ארכיון: רביב דרוקר

שלא תתבלבלו – ה'איש הרע' בסיפור של "מעריב" הוא נוחי דנקנר (ואנשיו)

23 בספטמבר 2012
 

לפני שנה וחצי התקשר אליי רני רהב. לא אירוע של מה בכך. אין בינינו יחסי קירבה מיוחדים, אם לנקוט בלשון המעטה. פעם הוא אפילו כינה אותי ואת עפר שלח בשיחת טלפון "נאצים". רני התקשר כדי לבשר לי שהאיש שהוא מייצג, נוחי דנקנר, קנה את "מעריב". לפי יחצ"ן הצמרת, דנקנר יציל את העיתון והוא עושה את זה בשביל הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי. הוא ביקש, מר רהב, שאתן לזה ביטוי, שאגיד פעם מילה טובה על דנקנר. האמת, שמחתי. אני מאוד אוהב את "מעריב" ומאוד רוצה שאיכשהו ימשיך לחיות (זה הזמן להתנצל על אמירה מטופשת שלי באיזה ראיון בו אמרתי שאני לא קורא את העיתון. התכוונתי שאני באמת לא מנוי, אבל משתדל לקרוא מה כותבים עפר שלח ובן כספית ובן דרור ימיני ונדב איל ומזל מועלם ואביעד פוהורילס ועוד ועוד).

ובכן, לפי התנהגותו של דנקנר ואנשיו מאז, דמוקרטיה זה לא בדיוק מה שעמד לנגד עיניהם. תיכף אגיע לזה. קודם למה שקורה עכשיו.

לזכות דנקנר ייאמר, שהוא כמעט הצליח לבלבל את כולנו. הספין על מכירת העיתון לשלמה בן צבי כמעט עבד, אבל אחרי שמתבררים פרטי העסקה, ברור מאוד מה באמת קרה פה.

דנקנר סוגר את "מעריב". זו האמת. הוא הולך לכינוס נכסים ואת הנכסים ששלמה בן צבי ירצה לקחת מתוך "מעריב", הוא יוכל לקחת. יכול להיות של"מעריב" אין הצדקה כלכלית בשוק התקשורת העכשווי, אבל דנקנר היה אמור לתת על העיתון פייט, לפחות אותו מאבק שהוא נותן כדי לא ללכת ל'תספורת' והוא לא נתן.

נכון, כפי שכותב בן כספית, הוא הוציא מאות מיליוני שקלים בשנה וחצי שהוא שם. אני לא מזלזל בזה, אבל ראשית, זה לא מכיסו. זה מהכיס של החברות הציבוריות ושנית ויותר חשוב, מה הוא עשה בכסף הזה? האם הוא ניסה להוליך מהלך אסטרטגי שיציל את העיתון? או שכל מה שהוא עשה בו זה לנסות להשתמש בו ככלי במלחמה שלו נגד אוייביו ובראש ובראשונה "דה מרקר" ועורכו הראשי, גיא רולניק?

קלמן ליבסקינד, כתב חוקר ב"מעריב", אמר בשבוע שעבר ב"סדר יום" עם קרן נויבך, שמה שהוא ראה בחצי השנה האחרונה בעיתון זה "סדום". הוא דיבר על "קריסה מוסרית", התפרקות של הערכים העיתונאיים. הוא לא רצה לנקוב בשמות, אבל כל אחד שמעורה קצת בשוק התקשורת יודע למי הוא התכוון. הוא התכוון לכך שדנקנר ואנשיו השתמשו בעיתון באופן בוטה וגס. הנה מה שנאמר לאדם שגוייס לעיתון לתפקיד בכיר בראיון עבודה. "אני רק רוצה שתדע שהעיתון הזה נועד בראש וראשונה כדי להילחם ב"דה מרקר" העיתון ובגיא רולניק האיש. אני רוצה לדעת שאתה בסדר עם זה". הבכיר נאלץ להגיד שכן, הוא בסדר עם זה. כמה מקומות עבודה ראויים פתוחים היום לאנשים ראויים בתקשורת?

כתבים ב"עסקים" סיפרו לי איך מצנזרים להם ידיעות, לעתים עם קשר רופף לאינטרסים של דנקנר וקבוצת איי די בי. נדמה לי שלא מוגזם יהיה להגיד שבן כספית, העיתונאי הבכיר בעיתון, עבר את התקופה הקשה ביותר שלו בתקשורת בשנה האחרונה. לזכותו ייאמר שהוא המשיך לכתוב באומץ את דיעותיו, גם כשזה לא היה נוח לבוס, אבל לחומרים שלו נמצא לפתע פחות ביקוש.

מה שהכי עצוב הוא שדנקנר ואנשיו יכלו להילחם על העיתון. יש בו כל כך הרבה עיתונאים טובים שלכתיבתם יש ביקוש. אני לא רוצה להתיימר להביא עכשיו איזה מודל כלכלי שהיה מציל את העיתון, אבל דבר אחד ברור – בשנה וחצי חוץ מגלי פיטורין, לא תמיד ענייניים (האם יש קשר בין מה שכתבו כמה עיתונאים בכירים בעיתון על נוחי דנקנר, על חלק מאנשיו והמחאה החברתית, לפני שהעיתון נקנה על ידי דנקנר, לעובדה שהם פוטרו מהעיתון?), לא נעשה שם שום מהלך משמעותי שיכול היה לייצר תפנית.

ומילה אחרונה לקלמן ליבסקינד. אני באמת מעריך את ליבסקינד ויושרו. באמת. זה לא מס שפתיים לפני שאני 'תוקע לו'. אני באמת רוצה לנסח את דבריי כך שהוא יבין שזה לא בא ממקום של עוקצנות.

ליבסקינד קרא בעבר לסגור את גלי צה"ל. הייתה לו הנמקה מסודרת והגיונית, כהרגלו. המשמעות היא שהוא ביקש להעביר את עשרות עיתונאי גל"צ את מה שהוא עובר עכשיו. נכון, זה לא אותו דבר. זה אף פעם לא אותו דבר. יש גם כאלו שטוענים שהיה צריך לסגור את "מעריב" מזמן (בעיקר עיתונאים ב"דה מרקר") כי המשך קיומו הושתת לכאורה על אדנים לא ענייניים (ההלוואה המוזרה מבנק הפועלים, הרכישה הלא הגיונית של נוחי דנקנר) והאדנים הללו עיוותו את שוק התקשורת הישראלי והשקיעו את שאר כלי התקשורת בבוץ יותר גדול.

לא הסכמתי עם הטיעון בעד סגירת "מעריב" ואני חושב שאסור לסגור את גלי צה"ל. במדינה בה התקשורת משמשת שומר סף כל כך חשוב, אולי שומר הסף המשמעותי ביותר כרגע, כל כלי תקשורת שממשיך לתפקד כמו כלי תקשורת, צריך לשאוף שימשיך לפעול. לא פחות חשוב – אנחנו העיתונאים צריכים מאוד מאוד להיזהר לפני שאנחנו משמיעים עמדות כאלו.

