ארכיון: רביב דרוקר

ועידת הליכוד – איך מצביעים בלי הסכם?

29 באוקטובר 2012
 

2 אפשרויות – או שנתניהו וליברמן סיכמו ביניהם על ריצה משותפת ולא העלו שום דבר על הכתב, או שהם נורמליים.

אפשרות א' לא סבירה. לליברמן אין הרבה הערכה לנתניהו, בלשון המעטה. הוא מזלזל בתזזיתיות וחוסר קור הרוח של נתניהו. אין לו הרבה כבוד למילתו של רה"מ. האם ייתכן ששם את גורלו הפוליטי בהבל פיו של נתניהו? מה שיוצא לליברמן מהריצה המשותפת היא פלטפורמה נוחה יותר להשתלט על הליכוד בעידן שאחרי נתניהו (אולי אפילו להתמודד מול נתניהו בתסריט מסוים). בשביל זה, הוא צריך שמתישהו הריצה המשותפת תהפוך לאיחוד מלא של הרשימות. באיחוד כזה, כדי להיות בעל כוח, הוא צריך להכניס כמות גדולה של אנשיו למוסדות הליכוד, למרכז, למתפקדים. האם ייתכן שהוא לא סגר עם נתניהו את הנקודות הללו? האם ייתכן שאין סיכום על תכנים בין השניים? מה יקרה עם האג'נדה האזרחית של ליברמן, שהוא מבטיח כבר שנים ארוכות ואף פעם לא מצליח לקיים? איזה תיק באמת יקבל ליברמן? מיליון שאלות שקשה לי מאוד לראות את ליברמן מסכים שיישארו פתוחות.

האפשרות השנייה היא שיש סיכום כתוב, אולי אפילו מפורט ונתניהו לא מוכן להציג אותו לחברי ועידת הליכוד, שעומדים להצביע עליו. למה הדבר דומה? למצב שבעל דירה יזמין מישהו לקנות את דירתו בלי לראות אותה. מה אתה דואג, זה בתל אביב. איך אפשר להצביע על סיכום שאתה לא יודע מה נמצא בו? באיזו רמה של זלזול באנשים וכוחנות, אתה צריך להיות כדי להודיע על סיכום של ריצה משותפת ביום חמישי בשש ולנסות להעביר אותו בבהילות ביום שני אחר הצהריים בהצבעה גלויה ובלי להראות לאנשים סיכום כתוב? תחשבו על מועמדי ליכוד לכנסת, שבנו את החיים שלהם סביב ההתמודדות שלהם ולא יודעים עכשיו מה יהיה? תחשבו על שריו של נתניהו, ששמעו על זה כמה שעות לפני במקרה הטוב ונאלצים לדבר בעד, בלי לדעת בעד מה הם מדברים. אפשר הרי לשרטט שורה של הסכמים אפשריים בין נתניהו לליברמן, שכל אחד מהם היה מנפיק רמת התנגדות שונה לחלוטין. האם אתם באמת מאמינים שנתניהו בא לליברמן ואמר לו – היי, איווט, מה אתה אומר שנרוץ ביחד ואיווט אמר – יאללה ביבי, גדול. תודיע. ואם זה מה שהיה – למה הם חיכו עם זה חודשיים ונזקקו לעוד ועוד שיחות?

אתמול בבוקר בישיבת "שרינו" הבטיח נתניהו שההסכם יוגש לצירים לפני ההצבעה. לא הוגש. במקומו יש סמס לכתבים בו נאמר שראש הממשלה מבקש את אישור הועידה להסמיך אותו לשבץ את המקומות ברשימה עם "ישראל ביתנו" ביחס של 27:15. איזה מקום מי? איזה תפקידים? לא כתוב. הפחד מנתניהו בליכוד היום כל כך גדול, שאפילו המתנגד היחיד להסכם הזה, מיכאל איתן, לא העז לעתור לבית הדין של הליכוד בבקשה הכי טבעית בעולם – דחה את הכינוס עד  שההסכם ייחשף. שאלתי היום את אחד מאנשי הליכוד על העניין הזה – כמו שאני מכיר את שני האנשים האלה, אני באמת חושב שאין ביניהם שום הסכם כתוב. אם לשפוט מטון הדברים, זה לא נאמר בהערכה רבה.

לא יכול להיות שזו עסקת שפירא – ביבי-טורס, לא יכול להיות

28 באוקטובר 2012
 

עוד שלושה ימים יעזוב נחום לוי, היועץ המיוחד למלחמה בשחיתות של מבקר המדינה את תפקידו. המבקר החדש הדיח אותו. זה עבר בשקט, למרות שלוי הוא האיש שאחראי על דו"ח ביבי-טורס, הדו"ח שראש הממשלה ממש לא רוצה שיתפרסם לפני הבחירות.

עכשיו, אני נורא רוצה להאמין למבקר המדינה. נורא. באמת. מפחיד אותי לחשוב שבאמת הייתה פה איזו עסקת בר און חברון נוראית כזאת ושהשופט שפירא פשוט משלם לראש הממשלה על מינויו למבקר, כנגד כל הסיכויים, באמצעות סגירת תיק ביבי טורס. הנה העובדות. תשפטו אתם.

