ארכיון: רביב דרוקר

האם החילו את "מבחן בוזגלו" על כבוד השופט דנציגר?

20 בספטמבר 2011
 

לא. חד משמעית, לא. טוב, אהיה פחות נחרץ. אני חושב שלא.

הנה העובדות, כפי שאני מכיר אותן: השופט העליון דהיום, יורם דנציגר היה עורך דינו של שלמה לחיאני, לפני ואחרי שהפך לראש עיריית בת ים. הוא גם שותף שלו באיזושהי דרך בנכס בנתניה. לחיאני לא שילם לדנציגר על שירותיו המשפטיים האישיים בזמן שהיה ראש עירייה והוא טיפל בו לא מעט. בו זמנית, עיריית בת ים, שבשליטת לחיאני, שילמה הרבה כסף לעו"ד דנציגר על שירותים משפטיים שנתן לעירייה. הרבה מאוד כסף. בהנחה שאלו הן העובדות, האם ראוי להעמיד לדין את דנציגר? לעניות דעתי, ממש לא, בדיוק כשם שלדעתי, כתב האישום נגד עו"ד יעקב ויינרוט אינו מוצדק. יש נורמה בשוק עורכי הדין והיא נורמה לא ראויה. עורכי הדין מהשורה הראשונה מייצגים אישי ציבור בענייניהם הפרטיים בלי כסף, או בהנחות גדולות. עו"ד רמי כספי אפילו הודה בזה בעיתון. ייצגתי את פואד ופרס בפני מבקר המדינה בלי כסף. למה, שאל המראיין. כי הם חברים שלי, ענה כספי.

אותם עורכי דין נזקקים לעתים לאותם אישי ציבור בעניינים אחרים. זה לא בסדר, זה לא ראוי, זה מעצבן, אבל בעיניי, זו לא עבירה פלילית ובטח לא שוחד. אם מישהו היה שואל אותי, הייתי אומר – בואו נהפוך את הנושא לשקוף. אם נדע כמה אלי זהר גובה מאולמרט (הוא גובה?), נוכל לשפוט כמה ניגוד עניינים יש בפעולה של זהר, אם תהיה פעולה כזו, מול שר התמ"ת אולמרט.

אבל זו לא הנקודה. מה שצורם בסיפור הזה, זו הדרך בה נהגה המשטרה והפרקליטות עד עתה בעו"ד דנציגר. אני לא רוצה להיות דמגוג. ברור ששופט עליון לא יזכה ליחס של עבריין סמים זוטר. לא צריך לזכות. מצד שני, חקירה כזאת היא חלון הראווה של מערכת המשפט, הרבה יותר מחקירת ראש ממשלה או נשיא. זו חקירה של 'אחד משלנו' ופה המערכת נבחנת. במבחן הזה, עד כמה שאני מכיר את העובדות, המערכת נכשלה. קודם, עיכבו את חקירת לחיאני זמן רב עד שיגיע אישור לחקור את דנציגר. בינתיים, חלף הרבה זמן במהלכו דנציגר יכול היה להתכונן. חשוד אחר לא היה מקבל את זה. אחר כך, חקרו מהר. נהדר. הלוואי על כולם, אבל אף אחד לא מקבל את מהירות הטיפול שקיבל דנציגר. בסוף, המשטרה המליצה בפומבי לסגור את התיק בעילה של "חוסר אשמה". כמה פעמים שמעתם שהמשטרה בתיקים כאלה מזדרזת להודיע "חוסר אשמה"? בדרך כלל, הם אומרים חוסר ראיות ורק אחרי שהצד השני נזעק ומערער וכו', הם מסכימים לשקול לשנות ל"חוסר אשמה".

למען הזהירות, ייתכן שאני לא מכיר את כל העובדות, אבל אני מתקשה לראות את ההבדל העקרוני בין המקרה הזה למקרה של ויינרוט. בויינרוט, מאשימה הפרקליטות, נתן עורך הדין הנחה גדולה לעובד מדינה, שוקי ויטה ולאחר מכן ייצג מולו לקוחות כבדים והשיג ממנו הסדר מיטיב. בדנציגר נתן (כנראה) עורך הדין הנחה גדולה לאיש ציבור (לחיאני) וקיבל לכאורה תיקים מהגוף שתחתיו (עיריית בת ים) בתשלום נכבד. האם יש הבדלים בין המקרים? בטוח, האם ההבדלים הם כל כך גדולים, שהם מצדיקים במקרה אחד כתב אישום ובמקרה שני סגירה מ"חוסר אשמה"? אני בספק.

עוד הערה קטנה – הסיפור על דנציגר ולחיאני ידוע לי שנים ארוכות. גם פרסמתי אותו. הוא היה ידוע לא רק לי, גם לעיתונאים נוספים. הפנינו במהלך השנים שאלות לנציגיו של דנציגר. התחושה שלי בדיעבד שהם ממש לא נקטו בשמו בגילוי מלא וחשפו את העובדות. הטענה שלהם, למשל, הייתה שדנציגר קיבל שכר טרחה מלחיאני. אולי זה לא אנושי לתבוע ממנו שקיפות בנסיבות כאלה, אבל בסוף, מצבו של כבוד השופט דנציגר היה הרבה יותר טוב, אם היה חושף את כל הסיפור ביוזמתו בתחילת הדרך, הולך למשטרה, מוסר עדות ומסביר אותו ציבורית.

הנושא הזה חורג אפילו מגורלו החשוב של השופט דנציגר. האם אפשר בכלל למנות לעליון עורך דין פרטי? המינוי הזה מלכתחילה היה נדיר מאוד. האם מה שקרה כאן יעלה את החשש שהנורמות של עורכי דין פרטיים הן כאלו, שאף פעם אי אפשר לסמוך על כך שבחירה שלהם לעליון לא תסבך את המוסד?

בויכוח עם גיא מרוז, אני בעד שרון גל

30 באוגוסט 2011
 

אני בעד המחאה, חושב שדפני ליף עשתה דבר גדול ושאין שום קשר בין העובדה שלא עשתה שירות צבאי לכך שהיא מסמלת את המחאה, אבל לכל זה אין קשר לעובדה שצריך לשאול אותה את כל השאלות וטוב עשה שרון גל ששאל. היא הייתה עושה עוד יותר טוב אם הייתה עונה לכל השאלות ולא בורחת מהראיון. בנושא השירות הצבאי, למשל, היא ענתה מצוין. היא הסבירה שסובלת ממחלת הנפילה ולכן לא שירתה בצבא, אבל התנדבה במשך שנה וחצי. זה בדיוק תפקידה של עיתונות. עולה אדם לעמדת השפעה משמעותית, צצים מתנגדים. טבעי ורצוי. במהלך העימות צצות כל מיני עובדות נכונות ולא נכונות, קשורות ולא קשורות. העיתונות צריכה לבדוק את העובדות הללו. אחרי חיבוק חם של חודשיים, מותר לשאול את דפני ליף על העובדה שהוריה גרים בכפר שמריהו, או על כך שהיא עצמה לא ישנה באוהלי רוטשילד. אלו שאלות לגיטימיות ונכונות. אם לא נשאל אותן עכשיו, נצטער אחר כך, כשמתנגדי המחאה יגידו לנו בצדק, שחדלנו מלהיות עיתונאים והפכנו למפגינים.

