ארכיון: רביב דרוקר

הקמפיין המוצלח של ישי

9 בדצמבר 2010
 

מי היה מאמין שאלי ישי יעשה כזה קמפיין?

אין לי הרבה הערכה לתפקודו המיניסטריאלי של אלי ישי, או לתפקודו כפוליטיקאי. זה לא התחיל בשריפה. פעם אחר פעם הוא מציג עמדות שטחיות, פופוליסטיות וכמעט אף פעם הוא לא מטביע חותם על המשרדים שהוא עומד בראשם.

דווקא ההתמודדות שלו עם גל הצונמי כנגדו היא אולי הפעם הראשונה שאני ממש מתפעל ממנו ומתחיל להבין שלא סתם הוא הגיע לאן שהגיע. 

ישי ולשכתו (אני חושד שרועי לחמנוביץ, יועץ התקשורת שלו, עומד מאחורי רוב הקמפיין) קלטו מהר מאוד מה הולך לבוא עליהם. ביום חמישי בארבע אחה"צ, השריפה הפכה לאסון לאומי. תוך שעות איתרו בלשכת שר הפנים שורה של מסמכים, שמוכיחים לכאורה ששר הפנים התריע, הזהיר, פעל. כבר בבוקר שישי הם התחילו להפיץ אותם בין העיתונאים. לא כל המסמכים הוציאו את ישי טוב, מחלקם בצבצה האמת, שהוא פעל לאט ובחוסר נחישות, אבל זה עדיין היה צעד חכם. ראשית, עיתונאים, שמקבלים חומר, תמיד קצת קצת אסירי תודה. שנית, המסמכים גררו גם את שטייניץ, ברק ונתניהו לקלחת ואפילו את חלוץ וממשלת שרון (ביטלו את הכיבוי האווירי, למרות התנגדות ישי). שלישית, המסמכים ממילא היו נחשפים. אם כתב היה חופר ומוצא אותם, הוא היה מציג אותם כמסמך מעשן על אשמתו של שר הפנים. לשכת ישי לא היססה אפילו להוציא פרוטוקול של ישיבת ממשלה. דברי הדוברים הושחרו – הרי אסור לפרסם פרוטוקולים ורק דברי ישי המתריעים נשארו.

ביום שני ראיתי את ישי בשירותים בכנסת. הוא עשה את טעות אפללו (שהכפיש פעם את נתניהו בשירותים, רק כדי לגלות לתדהמתו שביבי יוצא מאחד התאים) ודיבר בטלפון בקול רם. "זה הושמע עכשיו ברדיו ת"א ורון קופמן השתכנע. זה היה מצוין". התקשרתי לקוף להבין ממה הוא השתכנע. הסתבר שלשכת שר הפנים שלחה גם לו מכתב בו ישי התריע וקופמן הקריא אותו בשידור.

הרבה פעמים ניסיתי להבין מי מייעץ לישי. יש לו איזה יועץ צרפתי שמגיע בבחירות, אבל באופן כללי לא מצאתי איזה מוח אסטרטגי מאחוריו. הפעם, זה נראה כמו קמפיין מחושב. פתאום חותמים עשרות ראשי רשויות ערביים בעד ישי. מקרי? הצחקתם אותי. לא בדקתי, אבל אופתע אם יתברר שזה לא יצא מלשכת השר. נציב כבאות והצלה גם סינגר בלהט שוב ושוב על ישי. "הביא הכי הרבה כסף לכבאות". יוזמה של שמעון רומח? לא מאמין. יש גם שכל בקריאה של ישי לוועדת חקירה (מה הוא אשם שאזולאי מש"ס מתנגד…), בחיבוק שהוא מחבק את המבקר ובכלל, הוא משדר רוח לחימה ראויה לציון.

טעות אחת ישי עשה. הקישור בין ההתקפות עליו למוצאו. להגנתו ייאמר, שיותר משהוא אמר את זה, התקשורת לקחה את דבריו גשר אחד קדימה. במסיבת העיתונאים אתמול, כשהוא נשאל על זה, הוא התנסח מעולה. דיבר על הקשר בין עמדותיו בנושא עובדים זרים להתקפות עליו. יש בזה גם יותר מגרעין של אמת וזה פופולרי בקרב בוחריו. 

ובסוף בסוף, מצבו של ישי לא טוב. חצי מהציבור רוצה בהתפטרותו. הוא כבר לא ייחשב שר פנים מוצלח. איך זה מתיישב עם הקמפיין המוצלח שלו? מאוד מתיישב. לכל הספינים והקמפיינים יש השפעה מוגבלת. עשרה אחוזים לפה, עשרים אחוזים לשם. כש-42 אנשים נשרפים למוות ומבקר המדינה מטיל עליך, בצורה כזו או אחרת, אחריות, יש מעט מאוד ספינים שיעזרו לך.

