ארכיון: רביב דרוקר

הימור – קצב יורשע (וגעגועים למני מזוז)

29 בדצמבר 2010
 

משפט קצב התנהל באופן שערורייתי. כבר נכתב על כך רבות. אין מה להוסיף. זה היה מצב קלאסי בו החשאיות שירתה את כל הנוגעים בדבר, חוץ מהציבור הכללי, אבל מה זה ציבור כללי. אני לא שואל את זה בציניות. יש הרבה מצבים כאלו בשיח הציבורי. עבור הציבור הכללי, משפט קצב זה טלנובלה, במקרה הרע. סיפור על מוסר וכוח, במקרה הטוב. עבור קצב, זה החיים שלו. להיות או לחדול. עבור השופט קרא, עורכי הדין פלדמן, אמיר, לביא, עמיאל ומירום זה יכול להיות שיא הקריירה, או אחד מהשיאים. זה הרבה יותר חשוב להם מלכלל הציבור וייתכן שבצדק. האינטרס של הציבור הוא אמורפי, לא מיוצג והאמת, גם אני הרי לא יודע מהו. מניין אני פוסק בכלל שהציבור רצה לדעת? איך אני יכול לדעת בשם מה רצה הציבור לדעת? מציצנות או רצון אמיתי להשכיל ולשפוט (מן הסתם, גם וגם)?

לא משנה כבר. זה מאחורינו.

עכשיו נותרה בעיה פעוטה – איך אפשר לדון במשפט הזה, לנתח אותו, לשפוט את הכרעת הדין, בלי שמותר לנו להגיד מה קרה שם. את מה שאני כן יודע על המשפט, אסור לי לכתוב. דלתיים סגורות. אני אפילו לא יכול לנמק את ההערכה שלי באשר לתוצאות המשפט. אבסורד. היה אפשר להתיר כל כך הרבה פרטים לפרסום בלי לפגוע במתלוננות.  

המשפט נסוב סביב שני סעיפי אישום מרכזיים: אינוס של א' ממשרד התיירות בשתי הזדמנויות שונות. שאר הסעיפים קטנים יותר והרשעה בהם היא כמו הרשעת הנגבי בעדות שקר. לא צריך לשקר, אבל זה לא לב כתב האישום. לב כתב האישום נגד קצב הוא האונס. לפי מה שאני מבין (וכאמור, אי אפשר ממש לנמק) – יש סיכוי גבוה מאוד להרשעה באחד מסעיפי האונס, זה שהתרחש במלון וסיכוי קטן יותר להרשעה באונס הראשון. האונס השני נתמך בראיות חיצוניות נסיבתיות וגירסת קצב לא ממש החזיקה מים. באונס הראשון אין ממש ראיות חיצוניות, עצמאיות ובו גם היה להגנה קלף חזק בדמות עד מפתח, שחיזק את גירסת קצב. אם השופטים האמינו לעדותה של א', אז קצב יתחרט מאוד על כך שדחה ברגע האחרון את הסדר הטיעון המאוד נדיב שקיבל.

שתי הערות אחרונות, שמותר לי לכתוב (אני חושב):

אנשים שליוו את המשפט מעריכים, על פי הערות השופטים במהלך הדיונים, שהשופטת מרים סוקולוב תהיה הנוקשה ביותר כלפי הנשיא קצב. אב בית הדין ג'ורג' קרא ממוצב באמצע והשופטת יהודית שבח נראית לכאורה, שוב על פי הערותיה, כמקילה יותר.

ולסיום, אחד הגיבורים המרכזיים של הפרשה ישמע את הכרעת הדין בבית בלא פחות מתח מרוב הנוכחים במשפט. במילים אחרות, איזו תוצאה תהיה הכי טוב ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז? מצד אחד, הוא בטח רוצה בהרשעה. קצב לא התחבב עליו במיוחד והניסיון להרשיעו עמד במרכז כהונתו. מצד שני, הרשעה רק תחדד את השאלה – אם אפשר היה להרשיע אותו באונס, מדוע הלכת לעיסקת טיעון כה מקלה? זה עוד יותר מסובך מזה – במקרה של זיכוי, יטענו כנגדו – בטח, אחרי ששפכת את דם המתלוננות בבג"צ, כשניסית להגן על עיסקת הטיעון, תרמת לזיכויו. אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אחרי הכל נשארה אצלי לפחות תחושה אחת כלפי מזוז – געגוע. הוא פישל בפרשת קצב, אבל ככל שעובר הזמן, רק מחריפה תחושת הגעגוע ליעילות שלו, המהירות, היושר והחוכמה. הוא היה באמת יועץ על, מהטובים שהיו לנו, למרות הפאשלה בפרשת קצב וההתחלה הנוראית בסיפור של האי היווני.