שרון גל שאל את השאלות הנכונות. ראיתי את הראיון ואני חושב שהוא התנהג כמו עיתונאי אמיתי. אחרי זה בא גיא מרוז לתבוע את דמה השפוך של דפני ליף. מרוז, בניגוד לשרון גל, לא השתית את הביקורת שלו על היסודות הנכונים. הוא סתם תקע לשרון מתחת לחגורה על זה שפעם הייתה לו מרצדס ושהוא הלך לחתונה של הבן של יצחק תשובה. מה זה קשור? אם מרוז היה הולך לראיין את שרון גל לאחת מתוכניותיו, זה בהחלט הכי לגיטימי, שהוא ישאל אותו על המרצדס ותשובה ואיך הוא יכול להוביל תוכנית כלכלה אקטיבית, שתומכת במחאה, מהעמדה של מרצדס ותשובה, אבל מה זה קשור לראיון שעשה שרון גל עם דפני ליף? מרוז טען בראיון שהשאלות של שרון גל בקשר לשירות הצבאי אינן קשורות למחאה. לא נכון. ליף היא סמל המחאה וכולנו רוצים להבין ממה עשוי הסמל ומה הביוגרפיה האמיתית שלו. זה לא אומר שיסודות המחאה ישתנו, אם היא כן שירתה או לא שירתה. זה כן אומר שנדע מי התחיל את הכול ומאיזה חומרים ביוגרפיים הוא עשוי. זה נכון לגבי כל אדם בעל משמעות בחיינו וזה בוודאי נכון לגבי דפני ליף.

התקשורת בסיפור המחאה צועדת על קו מאוד דק וקשה להינדוס. מצד אחד, תמיכה גורפת וחסרת תקדים במחאה. מצד שני, להמשיך לעשות עיתונות. הרבה מהעיתונאים פשוט עוזבים את כובע העיתונאי ואומרים – יותר חשובה המחאה. בעיניי, זה מאוד לא נכון. אפשר לתמוך במחאה, אבל עדיין להביא את העובדות החשובות. אפשר להסביר למה המחאה חייבת להביא לכאן שינוי, אבל להגיד שהייתה אכזבה גדולה ממספר המפגינים במוצאי שבת, שהתביעה להתפטרות טרכטנברג היא לא חכמה ומארגני המחאה כבר לא ישנים באוהלים. אפשר לקונן על היעדר המנהיגות פה וגם לספר שדניאל אברהם עמד מאחורי חלק ממימון המחאה. גיא מרוז שידר את זה וטוב עשה. ההשתלחות בשרון גל הייתה מיותרת, אבל גם במקרה הזה טוב עשה שרון גל שהביא אותה לשידור.

אורי שגיא: למה שאספר לך? גם אני יכול לכתוב

29 באוגוסט 2011
 

ב – 2001 הלכתי לפגישה עם אורי שגיא. עבדתי אז על איסוף מידע ל"חרקירי" על תקופת כהונתו של אהוד ברק. שגיא היה חוליה משמעותית מאוד בפאזל. הערוץ הסורי, שניהל ברק, היה מלא בתעלומות גדולות. איך הושק? למה התפוצץ? שגיא היה אחד היחידים שידע. בפגישה הוא היה מאוד כן. יותר מדי, מבחינתי. הוא התחיל בשאלה "למה בעצם שאני אספר לך מה קרה? הרי גם אני יכול לכתוב ספר. אני יודע לכתוב". כל כך צודק. בכל עשרות הפגישות שעשיתי לספר, חששתי שמישהו יגיד את זה. בדיעבד, חששתי בצד. גלעד שר כתב ספר ושלמה בן עמי כתב ודני יתום כתב וברק העביר את מה שהיה נוח לו להעביר באמצעות שליח. בפגישה עצמה שגיא באמת היה די עצור. את הפרטים שאני גירדתי על הערוץ הזה, במאמץ מאוד גדול, הוא קצת אישר והרבה נתן לי תחושה שאני לא ממש בכיוון.

הערב ראיתי אותו ב"לונדון קירשנבאום". היה לו כל כך הרבה זמן. מוטי קירשנבאום נורא רצה לשאול. הוא מאוד לוהט בסיפור הזה, אבל לא היה זמן וזה נראה תלוש ולא אקטואלי. מה שהציבור הישראלי רצה לשמוע בצמא ב – 2001, הפך להיות מדבר משעמם ב – 2011.

לא אמשיך להלאות אתכם בפרטים. שנים ארוכות אחר כך ראיתי ששגיא נתן ראיון גדול על הרגליים הקרות שקיבל ברק בשפרדסטאון. זה היה איזה 8 שנים אחרי שזה פורסם. עכשיו, באיחור של 10 שנים, יצא סוף סוף הספר ההוא. עכשיו, כשזה מים מתחת לגשר,  אורי שגיא נזכר לפרסם את הספר שלו. עכשיו, כשכל קורא שפוי יגיד – איזה מזל שברק קיבל רגליים קרות בשפרדסטאון ואנחנו לא צריכים לחשוש לגורל השותף הצפוני שלנו, בדיוק בזמן שכל העולם מחזיק אצבעות שיתלו אותו כבר.

אז מה אני רוצה להגיד? ראשית, שבטוח בטוח אני אקנה את הספר ואקרא אותו מהמילה הראשונה עד האחרונה. שנית, שבטוח בטוח, שאורי שגיא היה חייל ומפקד אמיץ. בזירה הציבורית ציפיתי ממנו לקצת יותר אומץ.

כמה הערות על היום הקשה ביותר של המחאה (עד עכשיו):

1 באוגוסט 2011
 

 1. זה טוב. זה טוב שהמחאה נתקלת גם בקשיים ובביקורת ולא רק בתקשורת מחבקת ואוהבת. אם זו מחאה אותנטית וחזקה, היא תדע להתגבר על הביקורת ולהמשיך הלאה. אם אלו באמת כמה מפונקים מתל אביב, שהתאגדו עם כמה אנרכיסטיים ונעזרו בהפנינג הרגיל של קיץ בשדרות רוטשילד, אז באמת שלא מגיע להם שום פרס נוסף על מה שקיבלו.

2. מסיבת העיתונאים אתמול הייתה טעות גדולה. זו טעות להושיב את מארגני המחאה ליד שולחן וליצור תחושה שאלו המנהיגים שלכם. כוחה של המחאה הוא בפיזור שלה, בתוהו ובוהו, בהיעדר מנהיגים, באוסף קבוצות שונות שפועלות ביחד, עם מכנה משותף והרבה הבדלים. ברגע ששמים 4 אנשים ליד שולחן, מול מצלמות, אז הרבה אחרים אומרים – אוהו, זה נהיה אישי, קרדום לחפור בו, פה אני לא רוצה להיות. נכון, גם לפני כן, כל האנשים האלה התראיינו, אבל זה דבר אחד לראות ראיון על הדרך עם מישהו שכתוב לו מתחת "אחד מיוזמי המחאה" וזה דבר אחר שעושים מסיבת עיתונאים ומקנים לה מראה מסודר. לכאורה, ניואנס, אבל ניואנס חשוב, במיוחד כשכל מוקדי הכוח במדינה מנסים להרוג את המחאה הזאת, לפני שתחליש אותם.