הקמפיין המוצלח של ישי

9 בדצמבר 2010
 

מי היה מאמין שאלי ישי יעשה כזה קמפיין?

אין לי הרבה הערכה לתפקודו המיניסטריאלי של אלי ישי, או לתפקודו כפוליטיקאי. זה לא התחיל בשריפה. פעם אחר פעם הוא מציג עמדות שטחיות, פופוליסטיות וכמעט אף פעם הוא לא מטביע חותם על המשרדים שהוא עומד בראשם.

דווקא ההתמודדות שלו עם גל הצונמי כנגדו היא אולי הפעם הראשונה שאני ממש מתפעל ממנו ומתחיל להבין שלא סתם הוא הגיע לאן שהגיע. 

ישי ולשכתו (אני חושד שרועי לחמנוביץ, יועץ התקשורת שלו, עומד מאחורי רוב הקמפיין) קלטו מהר מאוד מה הולך לבוא עליהם. ביום חמישי בארבע אחה"צ, השריפה הפכה לאסון לאומי. תוך שעות איתרו בלשכת שר הפנים שורה של מסמכים, שמוכיחים לכאורה ששר הפנים התריע, הזהיר, פעל. כבר בבוקר שישי הם התחילו להפיץ אותם בין העיתונאים. לא כל המסמכים הוציאו את ישי טוב, מחלקם בצבצה האמת, שהוא פעל לאט ובחוסר נחישות, אבל זה עדיין היה צעד חכם. ראשית, עיתונאים, שמקבלים חומר, תמיד קצת קצת אסירי תודה. שנית, המסמכים גררו גם את שטייניץ, ברק ונתניהו לקלחת ואפילו את חלוץ וממשלת שרון (ביטלו את הכיבוי האווירי, למרות התנגדות ישי). שלישית, המסמכים ממילא היו נחשפים. אם כתב היה חופר ומוצא אותם, הוא היה מציג אותם כמסמך מעשן על אשמתו של שר הפנים. לשכת ישי לא היססה אפילו להוציא פרוטוקול של ישיבת ממשלה. דברי הדוברים הושחרו – הרי אסור לפרסם פרוטוקולים ורק דברי ישי המתריעים נשארו.

ביום שני ראיתי את ישי בשירותים בכנסת. הוא עשה את טעות אפללו (שהכפיש פעם את נתניהו בשירותים, רק כדי לגלות לתדהמתו שביבי יוצא מאחד התאים) ודיבר בטלפון בקול רם. "זה הושמע עכשיו ברדיו ת"א ורון קופמן השתכנע. זה היה מצוין". התקשרתי לקוף להבין ממה הוא השתכנע. הסתבר שלשכת שר הפנים שלחה גם לו מכתב בו ישי התריע וקופמן הקריא אותו בשידור.

הרבה פעמים ניסיתי להבין מי מייעץ לישי. יש לו איזה יועץ צרפתי שמגיע בבחירות, אבל באופן כללי לא מצאתי איזה מוח אסטרטגי מאחוריו. הפעם, זה נראה כמו קמפיין מחושב. פתאום חותמים עשרות ראשי רשויות ערביים בעד ישי. מקרי? הצחקתם אותי. לא בדקתי, אבל אופתע אם יתברר שזה לא יצא מלשכת השר. נציב כבאות והצלה גם סינגר בלהט שוב ושוב על ישי. "הביא הכי הרבה כסף לכבאות". יוזמה של שמעון רומח? לא מאמין. יש גם שכל בקריאה של ישי לוועדת חקירה (מה הוא אשם שאזולאי מש"ס מתנגד…), בחיבוק שהוא מחבק את המבקר ובכלל, הוא משדר רוח לחימה ראויה לציון.

טעות אחת ישי עשה. הקישור בין ההתקפות עליו למוצאו. להגנתו ייאמר, שיותר משהוא אמר את זה, התקשורת לקחה את דבריו גשר אחד קדימה. במסיבת העיתונאים אתמול, כשהוא נשאל על זה, הוא התנסח מעולה. דיבר על הקשר בין עמדותיו בנושא עובדים זרים להתקפות עליו. יש בזה גם יותר מגרעין של אמת וזה פופולרי בקרב בוחריו. 

ובסוף בסוף, מצבו של ישי לא טוב. חצי מהציבור רוצה בהתפטרותו. הוא כבר לא ייחשב שר פנים מוצלח. איך זה מתיישב עם הקמפיין המוצלח שלו? מאוד מתיישב. לכל הספינים והקמפיינים יש השפעה מוגבלת. עשרה אחוזים לפה, עשרים אחוזים לשם. כש-42 אנשים נשרפים למוות ומבקר המדינה מטיל עליך, בצורה כזו או אחרת, אחריות, יש מעט מאוד ספינים שיעזרו לך.

