ארכיון: רביב דרוקר

עזרו לנו למצוא את עופר עייני

16 במאי 2012
 

זה מאוד קשה למצוא את מר עייני בימים אלו. הכנסים שלו סגורים לתקשורת. הוא לא מתראיין, לא מדבר, לא מגיב, לא נואם, לא קיים. יו"ר ההסתדרות מעדיף, כנראה, שלא תשימו לב שיש בחירות בהסתדרות עוד שישה ימים. אם יו"ר ההסתדרות כל כך גאה בכהונתו, למה הוא מתחבא? הוא לא מסכים לעימות עם יריבו איתן כבל. גם לא בעיתון.

עייני לא המציא את האסטרטגיה של הרדמת הבחירות. כל מועמד מוביל שואף ששום דבר לא יזוז עד שהקלפיות ייסגרו, אבל עייני לקח את זה לשיא חדש. אפילו נתניהו, בקרב הקשה נגד פייגלין, הסכים לפתוח כנס אחד שלו לתקשורת. במקרה של עייני זה נראה יותר מאשר האסטרטגיה השקופה של להוריד את אחוזי ההצבעה למינימום. אצלו זה נראה כמו משהו אישיותי, קושי לעמוד בפני שאלות קשות, פחד מפני ביקורת.

כשערכתי את התחקיר על תפקודו כיו"ר הסתדרות, הגיעה מצידו הצעה מפתה – אתם תגנזו את התחקיר ובתמורה מר עייני יסכים לבוא לראיון אחד על אחד אצלך. תוכל לשאול כל מה שאתה רוצה. ניסינו להסביר בעדינות, שלמרות הפיתוי העצום, אנחנו לא גונזים תחקירים. הצד של עייני התעקש. קחו ראיון. כל התקשורת מבקשת לראיין אותו והוא לא מסכים. הוא יבוא רק אליכם. יהיו פרומואים: עופר עייני עונה על הכול.

הצעת הנגד שלנו אמרה – אנחנו מזמינים את מר עייני להתראיין אחרי התחקיר. הוא יוכל להגיד כל מה שהוא רוצה ללא צנזורה. הסכמנו לתת לו זמן שידור שווה לזמן התחקיר. הבטחנו שיוכל להכפיש אותנו ככל רצונו, לטעון שאנחנו עושים את זה משיקולים זרים, שאנחנו משרתים את אוייביו, כל מה שהוא אמר באותם ימים למי שדיבר איתו.

תשובת עייני הייתה – מה פתאום. ככה תקבלו גם תחקיר וגם ראיון בלעדי. בראייה שלו, מסתבר, ראיון איתו זו מין מתנה כזאת שנותנים רק למי שמגיע לו (אם אתה גונז תחקיר, למשל). עכשיו, למשל, יש טענות חזקות שעיתון גדול גנז תחקיר כנגד מר עייני. אגב, ההצעה האחרונה של מר עייני אלינו, בהקשר לתחקיר, הייתה – תפרסמו אותו אחרי הבחירות. למה עכשיו. כלומר, חכו איתו חצי שנה. אל תשפיעו על הבחירות. הבוחרים עוד עלולים להתעורר חלילה, לגלות שיש בחירות וללכת לקלפי. אסון.

