ארכיון: רביב דרוקר

סלוצקי, הרנטגן וחוב הארנונה

4 בינואר 2011
 

ביום שישי התראיין המפיק חיים סלוצקי ל"ידיעות אחרונות". הכתבה נפתחה בסיפור של סלוצקי, שמתאר את פועלו. לפי הסיפור, יום אחד העביר לו הרנטגן פנייה של תוכנית "המקור" בה נטען, בין השאר, שלרנטגן יש חוב ארנונה לעיריית נתיבות. סלוצקי, לדבריו, הצליח לארגן אישור מהעירייה שאין חוב והוריד אותנו מהסיפור. מפיק או לא מפיק.

ההיכרות שלי עם מר סלוצקי היא שטחית, עד בלתי קיימת. אני לא רוצה להוציא מסקנות גדולות מהסיפור הצבעוני שהוא סיפר, אבל אין שום קשר בינו לבין המציאות.

בתחקיר של מיקי רוזנטל ושלי ב"מקור" אכן דובר על חוב ארנונה גדול של רנטגן לעיריית נתיבות, אלא שסלוצקי לא הוכיח שאין חוב ולא הוריד אותנו מהסיפור. הנה לינק לכתבה http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=678547

בדקה ה – 24 של הכתבה מסופר על חוב ארנונה של 92 אלף שקלים לעיריית נתיבות.

המראיין של סלוצקי, אז שכניק, פנה למיקי לבדוק את הסיפור. מיקי, משיקוליו, לא הגיב. האמת, שלא נדרשה שום תגובה. צפייה פשוטה בכתבה הייתה מגלה שהסיפור פורסם גם פורסם.

אבל סלוצקי כן היה מעורב בסיפור הזה בדרך אחרת. הוא פנה לערוץ 10 והציע הצעה שאי אפשר לסרב לה. אני אפיק לכם סרט על הרנטגן בהשתתפותו. נכון, אני מקורב אליו, אבל זה יהיה סרט ראוי. ערוץ 10 בהחלט היה מעוניין ברעיון, רק שסלוצקי ליווה את הצעתו בתנאי קטן. בתנאי שתגנזו את התחקיר של "המקור" על הרנטגן. לתנאי הזה ערוץ 10 אמר, כמובן, שאין על מה לדבר.  התחקיר שודר כפי שהוא בלי התערבות, בלי סלוצקי ובלי נעליים.

סלוצקי, הרנטגן וחוב הארנונה

4 בינואר 2011
 

ביום שישי התראיין המפיק חיים סלוצקי ל"ידיעות אחרונות". הכתבה נפתחה בסיפור של סלוצקי, שמתאר את פועלו. לפי הסיפור, יום אחד העביר לו הרנטגן פנייה של תוכנית "המקור" בה נטען, בין השאר, שלרנטגן יש חוב ארנונה לעיריית נתיבות. סלוצקי, לדבריו, הצליח לארגן אישור מהעירייה שאין חוב והוריד אותנו מהסיפור. מפיק או לא מפיק.

ההיכרות שלי עם מר סלוצקי היא שטחית, עד בלתי קיימת. אני לא רוצה להוציא מסקנות גדולות מהסיפור הצבעוני שהוא סיפר, אבל אין שום קשר בינו לבין המציאות.

בתחקיר של מיקי רוזנטל ושלי ב"מקור" אכן דובר על חוב ארנונה גדול של רנטגן לעיריית נתיבות, אלא שסלוצקי לא הוכיח שאין חוב ולא הוריד אותנו מהסיפור. הנה לינק לכתבה http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=678547

בדקה ה – 24 של הכתבה מסופר על חוב ארנונה של 92 אלף שקלים לעיריית נתיבות.

המראיין של סלוצקי, אז שכניק, פנה למיקי לבדוק את הסיפור. מיקי, משיקוליו, לא הגיב. האמת, שלא נדרשה שום תגובה. צפייה פשוטה בכתבה הייתה מגלה שהסיפור פורסם גם פורסם.

אבל סלוצקי כן היה מעורב בסיפור הזה בדרך אחרת. הוא פנה לערוץ 10 והציע הצעה שאי אפשר לסרב לה. אני אפיק לכם סרט על הרנטגן בהשתתפותו. נכון, אני מקורב אליו, אבל זה יהיה סרט ראוי. ערוץ 10 בהחלט היה מעוניין ברעיון, רק שסלוצקי ליווה את הצעתו בתנאי קטן. בתנאי שתגנזו את התחקיר של "המקור" על הרנטגן. לתנאי הזה ערוץ 10 אמר, כמובן, שאין על מה לדבר.  התחקיר שודר כפי שהוא בלי התערבות, בלי סלוצקי ובלי נעליים.

דו"ח המבקר על בית הנשיא, או הלשכה הנכלולית מכולן

3 בינואר 2011
 

כבר כמעט התרגלנו שבתום אירוע גדול, נעשה טקס וידוא הריגה על ידי מבקר המדינה. אחרי השריפה, מפרסם המבקר את הדו"ח מהמגירה על אלי ישי. עכשיו יוצא הדו"ח על בית הנשיא, שכבר מתגלגל שנתיים. יותר משנתיים, האמת. המבקר, שדוגל ב"ביקורת בזמן אמת" מתמהמה עם דו"ח פשוט על בית הנשיא במשך יותר משנתיים. מדהים.

