ארכיון: רביב דרוקר

תביעת הדיבה של רן ארז – הסוף (כנראה)

8 באפריל 2012
 

בשבוע שעבר קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור ערוץ 10 על פסיקת ביהמ"ש השלום וקבע שמה ששידרנו על רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, היה גם אמת וגם תם לב. כמה הערות על החוויה:

1. חמש שנים, אין ספור ישיבות, מתחים, ידיעות בעיתון (הצד השני נעזר במשרד יחסי ציבור ששיווק כל איזה חצי אמירה במשפט המאה הזה, בלי לשכוח, כמובן, להחמיא לעורכי הדין של ארז, גלמן ופעיל). היה שווה? לא, אבל זו לא הייתה החלטה שלנו לפתוח בהליך ומיליון פעם ניסינו להוריד את מר ארז מהעץ. הצענו לו שיבוא, יתראיין, ישפוך חמתו עלינו. לא הלך.

2. כשהתחיל ההליך,  הודעתי בטיפשות שלא אסקר את תפקודו של רן ארז עד תום ההליך. חשבתי שזה נקי יותר. בפועל, זה גרם לכך שחמש שנים לא נגעתי בסיפור ויצרתי תקדים לא חכם שמי שרוצה שקט מאיזשהו כתב או ערוץ, צריך לתבוע אותו. לרן ארז זה לא עולה כסף, השם שלו יעמוד גם בקביעות של פסק הדין (ארז טען שלא אמר כלל את הדברים. ביהמ"ש פסק שאמר), כך שמבחינתו זה WIN WIN.

3. עד מפתח בפרשה היה מנחם כהן, סמנכ"ל משרד החינוך, ששמע את דברי ארז בשיחה המפורסמת ההיא. אם הייתי שר החינוך, לא הייתי משאיר את כהן בתפקידו רק על העדות שהוא נתן בביהמ"ש. זו ממש לא הייתה עדות של מישהו שנחוש לספר את האמת. הוא הלך ימינה וזגזג שמאלה. השופטים, למזלו, לא אמרו דבר על עדותו, אבל אני נשארתי עם התחושה שאם זה סמנכ"ל משרד החינוך, אז איזה ציפיות יכולות להיות לנו מהמשרד הזה?

4. מה שלתחושתי הוביל להפסד שלנו בבית המשפט השלום זו טעות טקטית. הסכמנו להליך גישור לא רשמי, שערכה השופטת ריבה ניב, מחוץ לפרוטוקול. לא סתם הליכי גישור אמורים להיערך עד ידי צד שלישי ונשארים חסויים. במסגרת הניסיונות של השופטת לגמור את זה בפשרה, הסכמנו לתת כל מיני הסכמות לצד השני, להודות כביכול בטעות, שלא ממש הרגשנו שעשינו. בסוף, ההליך התפוצץ, אבל השופטת, כנראה, נשארה עם ההסכמה שלנו (שלא מתועדת, כמובן, כמו כל הדיון) והפכה אותה לפסק הדין בבימ"ש שלום.

5. יולי תמיר – אני מרגיש לא נוח לבוא בטענות לשרת החינוך לשעבר. חלק מהמשפט התנהל בזמן לא נוח, מבחינתה, ברמה האישית. גם הפוסט הזה נכתב בזמן לא נעים. בכל זאת, קיוויתי (קיווינו) שתמיר תעיד בביהמ"ש על מה ששמעה בפרשה הזאת. זה לא קרה. אולי אנחנו לא ניהלנו את זה טוב, אולי באמת הראש שלה היה במקומות אחרים (בצדק).

6. דניאל דורון – רובכם בוודאי לא מכירים את האיש, שמקדיש את חייו לעיסוק בשאלות אידיאולוגיות ונלחם עליהן כמו אריה. בסיפור הזה הוא היה המקור. הוא הסכים לבוא לביהמ"ש, לחשוף את זהותו ולספר את מה שראה. היחס שקיבל מעורכי הדין של הצד השני (וקצת מהשופטת) לא כיבד את האיש בעל הרזומה המכובד, אבל בסוף, עדותו התקבלה והערוץ שהסתמך עליו ניצח. מי אמר שהצדק לא יוצא לאור?

