ארכיון: רביב דרוקר

תחקיר ישראל היום

4 בפברואר 2013
 

ביולי 2010 , שלוש שנים אחרי שיצא לאור, "ישראל היום" לעיתון שזוכה לחשיפה הגבוהה ביותר בישראל.

מתוך שיחה עם עמוס רגב, עורך ראשי, "ישראל היום", יולי 2008:

אתה לא אוהב שקוראים לעיתון שלך "חינמון".

המילה חינמון יש בה משהו פחות ערך.

בבחירות 2013 היה נדמה שהחינמון הזה התגייס לטובת בחירתו מחדש של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הכותרות הראשיות תאמו לא פעם את המסר של הליכוד. כשפרופסור אמנון רובינשטיין העביר למערכת עיתון, תוך כדי מערכת הבחירות, טור ביקורתי על ממשלת נתניהו, הוא לא פורסם. כשהכותב הבכיר של העיתון, דן מרגלית, העביר יום לפני הבחירות, טור ביקורתי על הניסיון למנות את כחלון ברגע האחרון, הטור שלו נדחק לעמוד 37.

מתוך שיחה טלפונית עם דן מרגלית ב"בוקר טוב ישראל", גל"ץ:

גולן יוכפז: דן בוקר טוב.

בוקר אור.

יוכפז: שאלה טכנית לפני הכול, אני רגיל לראות את טור הפרשנות שלך בכותרת של "ישראל היום" – לא אהבו את הטקסט שלך במערכת "ישראל היום"?

מרגלית: אתה שואל אותי שאלה קשה. אני אומר לך שהבוקר אני ראיתי את הכתבה שלי מופיעה מילה במילה כפי שכתבתי אותה, והיא מופיעה בעמוד 37 שם, בעמוד דעות, וזאת עובדה.

"ישראל היום" נמצא בבעלות אחד היהודים העשירים בעולם, הטייקון שלדון אדלסון. אדלסון מקורב לנתניהו, ימני בהשקפת עולמו, הקים את העיתון ותומך בו. לא מזמן הוא נבחר לאיש המשפיע ביותר בתקשורת הישראלית על ידי המגזין גלובס. התבטאויותיו על אופי העיתון מצומצמות למדי והוא מעולם לא העניק ראיון מסודר על השם שהדביקו יריבי העיתון ל"ישראל היום" – "ביביתון".

אבל נקודה אחת מעולם לא פוצחה – איך זה עובד? איך עיתונאים, כתבים, עורכים, פרשנים, חלקם בעלי מוניטין ונסיון – פתאום מוציאים מתחת ליד טקסטים מוטי נתניהו? איך בכלל הם יודעים מי ברשימה השחורה של נתניהו, הווירטואלית כמובן, ומי ברשימה הלבנה? עורך ראשי של עיתון גדול לא אמור לכנס את עיתונאיו ולהגיד: את האנשים הללו אנחנו תוקפים ואת אלו לא. זה נחשב לפאול בעייתי במיוחד בעולם התקשורת. עורך ראשי של כלי תקשורת יודע לא פעם להעביר מסרים לעיתונאים מה הוא רוצה שייכתב, אבל ההתנהלות המקצועית של "ישראל היום" מעלה שאלות רבות שחשוב לשאול .

מתוך דבריו של עמוס רגב, עורך ראשי, "ישראל היום", יולי 2008:

"אנחנו נמצאים על המגרש האמיתי, הגדול, של עיתון לכל דבר, שמתמודד מול העיתונים האחרים, ובינתיים, תודה לאל, בהצלחה מסוימת".

תחקיר "המקור" התחקה במשך שנה וחצי אחרי השאלות הללו. שוחחנו עם עשרות עיתונאים מ"ישראל היום" והצלחנו להגיע לאוצר הסודי ביותר בכל עיתון, בעינינו לפחות – טקסטים מקוריים של כתבים שהועברו למערכת, לפני ששונו. באמצעות האוצר הזה, התאפשר לנו לראשונה לבדוק האם יש פער בין מה שהכתבים מעבירים, למה שבסוף מתפרסם ומה טיבו של הפער הזה. אז הנה הצצה ראשונה לאיך המכונה של "ישראל היום", שמבקריו נוהגים לכנות ה"ביביתון", עובדת.

בתאריך 17.2.11 מתפרסמים נתוני הצמיחה של כלכלת ישראל ברבעון האחרון של 2010. שבעה נקודה שמונה אחוזים. יפה. הפרשן הכלכלי של העיתון התבקש לכתוב טור פרשנות, אבל, מעשה שטן, חזי שטרנליכט, לא כל כך מתלהב.

"הקטר דוהר, הקרונות קצת פחות", מכתיר הפרשן הכלכלי את טורו. "בסרט "ג'רי מגוויר" זועק טום קרוז על השחקן קובה דאונינג ג'וניור "SHOW ME THE MONEY ". איך זה יכול להיות שלאור נתוני הצמיחה הפנומנאליים… הציבור לא מרגיש שהתעשר?" לפרשן הכלכלי יש גם מסקנה: "מרבית הציבור… לא נהנה מחלק גדול מהצמיחה". מילים כדורבנות. אבל הנה מה שהתפרסם למחרת בטור של שטרנליכט: הכותרת היא כבר "קונים ובוכים", ופסקת הפתיחה: "נתוני הצמיחה שהוצגו בפני הציבור הם מרשימים בכל קנה מידה. כל הכלכלנים שדיברו, נותרו עם פה פעור… מתברר שבניגוד לקמפיין המתוזמר, ששרר פה בתקשורת בשבועות האחרונים, שלא כל כך רע פה… גל המחאה האחרון היה ברובו מוגזם, מנופח, משולהב ובעיקרו פשוט מהלך פוליטי מהצד השני של המפה". כל הפסקה הזאת לא הופיעה בטורו המקורי של שטרנליכט כפי שהגיע לידינו, אבל הופיעה תחת שמו בטור בעיתון הנפוץ במדינה.

הנה מה שאמר לנו חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", בראיון שערכנו עימו:

אם פרשן כתב טור מסתייג על נתוני צמיחה , עד כמה אפשר להפוך אותו לטור מתלהב מנתוני צמיחה?

לדעתי אי אפשר. אבל אפשר לא לפרסם את זה . אפשר לדבר עם הפרשן ולהגיד לו "שמע, אתה על הבנקט, בוא תנסה לראות את זה מהיבט אחר", אבל אני חושב שזה צריך להיות בהסכמה הדדית.

חנוך מרמרי כיהן במשך עשרות שנים בתפקידי עריכה בכירים, לרבות העורך הראשי של "הארץ". עם זאת, חייבים להדגיש, חוות הדעת של מרמרי ניתנה על בסיס עקרוני. הוא לא קרא את המסמכים שבידינו ולא יודע את מה שסיפר לנו עובד בעיתון – שטרנליכט העביר טור, רגב לא היה מרוצה, הוא התקשר לשרנליכט ואחרי זמן קצר הטור הביקורתי הפך לטור מתלהב. שטרנליכט לא רצה להגיב לשאלתנו בנושא.

כשהמחאה החברתית הגדולה הגיעה, בקיץ 2011, העיתון כבר יצא למלחמה של ממש.

דפני ליף יוצאת לשדרה ב – 14 ביולי 2011, יום חמישי. ביום ראשון, 17 ביולי, התפרסמה ידיעה על הפגנות סוף השבוע ב"ישראל היום". על הידיעה בעיתון חתומים 4 כתבים.

בטקסטים המקוריים שלהם, אף אחד מהם לא כתב את המילים השמאלניות "נגד הכיבוש", שהתפרסמו בעיתון:

"המפגינים שהתארגנו גם הם בפייסבוק הבטיחו עליית מדרגה במאבקים הציבוריים השונים בשבוע הקרוב כולל "נגד הכיבוש". "

מתוך שיחה עם רגב קונטס, ממארגני המחאה החברתית:

הדגשנו בכל ראיון בכל מקום כמה אנחנו לא מעוניינים להיכנס לזה. לא מפחד כדי להגיע לאיזשהו קונצנזוס, אלא להיפך, כדי לאפשר פעם אחת דיון עומק אמיתי ציבורי בדיוק בנקודות שהכיבוש או הדיון על הכיבוש הסתיר במשך כל השנים.

אוקי. אז ברור שזה לא היה ממסריה המרכזיים של המחאה , אבל יכול להיות שבימים הראשונים של המחאה, הרי השליטה שלכם באנשים לא הייתה מלאה, יכול להיות שאנשים הלכו וצעקו כל מיני קריאות?

ייתכן שאיזשהו אספסוף שהלך וקרא קריאות. אני לא שמעתי על זה כלום ושמענו אז בתקופה הזאת הכל.

יום לאחר מכן, המחאה תופסת תאוצה וכך גם הניסיון של העיתון לצבוע את המחאה בצבעים פוליטיים. הכותרת הראשית של העיתון היא – "השמאל הלאומי: הבאנו עשרות אוהלים למחאה". לפי הידיעה, הארגון של אלדד יניב ואנשיו הם האחראים למחאה הגדולה.

הנה מה שאומר על כך אלדד יניב, תנועת "השמאל הלאומי":

זה בדיחה. אני חושב שזה היה ביום שני. המחאה התחילה בחמישי. ביום ראשון והתחלנו לפרוס את האוהלים. איך שאנחנו מתחילים לפתוח את האוהלים ככה, עם תנועת הפתיחה, טיק נוחתים עלינו שני כתבים, אני לא הכרתי אותם. "נעים מאד". "נעים מאד". "אתה אלדד יניב? אני מ"ישראל היום" מי מממן את זה"? "מי משלם את זה?" "איך ארגנתם את זה?" "איך עשיתם?". עכשיו זה לא עניין אותם מה שאני עונה, מה שאני לא עונה, מה שאני מסביר, מה שאני לא מסביר. הם כבר עם הכותרת. אני רואה את העיתון… זה פשוט לא להאמין הדבר הזה.

עד כמה זה בעיניך, אתה הרי גם היית עיתונאי, עד כמה זה ווליום מוגזם יחסית למעשה שאתם עשיתם לשים אותו בכותרת הראשי?

מאפס לעשר. אנחנו הצטרפנו למחאה, אפשר לקרוא לזה 'מצטרפים' אפשר לקרוא לזה 'טרמפיסטים'.

"ישראל היום" לא היה היחיד שדיווח על מעורבות אלדד יניב ו"השמאל הלאומי" במחאה החברתית, אבל רק אצלו זה היה בהבלטה כזאת.

מתוך ראיון בעילום שם עם עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

מה היחס של העיתון כלפי המחאה החברתית ?

של בוז מוחלט. התפיסה של עמוס רגב היא שדפני ליף לצורך העניין צריכה ללכת למצוא עבודה במקום לבלב את המוח. ושכל הרעיון הזה הוא טיפשי לחלוטין כי אנחנו חיים במדינה מצוינת ואין שום סיבה בעצם.

הכותרות הביקורתיות של "ישראל היום" כלפי המחאה לא כל כך תופסות. המחאה דווקא כן.

מאות אלפים יוצאים לרחובות וב"ישראל היום" הדפיסו כתבה גדולה במוסף שבת תחת הכותרת "גם האמת היא אופציה". הנה טקסט הכתבה המקורית:

תחקיר ישראל היום - תיקונים בכתב יד על כתבה שהועבדה לדסק"האם אמצעי התקשורת יצרו מציאות או רק דיווחו עליה? התשובה שנותן העיתון: "בהחלט גם יצרו מציאות". המחיקות בטקסט, החיצים וההערות בכתב יד שאתם רואים הן כולן של העורך הראשי של העיתון, עמוס רגב. רגב הוא עורך ריכוזי למדי. אין כמעט ידיעה שיורדת לדפוס בלי שהיא שוזפת את עיניו. העיתונאים של רגב יודעים כבר למה הוא מצפה, אבל עדיין, עיניכם הרואות, רגב נדרש למחיקות.

חשוב להדגיש: זכותו וסמכותו של כל עורך ראשי למחוק ולשנות כראות עיניו. מקובל שהכח הזה מופעל ממניעים מקצועיים בלבד.

עיתונאי שעבד ב"ישראל היום":

"כל העיתון כבר נכתב בהתאם למה שעמוס רגב רוצה, ומה שחורג מזה נערך בהתאם למה שהוא רוצה, וכל העמודים מגיעים אליו לאישור בסוף הערב, ככה שדברים שחשובים לו באופן אישי, משונים, גם אם זה בדקה האחרונה".

תחקיר ישראל היום - מחיקות משפטים שלא פורסמו

בכתבה הבאה, למשל, כתבו העיתונאים על הדרך בה סיקר "ידיעות אחרונות" את המחאה. "ב – 25 ביולי הכותרת (של "ידיעות") הייתה "לחץ" והתייחסה להלך רוחו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו". השורות הללו, עיניכם הרואות, נמחקו על ידי רגב. קוראי "ישראל היום" לא צריכים לדעת שהעיתון המתחרה מייחס לחץ לנתניהו.

מתוך דברים שאמר לנו עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

"בהתחלה זה נעשה כמובן ברגל גסה, תוך שיכתוב עמוק והתערבות יומיומית של עמוס רגב בדסק. הוא עבר על כל טקסט הוא מאשר כל עמוד לפני הדפסה עד כדי כך שהוא יורד לפרטים קטנים כגדולים. ברגע שהחינוך הזה מתחיל להבשיל, יש כבר הפנמה מצד העיתונאים, מלאכת הסלקציה הופכת להיות קלה יותר מבחינתו… וכל עמוד מקבל את אישורו כאשר הוא עובר על החומרים. לא תצא ידיעה אחת מבלי שהוא ראה אותה".