1. במרץ 2011 התחיל משרד המבקר לבדוק את פרשת הנסיעות של נתניהו ורעייתו. על המשימה הופקד בכיר ביאח״ה לשעבר, נחום לוי. בגלל לחצים פוליטיים, החקירה הוגדרה כבדיקה של נסיעות כל השרים, לא רק נתניהו.

2. ראש הממשלה נתניהו הטיל את כל כובד משקלו כדי שהשופט המחוזי שפירא ייבחר. מקורות המקורבים לתהליך הבחירה אמרו שעו״ד דוד שימרון, עורך דינו של נתניהו, היה מעורב עמוקות בתהליך הבחירה. בחירת שפירא הייתה בחירה שלא כדרך הטבע. התמודד מולו שופט עליון, בכיר יותר, המשנה לנשיא ביהמ״ש העליון אליעזר ריבלין, אבל נתניהו ואנשיו הטילו את כל כובד משקלם ובסיבוב השלישי שפירא נבחר. בעת הקמפיין שלו שפירא פגש את נתניהו ורעייתו בביתם. שפירא אמר על כך שאינו חייב לנתניהו דבר וחשב שזה לגיטימי שראש הממשלה יכיר את מי שהוא עובד למנות.

3. לא הרבה אחרי בחירתו התקיים בלשכתו של שפירא דיון בתיק ביבי-טורס. דנו, בין השאר, מה לעשות עם הממצאים החמורים שהתגלו על נסיעותיו של נתניהו בזמן שהיה חבר כנסת. למבקר לכאורה אין סמכות על התקופה הזאת. מצד שני, התגלו ממצאים. המבקר הקודם, לינדנשטראוס, המליץ להעביר את כל הממצאים ההם ליועץ המשפטי לממשלה. גם נחום לוי, החוקר, חשב שזו הדרך הנכונה, אולם שפירא אמר בדיון כי לדעתו עדיף להעביר אותם ליו״ר הכנסת. יו״ר הכנסת הבהיר כי אין לו מה לעשות עם עובדות ששנויות במחלוקת. אין לי חוקרים לברר את האמת, אמר ריבלין. המבקר שפירא אמר בתגובה כי לא אמר שזו עמדתו, אלא רק שמע את עמדת הייעוץ המשפטי של המבקר והם אלו שהציבו את האופצייה הזאת. כך או כך, אין מחלוקת שזה מה שעורך דינו של נתניהו, עו״ד שימרון רוצה.

4. כשנכנס המבקר לתפקידו הוא אמר לנחום לוי שהוא רוצה שימשיך בתפקידו. לפני מספר שבועות החליט לסיים את תפקידו לאלתר. אין גורם אחר במשרד המבקר שמכיר כל כך טוב את הדו״ח שמטריד את ראש הממשלה. מי ימשיך להתעסק איתו אחרי ה 31.10.2012, תאריך פרישתו של המבקר? המבקר שפירא אומר – זו מישרת אמון. התחלף השלטון, מוחלפים הנושאים במשרות אמון. בסדר, אבל למה הוא לא נותן לנחום לוי לסיים את העיסוק בתיק הזה? בשני תיקים רגישים, סיימו לאחרונה בכירים במשרד המבקר את כהונתם. בשני המקרים הוחלט במשרד המבקר שהם ימשיכו מבחוץ לסיים רק את הדו״חות הרגישים. יורם שבירו טיפל חודשים ארוכים מבחוץ בדו״ח המיוחד על אוניברסיטת בר אילן. יעקב מנדי אורי מטפל מבחוץ חודשים ארוכים בדו״ח הרפז. למה מה שהיה טוב להם, לא טוב לנחום לוי?

עוד שאלות מטרידות: המבקר אמר לי שלא ראה עד היום טיוטה של הדו״ח, לא של התקופה בה נתניהו היה חבר כנסת ולא של התקופה בה נתניהו כיהן כשר אוצר. למיטב הבנתי, שתי הטיוטות הללו נמצאות על שולחנו של המבקר כבר כמעט חודש לפני ההדחה? האם ייתכן שהמבקר לא אמר אמת? המבקר האשים באוזניי את נחום לוי בכך שהוא לא מעביר לו את הטיוטות והעלה השערה שלוי מחזיק את הדו״ח כשבוי. אם הטיוטות בכלל על שולחנו למעלה מחודש, אז איך צריך להבין את האמירות הללו? תמימות, חוסר התמצאות, או שבכל זאת נסגרו איתו כל מיני דברים לפני שמונה?

כמה ימים לאחר ההדחה אולץ מבקר המדינה, לדעתי באופן חסר תקדים, להוציא הודעת הבהרה פומבית. בהודעה הוא מודה שלוי לא מחזיק שום דו"ח כשבוי והאמירה שלו עצמו לא הייתה נכונה. כמה סיקור הודעה משפילה כזאת קיבלה בכלי התקשורת? כמעט אפס.