באופן טבעי, התקשורת מתמקדת בקצב. יכול להיות שאנשי פרס יזמו את הפרסום בעיתוי הזה? טוב, אני מגזים, אבל בכל זאת הסיפור של הדו"ח, בעיניי, הוא יותר פרס.

אני רוצה להסביר: המבקר הזה החליט להתמודד באומץ על מה שמבקרים אחרים לא עשו – בית הנשיא. הוא גילה שבית הנשיא מתנהג כאילו הוא ממלכה פרטית, מנותקת מכללי שירות המדינה. עובדים מתקבלים בלי מכרז, יועצים חיצוניים, שאסורים בשירות המדינה, יועצים בהתנדבות, שגם הם אסורים, מקורבים הופכים לעובדים קבועים וכו'. זה היה אצל קצב, אבל המשיך אצל פרס, במין רציפות שלטונית מרגיזה. למעשה, אנשי פרס אפילו נתנו הטבות מפליגות לשניים מאנשי קצב, שהיו מעורבים בחקירתו ולכן נעדרו מעבודה ימים ארוכים.

מה הכי מרגיז? אנחנו פרסמנו ב"מקור" תחקיר לפני 4 חודשים בנושא ופירטנו את כל הליקויים הללו. אמרה לנו אז מנכ"לית בית הנשיא, אפרת דובדבני – אנחנו מתקנים הכל (כמו שהיא אמרה למבקר). כך ,למשל, היא אמרה שתוך חודש, מקסימום חודשיים יהיה סוף סוף לבית הנשיא מבקר פנים, כמו שיש בכל משרד ממשלתי ואין שם 4.5 שנים (3.5 מתוכן פרס נשיא). אז יש מבקר פנים? ממש לא. היום אמרה לי הדוברת שאוטוטו יהיה מבקר פנים.

עכשיו שימו לב לסיפור הבא. בית הנשיא של פרס מינה ללא מכרז יועצת משפטית. אומרים שהיא אפילו טובה. אמר המבקר – רגע, מה עם המכרז? איך ניתן לאכוף חוק כשהיועצת המשפטית מתמנה שלא על פי החוק? אמרו אנשי פרס – בטח, חוק זה חוק והודיעו שיצא מכרז ביוני 2010. מאז המכרז מתנהל. 7 חודשים. נשיא ארה"ב נבחר בתהליך מהיר יותר. אני עובד מול הרבה לשכות. לשכת פרס, לדורותיה, היא תמיד המתוחכמת והנכלולית מכולם. הם מבצעים תרגילים שבאף פרק של "כן, ראש הממשלה", לא חשבו עליהם. 7 חודשי מכרז. בינתיים, היועצת המשפטית שהם בחרו מכהנת. מחכה שיסתיים המכרז. היום אמרה לי הדוברת ש"המכרז בעיצומו. היו 60 מועמדים, אז זה לוקח הרבה זמן. בינתיים ניפינו 37, נשארו 23". בקצב הזה יש עוד לפחות 4 חודשים למכרז הזה. לפחות. איזה גאונים. עברה חצי שעה. הדוברת התקשרה. בדקנו עם מנהלת אגף מכרזים בנציבות שירות המדינה, גבי אשכנזי (זו לא בדיחה) והיא אמרה שמכרז ממוצע בשירות המדינה אורך חצי שנה עד שנה. זה לא רק אצלנו. אתה יכול לדבר איתה. היא אמרה שתשמח. התקשרתי לדובר הנציבות (כן, זה טרחני, אבל מלמד לא מעט על הדרך בה מתנהלת לשכת הנשיא בכל דבר). הפניתי שאלה. הוא חזר אליי. אמר שעושים עליך קומבינה, שגברת אשכנזי אמרה שלמנהלת משאבי אנוש בבית הנשיא, שהתקשרה לפתע, שמכרז ממוצע אורך 89 יום. שלושה חודשים. לא שישה ולא שנה. מנסים לעבוד על העיתונאי. סימסתי לדוברת בית הנשיא שלא תנסה לעבוד עליי. היא התקשרה כועסת. אמרתי לך שהיא אמרה שעד שהיא נכנסה לתפקידה זה היה כה והיא קיצרה את זה וככה וככה.

ולבסוף, לפני כשנתיים – שנתיים וחצי פרסמנו תחקיר על ועידת הנשיא, שהיא למעשה אירוע ממלכתי שפרס הפריט אותו, מגייס תרומות אליו ומקורביו מועסקים בו. אנשי פרס מסרו אז בתגובה שהנתונים שלנו מבוססים על טיוטות ראשוניות ולא מדוייקות של ההכנות לועידה. עוד מעט נפרסם באופן מסודר ושקוף את כל הנתונים האמיתיים, הם אמרו. אז הם פרסמו? אל תצחיקו אותי.

דו"ח המבקר על בית הנשיא, או הלשכה הנכלולית מכולן

3 בינואר 2011
 

כבר כמעט התרגלנו שבתום אירוע גדול, נעשה טקס וידוא הריגה על ידי מבקר המדינה. אחרי השריפה, מפרסם המבקר את הדו"ח מהמגירה על אלי ישי. עכשיו יוצא הדו"ח על בית הנשיא, שכבר מתגלגל שנתיים. יותר משנתיים, האמת. המבקר, שדוגל ב"ביקורת בזמן אמת" מתמהמה עם דו"ח פשוט על בית הנשיא במשך יותר משנתיים. מדהים.

באופן טבעי, התקשורת מתמקדת בקצב. יכול להיות שאנשי פרס יזמו את הפרסום בעיתוי הזה? טוב, אני מגזים, אבל בכל זאת הסיפור של הדו"ח, בעיניי, הוא יותר פרס.