מתוך שיחה עם יובל בן עמי, לשעבר כתב ב"ישראל היום":

שמעת אבל ממישהו במערכת אמירות פוליטיות מפורשות על נתניהו על שלטון הליכוד על מה אנחנו מצופים לעשות?

זה נמצא ברקע, בישיבות המערכת של המוסף, זה עבר בדרך כלל בתור איזושהי בין בדיחה שכולם יודעים. כלומר, אם היה עולה איזה משהו, מישהו היה אומר סתם בשביל לעקוץ, "אה, אולי נכתוב על זה ועל זה" ואז כולם צוחקים "חה חה חה". ברור שלא, הרי יש מטרייה מעלינו. רוב האנשים שעבדו בעיתון, זה לא היה קו המחשבה שלהם, או לפחות זו התחושה שלי. אבל יישרנו קו במידת מה מכיוון שהיינו חלק מהמערכת הזאת.

עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

"בכל אופן יש מציאות, ולא פעם צריך גם לשכתב אותה, והיא נעשית בהנחייתו. כאשר שנים הרבה זה נעשה בצורה כזו שהוא עשה את זה בצורה בולטת בדסק, בצורה בוטה".

יחסו של רגב למחאה החברתית עורר הרבה כעס אצל חלק מהעובדים בעיתון. חלקם מאוד תמכו במחאה והתקשו לציית לקו של העיתון. אחד מהם אף טרח להקליט את העורך הראשי בשעה שהוא מורה בדסק איך הוא רוצה שתיראה הידיעה. הנה ההקלטה:

העורך הראשי, עמוס רגב: מה כתוב פה? זו מהפכה… כל מכת הנגד שלהם. איפה כל זה בא אצלנו לידי ביטוי?… לא, אל תסביר לי, אל תסביר לי.

עורך בדסק: זה הכול בטקסט. זה כתוב בטקסט.

עמוס רגב: יפה.

עורך בדסק: אתה רוצה לשים את זה במשנה? את ההמלצות של…

עמוס רגב: לא בעקבות ה…ראשי המאבק מאיימים ב… הפגנת ענק ב- 29 בחודש. בלה בלה בלה. נכון? ועדת טרכטנברג מגיבה לביקורת נגדה. "הם לא קראו את הדו"ח. רוצים…"

עורך בדסק: אבל אין לי ציטוט כזה. מה, אני אכניס אותו… אין לי את הציטוט הזה. תראה, זה הכול מסובך. אתה אומר את זה…

עמוס רגב: לזה הכוונה. אתה רוצה לחזור למה? למשטרים אפלים? אל תוציא אותי, אל תוציא אותי… לא של כלכלת שוק.

עורך בדסק: בוא נעשה את זה מסודר… אתה רוצה את התגובה של טרכטנברג…

עמוס רגב: אני רוצה את התגובה של טרכטנברג.

עורך בדסק: לא קראו את הדו"ח?

עמוס רגב: "לא קראו את הדו"ח ומתגעגעים למשטרים שעברו מן העולם".

עורך בדסק: אוקיי.

עמוס רגב: אוקיי, הלאה. זהו, גמרנו. שיהיו בממשלה, זה הפוליטיקאים. אני לא שומר עליך – אתה נהיה הדובר של דפני.

למי שהתקשה לעקוב, הנה תרגום. רגב רוצה להגדיל את המסר של ועדת טרכטנברג על חשבון המסר של ראשי המחאה.

העורך בדסק מעיר שלא הועבר לו בטקסט, הציטוט שרגב מדבר עליו. רגב מצטט בפני העורך דברים שנכתבו בבלוג של ועדת טרכטנברג ומבהיר לו, כשכל דסק החדשות שומע, את "רוח המפקד" בעניין הזה:

"אני לא שומר עליך, אתה נהיה הדובר של דפני".

עמוס רגב הוא עיתונאי ותיק. הוא היה בכיר ב"ידיעות אחרונות", בכיר ב"מעריב", אפילו עבד בערוץ 10. לפני מספר שנים, עוד הרבה לפני ש"ישראל היום" נוסד, רגב צורף למעין צוללת של בנימין נתניהו, הכינוי הברנז'אי לצוות הייעוץ הלא רשמי של נתניהו. רגב באותה תקופה הוא עיתונאי פעיל ובכיר. בזרוע אחת הוא עיתונאי פעיל, בכיר, שאמור לעקוב גם אחרי הפוליטיקאי נתניהו ובזרועו השנייה הוא השתתף אז בצוות הייעוץ האינטימי של אותו פוליטיקאי.

דיברנו עם חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ":

מה העמדות המקובלות בברנז'ה העיתונאית, כלפי השתתפות של עיתונאי פעיל, בכיר, בצוות ייעוץ של פוליטיקאי מסוים?

זה נראה לי בעייתי.

כי מה?

כי עיתונאי צריך להיות מרוחק מכול… הוא צריך להיות בעל יכולת ריחוק מספקת מהאובייקטים שאותם הוא מכסה. מה שאתה מתאר זה לא ריחוק . להיפך. הוא שם. אתה לא יכול להיות גם כאן וגם שם לא יכול להיות גם המנתח, המשקף , המבקר וגם היועץ.

תחקיר ישראל היום - עמוס רגב ברשימתו של נתניהותראו, למשל, את המסמך הבא. כשנתניהו יו"ר אופוזיציה יש בלשכתו נוהל. כל פעם שהבוס מתראיין צריך להודיע לקבוצה של מקורבים כדי שיידעו לצפות בזה. באוגוסט 2006, שמו של רגב נמצא במקום מכובד, בין נתן אשל לדוד שימרון, עורך דינו של נתניהו.

ברשימת המוזמנים לבר מצווה של אבנר נתניהו ב -2007, עמוס רגב ורעייתו גם שם.

כנ"ל באזכרה לאמא של שרה ועוד. באותה רשימת מוזמנים לבר המצווה נמצא גם גונן גינת , גם הוא בכיר בעיתון , גם הוא מקורב למשפחת נתניהו

גונן גינת הוא עורך המוסף הפוליטי של העיתון. הנה מה שכתבה בפתק שרה נתניהו לגינת ורעייתו כבר בשנת 1999:

"שמחתי מאד לקבל את השי הנאה ששלחתם לי ליום הולדתי. אני מודה לכם מעומק לב. חסרונכם ביום ההולדת היה מורגש, אך תמיכתכם ודאגתכם ליוו אותי גם ביום זה".

לפי לוח הזמנים של נתניהו, הוא גם הגיע לחתונת בתו של גינת ב – 2008 בקיבוץ עינת.

בנימין נתניהו תמיד ייחס חשיבות עצומה לתקשורת. באופוזיציה הוא נהג לומר לאנשיו ששני האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל הם "איראן וידיעות אחרונות". במהלך הקריירה שלו הוא שוב ושוב אמר לעוזריו "אני צריך שיהיה לי עיתון".

הסיפור הבא חושף כמה נתניהו היה מעורב בלידתו של "ישראל היום".

תחקיר ישראל היום - מייל אבי רצוןתחקיר ישראל היום - מייל אבי רצוןתחקיר ישראל היום - מייל אבי רצוןבשנת 2006 העיתונאי אבי רצון הוא עיתונאי בכיר ב"מעריב", עד שהוא מקבל טלפון מבנימין נתניהו. עומד לקום פה עיתון חדש ואני רוצה שתשמש כעורכו הראשי, אומר נתניהו לרצון. רצון ונתניהו בקשר טוב. לא פעם כתב רצון מאמרים לטובת נתניהו. יתקשרו אליך, הבטיח הפוליטיקאי הבכיר לעיתונאי ואכן מתקשרים. רצון מתמנה, לכאורה, לעורך "ישראלי", חינמון בו שלדון אדלסון, מקורבו של נתניהו, שותף.

שימו לב למייל ששולח באפריל 2006 נציגו של בן צבי, אריאל גרינברג, לנציגו של אדלסון, צ'רלס פורמן, אחרי שאדלסון מביע חוסר שביעות רצון מהמינוי של רצון: "מר רצון נשכר כעורך לבקשתם של ביבי ושלדון אדלסון (בשיחת טלפון משותפת עם נתן אשל). למר בן צבי אין מחוייבת מיוחדת כלפיו"

רצון סיפר לחבריו שהוא כבר ישב עם שרה נתניהו בבית קפה ושמע ממנה מה לדעתה צריכה להיות דמותו של העיתון החדש. בסופו של דבר, הוא לא זוכה לעבוד כעורך יום אחד. המיליארדר שלדון אדלסון, אז שותף ב"ישראלי" ומקורב כאמור לנתניהו, העדיף למנות את עמוס רגב.

ברק סרי, מנהל תוכן, העיתון "ישראלי", יוני 2006:

"אנחנו עיתונות אינסטנט איכותית ובחינם".

ב"ישראלי" אדלסון הוא רק שותף. הוא היה מסויג מהמיזם והחליט לפרוש להקים את "ישראל היום". רגב הלך איתו לשם.

מתוך דברים שאמר עמוס רגב, עורך ראשי, "ישראל היום", יולי 2007:

"יהיה עיתון טוב, הוגן, מאוזן, אחר, ישר ולעניין".

שימו לב ליומן הפגישות של נתניהו בתקופה לפני הקמת "ישראל היום".

תחקיר ישראל היום - יומן פגישות נתניהוב- 11.5.07 , פגש נתניהו את אדלסון בביתו של אדלסון. יומיים לאחר מכן, עוד פגישה עםא דלסון בביתו. בתאריך 24.6.07 עוד פגישה, ושוב, שלושה ימים לאחר מכן, ועוד אחת יומיים לאחר מכן. ב- 9.7.07 עוד פגישה. סך הכול 6 פגישות עם הפטרון של "ישראל היום" בחודשיים שלפני הוצאת העיתון לאור. בחמשת החודשים שלאחר מכן, לפי יומן הפגישות, השניים נפגשו רק 3 פעמים.

לפי יומן הפגישות, נתניהו נפגש באינטנסיביות באותה תקופה גם עם עמוס רגב ועם נתן אשל, הסמנכ"ל המיועד של "ישראל היום", מקורבו האולטימטיבי של נתניהו וחוליה קריטית בכל מה שקשור לקשר של נתניהו ל"ישראל היום".

בארבעת החודשים לפני שהעיתון יוצא לאור, נתניהו פגש את רגב 6 פעמים. הוא פגש אותו עוד 3 פעמים בשלושת החודשים שלאחר מכן. את נתן אשל הוא פוגש על פי אותו יומן, 9 פעמים מתחילת מרץ 2007 ועד הדפסת העיתון בסוף יולי 2007. עוד יותר מעניין, אשל כתוב ביומן הפגישות כמשתתף בהתייעצות רבות ואינטימיות של נתניהו לאחר הוצאת העיתון, כשאשל הוא כבר סמנכ"ל העיתון. ב – 10.9.07 הוא השתתף בפגישת הכנה לראיון של נתניהו בכלי תקשורת אחר. סמנכ"ל עיתון שותף להכנת פוליטיקאי לראיון. אשל גם שותף להתייעצויות בפורום האסטרטגי של נתניהו. במחצית הראשונה של 2008 נתניהו ראה את אשל בפגישות לא פחות מ – 12 פעם, חלקן בהתייעצויות הדחופות שכונסו כדי להתמודד עם תחקיר חדשות 10 על נסיעת נתניהו ללונדון, במהלך מלחמת לבנון השנייה.

אשל, כזכור, הוא הסמנכ"ל בעיתון שכמו יתר כלי התקשורת מסקר גם הוא את התחקיר, ובו זמנית הוא בצוות ההתייעצות של מושא התחקיר.

מתוך ראיון עם חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ":

הוא יגיד: "תשמע אני יודע לעשות את ההפרדה. כשאני פה אני פה, וכשאני פה אני לגמרי פה תסמכו על האינטגריטי שלי אני עשרות שנים בתחום"

מרמרי: אין אין. זה דבר שאי אפשר להגיד אותו בכלל. ברגע שאדם אומר את זה הוא צריך בו ברגע לקום ולהניח את הדברים וללכת.

גם אחרי שאשל מכהן כראש מטה ראש הממשלה, הוא ממשיך להגיע למערכת "ישראל היום".

עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

"יש ביקורים שכיחים לחלוטין של נתן אשל . לכל אורך התקופה. נתן אשל התחיל בעיתון ולכל אורך התקופה בלשכת ראש הממשלה היה מגיע לעיתון באופן גלוי לחלוטין, נכנס למשרדו של עמוס רגב, יושב, משוחח איתו ארוכות ויוצא".

עכשיו, בואו נחליף צד לרגע. רוב העיתונאים בישראלים תומכים בעמדות הפוליטיות של מרכז – שמאל. למה שלהשקפת העולם האחרת, זו של המרכז ימין, לא יהיה עיתון אחד?

מתוך שיחה עם עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

בעצם העיתון הזה – מתקשה לקרוא לו עיתון – נועד לשרת אדם אחד, זה את ראש הממשלה. הוא אפילו לא משרת דרך . מי שמכיר את העבודה בפנים יודע שלא מעט אישים גם בתוך המחנה, בליכוד, בימין בכלל, לא מקבלים ביטוי.

