מראש.

גלובס: מה חושב רביב דרוקר על פרשת עמנואל רוזן?. 1.5.2013

1 במאי 2013
 

רביב דרוקר על עדותה של א': "שמעתי את העדות הזו לפני כמה שנים. התיאור ששמעתי היה שונה" ■ על פיטורי רוזן מערוץ 2: "לא היה ברור מה בדיוק הסיפור" ■ "רדיפת השמלות הייתה מוכרת; ההגעה לבתים, הקללות, האיומים – ממש לא". להמשך קריאה.

ספר חדש ומשכנע (אותי) – אבו מאזן לא יכול היה להגיד 'כן' לאולמרט

30 באפריל 2013
 

הרבה פעמים ניסיתי להרוג כבר את הטיעון ״אבו מאזן אמר ׳לא׳ אפילו להצעת אולמרט״. לא הצלחתי. המכונה חזקה מדי. ממרידור ועד ליברמן כולם מנגנים את הניגון הזה. לא עוזר שההצעה ניתנה, כשאולמרט כבר ארז את המזוודות החוצה מבלפור. לא משכנע את הטוענים הטיעון שאין מנהיג פוליטי שפוי, שיסכים לתת ויתור מרחיק לכת (במקרה של אבו מאזן – ויתור מעשי על זכות השיבה) כדי לקבל בתמורה הבטחות ישראליות ממישהו שלעולם לא יוכל ליישם אותן. 

לא מזמן יצא ספר חדש של אליוט אברהמס. אברהמס הוא עד אידיאלי לסיפור הזה. הוא היה מחזיק התיק הישראלי בבית הלבן. חשוב מזה, בעמדותיו הפוליטיות הוא ממוקם איפשהו בין הליכוד לבית היהודי. ספק אם היה באיזשהו בית לבן, מישהו בתפקיד דומה עם דעות כאלה. הוא עצמו חושב שאבו מאזן לעולם לא יחתום על הסכם שלום עם ישראל. במילים אחרות, לא מדובר באיזה שמאלני, שמנסה להוכיח שאבו מאזן הוא פרטנר.

הרבה דברים מרתקים כתב אברהמס. לא ידעתי, למשל, כמה רייס ואולמרט היו צהובים זה לזה, איזה ויכוחים התנהלו ביניהם, איך הצליח אולמרט להיות המנהיג היחיד בעולם שהצליח להביא את בוש להכריע לטובתו ונגד המקורבת האולטימטיבית שלו, רייס, אבל על זה בפוסט אחר.

הנה כמה מהדברים שאברהמס כותב בעניין הצעת אולמרט:

1. בספט׳ 2008 אבו מאזן בא לפגישה עם בוש. אני מתלבט אם להמשיך במו״מ עם אולמרט, אמר המנהיג הפלשתיני: אולמרט רציני, אבל הוא לא ימשיך, מה הטעם לדבר אתו. בוש הסכים שכבר לא ייצא הסכם מהמו״מ הזה, אבל תמשיכו לדבר בשביל המו״מ הבא. גם מזכירת המדינה רייס אמרה לפלשתינאים שאין כבר סיכוי להגיע להסכם, אבל טוב שיימשך המו״מ כי, לדעתה, מושגים בו הישגים (היא טענה, למשל, שיש סיכומים משמעותיים בנושא סידורי הבטחון שייקח ״15 דקות״ להעלות אותם על הכתב. אליוט:  שטויות. גם לא ב 15 חודשים).

2. כל המשתתפים בפגישות הסכימו שהשתתפותו של אולמרט במו״מ בשלב הזה (תזכורת: זה אחרי שהוא הודיע שלא רץ לבחירות הקרובות וב״קדימה״ כבר התנהלו פריימרס לבחירת מחליפו) היא נטל ולא נכס. מכל הספר ברור שאולמרט היה מאוד רציני במו״מ עם הפלשתינאים, אבל הפאזה הזאת, בה הוא ניסה להגיע להסכם שלום היסטורי מעמדה של מנהיג פורש, הזיקה מאוד למי שניסה מאז לשכנע את דעת הקהל הישראלית שיש פרטנר.