אנקדוטה לסיום – לפני מספר חודשים הייתי בין המארגנים של כנס חירום למען תקשורת חופשית בסינמטק תל אביב. מאוד רצינו שנחום ברנע ידבר בכנס. רזי ברקאי פנה אליו והוא התלבט וחשב ואמר שיבוא לכנס ויחליט במקום. הוא אכן הגיע לכנס ונאמר לי שהוא החליט לדבר. נהדר. בנאום הקצר שלי דיברתי נגד עיתונאים שקוראים לסגור כלי תקשורת. גם ברנע כתב בעד סגירת גלי צה"ל והחינוכית והוא לא מאוד אמפטי למאבק של ערוץ 10. כשירדתי מהפודיום, נאמר לי שברנע הלך. רגשות האשם אכלו אותי. בגללי נחום נעלב והלך הביתה ולא נוכל לשמוע את דבריו. למה לא יכולתי להתאפק? אחר כך קראתי שזקפתי לעצמי קרדיט לא לי. ברנע הסביר כי הלך מהכנס מכיוון שהוא לא מוכן לדבר במקום בו דן מרגלית מדבר. היום חשבתי לעצמי שהיה מאוד משמח אם שניהם, מרגלית וברנע, יפנו קצת מהאנרגיה מעוררת הקנאה שלהם לכתוב הרבה ובלהט למען הצלת "מעריב".

ההתנגדות של לימור לבנת לקידום שי ניצן

19 בספטמבר 2012
 

שי ניצן שמאלני? אני לא מצליח לחשוב על פקיד יותר מימסדי, יותר לויאלי למערכת, שיכול לשרת כל שר וכל דיעה כמו ניצן. קשה לי לדמיין עמדה של המערכת שהוא לא מוכן לייצג, לטעון למענה. עינויים בשב"כ? ברור. עונש חמור לענת קם? בטח. העמדה לדין של אורי בלאו? אין בעיה. שינוי עמדה בעניין מיגרון? ניצן שם. האיטיות והרפיסות של ויינשטיין בעניין חקירת נתן אשל? ניצן מגן בחירוף נפש. להגיד שניצן הוא שמאלני זה כמו לטעון שיעקב נאמן עומד להנהיג את מרצ בבחירות הקרובות.

זה לא שמישהו בימין העמוק, שנלחם נגד ניצן, חשב אחרת. הם פשוט מבינים שאם הם מצליחים להביא את ישראל כץ ולימור לבנת לדבר נגד ניצן ואם נתניהו ויעקב נאמן לא מעזים לצאת בקולי קולות למענו, אז זה יזעזע את אחרון הפקידים במשרד המשפטים. הפקיד הצעיר יסתכל למעלה ויגיד – אם אם על ניצן הם עשו קמפיין כזה, אז מה יהיה עלינו.

שרת התרבות, לימור לבנת, בפזילה עמוקה לכיוון ימין, אמרה בדיון שהבעיה שלה היא לא עם העמדות של ניצן, אלא עם דרך המינוי שלו. בתקשורת צחקו עליה ובצדק. גם אני מתקשה להאמין שזה באמת מה שהפריע לה, אבל האמת, זה כן מה שהיה צריך להפריע לממשלה כולה. מבקר המדינה כבר אמר מה הוא חושב על הדרך בה מתמנים אנשים במשרד שאמור לשמש דוגמא עבור כולנו לשמירת חוק. משרד המשפטים עושה צחוק באופן שיטתי ממכרזים לבחירת אנשים. הוא מטיף לכל העולם מה מותר ומה אסור בועדות איתור, מכרזים וכו', אבל בתוכו פנימה, משתמש שוב ושוב בכל מיני שיטות, בעיקר מינויים בפועל, כדי למנות אנשים. הכול תפור וסגור וכולם יודעים. גם במקרה ניצן מצאו איזו פרצה. אם זה מתחת לשנתיים אז מותר. גם במינוי הקודם של משנה ליועץ, כל הפרקליטות ידעה שרז ניזרי יקבל את זה. אם אלו שמפרשים עבורנו את הנורמות נוהגים כך, אז מה אפשר לבקש מהשר הממונה על שירותי הדת. 

פסק הדין שהורה לחשוף את ציוני המיצ"ב – לנשק את השופטים

16 בספטמבר 2012
 

המאמר הזה פורסם במקור באתר התנועה לחופש המידע

לפני כחמש שנים ביקשנו לדעת מהם ציוני המיצ"ב של בתי הספר. לפני כחודש פסק בית המשפט העליון כי המידע הזה צריך להתפרסם. אני לא רוצה להיות דרמטי מדי, אבל אם בשנה הבאה תוגשנה פתאום כמות אדירה של עתירות חופש מידע, זה ישנה את המדינה יותר מכל הפגנה. טקסט אופטימי לשנה החדשה מאת יו"ר התנועה לחופש המידע

תחנה ראשונה, 2006-2007: התקשרה אליי אישה והציגה את עצמה כאמא של ילדים ממודיעין (אולי היא אמרה שהיא מורה? כבר לא זוכר). היא אמרה שהם מבקשים מהעירייה לדעת מה ציוני המיצ"ב בבית הספר, אבל לא מוכנים להגיד להם. כנראה, שומרים עליהם מפני עצמם. שלא יזדעזעו, שלא יבקשו חלילה להחליף בית ספר או, אלוהים ישמור, לדרוש שבית הספר ישתפר. הגשנו בקשת חופש מידע למשרד החינוך לפרסם את ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר ולא רק לפי ערים, כפי שהם נהגו לעשות. משרד החינוך הוא אחד המשרדים הפחות שקופים ופחות יעילים. לא ציפינו להרבה. הם סירבו, לא לפני שטירטרו אותנו קצת. ביחד עם עמותת הל"ה ו-13 הורים (ובאמצעות עו"ד רז בן דור אז עוד במשרד של בעז בן צור) עתרנו לבית המשפט המינהלי, אבל אז ציפתה לנו הפתעה.

תחנה שנייה, 2009: הליכוד חוזר לשלטון ומרכיב ממשלה. בהסכמים הקואליציוניים אני מופתע לגלות שכתוב שכל המפלגות שנכנסות לקואליציה מתחייבות לתמוך בחשיפת ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר. מאיפה זה בא? למי זה היה חשוב? איך בכלל זה הפך לנושא? התקשרתי ליו"ר צוות המשא ומתן הקואליציוני מטעם הליכוד, גדעון סער. שר החינוך המיועד לא ידע על מה אני מדבר. לא מאשים אותו. היו סוגיות יותר חשובות על הפרק. סער שיער שאגף התקציבים באוצר הכניס את זה ומכיוון שלאף אחת מהמפלגות לא היה ממש איכפת מהנושא, אז כולם חתמו בלי בעיות. לתומנו חשבנו שבזאת הסתיימה העתי! רה. עלה שלטון חדש, ייצר הסכמה על הנושא, יו"ר צוות המו"מ הקואליציוני התמנה לשר חינוך, ברור שמשרד החינוך יירד מהעתירה. ציפתה לנו עוד הפתעה.