התערבויות על טקסטים מצד ימין של המפה הפוליטית?

כן, כאשר יש תקופה שבה רבים עם ליברמן וחברי הכנסת של ישראל ביתנו, אז לא מביאים לידי ביטוי חומרים שלהם.

בחודשים אוגוסט – ספטמבר 2007, חודשים בהם ליברמן בממשלת אולמרט, למגינת ליבו של נתניהו, אין תמונה אחת של השר ליברמן ב"ישראל היום". בחודשים מאי – יוני 2009, החודשים הראשונים בהם ליברמן הוא שר בממשלת נתניהו יש 13 תמונות שלו ב"ישראל היום".

כשבנימין נתניהו החליט להקפיא את הבנייה בשטחים, כתב נדב שרגאי כתבה על זעם הימין. בין השאר הוא ציטט אדם בשם בצלאל סמוטריץ' מתנועת קוממיות:

"אם לא תהיה ברירה, נפיל את הממשלה. נתניהו מאבד את הלגיטימיות שלנו לשלוט ושובר חזק שמאלה. לא נחכה הפעם, כמו שחיכנו בממשלת שרון. אז התעוררנו מאוחר מידי. המאבק יהיה אמיתי".

דבריו של סמוטריץ נמחקו מהידיעה שהתפרסמה בעיתון.

מתוך שיחה עם עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

אם יגיע טקסט מצד ימין של המפה הפוליטית, אבל שתוקף את נתניהו, מה יקרה בהתנגשות?

הוא ימותן.

בנובמבר 2010 התפרסם ראיון בעיתון עם אופיר אקוניס, חבר כנסת מהליכוד שמקורב לנתניהו.

תחקיר ישראל היום - העיקר האינטרס של הצרכןהכותרת המקורית שנתנו העורכים, מתכתבת עם נאום בר אילן של נתניהו. "אני מתנגד למדינה פלשתינית". לכאורה, אקוניס נגד נתניהו. הכותרת שהתפרסמה בעיתון לעומת זאת: "העיקר האינטרס של הצרכן". ההתנגדות למדינה הפלשתינית ירדה מהכותרת הראשית לכותרת המשנה.

בחרנו שני אישים כדי לבדוק את התיזה הזאת, כלומר, האם זהו עיתון שמבטא השקפת עולם, הכי לגיטימי, או עיתון שעובד לשירותו של איש אחד. נתחיל בציפי לבני, במשך מספר שנים המתחרה של נתניהו על כס ראש הממשלה.

עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

"העיתון לא מייצג השקפת עולם פוליטית העיתון מייצג בנאדם אחד. כשהסיפור המרכזי הוא ציטוט של לבני הכותרת משתנה… כמה שפחות להראות אותה, כמה שפחות להראות את השם שלה, כמה שפחות לתת לה קרדיט על עשייה וההיפך כמובן נתניהו".

הנה דוגמא קטנה. בטור צד, בנובמבר 2011, עורך בדסק נתן כותרת סתמית: "לבני תדרוש משמעת סיעתית נגד חוק דיכטר". הכותרת הוחלפה. כתב היד של רגב פוסל אותה. והנה הכותרת שהופיעה בעיתון: "גוברת הסערה בקדימה סביב "חוק דיכטר".

אגב, אם תסתכלו על חלקים אחרים בדף שאמור היה להתפרסם באותו יום, תראו שוב כמה מגוננת היא ההתערבות של רגב לטובת נתניהו. עו"ד אלדד יניב, מייסד השמאל הלאומי, צוטט שם כאומר: "אתם שממשיכים לעמוד על המרפסת". נתניהו עמד על אותה מרפסת מפורסמת בהפגנה נגד יצחק רבין. הציטוט הזה נמחק.

יניב גם צוטט בידיעה המקורית על הרצון להשתלט על רשות השידור, תחנות טלוויזיה וביהמ"ש העליון. גם הציטוט הזה נמחק מהידיעה.

בחמשת החודשים אחרי שהתפוצצו המגעים בין לבני לנתניהו על ממשלת אחדות, שמה של ציפי לבני הופיע ב"ישראל היום" 112 פעם. לפי השיפוט שלנו, 44 מהאזכורים הם שליליים. אין מחמאה אחת ללבני. חשוב להדגיש – השיפוט האם הידיעה על לבני הייתה חיובית או שלילית הוא שלנו ורק שלנו, סובייקטיבי לחלוטין ואפשר לחלוק עליו. ב – 2012, במהלך הקמפיין הכושל שלה לשרוד כיו"ר "קדימה" ספרנו 73 אזכורים של לבני בעיתון,בין ה – 9 בפברואר לשמונה במאי. 37 הגדרנו כשליליים, ופעם אחת היא קיבלה מחמאה. דן מרגלית כתב עליה שהיא לא אמרה את המילה האחרונה.

אישיות שנייה שבדקנו היא אהוד ברק. ממארס 2009 ועד לאחרונה, בן הברית האולטימטיבי. האם גם העיתון שינה את טעמו?

בדקנו גם אזכורים ב"ישראל היום" של אהוד ברק. פריצת הדרך במגעים בין ברק לנתניהו ארעה באמצע מארס 2009. בחודש לפני כן, שמו של ברק מופיע 49 פעם בעיתון. תשעה מהאזכורים שליליים, אפס חיוביים. בחודש אחרי שברק ונתניהו הופכים לשותפים, שמו של שר הבטחון הופיע 43 פעמים ב"ישראל היום". המאזן, שוב על פי השיפוט שלנו, שמונה אזכורים שליליים, אבל הפעם יש גם שישה אזכורים חיוביים.

הנה דוגמא ליחס העיתון לברק אחרי כניסתו לממשלת נתניהו.

אחרי פרישתו של ברק ממפלגת העבודה יצא כתב של העיתון לקיבוצו של ברק, משמר השרון. בכתבה שהתפרסמה לא נמצא קיבוצניק אחד, שמתח ביקורת על בן הקיבוץ לשעבר. ב"ידיעות", לעומת זאת, יצא יגאל סרנה לאותו קיבוץ . הוא דווקא ליקט שפע של תגובות ביקורתיות.

עוד דוגמא: כשאהוד ברק הדיח את מפקד גלי צה"ל, יצחק טוניק, מתפקידו, כתב אדם בשם מתי שמואלוף מאמר ביקורתי לעיתון.

הנה מה שנכתב במאמר: "שר הבטחון מתגלה כאישיות פוליטית דורסנית, חסרת רגישות ואנושיות".

והנה המאמר שהתפרסם בעיתון, גירסה חיוורת, שלא לומר מסורסת, של המקור: "גל"ץ: לשמור על עצמאות התחנה". אגב, שמואלוף, כותב חיצוני בעיתון, פרסם את המאמר המלא בבלוג שלו.

מתוך שיחה עם עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

היחס לאהוד ברק. הרי אהוד ברק שינה את הפוזיציה הפוליטית שלו כלפי נתניהו. הוא היה פעם יריב מר, לפני הבחירות,ואז חבר אליו אחרי הבחירות, אז מה, העיתון גם שינה את יחסו לברק?

בוודאי. כיחסו של ראש הממשלה לברק, כך יחסו של העיתון, נקודה.

ל"ישראל היום" יש גם רשימה לבנה וירטואלית, אלו שזוכים ליחס מיטיב.

עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

אין תמונה של שרה בלי שעמוס מאשר אותה

בוודאות?

בוודאות מוחלטת. יש כמה תמונות, אם צריך להעלות באוב, שאפשר, אבל צריך גם להתאים את התמונה לטקסט, לאירוע. קודם אמרתי לכם שזה שתיים-שלוש תמונות שאותן ישימו.

מתוך שיחה עם עיתונאי לשעבר נוסף ב"ישראל היום":

יש תמונות שהן מאושרות מראש, ואסור להכניס תמונות אחרות אלא אם כן מגיעות תמונות חדשות אז כמובן שעמוס רגב עובר עליהן ובוחר איזה תמונה תיכנס.

הוא בוחר אישית איזו תמונה?

הוא בוחר אישית איזה תמונה תיכנס

רוב חברי הכנסת של הליכוד זוכים ליחס V.I.P בעיתון.

הנה דוגמה: כתבה על נסיעות חברי כנסת לחו"ל. כותרתה "על חשבון הברון". בכיתוב לתמונה הגדולה נכתב במקור "טסים ונהנים". מופיעות התמונות של חברי הכנסת כץ מהאיחוד הלאומי, יואל חסון מקדימה ודני דנון מהליכוד. " "המצטיינים" בנסיעות במימון גורמים חיצוניים", נכתב. אלא שמעל התמונה, בכתב ידו של גונן גינת, העורך של המוסף הפוליטי, כתוב "רק שניהם" (כץ ויואל חסון). דנון בטח שמח שתמונתו, איש הליכוד, לא הופיעה בהקשר הזה.

לפני כשלושה חודשים הגשנו שאילתה מפורטת ל"ישראל היום". ביקשנו תשובות לכל הדוגמאות שאנחנו מביאים כאן. אולי יש נימוקים ענייניים לשינוי? דנון, למשל, טס פחות מחבריו לחו"ל. אולי בגלל זה העיפו את תמונתו. "ישראל היום" בחר שלא להסביר, ומצבור הדוגמאות הגדול, ההקשר הדי הקבוע והעדויות הישירות של עובדי העיתון, מעלים אצלנו חשד כבד שזו לא בדיוק עריכה עניינית.

הנה, למשל, הסיקור המקורי של רפורמת התחבורה הציבורית של בכיר הליכוד, שר התחבורה, ישראל כץ. הכתב שלומי דיאז העביר טקסט. "הבלגאן ענה על הצפוי. היום הראשון של הרפורמה – בלבול ותסכול. עומסים כבדים בתחנות האוטובוסים, עיכובים ארוכים והרבה עצבים".

והנה הטקסט שהתפרסם: "עיכובים ובלבול, אבל הציבור מתחיל להתרגל.. אי סדרים ועומס אבל במוקד של משרד התחבורה התקבלו תלונות מעטות בלבד".

מתוך שיחה עם עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

כמי שעבד שם, תתאר לי מי האנשים המועדפים על העיתון שהעיתון.

תבדוק כמה פעמים שר האוצר קיבל ראיון. גדעון סער כשר חינוך כמה פעמים הם התראיינו בעיתון . תבדוק אלו שרים לא זכו לראיון בעיתון.

תחקיר "המקור" גילה כי ידיעות ביקורתיות על שר החינוך גדעון סער לא פעם נשארו בחוץ. השר גם זוכה לפרסם טורי פרשנות בחתימתו בעיתון. כשזיגזג סער בפרשת קיצור החופש הגדול, הודיע על קיצור ולאחר מכן חזר בו, הוא ספג ביקורת קשה מהרבה מכלי התקשורת. גם הפתיח המקורי, שהועבר ל"ישראל היום" היה ביקורתי, ואמר משהו בנוסח – אחרי שהודיע למורים וטלטל את המערכת וההורים והילדים, הודיע סער על חזרה בו מההחלטה המקורית. הטקסט שהתפרסם בעיתון, לעומת זאת: "לאחר שהודיע על קיצור החופש הגדול, הודיע אתמול שר החינוך כי הוא חוזר בו מכוונתו". מייד אחרי הפתיח פורסם ציטוט ארוך של שר החינוך. בעמוד הראשון פורסם גם טור פרשנות של דן מרגלית תחת הכותרת "לא נעים, לא נורא" וליד טור פרשנות שוב של שר החינוך.

גם שר האוצר, יובל שטייניץ, במועדפים, וזה כולל ראיונות רבים ומפרגנים. הנה דוגמא קטנה – בסוף אפריל, תחילת מאי 2011 התגבר הכעס הציבורי על עליית מחירי הדלק. כתבי "ישראל היום" העבירו ידיעה שנפתחה כך: "מתגברת המחאה נגד עליית מחיר הדלק". המשפט הזה נמחק מהידיעה שהופיעה בעיתון. במקום זאת היא נפתחה בציטוט מדבריו של שר האוצר, שהסביר שהמיסוי בארץ על דלק פחות יקר מבאירופה.

ב"ישראל היום" כותבים וכתבו כמה בעלי טור המזוהים עם השמאל. יוסי ביילין, עוזי ברעם, יהושע סובול, זהבה גלאון.

הנה מה שאומר לנו עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

"חלק מהעיתונאים נמצאים כ..ככסת"ח, זאת אומרת, "שמאלני מחמד". נגיד כותבי דעה שמתבקשים לכתוב והדעה שלהם לא מוצאת חן אז או שהיא נזרקת לפח או ש… עמוס רגב עובר על כל הדעות עוד לפני שהן נכנסות לעיתון, זאת אומרת עוד לפני שזה מגיע לעורך או במקביל, זה מגיע לעמוס רגב, ואם יש פסקאות שלא מוצאות חן בעיניו אז הוא מוריד אותן".

ברעם וביילין אמרו לנו כי לא צנזרו את מאמריהם ב"ישראל היום". עידו רוזנבלום, לעומת זאת, כתב טור בעיתון תחת הכותרת "ילדותי ואני". רוזנבלום עזב את העיתון בטריקת דלת. בתקשורת פורסמה מטעם סוכנו ההודעה הבאה: "אחרי שנה וחצי של כתיבה, התבקש עידו על ידי עורכי העיתון להפסיק לכתוב דעות פוליטיות בטור. במצב עניינים זה עידו לא יכול היה להמשיך בכתיבת הטור והצדדים הסכימו על היפרדות".