דבר אחד לא שנוי במחלוקת. שימרון ונתניהו דרשו רשמית ממשרד המבקר להדיח את לוי מתפקידו כחוקר של הפרשה. הם טענו שהוא מתנכל להם עוד מהתקופה בה היה בצוות שחקר את נתניהו על פרשת עמדי. לינדנשטראוס נפנף אותם. שפירא נענה לדרישה. הוא אומר שהעובדה שנתניהו רוצה בכך לא אומרת שהוא צריך להיתקע עם נחום לוי. צודק. מצד שני, עוד לא הצלחתי להבין מה פסול מצא בלוי. מה דחוף לו להיפטר ממנו בכזו מהירות?

הלוואי ואני טועה. באמת. אני ממש מקווה שאני רואה שחורות בגלל מעורבותי האישית בעניין. לא רוצה להאמין שדברים כאלו יכולים להתרחש ולהצליח והכול לאור היום כשאפילו עיתונים ביקורתיים לנתניהו כמו ״ידיעות״ לא אומרים כלום, בחדשות 2 שתיקה גדולה, ב״מעריב״ דממה. אולי הם מבינים את הסיפור אחרת, או שמשהו מאוד מוזר קורה פה.

האם כלי התקשורת יכולים לכפות עימות?

18 באוקטובר 2012
 

יכולים, יכולים לכפות עימות, רק צריך להפסיק עם הדכדוך והפסימיות. כל עוד אנחנו באים מעמדה מסכנה שאי אפשר וזה לא יילך ואנחנו חלשים, אז באמת אין סיכוי. אנחנו לא חלשים, כמו שנדמה לנו. בטח לא בתקופת בחירות. איך עושים את זה?

שלושת הערוצים צריכים לממן ביחד סקר בחירות ענק ולהודיע מראש מה הסף שצריך לעבור מועמד כדי לשבת בעימות כזה. אף אחד לא רוצה לראות עימות עם 6 מועמדים ויהיה צדק בטענה של נתניהו, המוביל, שאין לו שום עניין להתעמת אחד מול חמישה, או מול שלושה. אפשר להחליט, למשל, שרק מי שעובר 15 מנדטים, יכול להגיע לעימות. אחרי הסקר, שייצר כבר באז סביב העניין, שלושת הערוצים ישלחו ביחד מכתב זימון רשמי לכל מי שעבר את הרף. יחד עם מכתב הזימון צריך להסכים על כללי העימות. אפשר גם כמה עימותים. אם נבוא ביחד, כולנו, למי שלא ירצה, יהיה הרבה יותר קשה. זה יהיה בכותרות, זה יקבל ביטוי, כולנו רואים את העימותים המדהימים בין רומני לאובמה ורוצים גם. איך שם כל תנועה נבחנת, אין שנייה שהקלסתרונים שלהם לא על המסך, האופן בו הם מתהלכים כמו אריות בכלוב אחד ליד השני, כולנו רואים ומקנאים. למה לא פה, רבאק? רוצים להעלות אחוזי בחירה, זו הדרך. לייצר עניין, לייצר שיח. רוצים לראות מאיזה חומרים עשויה יחימוביץ', האם לפיד יודע לעמוד בחום של המטבח, האם נתניהו התאושש מהעימות מול מרדכי ב – 99, האם הוא מסוגל לעמוד בפני שאלות קשות ולא רק לנאום ולשרטט, זו הדרך.

אם בכל זאת, אחד המועמדים יסרב, אז שלושת הערוצים צריכים לבקש מהכתבים והעורכים להביא את זה כמה שיותר לידי ביטוי. לא בדרך מלאכותית ופופוליסטית. עניינית. זה הכי ענייני בעולם להגיד שהמועמד הזה והזה הגיע היום לסיור בחירות פה ופה וסרב להסביר למה הוא לא מוכן להגיע לעימות. זה הכי נקי לבוא ולשדר שהמועמד הזה והזה רוצה שנשדר את הנאום שלו, אבל לא מוכן לענות לשאלות. תאמינו לי, אם שלושת הערוצים יילכו ביחד ואם הם יגרמו למועמד המסרב לשלם מחיר פוליטי מצטבר, יהיה עימות. יהיה. תיפסק המסורת המכוערת שמ – 96 לא היה פה עימות מלא ואמיתי.

האם הערוצים יכולים להתאחד? בפעם שעברה, ניסינו. ישבנו רינה מצליח, ירון דקל ואני. זה לא הלך. חבל. הפעם זה יכול ללכת. הדוגמא האמריקנית עוצמתית ומשפיעה על כולנו. כל מה שצריך זה שאיילה חסון ובועז שפירא מערוץ 1, רינה מצליח ועמית סגל מחדשות 2 ונדב פרי ואני נסכים על כך ביחד, נקבל גיבוי מהמנהלים שלנו ויהיה עימות. זה יוכיח לפוליטיקאים שאולי התקשורת נחלשה לאחרונה, אבל היא עדיין מסוגלת להתאחד כדי להכריח אותם לעשות את הדבר הנכון.