תחנה שלישית, 2010: משרד החינוך נתן מלחמה. הוא הקים ועדה מקצועית שדנה והחליטה שאסור שההורים יידעו כמה טוב או רע בית הספר שלהם. המידע צריך להישמר רק בכספות משרד החינוך. די בכך. בית המשפט המחוזי, לצערנו הרב, נתן גיבוי להחלטה המוזרה. הפסדנו בעתירה. זו אחת העתירות היחידות שהפסדנו בכל השנים שהתנועה לחופש המידע קיימת, אם לא סופרים את העתירות בנושאי ביטחון שהגשנו. התלבטנו קצת אם לערער. משאבי התנועה מצומצמים. משרד החינוך מטפס על הקירות, בהימ"ש המחוזי איתו. בסוף, התקבלה ההחלטה שתמיד מתקבלת. ערערנו (באמצעות עוה"ד חגי הלוי ויפעת נפתלי ממשרדו של בעז בן צור).

תחנה רביעית, 2012: העליון בראשות המשנה לנשיא, השופט אליעזר ריבלין, נתן פסק דין כל כך טוב, כל כך חכם, שאם אפשר, הייתי מנשק את כל השופטים. לא רק שניצחנו, לא רק שפסקו לזכותנו הוצאות (אפשר היה קצת יותר…), גם כללו בפסק הדין כאלו אמירות חשובות על החשיבות של חופש מידע, של שקיפות, על הצורך של השלטון להתעלות מעל האינסטינקטים הבסיסיים שלו. תענוג. והכי חשוב, תקדים דרמטי שיעצב, אני מקווה, את כל הפסיקות העתידיות של בתי המשפט בעתיד.

מה השורה התחתונה? צריך לעתור יותר. הממשלה, לצערנו, עדיין לא מצליחה להתרגל לעידן השקיפות. בתפקידי הטלוויזיוני אנחנו מנהלים מאבק נגד המועצה להשכלה גבוהה, גוף שאמור להציב לכולנו דוגמה לשקיפות והתנהלות נכונה. באילו דרכים עלובות הם מתפתלים בניסיון לא למסור שום מידע אמיתי, פשוט מזעזע. יש לי עוד הרבה דוגמאות כאלו, אבל כמעט בכל פעם שאנחנו מביאים את הדבר למגרש של בית המשפט, דברים משתנים (אם יקרה נס, ייתכן שבית המשפט יכריע סוף סוף גם בעתירה שלנו לחשיפת הדרך שבה נקבע ציון הקב"א על ידי הצבא, עתירה שאוטוטו מגיעה לגיל גיוס…). אני לא רוצה להיות דרמטי מדי, אבל אם בשנה הבאה תוגשנה פתאום כמות אדירה של עתירות חופש מידע, זה ישנה את המדינה יותר מכל הפגנה.

ואם לבני הופכת למספר 2 של יחימוביץ׳?

16 בספטמבר 2012
 

הנה ספקולציה פוליטית שכדאי לעקוב אחריה:

מה אם ציפי לבני לא מקימה מפלגה חדשה, לא חוברת לחיים רמון ובמקום זאת, חוברת לשלי יחימוביץ ומקבלת שיריון כמספר 2 במפלגת העבודה? בשנייה הראשונה זה נשמע מופרך. במחשבה שנייה זה הצעד הפוליטי הכי חכם שיכול לקרות לגוש המרכז – שמאל. ברגע אחד יכולה להיווצר אלטרנטיבה לנתניהו כראש ממשלה. דמיינו שלטים עם יחימוביץ בצד אחד ולבני בצד שני. אולי זה יכול לספק את הטלטול שהמערכת הפוליטית המאובנת והתקועה שלנו כל כך זקוקה לו. אחת מביאה לכאורה את הצד המדיני – בטחוני, השנייה כלכלי – חברתי, החבירה משדרת כתמיד נכונות לוותר על אגו ומחוייבות לנצחון ושתי נשים ביחד על הכרטיס זה שח מט פוליטי (בהמשך הרשימה יהיו הרבה גברים. בכל זאת, מישהו יצטרך לנהל את זה…)

זו גם לא ממש הזייה. יחימוביץ ולבני מקיימות קשר על בסיס קבוע. אין ביניהן איזה דם רע שצריך לנקות. במצב של יחימוביץ׳ היום במפלגתה היא יכולה לשריין את לבני במרכז העבודה בדקה וחצי. המפאיניקים יצביעו בעד הנסיכה מרמת החייל בשתי ידיים. במידה לא מועטה הם מתחברים אליה יותר מאשר אל יחימוביץ׳. את יחימוביץ׳ לא צריך לשכנע. היא כבר בעניין מזמן.

מה נשאר? לבני.

פוליטית, אין לפליטת ״קדימה״ אופצייה כל כך מלבבת. המיזם של רמון לא ממש מתרומם. בסקרים הם טוענים שהם מקבלים 12 מנדטים, לא ממש משהו שמסכן את ביבי. נתניהו במצב כזה יעדיף את יחימוביץ או/ו לפיד וישאיר את לבני לעוד כמה שנים מדכאות באופוזיציה. הקריירה של לבני מלמדת שאפשר לסמוך עליה שתעשה את הצעד הלא נכון פוליטית. היא בטח תגיד שהבת של איתן לבני לא יכולה ללכת למפלגת העבודה. לגיטימי. היא רק תצטרך להסביר מה חוץ מהמשא ההיסטורי מונע ממנה לעשות את הצעד המתבקש. אידיאולוגיה הרי אין כאן.

2 הערות על אולמרט, 1 על רוני בר און

29 באוגוסט 2012
 

1. אחרי הכרעת הדין במשפט אולמרט התקשרו עיתונאים רבים למני מזוז: אולי היועהמ"ש לשעבר, זה שקיבל את ההחלטות הקשות, יואיל להתראיין בנושא, להביע את דעתו על פסק הדין. מזוז השיב בשלילה. שאלה לעיתונאים שתקפו אותו על כך שהעז לבטא את עמדתו בנושא מעל במת ועידת המשפט – אם מזוז היה מסכים להתראיין אצלכם בנושא, זה היה סביר? מותר היה לו להגיד את עמדתו?

