ארכיון: רביב דרוקר

נתניהו נגד משבר הדיור: לא ישים במקרה הרע, ייקח שנים במקרה הטוב

26 ביולי 2011
 

חוץ מלהציע ליושבים האוהלים את ביתו (הדי ריק) בקיסריה, נתניהו זרק הכול על השולחן. עשרת אלפים דירות חדשות לסטודנטים, חמישים אלף דירות ייבנו בשנה הקרובה, נבנה דירות להשכרה, מחיר מוזל, דיור בר השגה, הנחות בתחבורה ציבורית, רק תצאו מהאוהלים למען השם ולכו הביתה.

ראוי לפתוח ולומר – אם נתניהו יישם את מה שהציג היום, משבר הדיור אכן ייפתר, אלא שספק גדול, בעיניי, אם התוכנית הרבע מבושלת ושלושת רבעי רייר שהציג, יכולה להתממש. זו כבר מסיבת העיתונאים השלישית או הרביעית של צמרת הממשלה בניסיון לפתור את משבר הדיור. קודמותיה היו מעט מדי ולאט מדי וזו הייתה הרבה מדי ועוד הרבה יותר לאט.

הנה כמה מסימני השאלה שעלו מהכרזות נתניהו, סימני שאלה שמעמידים את ישימות ההכרזות בספק עמוק:

  1. נבנה מעונות סטודנטים בהיקף כולל של 10 אלפים דירות על "שטח חום". מה זה "שטח חום"? זו קרקע שמוגדרת היום כקרקע לשימושים ציבוריים, גן ילדים, למשל. האם אתם רואים מצב שחולדאי מוותר על מבנה ציבור כזה ליד אוניברסיטת תל אביב ובונה שם שיכון לסטודנטים? מישהו ייתן לזה לעבור? על מי אתם עובדים? כמה זמן ייקח לאתר את הקרקעות, לשווק אותן, לכתוב את המכרז, לנהל אותו ואז לבנות את זה? אם כמות קטנה מזה תיבנה, אז זה ייקח שנתיים – שלוש לפחות.

  2. נשווק דירות להשכרה – מה שנאמר במסיבת העיתונאים הבלתי נגמרת זה שהמדינה תיתן את הקרקע בחינם או בהנחות גדולות, ייערך מכרז שהזוכים בו יהיו אלו שיסכימו להשכיר את הדירה הסופית במחיר הנמוך ביותר. אחלה תוכנית. באמת. בלי ציניות. רק שזו תוכנית שצריך ליישם בפינצטה, כדי שלא ייווצרו סלאמס. זה מצריך פיקוח כבד של המדינה כדי שהקבלן לא יחסוך בעלות הבנייה (הוא הרי לא יכול להרוויח ממכירת הדירות), כדי שמחיר השכירות יהיה המחיר האמיתי של הדיירים בפרויקט (בני עמנו החכמים הרי ישכירו את זה במחיר הנקוב במכרז ומייד ישכירו בשכירות משנה במחיר כפול. אתם רואים מפקחים שיישלחו לדירות לוודא מי גר בהן באמת?(. אפשר ליישם את זה ברמה של פה בניין בודד ושם כמה בניינים, שנשענים על פרויקט חזק. אי אפשר להגזים בזה. לאורך שנים ארוכות, אם זה ייושם בחוכמה, זה בהחלט יעזור, אבל זה לא משהו שישנה את המציאות בשנים הקרובות.

  3. נאפשר לוועדות תכנון לחייב יזמים לבנות דיור בר השגה כחלק מהתוכנית שלהם – נהדר. באמת. יופי של רעיון. קורה בעולם הרחב. בעיות? בבקשה. מלוא החופן. קודם כל, אני מבין שהכוונה היא להעביר את הנושא בחקיקה. חקיקה, כידוע, היא עניין של חודשים ארוכים, שלא לומר יותר מזה. מי בכלל זכאי לקבל דיור בר השגה? הויכוח על קריטריונים מי זכאי לזה ומי לא, יכול להימשך שנים. במסיבת העיתונאים אמר שר השיכון אטיאס, שהקריטריון יהיה יוצא צבא. כבר אמר בג"צ את דעתו על העניין הזה, שחוסם נכים, ערבים, חרדים ולא מעט נשים. קריטריונים אחרים, שיתחשבו ברמות הכנסה, הם גם קשים ליישום (כרגיל, קיימת הבעיה של היעדר התקשורת בין מאגר הנתונים של ביטוח לאומי למס הכנסה ולכן, לא ברור כמה אנשים מרוויחים באמת) ועוד יותר גרוע, מבחינת נתניהו, הם מוטים באופן טבעי לטובת האוכלוסיות שמרוויחות הכי מעט – ערבים וחרדים. איך זה פותר את בעיית הלא ערבים ולא חרדים, שבמקרה מתבשלים עכשיו במאהלים ברחבי הארץ?

  4. נייקר את הארנונה על דירות ריקות – זה באמת טמטום אחד גדול. כן, כולנו כועסים על תושבי החוץ, שקונים דירות ולא משתמשים בהם, אבל מישהו מעלה על דעתו שתושב חוץ מפוצץ בכסף, ימכור את דירתו, כי ייקרו לו את הארנונה במאה שקל לחודש או אפילו בחמש מאות? יתרה מזאת, ארנונה היא לא מס. היא תשלום עבור שירותים עירוניים, איסוף אשפה וכו'. מה יגידו שופטי בג"צ בעתירה כנגד ייקור ארנונה על דירות ריקות, שדווקא לא צורכות שירותים עירוניים?

  5. הוזלה של 50% לסטודנטים בתחבורה ציבורית – זה אולי הביטוי הבולט ביותר להיסטריה של נתניהו. חייל משוחרר, בודד, עני, שבקושי מצליח לגמור את החודש מעבודה במלצרות,  לא יקבל הנחה באוטובוס בדרך לבית הקפה, אבל סטודנט למנהל עסקים מהרצליה פיתוח יקבל הנחה של 50%. מה ההיגיון? איך זה עוזר למשבר הדיור? סתם מילים ריקות, שיעלו למדינה הרבה כסף, מתוך ניסיון פתטי לקרוע את הסטודנטים החוצה מתוך המחאה הגדולה.

  6. וד"לים – זה לא רעיון בלתי מוצלח, אבל צריך מאוד להיזהר איתו. על חלק מתוכניות הבנייה שאושרו בשנות ה – 90 בצורה דומה (אז קראו לזה ול"לים), אנחנו בוכים עד היום. הרצון למהר, להזדרז, לאשר, גובר על התחשבות בסביבה, בתחבורה, בתמהיל הגיוני של חוזק אוכלוסייה ובסוף, אתה נשאר עם סלאמס, שאף רשות עירונית לא רוצה בשטחה.

  7. הפרטת מנהל מקרקעי ישראל – זו רפורמה נכונה ומוצלחת. תמכתי בה בהתלהבות בבלוג הזה. היא אכן תעשה שינוי, לכשתיושם. הבעיה היא יכולת הביצוע של ממשלת נתניהו. כבר שנתיים ורבע שהוא מדבר על זה ולא הופרט אף דונם. עכשיו גם העיפו את מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי, שהיה יכול ליישם אותה. עד שימצאו מנכ"ל חדש, עד שהוא ילמד את העניינים, עד שהוא יבחר את כל האנשים שצריך לפטר במנהל, עד ש ועד ש ועד ש, זה לא יקרה כבר בקדנציה הנוכחית, לא משנה כמה נתניהו יתעצבן. זו גם השורה התחתונה לגבי התוכנית כולה. כשיכולת הביצוע עלובה, קשה מאוד להאמין שמשהו מכול זה ייצא. גם יושבי האוהלים קלטו את זה מזמן.

נתניהו נגד משבר הדיור: לא ישים במקרה הרע, ייקח שנים במקרה הטוב

26 ביולי 2011
 

חוץ מלהציע ליושבים האוהלים את ביתו (הדי ריק) בקיסריה, נתניהו זרק הכול על השולחן. עשרת אלפים דירות חדשות לסטודנטים, חמישים אלף דירות ייבנו בשנה הקרובה, נבנה דירות להשכרה, מחיר מוזל, דיור בר השגה, הנחות בתחבורה ציבורית, רק תצאו מהאוהלים למען השם ולכו הביתה.

ראוי לפתוח ולומר – אם נתניהו יישם את מה שהציג היום, משבר הדיור אכן ייפתר, אלא שספק גדול, בעיניי, אם התוכנית הרבע מבושלת ושלושת רבעי רייר שהציג, יכולה להתממש. זו כבר מסיבת העיתונאים השלישית או הרביעית של צמרת הממשלה בניסיון לפתור את משבר הדיור. קודמותיה היו מעט מדי ולאט מדי וזו הייתה הרבה מדי ועוד הרבה יותר לאט.

הנה כמה מסימני השאלה שעלו מהכרזות נתניהו, סימני שאלה שמעמידים את ישימות ההכרזות בספק עמוק:

  1. נבנה מעונות סטודנטים בהיקף כולל של 10 אלפים דירות על "שטח חום". מה זה "שטח חום"? זו קרקע שמוגדרת היום כקרקע לשימושים ציבוריים, גינה, למשל. האם אתם רואים מצב שחולדאי מוותר על איזו גינה ליד אוניברסיטת תל אביב ובונה שם שיכון לסטודנטים? מישהו ייתן לזה לעבור? על מי אתם עובדים? זה לא יקרה. חוץ מזה, מי יבנה את השיכונים האלה? קבלנים שיזכו במכרז או שהמדינה תחזור כמה עשרות שנים אחורה ותתחיל לבנות בעצמה? כמה זמן ייקח לאתר את הקרקעות, לשווק אותן, לכתוב את המכרז, לנהל אותו ואז לבנות את זה? זה לא ישים במקרה הרע ואם כמות קטנה מזה תיבנה, אז זה ייקח שנתיים – שלוש לפחות.

  2. נשווק דירות להשכרה – מה שנאמר במסיבת העיתונאים הבלתי נגמרת זה שהמדינה תיתן את הקרקע בחינם או בהנחות גדולות, ייערך מכרז שהזוכים בו יהיו אלו שיסכימו להשכיר את הדירה הסופית במחיר הנמוך ביותר. אחלה תוכנית. באמת. בלי ציניות. רק שזו תוכנית שצריך ליישם בפינצטה, כדי שלא ייווצרו סלאמס. זה מצריך פיקוח כבד של המדינה כדי שהקבלן לא יחסוך בעלות הבנייה (הוא הרי לא יכול להרוויח ממכירת הדירות), כדי שמחיר השכירות יהיה המחיר האמיתי של הדיירים בפרויקט (בני עמנו החכמים הרי ישכירו את זה במחיר הנקוב במכרז ומייד ישכירו בשכירות משנה במחיר כפול. אתם רואים מפקחים שיישלחו לדירות לוודא מי גר בהן באמת?(. אפשר ליישם את זה ברמה של פה בניין בודד ושם כמה בניינים, שנשענים על פרויקט חזק. אי אפשר להגזים בזה. לאורך שנים ארוכות, אם זה ייושם בחוכמה, זה בהחלט יעזור, אבל זה לא משהו שישנה את המציאות בשנים הקרובות.

  3. נאפשר לוועדות תכנון לחייב יזמים לבנות דיור בר השגה כחלק מהתוכנית שלהם – נהדר. באמת. יופי של רעיון. קורה בעולם הרחב. בעיות? בבקשה. מלוא החופן. קודם כל, אני מבין שהכוונה היא להעביר את הנושא בחקיקה. חקיקה, כידוע, היא עניין של חודשים ארוכים, שלא לומר יותר מזה. מי בכלל זכאי לקבל דיור בר השגה? הויכוח על קריטריונים מי זכאי לזה ומי לא, יכול להימשך שנים. במסיבת העיתונאים אמר שר השיכון אטיאס, שהקריטריון יהיה יוצא צבא. כבר אמר בג"צ את דעתו על העניין הזה, שחוסם נכים, ערבים, חרדים ולא מעט נשים. קריטריונים אחרים, שיתחשבו ברמות הכנסה, הם גם קשים ליישום (כרגיל, קיימת הבעיה של היעדר התקשורת בין מאגר הנתונים של ביטוח לאומי למס הכנסה ולכן, לא ברור כמה אנשים מרוויחים באמת) ועוד יותר גרוע, מבחינת נתניהו, הם מוטים באופן טבעי לטובת האוכלוסיות שמרוויחות הכי מעט – ערבים וחרדים. איך זה פותר את בעיית הלא ערבים ולא חרדים, שבמקרה מתבשלים עכשיו במאהלים ברחבי הארץ?