גלובס: פשרה: ערוץ 10 לא יתנצל ולא יפצה את רה"מ נתניהו. 18.10.2012

18 באוקטובר 2012
 

הפשרה גובשה לאחר שנתניהו הגיש תביעת דיבה בסך 3.5 מיליון שקל בגין תחקיר "ביביטורס" ששודר בערוץ ■ עפ"י הפשרה, הזוג נתניהו ימשוך את התביעה לאור "מצבו הכלכלי הקשה של ערוץ 10", ולא בגלל שהתחרט על מהות התביעה. להמשך קריאה.

שלא תתבלבלו – ה'איש הרע' בסיפור של "מעריב" הוא נוחי דנקנר (ואנשיו)

23 בספטמבר 2012
 

לפני שנה וחצי התקשר אליי רני רהב. לא אירוע של מה בכך. אין בינינו יחסי קירבה מיוחדים, אם לנקוט בלשון המעטה. פעם הוא אפילו כינה אותי ואת עפר שלח בשיחת טלפון "נאצים". רני התקשר כדי לבשר לי שהאיש שהוא מייצג, נוחי דנקנר, קנה את "מעריב". לפי יחצ"ן הצמרת, דנקנר יציל את העיתון והוא עושה את זה בשביל הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי. הוא ביקש, מר רהב, שאתן לזה ביטוי, שאגיד פעם מילה טובה על דנקנר. האמת, שמחתי. אני מאוד אוהב את "מעריב" ומאוד רוצה שאיכשהו ימשיך לחיות (זה הזמן להתנצל על אמירה מטופשת שלי באיזה ראיון בו אמרתי שאני לא קורא את העיתון. התכוונתי שאני באמת לא מנוי, אבל משתדל לקרוא מה כותבים עפר שלח ובן כספית ובן דרור ימיני ונדב איל ומזל מועלם ואביעד פוהורילס ועוד ועוד).

ובכן, לפי התנהגותו של דנקנר ואנשיו מאז, דמוקרטיה זה לא בדיוק מה שעמד לנגד עיניהם. תיכף אגיע לזה. קודם למה שקורה עכשיו.

לזכות דנקנר ייאמר, שהוא כמעט הצליח לבלבל את כולנו. הספין על מכירת העיתון לשלמה בן צבי כמעט עבד, אבל אחרי שמתבררים פרטי העסקה, ברור מאוד מה באמת קרה פה.

דנקנר סוגר את "מעריב". זו האמת. הוא הולך לכינוס נכסים ואת הנכסים ששלמה בן צבי ירצה לקחת מתוך "מעריב", הוא יוכל לקחת. יכול להיות של"מעריב" אין הצדקה כלכלית בשוק התקשורת העכשווי, אבל דנקנר היה אמור לתת על העיתון פייט, לפחות אותו מאבק שהוא נותן כדי לא ללכת ל'תספורת' והוא לא נתן.

נכון, כפי שכותב בן כספית, הוא הוציא מאות מיליוני שקלים בשנה וחצי שהוא שם. אני לא מזלזל בזה, אבל ראשית, זה לא מכיסו. זה מהכיס של החברות הציבוריות ושנית ויותר חשוב, מה הוא עשה בכסף הזה? האם הוא ניסה להוליך מהלך אסטרטגי שיציל את העיתון? או שכל מה שהוא עשה בו זה לנסות להשתמש בו ככלי במלחמה שלו נגד אוייביו ובראש ובראשונה "דה מרקר" ועורכו הראשי, גיא רולניק?

קלמן ליבסקינד, כתב חוקר ב"מעריב", אמר בשבוע שעבר ב"סדר יום" עם קרן נויבך, שמה שהוא ראה בחצי השנה האחרונה בעיתון זה "סדום". הוא דיבר על "קריסה מוסרית", התפרקות של הערכים העיתונאיים. הוא לא רצה לנקוב בשמות, אבל כל אחד שמעורה קצת בשוק התקשורת יודע למי הוא התכוון. הוא התכוון לכך שדנקנר ואנשיו השתמשו בעיתון באופן בוטה וגס. הנה מה שנאמר לאדם שגוייס לעיתון לתפקיד בכיר בראיון עבודה. "אני רק רוצה שתדע שהעיתון הזה נועד בראש וראשונה כדי להילחם ב"דה מרקר" העיתון ובגיא רולניק האיש. אני רוצה לדעת שאתה בסדר עם זה". הבכיר נאלץ להגיד שכן, הוא בסדר עם זה. כמה מקומות עבודה ראויים פתוחים היום לאנשים ראויים בתקשורת?

כתבים ב"עסקים" סיפרו לי איך מצנזרים להם ידיעות, לעתים עם קשר רופף לאינטרסים של דנקנר וקבוצת איי די בי. נדמה לי שלא מוגזם יהיה להגיד שבן כספית, העיתונאי הבכיר בעיתון, עבר את התקופה הקשה ביותר שלו בתקשורת בשנה האחרונה. לזכותו ייאמר שהוא המשיך לכתוב באומץ את דיעותיו, גם כשזה לא היה נוח לבוס, אבל לחומרים שלו נמצא לפתע פחות ביקוש.