אני רוצה להסביר: המבקר הזה החליט להתמודד באומץ על מה שמבקרים אחרים לא עשו – בית הנשיא. הוא גילה שבית הנשיא מתנהג כאילו הוא ממלכה פרטית, מנותקת מכללי שירות המדינה. עובדים מתקבלים בלי מכרז, יועצים חיצוניים, שאסורים בשירות המדינה, יועצים בהתנדבות, שגם הם אסורים, מקורבים הופכים לעובדים קבועים וכו'. זה היה אצל קצב, אבל המשיך אצל פרס, במין רציפות שלטונית מרגיזה. למעשה, אנשי פרס אפילו נתנו הטבות מפליגות לשניים מאנשי קצב, שהיו מעורבים בחקירתו ולכן נעדרו מעבודה ימים ארוכים.

מה הכי מרגיז? אנחנו פרסמנו ב"מקור" תחקיר לפני 4 חודשים בנושא ופירטנו את כל הליקויים הללו. אמרה לנו אז מנכ"לית בית הנשיא, אפרת דובדבני – אנחנו מתקנים הכל (כמו שהיא אמרה למבקר). כך ,למשל, היא אמרה שתוך חודש, מקסימום חודשיים יהיה סוף סוף לבית הנשיא מבקר פנים, כמו שיש בכל משרד ממשלתי ואין שם 4.5 שנים (3.5 מתוכן פרס נשיא). אז יש מבקר פנים? ממש לא. היום אמרה לי הדוברת שאוטוטו יהיה מבקר פנים.

עכשיו שימו לב לסיפור הבא. בית הנשיא של פרס מינה ללא מכרז יועצת משפטית. אומרים שהיא אפילו טובה. אמר המבקר – רגע, מה עם המכרז? איך ניתן לאכוף חוק כשהיועצת המשפטית מתמנה שלא על פי החוק? אמרו אנשי פרס – בטח, חוק זה חוק והודיעו שיצא מכרז ביוני 2010. מאז המכרז מתנהל. 7 חודשים. נשיא ארה"ב נבחר בתהליך מהיר יותר. אני עובד מול הרבה לשכות. לשכת פרס, לדורותיה, היא תמיד המתוחכמת והנכלולית מכולם. הם מבצעים תרגילים שבאף פרק של "כן, ראש הממשלה", לא חשבו עליהם. 7 חודשי מכרז. בינתיים, היועצת המשפטית שהם בחרו מכהנת. מחכה שיסתיים המכרז. היום אמרה לי הדוברת ש"המכרז בעיצומו. היו 60 מועמדים, אז זה לוקח הרבה זמן. בינתיים ניפינו 37, נשארו 23". בקצב הזה יש עוד לפחות 4 חודשים למכרז הזה. לפחות. איזה גאונים. עברה חצי שעה. הדוברת התקשרה. בדקנו עם מנהלת אגף מכרזים בנציבות שירות המדינה, גבי אשכנזי (זו לא בדיחה) והיא אמרה שמכרז ממוצע בשירות המדינה אורך חצי שנה עד שנה. זה לא רק אצלנו. אתה יכול לדבר איתה. היא אמרה שתשמח. התקשרתי לדובר הנציבות (כן, זה טרחני, אבל מלמד לא מעט על הדרך בה מתנהלת לשכת הנשיא בכל דבר). הפניתי שאלה. הוא חזר אליי. אמר שעושים עליך קומבינה, שגברת אשכנזי אמרה שלמנהלת משאבי אנוש בבית הנשיא, שהתקשרה לפתע, שמכרז ממוצע אורך 89 יום. שלושה חודשים. לא שישה ולא שנה. מנסים לעבוד על העיתונאי. סימסתי לדוברת בית הנשיא שלא תנסה לעבוד עליי. היא התקשרה כועסת. אמרתי לך שהיא אמרה שעד שהיא נכנסה לתפקידה זה היה כה והיא קיצרה את זה וככה וככה.

ולבסוף, לפני כשנתיים – שנתיים וחצי פרסמנו תחקיר על ועידת הנשיא, שהיא למעשה אירוע ממלכתי שפרס הפריט אותו, מגייס תרומות אליו ומקורביו מועסקים בו. אנשי פרס מסרו אז בתגובה שהנתונים שלנו מבוססים על טיוטות ראשוניות ולא מדוייקות של ההכנות לועידה. עוד מעט נפרסם באופן מסודר ושקוף את כל הנתונים האמיתיים, הם אמרו. אז הם פרסמו? אל תצחיקו אותי.

המסקנה המשתמעת מהכרעת הדין – גם א' מבית הנשיא הייתה צריכה להיות בכתב האישום

3 בינואר 2011
 

המרכיב המעניין בהכרעת הדין בעניין קצב הוא שהשופטים ידעו לקחת בפרופורציות הנכונות את אי הדיוקים והסתרות האינפורמציה של הנאנסת. מה שבעיני קצב ועורכי דינו היה שקרים בולטים של מתלוננת שווא, חזר לפרופורציות הנכונות – נאנסת שמתקשה לפלוט הכל בבת אחת, פה טועה, שם מגמגמת ואולי אפילו אומרת לא אמת ביודעין, כשקשה לה מאוד להתמודד עם האמת.

לא צריך להתעלם מזה, אבל זה לא צריך לגרום להשלכת עדותה לפח.