השריפה בכרמל – נכון/לא נכון

5 בדצמבר 2010
 

טענת נתניהו: מחדלי הכיבוי הקרקעי לא מעלים ולא מורידים לעניין השריפה בכרמל, כי מה שחשוב זה הכיבוי האווירי וכזה ממילא לא היה לנו.

תשובה: (כנראה) לא נכון

אם היה כיבוי קרקעי ברמה גבוהה, סביר שלא היה צורך בכיבוי אווירי בכלל. לא מדובר הרי בהוריקן או רעידת אדמה. זו שריפה קטנה, שהתחילה כמו מאות שריפות אחרות. העובדה שהתפתחה לשריפה הגדולה בתולדות המדינה קשורה, מן הסתם, למחסור בכבאים, לכבאיות המיושנות וכו'.

טענת נתניהו: אנחנו היחידים שעוד עשינו משהו כדי לשפר את מערך הכיבוי הכושל. נתנו תקציב של מאה מיליון.

תשובה: חצי נכון.

החליטו על מאה מיליון. בפועל ניתנו ארבעים מיליון. עוד 30 מיליון יינתנו בשנת התקציב הבאה, מותנה בכך שעל כל שקל שנותנת הממשלה, יינתן שקל על ידי רשויות מקומיות. בקיצור, לא מאה, אלא 70, לא עכשיו הכל, אלא חצי חצי ולא בטוח שהכל יהיה. תלוי בנכונות הרשויות.

חשוב יותר, נתניהו ידע על מצב הכיבוי כשנכנס לתפקידו. הוא לא עשה דבר. בספטמבר 09 הוא מקבל בקשה מאלי ישי לדיון דחוף במצב. לוקח לו ארבעה חודשים לכנס דיון. בדיון, בסוף דצמבר 09, הוא מקבל הסבר מפורט עד כמה שירותי הכיבוי במצב רע. מה הוא עושה? כמעט כלום. רק ביולי הוחלט לתת כסף. למה הוא לא שואל עד אז על כיבוי אווירי? רק באוגוסט הוא מפנה מכתב לנציבות הכיבוי בעניין. לא חוזרים אליו. מה הוא עושה? שוב, כלום. 

טענת נתניהו: זו לא בושה לבקש עזרה ממדינות אחרות. כך עושות גם מעצמות.

תשובה: די נכון.

זו ממש לא בושה. זה ממש בסדר. בכלל תפקודו של נתניהו בניהול המשבר היה טוב, אם כי הוא מאוד הגזים בהופעות התקשורתיות. ראש ממשלה פסיבי ומשותק, בלע פתאום חבילה שלמה של אקסטזי . מתי שאתה לא פותח טלוויזיה, נתניהו מספר לנו מה הוא עשה ומה אמר. הלו, "מחוברים" מחפשים עונה שנייה. תן מנוחה.

עם זאת, מה שמעצבן זה שלא נפל על ישראל איזה כוח טבע עצום, שמחייב עזרה. לא האיטי, לא רעידת אדמה בטורקיה ולא צונמי בתאילנד. כולה (כנראה) נרגילה שיצאה משליטה. 

וצריך להגיד עוד משהו – נתניהו אומר שאנחנו חיים בכפר גלובלי וככה זה עובד. מתמודדים ביחד וכו'.

וואלה. רק שיוון, טורקיה, בריטניה וצרפת לא רק עוזרות לכבות שריפות. יש להן גם מה להגיד על הקפאת הבנייה. יהיה קצת יותר קשה לזרוק אותם לאלף עזאזלים נוסח איווט ליברמן, אחרי שמתחננים לעזרתם. 

השריפה בכרמל – נכון/לא נכון

5 בדצמבר 2010
 

טענת נתניהו: מחדלי הכיבוי הקרקעי לא מעלים ולא מורידים לעניין השריפה בכרמל, כי מה שחשוב זה הכיבוי האווירי וכזה ממילא לא היה לנו.

תשובה: (כנראה) לא נכון

אם היה כיבוי קרקעי ברמה גבוהה, סביר שלא היה צורך בכיבוי אווירי בכלל. לא מדובר הרי בהוריקן או רעידת אדמה. זו שריפה קטנה, שהתחילה כמו מאות שריפות אחרות. העובדה שהתפתחה לשריפה הגדולה בתולדות המדינה קשורה, מן הסתם, למחסור בכבאים, לכבאיות המיושנות וכו'.

טענת נתניהו: אנחנו היחידים שעוד עשינו משהו כדי לשפר את מערך הכיבוי הכושל. נתנו תקציב של מאה מיליון.

תשובה: חצי נכון.