3. אברי גלעד אמר אתמול ב"מילה האחרונה" שהוא מבולבל. מצד אחד, הוא בעד. מצד שני, הוא גילה שאחד מיוזמי המחאה היה בחד"ש והשני בבל"ד והשלישי אלוהים יודע איפה. אברי, אני לא רוצה להוסיף לבלבול, אבל זה כל כך, כל כך לא חשוב מאיפה כל אחד מהם בא. בכלל, זה לא ממש משנה מי התחיל בזה. הלך לה קלף לדפני ליף ולשאר חבריה, אבל זה לא הופך אותם למנהיגי המחאה הזאת ובכלל, זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה המסר. האם ייתכן שאברי גלעד, שכל חייו הטיף בדיוק למסרים הללו של ההפגנות, המסרים על השלטון הרקוב והפסיבי, היעדר השקיפות, הרוב הדומם והרמוס, האם ייתכן שהוא עומד מהצד בזמן שזה קורה? זה לא האברי גלעד שאני מכיר.

4. תקציב אפס – כן, צריך לנסח מטרות קונקרטיות למחאה, אבל לא, הן לא צריכות להיות עוד גרוש פה ועוד ירידה של 5% שם. זה צריך להיות גדול יותר, לאתגר את השיטה כולה. למשל, להגיד לממשלה – בואי תלכי על תקציב אפס. התקציב הוא מסמך המדיניות הכי חשוב. זה ברור. כל עוד הוא נבנה בצורה שבה הוא נבנה, אין סיכוי לשינוי אמיתי בסדרי העדיפויות. היום הוא נבנה בשיטת הטייס האוטומטי. מה זה אומר? שלוקחים את תקציב השנה שעברה, משאירים אותו בדיוק אותו הדבר, מעדכנים אותו בהתאם למדד ושאר שינויים אוטומטיים (מספר אנשים, תוחלת חיים) ואז משנים בפינצטה כמה סעיפים, עוד קצת לפה, קצת פחות לשם וזהו. תקציב אפס אומר – להתחיל מהתחלה. אין יותר נחלות בטאבו לאף אחד. בואו נחליט ביחד כמה באמת אנחנו רוצים לתת לחינוך, בריאות, רווחה ובטחון. בואו נעשה מזה חגיגה דמוקרטית של דיונים מרתוניים, שמשודרים בערוץ הכנסת. שיבואו כולם וידברו. זה ייקח חודשים ארוכים, זה יהיה מייגע וייכנס לפינות של הפינות. יהיה קשה מאוד לעשות מזה תקציב שעובר בכנסת, אבל אם תהיה מחויבות אמיתית לתהליך ואם הגרעין הקשה של המחאה יסכים להישאר חודשים ברחובות, אז אפשר לעשות את זה. בדרך, יעלו על השולחן כל בורות השומן שאף אחד לא רוצה לגעת בהם – מערכת הביטחון, ההתנחלויות, החרדים, היטלי הייבוא. יהיו ויכוחים נוראיים, המחאה תיקרע לשניים, יהיה בלגאן, אבל אולי זה יחייב את המערכת הפוליטית שלנו סוף סוף לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן ולהפסיק להגיד – טוב, אין ברירה, הקואליציה קראה לי להצביע, לא הייתה לי ברירה.

נתניהו נגד משבר הדיור: לא ישים במקרה הרע, ייקח שנים במקרה הטוב

26 ביולי 2011
 

חוץ מלהציע ליושבים האוהלים את ביתו (הדי ריק) בקיסריה, נתניהו זרק הכול על השולחן. עשרת אלפים דירות חדשות לסטודנטים, חמישים אלף דירות ייבנו בשנה הקרובה, נבנה דירות להשכרה, מחיר מוזל, דיור בר השגה, הנחות בתחבורה ציבורית, רק תצאו מהאוהלים למען השם ולכו הביתה.

ראוי לפתוח ולומר – אם נתניהו יישם את מה שהציג היום, משבר הדיור אכן ייפתר, אלא שספק גדול, בעיניי, אם התוכנית הרבע מבושלת ושלושת רבעי רייר שהציג, יכולה להתממש. זו כבר מסיבת העיתונאים השלישית או הרביעית של צמרת הממשלה בניסיון לפתור את משבר הדיור. קודמותיה היו מעט מדי ולאט מדי וזו הייתה הרבה מדי ועוד הרבה יותר לאט.

הנה כמה מסימני השאלה שעלו מהכרזות נתניהו, סימני שאלה שמעמידים את ישימות ההכרזות בספק עמוק:

  1. נבנה מעונות סטודנטים בהיקף כולל של 10 אלפים דירות על "שטח חום". מה זה "שטח חום"? זו קרקע שמוגדרת היום כקרקע לשימושים ציבוריים, גן ילדים, למשל. האם אתם רואים מצב שחולדאי מוותר על מבנה ציבור כזה ליד אוניברסיטת תל אביב ובונה שם שיכון לסטודנטים? מישהו ייתן לזה לעבור? על מי אתם עובדים? כמה זמן ייקח לאתר את הקרקעות, לשווק אותן, לכתוב את המכרז, לנהל אותו ואז לבנות את זה? אם כמות קטנה מזה תיבנה, אז זה ייקח שנתיים – שלוש לפחות.

  2. נשווק דירות להשכרה – מה שנאמר במסיבת העיתונאים הבלתי נגמרת זה שהמדינה תיתן את הקרקע בחינם או בהנחות גדולות, ייערך מכרז שהזוכים בו יהיו אלו שיסכימו להשכיר את הדירה הסופית במחיר הנמוך ביותר. אחלה תוכנית. באמת. בלי ציניות. רק שזו תוכנית שצריך ליישם בפינצטה, כדי שלא ייווצרו סלאמס. זה מצריך פיקוח כבד של המדינה כדי שהקבלן לא יחסוך בעלות הבנייה (הוא הרי לא יכול להרוויח ממכירת הדירות), כדי שמחיר השכירות יהיה המחיר האמיתי של הדיירים בפרויקט (בני עמנו החכמים הרי ישכירו את זה במחיר הנקוב במכרז ומייד ישכירו בשכירות משנה במחיר כפול. אתם רואים מפקחים שיישלחו לדירות לוודא מי גר בהן באמת?(. אפשר ליישם את זה ברמה של פה בניין בודד ושם כמה בניינים, שנשענים על פרויקט חזק. אי אפשר להגזים בזה. לאורך שנים ארוכות, אם זה ייושם בחוכמה, זה בהחלט יעזור, אבל זה לא משהו שישנה את המציאות בשנים הקרובות.