מה שהכי עצוב הוא שדנקנר ואנשיו יכלו להילחם על העיתון. יש בו כל כך הרבה עיתונאים טובים שלכתיבתם יש ביקוש. אני לא רוצה להתיימר להביא עכשיו איזה מודל כלכלי שהיה מציל את העיתון, אבל דבר אחד ברור – בשנה וחצי חוץ מגלי פיטורין, לא תמיד ענייניים (האם יש קשר בין מה שכתבו כמה עיתונאים בכירים בעיתון על נוחי דנקנר, על חלק מאנשיו והמחאה החברתית, לפני שהעיתון נקנה על ידי דנקנר, לעובדה שהם פוטרו מהעיתון?), לא נעשה שם שום מהלך משמעותי שיכול היה לייצר תפנית.

ומילה אחרונה לקלמן ליבסקינד. אני באמת מעריך את ליבסקינד ויושרו. באמת. זה לא מס שפתיים לפני שאני 'תוקע לו'. אני באמת רוצה לנסח את דבריי כך שהוא יבין שזה לא בא ממקום של עוקצנות.

ליבסקינד קרא בעבר לסגור את גלי צה"ל. הייתה לו הנמקה מסודרת והגיונית, כהרגלו. המשמעות היא שהוא ביקש להעביר את עשרות עיתונאי גל"צ את מה שהוא עובר עכשיו. נכון, זה לא אותו דבר. זה אף פעם לא אותו דבר. יש גם כאלו שטוענים שהיה צריך לסגור את "מעריב" מזמן (בעיקר עיתונאים ב"דה מרקר") כי המשך קיומו הושתת לכאורה על אדנים לא ענייניים (ההלוואה המוזרה מבנק הפועלים, הרכישה הלא הגיונית של נוחי דנקנר) והאדנים הללו עיוותו את שוק התקשורת הישראלי והשקיעו את שאר כלי התקשורת בבוץ יותר גדול.

לא הסכמתי עם הטיעון בעד סגירת "מעריב" ואני חושב שאסור לסגור את גלי צה"ל. במדינה בה התקשורת משמשת שומר סף כל כך חשוב, אולי שומר הסף המשמעותי ביותר כרגע, כל כלי תקשורת שממשיך לתפקד כמו כלי תקשורת, צריך לשאוף שימשיך לפעול. לא פחות חשוב – אנחנו העיתונאים צריכים מאוד מאוד להיזהר לפני שאנחנו משמיעים עמדות כאלו.

אנקדוטה לסיום – לפני מספר חודשים הייתי בין המארגנים של כנס חירום למען תקשורת חופשית בסינמטק תל אביב. מאוד רצינו שנחום ברנע ידבר בכנס. רזי ברקאי פנה אליו והוא התלבט וחשב ואמר שיבוא לכנס ויחליט במקום. הוא אכן הגיע לכנס ונאמר לי שהוא החליט לדבר. נהדר. בנאום הקצר שלי דיברתי נגד עיתונאים שקוראים לסגור כלי תקשורת. גם ברנע כתב בעד סגירת גלי צה"ל והחינוכית והוא לא מאוד אמפטי למאבק של ערוץ 10. כשירדתי מהפודיום, נאמר לי שברנע הלך. רגשות האשם אכלו אותי. בגללי נחום נעלב והלך הביתה ולא נוכל לשמוע את דבריו. למה לא יכולתי להתאפק? אחר כך קראתי שזקפתי לעצמי קרדיט לא לי. ברנע הסביר כי הלך מהכנס מכיוון שהוא לא מוכן לדבר במקום בו דן מרגלית מדבר. היום חשבתי לעצמי שהיה מאוד משמח אם שניהם, מרגלית וברנע, יפנו קצת מהאנרגיה מעוררת הקנאה שלהם לכתוב הרבה ובלהט למען הצלת "מעריב".

ההתנגדות של לימור לבנת לקידום שי ניצן

19 בספטמבר 2012
 

שי ניצן שמאלני? אני לא מצליח לחשוב על פקיד יותר מימסדי, יותר לויאלי למערכת, שיכול לשרת כל שר וכל דיעה כמו ניצן. קשה לי לדמיין עמדה של המערכת שהוא לא מוכן לייצג, לטעון למענה. עינויים בשב"כ? ברור. עונש חמור לענת קם? בטח. העמדה לדין של אורי בלאו? אין בעיה. שינוי עמדה בעניין מיגרון? ניצן שם. האיטיות והרפיסות של ויינשטיין בעניין חקירת נתן אשל? ניצן מגן בחירוף נפש. להגיד שניצן הוא שמאלני זה כמו לטעון שיעקב נאמן עומד להנהיג את מרצ בבחירות הקרובות.