החליטו על מאה מיליון. בפועל ניתנו ארבעים מיליון. עוד 30 מיליון יינתנו בשנת התקציב הבאה, מותנה בכך שעל כל שקל שנותנת הממשלה, יינתן שקל על ידי רשויות מקומיות. בקיצור, לא מאה, אלא 70, לא עכשיו הכל, אלא חצי חצי ולא בטוח שהכל יהיה. תלוי בנכונות הרשויות.

חשוב יותר, נתניהו ידע על מצב הכיבוי כשנכנס לתפקידו. הוא לא עשה דבר. בספטמבר 09 הוא מקבל בקשה מאלי ישי לדיון דחוף במצב. לוקח לו ארבעה חודשים לכנס דיון. בדיון, בסוף דצמבר 09, הוא מקבל הסבר מפורט עד כמה שירותי הכיבוי במצב רע. מה הוא עושה? כמעט כלום. רק ביולי הוחלט לתת כסף. למה הוא לא שואל עד אז על כיבוי אווירי? רק באוגוסט הוא מפנה מכתב לנציבות הכיבוי בעניין. לא חוזרים אליו. מה הוא עושה? שוב, כלום. 

טענת נתניהו: זו לא בושה לבקש עזרה ממדינות אחרות. כך עושות גם מעצמות.

תשובה: די נכון.

זו ממש לא בושה. זה ממש בסדר. בכלל תפקודו של נתניהו בניהול המשבר היה טוב, אם כי הוא מאוד הגזים בהופעות התקשורתיות. ראש ממשלה פסיבי ומשותק, בלע פתאום חבילה שלמה של אקסטזי . מתי שאתה לא פותח טלוויזיה, נתניהו מספר לנו מה הוא עשה ומה אמר. הלו, "מחוברים" מחפשים עונה שנייה. תן מנוחה.

עם זאת, מה שמעצבן זה שלא נפל על ישראל איזה כוח טבע עצום, שמחייב עזרה. לא האיטי, לא רעידת אדמה בטורקיה ולא צונמי בתאילנד. כולה (כנראה) נרגילה שיצאה משליטה. 

וצריך להגיד עוד משהו – נתניהו אומר שאנחנו חיים בכפר גלובלי וככה זה עובד. מתמודדים ביחד וכו'.

וואלה. רק שיוון, טורקיה, בריטניה וצרפת לא רק עוזרות לכבות שריפות. יש להן גם מה להגיד על הקפאת הבנייה. יהיה קצת יותר קשה לזרוק אותם לאלף עזאזלים נוסח איווט ליברמן, אחרי שמתחננים לעזרתם. 

אז ככה (זה) לא ייראה – המו"מ בין נתניהו ואבו מאזן

24 בנובמבר 2010
 

ואז זה יקרה. אחרי משיכות זמן, התרגילים, המיזמוזים, העיסקאות, האיומים, סוף סוף אבו מאזן ונתניהו ייכנסו לחדר, לנהל מו"מ היסטורי על קו הגבול בין ישראל לפלשתין.

אבו מאזן: אדוני ראש הממשלה. כמו שאתה יודע, הגשנו מפה של קו הגבול לאולמרט. הגבול יהיה כמעט זהה לקו של 67. אתם תוכלו לספח 1.9 אחוזים של התנחלויות ולפצות אותנו בשטח זהה בתחומי ישראל. זו עמדתנו. ברורה וחדה. מה עמדתך?

נתניהו: רגע, רגע. אמרנו כבר שאנחנו לא מחוייבים למו"מ, שניהלתם בתקופת אולמרט. אני מעוניין, ראשית, לדעת מהם סידורי הבטחון בשטחים. לפי סידורי הבטחון, אני אוכל להגיד לך איפה עובר הגבול.

אבו מאזן – בוא נניח, סתם לצורך הדיון, שכל דרישותיך התמלאו. הכל. אז איפה עובר קו הגבול?

נתניהו – אתה תהיה מוכן לנוכחות ישראלית צבאית בבקעת הירדן למשך עשרות שנים? תהיה מוכן לאפשר לנו תחנות התרעה בתוך פלשתין וזכות כניסה חמה במקרה של פיגוע? תהיה מוכן לאפשר נוכחות ישראלית במעברי הגבול של פלשתין, כדי למנוע הברחות נשק?

אבו מאזן – לצורך הדיון, נאמר שאני מוכן לכל. איפה קו הגבול?

נתניהו – אהההה…אני לא מוכן ל"נניח ש". רוצה לדעת למה אתה מוכן.

אבו מאזן – מר נתניהו, אל תתחמק. איפה קו הגבול?