3. אברהמס כותב כי הוא חש שאולמרט ממשיך לרוץ בשלב הזה כדי לקבוע איזושהי מורשת, שתעמוד אל מול התיקים הפליליים. הוא יותר מרומז שגם עוזריו של אולמרט, טורבוביץ ותורג׳מן, חששו בשלב הזה שאולמרט יעשה ויתורים מפליגים במטרה להציל את כהונתו ומורשתו.

4. עריקאת נשאל ב 2010 למה הפלשתינאים אמרו ׳לא׳ לאולמרט. הוא טען שלא אמרו ׳לא׳ ואף הפקידו מפה נגדית אצל האמריקנים. אברהמס: שקר. לא היה דבר כזה.

אבו מאזן התראיין ב 2009 ואמר שבמו"מ עם אולמרט סוכם נושא הגבולות והבטחון. אברהמס: לא נכון. לא סוכם.

אולמרט טען בהתבטאות פומבית שהאמריקנים הסכימו לקלוט מאה אלף פליטים פלשתינאיים במסגרת הסכם הקבע. אברהמס: לא היה ולא נברא.

5. אברהמס עצמו חושב שאבו מאזן לא היה יכול להגיד 'כן' לאולמרט וכאמור, הוא לא כותב את זה מעמדה של פרו אבו מאזן. ממש לא. פשוט ניתוח קר של המצב הפוליטי.

שורה תחתונה – כל השותפים למו״מ הזה, אמריקניים, פלשתינאיים, אפילו ישראליים (לבני, שרים בממשלה, עוזרי אולמרט) ידעו שהשלב הזה, בו אולמרט הציע הצעות נדיבות, לא ייצר שום הסכם. אף אחד מהם לא השכיל לעצור את המו"מ ההוא כך שלא יתאפשר לכל מתנגדי ההסכם להמשיך להשתמש בו אל מול הצהרות כמו זו של ראש הממשלה הקטארי.

לפיד ולחיאני

29 באפריל 2013
 

מעניין אם יאיר לפיד הרים טלפון השבוע לשלומי לחיאני. אני מניח שלא, אבל הגיע הזמן אולי לספר קצת יותר על יחסי לחיאני – לפיד, שניים שטיפחו באותו זמן את חלום המרוץ לראשות ממשלה. בזמן שהם טיפחו אותו, הפנטזיה של לחיאני נראתה פחות תלושה מהמציאות.

מעטים יודעים כמה לפיד ולחיאני היו מחוברים פעם. הם היו ממש חברים קרובים, יושבים ביחד על שפת הבריכה, מעשנים סיגארים, כוסית ויסקי, לא פעם באמצע היום (לפיד אז לא סבל מסדר יום עמוס מדי) נוסעים ביחד לחו״ל. לחיאני הוא סופר כריזמטי, אדם שיודע לקשור אנשים בדקה ורבע וטיפח מומחיות מיוחדת בהפיכת עיתונאים לחברים. אם רק היה מסוגל להבדיל בין אמת לשקר, היה באמת יכול להיות ראש ממשלה. ב 2007-2008 לפיד היה עמוק בארון הפוליטי. מכחיש מכל וכל כוונות כאלו. לחיאני כבר היה שם וידע להתנהל בעולם הזה. לא פלא שהוא הרגיש בכירות מסויימת על כוכב הטלוויזיה במרוץ לצמרת. באיזשהו שלב, לחיאני התחיל לגבש סביבם קבוצה של אנשים: יעל גרמן מהרצליה, מאיר כהן מדימונה ואם אני מבין נכון אז גם פרופ׳ קנת מן, כרמי גילון ואולי עוד אחד שניים. הקבוצה הייתה נפגשת מדי פעם, אוכלים, שותים, מדברים פוליטיקה, כולם מבינים שיש משהו באוויר, אף אחד עוד לא מעז לדבר ביזנס. לחיאני ראה בקבוצה את הסיירת שעל כתפיה יגיע למשרד ראש הממשלה. הוא אמר את זה לאחד המשתתפים. ״רק שתדע שלומי״, ענה אותו משתתף ״שגם יאיר דיבר איתי על זה, אלא שהוא רואה את עצמו כמנהיג הקבוצה״. לולא התפוצצות החקירה כנגד לחיאני, ייתכן שיאיר ושלומי היו צריכים להחליט מי מהם ינהיג, אבל ענני השחיתות הקבועים, שליוו את לחיאני מיומו הראשון בפוליטיקה, פוצצו גם את מערכת היחסים. עד המעצר, לפיד עוד הכיל את זה. אולי אכל את סיפורי לחיאני, שאין כלום ושטויות וכאלה. אחרי המעצר, לחיאני טען שלפיד זרק אותו לכלבים, אפילו לא התקשר. לפיד נשבע בפני מי ששאל – בטח שהתקשרתי וגם דיברתי אתו. אני מאמין ללפיד. היכרות ארוכת ימים עם האמינות של לחיאני. כך או כך, מאז הקבוצה הפוליטית הפכה להיות הקבוצה הסודית של יאיר. הם המשיכו להתראות בסתר, שחלילה לא תילקח מיאיר הכורסה של מגיש ״אולפן שישי״, אבל לכולם היה ברור לאן זה הולך. לחלקם לפיד אפילו אמר את זה מפורשות. הוא אפילו שקל להתמודד ב 2009, אבל דאג לא להשאיר כמעט טביעות אצבעות. כל מי ששאל את עצמו איך גרמן שרת בריאות ומאיר כהן שר רווחה, חפשו את זה כבר במפגשים ההם.