  3. נאפשר לוועדות תכנון לחייב יזמים לבנות דיור בר השגה כחלק מהתוכנית שלהם – נהדר. באמת. יופי של רעיון. קורה בעולם הרחב. בעיות? בבקשה. מלוא החופן. קודם כל, אני מבין שהכוונה היא להעביר את הנושא בחקיקה. חקיקה, כידוע, היא עניין של חודשים ארוכים, שלא לומר יותר מזה. מי בכלל זכאי לקבל דיור בר השגה? הויכוח על קריטריונים מי זכאי לזה ומי לא, יכול להימשך שנים. במסיבת העיתונאים אמר שר השיכון אטיאס, שהקריטריון יהיה יוצא צבא. כבר אמר בג"צ את דעתו על העניין הזה, שחוסם נכים, ערבים, חרדים ולא מעט נשים. קריטריונים אחרים, שיתחשבו ברמות הכנסה, הם גם קשים ליישום (כרגיל, קיימת הבעיה של היעדר התקשורת בין מאגר הנתונים של ביטוח לאומי למס הכנסה ולכן, לא ברור כמה אנשים מרוויחים באמת) ועוד יותר גרוע, מבחינת נתניהו, הם מוטים באופן טבעי לטובת האוכלוסיות שמרוויחות הכי מעט – ערבים וחרדים. איך זה פותר את בעיית הלא ערבים ולא חרדים, שבמקרה מתבשלים עכשיו במאהלים ברחבי הארץ?

  4. נייקר את הארנונה על דירות ריקות – זה באמת טמטום אחד גדול. כן, כולנו כועסים על תושבי החוץ, שקונים דירות ולא משתמשים בהם, אבל מישהו מעלה על דעתו שתושב חוץ מפוצץ בכסף, ימכור את דירתו, כי ייקרו לו את הארנונה במאה שקל לחודש או אפילו בחמש מאות? יתרה מזאת, ארנונה היא לא מס. היא תשלום עבור שירותים עירוניים, איסוף אשפה וכו'. מה יגידו שופטי בג"צ בעתירה כנגד ייקור ארנונה על דירות ריקות, שדווקא לא צורכות שירותים עירוניים?

  5. הוזלה של 50% לסטודנטים בתחבורה ציבורית – זה אולי הביטוי הבולט ביותר להיסטריה של נתניהו. חייל משוחרר, בודד, עני, שבקושי מצליח לגמור את החודש מעבודה במלצרות,  לא יקבל הנחה באוטובוס בדרך לבית הקפה, אבל סטודנט למנהל עסקים מהרצליה פיתוח יקבל הנחה של 50%. מה ההיגיון? איך זה עוזר למשבר הדיור? סתם מילים ריקות, שיעלו למדינה הרבה כסף, מתוך ניסיון פתטי לקרוע את הסטודנטים החוצה מתוך המחאה הגדולה.

  6. וד"לים – זה לא רעיון בלתי מוצלח, אבל צריך מאוד להיזהר איתו. על חלק מתוכניות הבנייה שאושרו בשנות ה – 90 בצורה דומה (אז קראו לזה ול"לים), אנחנו בוכים עד היום. הרצון למהר, להזדרז, לאשר, גובר על התחשבות בסביבה, בתחבורה, בתמהיל הגיוני של חוזק אוכלוסייה ובסוף, אתה נשאר עם סלאמס, שאף רשות עירונית לא רוצה בשטחה.

  7. הפרטת מנהל מקרקעי ישראל – זו רפורמה נכונה ומוצלחת. תמכתי בה בהתלהבות בבלוג הזה. היא אכן תעשה שינוי, לכשתיושם. הבעיה היא יכולת הביצוע של ממשלת נתניהו. כבר שנתיים ורבע שהוא מדבר על זה ולא הופרט אף דונם. עכשיו גם העיפו את מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי, שהיה יכול ליישם אותה. עד שימצאו מנכ"ל חדש, עד שהוא ילמד את העניינים, עד שהוא יבחר את כל האנשים שצריך לפטר במנהל, עד ש ועד ש ועד ש, זה לא יקרה כבר בקדנציה הנוכחית, לא משנה כמה נתניהו יתעצבן. זו גם השורה התחתונה לגבי התוכנית כולה. כשיכולת הביצוע עלובה, קשה מאוד להאמין שמשהו מכול זה ייצא. גם יושבי האוהלים קלטו את זה מזמן.

נתניהו נגד משבר הדיור: לא ישים במקרה הרע, ייקח שנים במקרה הטוב

26 ביולי 2011
 

חוץ מלהציע ליושבים האוהלים את ביתו (הדי ריק) בקיסריה, נתניהו זרק הכול על השולחן. עשרת אלפים דירות חדשות לסטודנטים, חמישים אלף דירות ייבנו בשנה הקרובה, נבנה דירות להשכרה, מחיר מוזל, דיור בר השגה, הנחות בתחבורה ציבורית, רק תצאו מהאוהלים למען השם ולכו הביתה.

ראוי לפתוח ולומר – אם נתניהו יישם את מה שהציג היום, משבר הדיור אכן ייפתר, אלא שספק גדול, בעיניי, אם התוכנית הרבע מבושלת ושלושת רבעי רייר שהציג, יכולה להתממש. זו כבר מסיבת העיתונאים השלישית או הרביעית של צמרת הממשלה בניסיון לפתור את משבר הדיור. קודמותיה היו מעט מדי ולאט מדי וזו הייתה הרבה מדי ועוד הרבה יותר לאט.

הנה כמה מסימני השאלה שעלו מהכרזות נתניהו, סימני שאלה שמעמידים את ישימות ההכרזות בספק עמוק:

  1. נבנה מעונות סטודנטים בהיקף כולל של 10 אלפים דירות על "שטח חום". מה זה "שטח חום"? זו קרקע שמוגדרת היום כקרקע לשימושים ציבוריים, גינה, למשל. האם אתם רואים מצב שחולדאי מוותר על איזו גינה ליד אוניברסיטת תל אביב ובונה שם שיכון לסטודנטים? מישהו ייתן לזה לעבור? על מי אתם עובדים? זה לא יקרה. חוץ מזה, מי יבנה את השיכונים האלה? קבלנים שיזכו במכרז או שהמדינה תחזור כמה עשרות שנים אחורה ותתחיל לבנות בעצמה? כמה זמן ייקח לאתר את הקרקעות, לשווק אותן, לכתוב את המכרז, לנהל אותו ואז לבנות את זה? זה לא ישים במקרה הרע ואם כמות קטנה מזה תיבנה, אז זה ייקח שנתיים – שלוש לפחות.

  2. נשווק דירות להשכרה – מה שנאמר במסיבת העיתונאים הבלתי נגמרת זה שהמדינה תיתן את הקרקע בחינם או בהנחות גדולות, ייערך מכרז שהזוכים בו יהיו אלו שיסכימו להשכיר את הדירה הסופית במחיר הנמוך ביותר. אחלה תוכנית. באמת. בלי ציניות. רק שזו תוכנית שצריך ליישם בפינצטה, כדי שלא ייווצרו סלאמס. זה מצריך פיקוח כבד של המדינה כדי שהקבלן לא יחסוך בעלות הבנייה (הוא הרי לא יכול להרוויח ממכירת הדירות), כדי שמחיר השכירות יהיה המחיר האמיתי של הדיירים בפרויקט (בני עמנו החכמים הרי ישכירו את זה במחיר הנקוב במכרז ומייד ישכירו בשכירות משנה במחיר כפול. אתם רואים מפקחים שיישלחו לדירות לוודא מי גר בהן באמת?(. אפשר ליישם את זה ברמה של פה בניין בודד ושם כמה בניינים, שנשענים על פרויקט חזק. אי אפשר להגזים בזה. לאורך שנים ארוכות, אם זה ייושם בחוכמה, זה בהחלט יעזור, אבל זה לא משהו שישנה את המציאות בשנים הקרובות.