למה אני כותב את זה? כי זה רק חיזק את תחושתי שהפרקליטות עשתה טעות קשה (ואכזרית) בהוצאתה של א' מבית הנשיא, האישה שפוצצה את הכל, מכתב האישום.

גם בפרקליטות מודים שלכאורה, המקרה שלה היה הכי קל להוכחה. לא ניסו להוכיח אונס (כפי שהיא טענה). ניסו להוכיח "בעילה בהסכמה" וליתר דיוק, קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות. די היה להניח בפני השופטים גרף זמנים פשוט, שמתאר מצד אחד את התפתחות היחסים המיניים בין השניים ומצד שני את מעמדה בסביבת קצב. היא מגיעה משום מקום + מתפתחים ביניהם יחסים מיניים = היא מקודמת כמטאור. היא בולמת אותו מינית = עפה מהלשכה. מאוד חד וברור.

בפרקליטות, כמובן, לא יושבים מטומטמים. גם הם ראו את זה, אבל חשבו שיש בעיה קשה. היא נתפסה בשקרים, ימוטטו אותה על דוכן העדים. מה השקרים? המשמעותי ביותר הוא, שהיא הפנתה את החוקרים לשתי בחורות, שהיא התיידדה איתן בהיותה בארה"ב. היא טענה בחקירה, שלהן היא סיפרה מה קצב עשה לה.

חקרו את השתיים, אלא ששתיהן אמרו באופן נחרץ – כן, היא סיפרה לנו, אבל מה שהיא סיפרה זה על רומן, לא על כפייה, רומן קשה, בעייתי, חיזור אובססיבי, אבל רומן. שתי העדויות האלו גרמו להוצאתה של א' מבית הנשיא מכתב האישום

אני חושב שזו הייתה טעות קשה. ראשית, נניח שהיא שיקרה. אז מה? עדיין, העדות מחזקות את העובדה שהיו יחסי מין וכן שליחסי המרות היה משקל באותם יחסי מין. מופרך לטעון שיחסי המין מנותקים מיחסי המרות, בהבדל הגילאים והמעמדות שיש בין א' לקצב. קצב עבר את העבירה, גם אם היא משקרת באשר לטיב היחסים.

שנית, אני לא חושב שהיא שיקרה. היא הרי זו שהפנתה את החוקרים אליהם. מה, לדעתי, כן קרה?

מערכות יחסים בין אדם רב עוצמה כמו נשיא למזכירה פשוטה הן מערכות יחסים חולניות. הן קצת דומות למערכת יחסים בין גבר מכה לאישה מוכה. אף אחד לא טוען כנגד האישה המוכה – למה המשכת לקיים יחסי מין עם בעלך, אחרי שהיכה אותך? למה נסעת איתו לטיול בחו"ל? למה הצטלמת איתו מחייכת ושלחת לו מכתב אהבה? לכולם ברור שזה טיב הקשר החולני. עליות וירידות במערכת היחסים, כאשר, לעתים, גם הזיכרון של האישה המוכה צובע בדיעבד אירועים בצורה אחרת.

אני לא פסיכולוג, אבל ברור לי שקשה מאוד לבחורה צעירה להכיל מערכת יחסים כל כך חולנית כמו עם נשיא מדינה. מן הסתם, לעתים, תוך כדי ההתנהלות של הקשר, זה מרגיש לה כמו אונס וניצול. בימים יותר ורודים, היא מנסה לראות את זה כרומן ולעתים, אולי, כצעד לגיטימי להתקדמות בקריירה בעולם גברי וסקסיסטי.

בדיעבד, אחרי שהכל נגמר, קל הרבה יותר לזכור את הכל בגוון אחד, הגוון בו הסתיימה מערכת היחסים. בדיוק בגלל טבעה הבעייתי של מערכת יחסים כזאת, קבע המחוקק את האיסור על ניצול יחסי מרות לצורך יחסי מין. הפרקליטות הייתה צריכה לקחת את א' מבית הנשיא לדוכן העדים. אי אפשר כבר להוכיח את זה, אבל כמי שיצא לו לשמוע את א', גם במקרה שלה, נראה לי, שהשופטים היו מרשיעים את קצב.

המסקנה המשתמעת מהכרעת הדין – גם א' מבית הנשיא הייתה צריכה להיות בכתב האישום

3 בינואר 2011
 

המרכיב המעניין בהכרעת הדין בעניין קצב הוא שהשופטים ידעו לקחת בפרופורציות הנכונות את אי הדיוקים והסתרות האינפורמציה של הנאנסת. מה שבעיני קצב ועורכי דינו היה שקרים בולטים של מתלוננת שווא, חזר לפרופורציות הנכונות – נאנסת שמתקשה לפלוט הכל בבת אחת, פה טועה, שם מגמגמת ואולי אפילו אומרת לא אמת ביודעין, כשקשה לה מאוד להתמודד עם האמת.

לא צריך להתעלם מזה, אבל זה לא צריך לגרום להשלכת עדותה לפח.

למה אני כותב את זה? כי זה רק חיזק את תחושתי שהפרקליטות עשתה טעות קשה (ואכזרית) בהוצאתה של א' מבית הנשיא, האישה שפוצצה את הכל, מכתב האישום.