2. פרקליטות המדינה החליטה לא להגיש כתב אישום בפרשת המינויים של אולמרט. זו לא בדיוק פרשת מינויים. זה רק השם המקוצר שבחרה התקשורת. למעשה, מדובר בעובדה שאולמרט תחזק מעין אופרציה מיוחדת במשרדו שכל תפקידה היה לעזור לפעילי ליכוד בתוך המנגנון הממשלתי. פה טלפון למנהל מקרקעי ישראל, שיעזרו לאיזה פעיל ליכוד שיש לו בעיה איתם, שם איזו הטבה בבזק, זה הגיע עד לסידור מספר טלפון אקסלוסיבי לפעיל ליכוד מרמלה (מישהו מהלשכה היה צריך להתקשר בשביל אלי אוליאל לחברת הסלולר) וכן, גם הרבה ניסיונות מינוי ומינויים. הפרקליטות הסבירה שדווקא יש מקום להגיש כתב אישום וכבר הייתה המלצה בעניין, אבל על רקע שפע ההליכים נגד ראש הממשלה לשעבר, החליטו פה לסגור. למה זה מעניין? כי התיק הזה מוכיח כמה התביעה הכללית לא הייתה להוטה להרשיע את אולמרט, שכל הטיעון הזה של רדיפת אולמרט הוא ספין מופרך, שמובל באגרסיביות על ידי ידיעות אחרונות ועוד כמה כתבים מקורבים, בלי יסוד במציאות. התיק הזה, למשל, התחיל מפרסום שלי. לקח לפרקליטות חצי שנה (ועוד כמה פרסומים) כדי להתחיל לחקור. חצי שנה הם ניסו להתעלם מזה. בסוף, הם סגרו את התיק, למרות שזה תיק חמור פי כמה לכאורה מתיק צחי הנגבי (ומאוחר לו עובדתית). אין לי בעיה עם זה שסגרו. גם אני חושב שזה מגוחך עכשיו להתחיל לנהל משפט על מה עשה אולמרט כשר תמ"ת לפני 8 ו -9 שנים, אבל שלא יגידו לנו שרודפים אותו. הוא מקבל יחס וי איי פי.

3. רוני בר און אמר היום שוב בגאווה בראיון לניסים משעל ברדיו ללא הפסקה שבהיותו שר אוצר, הוא לא הסכים לתת לש"ס את מה שדרשו בנושא קצבאות הילדים ב – 2008, למרות שבכך הוא מנע מלבני להקים ממשלה עם ש"ס. בר און הסביר שהוא גאה בהחלטה ההיא שלו. אין לו סיבה.

ניסים משעל, לא פראייר, ישר תקף. עשית טעות, אתה הבאת עליכם את נתניהו. בר און הסביר שחובתו הייתה לכלכלת ישראל ולא לשיקול הפוליטי. עם כל הכבוד, זהו קשקוש מוחלט. נתניהו נתן לש"ס בדיוק את אותו כסף שבר און סרב לתת ויותר. כלכלת ישראל לא נחרבה על הכסף הזה. מה שקרה באוקטובר 2008 עוד לא סופר באופן מלא, אבל דבר אחד ברור. שר האוצר, רוני בר און, התנהג שם באופן לא חכם וארוגנטי ופגע בסיכויים של יושבת ראש קדימה החדשה, לבני (שהיא האשמה המרכזית, כמובן) להקים ממשלה שהייתה לה ביד. בר און לא עשה את זה משיקולים זרים. ההפך. אם היה זורם עם ש"ס, הוא לא היה מאבד את כסאו כשר אוצר. לזכות בר און צריך להגיד שהוא היה בטוח בתום לב, שהוא עושה את המעשה הנכון לכלכלת ישראל, אבל בדיעבד, היום, גם הוא כבר אמור לדעת (כמו שטרח להגיד לו בפנים בעלה של לבני, נפתול שפיצר) שהוא טעה. נכון, יש מחירים שאסור לשלם כדי להגיע לשלטון. 800 מיליון שקל עלייה בקצבאות הילדים אינו אחד מהם, בטח ובטח אם אתה מאמין שהשלטון של מפלגתך עשוי להשיג יעדים חשובים בהרבה.

בשביל מה מופז המציא את הספין המפגר של איראן תמורת דואן?

24 ביולי 2012
 

קשה לכתוב על איראן בנחרצות. אז לא אכתוב בנחרצות. אני הרי לא חשוף למידע הסודי בנושא הזה, בטח לא לכוונות נתניהו – ברק. גם בלי המידע הזה, נראה לי שהספין "איראן תמורת דואן" הוא קצת מפגר.  שמעתי אותו אתמול מכמה אנשים. אנשים רציניים, לכאורה, אבל נראה לי שכולם ניזונים בעקיפין או במישרין משאול מופז ועל האינפורמציה של מופז – בלי להעליב – אני פשוט לא סומך.

כשעפר שלח ואני כתבנו את "בומרנג" בדקנו כמה מהאמירות העובדתיות הנחרצות של הרמטכ"ל מופז. באחת ההזדמנויות ציטט רב אלוף מופז בנחרצות ידיעת זהב מודיעינית, שמוכיחה שערפאת יזם את גל הטרור ומעודד אותו. הידיעה הייתה מעולה, היא סוף סוף תרגמה תחושות וכעסים לעובדות. הייתה רק בעיה קטנה. אף אחד לא הכיר אותה. ערכנו מאות פגישות, שאלנו עליה עשרות פעמים, איש לא הכיר, איש לא ידע. לא באמ"ן, לא בשב"כ, לא בלשכת ראש הממשלה.

מופז בוודאי לא המציא מחלוקת בסיפור האיראני, אבל כל קשר בין מחלוקת כזו לניסיון הפילוג המסריח והשלומיאלי של נתניהו והנגבי, נשמע לי מופרך לחלוטין.

  1. אם נתניהו וברק רוצים לתקוף באיראן, הם באמת צריכים את תמיכתו המוסרית של צחי הנגבי?

  2. האם תנאי הכרחי לתקיפה באיראן הוא שהנגבי יהיה השר להגנת העורף? מישהו באמת מאמין שיש משרד להגנת העורף? זה לא היה "המשרד לשדרוג מתן וילנאי" (כדי שעזיבת מפלגת העבודה תיראה קצת פחות מסריחה)? אם כבר אני בשיטת השאלות הרטוריות, ממתי הנגבי הוא כזה ביצועיסט מחונן? על סמך איזה חלק במהלך הפילוג הכושל, שהוא הוביל, מבוססת ההנחה הזאת? נכון, כשר להגנת הסביבה הוא גילה יכולות ביצוע לא מבוטלות (במינויים, כמובן), אבל חוץ מזה, מה בביוגרפיה שלו אמור לשכנע את הציבור שדווקא הוא זה שישפר באחת את עמידותו של העורף הישראלי בפני התקפת נגד איראנית?

  3. במקרה של תקיפה באיראן, האם הציבור הישראלי עומד לשאת את עיניו אל עבר החברים הנכבדים שנלר – שמאלוב – דואן כדי לראות מה עמדתם בנושא? האם כשנשב במקלט, אחרי התקיפה, נשאל את עצמנו – וואי, מעניין מה אריה ביבי חושב?

הנקודה הכי משונה בספין של מופז היא שהוא לא תורם לו כלום. ההפך. אם נתניהו והנגבי זחלו בתעלות הביוב של הפוליטיקה הישראלית כדי להגשים איזשהו רעיון, משהו, בטח דבר דרמטי כמו תקיפה באיראן, אז מניעיהם טובים לאין ערוך יותר ממה שקרה באמת ומה שקרה באמת זה שהם עשו את זה מתוך פוליטיקה קטנה ועלובה. אני לא שייך לאלו שמזלזלים ביכולותיו של מופז, אבל תיאוריית "איראן דואן", שהוא הפיץ, משחקת לידי אלו שכן. 