  3. נאפשר לוועדות תכנון לחייב יזמים לבנות דיור בר השגה כחלק מהתוכנית שלהם – נהדר. באמת. יופי של רעיון. קורה בעולם הרחב. בעיות? בבקשה. מלוא החופן. קודם כל, אני מבין שהכוונה היא להעביר את הנושא בחקיקה. חקיקה, כידוע, היא עניין של חודשים ארוכים, שלא לומר יותר מזה. מי בכלל זכאי לקבל דיור בר השגה? הויכוח על קריטריונים מי זכאי לזה ומי לא, יכול להימשך שנים. במסיבת העיתונאים אמר שר השיכון אטיאס, שהקריטריון יהיה יוצא צבא. כבר אמר בג"צ את דעתו על העניין הזה, שחוסם נכים, ערבים, חרדים ולא מעט נשים. קריטריונים אחרים, שיתחשבו ברמות הכנסה, הם גם קשים ליישום (כרגיל, קיימת הבעיה של היעדר התקשורת בין מאגר הנתונים של ביטוח לאומי למס הכנסה ולכן, לא ברור כמה אנשים מרוויחים באמת) ועוד יותר גרוע, מבחינת נתניהו, הם מוטים באופן טבעי לטובת האוכלוסיות שמרוויחות הכי מעט – ערבים וחרדים. איך זה פותר את בעיית הלא ערבים ולא חרדים, שבמקרה מתבשלים עכשיו במאהלים ברחבי הארץ?

  4. נייקר את הארנונה על דירות ריקות – זה באמת טמטום אחד גדול. כן, כולנו כועסים על תושבי החוץ, שקונים דירות ולא משתמשים בהם, אבל מישהו מעלה על דעתו שתושב חוץ מפוצץ בכסף, ימכור את דירתו, כי ייקרו לו את הארנונה במאה שקל לחודש או אפילו בחמש מאות? יתרה מזאת, ארנונה היא לא מס. היא תשלום עבור שירותים עירוניים, איסוף אשפה וכו'. מה יגידו שופטי בג"צ בעתירה כנגד ייקור ארנונה על דירות ריקות, שדווקא לא צורכות שירותים עירוניים?

  5. הוזלה של 50% לסטודנטים בתחבורה ציבורית – זה אולי הביטוי הבולט ביותר להיסטריה של נתניהו. חייל משוחרר, בודד, עני, שבקושי מצליח לגמור את החודש מעבודה במלצרות,  לא יקבל הנחה באוטובוס בדרך לבית הקפה, אבל סטודנט למנהל עסקים מהרצליה פיתוח יקבל הנחה של 50%. מה ההיגיון? איך זה עוזר למשבר הדיור? סתם מילים ריקות, שיעלו למדינה הרבה כסף, מתוך ניסיון פתטי לקרוע את הסטודנטים החוצה מתוך המחאה הגדולה.

  6. וד"לים – זה לא רעיון בלתי מוצלח, אבל צריך מאוד להיזהר איתו. על חלק מתוכניות הבנייה שאושרו בשנות ה – 90 בצורה דומה (אז קראו לזה ול"לים), אנחנו בוכים עד היום. הרצון למהר, להזדרז, לאשר, גובר על התחשבות בסביבה, בתחבורה, בתמהיל הגיוני של חוזק אוכלוסייה ובסוף, אתה נשאר עם סלאמס, שאף רשות עירונית לא רוצה בשטחה.

  7. הפרטת מנהל מקרקעי ישראל – זו רפורמה נכונה ומוצלחת. תמכתי בה בהתלהבות בבלוג הזה. היא אכן תעשה שינוי, לכשתיושם. הבעיה היא יכולת הביצוע של ממשלת נתניהו. כבר שנתיים ורבע שהוא מדבר על זה ולא הופרט אף דונם. עכשיו גם העיפו את מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי, שהיה יכול ליישם אותה. עד שימצאו מנכ"ל חדש, עד שהוא ילמד את העניינים, עד שהוא יבחר את כל האנשים שצריך לפטר במנהל, עד ש ועד ש ועד ש, זה לא יקרה כבר בקדנציה הנוכחית, לא משנה כמה נתניהו יתעצבן. זו גם השורה התחתונה לגבי התוכנית כולה. כשיכולת הביצוע עלובה, קשה מאוד להאמין שמשהו מכול זה ייצא. גם יושבי האוהלים קלטו את זה מזמן.

מה הסיפור של מיכאל מירו?

19 ביולי 2011
 

נבחר מנהל רדיו חדש. מיכאל מירו. איכשהו, במקרה, כל דרדק ברשות ידע שהוא הולך להיבחר. איכשהו, כל אחד ברדיו יודע לספר, שהוא סומן מראש על ידי נתניהו לתפקיד ושהמכרז היה הליך פורמלי. אני לא יודע להוכיח את זה ומאוד רוצה לתת למירו ליהנות מהספק, אבל הידיעות על החלטותיו הראשונות של מירו נשמעות כמו קצין סובייטי, שמונה לתפקידו עם הנחיות ברורות ומתחיל לבצע אותן בחדות ובאגרסיביות, שאני מתקשה לזכור. הנה הידיעות שפורסמו עד עתה:

1. מגישים של תוכניות אקטואליה לא יוכלו לשדר פובליציסטיקה. במילים אחרות, לסתום את הפה לקרן נויבך, אריה גולן וירון דקל. הנימוק הפורמלי – מסמך נקדי. חבל שלא חוזרים להמצאת הדפוס. כשכל רדיו אזורי מביא מגישים עם דעה, מגישים עם אופי, מירו שלנו חוזר למסמך נקדי, השם ינקום דמו ומחפש בו אסמכתאות לכך שמגיש צריך להעביר את השידור ממרואיין למרואיין. ענייני זה לא. מירו, כנראה, לא אוהב את הדעות של גולן, נויבך ודקל ואולי הוא בכלל לא רוצה שיהיו לו מגישים עם משקל.

2. לתוכניות לא יהיה מגיש קבוע, אלא מגישים מתחלפים. טוב, את זה אפילו נקדי לא כתב. על זה אין איש תקשורת בעולם שחושב. אולי בצפון קוריאה. ההיגיון הוא, כנראה, שאסור לתת למאזין להיקשר למגיש מסוים, חס וחלילה שלא יפתח את הרדיו בבוקר כדי לשמוע את המגיש האהוב עליו. מירו, אם הידיעה ההזויה הזאת נכונה, רוצה מגישים גמדים. קטנים כאלה, "אנחנו מסיימים, אני הייתי איקס ומחר יהיה פה, רגע מי יהיה פה?". שלא תהיה רציפות בין השידורים, שאי אפשר יהיה באמת לעקוב אחר נושא, שלא יהיו נושאים קבועים, כל מגיש והאג'נדה שלו, סליחה, איזו אג'נדה, הרי אסור שתהיה להם אג'נדה. זה הפוך לכל מה שקורה בתקשורת בכל העולם. אולי מירו עלה על משהו חדש.

3. על הדרך מירו הדיח עורכים של יומני הבוקר, שינה שיבוצים, פגע בכמה מהאנשים המוכשרים של רשת ב'.