גם לכותב אחר, ראש אגף חקירות במשטרה לשעבר, ניצב משה מזרחי, הייתה חוויה מעניינת עם העיתון.

מתוך דברים שאמר לנו ניצב בדימוס משה מזרחי, לשעבר כותב טורים ב"ישראל היום":

הייתי כותב אחת לשבוע, שלוש שנים ברציפות. אפילו קצת יותר. ובשלב מסוים חדלתי ביוזמתי. העיתון תפס נפח במהירות מאוד רבה וצריך להגיד את זה לשבחו של העורך עמוס רגב. אז גם טווח האפשרויות שלהם הלך וגבר. טוריי הלכו והצטמצמו לא במובן של הכמות, אלא במובן של… ההתערבות שחלקה היה נובע מעריכה. חלקה נבע גם ממש משינוי תוכן שאני, היו לי חילוקי דעות מאוד חריפים, גם התנצחויות מאוד קשות מולם. זכיתי פה ושם בהתנצלות, אבל כשזה חזר על עצמו החלטתי להרים ידיים. אמרתי, לא שווה לי המחיר הכבד האישי, במובן של אני רוצה שמה שאני כותב, את דעתי להשמיע ולא דעת אחרים, ולכן הדרתי את עצמי. דוגמאות? לכתוב שתיק הולך להיסגר מחוסר ראיות זה משהו שהוא דיעה מקצועית כשמישהו משנה את התוכן שנשמע ממנו כאילו זה תיק עם ראיות אז אתה לא אוהב את זה ויש גבול. כלומר, זה לא שגיאת תוכן או שגיאת עריכה או משהו כזה.

אתה יכול להגיד לאיזה תיק אתה מתייחס שאתה כתבת?

זה דווקא היה תיק שנוגע לאולמרט.

כמעט מיותר לציין ש"ישראל היום" היה מאוד תוקפני כלפי ראש הממשלה אולמרט,יריבו הפוליטי של נתניהו. בחזרה לשיחה עם מזרחי:

כתבתי טור על העניין ואמרתי שסופו של התיק הזה לא ישורנו בכתב אישום, במילים אחרות כמובן. אז בקטנה הופכים את זה ואכן ישורנו. אתה קורא את זה מתייבש לך הדם. הלו?!?! אז הייתה התנצלות אחרי שאני הגבתי בחריפות וכו'.

עובד ב"ישראל היום" סיפר לנו שרגב דווקא ערך בירור על הטור ההוא של מזרחי, והגיע למסקנה כי מדובר בטעות טכנית בגלל סגנון הכתיבה של מזרחי. בוא נניח שזו תקלה טכנית. למה העיתון, אחרי שעלה עליה, לא פרסם תיקון המבהיר כי מזרחי סבר שאין די ראיות נגד אולמרט ולא כמו שפורסם שיש תיק.

נשוב לשיחה עם ניצב בדימוס משה מזרחי, לשעבר כותב טורים ב"ישראל היום":

חשת באיזה שינוי בתקופה שנתניהו עולה לשלטון?

כשהייתי מוחה היו אומרים, תשמע, אם חלילה יהיה משהו נגד ביבי מה אתה לא תכתוב, או לא ניתן לך לפרסם? אני מדבר במובנים האלה שאני כותב עליהם בדרך כלל. ספק בעיני אם זה היה קורה.

ומה קורה אם אחד מבעלי הטור השמאלנים לכאורה לא מפנים את ערכי המקום וכותב ביקורת ישירה על נתניהו?

בתאריך 11.11.2011 התפרסם מאמר של מזכ"ל שלום עכשיו לשעבר, מוריה שלומות: "תמיכתו של נתניהו בהצעת החוק שלפיה עמותות פוליטיות לא יוכלו לקבל תרומות מעל 20 אלף שקלים ממדינות וגופים זרים היא לא רק חצופה, אלא גם בלתי הגונה". ביקורת על נתניהו ב"ישראל היום"? מרשים, אבל תראו מה כתבה שלומות במאמר המקורי ששלחה לעיתון: "אני קוראת מכאן לראשי העיתון שלנו, "ישראל היום" לצאת ולהתנגד בחריפות לחקיקה האנטי דמוקרטית והאנטי ישראלית המתחוללת בימים אלו".

המשפטים הללו שכתבה שלומות קוצצו מהמאמר שהתפרסם בעיתון. שלומות כותבת על פעולות "תג מחיר" ועל הכתובות בסמוך לביתה של פעילת השמאל, חגית עופרן. "בנימין נתניהו הוא האחראי הישיר לאווירה, לסגנון, לרוח וגם למעשים". אלא שבמאמר המקורי שלומות גם המשיכה: "אבל נתניהו, כך טוענים בשמאל, עסוק בלרדוף אחרי רביב דרוקר. לטענתם, הוא רוצה להשתיק את ארגוני זכויות האדם כדי שהעולם לא יידע מה אנחנו עושים פה. הוא רוצה שאף אחד לא יפריע לו יחד עם החבר אהוד ברק". גם המשפטים הללו עפו מהמאמר.

יש הטוענים ש"ישראל היום" פחות בעייתי מעיתונים אחרים. אצלו לפחות אתה יודע במי הוא תומך, הכול על השולחן עדיף לכאורה מעיתון שאתה לא יודע מה השיקולים הלא ענייניים שלו. בהקשר הזה חשוב לומר שעובדים בעיתון חיים בתחושה שהיחס לנתניהו מכתיב גם את הדרך בה מתייחס העיתון לנושאים חשובים שעל סדר היום.

מתוך שיחה עם יובל בן עמי, לשעבר כתב ב"ישראל היום":

"הצעתי לכתוב כתבה על ג'לג'וליה. זאת הייתה תקופה שבה היו הרבה פשעים אלימים מאד שהיו מעורבים בהם בני נוער מג'לג'וליה… והלכתי והייתי כמה ימים בג'לג'וליה, חזרתי עם מסקנות ועם הבנות שג'לג'וליה היא מקום, כמו מקומות אחרים, שסובל מהתעלמות כמעט מוחלטת מהצרכים שלו מצד הרשויות, והייתה ביקורת בכתבה למרות שהיא הייתה כתבת מסע חווייתית. לאחר שהגשתי אותה, לפידות (עורך המוסף והבוס של בן עמי) הזמין אותי למשרדו ואמר לי: "הרשה לי ללחוץ את ידך, זאת הכתבה הכי טובה שכתבת לנו עד עכשיו, אנחנו כולנו כאן התרגשנו". והכתבה לא הופיעה, היא נפלה. גורמים במערכת הפילו אותה והיה לי ברור מיהם הגורמים האלה… תמיד הייתה לי תחושה שעמוס (רגב – ר.ד.) הוא בעצם עורך המשנה של העיתון ושהעורך הראשי הוא ראש ממשלת ישראל… כאשר בהזדמנות אחרת ישבתי מול רגב ואמרתי לו, "מה עם כתבת ג'לג'וליה?" הוא אמר: "היא הייתה כתבה גרועה". עכשיו, לגיטימי. אבל לא זה הרושם שאני קיבלתי מהעורך הישיר שלי".

עם כל הכבוד לתחושותיו של בן עמי, עמוס רגב הוא העורך הראשי של העיתון. זכותו לא לאהוב כתבה ולהפיל אותה. מצד שני, הוא לא אמור לאפשר השפעה מוגזמת מבחוץ. רגב הוא איש מקצוע. ההתרשמות של עיתונאים רבים בעיתון עימם שוחחנו היא שלא פעם נושאים שלא נוחים לנתניהו, איכשהו לא נוחים גם לרגב.

מתוך שיחה עם עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

"אסון השריפה בכרמל. היו אח"כ כתבות אחרי האפטר שוק שסיפרו לי אנשים בתוך המערכת, שביקשו לכתוב ולא יכלו, על המצב בעוספיה, היום אולי הדברים השתנו, לא בדקתי, אבל במשך הרבה מאד זמן, למעלה משנה-שנה וחצי, הבטיחו לעוספיה הרבה מאוד דברים שלא התממשו. ביקשו לכתוב על זה, לא, זה לא נכתב כי זה לא מתאים".

בדקנו עם ראש מועצת עוספייה, וואג'י כיוף, מה הוא יודע בעניין:

אני רוצה לדעת אם זה נכון שב"ישראל היום" רצו לעשות איזה תחקיר שיראה שבעצם למרות השנה שחלפה לא קרה כלום בעוספיה?

דיברו איתי, הייתה איזו פנייה ואח"כ לא חזרו. באמת.

ויש עוד דבר ששמענו ממספר אנשים בעיתון. בניגוד אולי למצופה מעורך, שנטייתו תהיה להעדיף סקופים עיתונאיים של כתביו שלו, שמענו עדויות על עמוס רגב שמסתובב בדסק ובעצם מבקש מהעורכים להביא לו ידיעות שהוא שמע במקומות אחרים. בשפה הפנימית של "ישראל היום" זה קרוי "צעטאלעך".

תחקיר ישראל היום - דוגמה לצעטאלעךהנה דוגמה "צעטאלעך" של רגב לאחד העורכים. רגב ראה באחד הפורומים באתר האינטרנט רוטר, לא בדיוק אתר שרוב עורכי החדשות בארץ משתמשים בו, ש"עודד שחר תוקף בחריפות את דב לאוטמן ואומר שהוא צבוע. הוא עצמו פיטר אלפי אנשים". הוא מדפיס את הדיווח, חותך אותו וזורק לעורך בדסק שיכניס לידיעה. העורך ציית והנה הידיעה, מילה במילה.

הנה גם בקשה של הכתבת הצבאית של העיתון, לילך שובל, שהעבירה כתבה לעיתון. "לאור מקרים בעבר: נא לא להכניס לכתבה משפטים שאני לא מכירה בלי תיאום איתי. בסוף אני חתומה על הכתבה. תודה".

הנה כתבה, למשל, שהופיעה תחת שמה של לילך שובל, הכתבת הצבאית, סיכום כהונתו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל. בין היתר מופיע בה סיפור על ויכוח סביב שכר עובדי הקבע. המשפטים הבאים לא הופיעו בטקסט שהעבירה הכתבת: "אשכנזי לא נרגע והטיח "אל תקבל", ויצא בזעם מחדר הישיבות הנוכחים היו בהלם. היה בלשכת ראש הממשלה מי שאמר אחר כך שאשכנזי מתנהג כמו גנרל ברפובליקת בננות". יכול להיות שהיה בלשכת ראש הממשלה מי שאמר את זה על אשכנזי. שובל לא כתבה את זה בטקסט המקורי שלה, אולי מישהו אחר בעיתון דיבר עם מישהו בלשכת נתניהו.

ויש עוד זווית בעייתית לכאורה לתמיכה הזאת של "ישראל היום" בנתניהו. שלמה בן צבי, היום מו"ל מעריב ומקור ראשון, היה מסוכסך משפטית עד לא מזמן עם שלדון אדלסון. במשפט ביניהם, העריך בן צבי כי אדלסון שם כ – 3 מיליון דולר בחודש. בן צבי לא חשוף לנתונים הכספיים של החינמון והוא גם לא גורם אובייקטיבי, אבל הערכתו נסמכת לכאורה על ניסיונו בחינמון דומה. אם הערכתו נכונה, אז אדלסון שם עד היום במיזם מאות מיליוני שקלים.

מתוך דברים שאמר עמוס רגב, עורך ראשי, "ישראל היום", יולי 2008:

"אם נסתכל על כמות המודעות שמציפה את העמודים שלנו בזמן האחרון, אני יכול להעריך שאכן אנחנו נמצאים בדרך הנכונה גם מהבחינה הכלכלית".

חשוב להבין, לדעת גורמים במערכת הפוליטית, אם אדלסון היה רוצה לתמוך פוליטית בנתניהו, הוא היה יכול לתת לו עשרת אלפים דולר מקסימום, וגם זה לפריימריז. אם מטרתו הראשונית של העיתון היא בכלל לעזור לנתניהו, אז נמצאה כאן, אומרים אותם גורמים, דרך גאונית לתמוך בפוליטיקאי בסכומי עתק, בלי לתת לו דולר אחד ישירות.

מתוך שיחה שקיימנו עם חיים רמון:

אני משוכנע שאם היה קם עיתון ומישהו היה בא ומשרת את חיים רמון, זה מזמן היה חקירה. אני לא מבין איפה מבקר המדינה, איפה רשויות אחרות, שבה יש, לדעתי זו חריגה מכל חוק של מימון מפלגות.

דווח בזמנו בעיתון שקדימה הגישה תלונה למבקר המדינה.

הגישה תלונה מפורטת עם הרבה מאד הוכחות לכך שהעיתון הזה משרת את נתניהו, לפחות על פניו תרומה בלתי חוקית. לצערי התלונה הזאת לא טופלה ולא נחקרה.

הנה התלונה שהגישה "קדימה" באמצעות ח"כ יואל חסון:

תחקיר ישראל היום - תלונת 'קדימה' למבקר המדינה

לא מיותר להגיד, חסון היה אופוזיציה לנתניהו. מבקר המדינה חשב שבתלונה שלו אין בסיס עובדתי, שיכול להצדיק את המסקנות שנכללות בתלונתו ובהיעדרן, החליט המבקר, לא לחקור את הנושא.

