ארכיון: רביב דרוקר

מותר לקצב לשכור חוקרים פרטיים

12 ביולי 2011
 

כן, מותר לו. איך נאשם בפלילים אמור לנסות להתגונן? עורכי דין זה אחלה, יועצי תקשורת זה חשוב, אבל בשורה התחתונה, מה שיקבע את גורלו זה העובדות ואת העובדות אוספת המשטרה. אם המשטרה החליטה שאתה אשם, אל תצפו ממנה שתעבוד כדי לאסוף עובדות מזכות. לכאורה, באופן תיאורטי ולגמרי לא מעשי, היא אמורה לעשות את זה. מעשית, אין טעם לצפות ממנה לעשות את זה. זה טיבם של בני אדם וזו טיבה של משטרה. פרקליטיו של דומיניק שטראוס – קאהן הודיעו בפומבי שהם שכרו חוקרים פרטיים כדי לזכות את הלקוח שלהם. החוקרים נסעו לארץ מוצאה של המתלוננת, חיפשו עדים וייתכן שאף תרמו לתפנית במשפט. למה להם מותר ולקצב לא?

אחרי משפט רמון, שכר מקורבו של רמון, אפרים קונדה, חוקרת פרטית ממשרד ויצמן יער, שניסתה לדובב את המתלוננת ה'. גם אז, המשטרה פוצצה את הפרשה ברעש גדול. מאז ועד היום לא הוחלט על הגשת כתבי אישום. בצדק. אין סיבה. צריך, לדעתי, לפרש את העבירה של "הטרדת עד" באופן מצמצם, כשמדובר בניסיון של אדם להילחם על חירותו. מה כן שווה "הטרדת עד"? אם מאיימים עליו, אם עורכים אחריו עיקוב גלוי, אם מתקשרים בשתיים לפנות בוקר או שמפיצים נגדו שמועות מכפישות.

למכור איזה סיפור כיסוי על במאי דוקומנטרי שעושה סרט, או ראיון עבודה, זו ממש לא הטרדה. בלי הכלים הבסיסיים הללו של תחבולות, שקרים קטנים וכו', אין שום סיכוי לחוקרים הפרטיים לגייס מידע.

משרד המשפטים חייב להיות קוהרנטי. אם זו הטרדה ו"חציית כל הקווים האדומים", כפי שאמר בכיר במשטרה, אז הם צריכים להודיע בפומבי שמקצוע החוקר הפרטי הוא בלתי חוקי וזהו. איך אמור חוקר פרטי לבצע מלאכת איסוף מידע כלשהי? הוא אמור להציג את עצמו כחוקר פרטי? קצת היגיון. מותר לקצב להתגונן, לחפש עובדות מזכות, זה בסדר, לא קרה שום נזק. העובדה שהוא ניהל את האופרציה הזאת באופן שלומיאלי, רק מעידה על שיקול דעתו בימים אלו. בשביל מה הוא היה צריך להשתתף בעצמו בישיבות העדכון עם החוקרים? מה זה נותן בכלל בשלב הזה של ההליך? (ביהמ"ש העליון לא אמור לשמוע בזמן הערעור ראיות חדשות) כנראה שמעל לכול, יש בעיה עם שיקול דעתו בכל מה שקשור לאדם שגוייס למשימה, בקיצור, לא חכם. אבל לא חכם, זה לא בהכרח אשם בפלילים. קצב צריך ללכת לכלא על האונס שביצע, לא על הניסיון הלגיטימי שלו להגן על עצמו.

שוקן 1, דנקנר 0

12 ביולי 2011
 

בחודשיים האחרונים מתחולל מאחורי הקלעים אחד המאבקים המרתקים ביותר בעיתונות הישראלית. הטייקון נגד המו"ל. האיש שחי, כנראה, בעולם בו כסף יכול לקנות הכול, בטח עיתונאים, מול האיש שעל המצבה שלו יכתבו, מן הסתם, "תגידו תודה שעוד משלמים לכם". נוחי דנקנר נגד עמוס שוקן. עד שדנקנר קנה את "מעריב", הקרב הזה כלל קמפיין חריף של ה"מרקר" נגד דנקנר וחרם מודעות, בהיקף משתנה, של דנקנר על "הארץ". אל תטעו. הניסוח לא מרמז לסימטריות מוסרית. בצד האחד, יש עיתונאים עצמאיים ב"מרקר", שמאמינים באמת ובתמים שדנקנר מהווה בעייה קשה למשק הישראלי. הם אולי מגזימים, הם אולי אכזריים מדי עם הסכין, אבל הם עושים את זה בתום לב ומתוך אמונה יוקדת. מהצד השני מצוי טייקון, שמשתמש בכוחו הכלכלי, כדי להחניק ביקורת כנגדו, במקום להתייצב מולה באומץ, להסביר ולנמק. לפחות כך אני רואה את זה, אבל אלו כבר חדשות ישנות.

מהרגע שדנקנר קנה את "מעריב" המלחמה עברה לעידן הגרעיני. דנקנר התחיל ישר בהתקפה על הבטן הרכה של שוקן. המשכורות הנמוכות, יחסית, שהוא משלם לבכיריו. "מעריב" יצא לצייד. אנשי דנקנר, ניר חפץ וחיים גבריאלי, גיבשו רשימה של בכירי "הארץ", נפגשו איתם בנפרד, הבטיחו הרים וגבעות, שידרוג בשכר, התחייבות כתובה לעצמאות עיתונאית. רק תבואו. רשימת היעדים כללה את הבכירים הבאים: אלוף בן, עורך הדעות, שי גולדן, עורך מוסף "הארץ", אבי יששכרוב, הפרשן לענייני ערבים, עמוס הראל, פרשן צבאי, יוסי ורטר, פרשן פוליטי, ארי שביט, הפובליציסט הבכיר של העיתון ומזל מועלם, הכתבת הפוליטית. סביר להניח שהחמצתי עוד אחד או שניים. לא צריך לחטוא בדרמטיות יתר כדי לדמיין את המכה שהייתה נוחתת על "הארץ", אם דנקנר היה מצליח.

בדרך כלל כשבכיר בא לשוקן להגיד לו שהוא עוזב, התגובה שהוא מקבל היא "זבש"ך". מדויק יותר לומר שהוא לא מקבל שום תגובה, כי שוקן, כנראה, בכלל לא ידבר איתו. הפעם, שוקן סטה ממנהגו, הוציא את הידיים מהכיסים ויצא למלחמה. הוא מיהר והכניס אוליגרך שנוי במחלוקת, כשותף בבעלות על העיתון. ליאוניד נבזלין הביא על שוקן ביקורת של אניני טעם (יותר נכון, אינטרסנטים) אבל הוא נתן לו בדיוק את מנת החמצן הדרושה כדי להתחרות על עיתונאיו הבכירים. פתאום היה לבכירי "הארץ" מישהו בבית, שמוכן להילחם עליהם ולא רק באמצעות מילים טובות. בסיום הסיבוב הזה של המלחמה, שוקן ניצח בגדול. מועלם וגולדן עזבו. לא מכה קלה, אבל בהחלט כזו ש"הארץ" יכול לחיות איתה. גולדן ממילא היה עם חצי רגל בחוץ, בגלל פוליטיקה פנימית של העיתון ומעזיבה של כתבת פוליטית, מוכשרת ככל שתהיה, לא בונים מהפכה בעיתונות. כל שאר הבכירים אמרו לדנקנר – "לא, תודה". כמה מעליב.

עקבתי אחרי הקרב מרחוק ואני מאוד שמח על תוצאות הסיבוב הזה. ראשית, כי אני חסיד מושבע של "הארץ", עוד מגיל 14. זה עיתון חכם, רחב אופקים, הגון והכי חשוב – חופשי. חופש עיתונות כמו שנותן עמוס שוקן לעיתונאיו, אין באף כלי תקשורת בארץ. שנית, טוב שדנקנר הציל את "מעריב", אבל אם הוא עשה את זה כדי לחסל את "הארץ", אז אותי הוא איבד (טוב, יכול להיות שהוא איבד אותי כבר לפני זה). כשדנקנר החליט לרכוש את "מעריב", רני רהב הרים לי טלפון. הוא סיפר לי שדנקנר עושה את זה בגלל הדמוקרטיה, שלא ייעלם קול חשוב בתקשורת הישראלית ועוד כל מיני ערכים שחשובים מאוד לכולנו, בטח לרני רהב. קשה לי להאמין שאין עיתונאי אחד, באחד העיתונים האחרים, "גלובס", "ידיעות", "כלכליסט", רשת ב', שמתאים לחזון הזה וכולם כולם נמצאים רק ברחוב שוקן.

שלישית, יש סימנים ראשונים ומטרידים להשפעתו של דנקנר על התוכן של "מעריב". תקראו את הכתבה ב"עין השביעית" בנושא. אולי עיתונאים מחילים על עצמם התנהגות פרו דנקנרית, מתוך פחד או רצון לשאת חן. אישית, קשה לי מאוד להאמין שיהודה שרוני, העורך הכלכלי של העיתון, עיתונאי ותיק, שאני מכיר שנים ארוכות, יחליט על דעת עצמו על תת סיקור למלחמת החיתולים המדהימה. קשה לי להאמין שזו החלטה שלו. אולי זה סתם צירוף מקרים. 

בסוף בסוף, זה סיפור הרבה יותר גדול ממה שיקרה ל"מעריב" ו"הארץ". זה סיפור הוליוודי קלאסי עם מוסר השכל בצבעים, שקיימים בדרך כלל רק בסרטים. שחור ולבן. כן, כן, ילדים, אי אפשר לקנות הכול בכסף, אפילו אם יש לך הרבה ממנו וגם כשמדובר בעיתונאים בעיתונות הכתובה והמדוכאת. איזה כיף.

תיקון – בפוסט המקורי נכתב שניר חפץ מגיע למסדרונות העיתון ואולי זה גורם לעיתונאי "מעריב" ליישר קו עם עמדת נוחי דנקנר. חפץ התקשר ואמר שטעיתי. הוא לא היה פעם אחת ב"מעריב", אחרי שדנקנר קנה אותו. אני מקבל את דבריו והורדתי את המשפט הזה מהפוסט.

איך קשורה פרשת הולילנד לטל בן חיים, רמי כרמי, הבעל של שולה זקן, צילי נווה, אורי שני ועוד

7 ביולי 2011
 

עדותו של אהוד אולמרט רצופה בקטעים מעניינים שלא בהכרח קשורים לתיק הזה. הנה כמה מהקטעים הללו וכמו כל שאר העדויות בפוסט הזה, אלו סיכומים שלי לעדויות והם משקפים את ההבנה שלי. לא מדובר ברוב המקרים בציטוטים ישירים.

אהוד אולמרט – זמנים שונים

באחת החקירות ניהל אולמרט שיחת חולין עם החוקרת איריס ברק על היחידה המשטרתית החדשה והמחוזקת לכאורה, להב 433. אולמרט מתגאה בכך שהוא תקצב אותה ולא עשה חשבונות בזמן שהם חקרו אותו. הוא גם מדבר על המקליט הותיק של יאח"ה, ישי בן דרור. הוא איש טוב, אומר אולמרט, הוא מתפוצץ מאיך שאתם מתנהגים אליי. הוא לא אמר לי, אומר אולמרט, אבל אני יודע. ישי מספר לו שהוא עומד לפרוש. אולמרט עונה שהוא איש צעיר ויש לו את כל הזמן בעולם.

אחר כך אולמרט מספר שהכדורגלן טל בן חיים ביקש ממנו פעם להיפגש עם הבעלים של בולטון והוא נפגש כדי לעזור לטל בקבוצה, בלי שקיבל ממנו כלום אי פעם על זה. הבעלים בא לפגישה כדי להתלונן על כך שישראל מאפשרת לייבא קומקומים מסין שיכולים להתפוצץ, קומקומים שאינם בהתאם לתקינה בטיחותית. אולמרט אומר שהתברר שבעלי בולטון צודק בעניין. כתוצאה מהפגישה, סיכם אולמרט, הקריירה של טל בן חיים בבולטון השתפרה (צוחק).

החוקרים שואלים את אולמרט באריכות במספר חקירות על ההתנהלות מול עד המדינה וניסיונותיו לקבל כסף, עוד לפני שהגיע למשטרה.

אולמרט סיפר שאיש העסקים אביגדור קלנר פנה במחצית 2008 לחבר שלו, שהוא איש עסקים בינלאומי ידוע, שלא הכיר אותו בכלל וביקש להיפגש דחוף דחוף דחוף בשביל אולמרט. בפגישה גולל בפניו את הסיפור (הסיפור הוא שעד המדינה רוצה כסף ומאיים ללכת למשטרה או לתבוע, אם לא יקבל ובכך להפליל גם את אולמרט – ר.ד.). החבר עצר אותו ואמר שלא רוצה לשמוע, אבל צלצל לאולמרט בלילה וסיפר לו. אחר כך קלנר פנה לעוד אנשים שיפנו לאולמרט ובסוף הגיע אליו לפגישה בלשכת ראש הממשלה ואמר לו שהתמנה למגשר ולא רוצה שייפגע, לא סחט אותו בשום דרך, אבל אמר לו שאם יגייס חצי מיליון דולר, אז הכול ייפתר. אולמרט דחה את הרעיון ואמר שבסוף זה יתפוצץ, תהיה משטרה וישאלו אותו – אם אתה חף מפשע, למה נתת חצי מיליון. אח"כ קלנר המשיך ללחוץ דרך אנשים שונים. כשעבר למשרדים במגדל פלטינום בתל אביב, הם התקרבו למרחק 2 קומות אחד מהשני. אולמרט עדכן אחרי הפגישה הראשונה עם קלנר את עורך דינו, אלי זהר, שאמר לו – אני עורך דינך, אני אטפל בזה. זהר הציע לו להיפגש שוב עם קלנר בפלטינום. נפגשו ושוב אולמרט לא הסכים לעזור. קלנר התחיל לארוב ליד המעליות של הבניין, לנסות להיפגש איתו ולשכנע אותו. אולמרט נתן הוראה לא לתת לו להיכנס. עורכי דינו הנוספים, נבות תל צור ורמי כספי אכן ידעו מזה, אבל לא לחצו להתפשר ולא כלום.