  4. נייקר את הארנונה על דירות ריקות – זה באמת טמטום אחד גדול. כן, כולנו כועסים על תושבי החוץ, שקונים דירות ולא משתמשים בהם, אבל מישהו מעלה על דעתו שתושב חוץ מפוצץ בכסף, ימכור את דירתו, כי ייקרו לו את הארנונה במאה שקל לחודש או אפילו בחמש מאות? יתרה מזאת, ארנונה היא לא מס. היא תשלום עבור שירותים עירוניים, איסוף אשפה וכו'. מה יגידו שופטי בג"צ בעתירה כנגד ייקור ארנונה על דירות ריקות, שדווקא לא צורכות שירותים עירוניים?

  5. הוזלה של 50% לסטודנטים בתחבורה ציבורית – זה אולי הביטוי הבולט ביותר להיסטריה של נתניהו. חייל משוחרר, בודד, עני, שבקושי מצליח לגמור את החודש מעבודה במלצרות,  לא יקבל הנחה באוטובוס בדרך לבית הקפה, אבל סטודנט למנהל עסקים מהרצליה פיתוח יקבל הנחה של 50%. מה ההיגיון? איך זה עוזר למשבר הדיור? סתם מילים ריקות, שיעלו למדינה הרבה כסף, מתוך ניסיון פתטי לקרוע את הסטודנטים החוצה מתוך המחאה הגדולה.

  6. וד"לים – זה לא רעיון בלתי מוצלח, אבל צריך מאוד להיזהר איתו. על חלק מתוכניות הבנייה שאושרו בשנות ה – 90 בצורה דומה (אז קראו לזה ול"לים), אנחנו בוכים עד היום. הרצון למהר, להזדרז, לאשר, גובר על התחשבות בסביבה, בתחבורה, בתמהיל הגיוני של חוזק אוכלוסייה ובסוף, אתה נשאר עם סלאמס, שאף רשות עירונית לא רוצה בשטחה.

  7. הפרטת מנהל מקרקעי ישראל – זו רפורמה נכונה ומוצלחת. תמכתי בה בהתלהבות בבלוג הזה. היא אכן תעשה שינוי, לכשתיושם. הבעיה היא יכולת הביצוע של ממשלת נתניהו. כבר שנתיים ורבע שהוא מדבר על זה ולא הופרט אף דונם. עכשיו גם העיפו את מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי, שהיה יכול ליישם אותה. עד שימצאו מנכ"ל חדש, עד שהוא ילמד את העניינים, עד שהוא יבחר את כל האנשים שצריך לפטר במנהל, עד ש ועד ש ועד ש, זה לא יקרה כבר בקדנציה הנוכחית, לא משנה כמה נתניהו יתעצבן. זו גם השורה התחתונה לגבי התוכנית כולה. כשיכולת הביצוע עלובה, קשה מאוד להאמין שמשהו מכול זה ייצא. גם יושבי האוהלים קלטו את זה מזמן.

מה הסיפור של מיכאל מירו?

19 ביולי 2011
 

נבחר מנהל רדיו חדש. מיכאל מירו. איכשהו, במקרה, כל דרדק ברשות ידע שהוא הולך להיבחר. איכשהו, כל אחד ברדיו יודע לספר, שהוא סומן מראש על ידי נתניהו לתפקיד ושהמכרז היה הליך פורמלי. אני לא יודע להוכיח את זה ומאוד רוצה לתת למירו ליהנות מהספק, אבל הידיעות על החלטותיו הראשונות של מירו נשמעות כמו קצין סובייטי, שמונה לתפקידו עם הנחיות ברורות ומתחיל לבצע אותן בחדות ובאגרסיביות, שאני מתקשה לזכור. הנה הידיעות שפורסמו עד עתה:

1. מגישים של תוכניות אקטואליה לא יוכלו לשדר פובליציסטיקה. במילים אחרות, לסתום את הפה לקרן נויבך, אריה גולן וירון דקל. הנימוק הפורמלי – מסמך נקדי. חבל שלא חוזרים להמצאת הדפוס. כשכל רדיו אזורי מביא מגישים עם דעה, מגישים עם אופי, מירו שלנו חוזר למסמך נקדי, השם ינקום דמו ומחפש בו אסמכתאות לכך שמגיש צריך להעביר את השידור ממרואיין למרואיין. ענייני זה לא. מירו, כנראה, לא אוהב את הדעות של גולן, נויבך ודקל ואולי הוא בכלל לא רוצה שיהיו לו מגישים עם משקל.

2. לתוכניות לא יהיה מגיש קבוע, אלא מגישים מתחלפים. טוב, את זה אפילו נקדי לא כתב. על זה אין איש תקשורת בעולם שחושב. אולי בצפון קוריאה. ההיגיון הוא, כנראה, שאסור לתת למאזין להיקשר למגיש מסוים, חס וחלילה שלא יפתח את הרדיו בבוקר כדי לשמוע את המגיש האהוב עליו. מירו, אם הידיעה ההזויה הזאת נכונה, רוצה מגישים גמדים. קטנים כאלה, "אנחנו מסיימים, אני הייתי איקס ומחר יהיה פה, רגע מי יהיה פה?". שלא תהיה רציפות בין השידורים, שאי אפשר יהיה באמת לעקוב אחר נושא, שלא יהיו נושאים קבועים, כל מגיש והאג'נדה שלו, סליחה, איזו אג'נדה, הרי אסור שתהיה להם אג'נדה. זה הפוך לכל מה שקורה בתקשורת בכל העולם. אולי מירו עלה על משהו חדש.

3. על הדרך מירו הדיח עורכים של יומני הבוקר, שינה שיבוצים, פגע בכמה מהאנשים המוכשרים של רשת ב'.

מרשות השידור לא נשאר הרבה. אחוזי הצפייה בערוץ הראשון יורדים לעתים מתחת לאחוז. מה שנשאר זה בעיקר "מבט", קצת "מבט שני" והרבה רשת ב'. מירו, כנראה, נחוש להילחם בבעייה הזאת. להרוג את מעט הכשרון והמוטיבציה שנשארו ברשות. אני לא זוכר בן כמה מירו, אבל אם הוא לא מתכוון למות כמנהל רשת ב', אז כדאי להזכיר לו שיש את היום שאחרי וביום שאחרי הוא יזכה לבוז מהדהד של כל קהילת התקשורת בארץ, אף אחד לא ילחץ לו את היד או ימנה אותו לוועדות נחשבות. הוא יהיה מצורע בקהילת התקשורת.

בתגובה של רשות השידור לידיעה בנושא ההנחייה לא לשדר פובליציסטיקה, שפורסמה בוואלה נאמר: "לצערנו, גורמים אינטרסנטים מנסים לייצר מצג-שווא, אולם העובדות הן שבשל יציאתם של חלק מעובדי רשת ב' לחופשות קיץ, חלו כמה שינויים בסידורי העבודה, ויחולו שינויים נוספים בשבועות הקרובים. במקביל, החל מנהל הרדיו החדש בהכנסת שינויים למבנה הצורני של רשת ב' בעקבות תלונות של מאזינים. בקרוב יחלו דיונים עם צוותי חשיבה לגבי לוח השידורים החדש של רשת ב', שיגובש בהתייעצויות פנימיות ויובא לאישור מוסדות רשות השידור". לא ממש הכחשה, בלשון המעטה. צוותי חשיבה? שינויים במבנה צורני? מה זה החרטא הזה?

לידיעה בנושא המגישים המתחלפים, שפורסמה ב"גלובס" נמסר אותו הדבר בדיוק. מירו עצמו הכחיש את הדברים ביום – יומיים האחרונים. אני ממש מקווה שהתגובה הרשמית, הלא מכחישה של רשות השידור היא רק ביטוי להתנהלות מגושמת ובעצם, סתם חשדנו במירו המסכן.

ועוד סיפור קטן – כשיולי אדלשטיין עדיין היה אחראי על רשות השידור, הוא ניסה לשכנע את נתניהו שזו לא האחוזה הפרטית שלו. בעדינות ובנימוס, כמובן. שייתן למנות לשם מינוי מקצועי כמו אמנון דיק. נתניהו לא רצה. אדלשטיין ניסה להסביר לו שאפילו אם הוא רוצה שזה יהיה מקום ידידותי עבורו, עדיף לו שזה יהיה מקום מצליח. אף אחד לא יפתח רדיו שמזוהה לחלוטין עם ראש הממשלה. נתניהו לא השתכנע. גם מירו, כנראה, לא.

זיוף בחירות – לא מכת טבע

17 ביולי 2011
 

אני יודע. הכרתכם מתערפלת כשמתחילים לדבר על מתפקדים, מפקד ארגזים, טפסים, הוראות קבע וכו'. בצדק. זה משעמם ובעיקר, לא ברור בכלל. מה זה עוזר למועמד שפקדו עבורו אנשים פיקטיביים? הרי הוא צריך קולות בקלפי, לא שמות על המחשב של המפלגה. ובכן, העניין הוא שחלק מהמתפקדים הפיקטיביים הופכים לקולות מזוייפים בקלפי. פעם אחר פעם זה קובע את זהות המנהיגים שלנו ולמרות זאת, ההתייחסות המעשית לזיופים היא כשל מכת טבע, טייפון. אין מה לעשות. ככה מתנהלות בחירות. זה קרה בפריימריז בין פואד לבורג, בין לבני למופז, בין עמיר פרץ לשמעון פרס, בין ברק לעמי איילון. אני לא יודע מה היו יכולות להיות התוצאות האמיתיות בכל אחת ממערכות הבחירות הללו. אני כן יודע שזה חוסם עלייה למעלה של אנשים ראויים, שלא רוצים להסתבך עם מתווכים, מזוודות של כסף שחור וקבלני קולות.

הנה, למשל, סיפורה של חקירת משטרה אחת.

ביוני 2007 ניצח אהוד ברק בדוחק את עמי איילון בסיבוב השני במפלגת העבודה. כתוצאה מהניצחון ההוא, ברק מכהן עד היום כשר הבטחון. בסיבוב הראשון של אותן בחירות התקבלו, כמעט כרגיל, תוצאות מאוד משונות ביישובים רבים במגזר הערבי. 97% הצבעה, 95%, ביישוב קטן בשם שעב התנפלו 80% מהבוחרים על הפתקים של דני יתום ונתנו לו ניצחון מוחץ. בכל הארץ, הבוחרים לא היו שותפים לאקסטזה של בוחרי שעב והם נתנו ליתום אחוזים בודדים, כמעט מעליבים, של הקולות.

לאור התוצאות המשונות, החלטנו אז להציב מצלמות מחוץ לכמה קלפיות במגזר הערבי. לצלם כמה נכנסו כל היום לקלפי ולהשוות עם מה שתדווח ועדת הקלפי. לא אלאה אתכם בפרטים. הם שודרו בכתבה הזאת והתגלגלו לכתבי האישום הללו, שהגישה פרקליטות מחוז דרום לפני כשבוע לבית המשפט בבאר שבע. 5 אנשים מואשמים שזייפו שתי קלפיות. בכסייפה הצביעו אולי 60. רשמו 400. אחד המצביעים מת שנה לפני הבחירות. מעבדת המסמכים קבעה שכמעט כל הספר זויף. בקלפי אחרת, באבו קורינאת, הצביעו 21 נשים, למרות שהיא הייתה ממוקמת במקום, שהכניסה לנשים אסורה אליו. מה כל כך מעצבן?

שעם קצת יותר מאמץ, מכל החוליות בשרשרת, היה אפשר למנוע את התופעה המכוערת הזאת.

המשטרה –

יאח"ה התאמצה מאוד וחילצה הודאות מכמה מהחשודים. היא גילתה גם ראיות לכאורה לזיופים בעוד קלפיות. בשפרעם מעבדת המסמכים גילתה הרבה זיופים בספר המצביעים. בשעב נגבו עדויות של משקיפים בקלפי, שקיבלו כסף כדי שיתעלמו מהזיופים. המשקיפים באו מטעמו של עמי איילון. האם ייתכן שלולא הזיופים, איילון היה מנצח את ברק? אנשי איילון בטוחים בכך גם היום.

בכל מקרה, ביאח"ה, למרות כל מה שגילו,  לא חשבו שזו חקירה שראוי פעם אחת להקדיש לה משאבים רציניים, לערוך האזנות, מעקבים, לעלות מעל לרמת נציג החמולה בקלפי. מישהו הרי משלם לנציג החמולה כדי שהוא יתנהג ככה בקלפי. המישהו שמשלם, מקבל את הכסף ממישהו, לא? למישהו למעלה יש אינטרס לשלם? האם ייתכן שהמועמדים לא יודעים כלום? אל תצחיקו אותי. כולם יודעים הכול, כולם יודעים מה שמות המתווכים בעניין, מי מעביר את הכסף, מי עוזר לעצב את זהות הנוכחים בקלפיות ככה שיהיה קל לגנוב, אבל אף אחד לא מונע את זה. אולי המועמדים מרגישים שאין ברירה. שאלו חוקי המשחק. מי שמפחד, שאיזה בדואי בפזורה יפיל אותו, פשוט לא נכנס לפריימריז. אגב, המשטרה ערכה כמה חקירות במהלך השנים. גם ב"קדימה", גם בליכוד. עלו לא מעט שמות, חזרו אותן תופעות, אף פעם לא הוחלט שם לרכז מאמץ גדול בנושא ולמגר אותו.