נתניהו – אני אחזור אליך

נתניהו הוא חובב סימולציות ידוע. ככה הוא מתכונן לראיונות. אולי הוא עשה גם סימולציה של המו"מ הזה. אולי בגלל זה, הוא קצת מתקשה להגיע לחדר המו"מ.  

אז ככה (זה) לא ייראה – המו"מ בין נתניהו ואבו מאזן

24 בנובמבר 2010
 

ואז זה יקרה. אחרי משיכות זמן, התרגילים, המיזמוזים, העיסקאות, האיומים, סוף סוף אבו מאזן ונתניהו ייכנסו לחדר, לנהל מו"מ היסטורי על קו הגבול בין ישראל לפלשתין.

אבו מאזן: אדוני ראש הממשלה. כמו שאתה יודע, הגשנו מפה של קו הגבול לאולמרט. הגבול יהיה כמעט זהה לקו של 67. אתם תוכלו לספח 1.9 אחוזים של התנחלויות ולפצות אותנו בשטח זהה בתחומי ישראל. זו עמדתנו. ברורה וחדה. מה עמדתך?

נתניהו: רגע, רגע. אמרנו כבר שאנחנו לא מחוייבים למו"מ, שניהלתם בתקופת אולמרט. אני מעוניין, ראשית, לדעת מהם סידורי הבטחון בשטחים. לפי סידורי הבטחון, אני אוכל להגיד לך איפה עובר הגבול.

אבו מאזן – בוא נניח, סתם לצורך הדיון, שכל דרישותיך התמלאו. הכל. אז איפה עובר קו הגבול?

נתניהו – אתה תהיה מוכן לנוכחות ישראלית צבאית בבקעת הירדן למשך עשרות שנים? תהיה מוכן לאפשר לנו תחנות התרעה בתוך פלשתין וזכות כניסה חמה במקרה של פיגוע? תהיה מוכן לאפשר נוכחות ישראלית במעברי הגבול של פלשתין, כדי למנוע הברחות נשק?

אבו מאזן – לצורך הדיון, נאמר שאני מוכן לכל. איפה קו הגבול?

נתניהו – אהההה…אני לא מוכן ל"נניח ש". רוצה לדעת למה אתה מוכן.

אבו מאזן – מר נתניהו, אל תתחמק. איפה קו הגבול?

נתניהו – אני אחזור אליך

נתניהו הוא חובב סימולציות ידוע. ככה הוא מתכונן לראיונות. אולי הוא עשה גם סימולציה של המו"מ הזה. אולי בגלל זה, הוא קצת מתקשה להגיע לחדר המו"מ.  

התחזוקה הפוליטית של נתניהו

22 בנובמבר 2010
 

אתמול כינס נתניהו את חברי הכנסת של הליכוד לעדכן אותם על המגעים המדיניים. תחזוקה פוליטית זה דבר קריטי. אולמרט ושרון היו מצוינים בזה. לעשות מסאז' לאגו של כל האנשים סביבם, עוזרים, ח"כים, שרים ואנשי תקשורת. לפצות ביחס חם, על פער בעמדות, או על מחירים פוליטיים. יחס חם זה המחיר הכי נמוך שראש ממשלה יכול לשלם ולא פעם, יותר אפקטיבי ממינוי, או כל דבר אחר.

הנה איך שנתניהו עשה את זה אתמול.

הוא כינס את הישיבה באיחור רב, לא אמר שם דבר שחברי הכנסת לא קראו בעיתונים. כשהוא נכנס הוא אמר: "איפה כל היריבים שלי? אמרו שיש לי הרבה יריבים", אחר כך המשיך עם "אתם ביקשתם את הפגישה הזאת" ו"תשאירו את הטלפונים בחוץ… אתם גם לא חייבים לרשום".

התחושה הברורה שקרנה ממנו הייתה – אני עושה את הפגישה כדי לסמן וי. אין לי שום צורך להיפגש איתכם. אתם ביקשתם. מי אתם בכלל שתהיו יריבים שלי, אתם רק עסוקים בהדלפות, אל תרשמו ואל תסמסו.

בפגישה עצמה נמשך הקו המתנשא. הוא לא ממש ענה לשאלות. אמר ש"אתם יכולים להבין לבד", עקץ את חוטובלי, דאג להעביר להם חזק את המסר שאתם מדברים, אבל אני צריך להחליט ובקיצור, הוציא אותם עם טלטול לאגו, לא מסאז'. וזה כשמדובר בסיעה די צייתנית, בהחלטה לא כזו דרמטית וכשהוא לא נזקק לקולותיהם (הקבינט יכריע). כשהוא יזדקק לקולותיהם, בהחלטות דרמטיות, שלא יתפלא אם הם לא יהיו שם.