החוקרים גילו שצ'קים של עד המדינה הגיעו לחשבונותיו של יורם שטרית, אחיו של מהנדס עיריית ירושלים, אורי שטרית.

יורם שטרית 19.4.10

עובד כמנכ"ל חברה בשם אטורה תעשיות. יורם שטרית העיד שלא ידע מעולם על החובות של אחיו אורי (שנקלע אליה, לדבריו, בגלל התאבדות אח אחר – ר.ד.). יורם שטרית קיבל 25-50 אלף דולר מעד המדינה בכמה צ'קים. יום אחד עד המדינה התקשר אליו. הוא לא ידע מי הוא ומה שמו. שטרית בא למשרדו ועד המדינה, שהוא לא הכיר כלל, אמר לו שיש להם ידיד משותף ולכן רשם לו כמה צ'קים והוא לקח והלך. זה היה אמור להיות בעיניו הלוואה, אבל היא מעולם לא הוחזרה. אין הסכם הלוואה, אין היכרות קודמת והוא לא נוקב באוזני החוקרים בסיבה לתת לו את הכסף.

החוקרים גילו שעד המדינה נתן כסף רב לשולה זקן וקנה לה מתנות שונות

שולה זקן 27.4.10

זקן העידה שאכן קיבלה מעד המדינה כסף, רהיטים, טבעת ויצאה איתו ל"ימי כיף". אהבה אותו כמו סוג של אבא. יחס אבהי. עזר לה בבית וכו'. לא נתנה לו, לדבריה, שום תמורה. הוא מצידו, לדבריה, לא שיתף אותה בבעיותיו המקצועיות. אומרים לה שהנהג שלו העיד שבא אליה המון פעמים עם מעטפות עם כסף מזומן. טוענת שלא מכירה אותו. מראים לה מעטפה בה ניתנו לה, לדברי עד המדינה, 150 אלף שקלים וכתב ידה על המעטפה. היא אומרת שלא זוכרת על מה ולמה היו צריכים את ה – 150 אלף שקל.

בעדות מאוחרת יותר אמרה ששיתפה את עד המדינה במצוקותיה ושבעלה ידע הכל על יחסיהם ועל המתנות שקיבלה ולא היה אכפת לו כי ידע שזה לא רומנטי אלא יחסים אבהיים.

משה זקן, בעלה של שולה זקן –  29.4.10

הבעל אומר 200 פעם בעדות שהוא לא יודע מי זה עד המדינה. לא ידע שקנה לשולה נעליים, תיק, תמונה של רימר, רהיטים, עזר בקניית הבית, טבעות, לא יודע כלום ולא מאמין שהיא תקבל מתנות כאלה כי היא עובדת ציבור. לא שמע את שמו של עד המדינה, לא יודע מיהו. הוא עובד בעבודות זוטרות והיא מתעסקת בכל ענייני הכספים, כשהוא מתעסק בגידול הילדים. שואלים אותו ממה יש הכנסות לש.מ.ר.נ.ת, החברה החדשה של שולה. הוא לא יודע.

החוקרים גובים עדות מחתנו לשעבר של עד המדינה, שהעסיק בעבר את צילי נווה, רעייתו של דני נווה, שכיהן אז כשר.

סטוארט באלאן 4.5.10

באלאן אישר בעדותו שהעסיק את צילי נווה, כדי שתעזור בהשגת עסקאות, אבל פיטר אותה אחרי שראה שאין לה ערך מוסף. החוקרים הראו לו חליפת מיילים בינו לבין מנכ"ל עו"ד עדן בר טל (אז עו"ד פרטי והיום מנכ"ל משרד התקשורת – ר.ד.) בקשר לשירותים שייתן אורי מסר לעסקה שנוגעת לסובארו. צילי נווה מכותבת על המיילים. סטוארט מסביר כי נווה הביאה את העסקה הזאת, עסקה יחידה שהביאה. לא זוכר מי הביא את השם אורי מסר. בר טל לא רצה לשלם למסר, כי חשב שהוא כעורך דין יכול לייעץ לעצמו ומסר אמר שעל שירותיו יחייב את סטוארט.

לפי חומר החקירה, חברת פולאר נדל"ן שיחדה עובדי ציבור, דרך עד המדינה. בחלק מהפרוייקטים פולאר הייתה שותפה עם חברת שיכון עובדים. החוקרים גובים עדות מאורי שני, פעם מנהל לשכת ראש הממשלה ובהקשר הזה – מנכ"ל "שיכון ובינוי", חברת האם של "שיכון עובדים".

אורי שני 6.5.10

חברת פולאר בה הדמויות המרכזיות היו אביגדור קלנר, אמנון ברודנר ואמנון ספרן העסיקה אז את עד המדינה בקידום פרוייקטים כמו עמק הצבאים ועוד. באותה תקופה שולמו לעד המדינה כספים שהועברו לתשלומי שוחד ופולאר ביקשה משיכון עובדים את חלקה. שיכון עובדים שילמה את החלק שלה, לדברי החוקרים, בתשלומי השוחד. לפי מסמך אחד הוסבר לאורי שני בעל פה למה צריך לשלם את זה. שני הכחיש הכל, הוא לא יודע מי זה עד המדינה, לא יודע למה שילמו לו, מופתע בכלל ששילמו ובטח שאם היה יודע שזו המטרה של התשלומים, לא היה מאשר אותה.

החוקרים גובים עדות מהאדריכל המקורי של הפרוייקט, רמי כרמי

רמי כרמי, 13.5.10

כרמי אמר בעדותו שמלכתחילה היזמים צירפו את ארתור ספקטור, אדריכל ירושלמי, כדי שזה יעזור לעבור את ועדות התכנון. כרמי טען שתוכנית הולילנד שעברה הייתה שונה מאוד מזו שהוא תכנן, לא היו רווחים בין הבניינים, למשל. כרמי ממשיך ומספר שהוא שלח אדם מיוחד שיבדוק את השינויים בין התב"עות, זו שהוא תכנן וזו שעברה,  אחרי שאמרו על הפרוייקט שהוא מפלצת.

ספקטור לא יכול להתנער מאחריותו כי חתום על 3507 ג (מספרה הסידורי של תוכנית הולילנד הראשונה שעברה – ר.ד.) ושהוא עצמו התפטר מהפרוייקט, או פוטר כי בא יזם חדש, הוא לא זוכר מי, שרצה פחות שטחי ציבור ויותר שטחים פרטיים ונתנו לו. זו כבר לא הייתה התוכנית שלו. הוא ממשיך ותוקף את ספקטור. אומר שזה לא נכון שספקטור פוטר, כי לא הסכים לתת עוד יחידות דיור לעד המדינה, שפעל מטעם היזמים, כפי שספקטור אמר בעדותו במשטרה. ספקטור, לפי כרמי, מעולם לא התנגד ולדעת כרמי, הוא בכלל עדיין האדריכל של המלון שאמור להיבנות במקום

כרמי אישר שעד המדינה בישל את זה ככה שגברנו על כל ההתנגדויות ועברנו חלק, אבל אני האחרון שהוא יעדכן אותו שעשה את זה לא חוקי. לא ידעתי מכלום.

החוקרים גילו שחלק מהצ'קים של עד המדינה ויד ימינו, מאיר רבין, עברו דרך אביו של מאיר רבין, שמכהן בתפקיד המכובד של אב ביה"ד הרבני בתל אביב. הם חוקרים את האב.

פנחס רבין, אב ביה"ד הרבני בתל אביב, 12.5.10

הוא יודע מי זה הבן שלו ולכן לא רצה לרשום דירה על שמו, כי פחד שימכור אותה. יש להם כסף למשפחה. הוא לא רצה לשאול את הבן שלו יותר מדי שאלות איך משתכר וכו' כי "זה יעלה לי". שואלים אותו אם הלווה לו כספים. הוא אומר שסכומים קטנים, לא 150-200 אלף שקל. מראים לו שעד המדינה אמר שמתישהו הוא הלווה למאיר 300 אלף שקל תמורת התחייבות ל – 20% ריבית ואח"כ מראים לו 12 צ'קים שמסתכמים בסופו של דבר ב – 360 אלף שקל, מה שמאשר לכאורה את גרסת עד המדינה. פנחס רבין טוען לא יודע מאיפה זה בא ויכול לבדוק. מראים לו צ'ק אחד שלו על סך  150 אלף שקל למאיר רבין ושואלים אותו איך זה מסתדר עם התשובה מקודם. הוא אומר שהוא לא מכיר ולא זוכר, למרות שהחתימה היא אכן שלו ומבטיח לבדוק ולהחזיר תשובה דרך עו"ד.

מאוחר יותר החוקרים חוקרים אותו שוב, הפעם באזהרה, הליך מאוד לא שגרתי לאדם במעמד של שופט. הם גילו עוד מעורבות כספית של מר רבין במסלול הכסף של בנו ושל עד המדינה. הדיין המכובד ממשיך  להכחיש ידיעה או מעורבות.

בינת שוורץ מועמדת כיום לתפקיד ראש מנהל התכנון. היא נתנה עדות סביב התנהלות הוועדה המחוזית בעיקר בפרוייקט פרי הר, פרוייקט גדול באזור ירושלים, שלא אושר על ידי הוועדה המחוזית. עד המדינה העיד שגם בפרוייקט הזה שולם שוחד כדי שהדחייה של הוועדה המחוזית לא תהיה מוחלטת, אלא תשאיר איזשהו פתח לחזור אליה ולהפוך את ההחלטה.

בינת שוורץ, 11.5.10

בינת מספרת על יחסים חבריים עם יו"ר הוועדה, מתי חוטה. החוקרים הראו לה סיכום בכתב יד ששעוסק בשאלה איך תנוסח החלטת הוועדה המחוזית בנושא פרי הר. גברת שוורץ העידה שיש דמיון מבהיל בין הסיכום להחלטה הסופית של הוועדה, שנכתבה בכלל על ידה. היא לא יודעת להסביר את הדמיון הזה. החוקרים מציעים לה הסבר. אולי יו"ר הוועדה, מתי חוטה (שהם חושדים ששוחד גם הוא על ידי עד המדינה – ר.ד.) הכתיב לך. היא אומרת שייתכן. היא לא זכרה את עד המדינה, אבל אומרת שאחרי ששמו עלה בתקשורת, חבר של המשפחה, אונגר, הזכיר לה שהפגיש אותה איתו ושאמר לה שהיא לא בן אדם כי לא עזרה לו בכלום. פגישה באיזו תחנת דלק.

עכשיו כשמחפשים מנכ"ל חדש למנהל מקרקעי ישראל, מעניין לקרוא קטע קצר מעדותה של אישה בשם אלונה מור, שכיהנה כעוזרת לכמה ממנהלי מנהל מקרקעי ישראל.

אלונה מור

"האמת היא שאין לי למי להשוות את זה (תפקודו של יעקב אפרתי, מנכ"ל המנהל ואחד החשודים בפרשה – ר.ד.) כי מירון חומש (מנכ"ל אחד, שהיא עבדה לצידו – ר.ד.) – אף אחד לא בא אליו, כי הוא לא הבין כלום ואין לו שום השפעה. אח"כ בן אליהו (המנכ"ל שהחליף את חומש – ר.ד.) היה כמה חודשים והוא לא נפגש עם אף אחד, כי הוא כל הזמן רצה ללמוד את החומר ולא רצה להיפגש עם אף אחד ולבסוף גם החליט לעזוב".  

אחר כך תשאלו למה המנהל לא משווק קרקעות ולא מקבל החלטות…

החוקרים מתעניינים מאוד בעסקת קרקעות המלח, בה דני דנקנר, יו"ר תעשיות מלח, ניסה להיטיב את המצב של קרקעותיו. על הדרך הם חוקרים את רואה החשבון של החברה וגם שם יש קטע שכדאי לקרוא.

ארנון רצ'קובסקי, רואה החשבון של תעשיות מלח, 4.5.10

"אנחנו כרואי חשבון מאוד התעניינו דווקא במצבו של בנק הפועלים ולא רק משום שמניותיו שימשו כבטוחה לבנק לאומי (בנק לאומי הלווה לתעשיות מלח ולדנקנרים את כל הכסף (1.3 מיליארד), שהיה דרוש להם להשקעה ברכישת 11% ממניות בנק הפועלים – ר.ד.), אלא מאחר והדיבידנד שהיה משולם על ידי בנק הפועלים, היה המקור העיקרי והכמעט יחיד לתשלום הריבית לבנק לאומי. מאחר ועקב המצב הפיננסי של בנק הפועלים בשנת 2002 והאיסור של המפקח על הבנקים על חלוקת דיבידנד באותה עת, יצר לחץ לקבלת דחייה מתשלום הריבית לבנק לאומי, ואילו בנק לאומי היה דורש את הריבית, זה היה עלול למוטט את חברת תעשיות מלח ואנחנו היינו צריכים להיות מאוד ערים לנקודה הזאת".