 הפרקליטות –

גם הפרקליטות בפעולתה העבירה לכולם מסר ברור וחד – זה לא מעניין אותנו. הבחירות נערכו ביוני 2007. למשטרה לקח שנה וחצי לסיים את החקירה. לפרקליטות לקח שנתיים וחצי לקחת תיק פשוט וברור ולהגיש כתבי אישום. בנסיבות הללו, לא פלא שאחד הנאשמים בזיוף הבחירות אז, נמצא שוב על ספר הבוחרים של העבודה, הוא ולא מעט אנשים מהחמולה. עוד מעט יש בחירות, למה לא לחזור על ההצלחות הקודמות?

מפלגת העבודה –

כל בחירות במפלגת העבודה עולה אותה רשימה של קבלני קולות. זה לא ייחודי רק לה. גם שאר המפלגות לא עושות מאמץ אמיתי להילחם בתופעה. כל אחד מהמועמדים, כנראה, מאמין שיש לו יתרון בחזית הזאת ולכן, למה לשנות סדרי עולם. יותר מזה, המועמדים חוששים שאם ייצאו נגד התופעה, יפסידו כבר כל סיכוי לקבל קול מזויף אחד ומצד שני, לא יצליחו לעצור את זה. התוצאה, מבחינתם, תהיה הכי רעה שאפשר.

הנה רשימה חלקית של קבלני הקולות, אלו שבמפלגה אומרים שאם סגרת איתם, אל תדאג. תקבל תוצאה יפה בקלפי. פדל איברהים (עוזר לשעבר של עמיר פרץ) בדבורייה, הישאם זועבי בטייבה (נחשב מקורב לדני עטר, איש מחנה פרץ), חנה מסעד ביפיע (עוזר לשעבר של בוז'י הרצוג), משפחת זידאן מכפר מנדא, שהבולטים בבניה הם עלי וטארק (עוזר לשעבר של ראלב מג'אדלה, איש מחנה פרץ), שוקרי שופאני ממעיליה, מחמוד בוקאעי (כנראה יעזור לבוז'י הרצוג) משעב ועוד ועוד. כולם במפלגה יודעים שדני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, יכול לדאוג לך לתוצאה מאוד יפה בכמה יישובים ערביים, שבתחום המועצה שלו, כמו נאעורה. כולם יודעים שיש בפזורה הבדואית אדם בשם איברהים אבו סבייח. הוא יכול לסגור לך תוצאה יפה בכסייפה, אבו קורינאת, חורה ועוד. בכירי מפלגת העבודה מסדרים לאבו סבייח פעם אחר פעם ג'ובים במשרדים ממשלתיים. פעם במשרד התרבות, פעם בתמ"ת. הם, כנראה, מתפעלים מכשרונו לשנע מאות מצביעים בדואיים ביום הבחירות, בחום לוהט, לקלפיות במגזר הבדואי. אני יכול להמשיך עם מוקייבלה ובסמת טבעון וג'וליס ועוד ועוד. כולם יודעים, אף אחד לא עושה כלום.

כמובן שישנה אפשרות שאותם פעילים מרכזיים מצליחים לסדר לך תוצאה יפה באמצעים חוקיים לחלוטין, אבל אפילו כדי למנוע לזות שפתיים של אנשים ספקניים כמוני, המפלגה הייתה יכולה לעשות כמה דברים פשוטים. מה? שימו מצלמת אינטרנט פשוטה בכל קלפי, כמה מאות שקלים בסה"כ, חברו אותה למוקד מרכזי ותודיעו שאם היא לא תצלם כל מתפקד שנכנס לקלפי, אז הקלפי כולה פסולה. כל כך פשוט, כל כך אפקטיבי. גייסו חברה רצינית, לא אלו שביצעו את זה בעבר, שתפקח על הקלפיות, שתתחייב לשים מפקח חמוש בכל קלפי. האמת, לא צריך בכל קלפי. שתשים לפי שיקול דעתה איפה שהיא רוצה. כולם יודעים היכן ממוקמות הקלפיות הבעייתיות. שלישית, תעסיקו חברת חקירות שתתקשר עכשיו למתפקדים הפיקטיביים בכל המקומות הללו. זה לא כל הארץ, זה לא 70 אלף טלפונים, זה כמה אלפים שיכריעו בחירות. שיפסלו אותם עכשיו, לפני שהם לא באים בקלפי ומישהו מזייף את הצבעתם. אני יכול לחשוב על עוד 5 רעיונות איך למנוע את הזיופים הללו, אבל לצערי, ממה שאני שומע ממפלגת העבודה, זה הולך להיות בדיוק אותו דבר.

אני יודע מה אני הולך לעשות ביום אחרי הבחירות. אני הולך לבדוק את אחוזי ההצבעה בכל המקומות הללו שנקבתי. אם הם עולים על 70 אחוזים, אז זה זיוף בטוח. מעל 50 אחוזים, זה זיוף חלקי. רק שתדעו, שמועמדי מפלגת העבודה ואנשי המנגנון שלה, יכלו לעצור את הזיוף הזה ופחדו.

למסמכים המלאים:

• כתב האישום באבו קורינאת »

• כתב האישום בכסיפה »

• כתב אישום נוסף בכסיפה »

בורובסקי, הורוביץ ואמיר גילת נגד חנה מצקביץ: פרוטוקול העימות החזיתי

14 ביולי 2011
 

בחודשים האחרונים אני מקבל שטף של טלפונים מבכירים ברשות השידור. אתה חייב לעשות תחקיר על מה שקורה כאן, הם אומרים, כל אחד בשפתו ומוסיפים: גם המקום הזה – שמורגל בפוליטיקה – לא ראה ניסיון כל כך כוחני להשתלטות מצד נאמני ראש הממשלה. אחד הבכירים טען שאשת ראש הממשלה קובעת מי יהיה מנכ"ל הרשות. שמעתי את זה מבכיר בלשכת ראש הממשלה, הוא טוען.

אני עונה להם שזה עצוב ומעצבן, אבל ידיי קצת כבולות. עמדת המוצא שלי קשה. ביקורת בערוץ 10 על המתרחש בערוץ 1 נראית נגועה. על זה תוסיפו שאני נתפס, על ידי תומכי נתניהו, כיריב של ראש הממשלה ואישתו ותקבלו, לתחושתי, קשב מוגבל לכתבות שלי בנושא, מה עוד שזה בכלל לא תחום הסיקור הטבעי שלי. לכל הפונים אמרתי – יש מסמכים? יש משהו שיוכיח את זה באופן בלתי תלוי, בלי שתצטרכו לדבר ולסכן את מקום העבודה שלכם?

אז הנה מסמך אחד, די מדהים.

פרוטוקול של הוועד המנהל של רשות השידור מיום 12 ביוני 2011, מייד אחרי שהודחו המנהלים בפועל של הרדיו והטלוויזיה. אני מאוד ממליץ לכם לקרוא את המסמך הזה. היועצת המשפטית הוותיקה של הרשות מנהלת בישיבה עימות מילולי בטונים חריפים מאוד מול שלושה מחברי הוועד המנהל. הנרטיב שלהם – את לא נותנת לנו לנהל את המקום הזה. בגלל ההשתלטות המשפטית שלך, המקום הזה הגיע לאן שהגיע. הנרטיב שלה – אתם מנסים לכבוש את המקום משיקולים זרים. הנרטיב שלי – תקראו בעצמכם. אני רק אכיר לכם את הגיבורים ואפנה אתכם למקום אחד ספציפי.

אמיר גילת היה עיתונאי "מעריב" באזור חיפה, ראש דסק שם. הכרתי אותו כעיתונאי הגון ומקצועי. לאחר מכן הוא היה דובר של ביבי במשרד האוצר. גם שם הייתה לי תחושה חזקה שהוא עושה הכול כדי לשמור על נורמות אתיות, על צלם אנוש. ראיתי אותו אחרי שביבי התפטר ממשרד האוצר וגילת פתאום שהוא צריך לדברר אותו פוליטית. גילת ואופיר אקוניס, הדובר השני, חילקו ביניהם באופן מלאכותי את כלי התקשורת והעיתונאים, כדי לא לדרוך אחד על אצבעותיו של השני. גילת הגריל אותי. כשהוא התמנה למנכ"ל רשות השידור, שאלתי את עצמי אם יעז לעמוד מול דרישות הממנים שלו.

את ניצב בדימוס יעקב בורובסקי צריך פחות להציג לכם, מן הסתם. אני רק יכול להוסיף פרט מעניין. בלוח הזמנים של נתניהו, עוד כשהיה באופוזיציה, מופיעה פגישה עם בורובסקי, מייד אחרי שזה פרש ממשרד המבקר. הפגישה נערכת בביתו של עוזי ארד בצפון תל אביב. לא בלשכה. מישהו רצה להסתיר אותה? למה בכלל בורובסקי הלך לפגוש את נתניהו? לא יודע. אני מניח שזה מה שהיה אומר לכם אולמרט, אם הייתם שואלים אותו: "מה זאת אומרת למה? בורובוסקי עשה הכול כדי להפיל אותי מתוך משרד המבקר והנה הסיבה. קשריו עם נתניהו". אני מקווה שאין לזה בסיס, אבל אין ספק שבורובסקי הוא הבוטה שבחברי המליאה כלפי היועצת המשפטית.

יואב הורוביץ הוא אקס יחידה. יש לו קריירה במגזר העסקי. מנכ"ל אוויס או משהו כזה. הוא עבד עבור נתניהו בכל מיני עבודות שקטות. כשהיה צריך לחבר בין הכסף שגייס נתניהו, למילואימניקים, שיצאו כנגד אולמרט, אחרי מלחמת לבנון השנייה, הורוביץ היה שם. למיטב התרשמותי, מדובר באדם שופע כוונות טובות, ישר וחכם. למה הוא חלק מהמכונה הזאת? אולי הוא באמת מאמין שזו הדרך לנער את המקום.

למי שאין כוח לקרוא הכול – לכו לעמוד 29. מוטי שקלאר, המנכ"ל שעומד לעזוב, שואל את החברים – או.קיי, פיטרתם את המנהלים בפועל, אבל מי במקומם עד שייבחר מישהו במכרז? התשובה מאוד מעניינת. רק ברשות השידור.

להורדת המסמך המלא » 

מותר לקצב לשכור חוקרים פרטיים

12 ביולי 2011
 

כן, מותר לו. איך נאשם בפלילים אמור לנסות להתגונן? עורכי דין זה אחלה, יועצי תקשורת זה חשוב, אבל בשורה התחתונה, מה שיקבע את גורלו זה העובדות ואת העובדות אוספת המשטרה. אם המשטרה החליטה שאתה אשם, אל תצפו ממנה שתעבוד כדי לאסוף עובדות מזכות. לכאורה, באופן תיאורטי ולגמרי לא מעשי, היא אמורה לעשות את זה. מעשית, אין טעם לצפות ממנה לעשות את זה. זה טיבם של בני אדם וזו טיבה של משטרה. פרקליטיו של דומיניק שטראוס – קאהן הודיעו בפומבי שהם שכרו חוקרים פרטיים כדי לזכות את הלקוח שלהם. החוקרים נסעו לארץ מוצאה של המתלוננת, חיפשו עדים וייתכן שאף תרמו לתפנית במשפט. למה להם מותר ולקצב לא?

אחרי משפט רמון, שכר מקורבו של רמון, אפרים קונדה, חוקרת פרטית ממשרד ויצמן יער, שניסתה לדובב את המתלוננת ה'. גם אז, המשטרה פוצצה את הפרשה ברעש גדול. מאז ועד היום לא הוחלט על הגשת כתבי אישום. בצדק. אין סיבה. צריך, לדעתי, לפרש את העבירה של "הטרדת עד" באופן מצמצם, כשמדובר בניסיון של אדם להילחם על חירותו. מה כן שווה "הטרדת עד"? אם מאיימים עליו, אם עורכים אחריו עיקוב גלוי, אם מתקשרים בשתיים לפנות בוקר או שמפיצים נגדו שמועות מכפישות.

למכור איזה סיפור כיסוי על במאי דוקומנטרי שעושה סרט, או ראיון עבודה, זו ממש לא הטרדה. בלי הכלים הבסיסיים הללו של תחבולות, שקרים קטנים וכו', אין שום סיכוי לחוקרים הפרטיים לגייס מידע.