עלובים

28 באפריל 2012
 

כמה עלובים השרים האלה. בבת אחת, מתקפה מכוערת של שרים על ראש שב"כ, שרק אתמול הם מרחו במחמאות מכף רגל ועד ראש. השר שמחון (חידה: מי יכול לנקוב במשהו חיובי שעשה השר שמחון?), מאשים אותו בתקופה ששליט היה בכלא. ליברמן תוהה למה לא התפטר (למה ליברמן לא התפטר כשהקפיאו את הבנייה בהתנחלויות, לא העבירו ברית זוגיות אמיתית, לא קידמו את חוק הגיור, לא שינו את שיטת הבחירות ובקיצור, לא עמדו בכל הבטחות הבחירות של מי שנוהג להתגאות ש"מילה זו מילה" כשבעצם אצלו "מילה זה "אני בטוח שתשכחו את מה שהבטחתי""), "שר בכיר המקורב לנתניהו" משער שהמתקפה של דיסקין היא מכיוון שהוא לא שבע רצון שהמועמד 'שלו' לא נבחר להיות ראש השב"כ. איזה גועל. בא אדם, שכל מה ששמענו עליו 4 שנים זה שבחים על גבי שבחים מכל השרים האלו ממש. אמרו לנו שהוא אחראי לעצירת הטרור (לא הפלשתינאים), שהסקירות הבטחוניות שלו הן תאווה לאוזניים, שהוא רציני, מעמיק, יסודי, שאין לו אספירציות פוליטיות ואז הוא מעז למתוח ביקורת על נתניהו וברק. אלוהים שישמור. כפר באלוהים, מרד בשכינה, יצא נגד עשרת הדיברות. ישר יוצאים שרי ממשלת ישראל במתקפה. להרוס את האיש, לרצוח את המוניטין שלו, לא להשאיר ממנו כלום. אף אחד לא מתמודד חלילה עם הטענות לגופן. אף אחד לא שואל את עצמו אולי במקרה האיש צודק. למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על משיחיות? מי חושב שהוא המשיח (ניחוש מושכל: הבעל של שרה)? איך שר התמ"ת יודע בכלל שראש השב"כ לשעבר לא צודק?

בתום הכהונה הקודמת שלו כראש ממשלה, התברר שראשי זרועות הבטחון שתחתיו חשבו שנתניהו הוא ראש ממשלה בעייתי, בלשון המעטה. הרמטכ"ל בתקופתו, אמנון ליפקין שחק, התמודד נגדו. לראש השב"כ בתקופתו, עמי אילון, לא היו מילים טובות עליו, בלשון המעטה. בכהונה הזאת, מסתבר, נתניהו וברק מפחידים עוד יותר את ראשי זרועות הבטחון. הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי אומר עליהם דברים קשים (מתי בפומבי?). את דגן, ראש המוסד, שמענו ועכשיו גם את דיסקין, במתקפה חסרת תקדים בעוצמתה. לא יודע מה איתכם, אבל אותי זה די מפחיד שאנשים שקולים, שאמורים רק להפסיד ממתקפה על ראש ממשלה ושר בטחון מכהנים (פחות משתלם להעסיק בכיר בטחוני, שמסוכסך עם מספר 1 ומספר 2), שמים את נפשם בכפם ויוצאים נגדם.

ראיון ל"וואלה! ברנז'ה". 25.4.2012

25 באפריל 2012
 

קשה לחשוב על עיתונאים ישראלים המזוהים עם המושג עצמאות מבלי לקחת בחשבון את הפרשן הפוליטי של ערוץ 10 ומגיש תוכנית התחקירים של הערוץ "המקור" (לצד מיקי רוזנטל), רביב דרוקר.

עשר תוכניות לפני סוף העונה ("כאן לא חושבים על פגרה"), וכשערוץ 10 – האכסניה בה מתגורר דרוקר כבר קרוב לעשור – ממשיכה להתנדנד בין חיים ומוות, התפנה דרוקר לשיחת חג עם וואלה! ברנז'ה על מצב אומת התקשורת. כצפוי, לא רק הקפה היה חם. להמשך קריאה.

תביעת הדיבה של רן ארז – הסוף (כנראה)

8 באפריל 2012
 

בשבוע שעבר קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור ערוץ 10 על פסיקת ביהמ"ש השלום וקבע שמה ששידרנו על רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, היה גם אמת וגם תם לב. כמה הערות על החוויה:

1. חמש שנים, אין ספור ישיבות, מתחים, ידיעות בעיתון (הצד השני נעזר במשרד יחסי ציבור ששיווק כל איזה חצי אמירה במשפט המאה הזה, בלי לשכוח, כמובן, להחמיא לעורכי הדין של ארז, גלמן ופעיל). היה שווה? לא, אבל זו לא הייתה החלטה שלנו לפתוח בהליך ומיליון פעם ניסינו להוריד את מר ארז מהעץ. הצענו לו שיבוא, יתראיין, ישפוך חמתו עלינו. לא הלך.

2. כשהתחיל ההליך,  הודעתי בטיפשות שלא אסקר את תפקודו של רן ארז עד תום ההליך. חשבתי שזה נקי יותר. בפועל, זה גרם לכך שחמש שנים לא נגעתי בסיפור ויצרתי תקדים לא חכם שמי שרוצה שקט מאיזשהו כתב או ערוץ, צריך לתבוע אותו. לרן ארז זה לא עולה כסף, השם שלו יעמוד גם בקביעות של פסק הדין (ארז טען שלא אמר כלל את הדברים. ביהמ"ש פסק שאמר), כך שמבחינתו זה WIN WIN.