מייד אחרי המעבר של החוקרים לחקירה גלויה, מתברר להם שעד המדינה שלהם, שהם יושבים איתו כבר כמה חודשים, כתב עם עורכי דינו 'כתב תביעה', שהוא בעצם דרך מכובסת לאיים על נותני השוחד לכאורה. אם לא תשלמו, נפוצץ את הסיפור. אלא שהתברר שפרטים רבים ב'כתב התביעה' היו שקריים. החוקרים הלכו לחקור את עורכי הדין של עד המדינה, שסגרו לו את הסכם עד המדינה.

עו"ד אמנון יצחקניא, עורך דינו של עד המדינה –  7.4.10

החוקרים שואלים את עו"ד יצחקניא על כתב התביעה. הוא אומר שאמר להם את זה כבר בפגישה הראשונה ושהוא מופתע שלא הכירו אותו. הם אומרים שלא מסרו להם אותו עד עכשיו עם הנספחים, שכוללים את ספחי הצ'קים (רבים מהם מזוייפים) ונכון שידעו עליו. עו"ד יצחקניא אומר שהוא מופתע שלא ביקשו. יצחקניא גם אומר שהוא הציע ללקוחו, עד המדינה, להכין כתב תביעה ושלחו אותו לעו"ד צבי אגמון, בא כוחו של אחד המשחדים, לגירסתו. יצחקניא טען שהוא לא עימת את עד המדינה עם הפרטים של כתב התביעה, אבל הניח שמה שמוסר זה נכון ומדויק ועד עכשיו חושב שמה שנמסר לגבי סנ"צ איקס איקס מיאח"ה, שכביכול שוחד, זה נכון ושעד המדינה אמר לו כל הזמן שיהיו דברים שימסור רק אחרי הסכם עד המדינה ושיש לו הכרת תודה לאיש (לאותו קצין משטרה, שכביכול שוחד על ידיו – ר.ד.) וממילא יש על זה התיישנות (על השוחד לכאורה לאיש משטרה – ר.ד.).

עו"ד אילן סובל, עורך דינו השני של עד המדינה –  7.4.10

אני לא יודע למה עד המדינה לא מסר את כתב התביעה. לא הייתה בעיה למסור אותו וידעתם שיש אותו כי אמרנו את זה. כתבנו בו כל דבר, כי הנייר סובל הכל ורצינו לכלול כמה שיותר פרטים מביכים כדי שצ'רני (יזם הולילנד – ר.ד.) יסכים להתפשר. זה תהליך שהחל במאי 2008 ושלחנו רק טיוטה אחת של כתב התביעה לעו"ד אגמון. אף אחד מאיתנו לא האמין שאי פעם זה יגיע למשטרה ועד המדינה היה בדילמה עד הרגע האחרון. רק כשהגיע ללדור נפל לו האסימון שאין דרך חזרה.

הלחצים על גל"צ או בני בגין מול רזי ברקאי

26 ביוני 2011
 

גלי צה"ל נמצאת תחת מתקפה קשה. מבחוץ, כרגיל, קל לזלזל בעוצמת האיום. די, הם לא ייסגרו. הם תמיד עוברים את זה. ובכן, זה לא בדיוק ככה. כן, הם ישרדו, השאלה כמה עצמאות תהיה להם, כמה אומץ.

מפקד גל"צ הבא יידע שאם הוא לא מסתדר עם שר הבטחון, הוא יכול לעוף בשנייה. אין קדנציה, אין חוזה, לא צריך הנמקה. הביתה. הוא יפעל בהתאם. במקביל, חברי ועדת הכלכלה מזחילים את אנשי התחנה. על הפרק – אישור לגלי צה"ל להמשיך לשדר חסויות מסחריות (במגבלות מסוימות). החסויות הן מקור תקציבי מרכזי של גל"צ. בלי החסויות, אין תחנה. קודם הממשלה השפילה קצת את התחנה, חבטה בה קצת. לא העבירו את זה בוועדת שרים לענייני חקיקה, אחרי זה העלו את זה למליאת הממשלה רק כדי שלשרים יהיה איפה לאוורר את מה שהם חושבים על התחנה ושידוריה. שיידע כל שדר וכל מגיש – לא מתעסקים עם בני בגין.

עכשיו, יש גם קמפיין ימני יצירתי נגד התחנה. תנועת "ישראל שלי", בראשה עומדת איילת שקד, הקליטה דובר חמאס ודובר פתח באמירות בעד התחנה. אחר כך הם שיחררו סרטון אנימציה לרשת במגמה להמשיך את הלחץ על התחנה ולאותת לחברי ועדת הכלכלה שלא ייתנו לגל"צ חלילה לחמוק מהמכבש.

סרטון האנימציה כולל כמה אמירות של שדרי גל"צ. הן מובאות כדי להמחיש כמה התנועה היא אנטי צה"ל, אנטי ישראל, אנטי כולנו. אמירה אחת היא של רזי ברקאי, שאומר בשידור ש"גם אם גרסת צה"ל נכונה". לא מובא, כמובן, ההקשר, אבל אני מוכן לקבל שבסרטון אנימציה קצר אי אפשר להביא הקשר. מצד שני, מה בדיוק הציפייה של "ישראל שלי" מברקאי? שיגיד תמיד ובכל מקרה "גרסת צה"ל נכונה"? אסור להרהר בה? להטיל בה ספקות? מה תהיה אמינותן של הודעות דובר צה"ל במקרה כזה? להתחיל להזכיר את כל המקרים שהודעות דו"צ היו לא מדויקות, שלא לומר רחוקות מהאמת?

אמירה שנייה היא של הכתבת לענייני חוץ, ניצן פישר, שמתארת את הנוסעים והציוד על אחת מהאוניות ששטו לכיוון עזה. היא אומרת שיש עליה פעילי שלום וציוד הומניטארי. מה היא אמורה להגיד? מן הסתם, לפי "ישראל שלי", היא צריכה להגיד שיש עליה פרובוקטורים, שבכוונה שמו ציוד הומניטארי כדי להביך את ישראל. אני שמעתי בגלי צה"ל פעמים רבות את הטענה, שכל המשטים האלה הם רק פרובוקציה. הכי קל זה לקחת מקום אחד בו כתבת קראה להם פעילי שלום ולהפוך אותה לעוכרת ישראל. להזכיר ל"ישראל שלי" מושכלות יסוד שמה שיפה בתקשורת בכלל ובגלי צה"ל בפרט, זה שהיא מביאה לך גם את הגרסה הזאת וגם את ההיא?

האמירה השלישית היא של רזי ברקאי. מרואיין שלו מדבר על התחנה כעל זרוע של צה"ל וברקאי אומר לו שזה לא בדיוק ככה. זה הפאנצ' של הסרטון והוא סופר דמגוגי, בעיניי. כן, גלי צה"ל היא תקציבית ובירוקרטית זרוע של משרד הביטחון. למרות זאת, היא הצליחה איכשהו, בצורה פלאית, לשמר עצמאות עיתונאית נדירה. עבדתי בתחנה 4 שנים (לא שירתתי בה כחייל) והיא אחד המקומות הכי נקיים בתקשורת שאני מכיר. מספר ההתערבויות החיצוניות של בעלי הון למיניהם, למשל, הוא כמעט אפס. השיקולים הזרים בהרכבת ליין אפ, הקשרים האישיים, כל הדברים שהופכים חלק מכלי התקשורת בארץ לבלתי ניתנים לצריכה, כמעט לא קיימים בגלי צה"ל. משרד הביטחון מבין שלגלי צה"ל יש עצמאות והיא במובן הזה, לא זרוע של משרד הביטחון. לקטוע את האמירה של ברקאי במקום בו אין לו כוח להסביר את המובן מאליו למרואיין, שבבירור עושה פרובוקציה, זו מניפולציה זולה.

יש עוד אמירה של ברקאי שהאופוזיציה לגל"צ (בעיקר בני בגין), אוהבת לצטט. "אנחנו לא הדיאודורנט של צה"ל". וואו. איזו חתרנות. אפילו בצה"ל מבינים, שאם גלי צה"ל ישמשו כבושם הריחני שלהם, הבושם הזה יהיה שווה אפס. מי רוצה לשמוע תחנה שאמורה לשמש כבושם? גלי צה"ל מעניקה שירות בעל ערך אדיר לצה"ל, דווקא מכיוון שהיא אינה משתמשת כדיאודורנט.

הסכנה שעומדת בפני גלי צה"ל היא להפוך לרשות השידור. כן, הם שורדים, הם קיימים, אבל באיזה מחיר. רמת ההתקרנפות והפחד שם מהשלטון היא בלתי נתפסת. ירון דקל אמר בזמנו דברים מרחיקי לכת על ההתערבות של לשכת רה"מ בשידורים. לאחרונה גם הכתב רותם אברוצקי אמר שמדובר בתופעות שלא הכרנו. לאף אחד לא אכפת. מי שעובד במקומות האלה כבר לא צריך שיצנזרו אותו. הוא מחיל על עצמו מראש את כללי השלטון. הם נזהרים מלגעת בנושאים שכואבים לרה"מ, דואגים שביקורת תמיד תאוזן מיידית, לפני שאיזה פוליטירוק יצעק. כשתחנת רדיו ארצית אחת נאלצת לנהוג כך והארצית השנייה בדרך, המשמעות ברורה. לא יישאר רדיו חדשותי עצמאי בישראל.

ל"ישראל שלי" ולימין יש, כמובן, לגיטימציה מלאה לתקוף את גלי צה"ל. התקשורת תוקפת את כל העולם. היא צריכה לדעת לקבל ביקורת, אבל מותר לה גם להתגונן. מה שבאמת מפריע לימין זה שגלי צה"ל שמאלנית. אז נכון, אם תשימו קלפי בגל"צ 80 אחוזים יצביעו למפלגות שמאל – מרכז (אם מישהו עוד מבין היום את ההבדלים בעמדות בין הליכוד לקדימה). אותן תוצאות יגיעו גם מקלפי בערוץ 10, ערוץ 2, "מעריב", "ידיעות" ו"הארץ" (טוב, שם זה יהיה 95%). אגב, תוצאות דומות יהיו ב-CNN, "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וכו'. יש סיבות עומק, כנראה, לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות, תקראו לזה איך שתרצו.

דווקא גל"צ מתאפיינת בכך שה'שמאלניות' של אנשיה באה לידי ביטוי מאוד מתון. יומן הבוקר ויומן הערב מאוד מאוזנים. אף אחד לא טוען, נדמה לי, שמגיש יומן הערב, ירון וילנסקי, מביע עמדות שמאלניות. אלו שתי המסגרות החדשותיות המרכזיות. מגיש תוכנית הבוקר הסופר מואזנת, ניב רסקין, ממש לא מבטא עמדות פוליטיות בשידור. רזי ברקאי כן מבטא. זה המנדט שלו. זו תוכנית אישית. הוא הרוויח את המנדט הזה בארבעים שנה כמעט של עבודה עיתונאית. הוא רחוק מלהיות ממש שמאלני. מרכז-שמאל בקושי. הוא תמך גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב"עופרת יצוקה" והוא אחד העיתונאים הכי הגונים בתקשורת הישראלית. אין הרבה תוכניות בהן אתה שומע יותר אנשי ימין וימין עמוק, כולל בני בגין, אפילו אחרי הביקורת האישית שהוא מתח על ברקאי בישיבת הממשלה.

תוכנית הדעות היחידה בתחנה, "המילה האחרונה", היא תוכנית ימין מובהקת. באופן מקרי, שני השמאלנים לכאורה שלה, אברי גלעד ועירית לינור, עברו בשנים האחרונות, תהליך דומה של הליכה ימינה וכך נוצרה תוכנית ימנית שהימניים ממש – קובי אריאלי וג'קי לוי, מתווכחים עם הימניים לייט, לינור וגלעד. משום מה, אף אחת מהאמירות שלהם לא מצאה את דרכה לסרטון האנימציה של "ישראל שלי".

ועדת הכלכלה תאשר לגל"צ להמשיך לשדר חסויות. למרות ההתנגדות של תחנות הרדיו האזוריות ו'מנהיגן' הפוליטי דוד בן בסט (הבעלים של אחת התחנות, שמקושר היטב בליכוד ובישראל ביתנו). להתנגדות הזאת יש רקע כלכלי לא בלתי מוצדק. שילמנו הרבה כסף כדי שנוכל לשדר פרסומות והחסויות של גל"צ גונבות לנו חלק מהשוק. לא התעמקתי בטענה הזו ומה בדיוק היה כתוב במכרזים, בהם זכו תחנות הרדיו האזוריות. ייתכן שצריך לפצות אותן. בטוח, לדעתי, שצריך לתת לגל"צ מספיק אמצעים כדי לשמור על צביונה הנוכחי והכי גרוע זה אם הוועדה תאשר חסויות רק לשנה, כפי שמוצע כעת, כי אז המשמעות היא שאנשי גל"צ יצטרכו לזחול פעם בשנה לכנסת. השידורים שלהם ייראו בהתאם.

