ארכיון: רביב דרוקר

ההסדר הרצוי בסיפור לשון הרע, או מכתב לעו"ד ארדינסט

17 בנובמבר 2011
 

סיפור אקטואלי. מיקי רוזנטל ואני עובדים כבר חצי שנה על כתבה גדולה בנושא מונופול המלט בישראל, "נשר", שנמצא בשליטת משפחת לבנת ונוחי דנקנר. עוד לא שידרנו כלום, עוד לא הגענו אפילו לשלב של שליחת שאלות ל״נשר״, אבל כבר קיבלנו 2 מכתבים מאחד מעורכי הדין היקרים והבכירים בישראל, גיורא ארדינסט.

בראשון נכללה טענה יצירתית. לך, מר דרוקר, אסור בכלל להתעסק בזה, כי יש לך ניגוד עניינים. מה ניגוד העניינים? עורך הדין שייצג אותך בעבר בתביעה נגד "ידיעות" (בעז בן צור), שהוא גם ידידך, מייצג שניים מהיריבים של אחד הבנים למשפחת לבנת. מבולבלים? אתם לא היחידים. החלה סדרת התייעצויות בערוץ. בכל זאת, ארדינסט. בכל זאת, "נשר". בסוף, ענינו. כתבתי לעורך הדין המכובד, שלפי הטיעון המקורי שלו, גם לו אסור לטפל בעניין הזה. המתחרה שלנו, "עובדה" גם מנסה להרים כתבה בנושא והוא הרי מייצג את אילנה דיין בתביעה נגד סרן ר'. הוא לא בניגוד עניינים? ובכלל, אין שום קשר בין הסכסוך העסקי, שעו"ד בן צור מעורב בו ל"נשר", מלט ושאר עסקי בטון.

לפני כמה ימים קיבלתי עוד מכתב. הפעם כבר ארדינסט מאיים בתביעת דיבה. הוא הזכיר לנו שאחת מבעלי המניות של ״נשר״ היא חברה אירית.  אם משהו ממה שנשדר, יתפרסם בבריטניה, יתבעו אותנו שם. בריטניה נחשבת לבירת הדיבה הבינ״ל. אנשים משתוקקים לנהל את משפטי הדיבה שלהם שם. אולי אולי ארדינסט גם קרא את הפרסומים שאדלסון הזהיר את ערוץ 10 שיתבע אותו בארה"ב ואמר לעצמו, למה ארה"ב, אם אפשר בריטניה? נראה את ערוץ 10, שנלחם על חייו, מנהל משפט שם עם גוף שמרוויח רבע מיליארד שקל בשנה.

מה כבר עשינו, שהגיע לנו כל הטוב הזה? כאמור, הרי עוד לא שידרנו מילה, אפילו לא שלחנו שאילתה. ניסיתי לשחזר את מהלכיי. לעשות חשבון נפש. איפה חטאתי? מה פשעתי? ארדינסט כתב שיש לו תיעוד לכך שאני מוציא את דיבתה של החברה בפני אנשים אחרים. הדבר היחיד שיכולתי להעלות על הדעת הוא מייל ששלחתי לאחד השחקנים בענף המלט. כתבתי לו "שמענו מספר טענות מרכזיות" ופירטתי את הטענות. כתבתי שמהצד השני נמצאת גרסת בעלי "נשר" לדברים. הוא ענה שאין לו שום מידע בנושא. נראה היה לי חשוד. אני מניח שהצעד הבא שלו היא לפרוורד (FORWARD  ) את המכתב לאנשי "נשר". אולי יקבל עוד איזה הטבונת באספקת המלט.

כך או כך, ארדינסט הודיע שזה לשון הרע ואם אמשיך כך, רק אלוהים יוכל לשמור עליי ואולי אפילו הוא לא. המכתב הגיע עם שליח אישי הביתה, שהתעקש שענת, זוגתי, תחתום עליו. כמובן שהמכתב נשלח גם לשורה של מכותבים בערוץ. מישהו בטוח ישקשק. מייד אחר כך החלה סדרת התייעצויות בערוץ. מה עושים? בכל זאת, ארדינסט, בכל זאת "נשר". מה יהיה על הכתבה? מי יודע. נקווה ש"עובדה" יקדימו אותנו…

ההסדר הישראלי בענייני לשון הרע הוא אנכרוניסטי ולא חכם. הוא עושה עוול לתובעים ופוגע בעיתונאים. החוק שלנו שם דגש על "אמת דיברתי". זה נשמע פשוט וחכם, אבל למעשה זה יוצר עיוותים לשני הכיוונים. לעתים, כלי התקשורת החלש מתקשה לגייס ראיות נגד איש העסקים העשיר. בפעמים אחרות, האזרח הפשוט שנפגע מתקשה להשיב מלחמה לכלי התקשורת החזק. יתרה מזאת, ההתמקדות ב"אמת" גורמת לחשש מוצדק של התובע, שכלי התקשורת ירחיב את הדיון מעבר לפרסום השקרי, מה שיהפוך את התביעה כולה לבומרנג. מהצד של העיתונאי, היא גורמת לחשש לפרסם תחקירים נגד גופים חזקים. איך נביא ראיות לבימ"ש נגדם? כל המקורות רוצים הרי חיסיון. הם לא יבואו להעיד.

ההסדר הנכון צריך להיות דומה הרבה יותר לארה"ב. הדגש הוא על תום הלב של העיתונאי ועוצמת המאמץ שעשה כדי להגיע לאמת. הסדר כזה מטיל חובות עלינו וחובות על הצד השני. בצד שלנו, נצטרך לחשוף בבימ"ש את תהליך העבודה לפני הפרסום, עם מי דיברנו (לא כולל מקורות חסויים, כמובן), איך בדקנו, כמה זמן עבדנו, נצטרך לתעד היטב את כל עבודתנו. עוד יותר חשוב, נצטרך להעביר לצד השני שאילתות הגונות. היום אנחנו מעבירים לא פעם סלט אינסופי של שאלות, בתקווה לדוג משהו ולא לגלות לצד השני מה יש לנו ביד. באופן טבעי, מושא הביקורת לא מתכוון להתפשט בפני עיתונאי שמחפש אותו. הוא לא עונה ברצינות על השאלות ואנחנו מחמיצים סיכוי טוב לעמת אותו עם מה שבאמת מעניין אותנו. שאילתה הגונה כוללת את התיזה שלנו, הפרטים שבידינו, הראיות עליהם אנחנו נשענים ואפילו מי מתראיין בכתבה. זה חושף אותנו ואת מקורותינו ללחצים. זה לא פשוט, אבל זה הכרחי. יותר מזה, נצטרך גם להעביר את השאילתה מספיק זמן לפני השידור. כיום, בגלל החשדנות הגדולה שלנו, אנחנו נוטים להעביר ברגע האחרון. שהצד השני לא ירמה אותנו ויעביר את האינפורמציה לעיתונאי אחר. אגב, הניסיון האישי שלי מלמד אותי שזה לא קורה. אף אחד לא רוצה להעביר אינפורמציה שלילית לעוד עיתונאי. תחקירים רציניים גם קשה להעתיק. אין סיבה לא להעביר אותם זמן רב מראש. זה הצד שלנו. בצד השני צריך להגיב לגופן של שאלות. מי שלא רוצה להגיב לגופן של שאלות ומביא את גרסתו לראשונה לבית משפט, צריך להבין שזה יפגע בו במשפט. כיום פוליטיקאי יכול לקבל שאילתה, לראות שרובה נכון ואיזה פרט אחד לא נכון. לענות באופן כללי שהכול שקרים ואז לתבוע רק על הפרט הלא נכון.

דבר אחד ברור – התיקונים שמוצעים עכשיו בכנסת לא מנסים לשפר את עבודת התקשורת וגם לא חושבים על חופש הביטוי. אלו הצעות אמוציונאליות של אנשים, שכנראה נשבעו לנקום בתקשורת על עוול שנעשה להם. אין דרך אחרת להבין את הטמטום הזה. אפילו בבריטניה כבר הבינו את זה. מי שמתמצא בהלכת ריינולדס יודע שאפילו שם הבינו שלעתים פרסום מוצדק, גם אם כלי התקשורת לא יכול להוכיח שהוא "אמת". נקבעו שם מספר מבחנים. כלי התקשורת היה צריך להוכיח לא מעט דברים, אבל בסוף ניצח בתביעה.

ובחזרה ל"נשר". תקציב השליחים שלנו קצת צומצם לאחרונה ולכן, אני מרשה לעצמי לענות לעו"ד ארדינסט בפומבי:

עו"ד ארדינסט הנכבד,

אנחנו מבטיחים להעביר את כל שאלותינו וטענותינו בנושא "נשר" מספיק זמן לפני השידור. נהיה מוכנים לפגוש כל אדם רלוונטי ולקרוא כל מסמך רלוונטי כדי לבדוק את טענותינו ואם יתברר שהטענות, שהובאו בפנינו, אינן נכונות, אנחנו מבטיחים לרדת מהם. בינתיים, עשה טובה. תחסוך מאיתנו את המכתבים והשליחים. אין צורך. אנחנו מבינים לבד את הסיכון.

תחקיר שניידר

15 בנובמבר 2011
 

לצפייה בתחקיר בווידיאו לחץ כאן

מוטי עמר הוא אב לילדה חולת סרטן, אשר טופלה במחלקה האונקולוגית בביה"ח לילדים שניידר שבפתח-תקווה. הוא מתאר בפני את סדר יומו בביה"ח:

"הולכים, באים, אשפוזים, ללכת לחזור, אשפוזים, הביתה, טיפולים.. אתה ישן שם (בביה"ח), חי שם… יש עומס נוראי. נוראי. אם אתה לא תשים יד על הדופק, הילדה שלך לא תישאר. היה לי ויכוח גם עם מנהל המחלקה שם, הילדה צריכה לעשות הרדמה, בסדר, ארבע בבוקר, עושים צום, עד שמונה בערב. אני בא אליו, מה הוא אומר לי? "יש פה עוד ילדים". אמרתי לו, בטח שיש פה עוד ילדים, יש פה ילדים ששווים כסף, בטח אנחנו פה בסוף".

עופר שטרית, אביו של טל ז"ל, שאף הוא טופל במחלקה האונקולוגית בשניידר מתאר:

"כל היום מתלבטים, מעבירים ממקום למקום חולים, וזה למחלקה אחרת וזה ככה… כשאתה נמצא במיון עם מישהו מתיירות מרפא, אתה רואה שאתה לפעמים עולה למחלקה, מחלקה אחרת, שהיא לא אונקולוגית, ולמחרת אתה רואה את אותו חולה שהיה איתך במיון, שהוא נמצא דווקא במחלקה האונקולוגית, ששם אמרו שאין מקום בשבילך".

על עופר שטרית ומוטי עמר נגזר להיפגש עם מערכת הבריאות הציבורית שלנו, בסיטואציה שאף אחד מאיתנו לא רוצה לדמיין. הילד חלה בסרטן. במאבק המתמשך שלהם על חיי הילד, הם פגשו את נקודת הממשק, שאף אחד לא רוצה לדבר עליה – המפגש בין רפואה לכסף.

עופר שטרית:

"אתה כל הזמן חרד לילד שלך, כי אתה יודע מה מחלת הבסיס שלו, וזו מחלה מאד מאד קשה. וכשזיהום מלווה את המחלה הקשה הזאת אז זה כבר הופך למצב ש…. שיכול להגיע אפילו למוות".

נתחיל מתיאור מקרה, שעד עכשיו לא פורסם, ולא במקרה – ביום 22 במאי השנה הגיעה לפגייה בביה"ח שניידר, לארה דבאח, תינוקת פלשתינית זעירה, שנולדה בשבוע 26.

בהקלטה טלפונית (באנגלית) של אבא של לארה, הוא מסביר שבהתחלה אמרו לו בשניידר שאין טעם להגיע אליהם, כי זה יהיה אותו טיפול, אבל בסוף קיבלו:

"מההתחלה הם (שניידר) הסבירו שהטיפול לא יהיה שונה מזה שקיבלנו בבית החולים במזרח ירושלים. אמרנו שלהבנתנו שניידר מתמחה ברפואת פגים ואכן הם (שניידר) טיפלו בה, אבל לצערנו היא לא שרדה".

אביה של לארה העיד בפנינו על הסתייגות קלה, אבל בבית החולים הרוחות סערו. בפגייה הייתה הנחייה לא לקבל תינוקות מהרשות הפלשתינית. זה לא עניין של גזענות. בגלל תנאי החיים הלא קלים בשטחים, חולים פלשתינאים מגיעים לא פעם עם חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה. החיידקים הללו מקשים מאוד על טיפול בחולים, כי רוב התרופות פשוט לא עובדות עליהם. לעתים, זה מעמיד את החולים בסכנת חיים. לא פחות מסוכן, החיידקים העמידים מאוד מדבקים. במחלקות רגילות ניתן איכשהו עוד להתמודד עם סכנת ההדבקה בעזרת בידוד והשגחה. בפגייה הצפופה זה יותר קשה. בדיוק שנה לפני כן, קרה בשניידר מקרה דומה. הנה מה שכתבה אז בסיכום הביניים מנהלת המחלקה למניעת זיהומים, האחות אסתר סולטר (30.06.10):

"במחצית חודש יוני התגלתה במחלקת פגים תרבית כיח אצינטובקטר עמיד לכל קבוצות האנטיביוטיקה מלבד COLISTIN אצל ילוד שהגיע אלינו מבית חולים אחר. ביום שישי (25.6.10) התקבלה תרבית כיח חיובית עם אותו חיידק, בילוד הנמצא במחלקה שלושה חודשים. הודעה על הימצאות החיידק לא נמסרה למרכזת תחום מניעת זיהומים, בזמן הגילוי."

במילים פשוטות, פג פלשתיני הדביק פג אחר בחיידק עמיד. בעקבות המקרה כותבת אסתר סולטר בסיכום הביניים (30.06.10):

"אסטרטגיה לקבלת חולים בסיכון: עקב הסיכון לנשאות של אצינטובקטר הרב עמידויות על ידי חולים מרצועת עזה, הסיכון בהעברת הזיהום לילדים מאושפזים אחרים, המחיר הגבוה במונחי בידוד, משאבי צוות רפואי ואמצעים אחרים הוחלט כי: לאחר תיאום עם ההנהלה, מעתה יתקבלו מעזה ילדים לניתוחי חזה, מוח, אונקולוגיה והשתלות".