גם בפרקליטות מודים שלכאורה, המקרה שלה היה הכי קל להוכחה. לא ניסו להוכיח אונס (כפי שהיא טענה). ניסו להוכיח "בעילה בהסכמה" וליתר דיוק, קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות. די היה להניח בפני השופטים גרף זמנים פשוט, שמתאר מצד אחד את התפתחות היחסים המיניים בין השניים ומצד שני את מעמדה בסביבת קצב. היא מגיעה משום מקום + מתפתחים ביניהם יחסים מיניים = היא מקודמת כמטאור. היא בולמת אותו מינית = עפה מהלשכה. מאוד חד וברור.

בפרקליטות, כמובן, לא יושבים מטומטמים. גם הם ראו את זה, אבל חשבו שיש בעיה קשה. היא נתפסה בשקרים, ימוטטו אותה על דוכן העדים. מה השקרים? המשמעותי ביותר הוא, שהיא הפנתה את החוקרים לשתי בחורות, שהיא התיידדה איתן בהיותה בארה"ב. היא טענה בחקירה, שלהן היא סיפרה מה קצב עשה לה.

חקרו את השתיים, אלא ששתיהן אמרו באופן נחרץ – כן, היא סיפרה לנו, אבל מה שהיא סיפרה זה על רומן, לא על כפייה, רומן קשה, בעייתי, חיזור אובססיבי, אבל רומן. שתי העדויות האלו גרמו להוצאתה של א' מבית הנשיא מכתב האישום

אני חושב שזו הייתה טעות קשה. ראשית, נניח שהיא שיקרה. אז מה? עדיין, העדות מחזקות את העובדה שהיו יחסי מין וכן שליחסי המרות היה משקל באותם יחסי מין. מופרך לטעון שיחסי המין מנותקים מיחסי המרות, בהבדל הגילאים והמעמדות שיש בין א' לקצב. קצב עבר את העבירה, גם אם היא משקרת באשר לטיב היחסים.

שנית, אני לא חושב שהיא שיקרה. היא הרי זו שהפנתה את החוקרים אליהם. מה, לדעתי, כן קרה?

מערכות יחסים בין אדם רב עוצמה כמו נשיא למזכירה פשוטה הן מערכות יחסים חולניות. הן קצת דומות למערכת יחסים בין גבר מכה לאישה מוכה. אף אחד לא טוען כנגד האישה המוכה – למה המשכת לקיים יחסי מין עם בעלך, אחרי שהיכה אותך? למה נסעת איתו לטיול בחו"ל? למה הצטלמת איתו מחייכת ושלחת לו מכתב אהבה? לכולם ברור שזה טיב הקשר החולני. עליות וירידות במערכת היחסים, כאשר, לעתים, גם הזיכרון של האישה המוכה צובע בדיעבד אירועים בצורה אחרת.

אני לא פסיכולוג, אבל ברור לי שקשה מאוד לבחורה צעירה להכיל מערכת יחסים כל כך חולנית כמו עם נשיא מדינה. מן הסתם, לעתים, תוך כדי ההתנהלות של הקשר, זה מרגיש לה כמו אונס וניצול. בימים יותר ורודים, היא מנסה לראות את זה כרומן ולעתים, אולי, כצעד לגיטימי להתקדמות בקריירה בעולם גברי וסקסיסטי.

בדיעבד, אחרי שהכל נגמר, קל הרבה יותר לזכור את הכל בגוון אחד, הגוון בו הסתיימה מערכת היחסים. בדיוק בגלל טבעה הבעייתי של מערכת יחסים כזאת, קבע המחוקק את האיסור על ניצול יחסי מרות לצורך יחסי מין. הפרקליטות הייתה צריכה לקחת את א' מבית הנשיא לדוכן העדים. אי אפשר כבר להוכיח את זה, אבל כמי שיצא לו לשמוע את א', גם במקרה שלה, נראה לי, שהשופטים היו מרשיעים את קצב.

הכרעת הדין של קצב – רק לא לשמוע עוד מישהו אומר שזה יום עצוב

30 בדצמבר 2010
 

איזו שמחה, איזה אושר, אם הייתי יכול, הייתי מחבק את השופט קרא. אל תקשיבו לכל הצבועים שמדברים על יום קשה, יום עצוב. די לקשקוש. כל הצבועים שידעו על מעללי קצב ולא אמרו כלום, שבארבע וחצי השנים האחרונות נצמדו לקירות, שוב עם מנגינה ממלכתית. להיראות יפים כאלה, מכובדים, יום קשה למדינה. חרטא ברטא. היום שבו אדם שאימלל והרס חיים של צעירות רבות, מורשע בדין, הוא יום שמח.

ואני מודה, אני שמח אמוציונלית. האמנתי לא' 1 וא' 2 וא' 3 מיומה הראשון של הפרשה. שמעתי אותן, בדקתי אותן ככל שיכולתי. הן שכנעו אותי, שהיו קורבן לניצול מחפיר של איש מרות. התלבטתי אם להזדהות בשידור עם אחד הצדדים. היה אפשר לשחק את תפקיד האובייקטיבי והמאוזן, אבל היה ברור שזה לשקר לעצמי והכי גרוע – בשלבים הראשונים של הפרשה, בכלל לא היה ברור שזה הולך להיגמר ככה. חששתי שבלי שאעזור להן בכל הכוח, קצב יחמוק. בתחילה, כזכור, הייתה רק א 1. סחטנית, לכאורה. "חיזור גורלי", קרא לזה פרשן חדשות 2. קצב בכלל תקף. עלילה. הייתה מלחמת לבנון השנייה. נדמה היה שהעניין קצת גווע. אחרי המלחמה פרסמי את גירסתה האמיתית של א 1, שעד אז לא פורסמה. לא הטרדה מינית. תקיפה מינית קשה. עדיין לא העזתי להשתמש במילה "אונס". הייתה לפרסום תהודה מוגבלת.