זו הייתה פרשה לא חשובה, שעלתה המון אנרגיה, כסף ולעתים גם עוגמת נפש. היא הסתיימה ככה מכיוון שמנהלי ערוץ 10 – יוסי ורשבסקי, ראודור בנזימן ואורי רוזן סרבו לוותר ובגלל הכשרון המשפטי של גלעד וינקלר, איילת בן חיים ובוקי כצמן (שטען בכשרון במחוזי).

גלובס: ניצחון לרביב דרוקר וערוץ 10: המחוזי דחה את תביעת רן ארז. 2.4.2012

2 באפריל 2012
 

ארז הגיש את התביעה ב-2007 עקב כתבה ששידר דרוקר בזמן שביתת המורים, ובה טען כי השביתה היא חלק מקונספירציה של ארז להחליף את שרת החינוך דאז, יולי תמיר, בעמי איילון ■ ארז ישלם לערוץ 10 ודרוקר 35 אלף שקל הוצאות משפט. להמשך קריאה.

התקשורת מצביעה לבני

26 במרץ 2012
 

לכלי תקשורת מותר להביע עמדה בעד מועמד מסוים בבחירות. אין בעיה, בעיניי, שיתגייס למען אותו מועמד, אם הוא חושב עניינית שהוא ראוי יותר. על בסיס ההנחות הללו, אי אפשר שלא לשים לב שבימים האחרונים כמה כלי תקשורת מרכזיים בישראל הצביעו לבני. ב״ידיעות״ זה ממש בולט. לאורך שנים זה נחשב לכלי התקשורת הביתי של מנהיגת האופוזיציה. הייתה בכך אפילו מידה של צדק לאור היחס הנוראי והלא הגון שהיא מקבלת מ״ישראל היום״. לקראת הפריימריס מחר ״ידיעות״ ממש יוצא מגדרו לדרבן את ״הבוחרים העצמאיים״ (רבאק, מאיפה נולד הקשקוש הזה? עבור לבני בוחרים ״עצמאיים״  עבור מופז רק ״ארגזים״  בדיוק אותם ארגזים שלבני סגרה שיצביעו עבורה, אבל הבריזו לה) ללכת להצביע. מה יקרה אם מופז ינצח? אל תדאגו  ראיון הנצחון יהיה בלעדי ל״ידיעות״ ובצידו תיאור מחמיא להחריד על האיש היחיד שיכול לקחת מנתניהו את ראשות הממשלה.  

מופז נגד לבני – התקשורת הכריעה

מ״הארץ״ קצת יותר הופתעתי. מה בתפקודה העלוב של לבני כמנהיגת אופיזיציה שכנע את העיתון לפרסם בימים האחרונים שורה של מאמרים בעדה? האם העיתון זוכר ללבני את הדרך בה היא ניהלה את המו״מ עם הפלשתינאים? כי מה שאני זוכר מהמו״מ זה שלבני ניהלה במשך שנה שיחות עקרות, סרבה לדבר על ירושלים, לא הגיעה לשום התקדמות בסוגיית הפליטים ובזבזה הזדמנות אדירה שהייתה לה להגיע להסכם. אה, כן וההישג הגדול של המו״מ, אליבא דלבני, זה ששום שבר לא דלף ממנו. איזה יופי. כמה קל לדברים לא לדלוף כשלא קורה כלום.

ב״מעריב״ הטון יותר מאוזן (איזון לא נאמר כאן כקומפלימנט, רק כתיאור עובדתי). הכתבה המרכזית של מוסף השבת של העיתון הייתה שיר תעמולה אחד גדול ליו״ר האופוזיציה. מצד שני, מופז סרב לכתבת ליווי דומה  הוא לא יכול לבוא בטענות (להבדיל מהקוראים שיכולים לחשוב על כמה נקודות שלא חודדו בכתבה עם לבני).

״גלובס״ פרסם אתמול מאמר גדול של לבני. רק של לבני (שוב, חלק מהאשמה נחה במגרש של מופז  ביקשו ממנו מאמר משלו על איראן  הוא סרב  מצד שני, למה הוא צריך לתת אלף מילה על איראן ולא כול כמה לכתוב על המנהיגות הבעייתית של נתניהו?)

בשער האחורי של העיתון מאמר של מתי גולן, שדי מנקה את לבני מאחריות להידרדרותה הדרמטית של ״קדימה״. ראש אופוזיציה לא לוקח שלטון. ראש ממשלה מפסיד, טוען גולן בצדק. אלא שקשה לחשוב על ראש אופוזיציה שהצליח לדרדר את המפלגה שלו מ 28 ל 12-15 מנדטים.