הימור – קצב יורשע (וגעגועים למני מזוז)

29 בדצמבר 2010
 

משפט קצב התנהל באופן שערורייתי. כבר נכתב על כך רבות. אין מה להוסיף. זה היה מצב קלאסי בו החשאיות שירתה את כל הנוגעים בדבר, חוץ מהציבור הכללי, אבל מה זה ציבור כללי. אני לא שואל את זה בציניות. יש הרבה מצבים כאלו בשיח הציבורי. עבור הציבור הכללי, משפט קצב זה טלנובלה, במקרה הרע. סיפור על מוסר וכוח, במקרה הטוב. עבור קצב, זה החיים שלו. להיות או לחדול. עבור השופט קרא, עורכי הדין פלדמן, אמיר, לביא, עמיאל ומירום זה יכול להיות שיא הקריירה, או אחד מהשיאים. זה הרבה יותר חשוב להם מלכלל הציבור וייתכן שבצדק. האינטרס של הציבור הוא אמורפי, לא מיוצג והאמת, גם אני הרי לא יודע מהו. מניין אני פוסק בכלל שהציבור רצה לדעת? איך אני יכול לדעת בשם מה רצה הציבור לדעת? מציצנות או רצון אמיתי להשכיל ולשפוט (מן הסתם, גם וגם)?

לא משנה כבר. זה מאחורינו.

עכשיו נותרה בעיה פעוטה – איך אפשר לדון במשפט הזה, לנתח אותו, לשפוט את הכרעת הדין, בלי שמותר לנו להגיד מה קרה שם. את מה שאני כן יודע על המשפט, אסור לי לכתוב. דלתיים סגורות. אני אפילו לא יכול לנמק את ההערכה שלי באשר לתוצאות המשפט. אבסורד. היה אפשר להתיר כל כך הרבה פרטים לפרסום בלי לפגוע במתלוננות.  

המשפט נסוב סביב שני סעיפי אישום מרכזיים: אינוס של א' ממשרד התיירות בשתי הזדמנויות שונות. שאר הסעיפים קטנים יותר והרשעה בהם היא כמו הרשעת הנגבי בעדות שקר. לא צריך לשקר, אבל זה לא לב כתב האישום. לב כתב האישום נגד קצב הוא האונס. לפי מה שאני מבין (וכאמור, אי אפשר ממש לנמק) – יש סיכוי גבוה מאוד להרשעה באחד מסעיפי האונס, זה שהתרחש במלון וסיכוי קטן יותר להרשעה באונס הראשון. האונס השני נתמך בראיות חיצוניות נסיבתיות וגירסת קצב לא ממש החזיקה מים. באונס הראשון אין ממש ראיות חיצוניות, עצמאיות ובו גם היה להגנה קלף חזק בדמות עד מפתח, שחיזק את גירסת קצב. אם השופטים האמינו לעדותה של א', אז קצב יתחרט מאוד על כך שדחה ברגע האחרון את הסדר הטיעון המאוד נדיב שקיבל.

שתי הערות אחרונות, שמותר לי לכתוב (אני חושב):

אנשים שליוו את המשפט מעריכים, על פי הערות השופטים במהלך הדיונים, שהשופטת מרים סוקולוב תהיה הנוקשה ביותר כלפי הנשיא קצב. אב בית הדין ג'ורג' קרא ממוצב באמצע והשופטת יהודית שבח נראית לכאורה, שוב על פי הערותיה, כמקילה יותר.

ולסיום, אחד הגיבורים המרכזיים של הפרשה ישמע את הכרעת הדין בבית בלא פחות מתח מרוב הנוכחים במשפט. במילים אחרות, איזו תוצאה תהיה הכי טוב ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז? מצד אחד, הוא בטח רוצה בהרשעה. קצב לא התחבב עליו במיוחד והניסיון להרשיעו עמד במרכז כהונתו. מצד שני, הרשעה רק תחדד את השאלה – אם אפשר היה להרשיע אותו באונס, מדוע הלכת לעיסקת טיעון כה מקלה? זה עוד יותר מסובך מזה – במקרה של זיכוי, יטענו כנגדו – בטח, אחרי ששפכת את דם המתלוננות בבג"צ, כשניסית להגן על עיסקת הטיעון, תרמת לזיכויו. אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אחרי הכל נשארה אצלי לפחות תחושה אחת כלפי מזוז – געגוע. הוא פישל בפרשת קצב, אבל ככל שעובר הזמן, רק מחריפה תחושת הגעגוע ליעילות שלו, המהירות, היושר והחוכמה. הוא היה באמת יועץ על, מהטובים שהיו לנו, למרות הפאשלה בפרשת קצב וההתחלה הנוראית בסיפור של האי היווני.

נחום ברנע, נדב פרי והקרדיט האבוד

19 בדצמבר 2010
 

לפני כחודשיים וחצי פרסם נדב פרי כתבה במהדורת החדשות של ערוץ 10 על השלטים הענקיים שהוצבו בצידי הדרכים. השלטים בישרו לנוסעים על העבודות הברוכות, שהממשלה עושה למענם. מחלפים חדשים, הוספת נתיבים, כבישים חדשים. על החתום – שר התחבורה, ישראל כץ וראש הממשלה, בנימין נתניהו. שתדעו למי תודה ולמי ברכה.

הכתבה של פרי הזכירה שממשלת רבין עשתה אותו הדבר לפני 18 שנה. אז הליכוד זעק נגד זה. תעמולת בחירות במימון ממשלתי. המשפטנים בדקו והורו להסיר את השלטים. סיפור נחמד. הוא זכה למיקום סביר במהדורה, לא משהו דרמטי ולא זכה לפולו אפים ביום שלמחרת.