מהכלל לגבי איפה כן ייקלטו חולים בסיכון, אפשר ללמוד, כנראה, היכן הם אמורים לא להיקלט: בפגייה. מאוחר יותר, חודדו ההנחיות ב"שניידר". חודש לפני שהפגה לארה נקלטה בפגייה בשניידר, שוב הונחה הצוות לא לקבל פגים פלסטינים.

הנה מה שאמר לנו מוטי עמר, אב לילדה שטופלה בשניידר:

 אתה היית באותו יום בבית חולים כשהיא מגיעה?

התקשרו אליי הביתה, סיפרו לי, אמרו לי ככה וככה, אני פחדתי בכלל להגיע לשם, היינו צריכים ללכת לטיפול. התקשרתי למחלקה, דיברתי איתם שם, אמרו לי, אין בעיה, תבוא למחלקה ישר. באתי באותו יום, קודם כל לא עליתי במעליות המרכזיות, יש מעליות צדדיות. לקחתי את הילדה, שמתי לה מסיכה, עליתי, עם כל הזהירות שאני יכול, אבל, בכל זאת…

שאלנו את האחות אסתר לוסטר, האם העובדה שקיבלו אותה (את הפגה לארה) במאי 2011 והיא עוד פעם הדביקה ילדים לצערנו. האם זה היה בניגוד כבר להנחיה שניתנה בעקבות המקרה שקרה ב- 2010?

"כן, יש לפעמים מקרים שזה מדובר בהצלת חיים והרבה מאד הנחיות משתנות".

האם מה שהביא לשינוי ההנחיות זו סכנת החיים? אנשי הצוות הרפואי המופתעים קיבלו הסבר אחר – לארה היא קרובה של בכיר ברשות הפלשתינאית. אביה של לארה אמר לנו שהם כלל לא קרובים לבכיר כזה. אז למה היה חשוב למנהל ביה"ח שהיא תיקלט? תיכף נגיע לזה. בכל מקרה, הפגייה של שניידר לא עזרה. לארה נפטרה. בדרך התממש התרחיש ממנו חששו.

בתאריך 25.05.11 מוסרת אסתי קזמירסקי, מרכזת תחום מניעת זיהומים, את הדיווח הבא:

"הבוקר נודע לי כי התקבלה למחלקת פגים שבוע 26 ילידת עזה ששהתה במשך יומיים בבית חולים במזרח ירושלים. לאור ניסיון העבר, הונחה הצוות לסיקור כולל לאצינטובקטר (זן של חיידק: צואה, כיח, עור). בשלב זה שוהה בחדר 3 עם ילדים נוספים, תוך שמירה על בידוד מגע".

זה רק נדמה או שיש נימה ביקורתית קלה בדיווח? "הבוקר נודע לי", כלומר שלושה ימים אחרי שנקלטה ולמרות מה ששמענו כהנחיות. הנה דיווח נוסף של אסתי קזמירסקי מיום 29.5.2011:

"ביום ו' (שלשום) ה – 27.5.2011 התקבלה הודעה על תרבית חיובית אצל הפגית ילידת עזה. בעקבות קבלת התשובה ננקטו הצעדים הבאים: בידוד המטופלת בחדר נפרד, חדר 4… המשך מדיניות "סגר" של המטופלים בחדר 3, אין יוצא ואין בא. היום יום א' התקבלה הודעה על 3 דגימות סיקור לאצינטובקטר (כלומר, 3 ילדים נדבקו כבר), בעקבות קבלת התשובות, ננקטו הצעדים הבאים: במחלקת פגים נעשה סיקור מלא (כלומר, בדיקה אם נדבקו) של כל החולים ששהו במחלקה עד לערב יום שישי. בניתוחי חזה נסקרו כל המטופלים ששהו ביחידה עם אחד הילדים שנדבקו. החולים החשודים הוכנסו לבידוד מגע וננקטו צעדי ניקוי וחיטוי מחמירים. סה"כ סוקרו היום 44 חולים".

במילים אחרות, בית החולים גויס כולו, כך אני מבין את הדיווח הזה, כדי לעצור את ההדבקה לפני שתהפוך למגיפה. בהתחלה זה לא ממש עוזר. יום אחרי יום, דיווח אחרי דיווח:

ושוב, דיווח של אסתי קזמירסקי מיום 30.05.2011:

"נכון להיום מקרה חיובי חדש. מאושפז בחדר נפרד. בניתוחי חזה 2 מקרים חדשים חשודים. בפגים עדיין 2 חשודים. החלטות שהתקבלו: הפגייה סגורה לקבלות מבחוץ, למעט לידות בבילינסון".

בימים שלאחר מכן התגלה החיידק העמיד לפחות אצל עוד שני ילדים נוספים ב"שניידר".

מוטי עמר, אב לילדה שמטופלת במחלקה האונקולוגית בשניידר:

"שמענו את זה, כולם דיברו על זה, כל הבית חולים דיבר על זה, מה זה?, כל הבית חולים דיבר על זה.נדבקו שם הילדים ואחת (אם אני לא טועה) או אחד הלך שם. פשוט נהיה קטסטרופה".

עמר, ששהה בבית החולים, היה עוד איכשהו מודע לסיטואציה. רוב ההורים האחרים כלל לא ידעו. עוד יותר מעניין, "שניידר" לא דיווח למשרד הבריאות על המקרה. הוא סוגר את זה בבית. הנה מה שאמר לנו אחד ההורים שכן עודכן שבנו נדבק בחיידק העמיד:

אתה יודע אבל, שהבן שלך נדבק כשהוא היה בבית החולים?

כן.

הסבירו לכם למה הוא נדבק, איך נדבק, איך זה קרה?

אמרו לנו שזה כאילו קורה בבתי-חולים.

והוא יצא מזה, הכל טוב, הכל בסדר?

ברוך השם.

אצל האבא הזה, זה נגמר טוב, אבל גורמים בשניידר ידעו לספר לנו שתינוקת אחת, שנדבקה באותו זמן בחיידק העמיד, נפטרה. רופאי שניידר אמרו לנו – היא נפטרה ממחלתה ולא היה לזה שום קשר להיותה נשאית של החיידק העמיד. שוחחנו עם הורי הילדה. הם לא ידעו מכל הסיפור. בית החולים סבור שלא הייתה סיבה לעדכן אותם.

אז למה ביה"ח שניידר הסכים לקבל את הפגה הפלשתינאית, למרות הסיכונים?

כדי לענות על השאלה הזאת, צריך להרים את המכסה מעל אחד הבורות הכי מדממים, והכי טעונים של מערכת הבריאות שלנו. קוראים לזה תיירות מרפא, מספרים לנו שזה מכניס למערכת הבריאות מאות מיליוני שקלים בשנה ושהכסף הזה הולך לטובת החולים הישראליים והכי חשוב, כל קברניטי המערכת שלנו יודעים לזמר במקהלה אחת – "עניי עירך קודמים", זה לא בא על חשבון חולים ישראליים. באמת?

מאוד יכול להיות שהעסק הזה התחיל רק מכוונות טהורות, כמו בכתבה הזאת ("השרשרת והתקווה") מעלון בית החולים "פאזל" ("פאזל" – עיתון מרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית) מ – 2004, כשזה התחיל. עוזרים למסכנים, לחולים, אבל בשנים האחרונות זה הפך לביזנס וביזנס גדול.

מוטי עמר, אב לילדה שטופלה בשניידר:

"המון פלשתינאים. המון אנשים מתוצרת חוץ. אמריקה, שוודיה, כל מיני. שתי אחיות, עשרים ושניים חולים, אין לה זמן, אין לה זמן! רבע שעה, עשרים דקות חצי שעה, וואלאק איפה אתם?? אז היא בחדר שם. למה? יש שם מישהו, מאזרבייג'ן, לא יודע, ויטנאם, לא יודע מאיפה. ויש לו שם חדר לבד, ויש שם אחות, מטפלת בו…, מה? "אני עסוקה". נכון שאת עסוקה, אבל בואי תסתכלי, חצי שעה אני מחכה"!

חדשות ערוץ 10, המהדורה המרכזית עם מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון, אפריל 2011:

"כבר שנתיים נאבק טל שטרית בן ה-8 במחלת הלוקמיה. רק השתלת מח עצם תציל את חייו".

שיחה בין טל שטרית ז"ל, טופל במחלקה האונקולוגית בשניידר, לאימו:

מה אתה מצייר?

אי בודד.

אני רואה שיש שם חיה.

זה סרטן.

עופר שטרית, אביו של טל ז"ל שטופל בשניידר:

"אנחנו חייבים את העזרה של אנשים, שיבואו לתת דגימת דם. בשבילו זה חיים שלמים".

למרבה הצער, מאמציה ההרואיים של משפחת שטרית ועמותת "עזר מציון" נכשלו.

עופר שטרית, אביו של טל ז"ל שטופל בשניידר:

"אנחנו מגיעים אחרי טיפול, עם מערכת חיסונית מאד נמוכה, ואנחנו צריכים להתאשפז, ואז אומרים לנו "אין מקום במחלקה האונקולוגית, אתם צריכים ללכת למחלקה אחרת ושם להתאשפז". מחלקה זיהומית אחרת היא.. אתה יודע, זה עוד חולה. זה לא… אונקולוגית זה חולה שהוא שצריך התייחסות אחרת אין מה לעשות. כל זיהום הכי קטן יכול לדרדר את המצב עד מוות".

מוטי עמר, אב לילדה שטופלה במחלקה האונקולוגית בשניידר:

"הם משתדלים לשים אותך, אבל אם לא- לא. הילדה צריכה אשפוז למשל, אומרים לך "לך למחלקה א'". איזה מחלקה א'?? הילדה אונקולוגית. אני לא לוקח אותה לא ל-א', לא ל-ה', לא לאף מחלקה. רק אונקולוגיה, זהו! אם הילדה שלי צריכה לקבל תרופה למשל, בשעה ארבע, ואני בא אליה בשעה שש, שעתיים אחרי הזמן, אני אומר לה, "הילדה צריכה לקבל תרופה", היא אומרת לי "מה אני אעשה? אין לי זמן. אתה רואה, אני לבד". אני צריך להיות אשם? הילדה שעתיים-שלוש לא מקבלת תרופה שהיא צריכה לקבל לפי הדף, לפי הרופאים. וככה זה.

עופר שטרית, אביו של טל ז"ל שטופל בשניידר:

"ואז אתה רואה כשאתה עולה למעלה, למחרת, למחלקה, שבעצם 20%, 30% מהתפוסה זה בעצם תיירות מרפא. בשעה שאתה משלם קופת חולים כל החיים שלך, ורוצה שהילד שלך יהיה במקום הראשון, הוא בעצם נמצא במקום השני".

הנה מה שאנחנו שסיפרה לנו אחות מהסגל הרפואי בבית החולים שניידר:

"מהמגע שלי עם משפחות והרבה מאד אירועים ושיחות שיש לי עם המשפחות האלה, אני יכולה בהחלט להתייחס לקושי הרגשי והנפשי שעובר על הילד והמשפחה בסיטואציה כזאת. מדרך הטבע, כל מה שהם רוצים זה להגיע בסיטואציה הזאת למחלקה שהם מכירים, לפרצופים המוכרים שהם מכירים, ולאנשים שלמעשה הם סומכים עליהם ויודעים שהם יוכלו לתת לילד הזה את הטיפול הכי טוב. כשהם לא מקבלים את זה וכשאין מקום במחלקה, הם עוברים חוויה מאוד מאוד קשה. נוסף על כל הקושי שהילד הזה חווה והמשפחה הזאת חווה, הם צריכים להתמודד עם קושי ותחושות מאוד מאוד קשות: גם של זרות, הילד מרגיש זר במקום הזה, וגם של חוסר ביטחון למעשה, תחושה מאוד מאוד קשה שהוא לא נמצא במקום הנכון".

קבוצת הורים לילדים חולי סרטן שלחה מכתב תלונה בנושא למנהל המחלקה האונקולוגית. הורים נוספים התלוננו בפורום של YNET, במילים מאוד קשות, אבל תלונות כאלו תמיד אפשר לנפנף. אלו הורים שנמצאים בזמן הקשה ביותר, שאפשר לדמיין, הם רוצים באופן טבעי את הטוב ביותר עבור ילדיהן. אולי הם מגזימים? אולי פשוט ביה"ח עמוס באופן טבעי? הרפואה הציבורית במצוקת תקציבים כללית ואין קשר לתיירי המרפא? אז הנה מה שכותבים בכירי בית החולים להנהלה:

מתוך מכתבה של ד"ר ענת פלס בורץ מיום 12.5.10:

"יכולתן של האחיות להעניק טיפול איכותי ובטיחותי הולך ומצטמצם אל מול העומס ההולך וגדל. התסכול של הצוות להעניק את הטיפול הנחוץ יוצר עומס רגשי ופיזי ואלו מובילים למצב של שחיקה מתמדת…אחות במשמרת ערב מטפלת ב – 6-7 חולים ובמשמרת לילה ב – 10 חולים לערך…במחשבה כיצד ניתן לממש באופן ראשוני את יכולתנו המקצועית בטיפול מיטבי בחולים, ד"ר יניב (מנהל המחלקה האונקולוגית) ואני הגענו למסקנות הבאות: לא נחדש בשלב זה קבלת חולים חדשים המשויכים לתיירות מרפא או לרשות הפלשתינאית".

זה לא עוזר. קבלת החולים נמשכת, גם באונוקלוגית. שמונה חודשים לאחר מכן כותב מנהל המחלקה האונקולוגית למנהל בית החולים את הדברים הבאים.

מתוך מכתבו של פרופסור יצחק יניב, מנהל המחלקה האונקולוגית, מיום 3.1.11:

"לאור העובדה שלא מסתמן שום פתרון למצוקת האחיות ובעקבות מקרים רבים של NEAR MISS (כמעט ונפגע) הנובעים מעומס בלתי אנושי על האחיות הנשחקות אנו נאלצים לבקש ולהגביל את מספר המיטות הפעילות באונקולוגיה ל- 17 מיטות. אם לא נעשה זאת לאלתר תוך זמן קצר לא נוכל גם לתפעל 17 מיטות. מבקש שהקטנת מספר המיטות תכנס לתוקף ביום א' הקרוב".