סאגת הגיוס – מרוויחים ומפסידים

17 ביולי 2012
 

שלי יחימוביץ – כנראה, המפסידה הגדולה של הסיפור. קצת מזכיר את מה שקרה לציפי לבני במחאה החברתית. יחימוביץ, קצת ביהירות, חשבה שזה לא נושא מעניין, שהוא אוטוטו ימות ושבכלל היא לא אוהבת את ההתלהמות נגד החרדים. הייתה לה הזדמנות גדולה למצב את עצמה כמנהיגת הרוב החילוני אל מול ראש הממשלה, חברם ההדוק של החרדים. כשיחימוביץ כבר יצאה מהבונקר (היא אומרת שהכול בגלל דלקת ריאות קטלנית. בלי להטיל ספק בגירסה, גם לפני ואחרי דלקת הריאות היא לא ממש הביעה עמדה קוהרנטית בנושא). שיא המבוכה נרשם כשיחימוביץ כבר עלתה סוף סוף לרדיו, לרזי ברקאי בגל"צ וטענה ש 40 אחוזים מהחרדים הצעירים, לא בישיבות ולא מתגייסים. אני אגייס יותר כראש ממשלה בלי פלסנר ובלי נעליים, טענה היו"ר. ובכן, אם היו 40 אחוזים כאלו, או לפחות 4 אחוזים, אולי היא הייתה מגייסת אותם, אלא שלמרבה הצער, הם קיימים רק בדמיונה. בדרך כלל, יחימוביץ היא פוליטיקאית יסודית ומעמיקה. במקרה הזה, כנראה שלא קראה את דו״ח פלסנר ולא את הדו״חות שקדמו לו. הזדמנות גדולה שהוחמצה.

יאיר לפיד – איכשהו הוא הפך למנצח הגדול של הסיפור הזה. אני כותב ׳איכשהו׳ כי יש יותר מקורטוב של ציניות בכך שפוליטיקאי שתוכניתו בנושא הזה קוראת בנחרצות לא לעשות כלום במשך חמש שנים, לא לגייס אפילו חרדי אחד, מסתער בציפורניים שלופות על מי שמוכן לכאורה לגייס אלפי חרדים. לפיד יכול לטעון להגנתו – לי יש מתווה אחר, צודק יותר וזכותי למתוח ביקורת על המתווה הקיים. בנקודה הזאת אני מסכים איתו. זכותו, רק שזה משאיר טעם מוזר בפה.

בנימין נתניהו – רוצים לדעת מי מנצח תמיד במשחק ה״איך להשפיע על ביבי״? מי שמפחיד אותו יותר. מכיוון שכל השחקנים הפוליטיים יודעים את זה, אז זה בדרך כלל האחרון שדיבר איתו. ככה נולדים הזגזוגים הפראיים. מפרק את הוועדה, מקבל את המתווה שלה בישיבת סיעה (אחר כך מתברר שהם היטעו את כולנו. הם נתנו לנו להבין שהסיעה קיבלה את המתווה, אבל עכשיו הם אומרים – לא, לא קיבלנו את המתווה, אלא את העקרונות שלו), מתקדם עם המו"מ עד שיש כבר החלטות כתובות ופרטניות ואז נסוג בו מהכול.

אריאל אטיאס וחבריו התחילו את הקרב הזה עם קלפים איומים. רוב חילוני מקיר לקיר בעד גיוס מסיבי של חרדים, איווט על צמרות העצים, ברק מחויב לזה, נתניהו הבטיח את זה בפומבי, מופז הצדיק בכך את כניסתו לממשלה ואנחנו בשנת בחירות. איזה ראש ממשלה נורמלי יתאבד בשביל החרדים, יפר את כל הבטחותיו בשנת בחירות למען החרדים? גרוע מכך, איך החרדים יכולים להפחיד אותו? נתמוך ביחימוביץ? בלפיד? אפילו על נתניהו, האיש שלא אדיש לשום חרדה, זה לא אמור לעבוד. למרות כל זאת, אטיאס, גפני וליצמן ניצחו. איך? הם מספיק חכמים לא לספר את הפרטים, אבל בגדול הם שכנעו את ביבי שהסתבכות איתם עלולה להביא עליו בלגאן גדול, מהומות, הפגנות, חרמות, קללות. קרע עם מופז הוא בסה״כ פרידה קלילה מגוויה פוליטית. קרע עם החרדים ואלוהים ישמור, או לא ישמור. נתניהו הלך על זה. הוא הלך על זה בניגוד לאמונתו, בניגוד להיגיון הפוליטי, בניגוד לכאורה לכל היגיון, אבל זהו נתניהו ולך תתווכח עם מי שעושה לכל הפוליטיקאים בי״ס להישרדות פוליטית.

יוחנן פלסנר – כמעט מפחיד לראות איך ברגע אחד הליכוד והחרדים קיבלו החלטה למחוק את פלסנר, לשחוט את תדמיתו המטאורית ועד כמה זה בוצע ביעילות ובמהירות. פתאום הכתבים מצטטים גורמים אלמוניים בליכוד ובלשכת ראש הממשלה שמותחים ביקורת על פלסנר, שהוא חמום מוח, שהוא במסע צלב, שהוא לא ענייני. לא הרבה לאחר מכן נישלו אותו מהמו״מ בהסכמה, הלא ממש חכמה, של מופז. פלסנר לא הגיב נכון למתקפה עליו. ראשית, הוא יצא מוקדם מדי עם השערים בעיתונים, הצטלם בפוזות, שמעוררות גירויים בלתי נשלטים אצל כל חבריו הפוליטיקאים (חמוש בתת מקלע) והסתבך בהצהרות גדולות. היה עדיף לו לחכות עם זה לסוף, למרות הפיתוי העצום. שנית, כשהתחילה המתקפה הגדולה, הוא הוא היה צריך לשווק נכון את הקייס שלו. הוא נכשל באריזה, בהסבר מה זו מכסה ולמה היא חשובה, מה ההבדל האמיתי בגיל הגיוס. דווקא שם, כשהוא היה צריך להתראיין בכל מקום, הוא בחר (בחרו בשבילו?) לשתוק. טעות. עדיין, ברור שאחרי שש שנים די אפרוריות בפוליטיקה, עם הרבה תחזוקה פוליטית ומעט מהות, אין ספק שפלסנר שדרג את מעמדו משמעותית. אולי אפילו יאיר לפיד יהיה מוכן בשבילו להפר את החרם שלו על ״פוליטיקאים מכהנים״ ולקלוט אותו לרשימה.