כשבוע וחצי לאחר מכן כתב על כך נחום ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות". הטור היה ראוי ומעניין. הוא רק לא נתן קרדיט לפרי. לא נורא. בטח לא ראה, או שסתם לא חשב שסיפור על שלטים פומביים בצידי הרחובות מזכה בקרדיט.

אלא שמאז ברנע שוב ושוב חוזר אל הסיפור, כולל ביום שישי האחרון. בכל פעם הוא מתייחס לעניין כאל איזו חשיפה עיתונאית ולא שוכח לתת קרדיט למי שחשף. לעצמו, כמובן. היו גם פעמים שכתבים אחרים של "ידיעות" כתבו על העניין. גם הם לא שכחו את האתיקה של המקצוע ונתנו קרדיט. לברנע, כמובן.

כשהתחילה הפארסה הקטנונית הזאת הנחתי שברנע פשוט לא ראה את הכתבה של פרי. יש לי לא מעט ביקורת על ברנע, אבל לא האמנתי שעיתונאי בכיר ומנוסה, יריב על קרדיט כל כך מטופש. אחר כך, שמעתי שדוברו של השר כץ, אילן ליזרוביץ, דווקא אמר לכתבים שהוא אמר לברנע שהיה פרסום קודם בחדשות 10.

אני גם מכיר את הדינמיקה של הדברים האלה. אתה יכול לטעות בפעם הראשונה ולחשוב שאתה ראשון. אחרי הפרסום, אין מה לדאוג. עמיתיך העיתונאים כבר יידעו לעדכן אותך במיליון ואחת צורות שהיה פרסום קודם.

זה עניין קטן. אפילו קטנוני. אולי רק אני מזהה בו עקבות למשהו גדול יותר.

איך בכלל כתב בכיר כמו ברנע מגיע למצב שהוא מתייחס לפרסום כזה כאל 'חשיפה' עיתונאית? הרי לא מדובר בווטרגיט. כולה שלטים בצידי הדרכים, שכולם רואים. מאיפה באה היהירות הזאת, שאומרת – אני אמשיך לתת לעצמי קרדיט כי חוץ מ"ידיעות" אין הרי כלום בעולם. מי יידע שזה כבר פורסם איפשהו? מי יעז לתקן אותי? זה לא רק ברנע. איך אין אף אחד בעיתון שאומר – בוא נפסיק עם הקשקוש הזה ונתנהג כמו עיתונאים? מה, אף אחד לא יכול לעמוד מול ברנע ולהגיד – שמע, אתה מבזה אותנו? זה בסה"כ שלטים בצידי הדרכים, מה הסיפור. בשבוע שעבר פרסם פרי כתבה במהדורה על כך שהשלטים כוסו. רוצים לנחש מה קרה לאחר מכן? ב"ידיעות" פרסמו ידיעה על כך שהשלטים כוסו ונתנו קרדיט. לברנע. ב"ידיעות" בכלל יש מדיניות שיטתית של לא לתת קרדיט לכלי תקשורת אחרים, אלא אם ממש אין ברירה. בסדר. שלא ייתנו. אבל שלפחות לא יזכו את עצמם בקרדיט של אחרים. בארה"ב עיתונאים איבדו על זה את משרותיהם. 

נחום ברנע, נדב פרי והקרדיט האבוד

19 בדצמבר 2010
 

לפני כחודשיים וחצי פרסם נדב פרי כתבה במהדורת החדשות של ערוץ 10 על השלטים הענקיים שהוצבו בצידי הדרכים. השלטים בישרו לנוסעים על העבודות הברוכות, שהממשלה עושה למענם. מחלפים חדשים, הוספת נתיבים, כבישים חדשים. על החתום – שר התחבורה, ישראל כץ וראש הממשלה, בנימין נתניהו. שתדעו למי תודה ולמי ברכה.

הכתבה של פרי הזכירה שממשלת רבין עשתה אותו הדבר לפני 18 שנה. אז הליכוד זעק נגד זה. תעמולת בחירות במימון ממשלתי. המשפטנים בדקו והורו להסיר את השלטים. סיפור נחמד. הוא זכה למיקום סביר במהדורה, לא משהו דרמטי ולא זכה לפולו אפים ביום שלמחרת.

כשבוע וחצי לאחר מכן כתב על כך נחום ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות". הטור היה ראוי ומעניין. הוא רק לא נתן קרדיט לפרי. לא נורא. בטח לא ראה, או שסתם לא חשב שסיפור על שלטים פומביים בצידי הרחובות מזכה בקרדיט.

אלא שמאז ברנע שוב ושוב חוזר אל הסיפור, כולל ביום שישי האחרון. בכל פעם הוא מתייחס לעניין כאל איזו חשיפה עיתונאית ולא שוכח לתת קרדיט למי שחשף. לעצמו, כמובן. היו גם פעמים שכתבים אחרים של "ידיעות" כתבו על העניין. גם הם לא שכחו את האתיקה של המקצוע ונתנו קרדיט. לברנע, כמובן.