3. עד מפתח בפרשה היה מנחם כהן, סמנכ"ל משרד החינוך, ששמע את דברי ארז בשיחה המפורסמת ההיא. אם הייתי שר החינוך, לא הייתי משאיר את כהן בתפקידו רק על העדות שהוא נתן בביהמ"ש. זו ממש לא הייתה עדות של מישהו שנחוש לספר את האמת. הוא הלך ימינה וזגזג שמאלה. השופטים, למזלו, לא אמרו דבר על עדותו, אבל אני נשארתי עם התחושה שאם זה סמנכ"ל משרד החינוך, אז איזה ציפיות יכולות להיות לנו מהמשרד הזה?

4. מה שלתחושתי הוביל להפסד שלנו בבית המשפט השלום זו טעות טקטית. הסכמנו להליך גישור לא רשמי, שערכה השופטת ריבה ניב, מחוץ לפרוטוקול. לא סתם הליכי גישור אמורים להיערך עד ידי צד שלישי ונשארים חסויים. במסגרת הניסיונות של השופטת לגמור את זה בפשרה, הסכמנו לתת כל מיני הסכמות לצד השני, להודות כביכול בטעות, שלא ממש הרגשנו שעשינו. בסוף, ההליך התפוצץ, אבל השופטת, כנראה, נשארה עם ההסכמה שלנו (שלא מתועדת, כמובן, כמו כל הדיון) והפכה אותה לפסק הדין בבימ"ש שלום.

5. יולי תמיר – אני מרגיש לא נוח לבוא בטענות לשרת החינוך לשעבר. חלק מהמשפט התנהל בזמן לא נוח, מבחינתה, ברמה האישית. גם הפוסט הזה נכתב בזמן לא נעים. בכל זאת, קיוויתי (קיווינו) שתמיר תעיד בביהמ"ש על מה ששמעה בפרשה הזאת. זה לא קרה. אולי אנחנו לא ניהלנו את זה טוב, אולי באמת הראש שלה היה במקומות אחרים (בצדק).

6. דניאל דורון – רובכם בוודאי לא מכירים את האיש, שמקדיש את חייו לעיסוק בשאלות אידיאולוגיות ונלחם עליהן כמו אריה. בסיפור הזה הוא היה המקור. הוא הסכים לבוא לביהמ"ש, לחשוף את זהותו ולספר את מה שראה. היחס שקיבל מעורכי הדין של הצד השני (וקצת מהשופטת) לא כיבד את האיש בעל הרזומה המכובד, אבל בסוף, עדותו התקבלה והערוץ שהסתמך עליו ניצח. מי אמר שהצדק לא יוצא לאור?

זו הייתה פרשה לא חשובה, שעלתה המון אנרגיה, כסף ולעתים גם עוגמת נפש. היא הסתיימה ככה מכיוון שמנהלי ערוץ 10 – יוסי ורשבסקי, ראודור בנזימן ואורי רוזן סרבו לוותר ובגלל הכשרון המשפטי של גלעד וינקלר, איילת בן חיים ובוקי כצמן (שטען בכשרון במחוזי).

גלובס: ניצחון לרביב דרוקר וערוץ 10: המחוזי דחה את תביעת רן ארז. 2.4.2012

2 באפריל 2012
 

ארז הגיש את התביעה ב-2007 עקב כתבה ששידר דרוקר בזמן שביתת המורים, ובה טען כי השביתה היא חלק מקונספירציה של ארז להחליף את שרת החינוך דאז, יולי תמיר, בעמי איילון ■ ארז ישלם לערוץ 10 ודרוקר 35 אלף שקל הוצאות משפט. להמשך קריאה.