בוגי יעלון – לא עשה לו מי יודע מה טוב הסיבוב הזה. משום מה הוא הסכים לחרוך את אמינותו במאבק למען החרדים ולשכת ראש הממשלה. קצת קשה לי להאמין שהוא מאמין בכל מה שהוא אומר. ואחרי שכבר התנהג קצת כפוליטיקאי ושימש כשחקן קבוצתי במשחק של נתניהו, האם בפעם הבאה שראש הממשלה ירצה מישהו שינהל מו״מ רגיש עבורו, הוא ייקח את בוגי? אני לא בטוח. בסוף בסוף נתניהו רצב שיעלון יביא לו פתרון, לא כשלון מדוברר היטב.

איכשהו נתניהו מקבל החלטות רק בין שבע לשמונה בערב

13 ביולי 2012
 

רבע ל 20:00, הנייד אצל הכתבים הפוליטיים/מדיניים בטלוויזיה מצלצל. על הקו לירן דן, יועץ ראש הממשלה לנתניהו לתקשורת. ללירן יש כותרת. בנדיבותו הרבה הוא מתקשר כדי לתת אותה לכתב בר המזל. לירן היה מספיק שנים בחדשות 2 כדי לדעת מה בדיוק יקרה בתום השיחה. הכתב יילך לעורך המהדורה. בשלב הזה של היום, העורך בדרך כלל עם פרצוף די חמוץ. פתיחת המהדורה שלו נראית לו קצת אנמית, אפורה. מי יודע מה יש למתחרים, מהרהר לו העורך בחשש. בבטן הוא מקלל את כתביו הבכירים. שוב הם לא הביאו כותרת, הבטלנים. בדיוק אז מגיע לו הכתב המדיני/פוליטי בהילוך מהיר. או, זה כבר נראה טוב, חושב לעצמו העורך. ״ראש הממשלה החליט כך וכך״, ״ראש הממשלה אומר כך וכך״, בקיצור, ראש הממשלה שוב רוצה להשתלט על פתיחת המהדורות בטלוויזיה, לכבוש את סדר היום. לירן יודע שכותרת מראש הממשלה ברבע לשמונה קופצת ישר לראש הליין אפ, לפתיחת המהדורה. בדרך כלל זה ילווה גם בניחוח דרמטי. ראש הממשלה החליט, לא דבר של מה בכך. איכשהו הוא תמיד מחליט בין שבע לשמונה בערב. לירן גם יודע שברבע לשמונה אין לאף אחד זמן לבדוק אותה. הכתב כבר רץ להתלבש, אנשי הגרפיקה מזדרזים להכין גיבוי גרפי שירוץ בתחילת המסך. עוד יום בלשכת ראש הממשלה.

למה המהדורות נכנעות לטריק השחוק? הרי אחרי הפעם הראשונה העורכים יודעים שלירן התקשר גם לערוץ המתחרה, אז למה? כי איך אפשר אחרת? ראש ממשלה, כל ראש ממשלה, הוא יצרן הכותרות הכי גדול במדינה. אי אפשר לדחוק את החלטותיו אחורה, אחרת, חלילה, המתחרה יפתח עם הכותרת החדשה ואנחנו נישאר עם הכותרות הישנות (שדווחו כבר ב ynet, אלוהים ישמור)./

לשכת התקשורת של בנימין נתניהו יותר אגרסיבית מכל הלשכות שהכרתי. משחק הקח ותן שלה הוא הכי בוטה, הדרישות שלה הכי מרחיקות לכת והלחץ על מקבלי ההחלטות בערוצים המסחריים הכי אלים. שדרו בחי את נאום ההספד של נתניהו על אביו, שתהיה כתבה ארוכה על אבא של שרה, שדרו את תמונות הביקור של שרה אצל ניצולת שואה, תכניסו בגדול את הכתבה על נתניהו ב״טיים״, תכניסו את נתניהו נפגש פה ואומר שם. הבקשות מלוות בלחצים. מתקשרים לבוסים, עושים מאזנים – המתחרים שידרו ואתם לא, האיומים כבר באוויר – אל תצפו שתקבלו מאיתנו משהו אחרי שלא שידרתם, אומלא שידרתם מספיק.

מכיוון שאני לא הכתב החביב על הלשכה, אז אני חשוף לכל המכניקה הזאת רק מרחוק. זה גם מה שנותן לי את. הפריבלגיה לכתוב עליה. עבדתי מול לשכת נתניהו הראשונה ולשכת ברק ולשכת שרון ולשכת אולמרט – לכל אחת מהלשכות הללו היו בקשות ורצונות וכל אחת מהן ידעה להפעיל לחצים, אבל אף אחת מהן לא העזה ללכת כל כך רחוק, כל כל בוטה. אנשי נתניהו מרגישים שהערוצים חלשים, שהם לא יעזו למתוח איתם את החבל, בשעה שנתניהו אמור להחליט על עתידם והם מתנהגים בהתאם. למזלם,  התחרות בין הערוצים היא כל כך עזה שהם מניחים שלעולם לא נשלב זרועות כנגדם. נדמה לי שהגיע הזמן להפתיע אותם.

7 הערות על פס"ד (הנוראי) של אולמרט

12 ביולי 2012
 

1. לדור צריך להתפטר – לא כי עשה טעות. ממש לא. קריאת הכרעת הדין רק מלמדת כמה החלטותיו היו נכונות, מהעדות המוקדמת ועד כתב האישום. לדור צריך להתפטר כי בתיק עם פרופיל כל כך גבוה, יש רק מבחן התוצאה. לדור צריך להתפטר כי בהתפטרותו הוא עשוי להציל את מפעל חייו. הפרקליט שיבוא במקומו יגיש ערעור, סיכוי סביר מאוד שהערעור יתקבל (לפחות בטלנסקי) וצדקתו של לדור תצא לאור.

2. שר המשפטים צריך כבר להודיע על הקמת גוף ביקורת חיצוני לפרקליטות. לא בגלל חטאי תיק אולמרט. אין ממש כאלו. הגוף העצמאי הזה נחוץ מאלף ואחת סיבות אחרות וכן, גם את תיק אולמרט צריך לבדוק. אם עמיתי, יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ" שאני מאוד מכבד, כותב ש"התקשורת והפרקליטות עשו מעשה מגונה בדמוקרטיה" אז מישהו חיצוני ואובייקטיבי צריך לבדוק ולפרסם את ממצאיו.

3. הפרקליטות צריכה לתת לאולמרט שימוע בהולילנד. השימוע הזה נמנע ממנו בגלל מחלוקות של לוח זמנים עם הפרקליטות. המשפט כבר החל ואין בעיקרון שימוע אחרי שהתחיל המשפט, אבל קרה פה מקרה יוצא דופן ומגיע לאולמרט שימוע. ממילא, הראיות נגדו בהולילנד חלשות מאלו שהיו בתיק טלנסקי וראשונטורס. אם ההלכה של ארד – סובל – צבן תשוכפל גם בהולילנד, עדיף כבר עכשיו להוציא אותו מכתב האישום.