מרשות השידור לא נשאר הרבה. אחוזי הצפייה בערוץ הראשון יורדים לעתים מתחת לאחוז. מה שנשאר זה בעיקר "מבט", קצת "מבט שני" והרבה רשת ב'. מירו, כנראה, נחוש להילחם בבעייה הזאת. להרוג את מעט הכשרון והמוטיבציה שנשארו ברשות. אני לא זוכר בן כמה מירו, אבל אם הוא לא מתכוון למות כמנהל רשת ב', אז כדאי להזכיר לו שיש את היום שאחרי וביום שאחרי הוא יזכה לבוז מהדהד של כל קהילת התקשורת בארץ, אף אחד לא ילחץ לו את היד או ימנה אותו לוועדות נחשבות. הוא יהיה מצורע בקהילת התקשורת.

בתגובה של רשות השידור לידיעה בנושא ההנחייה לא לשדר פובליציסטיקה, שפורסמה בוואלה נאמר: "לצערנו, גורמים אינטרסנטים מנסים לייצר מצג-שווא, אולם העובדות הן שבשל יציאתם של חלק מעובדי רשת ב' לחופשות קיץ, חלו כמה שינויים בסידורי העבודה, ויחולו שינויים נוספים בשבועות הקרובים. במקביל, החל מנהל הרדיו החדש בהכנסת שינויים למבנה הצורני של רשת ב' בעקבות תלונות של מאזינים. בקרוב יחלו דיונים עם צוותי חשיבה לגבי לוח השידורים החדש של רשת ב', שיגובש בהתייעצויות פנימיות ויובא לאישור מוסדות רשות השידור". לא ממש הכחשה, בלשון המעטה. צוותי חשיבה? שינויים במבנה צורני? מה זה החרטא הזה?

לידיעה בנושא המגישים המתחלפים, שפורסמה ב"גלובס" נמסר אותו הדבר בדיוק. מירו עצמו הכחיש את הדברים ביום – יומיים האחרונים. אני ממש מקווה שהתגובה הרשמית, הלא מכחישה של רשות השידור היא רק ביטוי להתנהלות מגושמת ובעצם, סתם חשדנו במירו המסכן.

ועוד סיפור קטן – כשיולי אדלשטיין עדיין היה אחראי על רשות השידור, הוא ניסה לשכנע את נתניהו שזו לא האחוזה הפרטית שלו. בעדינות ובנימוס, כמובן. שייתן למנות לשם מינוי מקצועי כמו אמנון דיק. נתניהו לא רצה. אדלשטיין ניסה להסביר לו שאפילו אם הוא רוצה שזה יהיה מקום ידידותי עבורו, עדיף לו שזה יהיה מקום מצליח. אף אחד לא יפתח רדיו שמזוהה לחלוטין עם ראש הממשלה. נתניהו לא השתכנע. גם מירו, כנראה, לא.

זיוף בחירות – לא מכת טבע

17 ביולי 2011
 

אני יודע. הכרתכם מתערפלת כשמתחילים לדבר על מתפקדים, מפקד ארגזים, טפסים, הוראות קבע וכו'. בצדק. זה משעמם ובעיקר, לא ברור בכלל. מה זה עוזר למועמד שפקדו עבורו אנשים פיקטיביים? הרי הוא צריך קולות בקלפי, לא שמות על המחשב של המפלגה. ובכן, העניין הוא שחלק מהמתפקדים הפיקטיביים הופכים לקולות מזוייפים בקלפי. פעם אחר פעם זה קובע את זהות המנהיגים שלנו ולמרות זאת, ההתייחסות המעשית לזיופים היא כשל מכת טבע, טייפון. אין מה לעשות. ככה מתנהלות בחירות. זה קרה בפריימריז בין פואד לבורג, בין לבני למופז, בין עמיר פרץ לשמעון פרס, בין ברק לעמי איילון. אני לא יודע מה היו יכולות להיות התוצאות האמיתיות בכל אחת ממערכות הבחירות הללו. אני כן יודע שזה חוסם עלייה למעלה של אנשים ראויים, שלא רוצים להסתבך עם מתווכים, מזוודות של כסף שחור וקבלני קולות.

הנה, למשל, סיפורה של חקירת משטרה אחת.

ביוני 2007 ניצח אהוד ברק בדוחק את עמי איילון בסיבוב השני במפלגת העבודה. כתוצאה מהניצחון ההוא, ברק מכהן עד היום כשר הבטחון. בסיבוב הראשון של אותן בחירות התקבלו, כמעט כרגיל, תוצאות מאוד משונות ביישובים רבים במגזר הערבי. 97% הצבעה, 95%, ביישוב קטן בשם שעב התנפלו 80% מהבוחרים על הפתקים של דני יתום ונתנו לו ניצחון מוחץ. בכל הארץ, הבוחרים לא היו שותפים לאקסטזה של בוחרי שעב והם נתנו ליתום אחוזים בודדים, כמעט מעליבים, של הקולות.

לאור התוצאות המשונות, החלטנו אז להציב מצלמות מחוץ לכמה קלפיות במגזר הערבי. לצלם כמה נכנסו כל היום לקלפי ולהשוות עם מה שתדווח ועדת הקלפי. לא אלאה אתכם בפרטים. הם שודרו בכתבה הזאת והתגלגלו לכתבי האישום הללו, שהגישה פרקליטות מחוז דרום לפני כשבוע לבית המשפט בבאר שבע. 5 אנשים מואשמים שזייפו שתי קלפיות. בכסייפה הצביעו אולי 60. רשמו 400. אחד המצביעים מת שנה לפני הבחירות. מעבדת המסמכים קבעה שכמעט כל הספר זויף. בקלפי אחרת, באבו קורינאת, הצביעו 21 נשים, למרות שהיא הייתה ממוקמת במקום, שהכניסה לנשים אסורה אליו. מה כל כך מעצבן?

שעם קצת יותר מאמץ, מכל החוליות בשרשרת, היה אפשר למנוע את התופעה המכוערת הזאת.

המשטרה –

יאח"ה התאמצה מאוד וחילצה הודאות מכמה מהחשודים. היא גילתה גם ראיות לכאורה לזיופים בעוד קלפיות. בשפרעם מעבדת המסמכים גילתה הרבה זיופים בספר המצביעים. בשעב נגבו עדויות של משקיפים בקלפי, שקיבלו כסף כדי שיתעלמו מהזיופים. המשקיפים באו מטעמו של עמי איילון. האם ייתכן שלולא הזיופים, איילון היה מנצח את ברק? אנשי איילון בטוחים בכך גם היום.