תחקיר קרקעות ים המלח

8 ביוני 2011
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן   

זה, כנראה, סיפור ההון שלטון החשוב ביותר והמעניין ביותר שהגיע בשנים האחרונות לבירור של ממש. בצד שמאל של הזירה, דני דנקנר, להלן: "הון". דנקנר הוא יו"ר בנק הפועלים לשעבר, נצר למשפחת דנקנר העשירה, בסיפור שלנו – יו"ר חברה בשם "תעשיות מלח". בצד ימין של הזירה, יעקב אפרתי, להלן: "שלטון". אפרתי היה מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל בזמן הרלוונטי. אחד התפקידים החזקים במדינה. בחתימה אחת הוא הופך דג לכריש וכריש לטייקון. אז מה רצה ההון מהשלטון?

הקרקעות של "תעשיות המלח" בעתלית מסתכמות בכ- 1400 דונם, והקרקעות של החברה באילת, עוד 900 דונם. הקרקע שייכת למדינה והיא הושכרה לעשרות שנים לחברת "תעשיות מלח" כדי שתייצר מלח.

מה קורה אם רוצים לבנות דירות על הקרקע הזאת? במקרה כזה יש בוננזה גדולה, עוגה ענקית של המון כסף. כמה מהכסף הזה יישאר בידי "תעשיות מלח" והבעלים, משפחת דנקנר?

באופן מאוד גס וקצת שטחי יש כאן שלוש אפשרויות:

  1. המדינה יכולה לחכות עד 2040 ואז נגמרת השכירות, הקרקע חוזרת למדינה ודנקנר יצא בלי עוגה בכלל, בקושי עם מפית.
  2. אפשר להגדיר אותה כקרקע חקלאית, שהחליטו להפוך אותה לשכונות מגורים. במקרה כזה, דנקנר יוצא, פחות או יותר, עם רבע מהעוגה.
  3. אפשר להגדיר אותה כקרקע עירונית, ששינו את הייעוד שלה מתעשייה למגורים. במקרה כזה, דנקנר יוכל לאכול בערך חצי מהעוגה.

בצד שמאל של הזירה, ההון, רוצים חצי מהעוגה. ברור. בצד ימין של הזירה, השלטון, צריכים להחליט.
עכשיו תראו כמה מנופים הפעיל ההון על השלטון בסיפור הזה. ארבעה עורכי דין שונים, הצמרת של הצמרת, הועסקו בתקופות שונות כדי לשכנע את השלטון – עו"ד דן מרידור, אז עדיין במשרד צדוק, עו"ד רמי כספי, עו"ד אבי דרקסלר, לשעבר מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, ועו"ד יורם ראב"ד.

לא נגמר. דנקנר גם שילם לשורה ארוכה של לוביסטים, מאכערים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם חזקים בש"ס, כור המינוי של יעקב אפרתי.

"תעשיות מלח" שילמה לחברה בשם "ד.ר.א.ר" 75 אלף שקלים על "ייעוץ בענייני קרקעות". "ד.ר.א.ר" שייכת לאריה דרעי. אפרתי העיד במשטרה, שדרעי אכן דיבר איתו פעם אחת בנושא "תעשיות מלח" והתעניין איך אפשר לפתור את הבעיה. דרעי הוא בתחום הלגיטימי ואפילו לא נחקר במשטרה בעניין הזה. העובדה שהביאה את דנקנר לתא המעצר היא שהוא לא הסתפק בדרעי ושאר עורכי הדין. דנקנר גם חבר למאיר רבין, אולי האיש הצבעוני ביותר בפרשה כולה. רבין הוא קרוב משפחה של השלטון, יעקב אפרתי, וגם יד ימינו של עד המדינה בפרשת הולילנד.

מתוך עדותו של עד המדינה בפרשת הולילנד, 10.3.04:

"כשנחקרתי ביאח"ה עברתי על יד דנקנר. לא זיהיתי אותו. שאלתי מי זה ולא קיבלתי תשובה.. רק כשראיתי את הכתבות בעיתונות פתאום קלטתי את מי ראיתי ונזכרתי באותו מקרה עליו אני מספר לכם כעת".

אם אתם מחפשים פעם דוגמה לחוסר מזל משווע, זה הסיפור שלכם. כשסטנלי פישר דורש להדיח את דני דנקנר, אין לו מושג מי זה מאיר רבין. כשהמשטרה חוקרת את דני דנקנר על איזו הלוואה לבנק טורקי, היא לא יודעת כלום מהעניין. כשעד המדינה חותם על העסקה חסרת התקדים הזאת עם המשטרה, הוא לא חושב על זה, הוא לא זוכר את זה. אבל אז הוא קורא עיתון, נזכר, ופותח את הפה.

בחזרה לעדותו של עד המדינה, 10.3.04:

"מאיר רבין הודיע לי שהוא סיכם עם דני דנקנר על תשלום של 200 אלף דולר וביקש שאני אוציא שתי חשבוניות למפעלי המלח בעתלית. הוא אמר שטיפל בחודשים האחרונים מול הדוד שלו, יעקב אפרתי, מטעמו של דני דנקנר בנושא של שינוי ייעוד בריכות המלח, כלומר לבנות במקום. אמרתי למאיר שאינני רוצה לעשות צחוק מעצמי ולהוציא חשבוניות שאחר כך אצטרך לחטוף על הראש ממישהו מתעשיות המלח אם השתגענו. בתאריך 1.1.04 הוצאה החשבונית מהחברה שלי על 450 אלף שקל, ונרשם בה "על חשבון ייעוץ מקצועי". באותו יום הביא לי להפתעתי מאיר רבין שיק מזומן על הסכום הזה".

והנה מה שמספר דני דנקנר בעדותו במשטרה:

חוקר: אתה אמרת כרגע בחקירתך שרבין למעשה לא קידם את העניינים של תעשיות מלח. ואנחנו אומרים לך, ששילמת מעל 1.3 מיליון למאכער שלדבריך לא קידם את העניינים של תעשיות מלח.

דנקנר: אמרתי שבתחילת הדרך, למראית עין, נראה היה שהדברים מתקדמים ובמבחן התוצאה, לאחר מכן, ראינו שעד היום המצב לא נעשה יותר טוב.

חוקר: אני עד היום לא מבין איזה שירותים רבין נתן לתעשיות מלח בתמורה ל – 1.3 מיליון שקל.

דנקנר: אביגדור קלנר (איש עסקים) הציג לי אותו ואמר שהוא מכיר הרבה אנשים במנהל ויכול לעזור. מה הוא עושה במנהל, אני לא בטוח.

ובחזרה לעדותו של עד המדינה, 10.03.04:

"שאלתי את מאיר רק אם באמת לא קיבלנו את הכסף בחינם ולמעשה, לא יקרה כלום. מאיר אמר לי "חכה ותראה". כעבור מספר חודשים התפרסם שהשר אולמרט, בהתאם להחלטת אנשי המקצוע במינהל, החליט בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה, לאשר את העסקה".

אהוד אולמרט, שר התמ"ת, מתוך דין וחשבון עם רינו צרור, נובמבר 2003:

"היועץ המשפטי לממשלה ביקש לבדוק אותה כדי לחוות את דעתו אם היא חוקית או לא חוקית. אני חלקתי עליו באופן ענייני, לא בעניין אישי, ואמרתי: לדעתי היא שונה, ועם כל הכבוד, אני אפעל על פי סמכותי ואתה על פי סמכותך וזה בסדר".

הנה קטע מעדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל בזמנו:

חוקר: על ענייני "תעשיות מלח", מאיר רבין שאל?

אפרתי: לפי מיטב זכרוני מי שייצג אותם זה עורכי דין. רבין שאל בכללי. עניתי שמבררים עם משרד האוצר והמשפטים.

חוקר: האם קיבלת כסף ממאיר רבין או מ"תעשיות מלח".

אפרתי: לא הציעו לי ולא קיבלתי בוודאות.

"תעשיות מלח" ודנקנר שילמו לא רק לרבין. לצעיר האמביציוזי יש קרוב משפחה נוסף, רואה חשבון בשם שלמה בן עמרה, שגם הוא מקורב לאפרתי. בן עמרה קיבל מ"תעשיות מלח" כמעט 600 אלף שקלים. על מה? שאלה מצוינת.

מתוך עדותו של דני דנקנר, 27.5.10:

חוקר: עדיין לא הבנתי על מה שילמת לשלמה בן עמרה 600 אלף שקלים.

דנקנר: אני לא זוכר. אני רוצה לבדוק את עצמי. אין מצב שהיה תשלום ללא אישור.

חוקר: אני אומר לך שאתה לא אומר לנו את האמת, כיוון שאם היה ניתן שירות ב – 600 אלף שקלים, אין מצב בעולם שחברה ציבורית לא הייתה שומרת תיעוד כלשהו בספרים שלה. אתה שילמת כספים עבור חשבוניות פיקטיביות.

דנקנר: אני לא משלם עבור חשבוניות פיקטיביות. אני מתבייש במה שאתה אומר. אני לא משקר. אני לא זוכר. יכול להיות שעצם העובדה שמאיר קישר בינינו קשור גם לנושא הלובינג.

והנה מה שאומר בעדותו שלמה בן עמרה, רואה חשבון המקורב לאפרתי, 25.4.10:

בן עמרה: אני שבר כלי, יש לי פריצת דיסק, אני לא זוכר כלום, אשתי התגרשה ממני ופשטתי רגל.

חוקר: אתה לא זוכר את השירותים שנתת ל"תעשיות מלח בע"מ"?

בן עמרה: אני לא זוכר את כל הפרטים. אני צריך לראות מסמכים. אחרי התקופה שעברתי, אני לא זוכר. אני חי בגיהינום. מאז שנפלתי, אני שכחתי הכול. יש לי בלק אאוט. אני גם עייף נפשית.

חוקרת: אני אומרת לך שאתה קיבלת מ"תעשיות מלח" כסף כדי "לשמן" אנשים במנהל במטרה לקדם את עניין הקרקעות של "תעשיות מלח".

בן עמרה: מעולם לא "שימנתי" ולא "שימנו" אותי. בא לי לבכות.

חוקרת: אם אני מבינה נכון, אין לך שום דוקומנטציה על התקופה הזו.

בן עמרה: הבאתי הכול לגינה בבית. בגלל פריצת הדיסק לא יכולתי לטפל ואז התחיל גשם והכול נרטב.

הנה קטע נוסף מעדותו של דני דנקנר:

חוקרת: אני אומרת לך שאתה שילמת לרבין 1.3 מיליון שקל ולרואה חשבון בן עמרה 592 אלף שקל כדי שישלמו ליעקב אפרתי, במטרה שאפרתי יפעל לטובת שינוי ייעוד הקרקעות של "תעשיות מלח".

דנקנר: אני דוחה את מה שאת אומרת בצורה נחרצת. מה שאתם אומרים הוא הזוי.

בנקודה הזאת התיק הופך למאוד עקרוני. מתי העסקת שתדלנים, מאכערים, הופכת לעבירה? "תעשיות מלח" ודנקנר שילמו שני מיליון שקלים למאכער רבין, שכל שרותיו מתמצים בקרבתו למקבל ההחלטה. האם דנקנר לא היה צריך להניח שחלק מהכסף חייב לעבור למקבל ההחלטה? הפרקליטות חשבה שכן והגישה כתב אישום על שוחד. בחזרה לעדותו של דני דנקנר:

חוקרת: מי היו הלוביסטים הנוספים שהועסקו על ידך?

דנקנר: היה אבי דרקסלר, מיכה גולדמן, דן מרידור, היה מאיר רבין.

חוקרת: איך אתה מזכיר את האנשים האלה בנשימה אחת עם מאיר רבין. אי אפשר להשוות בין השכלתם ומקצועיותם לאלה של מאיר רבין.

דנקנר: במדינתנו הנוהג הוא שלשם קידום נושאים מסוימים נעזרים בלוביסטים.

חוקרת: אני עדיין לא מבינה למה צריך להעסיק את מאיר רבין כשיש את משרד עו"ד רם כספי ואת משרד ראב"ד ואת משרד חיים צדוק ואת אבי דרקסלר.

דנקנר: בוודאי שצריך. אני מבקש לתת דוגמא. בבנק הפועלים העסקנו בנושא ועדת בכר אולי 9 לוביסטים, החל מחברי כנסת לשעבר דרך חברי מרכזים למיניהם, שקשורים למפלגות. אם קראת את דו"ח מבקר המדינה לגבי אורי בן נון, מנכ"ל חברת חשמל, אז הוא שילם קרוב למיליון שקל לאורי יוגב כדי לקבוע פגישות במשרד האוצר.

הנה מה שאמר ל"מקור" בעניין זה עו"ד יורם ראב"ד, פרקליטו של דני דנקנר:

"השתדלנים והמאכערים זה לא רצון, זה כורח. במגעים עם משרדי הממשלה, לעיתים קרובות מאוד, בלי מאכער או בלי שתדלן, בשפה העברית היפה יותר, לא ניתן להגיע, לא ניתן לקבל פגישות, לא ניתן לקבל מענה".

דנקנר צודק ברמה העקרונית. כל החברות הגדולות במשק מעסיקות לוביסטים. אז מתי זו עבירה?

פרמטר ראשון – מי הלוביסט?