בתקשורת האלקטרונית המצב יותר מורכב, אבל ממה שאני שומע ורואה אפשר להגיד שגם כאן לבני מקבלת טיפול מיטיב לעומת המתחרה.

איך זה קרה? מה גרם לכל אותם כלי תקשורת בבת אחת לתמוך בלבני? הרי לא התכנסה ועדת העורכים וקיבלה החלטה. ממש לא. סביר שלאנטגוניזם הכללי למופז יש יותר מניות בתופעה. את האנטגוניזם הזה הוא הרוויח ביושר, בהתנהלות פוליטית זגזגנית, לעתים תחמנית ומאוד לא הגונה כלפי לבני. מצד שני, ברור לי לגמרי איך הוא יפרש את ההתגייסות של התקשורת כנגדו בימים של ״להמוצ או לחדול״, מבחינתו: השבט הלבן נרתם למנוע מהפרסי להתמודד לראשות הממשלה. אם מופז ינצח, הוא יצטרך הרבה גדלות נפש כדי להתעלות מעל מיצי הקיבה האלה ולנסות לרתום את אותם כותבים ועורכים, כדי שבבחירות נגד נתניהו הם יפגינו את אותה מידה של איזון.

נתניהו תמך בהתנתקות

16 במרץ 2012
 

האם בנימין נתניהו באמת מאמין שהתנגד להתנתקות או שהוא בטוח שאם יגיד את זה מספיק פעמים, בסוף ימותו כל האנשים שזוכרים מה באמת קרה שם?

אתמול דיבר נתניהו בכנסת. הוא חזר על שורות די קבועות שלו בעניין ההתנתקות, איך הזהיר, איך חזה, איך לא האמינו לו וכו׳. בחדשות שידרתי את הכותרות של נאומו והזכרתי שנתניהו הצביע בעד ההתנתקות. מייד הגיעה התגובה הפבלובית מלשכת ראש הממשלה. הוא התנגד, התנגד, התפטר.

הנה העובדות:

ראש הממשלה שרון הציג לראשונה את תוכנית ההתנתקות בכנס הרצליה בדצמבר 2003. נתניהו לא התנגד. בפברואר 2004 שרון העלה הילוך והודיע לסיעת הליכוד שהורה להכין עבודת מטה לפינוי חד צדדי של יישובים. נתניהו הודיע ש״הרכבת כבר יצאה מהתחנה״, כלומר, זו כבר עובדה מוגמרת ולכן, אין טעם להתנגד. במאי 2004 ערך שרון משאל בנושא ההתנתקות בקרב מתפקדי הליכוד. נתניהו הודיע שהוא תומך. תומך. כמוהו הודיעו גם לימור לבנת וסילבן שלום. שלושתם היו בטוחים ששרון ינצח בקלות ולא רצו לצאת נגדו. שרון הפסיד. נתניהו עדיין לא שינה את עמדתו. הוא עשה קולות של מחאה, אבל בהובלת ציפי לבני הסכים ל״פשרת קרלטון״. הפשרה קבעה שההתנתקות תאושר בממשלה ובכנסת ותובא שוב סופית לממשלה בזמן הביצוע. נתניהו הסכים. הוא הצביע בעד ההתנתקות בממשלה ובכנסת (לא לפני שאיים להתפטר, דרש משאל עם ונסוג בו עם הזנב בין הרגליים), הוא לא עזר ל״כתומים״. הם יכולים לספר על זה בצורה הכי בוטה. הוא השאיר את מתיישבי גוש קטיף, מועצת יש״ע והמורדים בליכוד בלי תמיכה. שוב ושוב הם עלו אליו לרגל, שוב ושוב הוא אכזב אותם. ההתנתקות נקבעה ל 15 באוגוסט 2005. שמונה ימים לפני כן, כשלהתנגדותו לא הייתה שום משמעות בכל הקשור לסיכול הפינוי (אבל בהחלט הוסיפה גחלים מיותרות למדורת החשש מפינוי אלים), נתניהו התפטר מהממשלה. ״פשרת קרלטון״ קבעה, כאמור, שהממשלה תאשר את התוכנית שוב עם ביצועה. היה ברור לכול שזה אישור טכני – פורמלי לחלוטין, שנועד רק לתת לשרי הליכוד סולם להיאחז בו. נתניהו מנצל אותו היום כדי לשכתב את ההיסטוריה ולטעון שהתנגד לתוכנית. הוא לא מזכיר שהתנגדותו באה, כאמור, שנה ותשעה חודשים אחרי שהתוכנית יצאה לדרך, אחרי שאושרה בתמיכתו בכנסת ובממשלה, אחרי שהפכה לעובדה מוגמרת. אגב, גם כשהתפטר נתניהו אמר לכתבים שהוא אינו חושב שיהודים צריכים לחיות ברצועת עזה, הוא רק מסויג מהאופן בו בוצעה התוכנית. מה שבאמת גרם לו להתפטר זה סקרים (לא מדויקים), שהראו לו שעוזי לנדאו, מנהיג מורדי הליכוד, יותר פופולארי ממנו בליכוד. זה ולא החשש מטילים באשדוד.