התקשורת מצביעה לבני

26 במרץ 2012
 

לכלי תקשורת מותר להביע עמדה בעד מועמד מסוים בבחירות. אין בעיה, בעיניי, שיתגייס למען אותו מועמד, אם הוא חושב עניינית שהוא ראוי יותר. על בסיס ההנחות הללו, אי אפשר שלא לשים לב שבימים האחרונים כמה כלי תקשורת מרכזיים בישראל הצביעו לבני. ב״ידיעות״ זה ממש בולט. לאורך שנים זה נחשב לכלי התקשורת הביתי של מנהיגת האופוזיציה. הייתה בכך אפילו מידה של צדק לאור היחס הנוראי והלא הגון שהיא מקבלת מ״ישראל היום״. לקראת הפריימריס מחר ״ידיעות״ ממש יוצא מגדרו לדרבן את ״הבוחרים העצמאיים״ (רבאק, מאיפה נולד הקשקוש הזה? עבור לבני בוחרים ״עצמאיים״  עבור מופז רק ״ארגזים״  בדיוק אותם ארגזים שלבני סגרה שיצביעו עבורה, אבל הבריזו לה) ללכת להצביע. מה יקרה אם מופז ינצח? אל תדאגו  ראיון הנצחון יהיה בלעדי ל״ידיעות״ ובצידו תיאור מחמיא להחריד על האיש היחיד שיכול לקחת מנתניהו את ראשות הממשלה.  

מופז נגד לבני – התקשורת הכריעה

מ״הארץ״ קצת יותר הופתעתי. מה בתפקודה העלוב של לבני כמנהיגת אופיזיציה שכנע את העיתון לפרסם בימים האחרונים שורה של מאמרים בעדה? האם העיתון זוכר ללבני את הדרך בה היא ניהלה את המו״מ עם הפלשתינאים? כי מה שאני זוכר מהמו״מ זה שלבני ניהלה במשך שנה שיחות עקרות, סרבה לדבר על ירושלים, לא הגיעה לשום התקדמות בסוגיית הפליטים ובזבזה הזדמנות אדירה שהייתה לה להגיע להסכם. אה, כן וההישג הגדול של המו״מ, אליבא דלבני, זה ששום שבר לא דלף ממנו. איזה יופי. כמה קל לדברים לא לדלוף כשלא קורה כלום.

ב״מעריב״ הטון יותר מאוזן (איזון לא נאמר כאן כקומפלימנט, רק כתיאור עובדתי). הכתבה המרכזית של מוסף השבת של העיתון הייתה שיר תעמולה אחד גדול ליו״ר האופוזיציה. מצד שני, מופז סרב לכתבת ליווי דומה  הוא לא יכול לבוא בטענות (להבדיל מהקוראים שיכולים לחשוב על כמה נקודות שלא חודדו בכתבה עם לבני).

״גלובס״ פרסם אתמול מאמר גדול של לבני. רק של לבני (שוב, חלק מהאשמה נחה במגרש של מופז  ביקשו ממנו מאמר משלו על איראן  הוא סרב  מצד שני, למה הוא צריך לתת אלף מילה על איראן ולא כול כמה לכתוב על המנהיגות הבעייתית של נתניהו?)

בשער האחורי של העיתון מאמר של מתי גולן, שדי מנקה את לבני מאחריות להידרדרותה הדרמטית של ״קדימה״. ראש אופוזיציה לא לוקח שלטון. ראש ממשלה מפסיד, טוען גולן בצדק. אלא שקשה לחשוב על ראש אופוזיציה שהצליח לדרדר את המפלגה שלו מ 28 ל 12-15 מנדטים.

בתקשורת האלקטרונית המצב יותר מורכב, אבל ממה שאני שומע ורואה אפשר להגיד שגם כאן לבני מקבלת טיפול מיטיב לעומת המתחרה.

איך זה קרה? מה גרם לכל אותם כלי תקשורת בבת אחת לתמוך בלבני? הרי לא התכנסה ועדת העורכים וקיבלה החלטה. ממש לא. סביר שלאנטגוניזם הכללי למופז יש יותר מניות בתופעה. את האנטגוניזם הזה הוא הרוויח ביושר, בהתנהלות פוליטית זגזגנית, לעתים תחמנית ומאוד לא הגונה כלפי לבני. מצד שני, ברור לי לגמרי איך הוא יפרש את ההתגייסות של התקשורת כנגדו בימים של ״להמוצ או לחדול״, מבחינתו: השבט הלבן נרתם למנוע מהפרסי להתמודד לראשות הממשלה. אם מופז ינצח, הוא יצטרך הרבה גדלות נפש כדי להתעלות מעל מיצי הקיבה האלה ולנסות לרתום את אותם כותבים ועורכים, כדי שבבחירות נגד נתניהו הם יפגינו את אותה מידה של איזון.