ועוד הערה על הפגישה אתמול – נתניהו אמר שהוא כלל לא שינה את עמדותיו. שכבר ב-94', בנאום בבנייני האומה, הוא אמר שאין לנו רצון לשלוט בפלשתינים ואינו רוצה אותם, לא כאזרחים (מדינה דו לאומית) ולא כנתינים. איזו דרך מדהימה יש לפוליטיקאים ליישב את הדיסוננסים שלהם. שרון, אחרי שהודיע על נסיגה מעזה, טען שבכלל לא שינה את עמדותיו, שכבר ב-88' בהתייעצות שרים אצל שמיר, הוא קרא לנסיגה מעזה. וואלה.

כמו ששרון טאטא הצידה עשרות שנים של עמדותיו, לטובת התבטאות אחת לא ברורה, גם נתניהו הצליח לשכוח עשרות שנים של התנגדות למדינה פלשתינית, נאומים נלהבים נגד הקפאה בשטחים וכו' לטובת איזה נאום ב-94', שאף אחד לא זוכר. 

התחזוקה הפוליטית של נתניהו

22 בנובמבר 2010
 

אתמול כינס נתניהו את חברי הכנסת של הליכוד לעדכן אותם על המגעים המדיניים. תחזוקה פוליטית זה דבר קריטי. אולמרט ושרון היו מצוינים בזה. לעשות מסאז' לאגו של כל האנשים סביבם, עוזרים, ח"כים, שרים ואנשי תקשורת. לפצות ביחס חם, על פער בעמדות, או על מחירים פוליטיים. יחס חם זה המחיר הכי נמוך שראש ממשלה יכול לשלם ולא פעם, יותר אפקטיבי ממינוי, או כל דבר אחר.

הנה איך שנתניהו עשה את זה אתמול.

הוא כינס את הישיבה באיחור רב, לא אמר שם דבר שחברי הכנסת לא קראו בעיתונים. כשהוא נכנס הוא אמר: "איפה כל היריבים שלי? אמרו שיש לי הרבה יריבים", אחר כך המשיך עם "אתם ביקשתם את הפגישה הזאת" ו"תשאירו את הטלפונים בחוץ… אתם גם לא חייבים לרשום".

התחושה הברורה שקרנה ממנו הייתה – אני עושה את הפגישה כדי לסמן וי. אין לי שום צורך להיפגש איתכם. אתם ביקשתם. מי אתם בכלל שתהיו יריבים שלי, אתם רק עסוקים בהדלפות, אל תרשמו ואל תסמסו.

בפגישה עצמה נמשך הקו המתנשא. הוא לא ממש ענה לשאלות. אמר ש"אתם יכולים להבין לבד", עקץ את חוטובלי, דאג להעביר להם חזק את המסר שאתם מדברים, אבל אני צריך להחליט ובקיצור, הוציא אותם עם טלטול לאגו, לא מסאז'. וזה כשמדובר בסיעה די צייתנית, בהחלטה לא כזו דרמטית וכשהוא לא נזקק לקולותיהם (הקבינט יכריע). כשהוא יזדקק לקולותיהם, בהחלטות דרמטיות, שלא יתפלא אם הם לא יהיו שם.

ועוד הערה על הפגישה אתמול – נתניהו אמר שהוא כלל לא שינה את עמדותיו. שכבר ב-94', בנאום בבנייני האומה, הוא אמר שאין לנו רצון לשלוט בפלשתינים ואינו רוצה אותם, לא כאזרחים (מדינה דו לאומית) ולא כנתינים. איזו דרך מדהימה יש לפוליטיקאים ליישב את הדיסוננסים שלהם. שרון, אחרי שהודיע על נסיגה מעזה, טען שבכלל לא שינה את עמדותיו, שכבר ב-88' בהתייעצות שרים אצל שמיר, הוא קרא לנסיגה מעזה. וואלה.

כמו ששרון טאטא הצידה עשרות שנים של עמדותיו, לטובת התבטאות אחת לא ברורה, גם נתניהו הצליח לשכוח עשרות שנים של התנגדות למדינה פלשתינית, נאומים נלהבים נגד הקפאה בשטחים וכו' לטובת איזה נאום ב-94', שאף אחד לא זוכר. 

איך זה תמיד מסתבך לו לנתניהו?

18 בנובמבר 2010
 

ככה עושים את זה נכון – מנהלים מו"מ עם האמריקנים, מבינים מהם מה גבולות הגיזרה, הרי ברור שהם לא יכתבו שאפשר לבנות במזרח ירושלים. תוך כדי המו"מ הזה, עושים שיחות שקטות עם השרים, במטרה לגבש רוב. שומעים אותם, נותנים להם תחושה שמתייעצים איתם, סוגרים איתם, סוגרים עם האמריקנים ואז מגיע השלב הקריטי. המעבר מחקירה סמויה לחקירה גלויה, ממו"מ חשאי למשפט הציבור. בדרך כלל, ידלפו פרטים בשלב של המו"מ החשאי והם ירגילו את דעת הקהל למה שהולך לבוא. 