משרד המשפטים חייב להיות קוהרנטי. אם זו הטרדה ו"חציית כל הקווים האדומים", כפי שאמר בכיר במשטרה, אז הם צריכים להודיע בפומבי שמקצוע החוקר הפרטי הוא בלתי חוקי וזהו. איך אמור חוקר פרטי לבצע מלאכת איסוף מידע כלשהי? הוא אמור להציג את עצמו כחוקר פרטי? קצת היגיון. מותר לקצב להתגונן, לחפש עובדות מזכות, זה בסדר, לא קרה שום נזק. העובדה שהוא ניהל את האופרציה הזאת באופן שלומיאלי, רק מעידה על שיקול דעתו בימים אלו. בשביל מה הוא היה צריך להשתתף בעצמו בישיבות העדכון עם החוקרים? מה זה נותן בכלל בשלב הזה של ההליך? (ביהמ"ש העליון לא אמור לשמוע בזמן הערעור ראיות חדשות) כנראה שמעל לכול, יש בעיה עם שיקול דעתו בכל מה שקשור לאדם שגוייס למשימה, בקיצור, לא חכם. אבל לא חכם, זה לא בהכרח אשם בפלילים. קצב צריך ללכת לכלא על האונס שביצע, לא על הניסיון הלגיטימי שלו להגן על עצמו.

שוקן 1, דנקנר 0

12 ביולי 2011
 

בחודשיים האחרונים מתחולל מאחורי הקלעים אחד המאבקים המרתקים ביותר בעיתונות הישראלית. הטייקון נגד המו"ל. האיש שחי, כנראה, בעולם בו כסף יכול לקנות הכול, בטח עיתונאים, מול האיש שעל המצבה שלו יכתבו, מן הסתם, "תגידו תודה שעוד משלמים לכם". נוחי דנקנר נגד עמוס שוקן. עד שדנקנר קנה את "מעריב", הקרב הזה כלל קמפיין חריף של ה"מרקר" נגד דנקנר וחרם מודעות, בהיקף משתנה, של דנקנר על "הארץ". אל תטעו. הניסוח לא מרמז לסימטריות מוסרית. בצד האחד, יש עיתונאים עצמאיים ב"מרקר", שמאמינים באמת ובתמים שדנקנר מהווה בעייה קשה למשק הישראלי. הם אולי מגזימים, הם אולי אכזריים מדי עם הסכין, אבל הם עושים את זה בתום לב ומתוך אמונה יוקדת. מהצד השני מצוי טייקון, שמשתמש בכוחו הכלכלי, כדי להחניק ביקורת כנגדו, במקום להתייצב מולה באומץ, להסביר ולנמק. לפחות כך אני רואה את זה, אבל אלו כבר חדשות ישנות.

מהרגע שדנקנר קנה את "מעריב" המלחמה עברה לעידן הגרעיני. דנקנר התחיל ישר בהתקפה על הבטן הרכה של שוקן. המשכורות הנמוכות, יחסית, שהוא משלם לבכיריו. "מעריב" יצא לצייד. אנשי דנקנר, ניר חפץ וחיים גבריאלי, גיבשו רשימה של בכירי "הארץ", נפגשו איתם בנפרד, הבטיחו הרים וגבעות, שידרוג בשכר, התחייבות כתובה לעצמאות עיתונאית. רק תבואו. רשימת היעדים כללה את הבכירים הבאים: אלוף בן, עורך הדעות, שי גולדן, עורך מוסף "הארץ", אבי יששכרוב, הפרשן לענייני ערבים, עמוס הראל, פרשן צבאי, יוסי ורטר, פרשן פוליטי, ארי שביט, הפובליציסט הבכיר של העיתון ומזל מועלם, הכתבת הפוליטית. סביר להניח שהחמצתי עוד אחד או שניים. לא צריך לחטוא בדרמטיות יתר כדי לדמיין את המכה שהייתה נוחתת על "הארץ", אם דנקנר היה מצליח.

בדרך כלל כשבכיר בא לשוקן להגיד לו שהוא עוזב, התגובה שהוא מקבל היא "זבש"ך". מדויק יותר לומר שהוא לא מקבל שום תגובה, כי שוקן, כנראה, בכלל לא ידבר איתו. הפעם, שוקן סטה ממנהגו, הוציא את הידיים מהכיסים ויצא למלחמה. הוא מיהר והכניס אוליגרך שנוי במחלוקת, כשותף בבעלות על העיתון. ליאוניד נבזלין הביא על שוקן ביקורת של אניני טעם (יותר נכון, אינטרסנטים) אבל הוא נתן לו בדיוק את מנת החמצן הדרושה כדי להתחרות על עיתונאיו הבכירים. פתאום היה לבכירי "הארץ" מישהו בבית, שמוכן להילחם עליהם ולא רק באמצעות מילים טובות. בסיום הסיבוב הזה של המלחמה, שוקן ניצח בגדול. מועלם וגולדן עזבו. לא מכה קלה, אבל בהחלט כזו ש"הארץ" יכול לחיות איתה. גולדן ממילא היה עם חצי רגל בחוץ, בגלל פוליטיקה פנימית של העיתון ומעזיבה של כתבת פוליטית, מוכשרת ככל שתהיה, לא בונים מהפכה בעיתונות. כל שאר הבכירים אמרו לדנקנר – "לא, תודה". כמה מעליב.

עקבתי אחרי הקרב מרחוק ואני מאוד שמח על תוצאות הסיבוב הזה. ראשית, כי אני חסיד מושבע של "הארץ", עוד מגיל 14. זה עיתון חכם, רחב אופקים, הגון והכי חשוב – חופשי. חופש עיתונות כמו שנותן עמוס שוקן לעיתונאיו, אין באף כלי תקשורת בארץ. שנית, טוב שדנקנר הציל את "מעריב", אבל אם הוא עשה את זה כדי לחסל את "הארץ", אז אותי הוא איבד (טוב, יכול להיות שהוא איבד אותי כבר לפני זה). כשדנקנר החליט לרכוש את "מעריב", רני רהב הרים לי טלפון. הוא סיפר לי שדנקנר עושה את זה בגלל הדמוקרטיה, שלא ייעלם קול חשוב בתקשורת הישראלית ועוד כל מיני ערכים שחשובים מאוד לכולנו, בטח לרני רהב. קשה לי להאמין שאין עיתונאי אחד, באחד העיתונים האחרים, "גלובס", "ידיעות", "כלכליסט", רשת ב', שמתאים לחזון הזה וכולם כולם נמצאים רק ברחוב שוקן.

שלישית, יש סימנים ראשונים ומטרידים להשפעתו של דנקנר על התוכן של "מעריב". תקראו את הכתבה ב"עין השביעית" בנושא. אולי עיתונאים מחילים על עצמם התנהגות פרו דנקנרית, מתוך פחד או רצון לשאת חן. אישית, קשה לי מאוד להאמין שיהודה שרוני, העורך הכלכלי של העיתון, עיתונאי ותיק, שאני מכיר שנים ארוכות, יחליט על דעת עצמו על תת סיקור למלחמת החיתולים המדהימה. קשה לי להאמין שזו החלטה שלו. אולי זה סתם צירוף מקרים. 

בסוף בסוף, זה סיפור הרבה יותר גדול ממה שיקרה ל"מעריב" ו"הארץ". זה סיפור הוליוודי קלאסי עם מוסר השכל בצבעים, שקיימים בדרך כלל רק בסרטים. שחור ולבן. כן, כן, ילדים, אי אפשר לקנות הכול בכסף, אפילו אם יש לך הרבה ממנו וגם כשמדובר בעיתונאים בעיתונות הכתובה והמדוכאת. איזה כיף.

תיקון – בפוסט המקורי נכתב שניר חפץ מגיע למסדרונות העיתון ואולי זה גורם לעיתונאי "מעריב" ליישר קו עם עמדת נוחי דנקנר. חפץ התקשר ואמר שטעיתי. הוא לא היה פעם אחת ב"מעריב", אחרי שדנקנר קנה אותו. אני מקבל את דבריו והורדתי את המשפט הזה מהפוסט.

איך קשורה פרשת הולילנד לטל בן חיים, רמי כרמי, הבעל של שולה זקן, צילי נווה, אורי שני ועוד

7 ביולי 2011
 

עדותו של אהוד אולמרט רצופה בקטעים מעניינים שלא בהכרח קשורים לתיק הזה. הנה כמה מהקטעים הללו וכמו כל שאר העדויות בפוסט הזה, אלו סיכומים שלי לעדויות והם משקפים את ההבנה שלי. לא מדובר ברוב המקרים בציטוטים ישירים.

אהוד אולמרט – זמנים שונים

באחת החקירות ניהל אולמרט שיחת חולין עם החוקרת איריס ברק על היחידה המשטרתית החדשה והמחוזקת לכאורה, להב 433. אולמרט מתגאה בכך שהוא תקצב אותה ולא עשה חשבונות בזמן שהם חקרו אותו. הוא גם מדבר על המקליט הותיק של יאח"ה, ישי בן דרור. הוא איש טוב, אומר אולמרט, הוא מתפוצץ מאיך שאתם מתנהגים אליי. הוא לא אמר לי, אומר אולמרט, אבל אני יודע. ישי מספר לו שהוא עומד לפרוש. אולמרט עונה שהוא איש צעיר ויש לו את כל הזמן בעולם.

אחר כך אולמרט מספר שהכדורגלן טל בן חיים ביקש ממנו פעם להיפגש עם הבעלים של בולטון והוא נפגש כדי לעזור לטל בקבוצה, בלי שקיבל ממנו כלום אי פעם על זה. הבעלים בא לפגישה כדי להתלונן על כך שישראל מאפשרת לייבא קומקומים מסין שיכולים להתפוצץ, קומקומים שאינם בהתאם לתקינה בטיחותית. אולמרט אומר שהתברר שבעלי בולטון צודק בעניין. כתוצאה מהפגישה, סיכם אולמרט, הקריירה של טל בן חיים בבולטון השתפרה (צוחק).

החוקרים שואלים את אולמרט באריכות במספר חקירות על ההתנהלות מול עד המדינה וניסיונותיו לקבל כסף, עוד לפני שהגיע למשטרה.

אולמרט סיפר שאיש העסקים אביגדור קלנר פנה במחצית 2008 לחבר שלו, שהוא איש עסקים בינלאומי ידוע, שלא הכיר אותו בכלל וביקש להיפגש דחוף דחוף דחוף בשביל אולמרט. בפגישה גולל בפניו את הסיפור (הסיפור הוא שעד המדינה רוצה כסף ומאיים ללכת למשטרה או לתבוע, אם לא יקבל ובכך להפליל גם את אולמרט – ר.ד.). החבר עצר אותו ואמר שלא רוצה לשמוע, אבל צלצל לאולמרט בלילה וסיפר לו. אחר כך קלנר פנה לעוד אנשים שיפנו לאולמרט ובסוף הגיע אליו לפגישה בלשכת ראש הממשלה ואמר לו שהתמנה למגשר ולא רוצה שייפגע, לא סחט אותו בשום דרך, אבל אמר לו שאם יגייס חצי מיליון דולר, אז הכול ייפתר. אולמרט דחה את הרעיון ואמר שבסוף זה יתפוצץ, תהיה משטרה וישאלו אותו – אם אתה חף מפשע, למה נתת חצי מיליון. אח"כ קלנר המשיך ללחוץ דרך אנשים שונים. כשעבר למשרדים במגדל פלטינום בתל אביב, הם התקרבו למרחק 2 קומות אחד מהשני. אולמרט עדכן אחרי הפגישה הראשונה עם קלנר את עורך דינו, אלי זהר, שאמר לו – אני עורך דינך, אני אטפל בזה. זהר הציע לו להיפגש שוב עם קלנר בפלטינום. נפגשו ושוב אולמרט לא הסכים לעזור. קלנר התחיל לארוב ליד המעליות של הבניין, לנסות להיפגש איתו ולשכנע אותו. אולמרט נתן הוראה לא לתת לו להיכנס. עורכי דינו הנוספים, נבות תל צור ורמי כספי אכן ידעו מזה, אבל לא לחצו להתפשר ולא כלום.

החוקרים גילו שצ'קים של עד המדינה הגיעו לחשבונותיו של יורם שטרית, אחיו של מהנדס עיריית ירושלים, אורי שטרית.

יורם שטרית 19.4.10

עובד כמנכ"ל חברה בשם אטורה תעשיות. יורם שטרית העיד שלא ידע מעולם על החובות של אחיו אורי (שנקלע אליה, לדבריו, בגלל התאבדות אח אחר – ר.ד.). יורם שטרית קיבל 25-50 אלף דולר מעד המדינה בכמה צ'קים. יום אחד עד המדינה התקשר אליו. הוא לא ידע מי הוא ומה שמו. שטרית בא למשרדו ועד המדינה, שהוא לא הכיר כלל, אמר לו שיש להם ידיד משותף ולכן רשם לו כמה צ'קים והוא לקח והלך. זה היה אמור להיות בעיניו הלוואה, אבל היא מעולם לא הוחזרה. אין הסכם הלוואה, אין היכרות קודמת והוא לא נוקב באוזני החוקרים בסיבה לתת לו את הכסף.