אני עוצר לרגע, כדי שלא אובן לא נכון. זה לא היה מאבק שלי ולא מגיע לי שום כתר. מגיע למתלוננות ומגיע למזוז, כן, למזוז. מייד אחרי ההודעה השיקרית הראשונה של קצב בפרשה, מזוז הוציא הודעה משלו. אמר את האמת, העמיד את הנשיא במקומו. גם את ההחלטה לחקור הוא הוביל. ללא קשר לטעויות שעשה לאחר מכן, על ההחלטות הראשונות שלו בפרשה מגיע לו ציון לשבח.

למה בכל זאת אני מספר את זה? כי אני רוצה לכתוב על הערב ההוא שישבנו במשרד של ניסים דואק, יחד עם רועי פלד וחשבנו איך לשכנע את הציבור בגירסתה של א' 1. לא זוכר מי העלה את הרעיון – בוא נפגיש אותה עם חבר כנסת. אם היא תשכנע אותו, הוא יוכל לבוא ולדבר בשידור על מה שקרה. יש לו גם חסינות, אז הוא לא יצטרך להיות זהיר כל כך. המסקנה המיידית שלנו הייתה ברורה – רק לא זהבה גלאון ושלי יחימוביץ. כן, כן. רק לא החשודות המיידיות בעניין הזה. פחדנו שהן לא תזכינה לאמון. אני הצעתי להתקשר לעמי איילון, אז הכוכב החדש בשמי הפוליטיקה הישראלית. התקשרתי. אחרי הסבר ושכנוע, הוא הסכים, אבל לא אהבתי את מה ששמעתי. היה לי ברור מהשיחה, שהוא לא ממש מתחבר לנושא, שזה לא בדמו. התקשרתי לשלי. היא הייתה בפראג, התחברה מייד, יש לה ניסיון בתחום והבטיחה להיפגש איתה מייד כשתחזור. כשחזרה, נפגשה איתה ל – 5 שעות, יצאה משוכנעת לגמרי ובאה לאולפן. יחימוביץ' הייתה הראשונה להגיד "קצב אנס", "קצב צריך ללכת לכלא". היא ספגה על זה לא מעט, אבל גם לה מגיע קרדיט וזה עוד לפני שאני מפרט את חלקה בשכנוע של א' 2 להעיד ולספר את האמת. אני מת לספר עוד ועוד על הפרשייה המדהימה הזאת, אבל יום לחוץ ואין זמן.

הכרעת הדין של קצב – רק לא לשמוע עוד מישהו אומר שזה יום עצוב

30 בדצמבר 2010
 

איזו שמחה, איזה אושר, אם הייתי יכול, הייתי מחבק את השופט קרא. אל תקשיבו לכל הצבועים שמדברים על יום קשה, יום עצוב. די לקשקוש. כל הצבועים שידעו על מעללי קצב ולא אמרו כלום, שבארבע וחצי השנים האחרונות נצמדו לקירות, שוב עם מנגינה ממלכתית. להיראות יפים כאלה, מכובדים, יום קשה למדינה. חרטא ברטא. היום שבו אדם שאימלל והרס חיים של צעירות רבות, מורשע בדין, הוא יום שמח.

ואני מודה, אני שמח אמוציונלית. האמנתי לא' 1 וא' 2 וא' 3 מיומה הראשון של הפרשה. שמעתי אותן, בדקתי אותן ככל שיכולתי. הן שכנעו אותי, שהיו קורבן לניצול מחפיר של איש מרות. התלבטתי אם להזדהות בשידור עם אחד הצדדים. היה אפשר לשחק את תפקיד האובייקטיבי והמאוזן, אבל היה ברור שזה לשקר לעצמי והכי גרוע – בשלבים הראשונים של הפרשה, בכלל לא היה ברור שזה הולך להיגמר ככה. חששתי שבלי שאעזור להן בכל הכוח, קצב יחמוק. בתחילה, כזכור, הייתה רק א 1. סחטנית, לכאורה. "חיזור גורלי", קרא לזה פרשן חדשות 2. קצב בכלל תקף. עלילה. הייתה מלחמת לבנון השנייה. נדמה היה שהעניין קצת גווע. אחרי המלחמה פרסמי את גירסתה האמיתית של א 1, שעד אז לא פורסמה. לא הטרדה מינית. תקיפה מינית קשה. עדיין לא העזתי להשתמש במילה "אונס". הייתה לפרסום תהודה מוגבלת.

אני עוצר לרגע, כדי שלא אובן לא נכון. זה לא היה מאבק שלי ולא מגיע לי שום כתר. מגיע למתלוננות ומגיע למזוז, כן, למזוז. מייד אחרי ההודעה השיקרית הראשונה של קצב בפרשה, מזוז הוציא הודעה משלו. אמר את האמת, העמיד את הנשיא במקומו. גם את ההחלטה לחקור הוא הוביל. ללא קשר לטעויות שעשה לאחר מכן, על ההחלטות הראשונות שלו בפרשה מגיע לו ציון לשבח.