כשהתחילה הפארסה הקטנונית הזאת הנחתי שברנע פשוט לא ראה את הכתבה של פרי. יש לי לא מעט ביקורת על ברנע, אבל לא האמנתי שעיתונאי בכיר ומנוסה, יריב על קרדיט כל כך מטופש. אחר כך, שמעתי שדוברו של השר כץ, אילן ליזרוביץ, דווקא אמר לכתבים שהוא אמר לברנע שהיה פרסום קודם בחדשות 10.

אני גם מכיר את הדינמיקה של הדברים האלה. אתה יכול לטעות בפעם הראשונה ולחשוב שאתה ראשון. אחרי הפרסום, אין מה לדאוג. עמיתיך העיתונאים כבר יידעו לעדכן אותך במיליון ואחת צורות שהיה פרסום קודם.

זה עניין קטן. אפילו קטנוני. אולי רק אני מזהה בו עקבות למשהו גדול יותר.

איך בכלל כתב בכיר כמו ברנע מגיע למצב שהוא מתייחס לפרסום כזה כאל 'חשיפה' עיתונאית? הרי לא מדובר בווטרגיט. כולה שלטים בצידי הדרכים, שכולם רואים. מאיפה באה היהירות הזאת, שאומרת – אני אמשיך לתת לעצמי קרדיט כי חוץ מ"ידיעות" אין הרי כלום בעולם. מי יידע שזה כבר פורסם איפשהו? מי יעז לתקן אותי? זה לא רק ברנע. איך אין אף אחד בעיתון שאומר – בוא נפסיק עם הקשקוש הזה ונתנהג כמו עיתונאים? מה, אף אחד לא יכול לעמוד מול ברנע ולהגיד – שמע, אתה מבזה אותנו? זה בסה"כ שלטים בצידי הדרכים, מה הסיפור. בשבוע שעבר פרסם פרי כתבה במהדורה על כך שהשלטים כוסו. רוצים לנחש מה קרה לאחר מכן? ב"ידיעות" פרסמו ידיעה על כך שהשלטים כוסו ונתנו קרדיט. לברנע. ב"ידיעות" בכלל יש מדיניות שיטתית של לא לתת קרדיט לכלי תקשורת אחרים, אלא אם ממש אין ברירה. בסדר. שלא ייתנו. אבל שלפחות לא יזכו את עצמם בקרדיט של אחרים. בארה"ב עיתונאים איבדו על זה את משרותיהם. 

הצעה לעיסקה עם הרמטכ"ל ודוברו

15 בדצמבר 2010
 

עמוס הראל דיווח ב"הארץ" אתמול שהרמטכ"ל דרש מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה. מי העביר מסמכים סודיים לעיתונאים, שביצעו את התחקירים על בועז הרפז. הרמטכ"ל דרש, לפי הידיעה, להחרים את המסמכים הסודיים מהעיתונאים שמחזיקים בהם.

היום התראיין דובר צה"ל, אבי בניהו, בקול ישראל ואמר ש"כמה כלי תקשורת מחזיקים ככל הנראה במסמכים הנוגעים לליבת הסוד של מדינת ישראל".

לא פחות. הוא דיבר על פעילות יחידה מסווגת והסכמי רכישה.

ובכן, אני אחד מהעיתונאים שפירסמו תחקיר בנושא (יחד עם עפר שלח ומואב ורדי ב"מקור". כתבה אחרת פורסמה על ידי רונן ברגמן ב"ידיעות" ושלישית ב"הארץ" על ידי גידי וייץ) ונחשפתי לכמה וכמה מסמכים בנושא. ככזה, אני מודיע בזאת ליועץ המשפטי לממשלה ולרמטכ"ל – ביתי פתוח. מתי שבא לכם. בשני תנאים – אם הם לא ימצאו שום מסמך סודי בעניין הזה, אז בניהו מודה שהוא דיבר שטויות והרמטכ"ל מתראיין ל"מקור" (אפשר במקביל ל"ידיעות" אם באמת הבטיח להם ראיון וזו סיבת הלחץ על ברגמן למתן את כתבתו בנושא) ומסביר מה באמת היה טיב קשריו עם בועז הרפז, למה העיד עבורו בשלוש ועדות שונות, כשהוא יוצא מגידרו למענו ואיך היה יכול להאמין באותנטיות של מסמך, שקיבל מאדם כזה.

למי שלא מבין על מה אני מדבר:

התחקיר של "המקור" התבסס על עשרות שיחות עם אנשים שושואיסטיים, שמכירים את הרפז ופעילותו ולעתים, גם את קשריו עם אשכנזי. הם אמרו הרבה דברים מעניינים. מסמכים הם לא מסרו.

התחקיר גם התבסס על שורה של מסמכים צה"לים, שדנו בטענות כנגד הרפז. הטענות על כך שהפיץ מסמך סודי לכתובות מייל לא מאובטחות, העלים ראיות, זייף, היה בחו"ל בעסקים פרטיים שמונים ומשהו ימים, בזמן שהיה אמור ללמוד על חשבון הצבא ועוד. המסמכים הללו סודיים, כמו שידור של ערוץ הספורט בערך. אולי פחות. הם כל כך לא סודיים שהצנזורה לא שינתה משפט בתחקיר שלנו. האמינו לי, ראיתי את המסמכים. אין שם שום דבר סודי. אפילו לא בדרגת "שמור". כלום.