המעבר ל'חקירה גלויה' צריך להיות מהיר וחד. מציגים לממשלה, נותנים לכולם להוציא קיטור, מביימים שיח ציבורי, כינוס מהיר של הקבינט, נותנים לשרים לריב, דיון מרתוני לתוך הלילה, כותרות על עימותים קשים וקרע בין ההוא להוא ובבוקר, יש רוב, נגמר, הצהרה קטנה לתקשורת ועוברים הלאה. ככה עושים את זה נכון. זה לא קל. אני לא טוען שזה חדש לנתניהו, או חדש למישהו. זו תורת לחימה, שנוסתה מיליון פעם והיא עובדת.

וככה עשה זאת נתניהו – את כל השלב המוקדם, החשאי, הוא עשה, לכאורה, באופן סביר. לאט מדי, מגומגם, ספג קצת גינויים בדרך, אבל השלים את המלאכה. הוא הצליח בחוכמה להדביק את ההישג של קבלת מטוסים אמריקניים (שנולד ללא קשר לעיסקה הזאת, אלא כחלק מתפיסה כוללת של הממשל על הצורך לחזק את ישראל בטחונית, כדי שתהיה מוכנה לפשרות מדיניות) לעיסקת ההקפאה וקיבל עוד כל מיני מילים, שאפשר לשווק כהישגים. במקביל, הוא סגר עם ש"ס, גדעון סער ושטייניץ, וידא שיש לו רוב בקבינט והיה במרחק נגיעה מהשקה חלקה ומוצלחת. ואז הכל השתבש. למה? לא תאמינו. 

דן שפירו, אני חוזר, דן שפירו יועץ אמריקני צעיר של הממשל, תדרך ראשי ארגונים יהודיים. התדרוך ובו ההצעה האמריקנית, דלף, כמובן, לתקשורת. נתניהו לקח את זה קשה. במו"מ הקודם הם גם עשו לי את זה. דניס רוס תדרך יהודים והכל נפל לי על הראש. לא אתן להם לעשות לי את זה עוד פעם. חייבים לצאת מהר ולספר כמה הרבה קיבלנו מהאמריקנים, לפני שדעת הקהל פונה נגדנו.

התוצאה – נתניהו רץ ופירט את ההצעה האמריקנית לכאורה לשרי הממשלה ולכתבים. הוא הודיע בפירוש שהנייר האמריקני יאפשר בנייה בירושלים. מאיפה זה בא? אלוהים יודע. תוך שעות, התחיל הלחץ הציבורי. צפוי. נתניהו היה אמור לכנס את הקבינט בשני בבוקר ולסגור סיפור, אבל פתאום הוא הבין שהנייר שהבטיח, לא מספק את הסחורה. איזה סיוט. עכשיו הוא שוב נאלץ להתרוצץ, להזיע, להבטיח, לתמרן, הכל כדי מהר מהר לסגור סיפור, לפני שהכל מתרסק לו. בדרך הוא עיצבן את תומכיו, שטייניץ וסער, הרגיז את ש"ס, נקלע לעימות עם רוב סיעתו, ספג ביקורת פומבית מבגין ויעלון וכל זה, עוד לפני שהוא בכלל אישר את ההקפאה.

אוטוטו זה אמור סוף סוף לקרות. עוד שלושה חודשי הקפאה ייצאו לדרך. ואז מה? עם כל הכבוד לפרטי הפרטים של הניהול המיקרו הפוליטי הזה, מה עם התמונה הגדולה? העניין הוא שנתניהו לא חושב ככה. זו לא ביקורת. זו עובדה. אולי זו גם ביקורת. נתניהו סוגר עכשיו על פלסתר לבעיה הנוכחית ועל הבעיה שמאחורי הדלת, הוא מניח שיתמודד, כשתגיע. כשזה הלך הרוח, הבעיה באמת תגיע והיא תבוא בעוצמה גדולה יותר. ייגמרו שלושת חודשי ההקפאה, לא יהיה סיכום על גבולות, הפלשתינאים לא ירצו להמשיך, נתניהו יגיד שאי אפשר לצפות שעימות של מאה ועשרים שנה יסתיים בשלושה חודשים והאמריקנים, כרגיל, יתרוצצו כמו משוגעים. בלגאן. 

איך זה תמיד מסתבך לו לנתניהו?