החוקרים גילו שעד המדינה נתן כסף רב לשולה זקן וקנה לה מתנות שונות

שולה זקן 27.4.10

זקן העידה שאכן קיבלה מעד המדינה כסף, רהיטים, טבעת ויצאה איתו ל"ימי כיף". אהבה אותו כמו סוג של אבא. יחס אבהי. עזר לה בבית וכו'. לא נתנה לו, לדבריה, שום תמורה. הוא מצידו, לדבריה, לא שיתף אותה בבעיותיו המקצועיות. אומרים לה שהנהג שלו העיד שבא אליה המון פעמים עם מעטפות עם כסף מזומן. טוענת שלא מכירה אותו. מראים לה מעטפה בה ניתנו לה, לדברי עד המדינה, 150 אלף שקלים וכתב ידה על המעטפה. היא אומרת שלא זוכרת על מה ולמה היו צריכים את ה – 150 אלף שקל.

בעדות מאוחרת יותר אמרה ששיתפה את עד המדינה במצוקותיה ושבעלה ידע הכל על יחסיהם ועל המתנות שקיבלה ולא היה אכפת לו כי ידע שזה לא רומנטי אלא יחסים אבהיים.

משה זקן, בעלה של שולה זקן –  29.4.10

הבעל אומר 200 פעם בעדות שהוא לא יודע מי זה עד המדינה. לא ידע שקנה לשולה נעליים, תיק, תמונה של רימר, רהיטים, עזר בקניית הבית, טבעות, לא יודע כלום ולא מאמין שהיא תקבל מתנות כאלה כי היא עובדת ציבור. לא שמע את שמו של עד המדינה, לא יודע מיהו. הוא עובד בעבודות זוטרות והיא מתעסקת בכל ענייני הכספים, כשהוא מתעסק בגידול הילדים. שואלים אותו ממה יש הכנסות לש.מ.ר.נ.ת, החברה החדשה של שולה. הוא לא יודע.

החוקרים גובים עדות מחתנו לשעבר של עד המדינה, שהעסיק בעבר את צילי נווה, רעייתו של דני נווה, שכיהן אז כשר.

סטוארט באלאן 4.5.10

באלאן אישר בעדותו שהעסיק את צילי נווה, כדי שתעזור בהשגת עסקאות, אבל פיטר אותה אחרי שראה שאין לה ערך מוסף. החוקרים הראו לו חליפת מיילים בינו לבין מנכ"ל עו"ד עדן בר טל (אז עו"ד פרטי והיום מנכ"ל משרד התקשורת – ר.ד.) בקשר לשירותים שייתן אורי מסר לעסקה שנוגעת לסובארו. צילי נווה מכותבת על המיילים. סטוארט מסביר כי נווה הביאה את העסקה הזאת, עסקה יחידה שהביאה. לא זוכר מי הביא את השם אורי מסר. בר טל לא רצה לשלם למסר, כי חשב שהוא כעורך דין יכול לייעץ לעצמו ומסר אמר שעל שירותיו יחייב את סטוארט.

לפי חומר החקירה, חברת פולאר נדל"ן שיחדה עובדי ציבור, דרך עד המדינה. בחלק מהפרוייקטים פולאר הייתה שותפה עם חברת שיכון עובדים. החוקרים גובים עדות מאורי שני, פעם מנהל לשכת ראש הממשלה ובהקשר הזה – מנכ"ל "שיכון ובינוי", חברת האם של "שיכון עובדים".

אורי שני 6.5.10

חברת פולאר בה הדמויות המרכזיות היו אביגדור קלנר, אמנון ברודנר ואמנון ספרן העסיקה אז את עד המדינה בקידום פרוייקטים כמו עמק הצבאים ועוד. באותה תקופה שולמו לעד המדינה כספים שהועברו לתשלומי שוחד ופולאר ביקשה משיכון עובדים את חלקה. שיכון עובדים שילמה את החלק שלה, לדברי החוקרים, בתשלומי השוחד. לפי מסמך אחד הוסבר לאורי שני בעל פה למה צריך לשלם את זה. שני הכחיש הכל, הוא לא יודע מי זה עד המדינה, לא יודע למה שילמו לו, מופתע בכלל ששילמו ובטח שאם היה יודע שזו המטרה של התשלומים, לא היה מאשר אותה.

החוקרים גובים עדות מהאדריכל המקורי של הפרוייקט, רמי כרמי

רמי כרמי, 13.5.10

כרמי אמר בעדותו שמלכתחילה היזמים צירפו את ארתור ספקטור, אדריכל ירושלמי, כדי שזה יעזור לעבור את ועדות התכנון. כרמי טען שתוכנית הולילנד שעברה הייתה שונה מאוד מזו שהוא תכנן, לא היו רווחים בין הבניינים, למשל. כרמי ממשיך ומספר שהוא שלח אדם מיוחד שיבדוק את השינויים בין התב"עות, זו שהוא תכנן וזו שעברה,  אחרי שאמרו על הפרוייקט שהוא מפלצת.

ספקטור לא יכול להתנער מאחריותו כי חתום על 3507 ג (מספרה הסידורי של תוכנית הולילנד הראשונה שעברה – ר.ד.) ושהוא עצמו התפטר מהפרוייקט, או פוטר כי בא יזם חדש, הוא לא זוכר מי, שרצה פחות שטחי ציבור ויותר שטחים פרטיים ונתנו לו. זו כבר לא הייתה התוכנית שלו. הוא ממשיך ותוקף את ספקטור. אומר שזה לא נכון שספקטור פוטר, כי לא הסכים לתת עוד יחידות דיור לעד המדינה, שפעל מטעם היזמים, כפי שספקטור אמר בעדותו במשטרה. ספקטור, לפי כרמי, מעולם לא התנגד ולדעת כרמי, הוא בכלל עדיין האדריכל של המלון שאמור להיבנות במקום

כרמי אישר שעד המדינה בישל את זה ככה שגברנו על כל ההתנגדויות ועברנו חלק, אבל אני האחרון שהוא יעדכן אותו שעשה את זה לא חוקי. לא ידעתי מכלום.

החוקרים גילו שחלק מהצ'קים של עד המדינה ויד ימינו, מאיר רבין, עברו דרך אביו של מאיר רבין, שמכהן בתפקיד המכובד של אב ביה"ד הרבני בתל אביב. הם חוקרים את האב.

פנחס רבין, אב ביה"ד הרבני בתל אביב, 12.5.10

הוא יודע מי זה הבן שלו ולכן לא רצה לרשום דירה על שמו, כי פחד שימכור אותה. יש להם כסף למשפחה. הוא לא רצה לשאול את הבן שלו יותר מדי שאלות איך משתכר וכו' כי "זה יעלה לי". שואלים אותו אם הלווה לו כספים. הוא אומר שסכומים קטנים, לא 150-200 אלף שקל. מראים לו שעד המדינה אמר שמתישהו הוא הלווה למאיר 300 אלף שקל תמורת התחייבות ל – 20% ריבית ואח"כ מראים לו 12 צ'קים שמסתכמים בסופו של דבר ב – 360 אלף שקל, מה שמאשר לכאורה את גרסת עד המדינה. פנחס רבין טוען לא יודע מאיפה זה בא ויכול לבדוק. מראים לו צ'ק אחד שלו על סך  150 אלף שקל למאיר רבין ושואלים אותו איך זה מסתדר עם התשובה מקודם. הוא אומר שהוא לא מכיר ולא זוכר, למרות שהחתימה היא אכן שלו ומבטיח לבדוק ולהחזיר תשובה דרך עו"ד.

מאוחר יותר החוקרים חוקרים אותו שוב, הפעם באזהרה, הליך מאוד לא שגרתי לאדם במעמד של שופט. הם גילו עוד מעורבות כספית של מר רבין במסלול הכסף של בנו ושל עד המדינה. הדיין המכובד ממשיך  להכחיש ידיעה או מעורבות.

בינת שוורץ מועמדת כיום לתפקיד ראש מנהל התכנון. היא נתנה עדות סביב התנהלות הוועדה המחוזית בעיקר בפרוייקט פרי הר, פרוייקט גדול באזור ירושלים, שלא אושר על ידי הוועדה המחוזית. עד המדינה העיד שגם בפרוייקט הזה שולם שוחד כדי שהדחייה של הוועדה המחוזית לא תהיה מוחלטת, אלא תשאיר איזשהו פתח לחזור אליה ולהפוך את ההחלטה.

בינת שוורץ, 11.5.10

בינת מספרת על יחסים חבריים עם יו"ר הוועדה, מתי חוטה. החוקרים הראו לה סיכום בכתב יד ששעוסק בשאלה איך תנוסח החלטת הוועדה המחוזית בנושא פרי הר. גברת שוורץ העידה שיש דמיון מבהיל בין הסיכום להחלטה הסופית של הוועדה, שנכתבה בכלל על ידה. היא לא יודעת להסביר את הדמיון הזה. החוקרים מציעים לה הסבר. אולי יו"ר הוועדה, מתי חוטה (שהם חושדים ששוחד גם הוא על ידי עד המדינה – ר.ד.) הכתיב לך. היא אומרת שייתכן. היא לא זכרה את עד המדינה, אבל אומרת שאחרי ששמו עלה בתקשורת, חבר של המשפחה, אונגר, הזכיר לה שהפגיש אותה איתו ושאמר לה שהיא לא בן אדם כי לא עזרה לו בכלום. פגישה באיזו תחנת דלק.

עכשיו כשמחפשים מנכ"ל חדש למנהל מקרקעי ישראל, מעניין לקרוא קטע קצר מעדותה של אישה בשם אלונה מור, שכיהנה כעוזרת לכמה ממנהלי מנהל מקרקעי ישראל.

אלונה מור

"האמת היא שאין לי למי להשוות את זה (תפקודו של יעקב אפרתי, מנכ"ל המנהל ואחד החשודים בפרשה – ר.ד.) כי מירון חומש (מנכ"ל אחד, שהיא עבדה לצידו – ר.ד.) – אף אחד לא בא אליו, כי הוא לא הבין כלום ואין לו שום השפעה. אח"כ בן אליהו (המנכ"ל שהחליף את חומש – ר.ד.) היה כמה חודשים והוא לא נפגש עם אף אחד, כי הוא כל הזמן רצה ללמוד את החומר ולא רצה להיפגש עם אף אחד ולבסוף גם החליט לעזוב".  

אחר כך תשאלו למה המנהל לא משווק קרקעות ולא מקבל החלטות…

החוקרים מתעניינים מאוד בעסקת קרקעות המלח, בה דני דנקנר, יו"ר תעשיות מלח, ניסה להיטיב את המצב של קרקעותיו. על הדרך הם חוקרים את רואה החשבון של החברה וגם שם יש קטע שכדאי לקרוא.

ארנון רצ'קובסקי, רואה החשבון של תעשיות מלח, 4.5.10

"אנחנו כרואי חשבון מאוד התעניינו דווקא במצבו של בנק הפועלים ולא רק משום שמניותיו שימשו כבטוחה לבנק לאומי (בנק לאומי הלווה לתעשיות מלח ולדנקנרים את כל הכסף (1.3 מיליארד), שהיה דרוש להם להשקעה ברכישת 11% ממניות בנק הפועלים – ר.ד.), אלא מאחר והדיבידנד שהיה משולם על ידי בנק הפועלים, היה המקור העיקרי והכמעט יחיד לתשלום הריבית לבנק לאומי. מאחר ועקב המצב הפיננסי של בנק הפועלים בשנת 2002 והאיסור של המפקח על הבנקים על חלוקת דיבידנד באותה עת, יצר לחץ לקבלת דחייה מתשלום הריבית לבנק לאומי, ואילו בנק לאומי היה דורש את הריבית, זה היה עלול למוטט את חברת תעשיות מלח ואנחנו היינו צריכים להיות מאוד ערים לנקודה הזאת".

מייד אחרי המעבר של החוקרים לחקירה גלויה, מתברר להם שעד המדינה שלהם, שהם יושבים איתו כבר כמה חודשים, כתב עם עורכי דינו 'כתב תביעה', שהוא בעצם דרך מכובסת לאיים על נותני השוחד לכאורה. אם לא תשלמו, נפוצץ את הסיפור. אלא שהתברר שפרטים רבים ב'כתב התביעה' היו שקריים. החוקרים הלכו לחקור את עורכי הדין של עד המדינה, שסגרו לו את הסכם עד המדינה.