למה בכל זאת אני מספר את זה? כי אני רוצה לכתוב על הערב ההוא שישבנו במשרד של ניסים דואק, יחד עם רועי פלד וחשבנו איך לשכנע את הציבור בגירסתה של א' 1. לא זוכר מי העלה את הרעיון – בוא נפגיש אותה עם חבר כנסת. אם היא תשכנע אותו, הוא יוכל לבוא ולדבר בשידור על מה שקרה. יש לו גם חסינות, אז הוא לא יצטרך להיות זהיר כל כך. המסקנה המיידית שלנו הייתה ברורה – רק לא זהבה גלאון ושלי יחימוביץ. כן, כן. רק לא החשודות המיידיות בעניין הזה. פחדנו שהן לא תזכינה לאמון. אני הצעתי להתקשר לעמי איילון, אז הכוכב החדש בשמי הפוליטיקה הישראלית. התקשרתי. אחרי הסבר ושכנוע, הוא הסכים, אבל לא אהבתי את מה ששמעתי. היה לי ברור מהשיחה, שהוא לא ממש מתחבר לנושא, שזה לא בדמו. התקשרתי לשלי. היא הייתה בפראג, התחברה מייד, יש לה ניסיון בתחום והבטיחה להיפגש איתה מייד כשתחזור. כשחזרה, נפגשה איתה ל – 5 שעות, יצאה משוכנעת לגמרי ובאה לאולפן. יחימוביץ' הייתה הראשונה להגיד "קצב אנס", "קצב צריך ללכת לכלא". היא ספגה על זה לא מעט, אבל גם לה מגיע קרדיט וזה עוד לפני שאני מפרט את חלקה בשכנוע של א' 2 להעיד ולספר את האמת. אני מת לספר עוד ועוד על הפרשייה המדהימה הזאת, אבל יום לחוץ ואין זמן.

הימור – קצב יורשע (וגעגועים למני מזוז)

29 בדצמבר 2010
 

משפט קצב התנהל באופן שערורייתי. כבר נכתב על כך רבות. אין מה להוסיף. זה היה מצב קלאסי בו החשאיות שירתה את כל הנוגעים בדבר, חוץ מהציבור הכללי, אבל מה זה ציבור כללי. אני לא שואל את זה בציניות. יש הרבה מצבים כאלו בשיח הציבורי. עבור הציבור הכללי, משפט קצב זה טלנובלה, במקרה הרע. סיפור על מוסר וכוח, במקרה הטוב. עבור קצב, זה החיים שלו. להיות או לחדול. עבור השופט קרא, עורכי הדין פלדמן, אמיר, לביא, עמיאל ומירום זה יכול להיות שיא הקריירה, או אחד מהשיאים. זה הרבה יותר חשוב להם מלכלל הציבור וייתכן שבצדק. האינטרס של הציבור הוא אמורפי, לא מיוצג והאמת, גם אני הרי לא יודע מהו. מניין אני פוסק בכלל שהציבור רצה לדעת? איך אני יכול לדעת בשם מה רצה הציבור לדעת? מציצנות או רצון אמיתי להשכיל ולשפוט (מן הסתם, גם וגם)?

לא משנה כבר. זה מאחורינו.

עכשיו נותרה בעיה פעוטה – איך אפשר לדון במשפט הזה, לנתח אותו, לשפוט את הכרעת הדין, בלי שמותר לנו להגיד מה קרה שם. את מה שאני כן יודע על המשפט, אסור לי לכתוב. דלתיים סגורות. אני אפילו לא יכול לנמק את ההערכה שלי באשר לתוצאות המשפט. אבסורד. היה אפשר להתיר כל כך הרבה פרטים לפרסום בלי לפגוע במתלוננות.  

המשפט נסוב סביב שני סעיפי אישום מרכזיים: אינוס של א' ממשרד התיירות בשתי הזדמנויות שונות. שאר הסעיפים קטנים יותר והרשעה בהם היא כמו הרשעת הנגבי בעדות שקר. לא צריך לשקר, אבל זה לא לב כתב האישום. לב כתב האישום נגד קצב הוא האונס. לפי מה שאני מבין (וכאמור, אי אפשר ממש לנמק) – יש סיכוי גבוה מאוד להרשעה באחד מסעיפי האונס, זה שהתרחש במלון וסיכוי קטן יותר להרשעה באונס הראשון. האונס השני נתמך בראיות חיצוניות נסיבתיות וגירסת קצב לא ממש החזיקה מים. באונס הראשון אין ממש ראיות חיצוניות, עצמאיות ובו גם היה להגנה קלף חזק בדמות עד מפתח, שחיזק את גירסת קצב. אם השופטים האמינו לעדותה של א', אז קצב יתחרט מאוד על כך שדחה ברגע האחרון את הסדר הטיעון המאוד נדיב שקיבל.

שתי הערות אחרונות, שמותר לי לכתוב (אני חושב):

אנשים שליוו את המשפט מעריכים, על פי הערות השופטים במהלך הדיונים, שהשופטת מרים סוקולוב תהיה הנוקשה ביותר כלפי הנשיא קצב. אב בית הדין ג'ורג' קרא ממוצב באמצע והשופטת יהודית שבח נראית לכאורה, שוב על פי הערותיה, כמקילה יותר.