קראתי גם את הכתבות של עמיתיי. לא יודע מה יש להם בבית. בכתבות עצמן (בוודאי בזו של "הארץ", שהייתה פשוט ציטוט של מסמך הבדיקה בעניינו של הרפז) לא היה שום רמז לשום סוד.

אני מאוד מבין את התסכול של הרמטכ"ל. עשה עבודה קשה ותובענית ארבע שנים, ככל הנראה בהצלחה לא מבוטלת ובסוף, בישורת האחרונה, קצת התפקשש לו ולא סתם התפקשש, יריבו הגדול, ברק, עשה עליו כמה סיבובים, שהוציאו את אשכנזי קצת חתרן וקצת לא חכם. באסה. מצד שני, לעשות שימוש מניפולטיבי בשושואיסטיות, זה מפלט לא הולם אדם במעמדו של אשכנזי.

הצעה לעיסקה עם הרמטכ"ל ודוברו

15 בדצמבר 2010
 

עמוס הראל דיווח ב"הארץ" אתמול שהרמטכ"ל דרש מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה. מי העביר מסמכים סודיים לעיתונאים, שביצעו את התחקירים על בועז הרפז. הרמטכ"ל דרש, לפי הידיעה, להחרים את המסמכים הסודיים מהעיתונאים שמחזיקים בהם.

היום התראיין דובר צה"ל, אבי בניהו, בקול ישראל ואמר ש"כמה כלי תקשורת מחזיקים ככל הנראה במסמכים הנוגעים לליבת הסוד של מדינת ישראל".

לא פחות. הוא דיבר על פעילות יחידה מסווגת והסכמי רכישה.

ובכן, אני אחד מהעיתונאים שפירסמו תחקיר בנושא (יחד עם עפר שלח ומואב ורדי ב"מקור". כתבה אחרת פורסמה על ידי רונן ברגמן ב"ידיעות" ושלישית ב"הארץ" על ידי גידי וייץ) ונחשפתי לכמה וכמה מסמכים בנושא. ככזה, אני מודיע בזאת ליועץ המשפטי לממשלה ולרמטכ"ל – ביתי פתוח. מתי שבא לכם. בשני תנאים – אם הם לא ימצאו שום מסמך סודי בעניין הזה, אז בניהו מודה שהוא דיבר שטויות והרמטכ"ל מתראיין ל"מקור" (אפשר במקביל ל"ידיעות" אם באמת הבטיח להם ראיון וזו סיבת הלחץ על ברגמן למתן את כתבתו בנושא) ומסביר מה באמת היה טיב קשריו עם בועז הרפז, למה העיד עבורו בשלוש ועדות שונות, כשהוא יוצא מגידרו למענו ואיך היה יכול להאמין באותנטיות של מסמך, שקיבל מאדם כזה.

למי שלא מבין על מה אני מדבר:

התחקיר של "המקור" התבסס על עשרות שיחות עם אנשים שושואיסטיים, שמכירים את הרפז ופעילותו ולעתים, גם את קשריו עם אשכנזי. הם אמרו הרבה דברים מעניינים. מסמכים הם לא מסרו.

התחקיר גם התבסס על שורה של מסמכים צה"לים, שדנו בטענות כנגד הרפז. הטענות על כך שהפיץ מסמך סודי לכתובות מייל לא מאובטחות, העלים ראיות, זייף, היה בחו"ל בעסקים פרטיים שמונים ומשהו ימים, בזמן שהיה אמור ללמוד על חשבון הצבא ועוד. המסמכים הללו סודיים, כמו שידור של ערוץ הספורט בערך. אולי פחות. הם כל כך לא סודיים שהצנזורה לא שינתה משפט בתחקיר שלנו. האמינו לי, ראיתי את המסמכים. אין שם שום דבר סודי. אפילו לא בדרגת "שמור". כלום.

קראתי גם את הכתבות של עמיתיי. לא יודע מה יש להם בבית. בכתבות עצמן (בוודאי בזו של "הארץ", שהייתה פשוט ציטוט של מסמך הבדיקה בעניינו של הרפז) לא היה שום רמז לשום סוד.

אני מאוד מבין את התסכול של הרמטכ"ל. עשה עבודה קשה ותובענית ארבע שנים, ככל הנראה בהצלחה לא מבוטלת ובסוף, בישורת האחרונה, קצת התפקשש לו ולא סתם התפקשש, יריבו הגדול, ברק, עשה עליו כמה סיבובים, שהוציאו את אשכנזי קצת חתרן וקצת לא חכם. באסה. מצד שני, לעשות שימוש מניפולטיבי בשושואיסטיות, זה מפלט לא הולם אדם במעמדו של אשכנזי.

הקמפיין המוצלח של ישי

9 בדצמבר 2010
 

מי היה מאמין שאלי ישי יעשה כזה קמפיין?