4. הפרקליטות חייבת לערער על פס"ד אולמרט, אבל היא צריכה להודיע שגם את הערעור יתקבל, היא לא תעתור למאסר בפועל על אולמרט (כמו שקרה בבקשה לדיון נוסף בתיק שבס). האיש אהוד אולמרט, נענש מספיק. הנורמות שקבע פסק הדין הנוראי אתמול, לא יכולות להישאר על מקומם.

5. אפילו אולמרט לא האמין שהקסם הישן יעבוד ב"ראשונטורס" – מי האמין ששוב הטריק החבוט הזה יעבוד? לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי, זה שולה, זה רייצ'יל, זה ההוא, זו ההיא.

זה עבד לאולמרט במשפט החשבוניות הפיקטיביות. הוא היה גזבר הליכוד, אבל איך היה יכול לדעת על השיטה המושחתת שפעלה תחתיו? הוא עסוק, הוא לא בדק, הגזבר המקצועי עשה הכול (והורשע).

זה עבד לאולמרט ב"אי היווני". זו שולה שהתקשרה לדודי אפל, זו שולה, לא ידעתי שביקשה כסף, לא שמעתי, לא ראיתי.

בתיק המינויים הפוליטיים, שעוד לא הוכרע, שוב אולמרט לא ידע. זה עובד יחזקאל. הוא היהעסוק. וכך גם ב"ראשונטורס". 17 נסיעות של מימון כפול. העודפים מועברים בקביעות לקניית כרטיסי טיסה לאישתו, לילדיו והוא לא ידע. הם לא יודעים. אם לי היו עוזרים כאלה הייתי מפטר אותם. יכול להיות שאולמרט אחרי הפעמים הקודמות בהם התברר שעוזריו סיבכו אותו ללא ידיעתו, לא ניער אותם ואמר להם – אל תרמו בשבילי. מסתבר ששולה האצילית גם רימתה בשבילו וגם דאגה לא להגיד לו כלום. 92 אלף דולר נלקחו סתם מהארגונים השונים ומימנו את בני משפחת אולמרט ואף אחד מהם לא ידע. תגידו, כשהבן שלכם רוצה לנסוע לחו"ל, הוא לא יודע מי משלם עבורו? הוא לא בודק? הוא לא שואל בסוכנות אם לאבא, עובד הציבור, יש בכלל מספיק נקודות לשלם עליי? שאול אולמרט הרי העיד בביהמ"ש שידע שההורים שלו תמיד באוברדראפט. אם הם כל כך באוברדראפט, איך הילדים נוסעים בלי לשלם לנסיעות פרטיות שלהם? הם לא מוודאים שיש לאבא מספיק נקודות לשלם על כולם?

מהכרעת הדין עולה שאולמרט ידע שהוא חייב כסף ל"ראשונטורס", אבל לא עשה כלום כדי לסגור אותו. מ – 2003 עד 2007 לא שילם להם. ב – 2007, כשהוא ראש ממשלה, בא לסגור את החוב. גם אז הוא שילם רק רבע ממנו. למה מנהל ראשונטורס לא מבקש ממנו את כל הכסף? למה רק רבע?

חבורה תמימה של שופטים כמו צבן, סובל וארד, אולמרט לא חלם שיקבל. הם קיבלו את עדותה המגוננת של מתאמת הנסיעות שלו, ריצ'יל ריסבי רז, במשפט ודחו את עדותה במשטרה בה אמרה שאולמרט ראה את הטבלאות שלה ובטבלאות הללו כן מסומן שיש עודפים (ומכאן שהיה אמור לדעת מה המנוולים עושים מאחורי גבו). למה דחו? כי בחקירה הייתה בלחץ. השופטים הגדירו את רייצ'יל כעדה אמינה, נכון, היא אוהבת את אולמרט וחייבת לו ומעריצה שלו וחבר קרוב שלה ושל בעלה הוא יועצו של אולמרט יעקב גלנטי, אבל היא אמינה והיא בסדר וצריך לקבל את מה שאמרה במשפט 5 מטרים ממנו ולא בחקירה. בכלל, קובעים השופטים, איזה מניע יש לאולמרט לנהוג כך? ילדיו בגירים, יכולים לקנות כרטיסים ובעצמם על חלק מהכרטיסים של אישתו הוא היה יכול לקבל מימון של המדינה, אם רק היה מקבל את אישור ראש הממשלה. אה, כן? ומה עם הרצון של אבא לצ'פר את ילדיו? ואולי הילדים הבגירים בכל זאת מעדיפים לנסוע בלי לשלם? מוזר ככל שזה נשמע. ואולי אולמרט לא מת לבקש אישור מראש הממשלה, אריק שרון, שיאשר לו מימון עבור אישתו? אולי הוא חושש שזה יודלף לעיתון ויעשו ממנו קציצות. שלושת השופטים המכובדים, שבאמת ניהלו את המשפט למופת, כאילו יצאו הרגע מאליס בארץ הפלאות. כל כך תמימים, כל כך רוצים להאמין, כמעט עצוב להרוס להם את החלום.

קריאת פסק הדין בסיפור של ראשונטורס היא לא פחות ממדהימה. מצד אחד, שולה ואהוד הם אדם אחד. מצד שני, שולה היא דמות עצמאית לחלוטין. כל כך נוח. מה שרע, זו שולה. מה שטוב, זה אולמרט. השופטים גם מאוד התרשמו מהעובדה שריצ'יל תיעדה הכול, שהיא הפנתה את החוקרים למסמכיה. אם זה פלילי, למה עשתה זאת? הנה הסבר פשוט – ריצ'יל לא חשבה שזה פלילי. היא נכנסה ללשכה של אדם מאוד חשוב, קודמתה, ריקי פרלמן, אמרה לה שככה עושים (מה שמרמז שזה היה נהוג גם קודם), אז ככה היא עשתה. הירשזון קיבל מעטפות של כסף משליח. איך הוא היה כזה טמבל? משה קצב סגר את הדלת בלשכתו ועשה מה שעשה. הוא לא חשב שזה מפליל אותו? שלושה שופטים כל כך ותיקים ומנוסים עוד לא יודעים כמה פושעים הם לעיתים לא מתוחכמים? בעיקר כשמדובר באנשים שבטוחים שמגיע להם? אין לשופטים מילה רעה על האקסיומה של אולמרט שהוא טס במחלקה ראשונה. צריך לקחת כסף מהארגונים כי הוא לא יכול לטוס במחלקת עסקים. הוא לא מגיע רענן מספיק לסדר היום העמוס שמצפה לו.

למרות כל זאת, ערעור על ראשונטורס הוא יותר קשה. בסוף, השופטים האמינו לרוב העדות של אולמרט (הם כן מציינים שבחקירה זרק הכול על שולה ובביהמ"ש פתאום הרחיק את זה ממנה) ועם האמון הזה קשה לערכאת ערעור להתווכח. טלנסקי זה כבר עסק שונה לחלוטין.