עמוס רגב הוא וורקהוליק. הוא נמצא כמעט כל יום בעיתון עד לשעת הסגירה, ממעט לקחת חופשים ומעורב, כאמור, כמעט בכל כתבה או ידיעה.

עבדתי ככתב צעיר ב"מעריב" כשרגב היה ראש מערכת החדשות. התרשמותי אז הייתה שמדובר באיש חדשות מקצוען. כשהוקם "ישראל" היום" גם הערכתי פה בשידור שנתניהו עוד יתאכזב מרגב, בגלל המקצוענות שלו. למה, אם כן, רגב מסכים לערוך את העיתון בצורה כזו? האם זו הטראומה של הישארות ללא עבודה? הזדהות עם נתניהו? המאבק עם "ידיעות", שמסקר לתחושתו במגמתיות הפוכה את נתניהו? את החידה הזאת, אני מודה, ממש לא פיצחנו.

כתבתו של רביב דרוקר

בימוי ועריכה: רפי אבולעפיה, לי בר לבב

צילום: דודו בוקר, אמיתי אייזנברג, יוז'י ברוך

מקליטים: עמית אלה, יניב אוחנה

עיצוב ואנימציה: גיא לוין, הדס פלדמן, רועי צורף, עידו בליברג, שגיא הוברמן

תודות: גיל אמיר, איתי צפרירי, לינור גריסריו, מאיה גאייר, גילה פייסחוב

תגובות

תגובת ישראל היום:

מישראל היום וממקורבו של שלדון אדלסון נמסר כי עמדת ישראל היום פורסמה היום בהרחבה בעמודים 8-9 של העיתון תחת הכותרת "ידי נוני מוזס בערוץ 10". צופי ערוץ 10 מוזמנים לקרוא את הכתבה המורחבת וכתבות נוספות שיפורסמו באותו נושא בעתיד. מרשימת השאלות שהצגתם לנו עולה שאתם עוסקים בדברים שהם מופרכים, חסרי יסוד ודיבתיים. אנו דוחים על הסף את יומרתכם לעשות "תחקיר", לשפוט ולחרוץ דין באשר למה היא עריכה עיתונאית.

תגובת משרד מבקר המדינה:

בפברואר 2010 פנה ח"כ יואל חסון למבקר המדינה והעלה טענות בדבר קשרים בין הבעלים של העיתון "ישראל היום" לבין ראש הממשלה ח"כ בנימין נתניהו, ההופכים את פעילות העיתון ל"תרומה" אסורה.

בעקבות הפניה של ח"כ חסון, נדון העניין במשרד מבקר המדינה. נקבע כי מן הראוי הבחנה בין "פעילות עיתונאית אמיתית" לבין פרסומי תעמולה המוסווים ככתבה "עיתונאית אמיתית" וכי משרד מבקר המדינה יבחן, כפי שנעשה בעבר, כל מקרה לגופו. לגוף העניין, באותה פניה לא הובאו ראיות המטילות בספק פעילות עיתונאית אמיתית.

גלובס: ערוץ 10 חתך בעריכה קטעים מהתחקיר על "ישראל היום". 2.2.2013

2 בפברואר 2013
 

בתחקיר "המקור" של רביב דרוקר הוצגו אמש הוכחות לכאורה לכך שעורך "ישראל היום", עמוס רגב, עורך אותו כך שלא יהיה ביקורתי כלפי נתניהו ■ מהתחקיר נחתכו קטעים מחשש לתביעה של אדלסון ■ גינת: "החשש היה רגיל, כמו בכל תחקיר". להמשך קריאה.

ימים אחרונים – ספינים אחרונים

17 בינואר 2013
 

נפתלי בנט מודיע שהם מפלגת

מרכז – כן, בטח ואני מייקל ג'ורדן. מה אתה אומר נפתלי, יש איזה מצביע מרכז שאומר –

וואלה, עד עכשיו חששתי מאורית סטרוק ואורי אריאל, אבל אם בנט אומר שהם מרכז, אז

יאללה נצביע להם?

ציפי לבני מציגה מתווה מדיני

חדש לחידוש המו"מ ומבקשת לחדש את השיחות על בסיס הסיכומים שכבר הגיעה אליהם עם אבו

עלא. אחלה דבר, רק שלבני לא הציגה שום מתווה חדש ולא היו שום סיכומים של ממש עם אבו

עלא. סתם טחינת מים. לבני עד היום לא מוכנה להגיד מה עמדתה בשאלת הסדר הקבע

בירושלים. המו"מ שלה עם אבו עלא לא הגיע לשום מקום, בעיקר כי היא לא הביאה שום

רעיון יצירתי לשולחן וסרבה לדבר על ירושלים ועל הפליטים. הפלשתינאים לא הסכימו למפה

שלה וכל מה שנאמר היה חזרה חיוורת ועלובה על המו"מ בתקופת ברק. זה נורא נחמד

להצטייר כמי שמביאה מתווה מדיני חדש, יש כמה כלי תקשורת שאפילו עשו מזה כותרת, רק

שמתווה כמו מדינה פלשתינאית וגושי התיישבות לישראל הוא בן 20 שנה

לערך.

יאיר לפיד מודיע במסיבת

עיתונאים חגיגית שהם לא ייקחו שרים ללא תיק. לפיד כינס מסיבת עיתונאים דרמטית, גייס

את האוקטבות הכי כותרתיות ונפוחות שיש לו והפריח משהו שהיה אמור להיות סעיף כ"ו 1

במצע של מפלגה אמיתית עם אידיאולוגיה. לא רק שזו לא התחייבות חדשה, בלשון המעטה,

היא מאירה בזרקור את הכלומניקיות של כל המצע הרעיוני של "יש עתיד". מסיבת עיתונאים

כזאת אתה  מכנס כדי להודיע שאתה תומך בפינוי חד צדדי של ההתנחלויות או בכיבוש רצועת

עזה, אבל לזה אין 90% תמיכה בציבור, אז אין סיכוי שיאיר ידבר על זה.

בנימין נתניהו ויובל שטייניץ

מודיעים שהגרעון המפלצתי לא אמור להשפיע על חיינו. וואלה? איזה קסם. איך הם יביאו

עשרות מיליארדים? במשאיות מסעודיה? נתניהו אפילו נתקף בפרץ הומוריסטי והוא אמר

ש"נטייתו הטבעית" היא לא להעלות מיסים. ענק סאטירי. נטייתי הטבעית היא לא לקום

בבוקר ולאכול כל היום מוס שוקולד, רק שיהיו מיסים ואני אמשיך עם הדיאטת אטקינס

המעצבנת הזאת.

אריה דרעי מודיע שלא יהיה

מו"מ עם הפלשתינאים בעשרים השנה הקרובות. לפני כן הוא בוודאי התייעץ עם איזה

אסטרולוג טוב. חבל אפילו להכביר מילים על מופרכות האמירה הזאת (מה עוד שכבר עשיתי

את זה ב"מקור").

גלעד ארדן אומר שבעבר ציפי

לבני אמרה לעיתונאי ג'פרי גולדברג (שהביא עכשיו את הציטוטים המכאיבים מאובמה)

שאובמה צריך להפעיל לחץ על ישראל. פה זה פחות ספין ויותר אי דיוק, אבל לא בלתי

משמעותי. הליכוד העביר אתמול את הראיון הזה מאוגוסט 2011 שבו לכאורה לבני אומרת את

הדברים לגולדברג וג'יימס בנט (לשעבר כתב ניו יורק טיימס בישראל). בתקציר הראיון זה

באמת מופיע ככה ואני מוכן להאמין שארדן קרא רק את התקציר. אני קראתי את כל הראיון

כולל הפיסקה המפורשת, שבאה ממש בסוף. לבני לא אומרת שאובמה צריך להפעיל לחץ על

ישראל. היא מתארת מצב עובדתי שכתוצאה מהלחץ של אובמה, נתניהו נשא את נאום בר אילן.

היא מסבירה שלישראלים מאוד חשוב היחסים עם ארה"ב ועובדה שכשאובמה לחץ אז נתניהו

עשה, אבל היא ממש לא אומרת שאובמה צריך, לפיכך, להפעיל עוד לחץ. אגב, הראיון כולו

עוסק בכלל ביהדות ארה"ב, יחסיה עם ישראל ומעט מאוד בתחום של יחסי אובמה

– נתניהו.

כמה זמן עוד נשאר עד שהם יחזרו לדבר כמו בני אדם?

הסוביודיצה קם עלינו לכלותנו – תחקיר שמעון קופר

15 בינואר 2013
 

צו המניעה שהוציא שופט המחוזי גדעון גינת הוא סוג של טיול במנהרת הזמן. חזרה לסיקסטיז הלא כל כך עליזים (בכל מה שקשור לחופש ביטוי). אם "עובדה" יפרסמו את התחקיר שלהם על שמעון קופר, אז דעת השופטים תשתבש, התביעה תתבלבל ועדויות העדים יזדהמו. זה שהם קראו ב"ישראל היום" מה שאמרה עדת התביעה המרכזית, זה לא יפריע להם, זה שהם שמעו פרטי חקירה שונים ומשונים במאה ואחת פלטפורמות עיתונאיות, זה לא ישפיע על השופטים, אבל "עובדה", עם הרייטינג שלה, יכולה להרוס את המשפט.

עכשיו ברצינות – חשבנו שסעיף 71 לחוק בתי המשפט מת. סעיף הסוביודיצה הנודע. לא לפרסם דברים שיכולים להשפיע על מהלך המשפט. אם הסוביודיצה חי, קחו את העיתונים שלפניכם וזרקו חצי. מיליון דיווחים משפיעים על המשפט. אסור לראיין את טלנסקי, אסור לערער על אמינותו של עד המדינה ש"ד בפרשת הולילנד, אסור לשדר מה אמר קובי בן גור לג'קי מצא בפרשת רשות המיסים, אסור ואסור ואסור. איך זה חי עם המציאות התקשורתית שלנו? עם הרצון שלנו לסקר בזמן אמת חקירות ומשפטים? לשופט גינת הפתרונים.

"עובדה" הודיעה בצדק שתערער לבית המשפט העליון. נקווה שלא תיפול על סולברג ושיהפכו את ההחלטה הזאת.

ועוד שתי הערות קטנות – ברור שלפרקליטות הכי נוח שלא תהיינה כתבות כאלו בטלוויזיה. העמדה שהציגה נציגת הפרקליטות בדיון, שהתנגדה לשידור הכתבה, מאוד טבעית. טבעית, אבל אפשר לצפות מהפרקליטות ליותר, לחשיבה קצת יותר רחבה על המשמעות של עמדה כזאת.

וגם הערה קטנה ל"עובדה" ומי שייצג אותם. התוכנית החליטה לא לאפשר לשופט לראות את הכתבה המוגמרת בביהמ"ש. זו החלטה רעה, בעיניי. ראשית, היא מרגיזה את השופט ואפשר להבין אותו. הוא נחשף למידע יותר סודי מכתבת טלוויזיה, שאמורה להיות משודרת למאות אלפי אנשים כמה שעות לאחר מכן. שנית, זה הגדיל את הסיכויים שתתקבל החלטה גרועה כמו זו שהתקבלה. אם השופט היה רואה את הכתבה, סביר מאוד שהוא היה מבין שאין בה (לא ראיתי, אבל אני מוכן לנחש) משהו שיטה משפט, יפגע קשות בהליך השיפוטי, או בסיכוי להגיע למשפט צדק. אני חושב שאפילו בלי הליך משפטי, לפעמים ראוי לתת לצד השני לראות את הכתבה המלאה. למה לא? שיתמודד. אפשר להבין את תחושתו של שמעון קופר בהתמודדות מול ענק תקשורתי כמו "קשת" וערוץ 2. הוא בטוח מרגיש שחרצו את דינו התקשורתי מראש. מה היה קורה לתוכנית אם היה רואה את הכתבה? הוא היה מאיים על עדים? משנה את עדותו? הרי ממילא כמה שעות לאחר מכן זה היה משודר.

מילה אחרונה על חיים אמסלם – דווקא חיובית

13 בינואר 2013
 

שידרתי לאחרונה לא מעט על ח"כ חיים אמסלם. רוב השידורים היו ביקורתיים. זמן להגיד עוד משהו חשוב.

נכון, 'אמסלם הישן', זה שלפני המרידה הגדולה, מאוד שונה מ'אמסלם החדש'. בעצם, אמסלם רץ על קמפיין של חוזר בתשובה, 'דווקא אני שמכיר את השיטה, אדע הכי טוב להילחם בה'. זה מסר שדומה באופן מבהיל למסר של אלדד יניב ו"ארץ חדשה". לכן, לדעתי, אפשר בהחלט להחיל על אמסלם את מה שכתבתי על  יניב. גם לאמסלם אין דרך חזרה. זה כבר לא משנה למה הוא גיבש את דעותיו החדשות, זה פחות חשוב כמה הוא מאמין במה שהוא אומר היום. מה שהכי חשוב, זה שהוא שרף בכזו יסודיות את הקשרים שלו בעולם הישן, שגם אם ירצה לחזור אחורה, להפוך שוב לנץ טורף, מבריח הומואים, ספק רב אם הוא יכול. הוא כל כך מוחרם ומנודה היום על ידי צמרת העסקונה החרדית, מצד אחד והוא כל כך מחויב כבר לעמדותיו החדשות, מצד שני, שבהחלט ייתכן שאם ייכנס, הוא יהפוך לכוח לא מבוטל בעד העמדות הללו.