למשך תקופה קצרה אכן הוקטן מעט מספר המיטות באונקולוגית, אבל לא מספר תיירי המרפא. חודשיים לאחר מכן כותב מנהל היחידה להשתלת מח עצם למנהל בית החולים.

מתוך מכתבו שלד"ר ירמיהו שטיין למנהל בית החולים שניידר, מיום 8.3.11:

"צוות היחידה ואני מודעים היטב לרצון העז שאתה מפגין לשיפור מצבת כוח אדם הסיעודי ביחידה להשתלות מח עצם. כמוך, אנו נחושים מאוד להגדיל את מספר המטופלים ביחידה ולפתוח את שערנו לכל ילד נזקק באשר הוא – בין אם הוא אזרח של מדינת ישראל, של הרשות הפלשתינית או של כל מדינה אחרת בעולם…לצערי, אנו מוצאים את עצמנו ללא צוות סיעודי לטפל במושתלים בעת אשפוזם ביחידה ובקרוב לא יספיק מספר אנשי הצוות הסיעודי "לכסות" את המשמרות ואפילו אם תעבוד אחות בודדת אחת למשמרת! לאור העובדות, נאלץ להפסיק לקבל חולים לצורך השתלת מח עצם החל מסוף אפריל – תחילת מאי, אלא אם כן נוכל לקבל צוות סיעודי מנוסה"

בשיחה עם חברה בסגל הרפואי ביה"ח שניידר נאמר לנו:

"זה מתחיל מהקבלה לביה"ח, המתנה ממושכת של… זה יכול להיות מס' שעות, לעיתים זה מגיע להשהיות של יום ויומיים. הרבה מאוד זמן של המתנה לבדיקה ראשונית וגם במידה שמחליטים לאשפז אותם, מכיוון שהמחלקות הרבה פעמים בתפוסה מלאה, הם נאלצים לשהות במיון יממה ואפילו יותר".

פרופסור גבי בן-נון, לשעבר סמנכ"ל משרד הבריאות, וכיום חבר המחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון, אומר לנו:

"אנחנו נמצאים במצוקה אדירה של מיטות אשפוז, במצוקה אדירה של רופאים, במצוקה של אחיות, שיעורי התפוסה שלנו הם הכי גבוהים בעולם המערבי. במצב כזה אי אפשר לטעון את הטענה שזה לא בא על חשבון החולה הציבורי. כל טיפול, כמעט, שאתה נותן בעצם לתייר שהוא חולה חיצוני, הוא בעצם במידה זו או אחרת בא על חשבון החולה הישראלי. חמור מזה, כיוון שעל התייר של תיירות המרפא המערכת מקבלת כסף מזומן יותר טוב, בהגדרה יש תמריץ לתת לו העדפה. יותר חמור מזה – אתה בהגדרה נותן לו העדפה בזה שאתה מוכר לו את השירות. אתה אומר, "תשמע, לך לא תהיה המתנה". מה זה "לא תהיה לך המתנה" במצב שבו יש מצוקת אשפוז?? זאת אומרת שהחולה הישראלי צריך להמתין יותר. זאת אומרת כשאתה מסתכל על המצב של מערכת הבריאות הישראלית נכון להיום, במצוקה שקיימת, במחסור האדיר שיש לה, בהגדרה לא יכול להיווצר מצב שאתה נותן שירותי תיירות מרפא מבלי שבאיזושהי צורה זה יפגע בחולה הישראלי".

שלושה חודשים לאחר מכן מתעמתת מנהלת הסיעוד הכללית של בית החולים, רות הלוי, עם מנהל בית החולים סביב הנושא הזה. העימות מביא לכך שהיא עוזבת את התפקיד. בבית החולים פורצת סערה ו – 25 מנהלות הסיעוד כותבות מכתב למנכ"ל קופת חולים כללית, שאחראית על שניידר.

מכתבן של מנהלות הסיעוד בבית החולים "שניידר" מיום20.6.11:

"לפני מספר שבועות הובא לידיעתנו כי מנהל בי"ח, פרופ' פרס, אינו מעוניין בהמשך עבודה משותפת עם מנהלת הסיעוד…לפי מיטב הבנתנו, הסיעוד בהנהגתה של רותי עשה ועושה ככל שניתן בידו על מנת לשמור על סטנדרטים מחייבים של איכות הטיפול בתנאים של מחסור בכוח אדם, מצוקה פיזית, היעדר מקומות לאשפוז ועומסי אשפוז כבדים, שכוללים חולים מורכבים ולאחרונה תוספת ניכרת ומשמעותית של חולים המופנים על ידי תיירות מרפא והרשות הפלשתינית… אנו חשות כי יכולותינו לתת טיפול הולם, איכותי ובטיחותי למטופלים נפגמת בתנאים האלו. לא ייתכן מצב שבו אנשי הכספים מנהלים את מערך האשפוז וקבלת החולים. אנחנו מרגישות כי התסכול בקרב הצוותים הולך וגובר ומעמיד בפנינו מצבים אתיים בעייתיים ביותר. טיפול איכותי ובטוח לילדים המופקדים בידינו כמעט ואינו בר ביצוע בתנאים אלו".

מתוך שיחה עם אחות בבית החולים שניידר:

"לצערי אין פה הומניטריה. לא במקרים האלו. כולם יודעים שמדובר בעניין של כסף, זה ברור לכולם שיש לזה תעריפים ושכל זמן שזה מכניס אז מחזיקים. וברגע שזה לא מכניס, אנחנו הרבה פעמים גם עדים למקרים של לחץ לשחרר את המיטה".

רות הלוי, מנהלת הסיעוד שעזבה, סירבה לבקשתנו לדבר בנושא. מנכ"ל קופת חולים כללית ענה למכתב ששלחו לו בתשובה מנומסת, הבטיח שיעשה משהו. האחיות הראשיות של קופת חולים כללית, דורית וייס ולילי פרלמן, קיבלו לפגישה את מנהלות הסיעוד, אבל שינוי בשטח לא ממש הורגש. חודש לאחר מכן כותב מנהל המחלקה האונקולוגית עוד מכתב.

מתוך מכתבו של פרופסור יצחק יניב, מנהל המחלקה האונקולוגית, לד"ר אסף טוקר מיום 17.07.11 :

"קיימת הנחייה של הנהלת בית החולים שאין לקבל חולים ללא אישור מראש של המחלקה האמורה לטפל בהם. בסוף השבוע שעבר התקבל לבית החולים תייר עם גידול מח ללא תאום איתנו ולמרות שהודענו מפורשות שלא נוכל לטפל בו. ברצוננו להבהיר כי במצב הדברים הקיים, המחלקה האונקולוגית לא מסוגלת לטפל יותר בתיירים או בחולים מהרשות הפלשתינית, מבלי לפגוע פגיעה ממשית בטיפול בחולים הישראליים ולכן אבקש לא לקבל חולים כאלה לבית החולים מכיוון שגם כשהם מתאשפזים במחלקות אחרות הם תופסים מיטות אשפוז ומונעים טיפול הולם בחולים שלנו".

המכתבים חושפים את הטריקים השונים להכנסת עוד ועוד תיירי מרפא לבית החולים העמוס. לחץ של איש הכספים על האחיות האחראיות. אם מנהל המחלקה ממש מתעקש לא לקבל, אז מנסים לדחוף את תיירי המרפא למחלקה אחרת ואז להעביר אותם למחלקה האמיתית. בסוף אוקטובר 2010 התעצבן סגן מנהל ביה"ח וכינס ישיבה.

במכתבו מיום 27.10.10 כותב ד"ר אסף טוקר, מי שהיה סגן מנהל ביה"ח באותה תקופה, את הדברים הבאים:

"בהמשך לישיבתנו אתמול ובעקבות אירוע נוסף היום של מטופל שהגיע מהרשות (הפלשתינית) למרפאת ריאות ללא ידיעתי ואף נזקק לאשפוז, פניתי למר מנחם ויינברג, מתאם פעולות הבריאות ברצועת עזה והנחיתי אותו שהחל מיום ראשון הקרוב לא יועבר לתחומי ישראל מטופל למרכז שניידר ללא חתימה וחותמת שלי על כתב ההפניה".

גם זה לא עזר.

הנה מה שאמר לנו ד"ר אסף טוקר בשיחה טלפונית שערכנו עימו:

"בוא נתחיל מזה שזה עדיפות וזה נכון. ביה"ח מרוויח הרבה מאד מהתיירות הרפואית. מצד שני, צריך לזכור בסוף צריך לטפל קודם בחולים הישראלים ולתת להם קודם כל את הקדימות. העיקרון המנחה היה שעניי עירך קודמים".

סגן המנהל (ד"ר טוקר) שלח את ההוראה שלו לכל סגל בית החולים. מנהל ביה"ח שניידר, פרופסור פרס, ענה פחות מ- 24 שעות לאחר מכן. במכתבו מיום 28.10.10 כתב פרס את הדברים הבאים:

"ברצוני לחזור ולהדגיש שאני רואה ברפואה בינלאומית וטיפול בפלשתינאים אחד היעדים של שירותי בריאות כללית ובית החולים שלנו. לאור זאת, יידחו מקרים בודדים וחריגים בלבד לאחר שיקול דעת מעמיק וענייני".

אז למה מנהל ביה"ח כל כך מתעקש? בואו ננסה שתי דקות להיכנס לראש של מנהל בית חולים גדול וחשוב בישראל. למה הוא מתעקש כל כך על תיירות המרפא והאם תשתיות ביה"ח מאפשרות את ההתעקשות הזאת?

נתחיל בתשתיות. "שניידר" הוא בית חולים מאוד עמוס. הנה נתוני התפוסה שלו בשנים האחרונות:

טבלת נתוני התפוסה של ביה"ח שניידר בין השנים 2005-2011:

ממוצע 2005

103% תפוסה

ממוצע 2006

102.4% תפוסה

ממוצע 2007

103% תפוסה

ממוצע 2008

101.5% תפוסה

ממוצע 2009

101% תפוסה

ממוצע 2010

103.7% תפוסה

ממוצע 2011

101.5% תפוסה

בממוצע, מדובר על 102% כל השנה, בחודשי החורף זה עולה לעתים אפילו ל – 110% ויותר. לא קל להתאשפז בשניידר ואם התאשפזת, לא פעם מנסים לשחרר אותך מהר ככל האפשר.

שלושה וחצי ימי אשפוז בממוצע, אם אתה מבוטח של שירותי בריאות כללית. בשביל להגיע לניתוח ב"שניידר", אתה צריך להתאזר בלא מעט סבלנות.

לניתוח שקדים הילד יצטרך להמתין 22 שבועות, לצינתור לב טיפולי 8 שבועות, ניתוח לב עם מסתמים 8 שבועות ולסגירת נקב בעור התוף 48 שבועות. לזכות "שניידר" יש לומר כי הנתונים הללו משקפים ירידה בזמן ההמתנה לניתוח לעומת שנת 2010.

גם ילד שרוצה ללכת לרופא מומחה במרפאות של "שניידר" יצטרך לחכות לא מעט. למרפאת ריאות ייקח לו להגיע שישה וחצי שבועות, למרפאת סכרת שבועיים וחצי, לגסטרו יותר משישה שבועות ולקרדיולוגית כמעט תשעה שבועות. האם בעומסים כאלו יכול להרשות לעצמו בית החולים שניידר לטפל בכל כך הרבה תיירי מרפא?

ב – 15 בדצמבר 2009 מתכנסת מועצת המנהלים של שניידר יחד עם בכירי קופת חולים כללית. מנכ"ל ביה"ח אומר שיש תור ארוך מאוד לניתוחי אף אוזן גרון והוא מבקש לא להפנות יותר מבוטחים לניתוחים כאלו ב"שניידר". באותה נשימה, מחליטים הנוכחים, כולל המנכ"ל, לנסות להכפיל את הכנסות ביה"ח מתיירות מרפא בשנה הקרובה. אז איך אם אין מקום לילדים ישראליים לניתוחי אף אוזן, גרון, יש עוד ועוד מקום לתיירי מרפא? סמנכ"ל קופת חולים, אהוד דוידסון, מסכם את הדיון – בכל מקרה הוא אומר, "עניי עירך קודמים".

הנה מה שאמר לנו אילן שמש, מנהל הכספים, המרכז הרפואי שניידר בשיחה טלפונית:

"כל עוד יש לנו אפשרות גם לעזור לילדים תיירים ולילדים פלשתינאים. נכון שאני לא עושה את זה בהפסד, כי אני לא רוצה שזה יבוא על חשבון הסל, אני עושה את זה במחיר שייתן לי איזשהו רווח מסוים. עוד פעם הגיוני, נורמאלי. אחרי זה מה אני עושה עם הכסף הזה? אני לוקח את הכסף הזה עד השקל האחרון ומשקיע אותו חזרה בפעילות ביה"ח, בפיתוח של ביה"ח ובהצטיידות של ביה"ח".

מתוך שיחה עם אחות סגל ביה"ח שניידר:

זאת ההתרשמות שלך, שחל שיפור משמעותי בשנים האחרונות בתשתיות של ביה"ח?

נהפוך הוא. כמי שמעורבת בחיי בית החולים ברמה היומיומית, בארבע-חמש שנים האחרונות, הדברים רק הולכים ומדרדרים. גם מבחינת המבנה כמובן, התשתיות החומריות לא עומדות בצרכים ובכמות המאד מאוד גדולה של הילדים שמגיעים אלינו, וכמובן שבנושא כוח אדם אפילו עוד יותר.

אז אולי "שניידר" פשוט חייב את הכסף מתיירי המרפא כדי לשרוד, כדי לטפל בחולים הישראליים, כפי שאומר איש הכספים שלו? אז זהו, שלא ממש.

בשנת 2009 סיים בית החולים "שניידר" את השנה עם עודף תקציבי של 22 מיליון שקלים. בשנת 2010 כבר עלה העודף התקציבי לסכום של 31 מיליון שקלים. ההכנסות מתיירות מרפא הם מוקד רווח חשוב בתמונה הזאת. בשנת 2009 הרוויח ביה"ח 3.7 מיליון שקל מתיירות מרפא, לא כולל ההכנסות מתיירי המרפא הפלשתינאים. בשנת 2010 עלו ההכנסות לסכום של 6.3 מיליון שקלים מתיירות מרפא. ההכנסות מתיירי מרפא פלשתינאים נאמדות בעוד כעשרה מיליון שקלים. במילים אחרות, כן, התיירות מרפא זה אחלה ביזנס, אבל גם בלעדיה בית החולים במצב כספי טוב. שווה לפגוע בחולים הישראליים בשביל עוד כמה מיליוני שקלים רווח?