כשעו"ד דרקסלר, מומחה בתחום הנדל"ן, קיבל מ"תעשיות מלח" 750 אלף שקלים, אפשר להסביר את זה. הוא מומחה. מיהו מאיר רבין? צעיר, חרדי, פשט רגל, מהיר, חד ומקושר, אבל ללא מעמד או מומחיות בתחום הנדל"ן.

מיומה הראשון של חקירת הענק סימנה המשטרה את רבין כעד מפתח בפרשה. הוא היה יד ימינו של עד המדינה, לעתים אפילו "שימן", לכאורה, אנשים בלי ידיעת עד המדינה. המשטרה הוכיחה שבשנים ספורות פרט רבין עבורו ועבור עד המדינה לא פחות מ – 25 מיליון שקלים בשני הצ'ינג'ים "ויזרע יצחק" ו"פתרונות יוסף" בלבד. בחיפוש בביתו נמצאו צ'קים בארבעה מיליון שקלים. איך פושט רגל מתעסק בסכומים כאלה? לאן הלכו כל עשרות המיליונים? האם אלו הם כספי השוחד העצומים, שהועברו למעורבים בכל פרשיות "הולילנד" ובנותיהם?

עוד לפני החקירה, שלח עד המדינה את עורכי דינו ליד ימינו לשעבר, שינסו לשכנע אותו לשתף פעולה עם המשטרה. עורכי הדין הקליטו את מאיר רבין, והנה פרסום ראשון של כמה מהדברים שאמר להם באותה שיחה:

"יש חרא. אני לא אומר לך שאין חרא. הרי אמרתי לך יש חרא ואני הולך ולא אכפת לי לאכול אותו כדי להגן על החברים שלי. בטח יש חרא, אז מה. זה היה אינטרס לקדם, להרוויח כסף, אז הרוויחו, אז עשו גם קצת חרא… תגיד לי אתה, אם אני עשיתי איתך איזה דיל עסקה בשביל לעזור למישהו, אני אקבור אותך?… אני בור ששותה ממנו מים, לא אזרוק אבן בחיים".

כבר אז, בפגישה המוקלטת ההיא, רבין אומר איך ינהג בחקירה:

"אני מכחיש כל קשר למעשים, שומר על זכות השתיקה ולא מדבר מילה".

המשטרה הלכה מאוד רחוק כדי לשבור את שתיקתו של רבין. דבר לא עוזר. חקירה אחרי חקירה מסתיימת באותה שורה, הנחקר כלל אינו מגיב לשאלות, הוא לא זז ומכסה את פניו בסוודר כחול. חקירה אחרי חקירה, שעות על שעות, בתוך הסוודר הכחול.

מאיר רבין פגש את יו"ר בנק הפועלים 48 פעם בשלוש וחצי שנים, לפי יומנו של דנקנר. האינטנסיביות של הקשר באה לידי גם במה שכותב דנקנר על החשבוניות עצמן, של רבין ובן עמרה:

"מאשר את החשבוניות לתשלום מיידי. דני"

"מאשר לתשלום. מבקש מאוד שהתשלום יהיה עד יום א' הקרוב".

בעניינים האלה, מסתבר, התשלום הוא מיידי. אין שוטף פלוס 30. בעלי התפקידים בחברה הודו שלא ידעו על מה ולמה משלמים ולמי.

פרמטר שני – מה אמור לעשות השתדלן?

מתוך עדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל:

חוקרת: האם העברת למאיר רבין מסמכים הקשורים לעבודתך במנהל?

אפרתי: עד כמה שאני זוכר – לא.

חוקרת: אני אומרת לך שב – 16.5.03 הועבר מלשכתך במנהל פקס למאיר רבין.

אפרתי: אני לא יכול לזכור.

הפקס, סבורה המשטרה, הוא מכתב של אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה, שדוחק ביועץ לקדם את העסקה עם "תעשיות מלח", העסקה שדנקנר כל כך רוצה. נחזור לעדותו שליעקב אפרתי:

חוקרת: אני לא מבינה למה אתה תמה על חשיבות המסמך הזה. הנושא של ההסכם בין תעשיות מלח למנהל היה תקוע שנתיים אצל היועץ המשפטי, ואתה במכתב הזה בעצם מזיז את העגלה. זו החשיבות של המסמך הזה.

אפרתי: אבל זה לא התפקיד שלי? זה בדיוק התפקיד שלי.

והנה מה שאומר דני דנקנר בעדותו:

חוקר: אנחנו אומרים לך שעבור מכתב זה אתה שילמת למאיר רבין את התשלום הראשון של 250 אלף שקלים.

דנקנר: אני דוחה את מה שאת אומרת בשתי ידיים. התשלום למאיר רבין לא שייך למסמך כזה או אחר.

ובחזרה לעדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל:

חוקר: אנחנו אומרים לך שבתאריך 13.5.03 יוצאת דרישה כספית ממאיר רבין לדני דנקנר בסך של 250 אלף שקלים. בתאריך 20.5.03 דני מאשר תשלום מיידי למאיר רבין. בתווך אתה שולח את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה. זה מקרי?

אפרתי: אני לא רוצה להסביר כלום.

החוקרים גילו שסמוך למועד בו שולח אפרתי את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה, מכתב שכה מועיל לדני דנקנר, יש הפקדות כספים מעניינות בסניף הבנק שלו. עשרת אלפים שקלים בשיק, 44 אלף שקלים במזומן. "אולי זה מאיר רבין שהפקיד אצלך את הכספים הללו?" שואלים החוקרים. המשרד שלו נמצא ממש בסמוך לסניף הבנק. "מה פתאום" אומר אפרתי, "אבל אני לא זוכר עכשיו, שבע שנים אחרי, מי כן הפקיד את הכסף".

חמישה חודשים לאחר מכן, מגיע הקליימקס. ההחלטה מה יקרה לקרקע של דנקנר, מגיעה לישיבה מכרעת וסוערת של מועצת מקרקעי ישראל. היועץ המשפטי לממשלה נגד. מבקר המדינה כתב דו"ח ביקורתי כבר שנתיים לפני כן. יו"ר קרן קיימת נגד. המנכ"ל אפרתי והשר הממונה, אולמרט, בעד. הנה מה שאמר לנו יחיאל לקט, לשעבר יו"ר קק"ל:

"הנהלת המינהל חתמה בראשי תיבות הסכם ואחר כך הביאה את זה אלינו לאישור. אחרי שהיא הביאה לנו לאישור, היא עוד לחצה עלינו וטענה שאם לא נאשר, אז זה יהיה קטסטרופה. אני לא חשבתי שצריך לתת מתנה כזאת".

בחזרה לעדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל בזמנו:

חוקר: אבל לפי עתודות הקרקע בעתלית אין צורך בקרקעות של בריכות המלח לפני 2020. למה לעשות ב – 2003 כאלה תכנונים רחוקי מועד כאשר ב – 2040 הקרקעות ממילא חוזרות למנהל?

אפרתי: לא ראיתי שקרקע כלשהי שתקופת החכירה שלה הסתיימה – לא חידשו אותה

לחוקרים יש עדות חשובה של בכירה במנהל, שחושבת אחרת לחלוטין. זוהי עדותה של יהודית מורד, מנהלת אגף חכירות, מנהל מקרקעי ישראל:

"העסקה הזו לא צריכה להתבצע. הליקויים הם גם במהות העסקה וגם במישור הכספי. לא השתתפתי בישיבה בה התקבלה ההחלטה כי מידרו אותי. ההערות שלי לא היו מקובלות על המשתתפים".

החוקרים הראו למורד, הבכירה הממודרת, מה הציגו הבוסים שלה במנהל, לגוף שצריך להחליט, כדי להעביר את ההחלטה. הנה התייחסותה לכך על כך בעדותה:

"מדובר בהצגה בלתי מאוזנת, בהטעיה. הקרקעות שהוחזקו על ידי קרקעות מלח אינן עונות להגדרה של קרקע עירונית".

בנוסף לעדות הזאת, החוקרים מצאו גם סמוך לאותה ישיבה חשובה בה אושרה העסקה, הפקדות כספים חשודות בחשבון של אפרתי. חודשיים לפני הישיבה יש צ'ק על סך 76 אלף שקלים. חודש אחרי, אשתו של אפרתי משדרגת את הרכב לשברולט חדשה. אפרתי לא זוכר בחקירה מאיפה הכסף.

עכשיו, בואו נחליף שנייה צד. אולי דנקנר פשוט פראייר? אולי הוא פשוט משלם ביד פזרנית לשתדלנים ואין פה שום שוחד ושום נעליים. מיכה גולדמן, פעם ח"כ, היום יו"ר מע"צ וגם בעל חברת לובינג קטנה. הנה עדותו של גולדמן במשטרה:

חוקר: אילו שירותים נתת לתעשיות מלח?

גולדמן: הרמתי טלפון לחיליק (יחיאל לקט, יו"ר קרן קיימת לישראל) וביקשתי ממנו לקבוע פגישה עם דני דנקנר. יחיאל אמר לי שהוא מוכן לשמוע את דני דנקנר בגלל שאני מיכה פונה אליו, אבל ישי לו עמדה ברורה. לאחר הפגישה חזרתי עם דני דנקנר והוא סיפר לי שיחיאל לקט מתנגד.

על העבודה הקשה הזאת קיבל גולדמן מדנקנר 236 אלף שקל. מי האמין שסידור פגישה עם יו"ר קק"ל שווה כל כך הרבה כסף? שאלתי על כך את יחיאל לקט, יו"ר קק"ל לשעבר:

כמה עולה להיפגש איתך?

תראה, כל מי שמכיר אותי, יודע שהדלת שלי פתוחה. אני עד עכשיו לא מתאושש מזה, לא מבין בכלל. שמעתי את זה ממך רביב לפני יום. קודם כל, אני לא מבין את דנקנר. בשביל מה הוא משלם? יכול היה לקבל את הפגישה בלי מתווכים ובחינם.

הפגישה, כזכור, בכלל לא עזרה. לקט הצביע נגד העסקה. אז אולי באמת דנקנר פראייר. אם ככה, מאיר רבין המתוחכם, הוציא ממנו 2 מיליון שקלים.

פרמטר שלישי – נסיבות מתן הכסף.

חשוב להבין למה דני דנקנר נלחם כל כך על העסקה הזאת. הקרב על העסקה קורה אחרי שהדנקנרים שילמו 1.3 מיליארד שקל, כדי לקנות 11 אחוזים ממניות בנק הפועלים. במידה רבה זאת העסקה שמעלה את נוחי ודני דנקנר לליגת העל. את כל הכסף הם לווים מבנק לאומי. לא מביאים שקל מהבית. את הריבית לבנק לאומי הם משלמים מהדיווידנד שנותן להם בנק הפועלים. לא הייתם רוצים לקנות עשירית מבנק הפועלים בלי להביא שקל מהבית?

במילים אחרות, האישור של עסקת המלח במועצת המינהל היה שווה לדנקנר המון. זו הבטוחה שעליה נסמך בנק לאומי כשהוא מלווה לו את הכסף.

רוצים את השורה התחתונה הלא מוסמכת שלנו? הפרקליטות הולכת כאן על תיק גבולי, כמעט הייתי אומר, קצת חלש. נכון, לא עד הסוף ברור למה השלטון, אפרתי, פועל לטובת ההון, דנקנר. גם לא לגמרי מובן למה אפרתי טורח לעדכן את המאכער רבין במה שהוא עושה, וגם הפקדות הכספים בחשבונו נראות קצת מוזרות. אבל אין אף עדות ישירה שלקח שוחד. רק עדות עקיפה של עד מדינה בעייתי שאומר שהוא שמע על כך מעוזרו.

גם התיק נגד דני דנקנר נראה קצת גבולי. דנקנר, אמנם, משלם סכומים אסטרונומיים למאכער וייתכן שהוא עוצם עיניים לגבי השימוש בו. אבל האם אפשר לעשות מעצימת העיניים הזאת עבירת שוחד? ככה-ככה. מתוך ראיון עם עו"ד יורם ראב"ד, פרקליטו של דני דנקנר:

"אחרי שקראנו את העדויות של כל העדים ללא יוצא מן הכלל, ועברנו על כל הראיות, אין אפילו שמץ של עבירה פלילית בדברים שנאמרו, בעדויות, בחומרים".

דבר אחד בטוח – אחרי 15 שנים של שתדלנות, מיליוני שקלים, התגייסות של מיטב המאכערים ובכירי עורכי הדין, עסקת קרקעות המלח עדיין לא זזה לשום מקום. שוב, התברר, שלמרות כל הדעות הקדומות שלנו, השלטון כאן לא כל כך מהר נכנע להון.

כתבתו של רביב דרוקר

צילום: יובל סייג, עמית טרקל.

מקליט: מור בידר.

עורכת: לי בר לבב.

תחקיר: לינור גריסריו.

ניהול קריאטיבי: גיא לוין.

בימוי ופוסט: רועי צורף.

צילום סטילס: תומר פולטין.

"מחוברות 2" הסתיים – מאמר תגובה מאוחר לעפר שלח ושאר המבקרים

4 ביוני 2011
 

זהו. עוד עונה מטלטלת של "מחוברות" הסתייימה.

במהלך העונה הבאזז התקשורתי היה. "מחוברות 2" זה לא זה. ב"רייטינג" עשו שער: "מנותקות". מבקרי הטלוויזיה התאכזבו. היה נדמה שהם מתקשים להיגמל מההתמכרות לרן שריג ושי גולדן.