אני מציע גם לשים לב לברית, אולי יותר מדויק לקרוא לה, מיני ברית בין אמסלם לנתניהו. אמסלם מפרסם לא מעט ב"ישראל היום". "ישראל היום" כתב שורה של מאמרים מפרגנים על אמסלם. בש"ס בטוחים שנתניהו רוצה שאמסלם ייכנס כדי שיקל עליו לוותר עליהם. מן הסתם, הם קצת פרנואידים ואולי קצת מנגנים על זה כחלק מקמפיין ה"יהודים הצילו נא, רוצים להשאיר אותנו באופוזיציה" ובכל זאת, לא מופרך לחלוטין לחשוב שנתניהו וליברמן היו שמחים להכניס את אמסלם ולהשאיר את ש"ס בחוץ. לפי הסקרים כרגע, זה כמעט בלתי אפשרי, אבל זה עוד ביטוי לעובדה שאמסלם כבר לא יכול לחזור להיות מי שהוא פעם היה.

תחקיר בני שטיינמץ

1 בינואר 2013
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן

התחקיר נעשה יחד עם איתי רום

רביב דרוקר: תגיד, פורבס זה מגזין רציני?

איתי רום: ברור.

רביב: אז איך הוא מדרג את בני שטיינמץ הישראלי במקום ה – 169 בעולםבקרב כל עשירי העולם? ראיתי ש"בלומברג" עוד נותן לו יותר. הוא שם אותו 137 בעולם, הישראלי הכי עשיר בעולם.

איתי: בסדר, אבל מה הבעיה עם זה?

רביב: מה זאת אומרת, מה הבעיה? כמה פעמים עוד שטיינמץ צריך להגיד לכם שהוא לא הבעלים של האימפריה הענקית שנקראית קבוצת בני שטיינמץ? מה, אתה לא מכיר קבוצות שהשם שלהן לא משקף את הבעלות שלהן?

איתי: האמת, לא. אבל בוא תשמע כמה עובדות על בני שטיינמץ:

1. לב העסקים שלו זה יהלומים, עוד מהבית בנתניה.

2. העסקים שלו היום, מה שאנחנו יודעים, בעיקר באפריקה.

3. הוא גר בארסוף, יישוב המיליונרים ליד הרצליה, ויש לו שמה בית שמוערך לפי פרסומים ב-12 מיליון דולר.

4. חברים: עידן עופר, אליעזר פישמן, וגם אהוד ואהוד אולמרט, לפי פרסומים שונים, בעבר שני החבר'ה האלה כשהם היו אזרחים, חשוב להגיד, היו מעורבבים בעסקים שלו.

רביב: זה לא שלו! האימפריה. תראה מה שהוא אמר בראיון נדיר לפייננשל טיימס: "אני רק יועץ מיוחד…אין לי שום תפקיד ניהולי בקבוצה, אבל אני מאמין שהיא מתייחסת אליי יפה". במקרה שלו, אגב, לפי "פורבס", ההתייחסות היפה זה משהו כמו כלל ההון של בני שטיינמץ, 6 מיליארד דולר. בלומברג אומר יותר, 8 מיליארד דולר. אבל בוא אולי שנייה נסביר לצופים למה זה בכלל כל כך משמעותי ההבדל בין "יועץ" של האימפריה ל"בעלים".

איתי: לך על זה

רביב: בהפשטה גסה כי זה מסים וזה מסובך, יועץ זה מעט מס. ככל שאתה יותר מיועץ לכיוון הבעלים, זה הרבה, הרבה, הרבה מס.

איתי: אז תן לי לספר לך סיפור על הייעוץ של שטיינמץ באפריקה, בסיירה ליאון.

איתי: ממש באזור שדיקאפריו הסתובב בסרט "לגעת ביהלומים", יש לקבוצת בני שטיינמץ מכרה יהלומים, בית חרושת לכסף. ב – 2007 היה בלגאן. נהרגו אנשים. היה צריך להסדיר עניינים עם השלטונות מי מגיע להיפגש עם הנשיא? היועץ המיוחד שלך, בני שטיינמץ. אתה רוצה להגיד לי שכשיש כזה משבר, את מי ששולחים זה דווקא את היועץ החיצוני?

רביב: אנא עארף? מה אתה שואל אותי?

איתי: אתה יודע מה? בוא אני אראה לך מה אנשים מאוד חשובים בסיירה לאון סיפרו לכתב ששלחנו לשם, בדיוק על הנושא הזה.

מתוך ראיון ג'ונתן שאקה, הממונה על המכרות במשרד האנרגיה בסיירה לאון:

האם פגשת פעם את מר שטיינמץ?

פגשתי אותו לזמן קצר. באותו זמן הוא היה אחד המשקיעים הגדולים במדינה הזאת, ללא ספק.

מה הוא עשה כאן?

הוא הגיע כי הזמינו מפעל עיבוד חדש. אם אתה מגיע לעיר או לכפר, אם אתה ידוען או אדם חשוב, יהיה נחמד מצדך ללכת ולומר שלום לצ'יף.

אתה יודע מה קרה בפגישות האלה?

אני רק יודע שכולם שיתפו פעולה והחלו לעבוד שוב.

מתוך ראיון עם אמינטה קלי למין, התנועה לצדק ופיתוח, סיירה לאון:

בשנת 2007, שוטרים ירו על אנשי הקהילה, ושני אנשים נהרגו ושניים נפצעו. כתוצאה מכך החלה חקירה. מיד לאחר מכן הגיע מידע לפיו הבוס של חברת "קוידו" הגיע למדינה.

מר שטיינמץ?

כן. שטיינמץ הגיע למדינה והלך ישר למשרד הנשיא ומיד לאחר מכן הוסר האיסור.

איתי: תראה, לא מזמן קבוצת בני שטיינמץ השיקה בסיירה לאון חברה חדשה. נחש מי מגיע לטקס? היועץ.

מתוך ראיון עם ג'ונתן שאקה, הממונה על המכרות במשרד האנרגיה בסיירה לאון:

"הוא נאם ואמר שכל הפיתוח עולה כ-2 מיליון דולר".

מתוך הקלטת נאומו של בני שטיינמץ בסיירה לאון:

"אני מודה על התמיכה ועל האמון של טיפאני באוקטאה ובעתידה של אוקטאה. תודה לאורחים האחרים שלי (הבנקים) שהגיעו. נמצאים איתנו בנק סטנדרט צ'רטר, נציגי בנק רוטשילד, נציגי קרדיט סוויס, נציגי דויטשה בנק".

איתי: נו, אתה רואה? הוא מדבר על האורחים שלו. אז אתה עדין רוצה להגיד לי שהוא לא בעל הבית של המכרה הזה ושל כל הקבוצה?

רביב: יועץ מיוחד. יועץ מיוחד. תחזור אחריי. אני לא מבין. מה, אתה קשה הבנה? מה, אתה… אתה לא מכיר הרבה מקרים של יועצים שהפכו לטייקונים?

איתי: אה, לא.

רביב: טוב, בעיה איתך.

איתי: תראה, שטיינמץ אף פעם לא מתראיין, גם חברים שלא ממש ממש לא אוהבים לדבר עליו, אז אני חושב שהנאום הזה שהוא נותן בסיירה לאון באירוע ההשקה, הוא נקודת מוצא טובה כדי להכיר אותו. בוא תשמע.

מתוך הקלטת נאומו של בני שטיינמץ בסיירה לאון:

"אספר לכם מעט על ההיסטוריה שלי. אבא שלי עזב את פולין. הוא עבר לאנטוורפן, עבר להתגורר בבלגיה ושם הקים עסק יהלומים כעובד פשוט. אני גדלתי בבית שבו יהלומים היו הנושא בה"א הידיעה. כמובן בגיל 21 סיימתי את שרותי הצבאי ועברתי להתגורר באנטוורפן. משם הפכנו למובילים בייצור יהלומים בעולם. מאז הפעם הראשונה ועד עכשיו השקענו בסך הכל יותר מ-300 מיליון דולר. סקטור הכרייה בסג"ר הרחיב את פעולותיו בכל אפריקה. יש לנו מיזמים גדולים מאוד בגינאה, בליבריה, בדרום אפריקה, בזמביה, היינו בקונגו, אנחנו בקוסובו, במקדוניה. אנחנו מצפים להרחיב את פעילותנו ויהיו מיזמים נוספים".

רביב: תשמע, אבל בסוף-בסוף, המחלוקת מה הוא בדיוק עושה בקבוצה, הבעלים, היועץ, זו מחלוקת על כסף, המון כסף. זה מאות מיליונים לקופת המדינה, אבל זה כסף. אבל יש מישור אחר שמעולם לא נחשף. תן לי לספר לך על תיק בדיקה 224/09. מסתבר שבסוף 2009 מתנהלים שורה של דיונים אינטנסיביים בצמרת הפרקליטות, כולל פרקליט המדינה, האם לפתוח בחקירה נגד בני שטיינמץ, ועל מה החקירה הפלילית? אני אתן לך את הלשון של המשפטנים המדויקת: "העבירות הן עבירות מס שנעברו במזיד ובכוונה להתחמק ממס וכן ניסיון לקבל דבר במרמה".

מתוך שיחה עם עו"ד פיני רובין, מייצג את בני שטיינמץ מול רשות המיסים:

אתה מודע לעובדה שהיו טענות ברשות המיסים, שהם אמרו אפילו: "אנחנו חושדים בפלילים, הוא רימה אותנו, הוא אמר לנו בהתחלה…"? אתה יודע שהיו שם טענות כאלה בדיונים הפנימיים?

זה כשהם לא ידעו.

כשהם לא ידעו מה?

כשהם לא ידעו את הנתונים.

רביב: אתה יודע שבשנת 1997, כשהוא מחליט לעלות לארץ אחרי עשרים שנה בבלגיה והוא פונה למס הכנסה, אף אחד בכלל לא יודע מי זה. הוא לוקח רואה חשבון מאוד מוכר, בולט, בשם זאב פלדמן ויוצא לסדר את העניינים שלו.

איתי: תראה, שטיינמץ לא בוחר את פלדמן סתם. כמו תמיד, הוא הולך על הטובים ביותר. זאביק פלדמן רואה חשבון מאוד מוכר וגם עד לפני שלוש שנים לפני כן היה סגן נציב מס הכנסה. במסגרת הזאת הוא מאוד התיידד עם מי שכרגע צריך לקבוע כמה מיסים שטיינמץ ישלם. פקיד שומה גוש דן, שוקי ויטה.

רביב: תראה, מה פלדמן אומר לרשות המיסים, לפי המסמכים שאנחנו ראינו? הלקוח שלי, בני שטיינמץ, העולה החדש שאתם לא מכירים בכלל, הוא לא צריך לשלם מס בכלל בישראל. הוא מוסיף ואומר: "נכון, יש לו אימפריה ענקית, מאתיים חברות שהן ברחבי העולם. הן כפופות כולן לאיזה שתי נאמנויות, "בלדה" ו"וסאנה". והן רשומות בכלל בליכטנשטיין, אבל הוא לא הבעלים שלהן". נכון, אומר פלדמן, שהן פועלות מכוח, זה משפט מאוד חשוב, "הנחיות יסוד של שטיינמץ", אבל הוא לא צריך לשלם לכם כלום.

איתי: תראה, הלכתי למיטב המומחים בישראל בתחום הזה כדי להבין מה המשמעות של כל המושגים המקצועיים האלה. חשוב להגיד, הם נתנו לי הסברים עקרוניים, בלי להתייחס ספציפית לשטיינמץ.

מתוך ראיון עם רו"ח גידי בר זכאי, לשעבר סגן מנהל רשות המיסים:

מה זה אומר אם אני זה שנתן את הנחיות היסוד לנאמנות?

זה אומר שאתה היוצר של הנאמנות בעיני החוק בישראל.

מתוך ראיון עם רו"ח אלכס הילמן, היה חבר הוועדה למיסוי נאמנויות ברשות המיסים:

מי שנותן את הנחיות היסוד הוא בעצם היוצר?

זה היוצר. נכון, חד משמעית.

רביב: פלדמן מצרף ב – 97 לראשונה את "קודש הקודשים". עץ המבנה של קבוצת שני שטיינמץ. עשרות חברות, שרשומות באיי הבתולה, האי מאן, לוכסמבורג, ג'רזי ועוד מקומות ששמם יצא להם למרחוק כמקלטי מס אולטימטיביים.

איתי: אתה בטח שואל את עצמך מה זה ג'רזי בטח

רביב: מה זה באמת ג'רזי?

איתי: אז בוא תראה מה אמר לי מי שהיה יועץ כלכלי לממשלת ג'רזי, לגבי חברות שמחליטות להירשם דווקא שם.

מתוך ראיון עם ג'ון כריסטנסן, לשעבר יועץ כלכלי לממשלת ג'רזי:

"בג'רזי נרשמות חברות שרוצות להתחמק או להימנע מתשלום מיסים. בפועל, לא עומד לנגד עינינו תוכן כלכלי אמיתי, אין העסקה האמיתית, אין תפוקה אמיתית בג'רזי. כך שאני חושב שאם רואים בחברה שרשומה בג'רזי, כמעט בכל המקרים אפשר להסיק שקרוב לוודאי שהחברה הזאת היא חברה חוץ גבולית ללא פעילות כלכלית ממשית".