לפעמים אני שומע את לפיד מתאר את הקריירה העיתונאית שלו. כן, הוא היה בעל טור מחונן. הוא כותב בחסד, אבל אני לא מכיר עוד עיתונאים פעילים שמנהלים במקביל לעבודתם, צוות סתרים של אישים פוליטיים שמתכונן להשקה הפוליטית.

איך נתניהו מנע מלבני ממשלה ב – 2008

28 באפריל 2013
 

ב 2008 ציפי לבני קיבלה הזדמנות של פעם בחיים להרכיב ממשלה. אחרי שנכשלה, אמר לי גדעון סער – ״אתם לא נותנים מספיק קרדיט לביבי על זה שהצליח לטרפד ללבני את הממשלה״. הוא לא הסכים לפרט ואני הייתי ספקן. סילבן שלום אמר באותם ימים ״כבר כמה שנים שלא ראיתי את ביבי כל כך חד וממוקד״. לקח לי לא מעט זמן להבין על מה הם דיברו.

נתניהו, מסתבר, באותם ימים היה בטירוף. הוא היה מוכן לעשות הכול, כנראה כמו שמישהו שרוצה להיות ראש ממשלה צריך לעבוד. אז למען ההיסטוריה, הנה חיבור מאוחר של פיסות הפאזל מאז.

החזית המרכזית הייתה ש״ס. סילבן שלום אוהב להתהדר בקשריו בש״ס, אבל הוא לא הצליח לספק את הסחורה. גדעון סער התיימר להיות מחובר בבית הרב. גם זו התבררה כהבטחה ריקה. אריאל אטיאס היה האיש הכי חשוב באותה תקופה (כנראה גם עכשיו) והוא נראה נחוש להכניס את ש״ס לממשלה, בדיוק כפי שתקופה לא ארוכה לפני כן המליך את פרס לנשיא.

כפי שסיפרנו השבוע בתחקיר על בד״צ בית יוסף, מי שהביא את פריצת הדרך היה דווקא ישראל כץ, שחיבר איש עסקים בשם דודי עזרא, הבעלים של ״נטו״ ושותף של בד״צ בית יוסף, לנתניהו. נתניהו בכלל לא רצה לפגוש אותו בהתחלה. הוא לא הבין מה הקשר. אחרי שבועיים, בייאושו, הוא הסכים. עזרא בא לביבי ואמר "אתה רוצה לדבר עם רבי משה? מה הבעיה?", הוציא את הנייד שלו וחייג על המקום לאיש החזק בש"ס. "משה, אני צריך לפגוש אותך. עוד היום". מפה, מסתבר, נפרצה הדרך למשה יוסף, הבן של מר״ן ומשם הדרך להפוך את ש״ס הפכה לקלה יותר.