אגב, אנשי הצוות הרפואי, שמטפלים בתיירי המרפא, מתוגמלים על כך. הרוב המכריע של התגמול הנוסף הולך לרופאים. זה יכול להוסיף לרופא אלפי, לפעמים אפילו עשרות אלפי שקלים לחודש, אם ניתח הרבה תיירי מרפא.

הנה מה שאומר לנו פרופסור גבי בן-נון מהמחלקה לניהול מערכות בריאות של אוניברסיטת בן-גוריון בנושא הזה:

"זה בעצם יוצר שוב תמריץ להעדיף את החולה בתיירות מרפא על החולה הישראלי. ההעדפה הזאת נגרמת מכמה סיבות, בית החולים מקבל מה שנקרא כסף מזומן, היא נגרמת בגלל העובדה שהתעריפים הם הרבה יותר גבוהים, והיא נגרמת גם בגלל העובדה שמבצע הפרוצדורה מקבל בעבור הנושא הזה תגמול כספי ישיר".

יצאנו לפגוש את פרופסור יוסף פרס, מנכ"ל בית החולים שניידר, בכנס רפואי שלא קשור כלל לנושא. בקופת חולים כללית הוא נחשב למנהל כלכלי מצוין שהגדיל את ההכנסות. פרס נחוש במיוחד בעניין הגדלת ההכנסות מתירות מרפא. אנחנו הגענו לכנס כי ידענו שפרופסור פרס יהיה שם. ראוי לומר שפרס לא ידע למה באנו ולמה אנחנו מראיינים אותו. השאלות צנחו עליו בהפתעה ולזכותו ייאמר שלמרות ההפתעה, הוא לא ניסה לקטוע את הראיון בשום שלב וענה לשאלות ששאלתי אותו:

שלום. נעים מאוד, אהלן. תהיה מעוניין להצטלם? לדבר איתנו, למצלמה?

סה"כ ללא כל ספק תיירות מרפא זה עושה טוב לבית חולים, אנחנו מפתחים את הבית חולים בעזרת הכספים שאנחנו מקבלים מתיירות מרפא.

אבל עד עכשיו, שמענו מהרבה הורים שנמצאים במחלקה אונקולוגית עם הילדים, אין אחיות, האחיות קורסות, גם במחלקות אחרות. שוב ושוב שולחים את הילדים שלהם לפנימית למרות שהם ילדים עם ספירה מזעזעת והם לא חסינים למחלות ויש הרבה הורים שסיפרו לנו על הדבר הזה, שלחו מכתב, הראו דברים, השאלה אם אתה לא מרגיש כמנהל בית חולים שזו בעיה.

אני עושה תאמין לי באחריות רבה ולא קטנה, אני בודק מקרה מקרה. נכון ישנם מקרים, זה לא קשור לזה. יש לנו מחלקות שיש לנו… מחלקות ילדים שגם שם החולים שוכבים בחדר לבד והטיפול שלהם איכותית הואלא פחות טוב מהמחלקה. נכון, ילד כזה זה לא בגלל הטיפולים הוא התקבל, זה בגלל שהספירות נמוכות או יש לו מחלה זיהומית, הוא צריך באמת לשכב במחלקה הרגילה ולא תמיד צריך לשכב במחלקה האונקולוגית ולא להדביק ילדים אחרים.

והמיון, הרבה הורים באים ופשוט חוזרים הביתה כי הילדים שלהם שעות מחכים בתור ולא מקבלים טיפול בסופו של דבר, והרבה פעמים לא יכולים לעלות למחלקה כי המחלקה מפוצצת. המחלקה עמוסה. האם בנסיבות כאלה בית החולים לא צריך להגיד: אנחנו מרוויחים הרבה תודה לאל אבל אוקיי אנחנו נוותר על התיירות מרפא עד שיהיה לנו מספיק מקום.

זה לא קשור. עומס במיון הוא לא נובע מתיירים. תיירים לא מגיעים למיון..

אבל כשרוצים להעלות אותם למעלה למחלקה המחלקה מסרבת לקבל.

זה לא נכון, יש לנו מחלקות מלאות ואנחנו מאוד מקפידים בעומסים במחלקות. אצלנו בבית חולים אף ילד לא שוכב בפרוזדור.

השאלה אם זה לא בלחץ מאוד גדול שלך כדי להביא יותר הכנסות לבית החולים.

אין לחץ..

זה לא נובע כל התופעה הזו מרצון של בית החולים לעשות יותר כסף פשוט? בית החולים מרוויח הרבה מאוד כסף משם.

בית חולים מרוויח כסף, הוא לא מפסיד, אבל ללא כל ספק, זה הכל למען ישראלים חולים, ללא כל ספק, כל הכסף אף אחד.. לא הולך לאף מקום, רק לפיתוח של הבית חולים.

יש רווחים של מיליוני שקלים בשנה רק מהתיירות מרפא הזאת, יש עשרות חולים בכל דקה נתונה בביה"ח של תיירי מרפא. זה מגיע בסוף לחולים הישראלים? זה מגיע למיטות לישראלים, לאחיות לישראלים?

נכון, אם אתה היית יודע מה עושים כרגע עם בית חולים שניידר, בית חולים שניידר הולך לעבור מהפיכה שלמה, יש תוכניות אב, אנחנו משפצים את כל המחלקות, אנחנו הולכים כרגע לבנות בניין נוסף עם 69 מיטות נוספות, ללא כל ספק זה הכסף, זה באמת זה הכסף שהולך אך ורק לחולים עתידיים של בית חולים של מדינת ישראל.

מתוך שיחה עם אחות סגל ביה"ח שניידר:

לחץ של אנשי הכספים על הצוות הרפואי לקבל ילדים מהרשות הפלסטינית, תיירי מרפא, מכירה כאלה דברים?

בהחלט, בהחלט

הטיעון של בית החולים שאומר "פלסטינים זה רק הומניטרי", זו ההתרשמות שלך?

הלוואי וזו הייתה המציאות. שוב, ישנם מקרים שמטופלים על בסיס הומניטרי, אם זה הרשות הפלסטינית אוכל ילד אחר שעל בסיס הומניטרי מקבל אצלנו טיפול. ישנם גם מקרים כאלה. לצערי זה לא כל המקרים. זכור לי מקרה של נער, שהגיע לעבוד, נער מהרשות הפלסטינית שהגיע לעבוד בתחומי ישראל, מה שנקרא שוהה בלתי חוקי, ובמהלך איזושהי תקרית והוא נפצע ברגל ומה לעשות היה חייב לקבל טיפול והגיע עם הדודה שלו שהייתה אזרחית ישראלית והתאשפז באחת המחלקות. הצוות התבקש לשאול את הנער שהיה קטין כמובן – מי ישלם עבור הטיפול שלו? אחרי יום יומיים הילד נעלם מהבית חולים, לא קיבל את הטיפול, לא השלים את הטיפול, לא קיבל הדרכה לקראת השחרור הביתה. למעשה איבדנו אותו.

חזרה לראיון עם פרופסור פרס בכנס הרפואי:

היה לכם למשל מקרה לפני כמה חודשים של פגית שנכנסה, אתה בטח זוכר, לפגייה שלכם מעזה

כן..

למרות שהנהלים אמרו שלא להכניס אותה כי היא יכולה לשאת חיידקים עמידים.

אין נהלים כאלה וכל ילד מתקבל מחוץ לארץ וגם מבתי חולים אחרים עוברים סיקור של החיידקים ואנחנו כלאחד מחזיקים אותו יומיים שלושה בבידוד עד שמקבלים תשובות. זה לגמרי לא..

אבל היא הדביקה מספר רב מאוד של ילדים בחיידקים עמידים.

זה מידע לא מדויק, לא מספר רב ולא קטן, מיד שגילינו שיש לה חיידק עמיד העברנו אותה לחדר נפרד, הייתה שמירה מיוחדת עליה. לא נעשה שום נזק, אנחנו לא סגרנו את הפגייה ליום אחד בגלל מקרה אחד.

אני הבנתי שהיא גם נסגרה לקליטה של חולים חדשים, גם נדבק מספר רב של ילדים, לפחות שבעה שמונה ילדים, ואחד הילדים, לדעתי ילדה, גם נפטרה לאחר מכן בגלל חיידק עמיד.

זה לא נכון, אני לא יודע מאיפה יש לך המידע הזה. אבל זה פשוט לא מדויק.

אז בוא תדייק לי את המידע כי שנה לפני כן היה לכם גם מקרה שבא חולה, פלסטיני עוד פעם לצערנו, פג, עם חיידק עמיד, הדביק ילדים, ב-2010. ואז באו נהלים שאמרו לא לקבל יותר כי הפגייה זה מקום רגיש מדי לפגים שבאים מהרשות הפלסטינית שלצערנו יכולים לשאת חיידקים עמידים. ובכל זאת קיבלתם אותם.

אני מאוד מעריך את המידע שלך אבל הוא לא מדויק. אין לנו נהלים כאלה, אנחנו מקבלים את כל החולים מראש מתואם, אנחנו לא מקבלים פג שהוא לא מוכר.

ביולי 2005 פרסמה שירותי בריאות כללית הנחיות למניעת זיהומים בפגיות. נכתב שם שבמקרה של התפרצות יש לדווח מייד למשרד הבריאות, לעתים צריך אפילו לדווח בתקשורת.

המקרה שקרה בפגייה, דיווחתם עליו למשרד הבריאות בכלל?

איזה מקרה?

הפגה שהגיעה והדביקה ילדים. הפגה מעזה שהגיעה.

(שתיקה) היא לא הדביקה ילדים, אני לא יודע על סמך מה אתה מדבר את הדברים האלה.

היא לא הדביקה ילדים?

לא

יש דוחות מפורטים של אנשים מרכזיים בבית חולים שלך. נדמה לי קוראים לה בינה רובינשטיין או משהו כזה, אסתי קזמינסקי, אנשים מרכזיים בית חולים שלך כותבים שהיא הדביקה אחת שתיים שלוש.

אני אומר חד משמעית אין ילד.. יכול להיות שילד שכב וזה, אבל לא היו מקרי מוות, לא היו תחלואה יותר גדולה, לא היו סיבוכים..

הדביקה או לא הדביקה?

הדביקה קיבלה טיפול והכל הסתדר.

אמרת הרגע שהיא לא הדביקה אף אחד ושהנתונים שלי לא מדויקים.

(שתיקה)

דיווחת למשרד הבריאות על ההדבקה הזאת?

יש לנו נוהלים מתי אנחנו צריכים לדווח. על מקרים כאלה אנחנו לא צריכים לדווח.

לא צריך לדווח?

לא.

פרופסור פרס טען שוב ושוב שהטיפול בתיירי המרפא לא בא על חשבון החולים הישראליים.

אחות בבית החולים שניידר אומרת לנו:

"אנחנו עדים למצבים מאוד מאוד קשים שאנחנו מאוד לא היינו רוצים להיות מעורבים בהם או שהם יקרו כי מה שקורה זה שהחולים, במקום שהם יהיו איזושהי קבוצת תמיכה אחד לשני, הם משוסים אחד בשני. החולה הזה כועס על החולה הזה, פתאום חולה ציבורי כועס על חולה שהגיע מתיירות מרפא. למעשה הם כולם אנשים שזקוקים מאוד מאד לסיוע ולמרפא, ולצערנו אנחנו רואים הרבה פעמים תמונות של חולים שכועסים אחד על השני ורבים על מקום וזה דברים שלא צריכים לקרות בבית חולים".

הנה כמה ימים בחודש יולי השנה, לא חודש עמוס במיוחד בחיי "שניידר". בתשעה ביולי 2011 כותבת אחות המיון בדיווח:

"מיון פעיל מאוד…אחיות מדווחות על הורים כועסים ומלאי טענות. 8 הלכו על דעת עצמם ללא בדיקת רופא. המחלקות מלאות".

בבית החולים מאושפזים באותו יום 9 תיירי מרפא, 7 מהם מעזה. ביום 11 ביולי כתבה אחות המיון בדיווח:

"המיון פעיל ביותר ועמוס מאוד. כ -10 תיקים שנפתחו נסגרו על ידי ההורים שביקשו לעבור לבית חולים אחר עקב זמני המתנה ממושכים (עד 4 שעות)…מחלקות הילדים התמלאו בתחילת המשמרת".

בבית החולים שהו באותו לילה 12 תיירי מרפא, כולל מספר חדשים. ביום 16 ביולי דיווח מעניין נוסף:

"ילדים אונקולוגיים נשארו במיון מפאת חוסר מקום מתאים. ילד פג 9 חודשים ESBL(חיידק עמיד) ברקע. נשאר במיון".

הפג עם החיידק העמיד לא אמור להישאר במיון ולסכן את שאר החולים. הילדים האונקולוגיים לא אמורים להישאר במיון, הם אמורים לעלות למחלקה. אבל אין מקום במחלקה. יש בה באותו זמן 3 תיירי מרפא ובביה"ח כולו 13 תיירי מרפא. למחרת, 17 ביולי, עוד דיווח של אחות המיון:

"המיון היה פעיל מאוד ובנוסף הגיעו 2 ילדים אונקולוגים עם חום ונויטרופניה (ירידה בהתנגדות החיסונית. כתוצאה מזה יש סכנה לחשיפה לזיהומים) ללא מקום לאשפוז במחלקות הם נאלצו להישאר במיון".

בבית החולים שהו באותו ערב 12 תיירי מרפא, שלושה מהם במחלקה האונקולוגית. והנה דיווח נוסף, מיום 18 ביולי, אחרון:

"ביה"ח פעיל מאוד. למיון היו פניות רבות עד שהבוקר 4 הורים הלכו על דעת עצמם הביתה. המתנה של 4 שעות…נשארו 4 אשפוזים במיון מפאת חוסר מקום".