בתור מכור ותיק לסידרה, אני חושב שזה שטויות גמורות, חלק מתסמונת מוכרת של תקשורת, שרוצה להפיל את מי שרק עתה רוממה. יותר מעניין לסקר משהו שזז. פעם למעלה, עכשיו למטה.

לא מזמן התפרסם מאמר של חברי ושותפי, עפר שלח, ב"רייטינג" על "מחוברים" ו"מחוברות". קראתי בטח כמה אלפי מאמרים של שלח לאורך השנים. לא היה אחד שהסכמתי איתו פחות מהמאמר הזה. שלח הישווה את "מחוברות" ל"גרון עמוק". בזמן אמת זה היה בון טון להגיד שראית, במרחק הזמן ברור שזה היה פורנו.

שלח טועה. על "מחוברים" ו"מחוברות" עוד ייכתבו עבודות דוקטורט ועל מה שקרה שם ידברו גם עוד עשר ועשרים שנה. רם לנדס, דורון צברי, ג'ולי שלז וחבריהם המציאו משהו, צורת ביטוי חדשה, דרך אמירה שלא הייתה לפניהם.

אני לא רוצה להתפלצף. זו הבעייה הראשונה שלי עם הטור של שלח. הוא לא באמת ראה "מחוברים" ו"מחוברות". הכרחנו אותו לראות קצת, לצורך כתבה שרצינו לעשות, אבל גם לזה הוא בא עם אנטי גדול. אני לא רוצה לדבר בשמו, אבל הוא בז  לתופעה של אנשים שמתעדים את החיים האינטימיים שלהם. בעיניו, זו עליבות, פגיעה באותנטיות של החיים שלך, הפקעת הפרטיות ושאר מרעין בישין. 

עוד הפסקה בהתפלצפות.

"מחוברים" ו"מחוברות" ריגש אותי. לפעמים מאוד. כמה זמן לא ראיתי סרט קולנוע מרגש? "מחוברות" מעניין אותי, אני מדבר עליו עם ענת ועם חברים אחר כך. כמה זמן סדרת טלוויזיה לא עשתה לי את זה? "מחוברות" מפיל לי את הלסת. לא מצליח להיזכר בספר הפרוזה האחרון שעשה את זה (למען ההגינות, אני קורא בעיקר עיון).

עפר אומר – זה פורנו. אנחנו סתם אוהבים להציץ לחיים של אנשים אחרים. אני שונא את ההגדרות שבאמצעותם מנסים להרוג דברים חדשים. "להציץ", "פורנו". אני תמיד זוכר את מה שכתב תומאס קון על הדרך בה המדע מתקדם. מגיע חידוש מהפכני, שמאתגר את המוסכמות. הצמרת של אנשי המוסכמות נלחמת בכל כוחם בחידוש, עד לתבוסתם.

גם אני מתפלצף פה, כמובן ועוד יותר גרוע – אני עושה מניפולציות. לא פעם מגיעים חידושים שהם באמת זבל והמלחמה בהם מסתיימת במותם המוקדם. איך יודעים שדווקא "מחוברות" זה הדבר האמיתי? עפר כותב שיצירה זו הדרך לתת חיים חדשים במקטע מהחיים שלנו. סתם צילום של החיים אינו יצירה. ובכן, גם ב"מחוברות" יש יוצרים, כמו שעפר יודע. יש מי שעורך, יש מי שמלהק, יש מי שמכוון את הדמויות, יש מה שמצטלם ויש מה שלא.

כמה דוגמאות:

יוצרים שונים ניסו להגיד כל מיני דברים על חזרה בתשובה. אף אחד מהם, שאני ראיתי לא היה עגול יותר, מורכב ומרגש יותר ממה שקורה למיקה קרני. את הטוויסט המפתיע שהיא פתאום מפסיקה את התהליך, לובשת ג'ינס ומזמינה את מיקי חזרה למיטתה, אף תסריטאי לא היה כותב ואם היה כותב, זה לעולם לא היה משוחק ברמת האמינות של מיקה קרני. מה שקורה עם קרני סודק בנו איזו דיעה מוקדמת שאם מישהו התחיל בתהליך של חזרה בתשובה, אז זהו, זה נגמר, הוא במוקדם או במאוחר יהפוך לדוס ועולמו הקודם ייהרס. זו לא יצירה משמעותית? אפקטיבית? שאומרת משהו על החיים שלנו? שמשפיעה עלינו?

חנה רטינוב ב"מחוברות 1" לימדה אותי על בני נוער ועל דור 2 לעלייה מרוסיה יותר מכל המאמרים, הכתבות, הראיונות והסרטים שראיתי וקראתי. היחסים המורכבים והמעניינים של ננה עם גרושה, אבי ילדתה, הם מודל שלא ראיתי באף סרט.

ההתנהלות של דינה בין שני העולמות שלה גורמת לך להתעמת עם מיליון סטריאוטיפים, שלא האמנת שעדיין קיימים בך.

הטכנולוגיה מאפשרת לכולנו לשתף יותר ויותר אנשים בחיים שלנו. כשיש לחיים שלך צופים, אתה מעלה את רמת המודעות שלך, אתה מנמק את מעשיך, אתה צריך לנמק אותם, זה הופך אותך בדרך כלל לאדם מורכב יותר, מעניין יותר ולדעתי, אפילו טוב יותר ומוסרי יותר. על הדרך, בעוד אתה מטפל בעצמך, אתה גם עושה טוב לכל הצופים, שחשים נורמליים לפתע עם הסטיות שלהם, שמפסיקים להתבייש בדברים שלא צריך להתבייש בהם, שרואים שגם אחרים מבולבלים, עושים שטויות, בוגדים, משקרים ואפילו עושים בחירות אמיצות מפעם לפעם. לא, לא הייתי הופך ל"מחובר" בעצמי. אין לי מספיק אומץ ואני די סגור על עצמי. לא ממש זקוק לטלטלה כזאת, אבל אין לי שום בוז כלפי אלו שכן עושים את זה. ההיפך. רק הערצה. אני מעריץ אותם על היכולת לתקוע סיכה בבלון הנפוח של הפרטיות. אני מחזיק מהם על ההבנה, שאף אחד לא יכול להכאיב לך במקום שאתה חושף בעצמך ואני בעיקר מצדיע להם על הנכונות לעזור ככה לכל כך הרבה אנשים שחיים דברים דומים, אבל לא מעזים לצלם אותם. אה, כן ואם יחסי הציבור של "הוט" כבר יסכימו לשתף פעולה, אז גם תראו את עפר ואותי תולשים אחד לשני את הכבד בויכוח סביב "מחוברות".   

רוץ מאיר רוץ

3 ביוני 2011
 

אני יודע שאני אצטער יום אחד על המאמר הזה. כמה נכווינו מהביטחוניסטים האלה, עם ההילה, שנראים כשהם פורשים, לכמה רגעים, כמו הבריון הכי חכם שקם לנו, אבל לראשונה אחרי מיליון וחצי שנה (טוב, מאז השבץ של שרון) שיש ריח של מנהיגות באוויר. לא הפניקה התמידית של נתניהו ולא הפחדנות המשתקת של לבני. בא ראש מוסד לשעבר, הכי עטור תהילה שהיה פה, שב-2050 עוד ישחזרו, כנראה, כמה מהמבצעים שהוא היה אחראי להם, מצפצף על כל היוסי פלדים שמטיפים לו לשתוק ואומר הכול בפנים, בגלוי (ארי שביט מותח היום ביקורת במאמרו על כך שהתקשורת הישראלית ייחסה את הדברים, "כמו עיתונות סובייטית", לנאום שכתב מר דגן, בעוד שהדברים נאמרו בעצם בראיון, בתגובה לשאלות מראיין. הוא לא כותב מי היה המראיין שמגיע לו הקרדיט על כך שחילץ את הכותרות בכישרון רב ממר דגן. ארי שביט, כמובן).

במקרה לגמרי, כמובן, הדעות של דגן הן גם הדעות הנכונות… איך מי שעמד בראש ההתנגדות לפינוי הגולן קורא לאימוץ היוזמה הסעודית? אין לי מושג. איך איש הליכוד הזה, רואה בהצעת אולמרט לפלשתינים בסיס למו"מ איתם? אני לא ממש מבין, אבל איכשהו עושה לי נעים לדמיין אותו יושב על כיסא ראש הממשלה. אומר את האמת שלו, עושה, מחליט, לא מתרגש מכל איזו איוושת רוח, לא מציג את עמדותיו בכנסת כמו איזה תוצאות סקר דעת קהל (רוב הציבור הישראלי חושב ש…). אתם יודעים מה, עומד אפילו בפני "שר בכיר מהליכוד" שאמר שדברי דגן פגעו בהרתעה הישראלית. פגעו בהרתעה הישראלית? אני מנסה לחשוב איזה שר בליכוד עשה עשרה אחוזים ממה שדגן עשה למען ההרתעה הישראלית. אגב, אם דבריו של דגן עשו משהו, אולי בלי שהתכוון, הם חיזקו מאוד את ההרתעה הישראלית.

כנסו שנייה לראש של הממונה על המודיעין האיראני. הוא בטח כתב אתמול מזכר דחוף להנהגה שלו. "התרעה, התרעה, התרעה. ישראל המשוגעת עומדת לתקוף אותנו. זה עומד לקרות כל כך בקרוב עד שראש המוסד שלהם, בצעד נדיר, התבטא בפומבי נגד התקיפה ורמז שביבי וברק כל כך משוגעים, שאי אפשר לסמוך עליהם. ממליץ לפתוח את המקלטים". אין דבר יותר טוב להרתעה מדימוי של הנהגה משוגעת. הרי רק בגלל זה אנחנו חוששים מאיראן. אם היינו חושבים שהם רציונליים, אז היינו אומרים – טוב, אז תהיה להם פצצה, מה הם משוגעים? הם הרי לא יטילו אותה. זה יהיה התעלול האחרון של דגן, אם בפרישתו ציווה לנו עוד חיזוק משמעותי של ההרתעה בשכנעו את האיראנים שנתניהו, האיש שלא מסוגל לאף החלטה גדולה, עומד לתקוף אותם.

בקיצור, רוץ מר דגן, רוץ (יש חוק צינון, באסה). תפסיק לבלבל לנו את המוח על זה שלעולם לא תלך לפוליטיקה ושאתה מת כבר לחזור לפסלים שלך. אחרי 48 שעות עם הפסלים, אתה תתחיל לירות בעוברים ובשבים רק כדי להחדיר קצת אדרנלין לעורקים המכורים שלך. רוץ, מר דגן, רוץ.

תחקיר מפלגת קדימה

1 ביוני 2011
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן 

אין לנו כוונה להעמיד פנים. כבר אז, כשמכרו לנו את המפלגה הנקייה והחדשה, היינו קצת ציניים. אבל בכל זאת זה די מפתיע לגלות כמה מהר הדביק המנגנון של "קדימה" את ההתנהלות המסואבת של המפלגות הישנות. אולי אפילו האפיל עליהם. אנחנו נחשוף היום לראשונה את הקרביים של הטוענת לשלטון, קרביים שמעולם לא נחשפו בציבור, אפילו לא לריבון של "קדימה", על פי חוקתה, הסיעה בכנסת. קטע מתוך שיחה בכנסת עם ח"כ אלי אפללו, קדימה:

אתה יודע כמה רכבים יש לקדימה?

אין לי מושג.

כמה עובדים יש לארגון?

לא.

מתוך שיחה בכנסת עם ח"כ מאיר שטרית, קדימה:

כמה עובדים יש לארגון?

שוב. מאחר ולא דנו בתקציב, אין לי מושג מה כתוב בתקציב.

"קדימה" התחילה כמפלגה עשירה. היא התחילה כמפלגת שלטון, נקייה מחובות. מקור המימון שלה, כמו כל שאר המפלגות, הוא אנחנו, תקציב המדינה. "קדימה" היא המפלגה הגדולה ביותר, 28 מנדטים והיא מקבלת ממשלם המיסים כ – 22 מיליון שקל בשנה.

מה היא עושה עם הכסף של משלם המיסים? קודם כל, מחזירה חובות. "קדימה" הצעירה כבר חייבת מעל 30 מיליון שקלים, בעיקר בגלל ניהול שערורייתי של הבחירות המוניציפאליות האחרונות. החובות לא מפריעים לה לשלם משכורות שאף מפלגה אחרת לא מעיזה לשלם. עלות השכר של מנכ"ל המפלגה, משה שחורי, היא 58 אלף שקלים, עלות הגזבר, איציק חדד, 51 אלף שקלים, הסוקר, קלמן גייר והסקרים שלו, עולים למפלגה 60 אלף שקלים בחודש, היועץ המשפטי, איתן הברמן עולה 70 אלף שקלים לחודש. בשנת 2010 לאנשי "קדימה" היו לא פחות מ- 16 רכבים צמודים. לליכוד, לשם השוואה, יש 4.

"קדימה" היא, בעיניי, מפלגת האופוזיציה הראשית הרדומה ביותר שהייתה פה שנים ארוכות. כמעט קשה ליישב את התרדמה הזו עם כמויות הכסף שהמפלגה שופכת על רכזי סניפים בכל הארץ, על יחידת תקשוב מיוחדת שתנטר את מה שכותבים עליה בתקשורת ועל בתי "קדימה" ברחבי הארץ, המקבילה המודרנית לסניף המפלגה האפור של פעם.