בכל מקרה, ביאח"ה, למרות כל מה שגילו,  לא חשבו שזו חקירה שראוי פעם אחת להקדיש לה משאבים רציניים, לערוך האזנות, מעקבים, לעלות מעל לרמת נציג החמולה בקלפי. מישהו הרי משלם לנציג החמולה כדי שהוא יתנהג ככה בקלפי. המישהו שמשלם, מקבל את הכסף ממישהו, לא? למישהו למעלה יש אינטרס לשלם? האם ייתכן שהמועמדים לא יודעים כלום? אל תצחיקו אותי. כולם יודעים הכול, כולם יודעים מה שמות המתווכים בעניין, מי מעביר את הכסף, מי עוזר לעצב את זהות הנוכחים בקלפיות ככה שיהיה קל לגנוב, אבל אף אחד לא מונע את זה. אולי המועמדים מרגישים שאין ברירה. שאלו חוקי המשחק. מי שמפחד, שאיזה בדואי בפזורה יפיל אותו, פשוט לא נכנס לפריימריז. אגב, המשטרה ערכה כמה חקירות במהלך השנים. גם ב"קדימה", גם בליכוד. עלו לא מעט שמות, חזרו אותן תופעות, אף פעם לא הוחלט שם לרכז מאמץ גדול בנושא ולמגר אותו.

 הפרקליטות –

גם הפרקליטות בפעולתה העבירה לכולם מסר ברור וחד – זה לא מעניין אותנו. הבחירות נערכו ביוני 2007. למשטרה לקח שנה וחצי לסיים את החקירה. לפרקליטות לקח שנתיים וחצי לקחת תיק פשוט וברור ולהגיש כתבי אישום. בנסיבות הללו, לא פלא שאחד הנאשמים בזיוף הבחירות אז, נמצא שוב על ספר הבוחרים של העבודה, הוא ולא מעט אנשים מהחמולה. עוד מעט יש בחירות, למה לא לחזור על ההצלחות הקודמות?

מפלגת העבודה –

כל בחירות במפלגת העבודה עולה אותה רשימה של קבלני קולות. זה לא ייחודי רק לה. גם שאר המפלגות לא עושות מאמץ אמיתי להילחם בתופעה. כל אחד מהמועמדים, כנראה, מאמין שיש לו יתרון בחזית הזאת ולכן, למה לשנות סדרי עולם. יותר מזה, המועמדים חוששים שאם ייצאו נגד התופעה, יפסידו כבר כל סיכוי לקבל קול מזויף אחד ומצד שני, לא יצליחו לעצור את זה. התוצאה, מבחינתם, תהיה הכי רעה שאפשר.

הנה רשימה חלקית של קבלני הקולות, אלו שבמפלגה אומרים שאם סגרת איתם, אל תדאג. תקבל תוצאה יפה בקלפי. פדל איברהים (עוזר לשעבר של עמיר פרץ) בדבורייה, הישאם זועבי בטייבה (נחשב מקורב לדני עטר, איש מחנה פרץ), חנה מסעד ביפיע (עוזר לשעבר של בוז'י הרצוג), משפחת זידאן מכפר מנדא, שהבולטים בבניה הם עלי וטארק (עוזר לשעבר של ראלב מג'אדלה, איש מחנה פרץ), שוקרי שופאני ממעיליה, מחמוד בוקאעי (כנראה יעזור לבוז'י הרצוג) משעב ועוד ועוד. כולם במפלגה יודעים שדני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, יכול לדאוג לך לתוצאה מאוד יפה בכמה יישובים ערביים, שבתחום המועצה שלו, כמו נאעורה. כולם יודעים שיש בפזורה הבדואית אדם בשם איברהים אבו סבייח. הוא יכול לסגור לך תוצאה יפה בכסייפה, אבו קורינאת, חורה ועוד. בכירי מפלגת העבודה מסדרים לאבו סבייח פעם אחר פעם ג'ובים במשרדים ממשלתיים. פעם במשרד התרבות, פעם בתמ"ת. הם, כנראה, מתפעלים מכשרונו לשנע מאות מצביעים בדואיים ביום הבחירות, בחום לוהט, לקלפיות במגזר הבדואי. אני יכול להמשיך עם מוקייבלה ובסמת טבעון וג'וליס ועוד ועוד. כולם יודעים, אף אחד לא עושה כלום.

כמובן שישנה אפשרות שאותם פעילים מרכזיים מצליחים לסדר לך תוצאה יפה באמצעים חוקיים לחלוטין, אבל אפילו כדי למנוע לזות שפתיים של אנשים ספקניים כמוני, המפלגה הייתה יכולה לעשות כמה דברים פשוטים. מה? שימו מצלמת אינטרנט פשוטה בכל קלפי, כמה מאות שקלים בסה"כ, חברו אותה למוקד מרכזי ותודיעו שאם היא לא תצלם כל מתפקד שנכנס לקלפי, אז הקלפי כולה פסולה. כל כך פשוט, כל כך אפקטיבי. גייסו חברה רצינית, לא אלו שביצעו את זה בעבר, שתפקח על הקלפיות, שתתחייב לשים מפקח חמוש בכל קלפי. האמת, לא צריך בכל קלפי. שתשים לפי שיקול דעתה איפה שהיא רוצה. כולם יודעים היכן ממוקמות הקלפיות הבעייתיות. שלישית, תעסיקו חברת חקירות שתתקשר עכשיו למתפקדים הפיקטיביים בכל המקומות הללו. זה לא כל הארץ, זה לא 70 אלף טלפונים, זה כמה אלפים שיכריעו בחירות. שיפסלו אותם עכשיו, לפני שהם לא באים בקלפי ומישהו מזייף את הצבעתם. אני יכול לחשוב על עוד 5 רעיונות איך למנוע את הזיופים הללו, אבל לצערי, ממה שאני שומע ממפלגת העבודה, זה הולך להיות בדיוק אותו דבר.

אני יודע מה אני הולך לעשות ביום אחרי הבחירות. אני הולך לבדוק את אחוזי ההצבעה בכל המקומות הללו שנקבתי. אם הם עולים על 70 אחוזים, אז זה זיוף בטוח. מעל 50 אחוזים, זה זיוף חלקי. רק שתדעו, שמועמדי מפלגת העבודה ואנשי המנגנון שלה, יכלו לעצור את הזיוף הזה ופחדו.

למסמכים המלאים:

• כתב האישום באבו קורינאת »

• כתב האישום בכסיפה »

• כתב אישום נוסף בכסיפה »

בורובסקי, הורוביץ ואמיר גילת נגד חנה מצקביץ: פרוטוקול העימות החזיתי

14 ביולי 2011
 

בחודשים האחרונים אני מקבל שטף של טלפונים מבכירים ברשות השידור. אתה חייב לעשות תחקיר על מה שקורה כאן, הם אומרים, כל אחד בשפתו ומוסיפים: גם המקום הזה – שמורגל בפוליטיקה – לא ראה ניסיון כל כך כוחני להשתלטות מצד נאמני ראש הממשלה. אחד הבכירים טען שאשת ראש הממשלה קובעת מי יהיה מנכ"ל הרשות. שמעתי את זה מבכיר בלשכת ראש הממשלה, הוא טוען.

אני עונה להם שזה עצוב ומעצבן, אבל ידיי קצת כבולות. עמדת המוצא שלי קשה. ביקורת בערוץ 10 על המתרחש בערוץ 1 נראית נגועה. על זה תוסיפו שאני נתפס, על ידי תומכי נתניהו, כיריב של ראש הממשלה ואישתו ותקבלו, לתחושתי, קשב מוגבל לכתבות שלי בנושא, מה עוד שזה בכלל לא תחום הסיקור הטבעי שלי. לכל הפונים אמרתי – יש מסמכים? יש משהו שיוכיח את זה באופן בלתי תלוי, בלי שתצטרכו לדבר ולסכן את מקום העבודה שלכם?