אז למה נתניהו בכלל מזכיר ביוזמתו את האפיזודה הלא סימפטית, מבחינתו? למה במקום להדחיק אותה, הוא מעלה אותה בנאומים? האם הוא כבר התחיל להאמין בהיסטוריה המשוכתבת שלו? או שהוא פשוט חושב שאנחנו מספיק מטומטמים לקנות את זה?

לבני ניסתה להיות פוליטיקאית

11 במרץ 2012
 

לא הרבה תפקידים היו ללבני לחלק בכנסת הנוכחית. ככה זה באופוזיציה. מתישהו התפנה תפקיד יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה. לא ג'וב חלומות, אבל משהו. לבני יכלה לתת אותו ליוחנן פלסנר, אז עדיין בצד שלה. יכלה לתת אותו לזאב ביילסקי, אז עדיין בצד שלה, אבל החליטה לתת אותו לרונית תירוש. למה? רשמית, כי מגיע לה. לא רשמית, לבני ציפתה שהתפקיד יעביר את תירוש לצד שלה. תירוש קיבלה את התפקיד, הורידה קצת את הראש מתחת למים לתקופה מסויימת וכמובן, שחברה למופז בשנייה בה זה היה רלוונטי. פלסנר וביילסקי היום בצד של מופז. בטח לא בגלל הסיפור הקטן הזה. בטוח גם שהוא לא תרם לקשריהם עם יושבת הראש.

במנגנון "קדימה", שמרה לבני על משרתו של רוני בן חמו כמנהל מרחב הדרום של "קדימה". עוד יותר חשוב, בן חמו הוא פוקד גדול של "קדימה" באזור אופקים. אנשיה של לבני חזרו ואמרו שאין קשר בין העסקתו לתמיכה בלבני, אבל שבן חמו תומך בלבני. לפני שבוע בן חמו הודיע שהוא תומך במופז. לבני גם שמרה על משרה קטנה ב"קדימה" עבור הבן של עזרא נחום, פוקד גדול מרמת גן. שוב, טענו אנשיה, לא היה שום קשר בין העסקתו לבין תמיכת נחום בלבני, אבל באותה נשימה הם סיפרו לקראת הפריימריז ,שנחום, אקס מחנה שאול מופז, יתמוך בלבני. לא סתם יתמוך. לבני אפילו נפגשה איתו והציעה לו את תפקיד ראש המטה שלה. נחום אמר בנימוס "לא" והודיע על תמיכה במופז.

לבני עזרה לאלי אפללו לקבל תפקיד חלומות של יו"ר עמית של קרן קיימת לישראל. כנראה שכל אחד מכם היה רוצה את חוזה ההעסקה שלו בקק"ל (יום אחד עוד תתגלה חגיגת המשכורות, הנסיעות וההטבות של בכירי קק"ל). לבני, מן הסתם, חשבה שזה יעזור לה עם אפללו, איש חשוב בקרב מתפקדי עפולה והעמק. ובכן, אפללו , שבבחירות הקודמות תמך בה, הודיע שהוא תומך במופז. עם התפטרותו נכנס לכנסת אבי דואן, ראש מטה מופז.

אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל השורה התחתונה ברורה. עשו ללבני בית ספר. היא לא יודעת לשחק במגרש הזה, היא לא מבינה שקשר עם האנשים הללו לא נקנה במינוי אחד. הם דורשים קשר מתמשך, אמיתי, או שלפחות ייראה כמו אמיתי. זה רק מעליב אותם שבאמצעות איזה מינוי, לבני חושבת שהיא קונה את תמיכתם.