6. אם לאיש עסקים אמריקני מותר לתת חצי מיליון דולר לאיש ציבור ישראלי בכיר, אז בואו נסגור את כל הקשקוש הזה של הון שלטון ונלך הביתה – אם בקריאה בראשונטורס עוד חייכתי במבוכה, אז בטלנסקי כבר צעקתי מעצבים. השופטים קובעים שטלנסקי שילם חצי מיליון דולר לאולמרט במשך 8 שנים. פעם אחת לוקחים ממנו 380 אלף דולר לכיסוי חוב של אולמרט, חוב שהוא ערב לו אישית. אם לא לוקחים את הכסף מטלנסקי, לוקחים אותו מאולמרט. אורי מסר העיד שאמר לאולמרט שטלנסקי שילם את זה ושצריך להחזיר לו. מסר העיד שאולמרט אמר שהוא לא רוצה. השופטים קובעים שהם לא מאמינים לגרסת אולמרט בעניין. או קיי, יפה, עד פה זה נשמע כמו הקדמה להרשעה, אבל לא, אין עבירה. אין כלום, פוף, 380 אלף דולר הם כלום.

הלאה.

השופטים קובעים שטלנסקי שילם 4,700 דולר באוקטובר 2005 על שהייתו של אולמרט במלון ריץ' קרלטון. לא היה לזה שום הקשר. נסיעה פרטית. אתה קורא ולא מאמין. אתה בטוח לתומך שעכשיו השופטים יגידו מה הם חושבים על ממלא מקום ראש הממשלה שנותן לאיש עסקים אמריקני לשלם עליו. ובכן, לא, גם פה אין עבירה. חודש אחר כך, קובעים השופטים, טלנסקי נותן לאולמרט 15 אלף דולר ברחוב. לכל אחת מהעברות הכספים הללו יש ראיות חיצוניות מסייעות. נתן לו ברחוב. בלי הקשר, בלי כלום. איך זה לא עבירה? אם זו לא עבירה, אז נגמר הסיפור. אפשר לתת לפוליטיקאים הכי בכירים פשוט כסף מזומן ברחוב. זה לא שוחד, לא הפרת אמונים, לא כלום. מותר.

באותה תקופה בדיוק של ה – 4,700 דולר וה – 15 אלף דולר ברחוב, אולמרט כותב לטלנסקי את מכתבי ההמלצה לעסק שלו, אותם מכתבים, שפותחים לו דלתות אצל יצחק תשובה ושלדון אדלסון. נו? אז אין פה איזה עבירה? לא שוחד, נגיד, אבל הפרת אמונים קטנטנה? לא, איך לא? כי השופטים קובעים שזו באמת לא התנהגות איי אייי אייי, אבל זה לא מגיע לכדי עבירה פלילית. אין במה שאולמרט עשה משום הפעלת סמכות שלטונית, קובע בית המשפט המכובד. למה? כי אחד המכתבים לא היה על לוגו של משרד התמ"ת (לא המצאתי. זה בפסק הדין), חלק מהנמענים מכירים את אולמרט לפי שהיה שר תמ"ת ולכן, הם לא מקבלים את זה כבקשה של שר תמ"ת ובכלל, לשניים מהם אין עסקים בישראל (ארנל ואחד שלדון אדלסון) אז זה לא כזה נורא.

הלאה.

השופטים קובעים שאורי מסר החזיק עבור אולמרט מין בנק סודי. נכנסים לשם כספים, יוצאים כספים, בשיא יש שם 350 אלף דולר. אולמרט, קבעו השופטים, לא דיווח למבקר המדינה על הכסף הזה, למרות ששר חייב להצהיר על כל הרכוש שלו. אולמרט גם שיקר בחקירה, כשהכחיש את קיומו של הבנק הזה. לא אני אומר. השופטים אומרים. גם במשפט עדותו מוזרה למדי, שלא לומר שיקרית. אחרי שאולמרט הפך לראש ממשלה, הכסף בכלל נעלם. עד היום לא ברור איפה הוא. איך הדבר הזה לא עבירה? איך שקריו של אולמרט לא עובדים נגדו? אני בטוח במיליון אחוז שכשעורכי הדין של אולמרט ראו את חומר החקירה בעניין הזה, הם תפסו את הראש ולא האמינו. ידעו שאי אפשר לצאת מזה. הם לא העזו לפנטז על שלישיית השופטים מארץ הפלאות. איך עבד מסלול הזיכוי פה? אולמרט הגדיר את הכספים הללו ככספים פוליטיים. מה עושה אותם פוליטיים? זה שהסתירו אותם כל כך? זה שמפעם לפעם אולמרט מושך מהם כסף ומפקיד שם כסף? אולמרט לא הוכיח במשפט שום הוצאה פוליטית ממשית שבאה מהכספים האלה, אז למה הם פוליטיים? אלוהים יודע. ונגיד שהם פוליטיים, אז מה? זה מכשיר אותם? זה מטורף. אם זה כשר, אז כל שר יכול להתחיל לנהל בנקים סודיים, להתרים כספים מאנשים אנונימיים, לא לדווח לאף אחד, לא על התרומות, לא על מה שנעשה בכספים, לעשות מה שהוא רוצה ולהגיד שזה כספים פוליטיים. מטורף. פה חייב לבוא ערעור ופה ביהמ"ש העליון חייב להפוך את ההכרעה הנורמטיבית. אה, אגב, השופטים החליטו שאולמרט לא הפר חוק בכך שלא דיווח למבקר המדינה על מאות אלפי הדולרים הללו. איך? השר חייב לדווח על רכוש שלו, אבל זה, לפי השופטים, לא "שלו", זה כספים פוליטיים, זוכרים? הזוי. אין מילה אחרת.

עמיתי האהוב, מוטי קירשנבאום, מתח אחרי פסק הדין ביקורת קטלנית על הפרקליטות. איך הם מסתמכים על עד כזה מבולבל והזוי. גם לביהמ"ש יש ביקורת על טלנסקי, אבל חלקים משמעותיים בעדותו אומצו וזכו לסיוע חיצוני בראיות נוספות. לכן, נכון היה לעשות דרמה סביב עדותו המוקדמת. שאלה למוטי, אם היום יבוא עד לארץ מבולבל ואינטרסנט אבל יביא הוכחות שהוא נתן חצי מיליון דולר לראש הממשלה, לא להעיד אותו? לא להגיש כתב אישום? זה לא סיפור? לא צריך להדיח ראש ממשלה על זה?

7. אי תקינות פרוצדורלית? לא אם אתה קונה שמן – אולמרט הציג את הרשעתו כמשהו בירוקרטי. שכחתי לחתום על המסמך, אוי, מעכשיו אני אחתום. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל ההתנהגות המתוארת בפסק הדין היא שחיתות נטו. משרד התמ"ת רוצה לקבוע היטל על מחיר שמן מיובא. 3%. מקורבו האולטימטיבי של אולמרט, אורי מסר, פונה לחברה ומציע לייצג אותה. הוא מפגיש אותם עם אולמרט והופס, היטל השמן עולה משמעותית. איך זה? פרוצדורה?