זה לא שמישהו בימין העמוק, שנלחם נגד ניצן, חשב אחרת. הם פשוט מבינים שאם הם מצליחים להביא את ישראל כץ ולימור לבנת לדבר נגד ניצן ואם נתניהו ויעקב נאמן לא מעזים לצאת בקולי קולות למענו, אז זה יזעזע את אחרון הפקידים במשרד המשפטים. הפקיד הצעיר יסתכל למעלה ויגיד – אם אם על ניצן הם עשו קמפיין כזה, אז מה יהיה עלינו.

שרת התרבות, לימור לבנת, בפזילה עמוקה לכיוון ימין, אמרה בדיון שהבעיה שלה היא לא עם העמדות של ניצן, אלא עם דרך המינוי שלו. בתקשורת צחקו עליה ובצדק. גם אני מתקשה להאמין שזה באמת מה שהפריע לה, אבל האמת, זה כן מה שהיה צריך להפריע לממשלה כולה. מבקר המדינה כבר אמר מה הוא חושב על הדרך בה מתמנים אנשים במשרד שאמור לשמש דוגמא עבור כולנו לשמירת חוק. משרד המשפטים עושה צחוק באופן שיטתי ממכרזים לבחירת אנשים. הוא מטיף לכל העולם מה מותר ומה אסור בועדות איתור, מכרזים וכו', אבל בתוכו פנימה, משתמש שוב ושוב בכל מיני שיטות, בעיקר מינויים בפועל, כדי למנות אנשים. הכול תפור וסגור וכולם יודעים. גם במקרה ניצן מצאו איזו פרצה. אם זה מתחת לשנתיים אז מותר. גם במינוי הקודם של משנה ליועץ, כל הפרקליטות ידעה שרז ניזרי יקבל את זה. אם אלו שמפרשים עבורנו את הנורמות נוהגים כך, אז מה אפשר לבקש מהשר הממונה על שירותי הדת. 

פסק הדין שהורה לחשוף את ציוני המיצ"ב – לנשק את השופטים

16 בספטמבר 2012
 

המאמר הזה פורסם במקור באתר התנועה לחופש המידע

לפני כחמש שנים ביקשנו לדעת מהם ציוני המיצ"ב של בתי הספר. לפני כחודש פסק בית המשפט העליון כי המידע הזה צריך להתפרסם. אני לא רוצה להיות דרמטי מדי, אבל אם בשנה הבאה תוגשנה פתאום כמות אדירה של עתירות חופש מידע, זה ישנה את המדינה יותר מכל הפגנה. טקסט אופטימי לשנה החדשה מאת יו"ר התנועה לחופש המידע

תחנה ראשונה, 2006-2007: התקשרה אליי אישה והציגה את עצמה כאמא של ילדים ממודיעין (אולי היא אמרה שהיא מורה? כבר לא זוכר). היא אמרה שהם מבקשים מהעירייה לדעת מה ציוני המיצ"ב בבית הספר, אבל לא מוכנים להגיד להם. כנראה, שומרים עליהם מפני עצמם. שלא יזדעזעו, שלא יבקשו חלילה להחליף בית ספר או, אלוהים ישמור, לדרוש שבית הספר ישתפר. הגשנו בקשת חופש מידע למשרד החינוך לפרסם את ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר ולא רק לפי ערים, כפי שהם נהגו לעשות. משרד החינוך הוא אחד המשרדים הפחות שקופים ופחות יעילים. לא ציפינו להרבה. הם סירבו, לא לפני שטירטרו אותנו קצת. ביחד עם עמותת הל"ה ו-13 הורים (ובאמצעות עו"ד רז בן דור אז עוד במשרד של בעז בן צור) עתרנו לבית המשפט המינהלי, אבל אז ציפתה לנו הפתעה.

תחנה שנייה, 2009: הליכוד חוזר לשלטון ומרכיב ממשלה. בהסכמים הקואליציוניים אני מופתע לגלות שכתוב שכל המפלגות שנכנסות לקואליציה מתחייבות לתמוך בחשיפת ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר. מאיפה זה בא? למי זה היה חשוב? איך בכלל זה הפך לנושא? התקשרתי ליו"ר צוות המשא ומתן הקואליציוני מטעם הליכוד, גדעון סער. שר החינוך המיועד לא ידע על מה אני מדבר. לא מאשים אותו. היו סוגיות יותר חשובות על הפרק. סער שיער שאגף התקציבים באוצר הכניס את זה ומכיוון שלאף אחת מהמפלגות לא היה ממש איכפת מהנושא, אז כולם חתמו בלי בעיות. לתומנו חשבנו שבזאת הסתיימה העתי! רה. עלה שלטון חדש, ייצר הסכמה על הנושא, יו"ר צוות המו"מ הקואליציוני התמנה לשר חינוך, ברור שמשרד החינוך יירד מהעתירה. ציפתה לנו עוד הפתעה.