עו"ד אמנון יצחקניא, עורך דינו של עד המדינה –  7.4.10

החוקרים שואלים את עו"ד יצחקניא על כתב התביעה. הוא אומר שאמר להם את זה כבר בפגישה הראשונה ושהוא מופתע שלא הכירו אותו. הם אומרים שלא מסרו להם אותו עד עכשיו עם הנספחים, שכוללים את ספחי הצ'קים (רבים מהם מזוייפים) ונכון שידעו עליו. עו"ד יצחקניא אומר שהוא מופתע שלא ביקשו. יצחקניא גם אומר שהוא הציע ללקוחו, עד המדינה, להכין כתב תביעה ושלחו אותו לעו"ד צבי אגמון, בא כוחו של אחד המשחדים, לגירסתו. יצחקניא טען שהוא לא עימת את עד המדינה עם הפרטים של כתב התביעה, אבל הניח שמה שמוסר זה נכון ומדויק ועד עכשיו חושב שמה שנמסר לגבי סנ"צ איקס איקס מיאח"ה, שכביכול שוחד, זה נכון ושעד המדינה אמר לו כל הזמן שיהיו דברים שימסור רק אחרי הסכם עד המדינה ושיש לו הכרת תודה לאיש (לאותו קצין משטרה, שכביכול שוחד על ידיו – ר.ד.) וממילא יש על זה התיישנות (על השוחד לכאורה לאיש משטרה – ר.ד.).

עו"ד אילן סובל, עורך דינו השני של עד המדינה –  7.4.10

אני לא יודע למה עד המדינה לא מסר את כתב התביעה. לא הייתה בעיה למסור אותו וידעתם שיש אותו כי אמרנו את זה. כתבנו בו כל דבר, כי הנייר סובל הכל ורצינו לכלול כמה שיותר פרטים מביכים כדי שצ'רני (יזם הולילנד – ר.ד.) יסכים להתפשר. זה תהליך שהחל במאי 2008 ושלחנו רק טיוטה אחת של כתב התביעה לעו"ד אגמון. אף אחד מאיתנו לא האמין שאי פעם זה יגיע למשטרה ועד המדינה היה בדילמה עד הרגע האחרון. רק כשהגיע ללדור נפל לו האסימון שאין דרך חזרה.

הלחצים על גל"צ או בני בגין מול רזי ברקאי

26 ביוני 2011
 

גלי צה"ל נמצאת תחת מתקפה קשה. מבחוץ, כרגיל, קל לזלזל בעוצמת האיום. די, הם לא ייסגרו. הם תמיד עוברים את זה. ובכן, זה לא בדיוק ככה. כן, הם ישרדו, השאלה כמה עצמאות תהיה להם, כמה אומץ.

מפקד גל"צ הבא יידע שאם הוא לא מסתדר עם שר הבטחון, הוא יכול לעוף בשנייה. אין קדנציה, אין חוזה, לא צריך הנמקה. הביתה. הוא יפעל בהתאם. במקביל, חברי ועדת הכלכלה מזחילים את אנשי התחנה. על הפרק – אישור לגלי צה"ל להמשיך לשדר חסויות מסחריות (במגבלות מסוימות). החסויות הן מקור תקציבי מרכזי של גל"צ. בלי החסויות, אין תחנה. קודם הממשלה השפילה קצת את התחנה, חבטה בה קצת. לא העבירו את זה בוועדת שרים לענייני חקיקה, אחרי זה העלו את זה למליאת הממשלה רק כדי שלשרים יהיה איפה לאוורר את מה שהם חושבים על התחנה ושידוריה. שיידע כל שדר וכל מגיש – לא מתעסקים עם בני בגין.

עכשיו, יש גם קמפיין ימני יצירתי נגד התחנה. תנועת "ישראל שלי", בראשה עומדת איילת שקד, הקליטה דובר חמאס ודובר פתח באמירות בעד התחנה. אחר כך הם שיחררו סרטון אנימציה לרשת במגמה להמשיך את הלחץ על התחנה ולאותת לחברי ועדת הכלכלה שלא ייתנו לגל"צ חלילה לחמוק מהמכבש.

סרטון האנימציה כולל כמה אמירות של שדרי גל"צ. הן מובאות כדי להמחיש כמה התנועה היא אנטי צה"ל, אנטי ישראל, אנטי כולנו. אמירה אחת היא של רזי ברקאי, שאומר בשידור ש"גם אם גרסת צה"ל נכונה". לא מובא, כמובן, ההקשר, אבל אני מוכן לקבל שבסרטון אנימציה קצר אי אפשר להביא הקשר. מצד שני, מה בדיוק הציפייה של "ישראל שלי" מברקאי? שיגיד תמיד ובכל מקרה "גרסת צה"ל נכונה"? אסור להרהר בה? להטיל בה ספקות? מה תהיה אמינותן של הודעות דובר צה"ל במקרה כזה? להתחיל להזכיר את כל המקרים שהודעות דו"צ היו לא מדויקות, שלא לומר רחוקות מהאמת?

אמירה שנייה היא של הכתבת לענייני חוץ, ניצן פישר, שמתארת את הנוסעים והציוד על אחת מהאוניות ששטו לכיוון עזה. היא אומרת שיש עליה פעילי שלום וציוד הומניטארי. מה היא אמורה להגיד? מן הסתם, לפי "ישראל שלי", היא צריכה להגיד שיש עליה פרובוקטורים, שבכוונה שמו ציוד הומניטארי כדי להביך את ישראל. אני שמעתי בגלי צה"ל פעמים רבות את הטענה, שכל המשטים האלה הם רק פרובוקציה. הכי קל זה לקחת מקום אחד בו כתבת קראה להם פעילי שלום ולהפוך אותה לעוכרת ישראל. להזכיר ל"ישראל שלי" מושכלות יסוד שמה שיפה בתקשורת בכלל ובגלי צה"ל בפרט, זה שהיא מביאה לך גם את הגרסה הזאת וגם את ההיא?

האמירה השלישית היא של רזי ברקאי. מרואיין שלו מדבר על התחנה כעל זרוע של צה"ל וברקאי אומר לו שזה לא בדיוק ככה. זה הפאנצ' של הסרטון והוא סופר דמגוגי, בעיניי. כן, גלי צה"ל היא תקציבית ובירוקרטית זרוע של משרד הביטחון. למרות זאת, היא הצליחה איכשהו, בצורה פלאית, לשמר עצמאות עיתונאית נדירה. עבדתי בתחנה 4 שנים (לא שירתתי בה כחייל) והיא אחד המקומות הכי נקיים בתקשורת שאני מכיר. מספר ההתערבויות החיצוניות של בעלי הון למיניהם, למשל, הוא כמעט אפס. השיקולים הזרים בהרכבת ליין אפ, הקשרים האישיים, כל הדברים שהופכים חלק מכלי התקשורת בארץ לבלתי ניתנים לצריכה, כמעט לא קיימים בגלי צה"ל. משרד הביטחון מבין שלגלי צה"ל יש עצמאות והיא במובן הזה, לא זרוע של משרד הביטחון. לקטוע את האמירה של ברקאי במקום בו אין לו כוח להסביר את המובן מאליו למרואיין, שבבירור עושה פרובוקציה, זו מניפולציה זולה.

יש עוד אמירה של ברקאי שהאופוזיציה לגל"צ (בעיקר בני בגין), אוהבת לצטט. "אנחנו לא הדיאודורנט של צה"ל". וואו. איזו חתרנות. אפילו בצה"ל מבינים, שאם גלי צה"ל ישמשו כבושם הריחני שלהם, הבושם הזה יהיה שווה אפס. מי רוצה לשמוע תחנה שאמורה לשמש כבושם? גלי צה"ל מעניקה שירות בעל ערך אדיר לצה"ל, דווקא מכיוון שהיא אינה משתמשת כדיאודורנט.

הסכנה שעומדת בפני גלי צה"ל היא להפוך לרשות השידור. כן, הם שורדים, הם קיימים, אבל באיזה מחיר. רמת ההתקרנפות והפחד שם מהשלטון היא בלתי נתפסת. ירון דקל אמר בזמנו דברים מרחיקי לכת על ההתערבות של לשכת רה"מ בשידורים. לאחרונה גם הכתב רותם אברוצקי אמר שמדובר בתופעות שלא הכרנו. לאף אחד לא אכפת. מי שעובד במקומות האלה כבר לא צריך שיצנזרו אותו. הוא מחיל על עצמו מראש את כללי השלטון. הם נזהרים מלגעת בנושאים שכואבים לרה"מ, דואגים שביקורת תמיד תאוזן מיידית, לפני שאיזה פוליטירוק יצעק. כשתחנת רדיו ארצית אחת נאלצת לנהוג כך והארצית השנייה בדרך, המשמעות ברורה. לא יישאר רדיו חדשותי עצמאי בישראל.

ל"ישראל שלי" ולימין יש, כמובן, לגיטימציה מלאה לתקוף את גלי צה"ל. התקשורת תוקפת את כל העולם. היא צריכה לדעת לקבל ביקורת, אבל מותר לה גם להתגונן. מה שבאמת מפריע לימין זה שגלי צה"ל שמאלנית. אז נכון, אם תשימו קלפי בגל"צ 80 אחוזים יצביעו למפלגות שמאל – מרכז (אם מישהו עוד מבין היום את ההבדלים בעמדות בין הליכוד לקדימה). אותן תוצאות יגיעו גם מקלפי בערוץ 10, ערוץ 2, "מעריב", "ידיעות" ו"הארץ" (טוב, שם זה יהיה 95%). אגב, תוצאות דומות יהיו ב-CNN, "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וכו'. יש סיבות עומק, כנראה, לזיהוי של אנשים שעוסקים בתקשורת עם עמדות ליברליות, מתונות או פשרניות, תקראו לזה איך שתרצו.

דווקא גל"צ מתאפיינת בכך שה'שמאלניות' של אנשיה באה לידי ביטוי מאוד מתון. יומן הבוקר ויומן הערב מאוד מאוזנים. אף אחד לא טוען, נדמה לי, שמגיש יומן הערב, ירון וילנסקי, מביע עמדות שמאלניות. אלו שתי המסגרות החדשותיות המרכזיות. מגיש תוכנית הבוקר הסופר מואזנת, ניב רסקין, ממש לא מבטא עמדות פוליטיות בשידור. רזי ברקאי כן מבטא. זה המנדט שלו. זו תוכנית אישית. הוא הרוויח את המנדט הזה בארבעים שנה כמעט של עבודה עיתונאית. הוא רחוק מלהיות ממש שמאלני. מרכז-שמאל בקושי. הוא תמך גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב"עופרת יצוקה" והוא אחד העיתונאים הכי הגונים בתקשורת הישראלית. אין הרבה תוכניות בהן אתה שומע יותר אנשי ימין וימין עמוק, כולל בני בגין, אפילו אחרי הביקורת האישית שהוא מתח על ברקאי בישיבת הממשלה.

תוכנית הדעות היחידה בתחנה, "המילה האחרונה", היא תוכנית ימין מובהקת. באופן מקרי, שני השמאלנים לכאורה שלה, אברי גלעד ועירית לינור, עברו בשנים האחרונות, תהליך דומה של הליכה ימינה וכך נוצרה תוכנית ימנית שהימניים ממש – קובי אריאלי וג'קי לוי, מתווכחים עם הימניים לייט, לינור וגלעד. משום מה, אף אחת מהאמירות שלהם לא מצאה את דרכה לסרטון האנימציה של "ישראל שלי".

ועדת הכלכלה תאשר לגל"צ להמשיך לשדר חסויות. למרות ההתנגדות של תחנות הרדיו האזוריות ו'מנהיגן' הפוליטי דוד בן בסט (הבעלים של אחת התחנות, שמקושר היטב בליכוד ובישראל ביתנו). להתנגדות הזאת יש רקע כלכלי לא בלתי מוצדק. שילמנו הרבה כסף כדי שנוכל לשדר פרסומות והחסויות של גל"צ גונבות לנו חלק מהשוק. לא התעמקתי בטענה הזו ומה בדיוק היה כתוב במכרזים, בהם זכו תחנות הרדיו האזוריות. ייתכן שצריך לפצות אותן. בטוח, לדעתי, שצריך לתת לגל"צ מספיק אמצעים כדי לשמור על צביונה הנוכחי והכי גרוע זה אם הוועדה תאשר חסויות רק לשנה, כפי שמוצע כעת, כי אז המשמעות היא שאנשי גל"צ יצטרכו לזחול פעם בשנה לכנסת. השידורים שלהם ייראו בהתאם.

תחקיר קרקעות ים המלח

8 ביוני 2011
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן   

זה, כנראה, סיפור ההון שלטון החשוב ביותר והמעניין ביותר שהגיע בשנים האחרונות לבירור של ממש. בצד שמאל של הזירה, דני דנקנר, להלן: "הון". דנקנר הוא יו"ר בנק הפועלים לשעבר, נצר למשפחת דנקנר העשירה, בסיפור שלנו – יו"ר חברה בשם "תעשיות מלח". בצד ימין של הזירה, יעקב אפרתי, להלן: "שלטון". אפרתי היה מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל בזמן הרלוונטי. אחד התפקידים החזקים במדינה. בחתימה אחת הוא הופך דג לכריש וכריש לטייקון. אז מה רצה ההון מהשלטון?