ולסיום, אחד הגיבורים המרכזיים של הפרשה ישמע את הכרעת הדין בבית בלא פחות מתח מרוב הנוכחים במשפט. במילים אחרות, איזו תוצאה תהיה הכי טוב ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז? מצד אחד, הוא בטח רוצה בהרשעה. קצב לא התחבב עליו במיוחד והניסיון להרשיעו עמד במרכז כהונתו. מצד שני, הרשעה רק תחדד את השאלה – אם אפשר היה להרשיע אותו באונס, מדוע הלכת לעיסקת טיעון כה מקלה? זה עוד יותר מסובך מזה – במקרה של זיכוי, יטענו כנגדו – בטח, אחרי ששפכת את דם המתלוננות בבג"צ, כשניסית להגן על עיסקת הטיעון, תרמת לזיכויו. אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אחרי הכל נשארה אצלי לפחות תחושה אחת כלפי מזוז – געגוע. הוא פישל בפרשת קצב, אבל ככל שעובר הזמן, רק מחריפה תחושת הגעגוע ליעילות שלו, המהירות, היושר והחוכמה. הוא היה באמת יועץ על, מהטובים שהיו לנו, למרות הפאשלה בפרשת קצב וההתחלה הנוראית בסיפור של האי היווני.

הימור – קצב יורשע (וגעגועים למני מזוז)

29 בדצמבר 2010
 

משפט קצב התנהל באופן שערורייתי. כבר נכתב על כך רבות. אין מה להוסיף. זה היה מצב קלאסי בו החשאיות שירתה את כל הנוגעים בדבר, חוץ מהציבור הכללי, אבל מה זה ציבור כללי. אני לא שואל את זה בציניות. יש הרבה מצבים כאלו בשיח הציבורי. עבור הציבור הכללי, משפט קצב זה טלנובלה, במקרה הרע. סיפור על מוסר וכוח, במקרה הטוב. עבור קצב, זה החיים שלו. להיות או לחדול. עבור השופט קרא, עורכי הדין פלדמן, אמיר, לביא, עמיאל ומירום זה יכול להיות שיא הקריירה, או אחד מהשיאים. זה הרבה יותר חשוב להם מלכלל הציבור וייתכן שבצדק. האינטרס של הציבור הוא אמורפי, לא מיוצג והאמת, גם אני הרי לא יודע מהו. מניין אני פוסק בכלל שהציבור רצה לדעת? איך אני יכול לדעת בשם מה רצה הציבור לדעת? מציצנות או רצון אמיתי להשכיל ולשפוט (מן הסתם, גם וגם)?

לא משנה כבר. זה מאחורינו.

עכשיו נותרה בעיה פעוטה – איך אפשר לדון במשפט הזה, לנתח אותו, לשפוט את הכרעת הדין, בלי שמותר לנו להגיד מה קרה שם. את מה שאני כן יודע על המשפט, אסור לי לכתוב. דלתיים סגורות. אני אפילו לא יכול לנמק את ההערכה שלי באשר לתוצאות המשפט. אבסורד. היה אפשר להתיר כל כך הרבה פרטים לפרסום בלי לפגוע במתלוננות.  

המשפט נסוב סביב שני סעיפי אישום מרכזיים: אינוס של א' ממשרד התיירות בשתי הזדמנויות שונות. שאר הסעיפים קטנים יותר והרשעה בהם היא כמו הרשעת הנגבי בעדות שקר. לא צריך לשקר, אבל זה לא לב כתב האישום. לב כתב האישום נגד קצב הוא האונס. לפי מה שאני מבין (וכאמור, אי אפשר ממש לנמק) – יש סיכוי גבוה מאוד להרשעה באחד מסעיפי האונס, זה שהתרחש במלון וסיכוי קטן יותר להרשעה באונס הראשון. האונס השני נתמך בראיות חיצוניות נסיבתיות וגירסת קצב לא ממש החזיקה מים. באונס הראשון אין ממש ראיות חיצוניות, עצמאיות ובו גם היה להגנה קלף חזק בדמות עד מפתח, שחיזק את גירסת קצב. אם השופטים האמינו לעדותה של א', אז קצב יתחרט מאוד על כך שדחה ברגע האחרון את הסדר הטיעון המאוד נדיב שקיבל.

שתי הערות אחרונות, שמותר לי לכתוב (אני חושב):

אנשים שליוו את המשפט מעריכים, על פי הערות השופטים במהלך הדיונים, שהשופטת מרים סוקולוב תהיה הנוקשה ביותר כלפי הנשיא קצב. אב בית הדין ג'ורג' קרא ממוצב באמצע והשופטת יהודית שבח נראית לכאורה, שוב על פי הערותיה, כמקילה יותר.

ולסיום, אחד הגיבורים המרכזיים של הפרשה ישמע את הכרעת הדין בבית בלא פחות מתח מרוב הנוכחים במשפט. במילים אחרות, איזו תוצאה תהיה הכי טוב ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז? מצד אחד, הוא בטח רוצה בהרשעה. קצב לא התחבב עליו במיוחד והניסיון להרשיעו עמד במרכז כהונתו. מצד שני, הרשעה רק תחדד את השאלה – אם אפשר היה להרשיע אותו באונס, מדוע הלכת לעיסקת טיעון כה מקלה? זה עוד יותר מסובך מזה – במקרה של זיכוי, יטענו כנגדו – בטח, אחרי ששפכת את דם המתלוננות בבג"צ, כשניסית להגן על עיסקת הטיעון, תרמת לזיכויו. אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אחרי הכל נשארה אצלי לפחות תחושה אחת כלפי מזוז – געגוע. הוא פישל בפרשת קצב, אבל ככל שעובר הזמן, רק מחריפה תחושת הגעגוע ליעילות שלו, המהירות, היושר והחוכמה. הוא היה באמת יועץ על, מהטובים שהיו לנו, למרות הפאשלה בפרשת קצב וההתחלה הנוראית בסיפור של האי היווני.