תחנה שלישית, 2010: משרד החינוך נתן מלחמה. הוא הקים ועדה מקצועית שדנה והחליטה שאסור שההורים יידעו כמה טוב או רע בית הספר שלהם. המידע צריך להישמר רק בכספות משרד החינוך. די בכך. בית המשפט המחוזי, לצערנו הרב, נתן גיבוי להחלטה המוזרה. הפסדנו בעתירה. זו אחת העתירות היחידות שהפסדנו בכל השנים שהתנועה לחופש המידע קיימת, אם לא סופרים את העתירות בנושאי ביטחון שהגשנו. התלבטנו קצת אם לערער. משאבי התנועה מצומצמים. משרד החינוך מטפס על הקירות, בהימ"ש המחוזי איתו. בסוף, התקבלה ההחלטה שתמיד מתקבלת. ערערנו (באמצעות עוה"ד חגי הלוי ויפעת נפתלי ממשרדו של בעז בן צור).

תחנה רביעית, 2012: העליון בראשות המשנה לנשיא, השופט אליעזר ריבלין, נתן פסק דין כל כך טוב, כל כך חכם, שאם אפשר, הייתי מנשק את כל השופטים. לא רק שניצחנו, לא רק שפסקו לזכותנו הוצאות (אפשר היה קצת יותר…), גם כללו בפסק הדין כאלו אמירות חשובות על החשיבות של חופש מידע, של שקיפות, על הצורך של השלטון להתעלות מעל האינסטינקטים הבסיסיים שלו. תענוג. והכי חשוב, תקדים דרמטי שיעצב, אני מקווה, את כל הפסיקות העתידיות של בתי המשפט בעתיד.

מה השורה התחתונה? צריך לעתור יותר. הממשלה, לצערנו, עדיין לא מצליחה להתרגל לעידן השקיפות. בתפקידי הטלוויזיוני אנחנו מנהלים מאבק נגד המועצה להשכלה גבוהה, גוף שאמור להציב לכולנו דוגמה לשקיפות והתנהלות נכונה. באילו דרכים עלובות הם מתפתלים בניסיון לא למסור שום מידע אמיתי, פשוט מזעזע. יש לי עוד הרבה דוגמאות כאלו, אבל כמעט בכל פעם שאנחנו מביאים את הדבר למגרש של בית המשפט, דברים משתנים (אם יקרה נס, ייתכן שבית המשפט יכריע סוף סוף גם בעתירה שלנו לחשיפת הדרך שבה נקבע ציון הקב"א על ידי הצבא, עתירה שאוטוטו מגיעה לגיל גיוס…). אני לא רוצה להיות דרמטי מדי, אבל אם בשנה הבאה תוגשנה פתאום כמות אדירה של עתירות חופש מידע, זה ישנה את המדינה יותר מכל הפגנה.

ואם לבני הופכת למספר 2 של יחימוביץ׳?

16 בספטמבר 2012
 

הנה ספקולציה פוליטית שכדאי לעקוב אחריה:

מה אם ציפי לבני לא מקימה מפלגה חדשה, לא חוברת לחיים רמון ובמקום זאת, חוברת לשלי יחימוביץ ומקבלת שיריון כמספר 2 במפלגת העבודה? בשנייה הראשונה זה נשמע מופרך. במחשבה שנייה זה הצעד הפוליטי הכי חכם שיכול לקרות לגוש המרכז – שמאל. ברגע אחד יכולה להיווצר אלטרנטיבה לנתניהו כראש ממשלה. דמיינו שלטים עם יחימוביץ בצד אחד ולבני בצד שני. אולי זה יכול לספק את הטלטול שהמערכת הפוליטית המאובנת והתקועה שלנו כל כך זקוקה לו. אחת מביאה לכאורה את הצד המדיני – בטחוני, השנייה כלכלי – חברתי, החבירה משדרת כתמיד נכונות לוותר על אגו ומחוייבות לנצחון ושתי נשים ביחד על הכרטיס זה שח מט פוליטי (בהמשך הרשימה יהיו הרבה גברים. בכל זאת, מישהו יצטרך לנהל את זה…)

זו גם לא ממש הזייה. יחימוביץ ולבני מקיימות קשר על בסיס קבוע. אין ביניהן איזה דם רע שצריך לנקות. במצב של יחימוביץ׳ היום במפלגתה היא יכולה לשריין את לבני במרכז העבודה בדקה וחצי. המפאיניקים יצביעו בעד הנסיכה מרמת החייל בשתי ידיים. במידה לא מועטה הם מתחברים אליה יותר מאשר אל יחימוביץ׳. את יחימוביץ׳ לא צריך לשכנע. היא כבר בעניין מזמן.

מה נשאר? לבני.

פוליטית, אין לפליטת ״קדימה״ אופצייה כל כך מלבבת. המיזם של רמון לא ממש מתרומם. בסקרים הם טוענים שהם מקבלים 12 מנדטים, לא ממש משהו שמסכן את ביבי. נתניהו במצב כזה יעדיף את יחימוביץ או/ו לפיד וישאיר את לבני לעוד כמה שנים מדכאות באופוזיציה. הקריירה של לבני מלמדת שאפשר לסמוך עליה שתעשה את הצעד הלא נכון פוליטית. היא בטח תגיד שהבת של איתן לבני לא יכולה ללכת למפלגת העבודה. לגיטימי. היא רק תצטרך להסביר מה חוץ מהמשא ההיסטורי מונע ממנה לעשות את הצעד המתבקש. אידיאולוגיה הרי אין כאן.