השבוע הזה ביולי אינו ייחודי. למעשה, ברוב החודשים שבדקנו היו פחות או יותר אותו הדבר, לפעמים יותר תיירי מרפאבבית החולים, אפילו לפעמים עשרים תיירי מרפא ויותר. למחלקות, שאטרקטיביות לתיירי מרפא, חולים ישראלים התקשו לא פעם להיכנס, אבל זה לא מנע מביה"ח לאייש חלק מהמיטות בתיירי מרפא. שימו לב לדיווח הבא, אגב, מאותו שבוע ביולי (14.7.11):

"הגיע למיון ב.ק. ללא הודעה מראש ותאום עם בי"ח. מסתבר שהיה באיכילוב באופן פרטי אצל ד"ר קונסטנטין שבדק ושחרר אותו עם דקסקורט (סטרואידים). במיון שהה מספר שעות מאחר ולא היה ברור היכן מאשפזים, כי לאב לא היה כסף. אושפז לבסוף בבי"ח במצב סופני. הוסבר לאב שמצבו טרמינלי. ביה"ח איכילוב סרב לקבלו".

הדיווח הקצת יבש הזה מקפל דרמה גדולה. הגיע תייר מרפא לא אטרקטיבי. ילד רוסי, ללא כסף ובמצב סופני. "שניידר" הסכים בסופו של דבר לקבל אותו, אבל "ביה"ח איכילוב", לפי הדיווח ב"שניידר", "סרב לקבלו". אחת האחיות בביה"ח סיפרה לנו שמיון שניידר התקשר למיון איכילוב, אבל שם סרבו לקבלו. איך מסרבים לקבל חולה סופני? בביה"ח איכילוב מסבירים "הוא לא היה מעולם מטופל שלנו, ולכן לא הייתה סיבה שאנחנו נטפל ולא שניידר". דיברנו עם האחות שטיפלה בחולה, אבל היא טענה שאינה זוכרת את הפרטים המדויקים. הנה קטע משיחה עם האחות משניידר, אשר טיפלה בילד החולה מרוסיה, אותו סירבו לקבל באיכילוב:

"אני אגיד לך, תיירות מרפא, מה לעשות כל העולם מתנהל על כסף ורפואה זה מצרך שהוא יקר"

הסיפור הזה הוא רק ביטוי קטן לטענה המרכזית של שניידר כנגד הכתבה הזאת. אנחנו? (שניידר), אנחנו קטנים בעסק הזה של תיירות מרפא. לכו תראו מה קורה באיכילוב ותל השומר. בעניין הזה, "שניידר" לגמרי צודקים, לפחות מספרית. למה נטפלנו, אם כן, דווקא ל"שניידר"? בראש ובראשונה כי שם מצאנו ראיות לכך שהטיפול בתיירי המרפא פוגע, לכאורה, בחולים ישראלים. פה חשוב לנו לפתוח עוד נקודה אחרונה. הטיפול בילדים הפלשתינאים. שלא יובן חלילה מהכתבה הזאת שבתי החולים בישראל לא צריכים לעזור לילדים פלשתינאיים. ההפך. אין ספק שהילדים הפלשתינאיים נהנים, וטוב שכך, מטיפול רפואי טוב יותר ב"שניידר" מזה שיכולים לקבל בעזה. זה מה שאומרות לנו משפחות חולים, אשר שוהות בבית "גיל-עוז" בעניין יחס הרופאים אליהן:

"אני לא יכולה למצוא מילים (כדי לתאר זאת). היחס (של הרופאים) מעולה, אין מילים לתאר. היחס השווה בין החולים ברור".

עם זאת, תחקיר "המקור" גילה שגם הפלשתינאיים סובלים מהבלגאן ב"שניידר", שלא לומר מהרצון לחסוך כסף.הנה מה שכתבה בנושא מנהלת הסיעוד במחלקה לטיפול נמרץ ב"שניידר", האחות דלית פינטל (09.01.11):

"כידוע לכם, אנחנו ככל בית החולים מטפלים בילדים המגיעים מהרשות הפלשתינית. מדי פעם עולות שאלות שלנו אין תשובה להן. למשל, האם מותר להורים לצאת מתחומי בית החולים ומי מפקח על זה? מה קורה אם למשפחות אין כסף לקניית אוכל? ואם כן, היכן מותר להם לקנות או לחילופין מי מספק להם אוכל? ילדים לאחר צינתור, מי אחראי להזמין להם מונית? בנוסף, בעבר נפטר ילד ביום שישי והאמא נשארה ביחידה עד יום ראשון כי לא היה מקום לשכן אותה עד העברת הגופה לרשות".

הנה מה שכתבה רחלי גבע, אחות אחראית מחלקת ילדים ג', בכירה בבית החולים, לאגף הכספים ביום 23.03.10:

"יש צורך במלווה דובר ערבית שיעזור בריכוז הטיפול ובתרגום (כולל עזרה היכן ניתן לקנות מצרכים וליווי בשל קשיי שפה). וכן עזרה בשחרור (כולל מציאת פתרון להמשך טיפול תרופתי או יציאה עם וריד פתוח. המשך מעקב…מצבים אשר בשחרור צורכים זמן רב מאוד לטיפול!!! מבקשת לדעת מה המדיניות בנושא מתן אוכל וטיטולים למשפחות תוך עמידה מול משפחות של מאושפזים אחרים".

"שניידר" מעסיק עובדת סוציאלית, ערבית ישראלית, שאמורה לעזור לילדים הפלשתינאיים. בפועל, העובדת הסוציאלית מתפקדת יותר כמתורגמנית, שמתרוצצת בין החולים שמפוזרים בקומות השונות בביה"ח. העובדת הקודמת הועסקה בחצי משרה בלבד בקצת יותר מ – 2,000 שקלים, היא שהתה רק כמה שעות ביום בביה"ח ולא היה לה שום סיכוי לענות לצרכים. התוצאה – כעסים, עיכובים, אי הבנות וצעקות.

המשפחות הפלשתינאיות שכן מצליחות לקבל אישור כניסה לישראל, כדי לעזור לילד המאושפז, מאוכסנות על ידי שניידר בקומת המרתף של בניין "גיל-עוז", שמיועד בעיקרון לטיפול גריאטרי.

מתוך שיחה עם משפחות חולים השוהות בבית גיל עוז (צולם במצלמה נסתרת):

מיטת אשפוז בבית החולים לא זולה, היא יקרה. 2,700 ₪ ללילה אחד. כאן (בבית גיל-עוז) אנחנו משלמים 500 ₪ עבור לילה אחד.

1000 ₪ ללילה לחולה ולמלוה שלו?

כן. כל החדרים כאן למטה (במרתף) מיועדים לתושבי עזה.

אבל אלה מרתפים…

כן. הערבים לא כמו היהודים, יש פה אפליה גזעית.

תחקירנית שלנו, דוברת ערבית, ביקרה בבית גיל עוז פעמיים ודיברה עם המשפחות, לעתים לנים שם גם הילדים הפלשתינאיים עצמם, אם הם מטופלים באשפוז יום.

בגלל שאנחנו ערבים, יקירתי, תראי מה מביאים לנו. יש כאן מלא ג'וקים. עלית לקומה השלישית? שם זה כמו בית מלון. תראי איזה אוכל הם מקבלים לעומת מה שאנחנו מקבלים. כד שוקו, כד חלב.

זה האוכל שמביאים לכם?

לא, אנחנו הכנו אותו.

להם מביאים משהו אחר?

מביאים להם מגשים של עוגות. טוב, תביאו גם לנו קצת. ילד מושיט את היד ולא נותנים לו. אנחנו מנקות במשך שעות, אנחנו שוטפות את הרצפה. אני מנקה את החדר שלי. אחרי ארוחת בוקר אנחנו מרימות הכל ושוטפות. יש במטבח ערבי שנותן לנו כל מה שאנחנו מבקשות, אבל בסוד.

שאלנו את פרופסור פרס על בית גיל עוז, הנה דבריו:

"אני מאוד מזמין גם את הציבור הרחב ללכת ולראות מה יש שמה בגיל עוז, לראות את הקומה מאוחדת ומסוימת, מה יש שמה בפנים, לראות איך החדרים. יש גם חדרים נפרדים עם שירותים צמודים. אני חושב שזה לא מבייש אף אחד. אסור להגיד דבר כזה. מאוד חבל שאתה מציין את הדברים ככה בצורה כזו".

ובחזרה למשפחות החולים ב"גיל-עוז":

כמה אנשים אתם בחדר?

אני אמא והתינוק.

את אימך והתינוק?

כן

ואיפה התינוק ישן?

בזרועותיי, או בעגלה שלו. ביקשנו ממנה שתעביר אותנו לחדר גדול יותר, אבל היא לא הסכימה: "רק בחדר הזה. אם תרצו– בבקשה. לא רוצים – לא צריך, לכו הביתה".

אלה השירותים? (תמונה של תא שירותים קטן).

אלא השירותים. אני ממלאת את מיכל ההדחה עם בקבוק.כשאני צריכה להתקלח אני יוצאת לשם,
המקלחת הזו (נפרדת מהשירותים) שייכת לחדר שלי ולחדר נוסף.

גם המקלחת וגם השירותים…

משותפים. תראי יקירתי, מכאן נכנסים ג'וקים. הארונות שבורים, הבגדים שלנו נופלים כל הזמן. הייתה פה גם הצפת ביוב, אולי את לא יודעת על זה, כל הביוב זרם מלמעלה ושטף… זרם כאן וגרר איתו את החפצים והבגדים שלנו. זה היה לפני חודש.

הם מתייחסים אלינו כאל אנשים מלוכלכים, ערבי שווה לכלוך. ערבי שווה לכלוך. בכל פעם שהגבר לובש את הגלימה שלו, היא הייתה לועגת לו – "למה אתה מתלבש ככה?" היא לא מבינה את השפה שלנו ואנחנו לא מבינות את השפה שלה.

איך לפלשתינאים יש בכלל כל כך הרבה כסף לשלם את תעריפי הטיפול היקרים של "שניידר"? הרוב בא, מסתבר, מהרשות הפלשתינאית, שמקבלת תרומות. חלק אלו פשוט מטופלים פלשתינאים עשירים.

אז מה עשו בשירותי בריאות כללית, קופת החולים הגדולה במדינה, שאחראית על שניידר, כדי לטפל בבעיה, ששוב ושוב הוצבה לפתחה? לא משהו שניכר בפעילות השוטפת של "שניידר". סמנכ"ל קופת חולים כללית, אהוד דוידסון, היה חבר בוועדה שהקים משרד הבריאות כדי לבחון את הנושא. דוידסון תמך שם בקידום תיירות המרפא. הדו"ח של הוועדה פורסם כבר לפני חצי שנה, אבל עדיין לא אומץ רשמית על ידי משרד הבריאות.

הנה מה שאומר לנו על כך פרופסור גבי בן-נון מהמחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון:

"אני מכיר את המספרים של משרד הבריאות, הם מסתובבים סביב כמאה וחמישים מיליון, לפני חמש שנים זה היה שלושים מיליון, זאת אומרת כמעט פי חמש. זה כסף נזיל שאתה מקבל אותו מיד עם קבלת השירות, אין פה מערכי הנחות, אין פה מערך של אשראי, אין פה מערך של תקצובים למיניהם שבהם הכסף הזה הולך באיזושהי צורה לאיזושהי קופה המרכזית. הכסף הזה זה כסף שנכנס ישירות לבית החולים ויש מגמה של עלייה. רבותיי, העלייה הזו מריעה את המצב של החולה הישראלי. אנחנו צריכים לעשות רוורס ולצמצם, ולא להרחיב, לצמצם את תיירות המרפא במדינת ישראל".

בינתיים, בי"ח שניידר אימץ תוכנית עסקית לשנת 2011. נאמר בה שיש לשאוף להגדלת ההכנסות מתיירות מרפא בסכום של2.5 מיליון שקלים. 90% מההתייעלות הכוללת שבית החולים מציב לעצמו כיעד כלכלי, אמור לבוא מתיירות המרפא ומתיירים פלסטיניים. סקר שביעות הרצון, אגב, שעורך בי"ח שניידר בקרב מטופליו גילה ירידה שנה שנייה ברציפות בשביעות הרצון מביה"ח. עד כמה יהיה זה דמגוגי לטעון שהעלייה בכמות תיירי המרפא גורמת לירידה בשביעות הרצון של המטופלים הישראלים?

כתבתו של רביב דרוקר

צילום: דודו בוקר, תלי גורר, יובל סייג

מקליטים: אלי סבא, דבי דובשני, עמית אלה, מור בידר

מנהל קריאטיבי: גיא לוין

עיצוב גרפי: הדס פלדמן

אנימציה ופוסט: רועי צורף

עורכות: לי בר לבב, טלי קורין

תחקיר: יובל אגסי, היבה ערגה

תגובות

תגובת משרד הבריאות:

הטיפול בילדים פלסטינים מתקיים על בסיס הומניטארי ועפ"י הסכמים בין המדינה והרשות הפלסטינית. קבלת ילדים שאינם ישראלים מתבצעת עפ"י זמינות, ללא פגיע בילדים ישראלים. חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בנושא תיירות מרפא מוכן והוא יופץ לבתי החולים בשבוע הבא.

תגובת ביה"ח שניידר (התגובה המלאה נמצאת באתר האינטרנט):

סירוב לקבלת חולים מהרשות משמעותו פעמים רבות לגזור דינם של ילדים. מדובר במספר ילדים בודדים בכל רגע נתון והטיפול בהם אינו בא בשום אופן על חשבון ילדי ישראל. לא מוכרת לנו הבקשה של גורמים בביה"ח להפסיק פעילות תיירות מרפא וילדי הרשות.

במציאות הכלכלית של מערכת הבריאות, מציאת מקורות הכנסה לקידום תשתיות פיזיות וטכנולוגיות של ביה"ח הן תנאי לקיום בתי חולים. התקשורת בין משפחות המטופלים הערבים לצוותים הרפואיים מתקיימים עפ"י רוב ללא קשיים מיוחדים. (התגובה המלאה של שניידר נמצאת באתר האינטרנט)

תגובת שרותי בריאות כללית:

בכללית הנחיות מפורטות לגבי מכסות תיירות מרפא ודרכי הטיפול, בכל אלה עומד שניידר. חשוב לציין כי קולן של אחיות ביה"ח שניידר נשמע, הן זכו לתגובה מפורטת ממנכ"ל הכללית שבעקבות מכתבן עדכן את ההנחיה של טיפול בחולים שאינם ישראלים והדגיש כי יוקצו תקנים שאינם במצבת השוטפת של ביה"ח לנושא זה, וכך אכן נעשה.