הפוקדים הגדולים של "קדימה" מצביעים מופז בגדול. אפילו אחמד דבאח, כלי הנשק הכי חשוב של לבני בקרב הפוקדים הגדולים, מתנדנד. דבאח הוא איש עסקים אמיד בתחום הבשר. הוא פקד אלפי אנשים באזור דיר אל אסד (המספרים משתנים ונעים בין 2,000 ל 3,000). דבאח היה לגמרי בצד של לבני. הוא רוצה להתמודד לכנסת הבאה, הוא חבר של עמרי וגלעד שרון, הוא היה לבני מכף רגל עד ראש. עכשיו הוא לא. הוא אמר לי היום שזה עוד לא סופי, אבל יש מו"מ וכנראה יתמוך במופז. איך אמר לי פעם אהוד ברק – כשהגלים בצד שלך, כל דבר שאתה עושה, מצליח. עכשיו הגלים בצד של מופז.

עוד מילה אחת. אלו הפריימריז הראשונים שאנחנו מסקרים בעלטה מוחלטת. אין סקרים. עם כל הביקורת על סקרים, הם נותנים איזושהי תמונת מצב. עכשיו אין כלום. אבי דיכטר עשה לפני כמה ימים סקר באמצעות מכון "דיאלוג". לדברי אחד ממקורביו, התוצאות היו 36% ללבני, 25% למופז ו – 11% לדיכטר. לפי מכון המחקר, 70% אמרו שיבואו להצביע ואם דיכטר יורד, כמעט כל מצביעיו עוברים למופז. לא ראיתי את הסקר במו עיניי, כך שהדיווח הזה בערבון מוגבל. ייתכן שזו מניפולציה. די ברור שאם באמת יבואו 70% ממתפקדי "קדימה" לקלפי, לבני תנצח, אלא שלפי מיטב ההערכות, יבואו 40%-50% בלבד ובאחוז ההצבעה הזה, כנראה, שמצבו של מופז דומה הרבה יותר למצבו בקרב הפוקדים הגדולים. האתגר הגדול האמיתי שלו יהיה להשאיר את ציפי לבני ב"קדימה". זה, כנראה, בלתי אפשרי בשלב הזה.

ניהול המשבר (הלא נכון) של "קשת"

11 במרץ 2012
 

כל כך הרבה איי קיו יש ב"קשת" עד שכמעט קשה להבין מי מנהל את המשבר הנוכחי. אני בטח האחרון לחשוד ב"ידיעות אחרונות" ובכתב רז שכניק בענייניות, אבל קראתי את התחקיר ומדובר בתחקיר משכנע ויסודי. קשה מאוד לערער את עובדות היסוד שלו. "קשת" הלכה עם הראש בקיר, בניסיון כמעט בלתי אפשרי לנצח את העובדות. התוצאה- הרשות השנייה כבר בעניין ומשרד הבריאות והרשות למלחמה בסמים וחברי כנסת ואת התסבוכת הזאת יהיה קשה מאוד להעלים. גרוע מכך, מבחינת "קשת", בסופו של דבר, "ידיעות" ינצחו ו"קשת" גם ישלמו את מחיר המעשים הבעייתיים וגם ייראו כמי שהכחישו ונלחמו בבעיות אמיתיות. בתרגום למציאות – הם גם ישלמו לשיינפיין, גם יצטרכו להתנצל וגם ישלמו מחיר פנימי.

ל"קשת" הייתה דרך אחרת, קלה הרבה יותר להתמודד עם התחקיר:

1. להודיע על הקמת צוות בלתי תלוי לבדיקת כל העובדות. להעמיד בראשו אדם עם אינטגריטי בלתי מעורערים, שופט בדימוס וכד' ולצידו פסיכיאטר ואיש טלוויזיה ותיק ומנוסה. להודיע שלצוות תהיה נגישות מוחלטת לכל המסמכים, לתיעוד השקט של "האח הגדול" ולכל אנשי "קשת" . הצוות יתבקש להנפיק דו"ח חקירה תוך חודשיים. זה כבר ייתן חודשיים של שקט יחסי. וישים את "קשת" בעמדה של חברה, שרוצה לדעת את האמת ולא מפחדת להתעמת איתה ולא בעמדה הדפנסיבית, שהיא נמצאת כרגע.