2 הערות על אולמרט, 1 על רוני בר און

29 באוגוסט 2012
 

1. אחרי הכרעת הדין במשפט אולמרט התקשרו עיתונאים רבים למני מזוז: אולי היועהמ"ש לשעבר, זה שקיבל את ההחלטות הקשות, יואיל להתראיין בנושא, להביע את דעתו על פסק הדין. מזוז השיב בשלילה. שאלה לעיתונאים שתקפו אותו על כך שהעז לבטא את עמדתו בנושא מעל במת ועידת המשפט – אם מזוז היה מסכים להתראיין אצלכם בנושא, זה היה סביר? מותר היה לו להגיד את עמדתו?

2. פרקליטות המדינה החליטה לא להגיש כתב אישום בפרשת המינויים של אולמרט. זו לא בדיוק פרשת מינויים. זה רק השם המקוצר שבחרה התקשורת. למעשה, מדובר בעובדה שאולמרט תחזק מעין אופרציה מיוחדת במשרדו שכל תפקידה היה לעזור לפעילי ליכוד בתוך המנגנון הממשלתי. פה טלפון למנהל מקרקעי ישראל, שיעזרו לאיזה פעיל ליכוד שיש לו בעיה איתם, שם איזו הטבה בבזק, זה הגיע עד לסידור מספר טלפון אקסלוסיבי לפעיל ליכוד מרמלה (מישהו מהלשכה היה צריך להתקשר בשביל אלי אוליאל לחברת הסלולר) וכן, גם הרבה ניסיונות מינוי ומינויים. הפרקליטות הסבירה שדווקא יש מקום להגיש כתב אישום וכבר הייתה המלצה בעניין, אבל על רקע שפע ההליכים נגד ראש הממשלה לשעבר, החליטו פה לסגור. למה זה מעניין? כי התיק הזה מוכיח כמה התביעה הכללית לא הייתה להוטה להרשיע את אולמרט, שכל הטיעון הזה של רדיפת אולמרט הוא ספין מופרך, שמובל באגרסיביות על ידי ידיעות אחרונות ועוד כמה כתבים מקורבים, בלי יסוד במציאות. התיק הזה, למשל, התחיל מפרסום שלי. לקח לפרקליטות חצי שנה (ועוד כמה פרסומים) כדי להתחיל לחקור. חצי שנה הם ניסו להתעלם מזה. בסוף, הם סגרו את התיק, למרות שזה תיק חמור פי כמה לכאורה מתיק צחי הנגבי (ומאוחר לו עובדתית). אין לי בעיה עם זה שסגרו. גם אני חושב שזה מגוחך עכשיו להתחיל לנהל משפט על מה עשה אולמרט כשר תמ"ת לפני 8 ו -9 שנים, אבל שלא יגידו לנו שרודפים אותו. הוא מקבל יחס וי איי פי.

3. רוני בר און אמר היום שוב בגאווה בראיון לניסים משעל ברדיו ללא הפסקה שבהיותו שר אוצר, הוא לא הסכים לתת לש"ס את מה שדרשו בנושא קצבאות הילדים ב – 2008, למרות שבכך הוא מנע מלבני להקים ממשלה עם ש"ס. בר און הסביר שהוא גאה בהחלטה ההיא שלו. אין לו סיבה.

ניסים משעל, לא פראייר, ישר תקף. עשית טעות, אתה הבאת עליכם את נתניהו. בר און הסביר שחובתו הייתה לכלכלת ישראל ולא לשיקול הפוליטי. עם כל הכבוד, זהו קשקוש מוחלט. נתניהו נתן לש"ס בדיוק את אותו כסף שבר און סרב לתת ויותר. כלכלת ישראל לא נחרבה על הכסף הזה. מה שקרה באוקטובר 2008 עוד לא סופר באופן מלא, אבל דבר אחד ברור. שר האוצר, רוני בר און, התנהג שם באופן לא חכם וארוגנטי ופגע בסיכויים של יושבת ראש קדימה החדשה, לבני (שהיא האשמה המרכזית, כמובן) להקים ממשלה שהייתה לה ביד. בר און לא עשה את זה משיקולים זרים. ההפך. אם היה זורם עם ש"ס, הוא לא היה מאבד את כסאו כשר אוצר. לזכות בר און צריך להגיד שהוא היה בטוח בתום לב, שהוא עושה את המעשה הנכון לכלכלת ישראל, אבל בדיעבד, היום, גם הוא כבר אמור לדעת (כמו שטרח להגיד לו בפנים בעלה של לבני, נפתול שפיצר) שהוא טעה. נכון, יש מחירים שאסור לשלם כדי להגיע לשלטון. 800 מיליון שקל עלייה בקצבאות הילדים אינו אחד מהם, בטח ובטח אם אתה מאמין שהשלטון של מפלגתך עשוי להשיג יעדים חשובים בהרבה.