מתוך קטע שצולם במצלמה נסתרת בבית קדימה ברחובות:

זה נטוש פה כאילו? הם עזבו?

הם לא עזבו, הם באים רק לפעילויות.

מה זאת אומרת 'רק לפעילויות'?

כשיש פעילות, אז יש נוכחות. אין פעילות, אין נוכחות.

כי הם הורידו שלטים, מדבקות, אין שם כלום.

לא. הם שמים את זה רק בפעילויות.

ב"קדימה" אומרים לא בתגובה – סגרנו הרבה מבתי "קדימה", ואנחנו מקצצים במשכורות ואנשים. לעומת השנה הקודמת, הם צודקים, מצאנו בסיורנו גם בתי קדימה פעילים.

הנה קטע שצולם במצלמה נסתרת, סניף קדימה רשל"צ:

אני הייתי פה פעמיים ולא ראיתי פה אף אחד, היה סגור.

ביום שלישי או רביעי אנחנו העברנו את המקום למרכז ההלכה. קיצצו לנו בכל הוצאות שכר הדירה במקום.

לצידם יש עדיין לא מעט בתי קדימה, שבקושי פעילים, עולים כסף, ומוחזקים בגלל שיקולים פוליטיים. יתרה מזאת, בשנת 2008, למשל, הוצאות ההנהלה עמדו על אותו סכום כמו אחרי הקיצוצים הגדולים לכאורה שנעשים כעת.

הגיעו לידינו גם הנתונים הפנימיים של הליכוד, אותו גודל של מפלגה, אבל הרבה פחות בזבזנית, מסתבר. הנה השוואה מהירה:

מספר עובדים: קדימה 40, הליכוד 33. הוצאות השכר של ההנהלה:ליכוד 4.2 מיליון שקל, "קדימה" 6.5 מיליון שקלים לשנה. עלות השכר של מנכ"ל הליכוד היא כ- 43 אלף שקל, מנכ"ל קדימה 58 אלף שקל. עלות היועץ המשפטי של הליכוד כ- 45 אלף שקלים והוא מקבל בנוסף תשלום על ייצוג בבימ"ש, "קדימה" 70 אלף, התשלום כולל ייצוג. עלות הסוקר 22 אלף שקלים, ב"קדימה" 30 אלף והשאר למימון הסקרים. עלות דוברת הליכוד, 17.5 אלף שקלים, דובר קדימה 30 אלף שקל. לליכוד יש רואה חשבון חיצוני ואין גזבר פנימי, רק מנהלות חשבונות. ב"קדימה", הגזבר לבדו עולה למפלגה 51 אלף שקל בחודש ויש גם רואה חשבון חיצוני שעלה בשנת 2010 עשרים ואחד אלף שקלים לחודש. אנשי "קדימה" אמרו לנו – זה לא הוגן להשוות אותנו לליכוד. הם נשענים על משאבי השלטון. יש צדק בטענה הזאת, אבל קצת קשה ליישב אותה עם התשלומים שתיכף נפרט.

קטע מתוך מצלמה נסתרת,בית קדימה בנתניה:

יוצא לכם לראות מתי נפתח פה בכלל?

לא כל יום.

לא, לא. בבוקר.

מה זה? מה שם בכלל?

מטה של קדימה.

בית "קדימה" בפתח מאוייש מאוד בדלילות. המפלגה משלמת עליו 62 אלף שקל לבעל הנכס, לוי שטרית, פעיל מרכזי של המפלגה, שמקורב לצחי הנגבי. פעילים רבים במפלגה סיפרו לנו על מקבלי שכר לא מעטים שבקושי עובדים, מעט מאוד מגיעים בכלל לעבודה ומושארים על ה"פיי רול" בגלל קשרים פוליטיים.

ניתוח קצת יותר מדוקדק של הדפים הפנימיים של "קדימה" מגלה כיצד המנגנון של קדימה עובד בשירות צרכיה הפוליטיים של יושבת ראש המפלגה.

שימו לב לרשימת המכולת הבאה:

מי שהיה העוזר הפוליטי לבני הוא היום סמנכ"ל במפלגה. מדובר על אלי ידיד, ועלות שכרו 20,393 שקל. בכיר שני הוא קבלן קולות גדול שלה, יואל מוגמי, שנעצר לא מזמן בפרשת רשות המיסים 2, עלות שכרו 15 אלף שקל, הוא מעורב בכלל בשורה של עסקים אחרים, כולל גננות ויעוץ. המפלגה מממנת ללבני יועץ פוליטי נוסף, יחיאל סלוק, בעלות שכר של 23 אלף שקל, והיא גם משלמת ללבני 23 אלף שקלים בחודש עבור שכר הדירה של לשכת לבני במגדלי אביב המהודרים בר"ג. למה נתניהו כיו"ר האופוזיציה היה יכול למקם את לשכתו במצודת זאב, ללא תשלום, ולבני לא יכולה למקם את לשכתה במטה קדימה, שלא סובל כאמור מצפיפות יתר? מהמפלגה נמסר, כי היא צריכה לשכה מכובדת לאירוח מנהיגים זרים.

קבלני קולות גדולים נוספים של "קדימה" מועסקים על ידי המפלגה. הנה, למשל, סלומון קרובי, שעזר בעבר ללבני לפקוד אנשים בצפון. הוא עובד ב"קדימה" בתקן של ראש מטה מגזרים ועלה למפלגה בשנת 2010 שלושים אלף שקלים לחודש פלוס מאזדה 3 צמודה. מתברר כי קרובי מצליח לעשות עוד דברים במשכורת הזאת. הנה שיחה שלו עם תחקירן שלנו שהתעניין בנדל"ן בתאילנד:

הבנתי שאתה מתעסק בנדל"ן.

גם, עוסקים בתיווך. תאילנד, קמבודיה, ויאטנם. מתעסק יותר בנדל"ן וקרקעות, אתרי תיירות, פרויקטים חקלאיים וכיו"ב. יש לי גם מספר פרויקטים ביד, אם אתה מעוניין בפרויקטים שכבר מתוכננים – גם טוב.

בתקציב הפנימי של "קדימה" מוצע לקצץ בשכרו של קרובי. "צמצום ל – 75% משרה", "ממילא כמעט לא נמצא" נכתב.המשך השיחה עם קרובי:

בהמלצה לקיצוץ הם כותבים "ממילא כמעט ולא נמצא".

אין תגובה.

שמענו שאתה בעצם בכלל עוסק בנדל"ן בתאילנד, בוויאטנם, למה אתה צריך כיום לקבל משכורת מ"קדימה"?

אני לא עוסק בנדל"ן.

אמרת, "יש לי עכשיו פרויקטים, שני פרויקטים בוויאטנם".

יש כמה דברים שאני מתעניין בהם, נכון… בתאילנד, בוויאטנם וקמבודיה. אני אומר את האמת, אני לא מתבייש בזה.

זה לא בעצם קומבינה שבמסגרתה "קדימה" וציפי ליבני שעבדת עבורה משלמים….

חס וחלילה, חס ולשום. אני תמכתי בלבני ואני תומך בלבני כל הזמן ואתמוך בה כל הזמן. מה זה קשור?

אתה עובד בכלל בימים עבור "קדימה"?

בוודאי, מה זאת אומרת?

אתה מארגן כנסים, אתה עושה פעילויות? מה אתה עושה?

אני לא חייב לך דין וחשבון, סליחה.

אחד מקבלני הקולות הגדולים של "קדימה" בדרום הוא רוני בן חמו. בן חמו עולה למפלגה כ- 16 אלף שקל לחודש. הנה קטע משיחה שערכנו עם רוני בן חמו, קבלן קולות ומקבל שכר מ"קדימה":

"כמו שאתה רואה זה 16,240 כולל מע"מ, 14 לפני מע"מ. 14 לפני מע"מ זה כולל רכב, דלק, טלפון, ביטוח מנהלים… נשאר שם 5,800 ברוטו. מ-5,800 ברוטו חשבונית נשאר לי 4,000 שקל. עכשיו תפרסם מה שאתה רוצה".

בהצעת התקציב כתוב שהוא מגיש חשבונית מטעם "עמית תמיר פרויקטים". מסתבר שגם לו יש עסקים משמעותיים, בצד העבודה ב"קדימה". המשך השיחה עם רוני בן חמו:

רוני?

כן.

הפנו אותי אליך בנושא של הדברה.

יש לי ניידת קבועה של הדברה באופקים, כל יום שתרצה, בכל שעה שתרצה.

אני מבין שפשוט אתה עושה הרבה מאוד עסקים אחרים. אומרים לי גם שאתה לוביסט עבור איזה משרד יחסי ציבור בשדרות, "נאור תקשורת" או משהו כזה.

נכון נכון.

גם שאתה… הדברה עבור החברה שלך "עמית תמיר פרויקטים", אמרו לי שאתה מעורב בעוד דברים, בשר או משהו כזה.

נכון, גם בנדל"ן אני מתעסק, מה זה קשור? אני מנהל מרחב דרום בשכר מיום הקמת "קדימה".

ובמי אתה תומך היום?

אני לא תומך עדיין. אני תמכתי בסיבוב הקודם במופז תמיכה מלאה שעלתה לי מחיר יקר, והיום אני לא תומך באף אחד, אני גם מנהל מרחב.

והעובדה שתמכת במופז אחרי הפריימריז אתה עכשיו בעמדה ניטראלית, זה לא חלק מזה שהיא מצליחה להחזיק אותך על ה"פיי-רול"?

ממש לא. ממש לא. אף אחד לא עושה לי טובה.

זה לא נגמר. עידן נחום מועסק במפלגה. אבא שלו, עזרא נחום, היה אולי בכיר הפוקדים של מופז. ייתכן שגם יהיה בעתיד. כרגע הוא אומר שצריך לתת גיבוי ליושבת ראש המכהנת. רכז אחר של "קדימה" באזור הצפון בכלל מנהל את בריכה השחייה העירונית כמה חודשים בשנה. העוזרת של חיים רמון עלתה למפלגה כמעט 13 אלף שקלים לחודש, למרות שהיא בעצם עובדת עבור רמון. רמון הוא יו"ר מועצת קדימה והעוזרת שלו משתכרת כעוזרת שלו לעניין הזה. בהצעת התקציב של "קדימה" לשנת 2011 מוצע לקצץ בשכרה במחצית. "ממילא עובדת בפרטי גם". אותו סידור מיטיב נעשה גם עם העוזר של צחי הנגבי, גם הוא כבר לא חבר כנסת. העוזר שלו עובד כעוזר של הנגבי לכל דבר, אבל הוא מקבל כסף מהמפלגה. העוזר עולה למפלגה כ- 25 אלף שקלים לחודש.

היבט בזבזני במיוחד במפלגה של לבני מצוי בדף הקשור לסיעת "קדימה" ואשר מצוי בידנו. הכנסת נותנת לכל סיעה מימון בשביל הניהול שלה. הליכוד, למשל, מוסיף מכיסו עוד כ – 10,000 שקלים לחודש למימון המנגנון של הסיעה. "קדימה" הוסיפה בשנת 2008 עוד 50 אלף שקלים לחודש. הרבה, אבל אז עוד לא היו חובות, היה כסף. בשנת 2010 הוסיפה המפלגה 95 אלף שקלים לחודש, כמעט כפול, למרות החובות הגדולים. למה? כי הדובר של לבני מקבל ככה כסף ועוד מזכירה שלה והכי חשוב, זה עוזר ליו"ר הסיעה, דליה איציק, לממן כך את משכורתה של מנהלת הלשכה שלה, 31 אלף שקלים לחודש, העוזר נהג ב – 17 אלף, היועץ המשפטי של הסיעה ב – 30 אלף שקל והמזכירה ב – 14 אלף. בחודש האחרון פיטרה דליה איציק את מנהלת הסיעה ועוד מזכירה עזבה, מה שהוריד את התוספת של "קדימה" ל – 67 אלף שקלים בחודש, עדיין הרבה מעבר לכל מפלגה אחרת.

לפני שלושה שבועות כינס צחי הנגבי דיון ראשון בתקציב 2011. לכאורה, למפלגה אין תקציב בתוקף. רק הסיעה מוסמכת לאשר את תקציב, והיא לא אישרה. הצעת התקציב ל-2011 מדברת על צמצומים. לפחות 10% בהוצאות המטה, פיטורין של 3 עובדים, קיצוץ של 6 מכוניות. איך עושים את זה בלי אישור? מסתבר שאפשר, ואחר כך מתפנים לטפל בכל הנודניקים שמפריע להם שהם לא יודעים מה קורה דיכטר, מופז, שטרית.

מתוך שיחה עם ח"כ מאיר שטרית, קדימה:

"התקציב של קדימה לא אושר, לא הובא לסיעה, אני יודע שהייתה ישיבה לפני שבוע של ועדה כביכול לענייני מפלגה, וראיתי את התקציב שהגישו, זה לא היה תקין בעיניי. זה לא תקציב מפלגה".