תגובת ביה"ח איכילוב:

הילד לא הגיע מעולם לאיכילוב ולכן לא סירבנו לקבלו. הילד הגיע לקליניקה הפרטית של פרופ' קונסטנטיני בה הוסבר לו ולהוריו כי הגידול במוח הנו בלתי נתיח ושאין גם טיפול שניתן להעניק לילד. למחרת הוא חש ברע והגיע לשניידר.

ספרו של אורי שגיא על המו"מ עם סוריה: יתום נודניק, סביר חפיפיניק

6 באוקטובר 2011
 

קראתי את ספרו החדש של מי שכיהן כראש המו"מ עם סוריה. למעשה, זה חצי ספר, חצי חוברת. קצת דק, לא ממש עשיר בגילויים חדשים, אבל בשביל אנשים שמתעניינים בנושא, הוא ספר מעניין מאוד. תרגמתי אותו עבורכם לאינדקס פרסונלי.

דני יתום –  שגיא מציג את ראש המוסד לשעבר, ראש המטה המדיני בטחוני של ברק, אלוף בדימוס, כנודניק. מישהו שיושבי במטבח ביתו בכוכב יאיר ומסתכל דרך החלון על הכביש, שמוביל לביתו של שכנו, אהוד ברק. ברגע שהוא רואה ששגיא מגיע, יתום ישר מתייצב, כדי לא להחמיץ. כל כך נודניק יתום, על פי שגיא, שלעתים הוא היה מחנה רחוק, אחרי תיאום שושואיסטי עם המזכיר הצבאי של ברק, תת אלוף דאז גדי אייזנקוט ומתגנב ברגל כדי שיתום לא יבוא ויפריע. (אם יבוא, אולי גם לו יהיה מה לכתוב לספר הזכרונות).

מילא הנודניקיות, אבל שגיא גם מאשים את יתום בכך שהדליף לאמנון אברמוביץ', אז בערוץ הראשון, את מה שהפך מאוחר יותר לפיאסקו לא קטן. ספק אם אתם זוכרים, אבל באחד מערבי שישי פתח אברמוביץ' את ה"יומן" של הערוץ הראשון ואמר ש"תוך שלושה עד חמישה שבועות יוצג ההסכם עם סוריה להכרעת הכנסת, הממשלה והציבור". אחרי זה היו המון פרטים, אבל מה שכולם הבינו מהידיעה זה שיש הסכם. שגיא כותב בספרו לראשונה את מאחורי הקלעים של הידיעה הזאת. הוא וצוותו הכינו באותה תקופה את ההצעה הישראלית להסכם עם סוריה, הצעה שהם כינו "תוכנית הלל". ההצעה הייתה אמורה להיות משווקת לאמריקנים, שמצידם היו צריכים לשווק אותה לסורים כאילו זו הצעה שלהם (קצת שחוק התרגיל הזה, לא? אולי אפילו הערבים "המטומטמים" התחילו להבין אותו). פתאום התקשר "בכיר בלשכת ברק" (ששגיא רומז ברמזים עבים שזה דני יתום ואני יודע ממקורותיי שהוא מתכוון אליו) וביקש להעביר אליו דחוף את המסמך הכתוב. המסמך הזה התגלגל באותו ערב לאותו שידור של אברמוביץ'.

אהוד ברק – החלק הצפוי בספר הוא הביקורת הקשה מאוד שמטיח שגיא בברק על הרגליים הקרות שקיבל בשפרדסטאון, כשהכול היה מוכן לפריצת דרך. שגיא מספר כמה התקשה להתווכח עם נאום התוכחה של פארוק א שרע בסוף הועידה ההיא, מכיוון ששר החוץ הסורי פשוט צדק. שגיא מתאר איך ברק במקום להתעלות לגודל הרגע, התעסק בהתלבטויות קטנוניות כמו האם ללחוץ להוא את היד ומתי לקום ומתי לשבת. החלקים היותר מפתיעים בספר, שחושפים את הגינותו הבסיסית של שגיא, הם אלו שבהם הוא מחמיא לברק, הן על יכולת עיבוד המידע שלו, יכולת הניתוח והן על הרצון האמיתי להגיע להסכם.

מה שהכי היה חסר לי זה מה עשה שגיא בזמן אמת כשברק שרף זמן בשפרדסטון, בניגוד לסיכומים המוקדמים ולא אפשר לנהל מו"מ אמיתי. האם ייתכן שהוא לא הלך אליו פעם אחת ודפק על השולחן? ביקש הסברים? שגיא כותב שביקש הסבר בדיעבד וברק אמר לו שאינו מודע לתמונה המלאה. יופי, אבל מה בזמן אמת? המנוף שבאמצעותו שגיא מסביר מדוע כתב את הספר הוא שחשוב שישראל תתחיל לחקור את כשלונות השלום שלנו, לפחות כשם שאנחנו בודקים את כשלונות המלחמה. צודק. אם הייתה מוקמת ועדת חקירה לבדיקת כשלון המו"מ ההוא, היו לה גם כמה שאלות קשות עבור שגיא.

סמדר פרי – בעיצומו של המו"מ פרסמה סמדר פרי מ"ידיעות אחרונות" כתבה מעניינת עם גילויים מהמו"מ. הרוח הכללית הייתה שהכול מוכן לסגירה. זו הייתה חלק מהרוח הכללית שנשבה בתקשורת סביב המו"מ הזה. הכול סגור, חתום, מבושל, עושים לנו הצגה של מו"מ וחותמים. כל השנים חשבתי שהרוח הזאת מקורה, כך או אחרת, באורי שגיא. התחקיר שאני עשיתי על המו"מ הראה שבהחלט הסורים הציגו גמישות חסרת תקדים, אבל הצדדים ממש לא הגיעו לשלב שהכול סגור ומסוכם. ממש לא.

מספרו של שגיא הבנתי שני דברים. 1. הוא אכן היה אחראי בעקיפין לדיווחי  ה"הכול סגור" שנשבו מסביב למו"מ. 2. המו"מ ממש לא היה בנקודה הזאת.

נכון, הייתה איזו אמירה של א שרע שאין באמת קווי 67 וצריך לסמן אותם ביחד, אבל מפה ועד התוכנית שהכינו שגיא וצוותו (בעיקר היה דומיננטי שם אדם בשם דוד שטנר), המרחק ממש גדול. הסורים לא הביעו שום נכונות לחילופי השטחים שהציע שגיא וגם לא לרעיון ה"שליטה" במקום "ריבונות", שהישראלים תכננו. הייתה גם אמירה של נציגים סוריים שהמים של הכנרת יישארו בריבונות ישראלית, אבל מפה ועד הסכמה סורית שהפינה הצפון מזרחית תישאר בריבונות ישראלית, המרחק מאוד גדול ושגיא, כמובן, יודע זאת.

איך הבנתי מהספר ששגיא היה בין האחראים לאווירת ה"הכול סגור"? הן מכיוון שהוא מצטט את עצמו בזמן אמת אומר ש"אנחנו עומדים להבקיע גול", אבל עוד יותר חשוב כי הוא כותב פתאום שבמהלך המגעים הוא נסע לגולן עם פטריק סיל ועם סמדר פרי. פטריק סיל זה ברור. הביוגרף של חאפז אל אסד היה גורם חשוב במגעים. דרכו שגיא העביר מסרים לא רשמיים לאסד. חכם. אבל מה עשתה בסיור כזה סמדר פרי? ברמה העיתונאית, יש לי רק קנאה בה, כמובן. לנסוע בעיצומו של מו"מ חשאי לגולן עם מנהל השיחות, כשהוא בדיוק מסביר לאדם שנוסע לאסד, את המורכבות של הגולן, זה חלום של כל עיתונאי. מבחינת שגיא, זה קצת מוזר. הוא הרי כותב כל כך הרבה על החשיבות של חשאיות המו"מ, שהצדדים לא ינעלו את עצמם בעמדות פומביות, לשמור על מרחב תמרון. האם זה עולה בקנה אחד עם נסיעה עם עיתונאית לגולן?

יותר חשוב, האם שגיא רצה במתכוון ליצור תחושה שהכול סגור, כדי להכשיר את דעת הקהל? כי אם כן, ברור שזו הייתה טעות בדיעבד. תחושת ה"הכול סגור, רק צריך לחתום", הביאה להתנגדות ציבורית עזה, להמלצה חד משמעית של יועצי הסקרים של ברק לנהל מו"מ קשוח וכנראה גם להתעכבות הלא חכמה של ברק בשיחות בשפרדסטאון.

בנימין נתניהו -גם שגיא כותב כי נתניהו וארד היו מוכנים, במו"מ שניהלו עם אסד, לרדת לקו גבול שיבוסס על "קווי 67 והגבול הבינ"ל". לא ברור לי, כותב שגיא, למה הם ממשיכים להכחיש את זה עד היום. אני דווקא חושב שאני מבין.

אורי סביר ואיתמר רבינוביץ' – שגיא כותב בלי חשבון כמה קודמיו למו"מ עם הסורים לא עשו את ההכנות המינימליות למו"מ הזה. לא בדקו היטב את מצב הכוחות ב – 67, מה מרחב התמרון, מה היקף המחלוקות, מפות, היסטוריית הגבול וכו'. צריך לא מעט אומץ כדי לתקוף ככה את האנשים שניהלו לפניך את המו"מ עם הסורים. שגיא יותר מרומז שהמו"מ שניהל פרס עם הסורים, אחרי רצח רבין, נוהל לצרכי בחירות ולא היה מו"מ אמיתי.

הערה פרסונלית – גם אני נכנסתי לספר. שגיא כותב שיום אחד פגשתי אותו בשדה התעופה בן גוריון. אתה נוסע לפגישה חשאית, קבעתי. הוא הסביר שלא וכדי לשכנע אותי אף הציג את משפחתו שנסעה יחד איתו לחופשה. לא השתכנעתי ושידרתי את הידיעה. ובכן, אני מקווה ששאר העובדות בספר קצת יותר מהימנות מהסיפור הזה. מעשה שהיה כך היה: פגשתי את שגיא במקרה בנתב"ג, כשנלוויתי לראש הממשלה לאחת מנסיעותיו. אכן אמרתי לו שהוא בטח נוסע לשליחות חשאית, אבל זה לא היה בקביעה, אלא בשאלה. לא באמת חשבתי שראש צוות המו"מ עם סוריה ייסע לשליחות חשאית כאשר לפני כן הוא יעשה קניות בדיוטי פרי, בדיוק כשפמליית ראש הממשלה נמצאת בנתב"ג. הוא הכחיש. אגב, מין הכחשה מוזרה כזאת. כאילו רוצה שאשדר את זה. הוא לא הציג לי את המשפחה שלו ולדעתי, לא ראיתי את רעייתו מימיי. ברור שגם לא שידרתי ידיעה כזאת. לא היה לי מידע כזה ולא שידרתי אותו. לראשונה כתבתי עם מי הוא נפגש בשיחות חשאיות ומתי רק ב"חרקירי", הספר על כהונת ברק, שהתפרסם שנתיים אחרי התפוצצות השיחות. באחד מדיווחיי על נסיעת ברק, סיפרתי בגל"צ שפגשתי את אורי שגיא בשדה התעופה וששאלתי אותו האם הוא נוסע לפגישה חשאית והוא אמר שלא. זה מעניין ששגיא בחר לזכור את האנקדוטה השולית הזאת קצת אחרת ועוד יותר מעניין שהוא בחר לכלול את זה בספרו.

התוכנית האסטרטגית של שלי יחימוביץ'

22 בספטמבר 2011
 

כשעמיר פרץ ניצח, הוא התבשם יום אחרי מסקרים מדהימים. פרץ איים על שלטונו של אריק שרון. לא פחות. שבוע – שבועיים לאחר מכן, הוא כבר התפייד. חלק מההתאיידות קשור לטבעם של סקרים של יום אחרי. חלק אחר נבע מטעויות שלו. ליחימוביץ' יש חודש קריטי בו הוא יכולה למצב את עצמה כמועמדת לראשות הממשלה. לא פחות. אין טעם לחכות. היא לא תהיה חזקה יותר מבחודש אחרי בחירתה.

  1. לחבק את עמיר פרץ. צעד קריטי. חשוב לעשות את זה לא באופן מלאכותי וקוסמטי. לבנות ברית אמיתית. זה מתחיל משיחות שקטות, לא תקשורתיות של שעות לתוך הלילה. למה אתה כועס עליי? ללבן את הדברים הכי עמוקים, לגעת בשורש הכואב של פטרון, שהפך לפקוד. לא פשוט, אבל אם היא תפרק את המרעום הזה ותשכנע את פרץ שהיא על אמת רוצה שותפות איתו, היא בדרך לשקט במפלגה.

  2. לזרוק את פואד –  אי אפשר לעשות את זה בכזו בוטות, אבל פואד הוא המוקד לכל מה שרע במפלגה הזאת, החתרנות, הסכסכנות, רדיפת השלטון. יחימוביץ יודעת את זה הרבה יותר טוב ממני. אם היא לא תיכנע לכל עצות העסקנים – "את חייבת את פואד כדי לשלוט במפלגה" – היא תשדר לכל הצעירים האמיתיים שהביאה, שהיא לא בוגדת בשליחותה. איך עושים את זה? אומרים באופן מפורש באחד מראיונות הניצחון שהיא מצפה שפואד ישתנה, שיפסיק עם הטקטיקות הישנות, שיאמץ חדשות. היא צריכה לאותת לכל המפלגה ולכל העולם שהיא לא מפחדת מהגביר של המפלגה. אין סיבה לפחד ממנו.