רביב: בכל מקרה, שוקי ויטה, ההוא שדיברתי עליו מרשות המיסים, חותם ב-27 בינואר 1998 על הסכם שנוי במחלוקת עם הטייקון בני שטיינמץ. לפי ההסכם הזה, שטיינמץ ישלם בארץ רק על ההכנסה של דמי ייעוץ, 150 אלף שקלים בחודש, כמו שכיר שמרוויח מצוין, אבל שכיר. ההסדר הזה עובד שמונה שנים.

איתי: לפני שבע שנים החליטה המדינה סוף-סוף שצריך להסדיר את העניין ולקחת מיסים גם מהדבר הזה שנקרא נאמנויות, היצור המשפטי המוזר הזה שבמסגרתו מישהו לוקח את הכסף שלו, נותן אותו לאיזה עו"ד ואומר לו: מתישהו תתן את זה לאדם שלישי. במקור, זה נועד לאבא שרוצה לדאוג לילדים שלו.

רביב: כשהמדינה רוצה לחוקק את החוק הזה, שיפסיק את איבוד ההכנסות של מיליארדי שקלים, עומד מולה בעיקר עורך דין אחד, מאוד מומחה ועם הרבה כוח.

מתוך נאום של עו"ד פיני רובין בועידת גלובס לעסקים:

"מס הכנסה כבר צדו אתכם בכניסה וצילמו אתכם בתור אליטת העושר, שבאה לשמוע איך מתנהלים בימים הטרופים האלה. שהרי זוהי ארץ אוכלת עשירייה ומשברת פרמידותיה".

איתי:פיני רובין הוא בכיר עורכי הדין בישראל בתחום הזה והוא ניהל פייט אדיר נגד החוק הזה, שביקש סוף-סוף להטיל מס על נאמנויות. ללקוח שלו, שטיינמץ, הקרב הזה היה שווה הרבה מאוד כסף. תראה מה אמר לי מישהו שהיה מאוד בכיר ברשות המיסים באותה תקופה על כל המאבק שהתנהל אז מאחורי הקלעים:

בכיר ברשות המיסים:

"רובין היה מאוד פעיל. הוא זיהה את נתניהו כחוליה החלשה ולחץ עליו. אחר כך היית רואה איך נתניהו חוזר בו מהחלטות שכבר התקבלו עם הדרגים המקצועיים. זה התחיל ב'בואו לא נעביר את החקיקה של הנאמנויות עכשיו'. והיינו צריכים לקיים עוד ישיבות כדי 'להחזיר אותו למוטב' ".

איתי: יום אחד, אחרי דיון בוועדת השרים, מי שהיה אז מנהל רשות המיסים התבטא בצורה מאוד חריגה בכנס רואי חשבון שהיה באילת: "בעלי עניין מטילים לחצים כבדים על הדרג הפוליטי בניסיון למנוע את מיסוי הנאמנויות".

רביב: בכל מקרה, אחרי המאבק הסוער, החוק עובר, מה שאומר שמעכשיו שטיינמץ, לכאורה, צריך להתחיל לשלם מס, הרבה כסף, על הנאמנויות הללו. אלא שאז מגיע עו"ד רובין לרשות המיסים, ומספר להם סיפור שהם לא מכירים. שטיינמץ, זוכרים? ובכן, את כל האימפריה שלו הוא הקים מכסף שנתן לו חבר שלו, יהלומן בלגי יהודי בשם אברהם לאוב. הכול נוצר מיהלומים שנתן לאוב לשטיינמץ שעבד אצלו פעם, ומכיוון שלאוב בכלל גר בבלגיה והוא לא פה, הוא לא תושב ישראל, אז שטיינמץ לא צריך לשלם לכם אגורה. מה הוא צריך להוכיח באמת לרשות המיסים כדי שיקבלו את הסיפור? בוא תשמע.

רו"ח גידי בר זכאי, לשעבר סגן מנהל רשות המיסים:

"אתה תצטרך להראות לרשות המיסים שמדובר בנאמנות שנוצרה ע"י מי שאינו תושב ישראל. אתה תרצה להראות שהנכסים באו ממנו, ואתה תרצה להראות שלך אין שום השפעה מהותית על הנאמנות. בגדול, אם תעמוד בתנאים האלה, הנכסים מחוץ לישראל, עוד לא שייכים לך, ואין כל סיבה שבעולם שתשלם על זה מס".

רביב: ראבק, איתי, תהיה בן אדם. בוא נניח שלאוב באמת אהב את שטיינמץ והוא נתן לו את הכסף, אבל בכל זאת, מה שהבנו הוא ששטיינמץ צריך להוכיח שהוא לא זה שמנווט את האימפריה.

אני רוצה לחשוף לראשונה כמה זה הון תועפות. לפי בכיר ברשות המיסים, הרשות דורשת משטיינמץ ארבעה מיליארד שקלים. לשלם הון תועפות, אם הוא בעצם זה שמנווט את האימפריה. זאת אחת השומות הגבוהות ביותר שיצאו פה אי פעם והיא שקולה פחות או יותר, אני לא צריך להגיד לך, לרבע מהבור בתקציב של כל מדינת ישראל.

מתוך ראיון עם רו"ח אלכס הילמן, היה חבר הוועדה למיסוי נאמנויות ברשות המיסים:

"ישנו סעיף בחוק, הוא סעיף אנטי תכנוני, שאומר שכאשר לנהנה יש השפעה על נאמנות, על נכסי הנאמנות, על ניהול הנכסים, רואים את הנהנה כיוצר. וזאת הנאמנות חייבת במס בישראל. חד משמעית, על זה אין שום מחלוקת".

חשוב לציין כמובן ששטיינמץ כופר בסכום הזה, הוא ערער על כך לבית המשפט, בית המשפט עוד לא פסק.

איתי: הנה, אני בן אדם ואני אומר, בוא נעזוב את סיירה לאון ואת זה שהממשלה שם בהודעה רשמית כתבה שבני שטיינמץ הוא בעל המניות במכרה.

רביב: עזוב, אמרת שאתה עוזב, אז עזוב.

איתי: אוקי. אבל בוא תראה מה קורה בחברה אחרת בעץ המבנה ששטיינמץ דיבר עליו, על חברת Halton technologies. הייתה נגדם חקירה של רשות ניירות הערך האמריקאית בכל מיני חשדות. חשוב להגיד, שטיינמץ נוקה מאשמה, אבל מה אמר שטיינמץ באותו זמן ל"גלובס" על אותה חקירה? הנה: "לא היה ברשותי מידע פנים כלשהו בעת שחברת האלטון שבבעלותי רכשה ניירות ערך של טלדטה. בכוונתי לשים את הפרשה מאחוריי, ולהמשיך במלוא המרץ בעסקי הבינלאומיים".

רביב: כאמור, המחלוקת היא לא רק על כסף. מה שאנחנו חושפים היום זה שבעצם באותם דיונים סודיים בצמרת הפרקליטות ורשות המיסים בסוף 2009, הם חושבים אולי לפתוח בחקירה פלילית כי הם חושבים שאולי שטיינמץ שיקר להם. הם אומרים: תראה, ב-2006 באת ואמרת "זה הכול לאוב, האימפריה הוקמה מלאוב", אבל ב-1997, כשעוד לא היה חוק, לא הזכרת לאוב. לא רק זה, אמר שהאימפריה פועלת מכוח "הנחיות יסוד" שלך. כלומר, אתה זה שהתחלת אותה.

מתוך ראיון עם רו"ח אלכס הילמן, היה חבר הוועדה למיסוי נאמנויות ברשות המיסים:

בעבר הוא אמר: "הנאמנויות האלה פועלות עפ"י הנחיות היסוד שלי". אבל אחרי שעברה החקיקה, הוא אמר: "הנאמנויות האלה נוצרו על ידי תושב זר. יש סתירה?

בוודאי שיש סתירה. אין ספק בכלל.

מתוך דברים שאמר לנו רו"ח גידי בר זכאי, לשעבר סגן מנהל רשות המיסים:

"לתת לאיזו דודה, שזה לא ההון שלה, להתיימר להיות יוצרת, אתה מדבר על עבירה פלילית. מי שעושה את זה עוסק בפלילים".

איתי: אני רק מזכיר לך, רביב, המומחים שלנו מדברים ברמה העקרונית, לא ספציפית על שטיינמץ.

מתוך דברים שאמר לנו עו"ד אלון קפלן, היה חבר הוועדה למיסוי נאמנויות ברשות המיסים:

"את מס הכנסה מעניין מי נתן את הכסף, לא מי חתם על הנייר. מה שקובע זה מקור הכסף"

רביב: בשביל לדעת אם רובין ושטיינמץ מסרו מצג שווא ב– 2006, אנחנו צריכים את העזרה של אנשים טובים בשוויץ, בלוקסמבורג, אולי בג'רזי שלך, בכל המקומות שהאימפריה הזו נרשמה במקור. רק ככה נוכל לדעת אם באמת כל האימפריה נוצרה מאותו לאוב שבינתיים נפטר.

חשוב להדגיש – זה הלך הרוח בדיון בפרקליטות, אבל אצל שטיינמץ כמובן טוענים שאין ספק בכלל שהכל התחיל מלאוב.

עו"ד אלון קפלן, היה חבר הוועדה למיסוי נאמנויות ברשות המיסים:

"ליכטנשטיין צברה את הפופולאריות שלה ואת המעמד הגדול בעולם המיסים כי יש בה חוקי סודיות חמורים ביותר שמבטיחים שכאשר תוקם נאמנות לא תהיה דליפה של שום אינפורמציה, ומי שמפר את חובות הסודיות האלה, מקבל אחריות פלילית. אפשר להכניס אותו לבית סוהר והיו מקרים כאלה".

רביב: אני חייב להגיד לך שגם פה, במשרד המשפטים, לא ממש רצו לענות לשאלות שלנו. אני יכול להגיד לך מה כן היו הנימוקים שעלו בישיבה המיוחדת שהתכנסה אצל ראש המחלקה הבין-לאומית בפרקליטות. הם אמרו ככה: תראו, עם שוויץ יש לנו ניסיון רע עם מסירת מידע, עם ליכטנשטיין אין לנו ניסיון, אנגליה בטוח לא ימסרו לנו וכולם יבקשו הדדיות. כלומר, יבקשו שגם אנחנו, חלילה, נצטרך למסור להם מידע. אלוהים שישמור אותנו. כבר עברו שש וחצי שנים מאז המעשה שהם רוצים לחקור, שוקלים לחקור, בוצע המצג הזה ובינתיים, אתה יודע, לא קרה כלום. ובעולם של היום, מה אני אגיד לך? התירוצים של הפרקליטות לא ממש משכנעים אותי.

מתוך שיחה שערכנו עם רו"ח גידי בר זכאי, לשעבר סגן מנהל רשות המיסים:

רשות המיסים לא תקבל, לא היום וגם לא בעתיד, מידע מהנאמנים. אבל מה היא צריכה את זה? אם יש לה את המידע על חשבונות הבנק, היא תקבל את המידע על חשבונות הבנק. ברגע שיש לה את המידע על חשבונות הבנק, הנאמן כבר פחות מעניין.

ממי היא תקבל? מליכטנשטיין?

היא תקבל את זה מהאמריקאים, מהאנגלים, מהגרמנים. איתי, זאת המהפכה. המידע מגיע. הנחת העבודה שחשבונות הבנק מוגנים במאה אחוז לא נכונה. מי שאומר לך: "החשבון הזה, לעולם לא ידעו עליו". הוא טועה. הוא טועה טעות מרה. ברשות המיסים הם עכשיו כמו ילדים בחנות ממתקים. הם לא יודעים לאיזה מידע לגשת קודם.

אגב, הפסיביות של הפרקליטות עובדת לשני הכיוונים: העובדה שהם לא משתמשים ב"ממתקים" שהעולם המודרני מספק לא מאפשרת הרי גם לשטיינמץ להוכיח את גרסתו.

איתי: אז אני הלכתי לחפש תשובות אצל פיני רובין, עורך דינו של שטיינמץ.

מתוך שיחה עם עו"ד פיני רובין, מייצג את בני שטיינמץ מול רשות המיסים:

מר רובין?

כן.

שלום. איתי מערוץ 10… אתה יודע מאיפה זה נובע, כל החוקים, שהם מרגישים שבעצם העשירים הגדולים, באמצעות דברים כמו נאמנות, אז הם מתחמקים ממס.

אתה צודק לגמרי, אבל מה האלטרנטיבה, שהם ישארו בחוץ ולא יהיה שום דבר לישראל מזה? אם אנחנו רוצים שיבואו לישראל, אז בואו נסלול להם את הדרך לבוא לישראל באופן נורמאלי.

אבל המחלוקת הזאת, על מי היוצר, הישראלי או הזר, זה גם מה שעומד בבסיס משהו שאתה מטפל בו, כל הסיפור של שטיינמץ, נכון?

זה משהו אחר. כיוון ששם יש מחלוקת מי היוצר, אם הוא זר, אם הוא ישראלי, אבל לדעתי זו כבר לא המחלוקת האמיתית שם. יש כל כך הרבה חומר תיעודי וראייתי שמדובר ביוצר משנת תרפפ"ו אמיתי.

זה לאוב, נכון? אברהם לאוב?

כן, כן, כן.

רגע, אבל הוא בעצם בעל היה בעל הבית, הוא הקים את "בי-אס-ג'י", את קבוצת בני שטיינמץ?

לא. הוא נתן את ההון הראשוני ואחר כך זה התפתח.