אין לי הרבה הערכה לתפקודו המיניסטריאלי של אלי ישי, או לתפקודו כפוליטיקאי. זה לא התחיל בשריפה. פעם אחר פעם הוא מציג עמדות שטחיות, פופוליסטיות וכמעט אף פעם הוא לא מטביע חותם על המשרדים שהוא עומד בראשם.

דווקא ההתמודדות שלו עם גל הצונמי כנגדו היא אולי הפעם הראשונה שאני ממש מתפעל ממנו ומתחיל להבין שלא סתם הוא הגיע לאן שהגיע. 

ישי ולשכתו (אני חושד שרועי לחמנוביץ, יועץ התקשורת שלו, עומד מאחורי רוב הקמפיין) קלטו מהר מאוד מה הולך לבוא עליהם. ביום חמישי בארבע אחה"צ, השריפה הפכה לאסון לאומי. תוך שעות איתרו בלשכת שר הפנים שורה של מסמכים, שמוכיחים לכאורה ששר הפנים התריע, הזהיר, פעל. כבר בבוקר שישי הם התחילו להפיץ אותם בין העיתונאים. לא כל המסמכים הוציאו את ישי טוב, מחלקם בצבצה האמת, שהוא פעל לאט ובחוסר נחישות, אבל זה עדיין היה צעד חכם. ראשית, עיתונאים, שמקבלים חומר, תמיד קצת קצת אסירי תודה. שנית, המסמכים גררו גם את שטייניץ, ברק ונתניהו לקלחת ואפילו את חלוץ וממשלת שרון (ביטלו את הכיבוי האווירי, למרות התנגדות ישי). שלישית, המסמכים ממילא היו נחשפים. אם כתב היה חופר ומוצא אותם, הוא היה מציג אותם כמסמך מעשן על אשמתו של שר הפנים. לשכת ישי לא היססה אפילו להוציא פרוטוקול של ישיבת ממשלה. דברי הדוברים הושחרו – הרי אסור לפרסם פרוטוקולים ורק דברי ישי המתריעים נשארו.

ביום שני ראיתי את ישי בשירותים בכנסת. הוא עשה את טעות אפללו (שהכפיש פעם את נתניהו בשירותים, רק כדי לגלות לתדהמתו שביבי יוצא מאחד התאים) ודיבר בטלפון בקול רם. "זה הושמע עכשיו ברדיו ת"א ורון קופמן השתכנע. זה היה מצוין". התקשרתי לקוף להבין ממה הוא השתכנע. הסתבר שלשכת שר הפנים שלחה גם לו מכתב בו ישי התריע וקופמן הקריא אותו בשידור.

הרבה פעמים ניסיתי להבין מי מייעץ לישי. יש לו איזה יועץ צרפתי שמגיע בבחירות, אבל באופן כללי לא מצאתי איזה מוח אסטרטגי מאחוריו. הפעם, זה נראה כמו קמפיין מחושב. פתאום חותמים עשרות ראשי רשויות ערביים בעד ישי. מקרי? הצחקתם אותי. לא בדקתי, אבל אופתע אם יתברר שזה לא יצא מלשכת השר. נציב כבאות והצלה גם סינגר בלהט שוב ושוב על ישי. "הביא הכי הרבה כסף לכבאות". יוזמה של שמעון רומח? לא מאמין. יש גם שכל בקריאה של ישי לוועדת חקירה (מה הוא אשם שאזולאי מש"ס מתנגד…), בחיבוק שהוא מחבק את המבקר ובכלל, הוא משדר רוח לחימה ראויה לציון.

טעות אחת ישי עשה. הקישור בין ההתקפות עליו למוצאו. להגנתו ייאמר, שיותר משהוא אמר את זה, התקשורת לקחה את דבריו גשר אחד קדימה. במסיבת העיתונאים אתמול, כשהוא נשאל על זה, הוא התנסח מעולה. דיבר על הקשר בין עמדותיו בנושא עובדים זרים להתקפות עליו. יש בזה גם יותר מגרעין של אמת וזה פופולרי בקרב בוחריו. 

ובסוף בסוף, מצבו של ישי לא טוב. חצי מהציבור רוצה בהתפטרותו. הוא כבר לא ייחשב שר פנים מוצלח. איך זה מתיישב עם הקמפיין המוצלח שלו? מאוד מתיישב. לכל הספינים והקמפיינים יש השפעה מוגבלת. עשרה אחוזים לפה, עשרים אחוזים לשם. כש-42 אנשים נשרפים למוות ומבקר המדינה מטיל עליך, בצורה כזו או אחרת, אחריות, יש מעט מאוד ספינים שיעזרו לך.

הקמפיין המוצלח של ישי

9 בדצמבר 2010
 

מי היה מאמין שאלי ישי יעשה כזה קמפיין?

אין לי הרבה הערכה לתפקודו המיניסטריאלי של אלי ישי, או לתפקודו כפוליטיקאי. זה לא התחיל בשריפה. פעם אחר פעם הוא מציג עמדות שטחיות, פופוליסטיות וכמעט אף פעם הוא לא מטביע חותם על המשרדים שהוא עומד בראשם.

דווקא ההתמודדות שלו עם גל הצונמי כנגדו היא אולי הפעם הראשונה שאני ממש מתפעל ממנו ומתחיל להבין שלא סתם הוא הגיע לאן שהגיע. 