  3. לבנות כוורת חזקה – למצוא את הבלייזרים של שנות ה – 2000 ולתת להם את הניהול היומיומי שלה. זה המעבר הכי קשה שיכול לקרות לפוליטיקאי ורובם מתקשים לעשות אותו. ממקום שבו אתה עושה הכול בעצמך ובקלות ועוזריך הם רק עוזרים, למצב שאנשים אחרים מנהלים את רוב היומיום ואתה מתערב רק בהחלטות הגדולות. ככה פועל מנהיג. ככה פעל שרון. בשביל זה צריך למצוא 3 תותחים צעירים ולתת להם את המושכות. אתמול, למשל, רענן כהן ניער את הנפטלין, פרץ מהבוידם ונדחף לתוך פריים הניצחון של יחימוביץ. הוא עשה את זה בנחישות שרק עסקני מפא"י מכירים. לידו עוד הבזיק מיכה חריש. שני הדינוזאורים חביבים, אבל הם הדבר הכי רחוק מהרוח החדשה שמנסה לשדר יחימוביץ'. אם היה לה ליחימוביץ' צוות חזק, היה בא אחד מאנשיה חצי שעה לפניה לבית המפלגה ורוקח את הפקת הניצחון. לא יכול להיות שנאום הניצחון, הפריים שישודר מאתיים אלף פעם בשנים הקרובות, יבויים בכזו פרטצ'יות. רענן כהן נואם רבע שעה, כאילו הוא ניצח. חיליק בר, מזכ"ל המפלגה, מדבר, מיכה חריש, היו"ר הזמני, מדבר. בינתיים, המועמדת והקהל העייף והנרגש שלה מתייבש למוות. שתיים וחצי בלילה רבאק, אולי מישהו יוריד אותם מהבמה? אחד מאנשיה של יחימוביץ' היה צריך לבוא מראש, לדאוג שהקהל המדהים שלה יהיה בצילום מאחוריה (עשו את זה בשירת התקווה), שהתלהבות תעבור הביתה ושכהן וחריש יעופו משם. מכתבי התודה בדואר.

  4. לחזר אחרי גבי אשכנזי כפי שהיא לא חיזרה אחרי איש בחייה – זה הדבר הכי חשוב שיחימוביץ' צריכה לעשות, אם היא רוצה להיראות עוד שנתיים כמועמדת פוטנציאלית לראשות ממשלה. כן, כן. אשכנזי, גם אחרי הרפז, הוא סופר פופולארי וגם איש הגון, מקצועי שקול ומנוסה. יחימוביץ צריכה להטיל למסע החיזורים הזה את הכול. זה דבר שהיא צריכה ללמוד מנתניהו את ברק. כשהם צריכים מישהו, הם מתקרים מיליון פעם, מדברים, מארחים בבית, מתפשטים, מודים בטעויותיהם, מתנצלים על העבר, הכול. יחימוביץ' צריכה להתחיל בצעד בונה אמון – עמדה פומבית בעד קיצור חוק הצינון ("אעלה את זה במושב הכנסת הקרוב. נתניהו ולבני מפחדים מתחרות, אז הם בטח יפילו את זה, אבל אחרי שהציבור ייתן לי כוח בבחירות, זו תהיה הצעת החוק הראשונה שאעביר"). אחר כך הבטחות בכתב ובעל פה, פומביות וחשאיות שאשכנזי יהיה הכול, מספר 2, שר בטחון, ממלא מקום ראש ממשלה, מה שהוא רוצה, רק שיבוא. אין לו אלטרנטיבות כל כך מעולות. קדימה נעולה (מופז, חלוץ), בליכוד צפוף (יעלון). בעבודה הוא יכול לפרוח ולהיות סמכות מדינית – ביטחונית בלתי מעורערת.  חוק הצינון לא מאפשר לו כרגע לכהן כשר עד פברואר 2014, אבל בקמפיין נכון, אפשר לשכנע את הציבור שאם יבחר בצמד יחימוביץ' – אשכנזי לשלטון, אז מייד אחרי הבחירות ישונה החוק ואשכנזי יהיה שר הבטחון שלו. הזוי? גם האפשרות שנתניהו יחזור לכס ראש הממשלה נראתה פעם הזויה ובטח האפשרות שלבני תהפוך למועמדת לראשות הממשלה.

מה הסיפור של גיאוקרטוגרפיה?

22 בספטמבר 2011
 

גם בפריימריס הללו, הסקרים מאוד השפיעו. זה בסדר, טבעי, אי אפשר בלי זה, למרות שבוז׳י הרצוג, לדוגמא, יגיד לכם שהסקר של חדשות 2 גנב ממנו את הנצחון. אני רוצה לכתוב על משהו אחר באותו עניין.

בלילה לפני יום הפריימריס בין שמעון פרס לעמיר פרץ, אי שם בנובמבר 2005, פרסמה תוכנית ״פוליטיקה״ בערוץ הראשון סקר של מכון ״גיאוקרטוגרפיה״. פרס ינצח מחר, אמר אבי דגני, ב- 29%. באולפן ישב אדם חיוור, עמיר פרץ, שנגזר עליו לשמוע את רעש ההכנות להוצאה להורג שלו ואפילו להגיב עליהן. למחרת הוא ניצח את פרס.

בפריימריס הללו לא רצינו לעשות סקר מתפקדים. קמיל פוקס, הסוקר של חדשות 10, היה מסויג, יש לנו ניסיון רע עם זה (מופז נגד לבני) וזה עולה הרבה כסף. לפתע קיבלנו חינם סקר שעשתה תחנת רדיו, רדיוס. מכון הסקרים שעשה את זה עבורה, ניחשתם נכון, גיאוקרטוגרפיה. אני לא זוכר את התוצאות המדויקות, אבל עמיר פרץ היה במקום האחרון. הציעו לנו לשדר את הסקר הזה בחינם ולתת קרדיט לרדיוס וגיאוקרטוגרפיה. לא הייתה לי בעיה עם הקרדיט (ובטח לא עם זה שלא שילמנו…), אבל הסקר לא נראה לי אמין וזכרתי את מכון הסקרים הזה. יתרה מזאת, הסקר נעשה בצורה משונה. הם קודם כל שאלו את המתפקדים אם הם מתכוונים להצביע בכלל למפלגת העבודה. רבים מהם אמרו שלא ואת כל אלו הם לא שיקללו בתוצאות. למה? מה זה רלוונטי? גם אנחנו מאוד התפלאנו. זו סוגייה ציבורית מאוד חשובה אם מישהו שלא מתכוון להצביע למפלגה בבחירות, יכול להיות חלק מהגוף הבוחר שלה, אבל כיום זה המצב ומעולם לא נתקלתי בסקר שהתחשב בכך, פשוט כי זה מעוות את הסקר. אמרנו לאלו שהציעו לנו את הסקר שיש לנו בעיה עם השיטה הזאת. אחרי כמה שעות חזרו תוצאות חדשות. הפעם פתאום כן שאלו את כולם, גם אלו שלא מתכוונים להצביע לעבודה. התוצאות, כמה מוזר, היו כמעט זהות. החלטנו לא לפרסם את הסקר.

שלשום פרסמה התוכנית ״פוליטיקה״ בערוץ הראשון שוב סקר של גיאוקרטוגרפיה. הפעם בציבור הכללי. הרבה פחות מסוכן, מבחינתם. אי אפשר להפריך סקר כזה. הבחירות מאוד רחוקות. יצא להם שהעבודה תביא 16 מנדטים בראשות יחימוביץ ו 16 מנדטים בראשות עמיר פרץ. אין לי דרך להוכיח את זה, אבל אני לא מאמין לסקר הזה. לדעתי, המרחק הציבורי בין יחימוביץ לפרץ גדול. ראיתי מספר רב של סקרים כאלו בעבר ואני מתקשה להאמין שהמצב השתנה באופן כל כך דרמטי. מצד שני, מי יכול להתווכח עם המוניטין של גיאוקרטוגרפיה?

הסיבוב השני בעבודה – כמה מילים על השחקנים המרכזיים

21 בספטמבר 2011
 

עמרם מצנע – אני לא זוכר אותו בכל הקריירה הפוליטית שלו מתנהג באופן כל כך פוליטי, כמעט ציני. האם מצנע חושב שפרץ יכול להביא למפלגת העבודה הרבה מנדטים? אני בספק, אבל פרץ הבטיח לו שר בכיר ולמצנע קשה לאכול את מנהיגותה של יחימוביץ.

בוז'י הרצוג – שוב עשה את הבחירה החששנית, שוב רוצה להיות נחמד עם כולם, להיות נייטרלי, לשבת על הגדר. יש מנהיגים שיכולים להרשות לעצמם ללכת לים. הם הוכיחו שהם מוכנים לקחת סיכונים. לא הרצוג.

עמיר פרץ – איזה פייטר האיש הזה. איך הוא הצליח לגייס לתמיכה בו אנשים שמאוד רגישים לדעת הקהל הציבורית כמו אברום בורג ועוזי ברעם. מצד שני, מה זה יעזור לו אם הוא ייבחר ויתרסק לארבעה – חמישה מנדטים? מה ברעם ובורג בדיוק יגידו? שוב טעינו. כמו שתמכנו בפעם שעברה בברק וטעינו? אז, ב-2007, בחרנו במועמד הלא נכון מטעמים אלקטוראליים ופה בחרנו במועמד הנכון והתעלמנו מהאלקטוראליות? לדעתי, מפלגת העבודה תהפוך ל"עם אחד" מוגדלת אם פרץ ייבחר. דעת הקהל הציבורית עוד לא סלחה לו. ייתכן שזה לא מגיע לו, יכול מאוד להיות שהוא קורבן, אבל זה המצב והיכולת לשנות את זה מספסלי האופוזיציה היא כמעט בלתי אפשרית, אפילו עבור פייטר כמו פרץ. לא סתם דליה איציק וחיים רמון תומכים בו בכזו התלהבות. הם מבינים כמה זה טוב ל"קדימה" (ואיציק שונאת את יחימוביץ').

שלי יחימוביץ' – המועמדת יחימוביץ פתחה את המירוץ עם עמדת יתרון עצומה ומגיעה לסופו כשהיא צריכה כל הזמן להתגונן. אני לא אלך עם ביבי, אני לא אוהבת התנחלויות, אני לא ואני לא. מסקנה – די לנאיביות. בקמפיין צריכים לעשות גם נגטיב. לא צריך לחטט בתחתונים, אבל אין קמפיין בלי נגטיב. השארת את ההתקפה רק לצד השני? אל תתפלאי שאת צריכה כל הזמן להתגונן.  

פואד – פואד הלך למצנע וביקש ממנו לרוץ. הבטיח לו תמיכה. במזנון הכנסת הוא אמר לי ולשורת כתבים – אתמוך בו, הוא הכי מתאים. מצנע רץ. פואד לא תמך. במזנון הכנסת הוא הסביר לי למה – מה אני יכול לעשות, הוא לא עבד חזק מספיק במפקד, אין לו אחיזה בשטח ועכשיו ספק אם יכול להיבחר. במילים אחרות, אני לא מוכן ללכת עם הצד המפסיד, אפילו אם אני חושב שהוא הכי מתאים. כשמצנע בא לפואד עם טענות, בן אליעזר שלף מהספר את אחד הטריקים הכי מעצבנים. הוא המציא פתאום כעס גדול על מצנע. אני קראתי לך להיבחר במועד מסוים, לא הסכמת, הלכת לשדות זרים. כשבאת, כבר אני לא יכול לתמוך בך ואני כועס עליך. בפולניה, ממנה בא פואד (יחף), לא היו עושים את זה  טוב יותר. 

האם החילו את "מבחן בוזגלו" על כבוד השופט דנציגר?

20 בספטמבר 2011
 

לא. חד משמעית, לא. טוב, אהיה פחות נחרץ. אני חושב שלא.

הנה העובדות, כפי שאני מכיר אותן: השופט העליון דהיום, יורם דנציגר היה עורך דינו של שלמה לחיאני, לפני ואחרי שהפך לראש עיריית בת ים. הוא גם שותף שלו באיזושהי דרך בנכס בנתניה. לחיאני לא שילם לדנציגר על שירותיו המשפטיים האישיים בזמן שהיה ראש עירייה והוא טיפל בו לא מעט. בו זמנית, עיריית בת ים, שבשליטת לחיאני, שילמה הרבה כסף לעו"ד דנציגר על שירותים משפטיים שנתן לעירייה. הרבה מאוד כסף. בהנחה שאלו הן העובדות, האם ראוי להעמיד לדין את דנציגר? לעניות דעתי, ממש לא, בדיוק כשם שלדעתי, כתב האישום נגד עו"ד יעקב ויינרוט אינו מוצדק. יש נורמה בשוק עורכי הדין והיא נורמה לא ראויה. עורכי הדין מהשורה הראשונה מייצגים אישי ציבור בענייניהם הפרטיים בלי כסף, או בהנחות גדולות. עו"ד רמי כספי אפילו הודה בזה בעיתון. ייצגתי את פואד ופרס בפני מבקר המדינה בלי כסף. למה, שאל המראיין. כי הם חברים שלי, ענה כספי.

אותם עורכי דין נזקקים לעתים לאותם אישי ציבור בעניינים אחרים. זה לא בסדר, זה לא ראוי, זה מעצבן, אבל בעיניי, זו לא עבירה פלילית ובטח לא שוחד. אם מישהו היה שואל אותי, הייתי אומר – בואו נהפוך את הנושא לשקוף. אם נדע כמה אלי זהר גובה מאולמרט (הוא גובה?), נוכל לשפוט כמה ניגוד עניינים יש בפעולה של זהר, אם תהיה פעולה כזו, מול שר התמ"ת אולמרט.

אבל זו לא הנקודה. מה שצורם בסיפור הזה, זו הדרך בה נהגה המשטרה והפרקליטות עד עתה בעו"ד דנציגר. אני לא רוצה להיות דמגוג. ברור ששופט עליון לא יזכה ליחס של עבריין סמים זוטר. לא צריך לזכות. מצד שני, חקירה כזאת היא חלון הראווה של מערכת המשפט, הרבה יותר מחקירת ראש ממשלה או נשיא. זו חקירה של 'אחד משלנו' ופה המערכת נבחנת. במבחן הזה, עד כמה שאני מכיר את העובדות, המערכת נכשלה. קודם, עיכבו את חקירת לחיאני זמן רב עד שיגיע אישור לחקור את דנציגר. בינתיים, חלף הרבה זמן במהלכו דנציגר יכול היה להתכונן. חשוד אחר לא היה מקבל את זה. אחר כך, חקרו מהר. נהדר. הלוואי על כולם, אבל אף אחד לא מקבל את מהירות הטיפול שקיבל דנציגר. בסוף, המשטרה המליצה בפומבי לסגור את התיק בעילה של "חוסר אשמה". כמה פעמים שמעתם שהמשטרה בתיקים כאלה מזדרזת להודיע "חוסר אשמה"? בדרך כלל, הם אומרים חוסר ראיות ורק אחרי שהצד השני נזעק ומערער וכו', הם מסכימים לשקול לשנות ל"חוסר אשמה".