2. לבדל ככל האפשר בין מה שקורה עכשיו, בעונה הזאת וזו שקדמה לה, לעונות בהן אילן רבינוביץ שימש כפסיכיאטר של הבית. צריך לעשות את זה בעדינות, לא לזרוק את רבינוביץ לכלבים בצורה בוטה (אסור ל"קשת" להגיע לעימות חזיתי עם רבינוביץ'), אבל בהחלט להגיד – שבשתי העונות האחרונות אף אחד לא קיבל כדורים (בהנחה שזו האמת), שרבינוביץ הוא פסיכיאטר מוערך ומכובד, אבל גם ב"קשת" חשבו אחרי העונה השנייה שאולי הוא פחות מתאים לסיטואציה כמו "האח הגדול" ולכן, הוחלף. בקיצור, להגיד לציבור – כן, היו בעיות, אבל זה היה מזמן, ממש מזמן, טיפלנו בהן בזמן אמת כדי שלא יחזרו והיום הכול מבריק ומצוחצח.

3. לבקש מכל המתמודדים שקיבלו כדורים ורואים עצמם נפגעים להגיע להעיד בפני צוות הבדיקה. להבטיח להם חיסיון על שמם ועדותם ולהודיע שבמידה וייקבע על ידי הצוות, שניתן להם טיפול בעייתי, הם יפוצו ביד נדיבה.

פעם פרסם רונאל פישר ב"מעריב" תחקיר על כך שיש סיליקון בחלב של תנובה. רוב מכריע של הקוראים לא ידע אם זה בסדר בכלל שיש סיליקון, אם חובה שיהיה, או שזו סכנת נפשות, אבל "תנובה" הכחישה בנחרצות. אה, הבנו. זה מסוכן. בסוף, התברר שהיה סיליקון. "תנובה" ספגה נזק עצום. על הדרך התברר שיש בכלל ויכוח מדעי אם סיליקון בחלב מזיק או לא, אבל זה כבר לא שינה לאף אחד. המלחמה הייתה על העובדות ובמלחמה הזאת, "תנובה" הפסידה. אם "קשת" לא הייתה נלחמת על העובדות ומחבקת את התחקיר, הסיפור היה מת די מהר. את מי מעניין מה קרה לסער שיינפיין לפני שנתיים? כן, זה מעניין, אבל ליומיים – שלושה ולא יותר מזה. אם "קשת" הייתה משווקת את הסיפור שייתכן ובחרנו פסיכיאטר לא מתאים לנסיבות הללו, טעינו ותיקנו, היה סיכוי לא קטן לספוג נזקים קטנים. נכון, זה היה מצריך את "קשת" להתעמת עם בכיריה, יורם זק ואלעד קופרמן. הם היו צריכים ללכת לצוות הבדיקה, לתת הסברים, אולי היו סופגים בסוף הערות לא מחמיאות, אבל ההימור שעכשיו זה לא יקרה, הוא הימור מסוכן מדי, מה עוד שלהפקה יכול להיות נימוק מאוד משכנע – כן, ידענו שהוא נותן כדורים. כן, ידענו שהם רוצים לצאת והוא משכנע אותם להישאר, אבל הוא האוטוריטה המקצועית. מה ציפיתם, שלא נעשה כדברו? בכל זאת, בסוף העונה החלפנו את הפסיכיאטר, מה שאומר שהסקנו מסקנות.

אגב, לא מאוחר ל"קשת" לשנות אסטרטגיה. תמיד במשבר אתה בטוח שאם כבר הלכת בדרך אחת, אז לעבור לדרך אחרת, רק יחמיר את מצבך. לא נכון. זה יקטין את הנזק ועדיף מלהמשיך מלחמה שאתה לא יכול לנצח בה.

גלובס: דרוקר על "האח הגדול": "בסוף יתנצלו וישלמו לשיינפיין". 11.3.2012

11 במרץ 2012
 

על רקע תחקיר "ידיעות" על חלוקת כדורים פסיכיאטריים למשתתפי "האח הגדול", דרוקר מגיב בבלוג שלו על התנהלות קשת: "היא הלכה עם הראש בקיר – בסוף היא תשלם את מחיר המעשים וגם תיראה כמי שהכחישה ונלחמה בבעיות אמיתיות". להמשך קריאה.