ישי ולשכתו (אני חושד שרועי לחמנוביץ, יועץ התקשורת שלו, עומד מאחורי רוב הקמפיין) קלטו מהר מאוד מה הולך לבוא עליהם. ביום חמישי בארבע אחה"צ, השריפה הפכה לאסון לאומי. תוך שעות איתרו בלשכת שר הפנים שורה של מסמכים, שמוכיחים לכאורה ששר הפנים התריע, הזהיר, פעל. כבר בבוקר שישי הם התחילו להפיץ אותם בין העיתונאים. לא כל המסמכים הוציאו את ישי טוב, מחלקם בצבצה האמת, שהוא פעל לאט ובחוסר נחישות, אבל זה עדיין היה צעד חכם. ראשית, עיתונאים, שמקבלים חומר, תמיד קצת קצת אסירי תודה. שנית, המסמכים גררו גם את שטייניץ, ברק ונתניהו לקלחת ואפילו את חלוץ וממשלת שרון (ביטלו את הכיבוי האווירי, למרות התנגדות ישי). שלישית, המסמכים ממילא היו נחשפים. אם כתב היה חופר ומוצא אותם, הוא היה מציג אותם כמסמך מעשן על אשמתו של שר הפנים. לשכת ישי לא היססה אפילו להוציא פרוטוקול של ישיבת ממשלה. דברי הדוברים הושחרו – הרי אסור לפרסם פרוטוקולים ורק דברי ישי המתריעים נשארו.

ביום שני ראיתי את ישי בשירותים בכנסת. הוא עשה את טעות אפללו (שהכפיש פעם את נתניהו בשירותים, רק כדי לגלות לתדהמתו שביבי יוצא מאחד התאים) ודיבר בטלפון בקול רם. "זה הושמע עכשיו ברדיו ת"א ורון קופמן השתכנע. זה היה מצוין". התקשרתי לקוף להבין ממה הוא השתכנע. הסתבר שלשכת שר הפנים שלחה גם לו מכתב בו ישי התריע וקופמן הקריא אותו בשידור.

הרבה פעמים ניסיתי להבין מי מייעץ לישי. יש לו איזה יועץ צרפתי שמגיע בבחירות, אבל באופן כללי לא מצאתי איזה מוח אסטרטגי מאחוריו. הפעם, זה נראה כמו קמפיין מחושב. פתאום חותמים עשרות ראשי רשויות ערביים בעד ישי. מקרי? הצחקתם אותי. לא בדקתי, אבל אופתע אם יתברר שזה לא יצא מלשכת השר. נציב כבאות והצלה גם סינגר בלהט שוב ושוב על ישי. "הביא הכי הרבה כסף לכבאות". יוזמה של שמעון רומח? לא מאמין. יש גם שכל בקריאה של ישי לוועדת חקירה (מה הוא אשם שאזולאי מש"ס מתנגד…), בחיבוק שהוא מחבק את המבקר ובכלל, הוא משדר רוח לחימה ראויה לציון.

טעות אחת ישי עשה. הקישור בין ההתקפות עליו למוצאו. להגנתו ייאמר, שיותר משהוא אמר את זה, התקשורת לקחה את דבריו גשר אחד קדימה. במסיבת העיתונאים אתמול, כשהוא נשאל על זה, הוא התנסח מעולה. דיבר על הקשר בין עמדותיו בנושא עובדים זרים להתקפות עליו. יש בזה גם יותר מגרעין של אמת וזה פופולרי בקרב בוחריו. 

ובסוף בסוף, מצבו של ישי לא טוב. חצי מהציבור רוצה בהתפטרותו. הוא כבר לא ייחשב שר פנים מוצלח. איך זה מתיישב עם הקמפיין המוצלח שלו? מאוד מתיישב. לכל הספינים והקמפיינים יש השפעה מוגבלת. עשרה אחוזים לפה, עשרים אחוזים לשם. כש-42 אנשים נשרפים למוות ומבקר המדינה מטיל עליך, בצורה כזו או אחרת, אחריות, יש מעט מאוד ספינים שיעזרו לך.

השריפה בכרמל – נכון/לא נכון

5 בדצמבר 2010
 

טענת נתניהו: מחדלי הכיבוי הקרקעי לא מעלים ולא מורידים לעניין השריפה בכרמל, כי מה שחשוב זה הכיבוי האווירי וכזה ממילא לא היה לנו.

תשובה: (כנראה) לא נכון

אם היה כיבוי קרקעי ברמה גבוהה, סביר שלא היה צורך בכיבוי אווירי בכלל. לא מדובר הרי בהוריקן או רעידת אדמה. זו שריפה קטנה, שהתחילה כמו מאות שריפות אחרות. העובדה שהתפתחה לשריפה הגדולה בתולדות המדינה קשורה, מן הסתם, למחסור בכבאים, לכבאיות המיושנות וכו'.

טענת נתניהו: אנחנו היחידים שעוד עשינו משהו כדי לשפר את מערך הכיבוי הכושל. נתנו תקציב של מאה מיליון.

תשובה: חצי נכון.