אבל זה אבסורד. זאת אומרת, יש קבוצת בני שטיינמץ, קוראים לזה קבוצת בני שטיינמץ ואתם אומרים: בני שטיינמץ הוא לא האיש הדומיננטי בקבוצת בני שטיינמץ.

לא אומר שהוא לא הדומיננטי. הוא הנהנה בנאמנויות וזהו. אבל הוא לא מנהל את הנאמנויות האלה.

אבל הוא משפיע עליהן, נכון?

הוא גם לא משפיע עליהן, אבל זה בכל הנאמנויות זה אותו הדבר. יש נהנה, יש ועד של נאמנים, יש חברות שיש להן את הוועדים שלהן. אלה עסקים ענקיים.

אבל החוק אומר שאם אתה משפיע על הנאמנות, אז אפשר גם לקרוא לנאמנות ישראלית, לא?

כן. אבל אתה לא יכול לומר שכל משב רוח הוא השפעה.

ובני שטיינמץ לא שולט בקבוצת בני שטיינמץ?

לא, רחוק. רחוק מזה.

אז מי שולט בקבוצת בני שטיינמץ?

לא, לא, בכלל לא. אתם לא יודעים איך נאמנויות עובדות.

אבל כשהוא מתראיין ל"פיננשל טיימס", אז הוא אומר: "אנחנו עושים, אנחנו קונים, אנחנו משקיעים".

זה בגלל המותג. זה כמו שיצחק תשובה אומר, הוא שוכח כשהוא מתראיין, שזה בכלל "דלק" וזו חברה ציבורית ושיש לו דירקטוריון שם וכולי. זו הפרסוניפיקציה של התקשורת. זה לא בגלל שזאת המציאות.

אז מי בעל השליטה בקבוצת בני שטיינמץ?

יש הרבה מקרים שאין לך בעל שליטה. יש שלושה נאמנים בין-לאומיים, רציניים מאוד, הם בעלי השליטה, על פיהם ישק דבר. אנחנו באנו לרשות המיסים בשנת 2005 ואמרנו כך: "תשמעו, ישנו זה וישנו זה וישנו זה…" ולכן, מראש תנו לנו, למרות שאנחנו לא צריכים בכלל, תנו לנו אישור כי אנחנו רוצים להיות מסודרים בשביל הנאמנות.

אז אני אקח מישהו. אני אהיה מחר טייקון, אז אני אקח איזה מישהו ואני אגיד לו: תשים הון ראשוני, איזה מאה שקל ואחרי זה אני אפתח את זה, אבל הוא יהיה היוצר ואני לא אשלם מיסים.

אם זה יהיה כך ואם זה יהיה אמיתי, אז מאה אחוז. אם יש לי דוד באמריקה, והדוד באמריקה חושב שאני נחמד והוא ישקיע עבורי, והוא עשיר כקורח, והוא ישקיע עבורי מיליון דולר ויפתח לי קרן או יפתח לי נאמנות לטובתי ולטובת ילדיי, אז זה קלאסי. זה בדיוק מה שהחוק רצה לומר. להגן עליי שלא יהיו לי מיסוי.

מתי הולכת להיסגר בעצם כל המחלוקת הזאת ביניכם, להערכתך?

ייסגר, מה…

 

רביב: ב – 2009 כשדנים בזה בפרקליטות הם שמעו כבר את פיני רובין עם לאוב וכל העניינים האלה ובכל זאת הם חושבים לפתוח בחקירה פלילית. מדובר בסכומים דמיוניים. אתה מצפה לקצת רוח קרב. כלום. כאילו נאדה.

איתי: תראה, לפחות הם מנסים להוציא ממנו כסף במישור האזרחי. נראה מה יחליט בעניין בית המשפט.

רביב: רק שלא יתבאס לנו שטיינמץ ויעזוב את הארץ.

איתי: לפי פיני רובין, הוא כבר עזב.

כתבתם של איתי רום ורביב דרוקר

עריכה ובימוי: טל קורין.

תחקיר: גילה פייסחוב.

תחקיר סיירה לאון: דיימון ואן דר-לינדה.

צילום: דודו בוקר, אמיתי אייזנברג, נאדר בגדסאר.

צילום בסיירה לאון: מייקל דאף.

מקליטים: אלי סבא, יניב אוחנה.

תגובות

תגובת שני שטיינמץ באמצעות יועץ התקשורת שלו:

מס ההכנסה משולם כדין, כל המידע נמסר כנדרש, מחלוקת אודות שומת המס נבחנת במסגרת דיון אזרחי כקבוע בחוק ובנהלי מס הכנסה. מר שטיינמץ שילם מס בגין הכנסותיו בישראל בסך של עשרות מיליוני שקלים. וזאת בנוסף לתשלומי מס בגין הכנסותיו כיועץ לתאגידים זרים.

למר שטיינמץ אין שליטה בתאגידים הזרים שהוזכרו בפנייתכם, מדובר בתאגידים זרים שאינם פועלים בישראל, אינם בניהול ישראלי, אינם בבעלות ישראלית ואינם חייבים מס הכנסה בישראל.

"וללא שום קשר, הפגישה שלך עם יעקב פרי מבוטלת"

24 בדצמבר 2012
 

לפני חודש וחצי פרסמתי פוסט על הפוליטיקה החדשה של יאיר לפיד. תיארתי בפירוט רב (מדי) את ההתנהלות סביב ידיעה שפרסמתי, שעסקה בהכנות של לפיד להקים מפלגה, זמן רב לפני שהודה בכך.

כתבתי את הפוסט, אבל לא העליתי אותו. בדיוק ביום בו כתבתי את הפוסט, נקבעה לי פגישה עם לפיד. חשבתי שזה לא בדיוק ישפר את האווירה בפגישה. נפגשנו. בנקודה מסויימת הוא העלה את העניין ביוזמתו. הופתעתי, ההקשר שלו היה דאחקיונרי, אני פחות צחקתי (בכל זאת, צריך להתאים את עצמי לנימה של הפוסט), הוא הרצין והסביר.

חשבתי שלא יהיה הוגן לא להכניס את תגובתו לפוסט, שאני עומד לפרסם. חיכיתי קצת, הכנסתי והעליתי. על הבוקר התקשרה הדוברת של לפיד, נילי רייכמן. יאיר כועס. הוצאת דברים משיחת אוף רקורד. הסברתי את עמדתי: רוב הדברים שאמר לי כבר אמר בעבר און רקורד. הרגשתי שזה לא הוגן לפרסם בלי תגובתו ובכול מקרה, אני מוכן להוריד את הדברים שלו הרגע. זה בסה"כ 12 שעות על הרשת.

רייכמן הבטיחה לשאול את הבוס, אם הוא מעוניין בכך. בסוף השיחה היא הוסיפה משפט מפתיע : ״וללא שום קשר, הפגישה שלך מחר עם יעקב פרי מבוטלת״. כבר ניחשתם בוודאי שלפגישה הזאת מעולם לא נקבע מועד חדש. לפיד העניש אותי. הוא לא ייתן לי להיפגש עם מישהו ממועמדיו, אחד מחייליו. חטאת, שילמת. ללא שום קשר, כמובן.

כשהסתיימה השיחה עם רייכמן לא היה לי ספק שהפגישה עם פרי כבר לא תיקבע (שלעניות דעתי ל״יש עתיד״ היה בה יותר עניין ממני. הפגישה הייתה אמורה לעסוק בראיון ב״מקור״ של פרי. כמה שווה ראיון כזה בזמן בחירות?). למה? כי ההתנהלות של לפיד מזכירה יותר את זו של ליברמן מאשר של המאמי מערוץ 2. מועמדים קיבלו את מיקומם בשיחת טלפון. לפעמים גם לא מלפיד עצמו. חלקם לא קיבלו שום הזדמנות לדיאלוג של ממש. אסור למועמדים לנהל שיחות רקע עם עיתונאים, או לדבר איתם בלי לעבור דרך הדוברת של יאיר לפיד. משמעת. אפילו ב״ישראל ביתנו״ לא מצאתי נהלים כל כך נוקשים. ״יש עתיד״ הידרדרה בסקרים לא בגלל ההתנהלות הזאת. לפחות לא רק. היא הידרדרה בגלל לבני, אבל עוד יותר נכון להגיד – היא הידרדרה עוד לפני שלבני נכנסה.

בקבוצות מיקוד של בוחריה, הם התקשו להסביר למה הם בוחרים בלפיד. לפני כשבועיים הציג לפיד 5 קווים אדומים לכניסה לקואליציה. בוא נגיד בזהירות שמיכאל בן ארי ו דב חנין היו חותמים על זה: יום לימודים ארוך, שוויון בנטל (בגרסה הלפידית – 5 שנים ראשונות של פטור מוחלט) וכאלה. הקווים האדומים של לפיד גם לא קיבלו כותרות ענק בתקשורת.

אגב, תקשורת. ביקשתי מ״יפעת״ לבדוק את מספר האזכורים של לפיד בחדשות 2, מקום עבודתו הקודם, אל מול חדשות 10 וערוץ 1. הבדיקה התחילה ביום ההכרזה על הבחירות עד תחילת דצמבר. הנה התוצאות:  לפיד הוזכר 72 פעם בחדשות 2, חמישים וארבע פעם בחדשות 10 ורק 46 פעם בערוץ 1. איך מסבירים את ההבדל הזה? מניח שערוצים 10 ו 1 פשוט מתעלמים מלפיד כדי לדפוק את הטאלנט לשעבר של ערוץ 2…

ומילה אחרונה ראש השב"כ לשעבר, ליעקב פרי – אני עדיין אשמח מאוד לפגוש אותך. מקווה שנילי תאשר לך. אם לא, אפשר להיפגש בסתר.

השב או העבר

"הישראלים" – עושים לדוד קון משהו שאמור להכיר טוב

23 בדצמבר 2012
 

התקשורת בשפה הרוסית היא תקשורת חלשה. בזמן מערכת בחירות (לא רק), החולשה הזאת מנוצלת על ידי המפלגות שלנו כדי לקנות עיתונאים, כלי תקשורת, לקבל ראיונות אוהדים תמורת כסף וכל שאר הדברים המגעילים שהמפלגות שלנו עושות כדי להביא קולות של מצביעים יוצאי חבר העמים.

פרסמתי תחקיר על התופעה ב 2006. עוד תחקיר ב 2009. פעיל חברתי אמיץ, יוצא חבר העמים, בשם אלכס טנצר הסכים להקליט עבורי שיחות, שהראו איך זה עובד. פרסם באתר האינטרנט שלנו, נזמין אותך להשתתף בתוכנית הטלוויזיה שלנו. לא תפרסם, לא תשתתף. התחקיר לא נורא עניין את כלי התקשורת בשפה העברית. את מי מעניינים הרוסים. מועצת הכבלים והלווין צקצקה לשנייה בלשון ומיד אחר כך חזרה לנמנם, כהרגלה. הערוץ הבהיר לנו שזו לא דרכו. אה, כן? מה ציפיתם שהוא יגיד לכם – כן, זה המודל הכלכלי שלנו?

כך או כך, כל אותן שנים דוד קון היה ה״יאיר לפיד״ של התקשורת בשפה הרוסית. הוא הנחה כל יום שעה של דיוני אקטואליה בפריים טיים של ערוץ 9. הוא היה בשפיץ של השפיץ של התקשורת בשפה הרוסית. אני לא אומר חלילה שהוא היה חלק מהתופעה. די בטוח שלא, אבל אין סרט שהוא לא ידע על זה, שמע על זה ובכך גם שיתף פעולה עם זה. במקרה הטוב, בעצימת עיניים. הוא לא ניצל את עמדת הכוח שלו כדי להילחם בתופעה המגונה, להזמין למשל את אלכס טנצר לדיונים, גם כשהוא לא הסכים לקנות פרסום באתר האינטנרט.

אני לא מכיר את דוד קון, אבל קורא עכשיו שהוא מתלונן שהתקשורת בשפה הרוסית מחרימה אותו, כולל ערוץ 9. איזה קטע. מוזר, לא?

הרי ברמה העניינית לא יכול להיות אייטם יותר מעניין לכלי תקשורת בשפה הרוסית, מאשר לראיין את מנהיג המפלגה שקוראת תיגר על איווט ליברמן ועוד איש תקשורת שהפך לפוליטיקאי. אמורה הייתה להיות תחרות היסטרית עליו, אבל איכשהו זה לא קורה. קון רומז בעדינות שזה ישראל ביתנו (עדיין פוחד להגיד איווט?). באמת? וזו הפעם הראשונה שזה נעשה? הם המציאו את זה לכבודך?

אז לא, מר קון, אני ממש לא שמח לאידך. ההיפך, אבל אם מנכ״ל ערוץ 9, ליאוניד בלחמן, שהוא במקרה גם חבר שלך, לא מצליח לסדר לך הופעות, שמגיעות לך, בערוץ 9, אז צא ולמד כמה המצב בעייתי. הנה לך משימה ראשונה לחיים החדשים שלך, בכנסת או מחוצה לה, פעם אחת תעזור לחשוף את התופעה במלוא עוצמתה. כל מי שמתקשה להבין איך איווט ממשיך ליהנות מעשרה מנדטים של מצביעי חבר העמים, למרות שהפר כמעט את כל הבטחותיו לציבור הזה (מי אמר ברית זוגיות ולא קיבל?), פה זה מתחיל ולא פעם, פה זה נגמר.