אגב, אטיאס שמע על הערוץ הסודי בשלב מוקדם, כמובן. הוא התקשר לנתניהו בעצבים. באותם ימים נתניהו פוגש את אטיאס 4 פעמים לפגישות חשאיות בבית של אבא של ביבי, ברחוב הפורצים בירושלים. אטיאס רתח על השימוש בערוץ כלכלי- עסקי בהקשר הזה. נתניהו הביע אמפטיה והמשיך. אם זה כואב לאטיאס, אז כנראה שזה הערוץ הנכון, הוא הסיק.

במקביל נתניהו שכר את איציק סודרי, אח של אישתו של משה יוסף. דודי ישפיע על משה, איציק ישפיע על יהודית, אישתו, הכול נשאר במשפחה. נתניהו לא המציא את הצעד הזה. הרבה מאוד גופים עיסקיים שוכרים את סודרי באמתלה של לוביסט, כשלמעשה הרצון הוא להשפיע על בית הרב. בשבועות הקריטיים ההם, סיפרו אנשי נתניהו, איציק סודרי סיפק את הסחורה. ערב אחד הוא התריע שלבני מוזמנת לבית הרב. נתניהו עשה כמה טלפונים והזימון בוטל. אפילו הטקסט שש"ס דרשה על ירושלים נכתב בכלל על ידי אנשי נתניהו.

אגב, שנים שניסיתי לפצח מי האיש המסתורי שתיווך פה. אף אחד לא רצה להגיד. "מה אתה רוצה", אמר לי ליכודניק בכיר, "שנביך את ש"ס על כך שמערבבת עסקים ופוליטיקה גבוהה?".

חזית שנייה שנתניהו ניהל הייתה מול רפי איתן והגימלאים. נתניהו עבד בזה קשה מאוד. הוא הפתיע את איתן בביקורים, חיזר אחריו, בתיווך אקטיבי של אלי לנדאו. בשיא המסע, הוא הגיע חצי בהפתעה בשבע וחצי בבוקר לבית של רפי איתן. נתניהו נתן לו מעטפה סגורה. בפנים הייתה הצעה חצי מטורפת. לשריין את כל הח״כים של הגימלאים (פחות אחד) ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. לא היה דבר כזה. ספק אם הליכוד היה מעביר את זה, אבל נתניהו, כאמור, היה מוכן לעשות הכול. אחר כך נתניהו ארגן פגישה עם איתן בבית של גדעון סער בנוכעות סחר וסילבן שלום. המטרה הייתה להוכיח לאיתן שיש מי שיעביר את זה בתוך הליכוד. איתן התרשם עמוקות, אבל היסס ועד שסגר, ההזדמנות כבר נעלמה.

נתניהו ניהל ערוצים נוספים. הוא, למשל, סגר סגירה שקטה עם זאב אלקין, אז ח״כ ב״קדימה״ שיעבור לליכוד. מה בכלל עשה אלקין, האידיאולוג הימני ב״קדימה״? מה זאת אומרת? הוא קיבל מקום ברשימה בלי להתאמץ, לא הייתם לוקחים?

בשעת הכושר הזאת אלקין זיהה את ההזדמנות הנכונה לקפוץ לליכוד. זו הייתה סגירה רכה. נתניהו לא יכול היה להבטיח שיריון, אבל הבטיח הכי קרוב לזה. אלקין הבטיח לעזור ככל יכולתו כדי להרוס למנהיגת מפלגתו באותה תקופה את הממשלה ואפילו הרים טלפון לבכיר בש"ס כדי להעביר לו את המסר שללבני אין ממשלה.

אז איך הפך בנימין נתניהו לראש הממשלה שיכןה פה הכי הרבה זמן, חוץ מבן גוריון? בין השאר בגלל השיפור הדרמטי ביכולותיו הפוליטיות, שיפור שבא לידי ביטוי באותם שבועות בסוף 2008 (וכמובן, המזל העצום שהיה לו בכך שהיריבה העיקרית שלו הייתה ציפי לבני).