הקרקעות של "תעשיות המלח" בעתלית מסתכמות בכ- 1400 דונם, והקרקעות של החברה באילת, עוד 900 דונם. הקרקע שייכת למדינה והיא הושכרה לעשרות שנים לחברת "תעשיות מלח" כדי שתייצר מלח.

מה קורה אם רוצים לבנות דירות על הקרקע הזאת? במקרה כזה יש בוננזה גדולה, עוגה ענקית של המון כסף. כמה מהכסף הזה יישאר בידי "תעשיות מלח" והבעלים, משפחת דנקנר?

באופן מאוד גס וקצת שטחי יש כאן שלוש אפשרויות:

  1. המדינה יכולה לחכות עד 2040 ואז נגמרת השכירות, הקרקע חוזרת למדינה ודנקנר יצא בלי עוגה בכלל, בקושי עם מפית.
  2. אפשר להגדיר אותה כקרקע חקלאית, שהחליטו להפוך אותה לשכונות מגורים. במקרה כזה, דנקנר יוצא, פחות או יותר, עם רבע מהעוגה.
  3. אפשר להגדיר אותה כקרקע עירונית, ששינו את הייעוד שלה מתעשייה למגורים. במקרה כזה, דנקנר יוכל לאכול בערך חצי מהעוגה.

בצד שמאל של הזירה, ההון, רוצים חצי מהעוגה. ברור. בצד ימין של הזירה, השלטון, צריכים להחליט.
עכשיו תראו כמה מנופים הפעיל ההון על השלטון בסיפור הזה. ארבעה עורכי דין שונים, הצמרת של הצמרת, הועסקו בתקופות שונות כדי לשכנע את השלטון – עו"ד דן מרידור, אז עדיין במשרד צדוק, עו"ד רמי כספי, עו"ד אבי דרקסלר, לשעבר מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, ועו"ד יורם ראב"ד.

לא נגמר. דנקנר גם שילם לשורה ארוכה של לוביסטים, מאכערים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם חזקים בש"ס, כור המינוי של יעקב אפרתי.

"תעשיות מלח" שילמה לחברה בשם "ד.ר.א.ר" 75 אלף שקלים על "ייעוץ בענייני קרקעות". "ד.ר.א.ר" שייכת לאריה דרעי. אפרתי העיד במשטרה, שדרעי אכן דיבר איתו פעם אחת בנושא "תעשיות מלח" והתעניין איך אפשר לפתור את הבעיה. דרעי הוא בתחום הלגיטימי ואפילו לא נחקר במשטרה בעניין הזה. העובדה שהביאה את דנקנר לתא המעצר היא שהוא לא הסתפק בדרעי ושאר עורכי הדין. דנקנר גם חבר למאיר רבין, אולי האיש הצבעוני ביותר בפרשה כולה. רבין הוא קרוב משפחה של השלטון, יעקב אפרתי, וגם יד ימינו של עד המדינה בפרשת הולילנד.

מתוך עדותו של עד המדינה בפרשת הולילנד, 10.3.04:

"כשנחקרתי ביאח"ה עברתי על יד דנקנר. לא זיהיתי אותו. שאלתי מי זה ולא קיבלתי תשובה.. רק כשראיתי את הכתבות בעיתונות פתאום קלטתי את מי ראיתי ונזכרתי באותו מקרה עליו אני מספר לכם כעת".

אם אתם מחפשים פעם דוגמה לחוסר מזל משווע, זה הסיפור שלכם. כשסטנלי פישר דורש להדיח את דני דנקנר, אין לו מושג מי זה מאיר רבין. כשהמשטרה חוקרת את דני דנקנר על איזו הלוואה לבנק טורקי, היא לא יודעת כלום מהעניין. כשעד המדינה חותם על העסקה חסרת התקדים הזאת עם המשטרה, הוא לא חושב על זה, הוא לא זוכר את זה. אבל אז הוא קורא עיתון, נזכר, ופותח את הפה.

בחזרה לעדותו של עד המדינה, 10.3.04:

"מאיר רבין הודיע לי שהוא סיכם עם דני דנקנר על תשלום של 200 אלף דולר וביקש שאני אוציא שתי חשבוניות למפעלי המלח בעתלית. הוא אמר שטיפל בחודשים האחרונים מול הדוד שלו, יעקב אפרתי, מטעמו של דני דנקנר בנושא של שינוי ייעוד בריכות המלח, כלומר לבנות במקום. אמרתי למאיר שאינני רוצה לעשות צחוק מעצמי ולהוציא חשבוניות שאחר כך אצטרך לחטוף על הראש ממישהו מתעשיות המלח אם השתגענו. בתאריך 1.1.04 הוצאה החשבונית מהחברה שלי על 450 אלף שקל, ונרשם בה "על חשבון ייעוץ מקצועי". באותו יום הביא לי להפתעתי מאיר רבין שיק מזומן על הסכום הזה".

והנה מה שמספר דני דנקנר בעדותו במשטרה:

חוקר: אתה אמרת כרגע בחקירתך שרבין למעשה לא קידם את העניינים של תעשיות מלח. ואנחנו אומרים לך, ששילמת מעל 1.3 מיליון למאכער שלדבריך לא קידם את העניינים של תעשיות מלח.

דנקנר: אמרתי שבתחילת הדרך, למראית עין, נראה היה שהדברים מתקדמים ובמבחן התוצאה, לאחר מכן, ראינו שעד היום המצב לא נעשה יותר טוב.

חוקר: אני עד היום לא מבין איזה שירותים רבין נתן לתעשיות מלח בתמורה ל – 1.3 מיליון שקל.

דנקנר: אביגדור קלנר (איש עסקים) הציג לי אותו ואמר שהוא מכיר הרבה אנשים במנהל ויכול לעזור. מה הוא עושה במנהל, אני לא בטוח.

ובחזרה לעדותו של עד המדינה, 10.03.04:

"שאלתי את מאיר רק אם באמת לא קיבלנו את הכסף בחינם ולמעשה, לא יקרה כלום. מאיר אמר לי "חכה ותראה". כעבור מספר חודשים התפרסם שהשר אולמרט, בהתאם להחלטת אנשי המקצוע במינהל, החליט בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה, לאשר את העסקה".

אהוד אולמרט, שר התמ"ת, מתוך דין וחשבון עם רינו צרור, נובמבר 2003:

"היועץ המשפטי לממשלה ביקש לבדוק אותה כדי לחוות את דעתו אם היא חוקית או לא חוקית. אני חלקתי עליו באופן ענייני, לא בעניין אישי, ואמרתי: לדעתי היא שונה, ועם כל הכבוד, אני אפעל על פי סמכותי ואתה על פי סמכותך וזה בסדר".

הנה קטע מעדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל בזמנו:

חוקר: על ענייני "תעשיות מלח", מאיר רבין שאל?

אפרתי: לפי מיטב זכרוני מי שייצג אותם זה עורכי דין. רבין שאל בכללי. עניתי שמבררים עם משרד האוצר והמשפטים.

חוקר: האם קיבלת כסף ממאיר רבין או מ"תעשיות מלח".

אפרתי: לא הציעו לי ולא קיבלתי בוודאות.

"תעשיות מלח" ודנקנר שילמו לא רק לרבין. לצעיר האמביציוזי יש קרוב משפחה נוסף, רואה חשבון בשם שלמה בן עמרה, שגם הוא מקורב לאפרתי. בן עמרה קיבל מ"תעשיות מלח" כמעט 600 אלף שקלים. על מה? שאלה מצוינת.

מתוך עדותו של דני דנקנר, 27.5.10:

חוקר: עדיין לא הבנתי על מה שילמת לשלמה בן עמרה 600 אלף שקלים.

דנקנר: אני לא זוכר. אני רוצה לבדוק את עצמי. אין מצב שהיה תשלום ללא אישור.

חוקר: אני אומר לך שאתה לא אומר לנו את האמת, כיוון שאם היה ניתן שירות ב – 600 אלף שקלים, אין מצב בעולם שחברה ציבורית לא הייתה שומרת תיעוד כלשהו בספרים שלה. אתה שילמת כספים עבור חשבוניות פיקטיביות.

דנקנר: אני לא משלם עבור חשבוניות פיקטיביות. אני מתבייש במה שאתה אומר. אני לא משקר. אני לא זוכר. יכול להיות שעצם העובדה שמאיר קישר בינינו קשור גם לנושא הלובינג.

והנה מה שאומר בעדותו שלמה בן עמרה, רואה חשבון המקורב לאפרתי, 25.4.10:

בן עמרה: אני שבר כלי, יש לי פריצת דיסק, אני לא זוכר כלום, אשתי התגרשה ממני ופשטתי רגל.

חוקר: אתה לא זוכר את השירותים שנתת ל"תעשיות מלח בע"מ"?

בן עמרה: אני לא זוכר את כל הפרטים. אני צריך לראות מסמכים. אחרי התקופה שעברתי, אני לא זוכר. אני חי בגיהינום. מאז שנפלתי, אני שכחתי הכול. יש לי בלק אאוט. אני גם עייף נפשית.

חוקרת: אני אומרת לך שאתה קיבלת מ"תעשיות מלח" כסף כדי "לשמן" אנשים במנהל במטרה לקדם את עניין הקרקעות של "תעשיות מלח".

בן עמרה: מעולם לא "שימנתי" ולא "שימנו" אותי. בא לי לבכות.

חוקרת: אם אני מבינה נכון, אין לך שום דוקומנטציה על התקופה הזו.

בן עמרה: הבאתי הכול לגינה בבית. בגלל פריצת הדיסק לא יכולתי לטפל ואז התחיל גשם והכול נרטב.

הנה קטע נוסף מעדותו של דני דנקנר:

חוקרת: אני אומרת לך שאתה שילמת לרבין 1.3 מיליון שקל ולרואה חשבון בן עמרה 592 אלף שקל כדי שישלמו ליעקב אפרתי, במטרה שאפרתי יפעל לטובת שינוי ייעוד הקרקעות של "תעשיות מלח".

דנקנר: אני דוחה את מה שאת אומרת בצורה נחרצת. מה שאתם אומרים הוא הזוי.

בנקודה הזאת התיק הופך למאוד עקרוני. מתי העסקת שתדלנים, מאכערים, הופכת לעבירה? "תעשיות מלח" ודנקנר שילמו שני מיליון שקלים למאכער רבין, שכל שרותיו מתמצים בקרבתו למקבל ההחלטה. האם דנקנר לא היה צריך להניח שחלק מהכסף חייב לעבור למקבל ההחלטה? הפרקליטות חשבה שכן והגישה כתב אישום על שוחד. בחזרה לעדותו של דני דנקנר:

חוקרת: מי היו הלוביסטים הנוספים שהועסקו על ידך?

דנקנר: היה אבי דרקסלר, מיכה גולדמן, דן מרידור, היה מאיר רבין.

חוקרת: איך אתה מזכיר את האנשים האלה בנשימה אחת עם מאיר רבין. אי אפשר להשוות בין השכלתם ומקצועיותם לאלה של מאיר רבין.

דנקנר: במדינתנו הנוהג הוא שלשם קידום נושאים מסוימים נעזרים בלוביסטים.

חוקרת: אני עדיין לא מבינה למה צריך להעסיק את מאיר רבין כשיש את משרד עו"ד רם כספי ואת משרד ראב"ד ואת משרד חיים צדוק ואת אבי דרקסלר.

דנקנר: בוודאי שצריך. אני מבקש לתת דוגמא. בבנק הפועלים העסקנו בנושא ועדת בכר אולי 9 לוביסטים, החל מחברי כנסת לשעבר דרך חברי מרכזים למיניהם, שקשורים למפלגות. אם קראת את דו"ח מבקר המדינה לגבי אורי בן נון, מנכ"ל חברת חשמל, אז הוא שילם קרוב למיליון שקל לאורי יוגב כדי לקבוע פגישות במשרד האוצר.

הנה מה שאמר ל"מקור" בעניין זה עו"ד יורם ראב"ד, פרקליטו של דני דנקנר:

"השתדלנים והמאכערים זה לא רצון, זה כורח. במגעים עם משרדי הממשלה, לעיתים קרובות מאוד, בלי מאכער או בלי שתדלן, בשפה העברית היפה יותר, לא ניתן להגיע, לא ניתן לקבל פגישות, לא ניתן לקבל מענה".

דנקנר צודק ברמה העקרונית. כל החברות הגדולות במשק מעסיקות לוביסטים. אז מתי זו עבירה?

פרמטר ראשון – מי הלוביסט?