חברי כנסת שאת דבריהם הבאנו בכתבה זו הם די אופוזיציוניים ללבני. אם הם מדברים עליה ככה, אז אין פה שחיתות אישית. ציפי לבני היא לא היושב ראש הראשון של מפלגה שמשתמש במנגנון המפלגתי לצרכיו. רובם עשו זאת ברמה כזו או אחרת. יש בזה אפילו היגיון – הצלחת היושב ראש היא הצלחת המפלגה. מצד שני, כרטיס הביקור של לבני הוא פוליטיקה אחרת. זו לא בדיוק פוליטיקה אחרת כשכל בכיר במפלגה, שסיפרנו לו על הנתונים שגילינו, אמר מהמותן – זו דרכה של לבני לקנות שקט במפלגה. לשלם לקבלני קולות גדולים, להרחיק אותם ממופז ועל הדרך, לשמור על בכירי המפלגה שמחים כשהכול חשאי, תקציב מפלגה לא נחשף עד היום מעולם בפומבי, אז למה לא לעשות קומבינות?

כתבתו של רביב דרוקר

צלמים: שי פוני, דודו בוקר.

מקליטים: ישראל אוחנה, עמית אלה.

גרפיקה: רועי צורף.

עורכת: לי בר לבב.

תחקיר: מאור צור.

נאום אובמה – הטיעון המופרך על איבוד קלף המו"מ

25 במאי 2011
 

העיתונאי ארי שביט כתב ב"הארץ"בתגובה לנאום אובמה שהנשיא האמריקני עשה טעות חמורה. בתום לב, הוא טען, זה ניתן לתיקון, אבל טעה קשות. מה הטעות? שאובמה ציין מה תהיה נקודת הסיום במו"מ הטריטוריאלי (התבססות על קווי 67') ולא ציין את נקודות הסיום בנושא של פליטים וירושלים. זה יכול להביא להצפת ישראל בפליטים, קבע שביט.

קראתי ולא האמנתי. לא מתאים לעיתונאי אינטליגנטי כמו שביט. לא חשבתי שזה יכה שורשים, אלא שהטיעון הזה נשמע מאז מכל עבר. בוגי יעלון חזר על זה בראיון ל"הארץ", גלעד ארדן חזר על זה אתמול בערוץ 10 וזה הדהד בנאומו של נתניהו בקונגרס, לאמור: ישראל נותנת לפלשתינים את קלף המו"מ החזק שלה – נסיגה לקווי 67' וכתשגיע לדיון הקריטי על ירושלים ופליטים לא יהיה לה מה לתת.

לדעתי, זה טיעון מופרך. למעשה, הפלשתינים הם אלו שמתנגדים לדחיית הדיון בפליטים וירושלים וסיום הנושא הטריטוריאלי. הם מבינים שזה אינטרס ישראלי ראשון במעלה. בחוכמתם (כן, הם מנהלים את זה לאחרונה בהמון חוכמה. איזו באסה…) הם לא מחצינים את ההסתייגות שלהם מהמתווה הזה ונותנים לישראל להצטייר כאיש הרע.  

מה מדאיג את הפלשתינים? שיסתיים הדיון הטריטוריאלי, תוקם מדינה פלשתינית על שטחי 67' והדיון בפליטים ובירושלים יידחה. במצב הזה, מי בעולם יקשיב לקינותיהם על ירושלים, אל אקצה והשיבה? הקלף החזק ביותר שלהם, "אנחנו תחת כיבוש", יילך לאיבוד ויישאר סתם סכסוך בין שתי מדינות, שאי אפשר לגבש סביבו אנרגיה רצינית בעולם.

בצד שלנו, זה בדיוק הפוך. הכיבוש הוא נטל, היום כבר נתניהו מבין את זה. זה לא קלף במו"מ, זו דרישה ישראלית. זה הפוך לגמרי. ארי שביט, יעלון וארדן חוזרים על תובנות ישראליות משנות התשעים, כשעוד סיפרנו בעולם שהסכמה שלנו למדינה פלשתינית היא ויתור גדול, שנעשה רק בתמורה למיליון ואחד דברים. מאז, הדברים התהפכו וכולם מבינים, שיש לנו עניין ביישות אפקטיבית בצד השני, ששולטת על חיי הפלשתינים ולוקחת מאיתנו את הכיבוש.

אז מה ניתן לפלשתינים תמורת ויתור על זכות השיבה? ראשית, ההנהגה הפלשתינית לא חושבת שתהיה זכות שיבה. נצטרך לתת להם משהו, אבל לא זכות שיבה. איווט ליברמן אמר במסיבת העיתונאים האחרונה שלו שאפילו אם פליט אחד יחזור, זה סיכון קיומי עבורנו. זה מפליא לראות איך פעם אחר פעם הפוליטיקאי, שמצטייר כחזק ביותר, מדבר כמו הפחדן הגדול ביותר, שכל חזרת פליט אחד מאיימת, מבחינתו, על קיום המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון. למרבה הצער, גם לבני חושבת כמו ליברמן, או לפחות נעלה את עצמה בעמדה הזאת כבר ב–2005 ומאז לא שינתה אותה.

מה כן אפשר לתת לפלשתינים כדי שיירדו מהעץ הסימבולי של זכות השיבה? הכרה דקלרטיבית באחריותנו לבעייה, שימוש במילים שעושות להם נעים, הסכמה להשתתף בפיצוי הכספי של הפליטים ואפילו, הסכמה לקלוט כמה עשרות אלפי פליטים באמתלה כזו או אחרת. זה לא נעים ולא קל, אבל ממש לא מסכן את קיום המדינה וגם לא את המאזן הדמוגרפי. הרי אנחנו 'נפטרים' באותה הזדמנות מאיזה מאתיים אלף פלשתיניים במזרח ירושלים.

אגב, במו"מ האחרון דנו בסודיות גמורה ברעיון יצירתי. ישראל תיתן זכות שיבה, אבל רק לפליטים המקוריים של 48', אלו שבאמת עזבו אז פיזית את הארץ, לא לצאצאיהם וקרוביהם. כמה מהם בכלל עוד בחיים? כמה ירצו לחזור? הפלשתינים יוכלו להגיד – קיבלנו את זכות השיבה המקורית ומבחינת ישראל, יחזרו מקסימום איזה עשרת אלפים זקנים פלשתיניים לארץ. נתמודד עם זה.

ולבסוף, אם מחפשים קלף מו"מ אז הקלף האמיתי הוא ירושלים. הם יוותרו על זכות השיבה, אנחנו נחלק את ירושלים, אבל כל זה, כמובן, הוא לא יותר מבלבולי מוח. כנראה שגם אובמה ונתניהו מיצו את העניין שלהם בקידום העניין. נאמו, קיבלו קצת תשומת לב וילכו הביתה, מקווים שהנאומים שלהם יעזרו לבנות קייס נחמד לקראת ספטמבר.   

טובעים במספרים – המדריך נגד ספינים מדיניים

24 במאי 2011
 

אובמה אומר – ביבי סילף את עמדתי. ביבי אומר – הצעת אובמה מסכנת את קיום ישראל. על הצעת אולמרט אומרים שהייתה הנדיבה ביותר, אבל גם על הצעת ברק אומרים שהייתה הנדיבה ביותר. בסוף, הכל מספרים, הבדל (לא גדול נורא) במספרים, באחוזים, בשטח. הנה מדריך קצר לנוסחאות האמיתיות של השחקנים המדיניים.

נוסחת ברק יולי 2000:

67 + 9, יחס 1:9

לא, זו לא סינית. זו הצעת ברק הסופית בקמפ דייויד. מדינה פלשתינית בגבולות 67, כאשר ישראל מספחת את גושי ההתיישבות בהיקף של 9 אחוזים לשטחה. זו ההצעה שנוהגים עדיין לכנות ה"נדיבה ביותר" שהוצעה לפלשתינים, למרות שהיום כל השחקנים המרכזיים יודעים שעובדתית היא לא הייתה הנדיבה ביותר ומהותית, לא היה סיכוי שערפאת יקבל אותה ובצדק, מבחינתו.

1:9 – הוא יחס חילופי השטחים שברק היה מוכן לו בקמפ דייויד. עד קמפ דייויד בשנת 2000, ישראל לא הייתה מוכנה לשמוע על חילופי שטחים. בועידה עצמה, קלינטון הוביל את הרעיון הזה. ברק הסכים, בתנאי שזה יחס ממש רחוק. 9 אחוזים סיפוח, אחוז אחד פיצוי.

נוסחת קלינטון, דצמבר 2000

67 + 4.5, יחס 1:2:25

הצעת קלינטון ליישוב הסכסוך מדצמבר 2000. זו ההצעה עליה מדברים כולם כמתאר האפשרי המרכזי (אולי היחיד) להסכם בין הצדדים. ההצעה המדוייקת אמרה – ישראל תיסוג לקווי 67 ותספח את גושי ההתיישבות בהיקף של בין 3 ל 6 אחוזים משטחי יו"ש (בממוצע 4.5 אחוזים). בתמורה תפצה ישראל בשטח של בין 1 אחוז ל 3 אחוזים משטחי ישראל הריבוניים (בממוצע 2 אחוזים). הצעת קלינטון משקפת, אם כן, טריטוריאלית יחס חילופי קרקע של 1:2.25. ברק הסכים להצעת קלינטון, כך שהוא שידרג את הצעתו מקמפ דייויד. כיום ברק אפילו מדבר על החזרה לפלשתינים של אותו גודל שטח שנכבש ב 67, מה שהוא אומר שהוא כבר מוכן ליחס החלפת שטחים של 1:1.

נוסחת לבני, 2008

67 + 7.2, יחס 1:2.4

לבני הציעה חזרה לקווי 67 כשגושי ההתיישבות שלה היו שווים 7.2 אחוזים ובתמורה, ישראל הייתה אמורה לפצות בשלושה אחוזים בתוך שטחה הריבוני, כלומר יחס של 1:2.4.

נוסחת אולמרט, ספטמבר 2008

67 + 6.5, יחס 1:0.9

אולמרט באמת הלך הכי רחוק. הוא הציע לאבו מאזן חזרה לקווי 67, שמירה על 6.5 אחוזים משטחי יו"ש בריבונות ישראלית ופיצוי חסר תקדים של 5.8 אחוזים. אולמרט ראה במתן מעבר יבשתי לרשות מעזה ליו"ש (כמו גם במתן רציף ימי לפלשתינים בנמל אשדוד) כפיצוי על ה 0.7 אחוזים, שנותרו בין מה שאנחנו נספח, לשטחים שניתן בתוך ישראל. השורה התחתונה שלו – הפלשתינים יוכלו להגיד שהם קיבלו בחזרה את כל השטח שנכבש ב 67, גם אם לא באותו קו גבול ששרר אז, בדיוק כמו הלבנונים והמצרים.

נוסחת אבו מאזן

67 + 1.9, יחס 1:1

הגישה הפלשתינית מוכנה לסיפוח של גושי התיישבות מאוד מצומצמים, בהיקף של פחות משני אחוזים (כנראה שהועברו מסרים חשאיים שהם יהיו מוכנים גם לשלושה אחוזים ואף יותר) וכמובן פיצוי מלא עבורם, על כל מטר שיסופח. הפלשתינים מוכנים לסיפוח השכונות היהודיות במזרח ירושלים לישראל.

נוסחת אובמה

67 + ?, יחס 1:1(?)

גם אחרי הפצצה שהטיל אובמה ביום חמישי, רוב מרכיבי הנוסחא שלו נמצאים בסימן שאלה. ברור שמדובר על קווי 67, אבל כמה תספח ישראל וכמה תחזיר בחילופי שטחים, לא עד הסוף ברור. אני חושב שהעובדה שהוא מתעקש להשתמש במינוח "mutually agreed swaps" רומזת לחילופי שטחים של 1:1. הרי יכול היה להגיד "agreed swaps". דן מרידור, למשל, חושב שזו לא פרשנות הכרחית של המילה ושאם זה מה שהוא היה רוצה להגיד, הוא היה אומר "חילופי שטחים שווים", או "סימטריים". דעתי שונה. ברור שיכול היה להיות מפורש יותר, אבל הוא לא רצה. הוא רצה לרמוז מספיק כדי שהפלשתינים ישמחו ולא להיות מפורש מדי כדי שישראל לא תתפוצץ מכעס.

נוסחת נתניהו

? + ?, יחס ?:?

במשך כל שנות הקריירה הציבורית שלו, לרבות השנתיים האחרונות כראש ממשלה, נתניהו מסרב לנקוב במרכיבי הנוסחא שלו. בכנסת הוא דיבר לראשונה בשבוע שעבר על "גושי יישובים" ועל "נוכחות צבאית ארוכת טווח לאורך נהר הירדן", אבל הוא לא נתן להבין מה גודל "גושי היישובים" שלו. בשיחות פרטיות עם אנשי ימין, בניסיון להרגיעם, הוא אמר שיש מודל של 7 גושי יישובים. הוא צודק ואם אני זוכר נכון את המפות, אז מדובר במודל המקסימלי על סיפוח של 12 אחוזים מיהודה ושומרון. אין לזה, כמובן, פרטנר פלשתיני או מדינה בעולם שתסכים לזה.

בכל מקרה, אפילו בתרחיש הכי מרחיב של נתניהו, עדיין מדובר בפער מקסימלי של עשרה אחוזים בין נתניהו לאבו מאזן. זה לא מעט, אני לא מזלזל בזה, אבל זה רחוק מאוד מלהיות פער בלתי סגיר או משהו שבאמת מאיים על קיומנו. האם נתניהו מתכנן בקונגרס לצמצם עוד יותר את הפער?