אז הנה מסמך אחד, די מדהים.

פרוטוקול של הוועד המנהל של רשות השידור מיום 12 ביוני 2011, מייד אחרי שהודחו המנהלים בפועל של הרדיו והטלוויזיה. אני מאוד ממליץ לכם לקרוא את המסמך הזה. היועצת המשפטית הוותיקה של הרשות מנהלת בישיבה עימות מילולי בטונים חריפים מאוד מול שלושה מחברי הוועד המנהל. הנרטיב שלהם – את לא נותנת לנו לנהל את המקום הזה. בגלל ההשתלטות המשפטית שלך, המקום הזה הגיע לאן שהגיע. הנרטיב שלה – אתם מנסים לכבוש את המקום משיקולים זרים. הנרטיב שלי – תקראו בעצמכם. אני רק אכיר לכם את הגיבורים ואפנה אתכם למקום אחד ספציפי.

אמיר גילת היה עיתונאי "מעריב" באזור חיפה, ראש דסק שם. הכרתי אותו כעיתונאי הגון ומקצועי. לאחר מכן הוא היה דובר של ביבי במשרד האוצר. גם שם הייתה לי תחושה חזקה שהוא עושה הכול כדי לשמור על נורמות אתיות, על צלם אנוש. ראיתי אותו אחרי שביבי התפטר ממשרד האוצר וגילת פתאום שהוא צריך לדברר אותו פוליטית. גילת ואופיר אקוניס, הדובר השני, חילקו ביניהם באופן מלאכותי את כלי התקשורת והעיתונאים, כדי לא לדרוך אחד על אצבעותיו של השני. גילת הגריל אותי. כשהוא התמנה למנכ"ל רשות השידור, שאלתי את עצמי אם יעז לעמוד מול דרישות הממנים שלו.

את ניצב בדימוס יעקב בורובסקי צריך פחות להציג לכם, מן הסתם. אני רק יכול להוסיף פרט מעניין. בלוח הזמנים של נתניהו, עוד כשהיה באופוזיציה, מופיעה פגישה עם בורובסקי, מייד אחרי שזה פרש ממשרד המבקר. הפגישה נערכת בביתו של עוזי ארד בצפון תל אביב. לא בלשכה. מישהו רצה להסתיר אותה? למה בכלל בורובסקי הלך לפגוש את נתניהו? לא יודע. אני מניח שזה מה שהיה אומר לכם אולמרט, אם הייתם שואלים אותו: "מה זאת אומרת למה? בורובוסקי עשה הכול כדי להפיל אותי מתוך משרד המבקר והנה הסיבה. קשריו עם נתניהו". אני מקווה שאין לזה בסיס, אבל אין ספק שבורובסקי הוא הבוטה שבחברי המליאה כלפי היועצת המשפטית.

יואב הורוביץ הוא אקס יחידה. יש לו קריירה במגזר העסקי. מנכ"ל אוויס או משהו כזה. הוא עבד עבור נתניהו בכל מיני עבודות שקטות. כשהיה צריך לחבר בין הכסף שגייס נתניהו, למילואימניקים, שיצאו כנגד אולמרט, אחרי מלחמת לבנון השנייה, הורוביץ היה שם. למיטב התרשמותי, מדובר באדם שופע כוונות טובות, ישר וחכם. למה הוא חלק מהמכונה הזאת? אולי הוא באמת מאמין שזו הדרך לנער את המקום.

למי שאין כוח לקרוא הכול – לכו לעמוד 29. מוטי שקלאר, המנכ"ל שעומד לעזוב, שואל את החברים – או.קיי, פיטרתם את המנהלים בפועל, אבל מי במקומם עד שייבחר מישהו במכרז? התשובה מאוד מעניינת. רק ברשות השידור.

להורדת המסמך המלא » 

מותר לקצב לשכור חוקרים פרטיים

12 ביולי 2011
 

כן, מותר לו. איך נאשם בפלילים אמור לנסות להתגונן? עורכי דין זה אחלה, יועצי תקשורת זה חשוב, אבל בשורה התחתונה, מה שיקבע את גורלו זה העובדות ואת העובדות אוספת המשטרה. אם המשטרה החליטה שאתה אשם, אל תצפו ממנה שתעבוד כדי לאסוף עובדות מזכות. לכאורה, באופן תיאורטי ולגמרי לא מעשי, היא אמורה לעשות את זה. מעשית, אין טעם לצפות ממנה לעשות את זה. זה טיבם של בני אדם וזו טיבה של משטרה. פרקליטיו של דומיניק שטראוס – קאהן הודיעו בפומבי שהם שכרו חוקרים פרטיים כדי לזכות את הלקוח שלהם. החוקרים נסעו לארץ מוצאה של המתלוננת, חיפשו עדים וייתכן שאף תרמו לתפנית במשפט. למה להם מותר ולקצב לא?

אחרי משפט רמון, שכר מקורבו של רמון, אפרים קונדה, חוקרת פרטית ממשרד ויצמן יער, שניסתה לדובב את המתלוננת ה'. גם אז, המשטרה פוצצה את הפרשה ברעש גדול. מאז ועד היום לא הוחלט על הגשת כתבי אישום. בצדק. אין סיבה. צריך, לדעתי, לפרש את העבירה של "הטרדת עד" באופן מצמצם, כשמדובר בניסיון של אדם להילחם על חירותו. מה כן שווה "הטרדת עד"? אם מאיימים עליו, אם עורכים אחריו עיקוב גלוי, אם מתקשרים בשתיים לפנות בוקר או שמפיצים נגדו שמועות מכפישות.

למכור איזה סיפור כיסוי על במאי דוקומנטרי שעושה סרט, או ראיון עבודה, זו ממש לא הטרדה. בלי הכלים הבסיסיים הללו של תחבולות, שקרים קטנים וכו', אין שום סיכוי לחוקרים הפרטיים לגייס מידע.

משרד המשפטים חייב להיות קוהרנטי. אם זו הטרדה ו"חציית כל הקווים האדומים", כפי שאמר בכיר במשטרה, אז הם צריכים להודיע בפומבי שמקצוע החוקר הפרטי הוא בלתי חוקי וזהו. איך אמור חוקר פרטי לבצע מלאכת איסוף מידע כלשהי? הוא אמור להציג את עצמו כחוקר פרטי? קצת היגיון. מותר לקצב להתגונן, לחפש עובדות מזכות, זה בסדר, לא קרה שום נזק. העובדה שהוא ניהל את האופרציה הזאת באופן שלומיאלי, רק מעידה על שיקול דעתו בימים אלו. בשביל מה הוא היה צריך להשתתף בעצמו בישיבות העדכון עם החוקרים? מה זה נותן בכלל בשלב הזה של ההליך? (ביהמ"ש העליון לא אמור לשמוע בזמן הערעור ראיות חדשות) כנראה שמעל לכול, יש בעיה עם שיקול דעתו בכל מה שקשור לאדם שגוייס למשימה, בקיצור, לא חכם. אבל לא חכם, זה לא בהכרח אשם בפלילים. קצב צריך ללכת לכלא על האונס שביצע, לא על הניסיון הלגיטימי שלו להגן על עצמו.