נתניהו תמך בהתנתקות

16 במרץ 2012
 

האם בנימין נתניהו באמת מאמין שהתנגד להתנתקות או שהוא בטוח שאם יגיד את זה מספיק פעמים, בסוף ימותו כל האנשים שזוכרים מה באמת קרה שם?

אתמול דיבר נתניהו בכנסת. הוא חזר על שורות די קבועות שלו בעניין ההתנתקות, איך הזהיר, איך חזה, איך לא האמינו לו וכו׳. בחדשות שידרתי את הכותרות של נאומו והזכרתי שנתניהו הצביע בעד ההתנתקות. מייד הגיעה התגובה הפבלובית מלשכת ראש הממשלה. הוא התנגד, התנגד, התפטר.

הנה העובדות:

ראש הממשלה שרון הציג לראשונה את תוכנית ההתנתקות בכנס הרצליה בדצמבר 2003. נתניהו לא התנגד. בפברואר 2004 שרון העלה הילוך והודיע לסיעת הליכוד שהורה להכין עבודת מטה לפינוי חד צדדי של יישובים. נתניהו הודיע ש״הרכבת כבר יצאה מהתחנה״, כלומר, זו כבר עובדה מוגמרת ולכן, אין טעם להתנגד. במאי 2004 ערך שרון משאל בנושא ההתנתקות בקרב מתפקדי הליכוד. נתניהו הודיע שהוא תומך. תומך. כמוהו הודיעו גם לימור לבנת וסילבן שלום. שלושתם היו בטוחים ששרון ינצח בקלות ולא רצו לצאת נגדו. שרון הפסיד. נתניהו עדיין לא שינה את עמדתו. הוא עשה קולות של מחאה, אבל בהובלת ציפי לבני הסכים ל״פשרת קרלטון״. הפשרה קבעה שההתנתקות תאושר בממשלה ובכנסת ותובא שוב סופית לממשלה בזמן הביצוע. נתניהו הסכים. הוא הצביע בעד ההתנתקות בממשלה ובכנסת (לא לפני שאיים להתפטר, דרש משאל עם ונסוג בו עם הזנב בין הרגליים), הוא לא עזר ל״כתומים״. הם יכולים לספר על זה בצורה הכי בוטה. הוא השאיר את מתיישבי גוש קטיף, מועצת יש״ע והמורדים בליכוד בלי תמיכה. שוב ושוב הם עלו אליו לרגל, שוב ושוב הוא אכזב אותם. ההתנתקות נקבעה ל 15 באוגוסט 2005. שמונה ימים לפני כן, כשלהתנגדותו לא הייתה שום משמעות בכל הקשור לסיכול הפינוי (אבל בהחלט הוסיפה גחלים מיותרות למדורת החשש מפינוי אלים), נתניהו התפטר מהממשלה. ״פשרת קרלטון״ קבעה, כאמור, שהממשלה תאשר את התוכנית שוב עם ביצועה. היה ברור לכול שזה אישור טכני – פורמלי לחלוטין, שנועד רק לתת לשרי הליכוד סולם להיאחז בו. נתניהו מנצל אותו היום כדי לשכתב את ההיסטוריה ולטעון שהתנגד לתוכנית. הוא לא מזכיר שהתנגדותו באה, כאמור, שנה ותשעה חודשים אחרי שהתוכנית יצאה לדרך, אחרי שאושרה בתמיכתו בכנסת ובממשלה, אחרי שהפכה לעובדה מוגמרת. אגב, גם כשהתפטר נתניהו אמר לכתבים שהוא אינו חושב שיהודים צריכים לחיות ברצועת עזה, הוא רק מסויג מהאופן בו בוצעה התוכנית. מה שבאמת גרם לו להתפטר זה סקרים (לא מדויקים), שהראו לו שעוזי לנדאו, מנהיג מורדי הליכוד, יותר פופולארי ממנו בליכוד. זה ולא החשש מטילים באשדוד.

אז למה נתניהו בכלל מזכיר ביוזמתו את האפיזודה הלא סימפטית, מבחינתו? למה במקום להדחיק אותה, הוא מעלה אותה בנאומים? האם הוא כבר התחיל להאמין בהיסטוריה המשוכתבת שלו? או שהוא פשוט חושב שאנחנו מספיק מטומטמים לקנות את זה?