18 בנובמבר 2010
 

ככה עושים את זה נכון – מנהלים מו"מ עם האמריקנים, מבינים מהם מה גבולות הגיזרה, הרי ברור שהם לא יכתבו שאפשר לבנות במזרח ירושלים. תוך כדי המו"מ הזה, עושים שיחות שקטות עם השרים, במטרה לגבש רוב. שומעים אותם, נותנים להם תחושה שמתייעצים איתם, סוגרים איתם, סוגרים עם האמריקנים ואז מגיע השלב הקריטי. המעבר מחקירה סמויה לחקירה גלויה, ממו"מ חשאי למשפט הציבור. בדרך כלל, ידלפו פרטים בשלב של המו"מ החשאי והם ירגילו את דעת הקהל למה שהולך לבוא. 

המעבר ל'חקירה גלויה' צריך להיות מהיר וחד. מציגים לממשלה, נותנים לכולם להוציא קיטור, מביימים שיח ציבורי, כינוס מהיר של הקבינט, נותנים לשרים לריב, דיון מרתוני לתוך הלילה, כותרות על עימותים קשים וקרע בין ההוא להוא ובבוקר, יש רוב, נגמר, הצהרה קטנה לתקשורת ועוברים הלאה. ככה עושים את זה נכון. זה לא קל. אני לא טוען שזה חדש לנתניהו, או חדש למישהו. זו תורת לחימה, שנוסתה מיליון פעם והיא עובדת.

וככה עשה זאת נתניהו – את כל השלב המוקדם, החשאי, הוא עשה, לכאורה, באופן סביר. לאט מדי, מגומגם, ספג קצת גינויים בדרך, אבל השלים את המלאכה. הוא הצליח בחוכמה להדביק את ההישג של קבלת מטוסים אמריקניים (שנולד ללא קשר לעיסקה הזאת, אלא כחלק מתפיסה כוללת של הממשל על הצורך לחזק את ישראל בטחונית, כדי שתהיה מוכנה לפשרות מדיניות) לעיסקת ההקפאה וקיבל עוד כל מיני מילים, שאפשר לשווק כהישגים. במקביל, הוא סגר עם ש"ס, גדעון סער ושטייניץ, וידא שיש לו רוב בקבינט והיה במרחק נגיעה מהשקה חלקה ומוצלחת. ואז הכל השתבש. למה? לא תאמינו. 

דן שפירו, אני חוזר, דן שפירו יועץ אמריקני צעיר של הממשל, תדרך ראשי ארגונים יהודיים. התדרוך ובו ההצעה האמריקנית, דלף, כמובן, לתקשורת. נתניהו לקח את זה קשה. במו"מ הקודם הם גם עשו לי את זה. דניס רוס תדרך יהודים והכל נפל לי על הראש. לא אתן להם לעשות לי את זה עוד פעם. חייבים לצאת מהר ולספר כמה הרבה קיבלנו מהאמריקנים, לפני שדעת הקהל פונה נגדנו.

התוצאה – נתניהו רץ ופירט את ההצעה האמריקנית לכאורה לשרי הממשלה ולכתבים. הוא הודיע בפירוש שהנייר האמריקני יאפשר בנייה בירושלים. מאיפה זה בא? אלוהים יודע. תוך שעות, התחיל הלחץ הציבורי. צפוי. נתניהו היה אמור לכנס את הקבינט בשני בבוקר ולסגור סיפור, אבל פתאום הוא הבין שהנייר שהבטיח, לא מספק את הסחורה. איזה סיוט. עכשיו הוא שוב נאלץ להתרוצץ, להזיע, להבטיח, לתמרן, הכל כדי מהר מהר לסגור סיפור, לפני שהכל מתרסק לו. בדרך הוא עיצבן את תומכיו, שטייניץ וסער, הרגיז את ש"ס, נקלע לעימות עם רוב סיעתו, ספג ביקורת פומבית מבגין ויעלון וכל זה, עוד לפני שהוא בכלל אישר את ההקפאה.

אוטוטו זה אמור סוף סוף לקרות. עוד שלושה חודשי הקפאה ייצאו לדרך. ואז מה? עם כל הכבוד לפרטי הפרטים של הניהול המיקרו הפוליטי הזה, מה עם התמונה הגדולה? העניין הוא שנתניהו לא חושב ככה. זו לא ביקורת. זו עובדה. אולי זו גם ביקורת. נתניהו סוגר עכשיו על פלסתר לבעיה הנוכחית ועל הבעיה שמאחורי הדלת, הוא מניח שיתמודד, כשתגיע. כשזה הלך הרוח, הבעיה באמת תגיע והיא תבוא בעוצמה גדולה יותר. ייגמרו שלושת חודשי ההקפאה, לא יהיה סיכום על גבולות, הפלשתינאים לא ירצו להמשיך, נתניהו יגיד שאי אפשר לצפות שעימות של מאה ועשרים שנה יסתיים בשלושה חודשים והאמריקנים, כרגיל, יתרוצצו כמו משוגעים. בלגאן.