כשעו"ד דרקסלר, מומחה בתחום הנדל"ן, קיבל מ"תעשיות מלח" 750 אלף שקלים, אפשר להסביר את זה. הוא מומחה. מיהו מאיר רבין? צעיר, חרדי, פשט רגל, מהיר, חד ומקושר, אבל ללא מעמד או מומחיות בתחום הנדל"ן.

מיומה הראשון של חקירת הענק סימנה המשטרה את רבין כעד מפתח בפרשה. הוא היה יד ימינו של עד המדינה, לעתים אפילו "שימן", לכאורה, אנשים בלי ידיעת עד המדינה. המשטרה הוכיחה שבשנים ספורות פרט רבין עבורו ועבור עד המדינה לא פחות מ – 25 מיליון שקלים בשני הצ'ינג'ים "ויזרע יצחק" ו"פתרונות יוסף" בלבד. בחיפוש בביתו נמצאו צ'קים בארבעה מיליון שקלים. איך פושט רגל מתעסק בסכומים כאלה? לאן הלכו כל עשרות המיליונים? האם אלו הם כספי השוחד העצומים, שהועברו למעורבים בכל פרשיות "הולילנד" ובנותיהם?

עוד לפני החקירה, שלח עד המדינה את עורכי דינו ליד ימינו לשעבר, שינסו לשכנע אותו לשתף פעולה עם המשטרה. עורכי הדין הקליטו את מאיר רבין, והנה פרסום ראשון של כמה מהדברים שאמר להם באותה שיחה:

"יש חרא. אני לא אומר לך שאין חרא. הרי אמרתי לך יש חרא ואני הולך ולא אכפת לי לאכול אותו כדי להגן על החברים שלי. בטח יש חרא, אז מה. זה היה אינטרס לקדם, להרוויח כסף, אז הרוויחו, אז עשו גם קצת חרא… תגיד לי אתה, אם אני עשיתי איתך איזה דיל עסקה בשביל לעזור למישהו, אני אקבור אותך?… אני בור ששותה ממנו מים, לא אזרוק אבן בחיים".

כבר אז, בפגישה המוקלטת ההיא, רבין אומר איך ינהג בחקירה:

"אני מכחיש כל קשר למעשים, שומר על זכות השתיקה ולא מדבר מילה".

המשטרה הלכה מאוד רחוק כדי לשבור את שתיקתו של רבין. דבר לא עוזר. חקירה אחרי חקירה מסתיימת באותה שורה, הנחקר כלל אינו מגיב לשאלות, הוא לא זז ומכסה את פניו בסוודר כחול. חקירה אחרי חקירה, שעות על שעות, בתוך הסוודר הכחול.

מאיר רבין פגש את יו"ר בנק הפועלים 48 פעם בשלוש וחצי שנים, לפי יומנו של דנקנר. האינטנסיביות של הקשר באה לידי גם במה שכותב דנקנר על החשבוניות עצמן, של רבין ובן עמרה:

"מאשר את החשבוניות לתשלום מיידי. דני"

"מאשר לתשלום. מבקש מאוד שהתשלום יהיה עד יום א' הקרוב".

בעניינים האלה, מסתבר, התשלום הוא מיידי. אין שוטף פלוס 30. בעלי התפקידים בחברה הודו שלא ידעו על מה ולמה משלמים ולמי.

פרמטר שני – מה אמור לעשות השתדלן?

מתוך עדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל:

חוקרת: האם העברת למאיר רבין מסמכים הקשורים לעבודתך במנהל?

אפרתי: עד כמה שאני זוכר – לא.

חוקרת: אני אומרת לך שב – 16.5.03 הועבר מלשכתך במנהל פקס למאיר רבין.

אפרתי: אני לא יכול לזכור.

הפקס, סבורה המשטרה, הוא מכתב של אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה, שדוחק ביועץ לקדם את העסקה עם "תעשיות מלח", העסקה שדנקנר כל כך רוצה. נחזור לעדותו שליעקב אפרתי:

חוקרת: אני לא מבינה למה אתה תמה על חשיבות המסמך הזה. הנושא של ההסכם בין תעשיות מלח למנהל היה תקוע שנתיים אצל היועץ המשפטי, ואתה במכתב הזה בעצם מזיז את העגלה. זו החשיבות של המסמך הזה.

אפרתי: אבל זה לא התפקיד שלי? זה בדיוק התפקיד שלי.

והנה מה שאומר דני דנקנר בעדותו:

חוקר: אנחנו אומרים לך שעבור מכתב זה אתה שילמת למאיר רבין את התשלום הראשון של 250 אלף שקלים.

דנקנר: אני דוחה את מה שאת אומרת בשתי ידיים. התשלום למאיר רבין לא שייך למסמך כזה או אחר.

ובחזרה לעדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל:

חוקר: אנחנו אומרים לך שבתאריך 13.5.03 יוצאת דרישה כספית ממאיר רבין לדני דנקנר בסך של 250 אלף שקלים. בתאריך 20.5.03 דני מאשר תשלום מיידי למאיר רבין. בתווך אתה שולח את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה. זה מקרי?

אפרתי: אני לא רוצה להסביר כלום.

החוקרים גילו שסמוך למועד בו שולח אפרתי את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה, מכתב שכה מועיל לדני דנקנר, יש הפקדות כספים מעניינות בסניף הבנק שלו. עשרת אלפים שקלים בשיק, 44 אלף שקלים במזומן. "אולי זה מאיר רבין שהפקיד אצלך את הכספים הללו?" שואלים החוקרים. המשרד שלו נמצא ממש בסמוך לסניף הבנק. "מה פתאום" אומר אפרתי, "אבל אני לא זוכר עכשיו, שבע שנים אחרי, מי כן הפקיד את הכסף".

חמישה חודשים לאחר מכן, מגיע הקליימקס. ההחלטה מה יקרה לקרקע של דנקנר, מגיעה לישיבה מכרעת וסוערת של מועצת מקרקעי ישראל. היועץ המשפטי לממשלה נגד. מבקר המדינה כתב דו"ח ביקורתי כבר שנתיים לפני כן. יו"ר קרן קיימת נגד. המנכ"ל אפרתי והשר הממונה, אולמרט, בעד. הנה מה שאמר לנו יחיאל לקט, לשעבר יו"ר קק"ל:

"הנהלת המינהל חתמה בראשי תיבות הסכם ואחר כך הביאה את זה אלינו לאישור. אחרי שהיא הביאה לנו לאישור, היא עוד לחצה עלינו וטענה שאם לא נאשר, אז זה יהיה קטסטרופה. אני לא חשבתי שצריך לתת מתנה כזאת".

בחזרה לעדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל בזמנו:

חוקר: אבל לפי עתודות הקרקע בעתלית אין צורך בקרקעות של בריכות המלח לפני 2020. למה לעשות ב – 2003 כאלה תכנונים רחוקי מועד כאשר ב – 2040 הקרקעות ממילא חוזרות למנהל?

אפרתי: לא ראיתי שקרקע כלשהי שתקופת החכירה שלה הסתיימה – לא חידשו אותה

לחוקרים יש עדות חשובה של בכירה במנהל, שחושבת אחרת לחלוטין. זוהי עדותה של יהודית מורד, מנהלת אגף חכירות, מנהל מקרקעי ישראל:

"העסקה הזו לא צריכה להתבצע. הליקויים הם גם במהות העסקה וגם במישור הכספי. לא השתתפתי בישיבה בה התקבלה ההחלטה כי מידרו אותי. ההערות שלי לא היו מקובלות על המשתתפים".

החוקרים הראו למורד, הבכירה הממודרת, מה הציגו הבוסים שלה במנהל, לגוף שצריך להחליט, כדי להעביר את ההחלטה. הנה התייחסותה לכך על כך בעדותה:

"מדובר בהצגה בלתי מאוזנת, בהטעיה. הקרקעות שהוחזקו על ידי קרקעות מלח אינן עונות להגדרה של קרקע עירונית".

בנוסף לעדות הזאת, החוקרים מצאו גם סמוך לאותה ישיבה חשובה בה אושרה העסקה, הפקדות כספים חשודות בחשבון של אפרתי. חודשיים לפני הישיבה יש צ'ק על סך 76 אלף שקלים. חודש אחרי, אשתו של אפרתי משדרגת את הרכב לשברולט חדשה. אפרתי לא זוכר בחקירה מאיפה הכסף.

עכשיו, בואו נחליף שנייה צד. אולי דנקנר פשוט פראייר? אולי הוא פשוט משלם ביד פזרנית לשתדלנים ואין פה שום שוחד ושום נעליים. מיכה גולדמן, פעם ח"כ, היום יו"ר מע"צ וגם בעל חברת לובינג קטנה. הנה עדותו של גולדמן במשטרה:

חוקר: אילו שירותים נתת לתעשיות מלח?

גולדמן: הרמתי טלפון לחיליק (יחיאל לקט, יו"ר קרן קיימת לישראל) וביקשתי ממנו לקבוע פגישה עם דני דנקנר. יחיאל אמר לי שהוא מוכן לשמוע את דני דנקנר בגלל שאני מיכה פונה אליו, אבל ישי לו עמדה ברורה. לאחר הפגישה חזרתי עם דני דנקנר והוא סיפר לי שיחיאל לקט מתנגד.

על העבודה הקשה הזאת קיבל גולדמן מדנקנר 236 אלף שקל. מי האמין שסידור פגישה עם יו"ר קק"ל שווה כל כך הרבה כסף? שאלתי על כך את יחיאל לקט, יו"ר קק"ל לשעבר:

כמה עולה להיפגש איתך?

תראה, כל מי שמכיר אותי, יודע שהדלת שלי פתוחה. אני עד עכשיו לא מתאושש מזה, לא מבין בכלל. שמעתי את זה ממך רביב לפני יום. קודם כל, אני לא מבין את דנקנר. בשביל מה הוא משלם? יכול היה לקבל את הפגישה בלי מתווכים ובחינם.

הפגישה, כזכור, בכלל לא עזרה. לקט הצביע נגד העסקה. אז אולי באמת דנקנר פראייר. אם ככה, מאיר רבין המתוחכם, הוציא ממנו 2 מיליון שקלים.

פרמטר שלישי – נסיבות מתן הכסף.

חשוב להבין למה דני דנקנר נלחם כל כך על העסקה הזאת. הקרב על העסקה קורה אחרי שהדנקנרים שילמו 1.3 מיליארד שקל, כדי לקנות 11 אחוזים ממניות בנק הפועלים. במידה רבה זאת העסקה שמעלה את נוחי ודני דנקנר לליגת העל. את כל הכסף הם לווים מבנק לאומי. לא מביאים שקל מהבית. את הריבית לבנק לאומי הם משלמים מהדיווידנד שנותן להם בנק הפועלים. לא הייתם רוצים לקנות עשירית מבנק הפועלים בלי להביא שקל מהבית?

במילים אחרות, האישור של עסקת המלח במועצת המינהל היה שווה לדנקנר המון. זו הבטוחה שעליה נסמך בנק לאומי כשהוא מלווה לו את הכסף.

רוצים את השורה התחתונה הלא מוסמכת שלנו? הפרקליטות הולכת כאן על תיק גבולי, כמעט הייתי אומר, קצת חלש. נכון, לא עד הסוף ברור למה השלטון, אפרתי, פועל לטובת ההון, דנקנר. גם לא לגמרי מובן למה אפרתי טורח לעדכן את המאכער רבין במה שהוא עושה, וגם הפקדות הכספים בחשבונו נראות קצת מוזרות. אבל אין אף עדות ישירה שלקח שוחד. רק עדות עקיפה של עד מדינה בעייתי שאומר שהוא שמע על כך מעוזרו.

גם התיק נגד דני דנקנר נראה קצת גבולי. דנקנר, אמנם, משלם סכומים אסטרונומיים למאכער וייתכן שהוא עוצם עיניים לגבי השימוש בו. אבל האם אפשר לעשות מעצימת העיניים הזאת עבירת שוחד? ככה-ככה. מתוך ראיון עם עו"ד יורם ראב"ד, פרקליטו של דני דנקנר:

"אחרי שקראנו את העדויות של כל העדים ללא יוצא מן הכלל, ועברנו על כל הראיות, אין אפילו שמץ של עבירה פלילית בדברים שנאמרו, בעדויות, בחומרים".

דבר אחד בטוח – אחרי 15 שנים של שתדלנות, מיליוני שקלים, התגייסות של מיטב המאכערים ובכירי עורכי הדין, עסקת קרקעות המלח עדיין לא זזה לשום מקום. שוב, התברר, שלמרות כל הדעות הקדומות שלנו, השלטון כאן לא כל כך מהר נכנע להון.

כתבתו של רביב דרוקר

צילום: יובל סייג, עמית טרקל.

מקליט: מור בידר.

עורכת: לי בר לבב.

תחקיר: לינור גריסריו.

ניהול קריאטיבי: גיא לוין.

בימוי ופוסט: רועי צורף.

צילום סטילס: תומר פולטין.