מתנצל המדינה

7 באפריל 2013
 

לפני כחודשיים מבקר המדינה, יוסף שפירא, הוציא הודעת התנצלות/הבהרה פומבית. שפירא התנצל בפני נחום לוי, היועץ לענייני שחיתות (ש'שוחרר' על ידו מתפקידו), על כך שאמר און רקורד (בשיחה איתי) שייתכן שלוי מחזיק את תיק "ביבי טורס" כשבוי, כדי בעצם להישאר בתפקיד. אמר והתנצל/הבהיר.

לפני כשבוע וחצי התנצל מבקר המדינה בפני המבקר הקודם, מיכה לינדשטראוס, על הדברים החריפים שאמר כנגדו בראיון ל"ידיעות אחרונות" ("השאיר אחריו אדמה חרוכה"). אחרי פירוט דקדקני כמה לינדנשרטאוס היה מבקר איום, לא ניהל את משרד המבקר, התערב בעניינים לא לו, טעה בעניין השריפה בכרמל והרפז ומה לא, פתאום בסוף השבוע באה לו לשפירא הארה. טעיתי. הוא התנצל ולידנשטראוס באבירותו (גם הוא בטח עדיין משפשף את העיניים) קיבל את ההתנצלות.

במקביל שפירא גם שלח מכתב חצי מתנצל, חצי מבהיר, שוב לנחום לוי. כשאמרתי ב"ידיעות" שפעלת בחוסר סמכות בחלק מחקירת "ביבי טורס", התכוונתי שמשרד המבקר פעל בחוסר סמכות, לא אתה אישית.

הנה שאלה ממבחן אמריקני – מה מסביר את שטף ההתנצלויות הללו ממבקר, שעד היום לא עשה הרבה, חוץ מלהגיד דברים ולהתנצל עליהם?

  1. המבקר שפירא לא שולט בלשונו.

  2. המבקר שפירא לא בודק את העובדות לפני שהוא אומר אותן.

  3. המבקר שפירא מאמין במה שהוא אומר, אבל נבהל מהתגובות וממהר להתנצל.

  4. המבקר שפירא לא מתאים לתפקידו.

  5. המבקר שפירא מאוד מתאים לתפקידו (בטח לדעת ראש הממשלה)

האם יכול להיות הסבר טוב להתנהלות הזאת? האם ראיתם פקיד ציבור בכיר עם התנהלות יותר ביזארית מזו של שפירא? כך או כך, יש רק בעיה קטנה. הוא מבקר המדינה ואנחנו תקועים אתו לשנים ארוכות. לא לבלוע ולא להקיא. כל התהליך המבורך בו משרד המבקר לאורך עשרים שנה קיבל שיניים, ממרים בן פורת ועד אליעזר גולדברג ומגולדברג עד לינדנשטראוס (שאכן קצת לקח את זה גשר אחד רחוק מדי), נמחק בבת אחת. לא סתם נלחם נתניהו על שפירא כל כך קשה (נגד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין) ועכשיו רק נותר לשאול את דליה איציק ורוני בר און, אנשי האופוזיציה דאז, שהלבינו את המינוי – אתם כבר מתחרטים?

ראיון ל"nrg מעריב". 22.3.2013

22 במרץ 2013
 

המאבק להמשיך לפרסום תחקירים בין הכדורים השורקים של תביעה הדיבה, המחיר האישי הכבד, רגשי הנחיתות מול המתחרים והרגע המבהיל הזה, שבו חרב התחקיר מופנית פתאום אלייך. רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי הבכיר של ערוץ 10 שכמעט עלה לערוץ בסגירתו, מספר בראיון מיוחד איך זה להיות זה שכולם אוהבים וזה שכולם הכי שונאים. להמשך קריאה.

גלובס: שרוי בחלומו. 18.2.2013

18 בפברואר 2013
 

"אריק שרון והאינתיפאדה השנייה", יום ב' 21:00, ערוץ 10

אם היה למישהו חשש שמא בואו של רפי גינת לערוץ 10 ישתיק את קולו הייחודי של רביב דרוקר, הרי שלפחות בינתיים החששות התבדו: נדמה כי בשבועות האחרונים נהנה דרוקר מחשיפה מוגברת בלוח המשדרים של הערוץ. להמשך קריאה.