5 הערות על הסדר הטיעון (המביש) עם ארקדי גיידמק

18 בפברואר 2012
 

1. איזו פדיחה של הפרקליטות. רדפו אדם במשך שנים, ניהלו חקירה חובקת עולם, מיררו לו את החיים ובסוף, גמרו את זה עם קשקוש בלבוש.

2. כן, זה קורה. יש תקלות, אבל כאן זה הרבה יותר מזה. כל אחד שהכיר את התיק הזה באופן רופף, אפילו כותב שורות אלו, ידע כבר להגיד לפני שנה שזה ייגמר ככה. רק הפרקליטות התעקשה והתעקשה. מה אכפת לה. זה לא הלילות שלהם שהולכים לאיבוד על חרדות.

3. בכל השנים בהם התנהל התיק הזה, ארקדי אמר שזה קשקוש. הוא עשה את זה בדרכו המגושמת, אולי נכון יותר לומר, המביכה. "מר דנינו, זה ארקדי" וכאלה. מודעות בעיתונים, מסיבות עיתונאים מוזרות. אוטומטית, ההופעות שלו שמו אותנו בצד השני, מה עוד שהמשטרה והפרקליטות אמרו "הלבנת הון", "מאות מיליונים" וכאלה. בסוף, התברר שהטייקון המוזר צדק. האם דנינו יתנצל? אלה רובינק פרקליטת מיסוי וכלכלה הפורשת? השתגעתם? רובינק עוד לא התנצלה בפני ויינרוט (שם זה יותר לדור), אז ארקדי?

4. הפדיחה בתיק של ארקדי היא חלק ממסכת הרבה יותר גדולה ונוראית. יום אחד החליט מישהו בשלטון שלנו שחייבים להוכיח לקהילה הבינלאומית שאנחנו באמת נלחמים בהלבנת הון. זה היה אחרי שארה"ב שמה אותנו באיזו רשימה שחורה שלהם. איך עושים את זה? החליטו להעמיד לדין שורה של פקידי בנק אומללים ואת ארקדי גיידמק. רוב התיקים הללו הסתיימו בזיכוי מהדהד. חלקם גם תוך מתיחת ביקורת קשה על הפרקליטות, פרקליטות מיסוי וכלכלה. האם נעשה תחקיר אירוע בפרקליטות? האם מישהו הפיק לקחים? הסיק מסקנות? השאלות הללו משעממות אפילו אותי. זה נשמע כמו מחזור של מאתיים אלף כתבות בעבר, אבל על רקע ההתעקשות של הפרקליטות שאין צורך בעוד איסטנציה שתבדוק אותה, אז אולי אין ברירה אלא לשעמם.

5. ולא הייתי כותב את כל זה, אם לא היה בא איזה נציג פרקליטות חצוף לבית המשפט והסביר לנו, מטומטמים שכמונו, שהמטרה של כתבי האישום הללו זה לאו דווקא הרשעה, זה בכלל משהו אחר. הוא בעניין של שינוי תרבות, שינוי נורמות. אני מאחל לנציג הפרקליטות הזה שיעמידו אותו לדין על עבירה פלילית, שיצטרך לשכור עורך דין ויבזבז עליו את כל חסכונותיו, שייקחו אותו מביתו מול אשתו וילדיו, רצוי באזיקים, יצלמו אותו בבית משפט במיליון פלאשים ומצלמות, ישעו אותו מעבודתו לשנתיים – שלוש ובתום מאות לילות ללא שינה, יזכה אותו השופט. אז אולי הוא יבין שכתב אישום פלילי לא נועד כדי לשנות נורמות. הוא נועד להרשיע אנשים, שביצעו עבירות פליליות. בטח, בדרך אפשר להשיג שינוי נורמות, אפשר לדאוג שפקידי בנק יקפידו יותר על קיום החוק לאיסור הלבנת הון, ברור, אבל מה שהוא באמת היה צריך להגיד זה: "בשם הפרקליטות והמשטרה אני מבקש להתנצל בפני ארקדי גיידמק ושאר הנאשמים, שזוכו בפרשת הדסק הצרפתי והדסק הרוסי. אין לנו דרך לפצות אתכם על כל עוגמת הנפש והייסורים שנגרמו לכם, אבל אני מבטיח לכם שנחקור את עצמנו היטב, נודיע לכם על תוצאות התחקיר ואה, כן, ניכנס אתכם גם למו"מ על פיצויים".