למען הזהירות, ייתכן שאני לא מכיר את כל העובדות, אבל אני מתקשה לראות את ההבדל העקרוני בין המקרה הזה למקרה של ויינרוט. בויינרוט, מאשימה הפרקליטות, נתן עורך הדין הנחה גדולה לעובד מדינה, שוקי ויטה ולאחר מכן ייצג מולו לקוחות כבדים והשיג ממנו הסדר מיטיב. בדנציגר נתן (כנראה) עורך הדין הנחה גדולה לאיש ציבור (לחיאני) וקיבל לכאורה תיקים מהגוף שתחתיו (עיריית בת ים) בתשלום נכבד. האם יש הבדלים בין המקרים? בטוח, האם ההבדלים הם כל כך גדולים, שהם מצדיקים במקרה אחד כתב אישום ובמקרה שני סגירה מ"חוסר אשמה"? אני בספק.

עוד הערה קטנה – הסיפור על דנציגר ולחיאני ידוע לי שנים ארוכות. גם פרסמתי אותו. הוא היה ידוע לא רק לי, גם לעיתונאים נוספים. הפנינו במהלך השנים שאלות לנציגיו של דנציגר. התחושה שלי בדיעבד שהם ממש לא נקטו בשמו בגילוי מלא וחשפו את העובדות. הטענה שלהם, למשל, הייתה שדנציגר קיבל שכר טרחה מלחיאני. אולי זה לא אנושי לתבוע ממנו שקיפות בנסיבות כאלה, אבל בסוף, מצבו של כבוד השופט דנציגר היה הרבה יותר טוב, אם היה חושף את כל הסיפור ביוזמתו בתחילת הדרך, הולך למשטרה, מוסר עדות ומסביר אותו ציבורית.

הנושא הזה חורג אפילו מגורלו החשוב של השופט דנציגר. האם אפשר בכלל למנות לעליון עורך דין פרטי? המינוי הזה מלכתחילה היה נדיר מאוד. האם מה שקרה כאן יעלה את החשש שהנורמות של עורכי דין פרטיים הן כאלו, שאף פעם אי אפשר לסמוך על כך שבחירה שלהם לעליון לא תסבך את המוסד?

בויכוח עם גיא מרוז, אני בעד שרון גל

30 באוגוסט 2011
 

אני בעד המחאה, חושב שדפני ליף עשתה דבר גדול ושאין שום קשר בין העובדה שלא עשתה שירות צבאי לכך שהיא מסמלת את המחאה, אבל לכל זה אין קשר לעובדה שצריך לשאול אותה את כל השאלות וטוב עשה שרון גל ששאל. היא הייתה עושה עוד יותר טוב אם הייתה עונה לכל השאלות ולא בורחת מהראיון. בנושא השירות הצבאי, למשל, היא ענתה מצוין. היא הסבירה שסובלת ממחלת הנפילה ולכן לא שירתה בצבא, אבל התנדבה במשך שנה וחצי. זה בדיוק תפקידה של עיתונות. עולה אדם לעמדת השפעה משמעותית, צצים מתנגדים. טבעי ורצוי. במהלך העימות צצות כל מיני עובדות נכונות ולא נכונות, קשורות ולא קשורות. העיתונות צריכה לבדוק את העובדות הללו. אחרי חיבוק חם של חודשיים, מותר לשאול את דפני ליף על העובדה שהוריה גרים בכפר שמריהו, או על כך שהיא עצמה לא ישנה באוהלי רוטשילד. אלו שאלות לגיטימיות ונכונות. אם לא נשאל אותן עכשיו, נצטער אחר כך, כשמתנגדי המחאה יגידו לנו בצדק, שחדלנו מלהיות עיתונאים והפכנו למפגינים.

שרון גל שאל את השאלות הנכונות. ראיתי את הראיון ואני חושב שהוא התנהג כמו עיתונאי אמיתי. אחרי זה בא גיא מרוז לתבוע את דמה השפוך של דפני ליף. מרוז, בניגוד לשרון גל, לא השתית את הביקורת שלו על היסודות הנכונים. הוא סתם תקע לשרון מתחת לחגורה על זה שפעם הייתה לו מרצדס ושהוא הלך לחתונה של הבן של יצחק תשובה. מה זה קשור? אם מרוז היה הולך לראיין את שרון גל לאחת מתוכניותיו, זה בהחלט הכי לגיטימי, שהוא ישאל אותו על המרצדס ותשובה ואיך הוא יכול להוביל תוכנית כלכלה אקטיבית, שתומכת במחאה, מהעמדה של מרצדס ותשובה, אבל מה זה קשור לראיון שעשה שרון גל עם דפני ליף? מרוז טען בראיון שהשאלות של שרון גל בקשר לשירות הצבאי אינן קשורות למחאה. לא נכון. ליף היא סמל המחאה וכולנו רוצים להבין ממה עשוי הסמל ומה הביוגרפיה האמיתית שלו. זה לא אומר שיסודות המחאה ישתנו, אם היא כן שירתה או לא שירתה. זה כן אומר שנדע מי התחיל את הכול ומאיזה חומרים ביוגרפיים הוא עשוי. זה נכון לגבי כל אדם בעל משמעות בחיינו וזה בוודאי נכון לגבי דפני ליף.

התקשורת בסיפור המחאה צועדת על קו מאוד דק וקשה להינדוס. מצד אחד, תמיכה גורפת וחסרת תקדים במחאה. מצד שני, להמשיך לעשות עיתונות. הרבה מהעיתונאים פשוט עוזבים את כובע העיתונאי ואומרים – יותר חשובה המחאה. בעיניי, זה מאוד לא נכון. אפשר לתמוך במחאה, אבל עדיין להביא את העובדות החשובות. אפשר להסביר למה המחאה חייבת להביא לכאן שינוי, אבל להגיד שהייתה אכזבה גדולה ממספר המפגינים במוצאי שבת, שהתביעה להתפטרות טרכטנברג היא לא חכמה ומארגני המחאה כבר לא ישנים באוהלים. אפשר לקונן על היעדר המנהיגות פה וגם לספר שדניאל אברהם עמד מאחורי חלק ממימון המחאה. גיא מרוז שידר את זה וטוב עשה. ההשתלחות בשרון גל הייתה מיותרת, אבל גם במקרה הזה טוב עשה שרון גל שהביא אותה לשידור.

אורי שגיא: למה שאספר לך? גם אני יכול לכתוב

29 באוגוסט 2011
 

ב – 2001 הלכתי לפגישה עם אורי שגיא. עבדתי אז על איסוף מידע ל"חרקירי" על תקופת כהונתו של אהוד ברק. שגיא היה חוליה משמעותית מאוד בפאזל. הערוץ הסורי, שניהל ברק, היה מלא בתעלומות גדולות. איך הושק? למה התפוצץ? שגיא היה אחד היחידים שידע. בפגישה הוא היה מאוד כן. יותר מדי, מבחינתי. הוא התחיל בשאלה "למה בעצם שאני אספר לך מה קרה? הרי גם אני יכול לכתוב ספר. אני יודע לכתוב". כל כך צודק. בכל עשרות הפגישות שעשיתי לספר, חששתי שמישהו יגיד את זה. בדיעבד, חששתי בצד. גלעד שר כתב ספר ושלמה בן עמי כתב ודני יתום כתב וברק העביר את מה שהיה נוח לו להעביר באמצעות שליח. בפגישה עצמה שגיא באמת היה די עצור. את הפרטים שאני גירדתי על הערוץ הזה, במאמץ מאוד גדול, הוא קצת אישר והרבה נתן לי תחושה שאני לא ממש בכיוון.

הערב ראיתי אותו ב"לונדון קירשנבאום". היה לו כל כך הרבה זמן. מוטי קירשנבאום נורא רצה לשאול. הוא מאוד לוהט בסיפור הזה, אבל לא היה זמן וזה נראה תלוש ולא אקטואלי. מה שהציבור הישראלי רצה לשמוע בצמא ב – 2001, הפך להיות מדבר משעמם ב – 2011.

לא אמשיך להלאות אתכם בפרטים. שנים ארוכות אחר כך ראיתי ששגיא נתן ראיון גדול על הרגליים הקרות שקיבל ברק בשפרדסטאון. זה היה איזה 8 שנים אחרי שזה פורסם. עכשיו, באיחור של 10 שנים, יצא סוף סוף הספר ההוא. עכשיו, כשזה מים מתחת לגשר,  אורי שגיא נזכר לפרסם את הספר שלו. עכשיו, כשכל קורא שפוי יגיד – איזה מזל שברק קיבל רגליים קרות בשפרדסטאון ואנחנו לא צריכים לחשוש לגורל השותף הצפוני שלנו, בדיוק בזמן שכל העולם מחזיק אצבעות שיתלו אותו כבר.

אז מה אני רוצה להגיד? ראשית, שבטוח בטוח אני אקנה את הספר ואקרא אותו מהמילה הראשונה עד האחרונה. שנית, שבטוח בטוח, שאורי שגיא היה חייל ומפקד אמיץ. בזירה הציבורית ציפיתי ממנו לקצת יותר אומץ.

כמה הערות על היום הקשה ביותר של המחאה (עד עכשיו):

1 באוגוסט 2011
 

 1. זה טוב. זה טוב שהמחאה נתקלת גם בקשיים ובביקורת ולא רק בתקשורת מחבקת ואוהבת. אם זו מחאה אותנטית וחזקה, היא תדע להתגבר על הביקורת ולהמשיך הלאה. אם אלו באמת כמה מפונקים מתל אביב, שהתאגדו עם כמה אנרכיסטיים ונעזרו בהפנינג הרגיל של קיץ בשדרות רוטשילד, אז באמת שלא מגיע להם שום פרס נוסף על מה שקיבלו.

2. מסיבת העיתונאים אתמול הייתה טעות גדולה. זו טעות להושיב את מארגני המחאה ליד שולחן וליצור תחושה שאלו המנהיגים שלכם. כוחה של המחאה הוא בפיזור שלה, בתוהו ובוהו, בהיעדר מנהיגים, באוסף קבוצות שונות שפועלות ביחד, עם מכנה משותף והרבה הבדלים. ברגע ששמים 4 אנשים ליד שולחן, מול מצלמות, אז הרבה אחרים אומרים – אוהו, זה נהיה אישי, קרדום לחפור בו, פה אני לא רוצה להיות. נכון, גם לפני כן, כל האנשים האלה התראיינו, אבל זה דבר אחד לראות ראיון על הדרך עם מישהו שכתוב לו מתחת "אחד מיוזמי המחאה" וזה דבר אחר שעושים מסיבת עיתונאים ומקנים לה מראה מסודר. לכאורה, ניואנס, אבל ניואנס חשוב, במיוחד כשכל מוקדי הכוח במדינה מנסים להרוג את המחאה הזאת, לפני שתחליש אותם.

3. אברי גלעד אמר אתמול ב"מילה האחרונה" שהוא מבולבל. מצד אחד, הוא בעד. מצד שני, הוא גילה שאחד מיוזמי המחאה היה בחד"ש והשני בבל"ד והשלישי אלוהים יודע איפה. אברי, אני לא רוצה להוסיף לבלבול, אבל זה כל כך, כל כך לא חשוב מאיפה כל אחד מהם בא. בכלל, זה לא ממש משנה מי התחיל בזה. הלך לה קלף לדפני ליף ולשאר חבריה, אבל זה לא הופך אותם למנהיגי המחאה הזאת ובכלל, זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה המסר. האם ייתכן שאברי גלעד, שכל חייו הטיף בדיוק למסרים הללו של ההפגנות, המסרים על השלטון הרקוב והפסיבי, היעדר השקיפות, הרוב הדומם והרמוס, האם ייתכן שהוא עומד מהצד בזמן שזה קורה? זה לא האברי גלעד שאני מכיר.

4. תקציב אפס – כן, צריך לנסח מטרות קונקרטיות למחאה, אבל לא, הן לא צריכות להיות עוד גרוש פה ועוד ירידה של 5% שם. זה צריך להיות גדול יותר, לאתגר את השיטה כולה. למשל, להגיד לממשלה – בואי תלכי על תקציב אפס. התקציב הוא מסמך המדיניות הכי חשוב. זה ברור. כל עוד הוא נבנה בצורה שבה הוא נבנה, אין סיכוי לשינוי אמיתי בסדרי העדיפויות. היום הוא נבנה בשיטת הטייס האוטומטי. מה זה אומר? שלוקחים את תקציב השנה שעברה, משאירים אותו בדיוק אותו הדבר, מעדכנים אותו בהתאם למדד ושאר שינויים אוטומטיים (מספר אנשים, תוחלת חיים) ואז משנים בפינצטה כמה סעיפים, עוד קצת לפה, קצת פחות לשם וזהו. תקציב אפס אומר – להתחיל מהתחלה. אין יותר נחלות בטאבו לאף אחד. בואו נחליט ביחד כמה באמת אנחנו רוצים לתת לחינוך, בריאות, רווחה ובטחון. בואו נעשה מזה חגיגה דמוקרטית של דיונים מרתוניים, שמשודרים בערוץ הכנסת. שיבואו כולם וידברו. זה ייקח חודשים ארוכים, זה יהיה מייגע וייכנס לפינות של הפינות. יהיה קשה מאוד לעשות מזה תקציב שעובר בכנסת, אבל אם תהיה מחויבות אמיתית לתהליך ואם הגרעין הקשה של המחאה יסכים להישאר חודשים ברחובות, אז אפשר לעשות את זה. בדרך, יעלו על השולחן כל בורות השומן שאף אחד לא רוצה לגעת בהם – מערכת הביטחון, ההתנחלויות, החרדים, היטלי הייבוא. יהיו ויכוחים נוראיים, המחאה תיקרע לשניים, יהיה בלגאן, אבל אולי זה יחייב את המערכת הפוליטית שלנו סוף סוף לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן ולהפסיק להגיד – טוב, אין ברירה, הקואליציה קראה לי להצביע, לא הייתה לי ברירה.