החליטו על מאה מיליון. בפועל ניתנו ארבעים מיליון. עוד 30 מיליון יינתנו בשנת התקציב הבאה, מותנה בכך שעל כל שקל שנותנת הממשלה, יינתן שקל על ידי רשויות מקומיות. בקיצור, לא מאה, אלא 70, לא עכשיו הכל, אלא חצי חצי ולא בטוח שהכל יהיה. תלוי בנכונות הרשויות.

חשוב יותר, נתניהו ידע על מצב הכיבוי כשנכנס לתפקידו. הוא לא עשה דבר. בספטמבר 09 הוא מקבל בקשה מאלי ישי לדיון דחוף במצב. לוקח לו ארבעה חודשים לכנס דיון. בדיון, בסוף דצמבר 09, הוא מקבל הסבר מפורט עד כמה שירותי הכיבוי במצב רע. מה הוא עושה? כמעט כלום. רק ביולי הוחלט לתת כסף. למה הוא לא שואל עד אז על כיבוי אווירי? רק באוגוסט הוא מפנה מכתב לנציבות הכיבוי בעניין. לא חוזרים אליו. מה הוא עושה? שוב, כלום. 

טענת נתניהו: זו לא בושה לבקש עזרה ממדינות אחרות. כך עושות גם מעצמות.

תשובה: די נכון.

זו ממש לא בושה. זה ממש בסדר. בכלל תפקודו של נתניהו בניהול המשבר היה טוב, אם כי הוא מאוד הגזים בהופעות התקשורתיות. ראש ממשלה פסיבי ומשותק, בלע פתאום חבילה שלמה של אקסטזי . מתי שאתה לא פותח טלוויזיה, נתניהו מספר לנו מה הוא עשה ומה אמר. הלו, "מחוברים" מחפשים עונה שנייה. תן מנוחה.

עם זאת, מה שמעצבן זה שלא נפל על ישראל איזה כוח טבע עצום, שמחייב עזרה. לא האיטי, לא רעידת אדמה בטורקיה ולא צונמי בתאילנד. כולה (כנראה) נרגילה שיצאה משליטה. 

וצריך להגיד עוד משהו – נתניהו אומר שאנחנו חיים בכפר גלובלי וככה זה עובד. מתמודדים ביחד וכו'.

וואלה. רק שיוון, טורקיה, בריטניה וצרפת לא רק עוזרות לכבות שריפות. יש להן גם מה להגיד על הקפאת הבנייה. יהיה קצת יותר קשה לזרוק אותם לאלף עזאזלים נוסח איווט ליברמן, אחרי שמתחננים לעזרתם. 

השריפה בכרמל – נכון/לא נכון

5 בדצמבר 2010
 

טענת נתניהו: מחדלי הכיבוי הקרקעי לא מעלים ולא מורידים לעניין השריפה בכרמל, כי מה שחשוב זה הכיבוי האווירי וכזה ממילא לא היה לנו.

תשובה: (כנראה) לא נכון

אם היה כיבוי קרקעי ברמה גבוהה, סביר שלא היה צורך בכיבוי אווירי בכלל. לא מדובר הרי בהוריקן או רעידת אדמה. זו שריפה קטנה, שהתחילה כמו מאות שריפות אחרות. העובדה שהתפתחה לשריפה הגדולה בתולדות המדינה קשורה, מן הסתם, למחסור בכבאים, לכבאיות המיושנות וכו'.

טענת נתניהו: אנחנו היחידים שעוד עשינו משהו כדי לשפר את מערך הכיבוי הכושל. נתנו תקציב של מאה מיליון.

תשובה: חצי נכון.

החליטו על מאה מיליון. בפועל ניתנו ארבעים מיליון. עוד 30 מיליון יינתנו בשנת התקציב הבאה, מותנה בכך שעל כל שקל שנותנת הממשלה, יינתן שקל על ידי רשויות מקומיות. בקיצור, לא מאה, אלא 70, לא עכשיו הכל, אלא חצי חצי ולא בטוח שהכל יהיה. תלוי בנכונות הרשויות.

חשוב יותר, נתניהו ידע על מצב הכיבוי כשנכנס לתפקידו. הוא לא עשה דבר. בספטמבר 09 הוא מקבל בקשה מאלי ישי לדיון דחוף במצב. לוקח לו ארבעה חודשים לכנס דיון. בדיון, בסוף דצמבר 09, הוא מקבל הסבר מפורט עד כמה שירותי הכיבוי במצב רע. מה הוא עושה? כמעט כלום. רק ביולי הוחלט לתת כסף. למה הוא לא שואל עד אז על כיבוי אווירי? רק באוגוסט הוא מפנה מכתב לנציבות הכיבוי בעניין. לא חוזרים אליו. מה הוא עושה? שוב, כלום. 

טענת נתניהו: זו לא בושה לבקש עזרה ממדינות אחרות. כך עושות גם מעצמות.

תשובה: די נכון.

זו ממש לא בושה. זה ממש בסדר. בכלל תפקודו של נתניהו בניהול המשבר היה טוב, אם כי הוא מאוד הגזים בהופעות התקשורתיות. ראש ממשלה פסיבי ומשותק, בלע פתאום חבילה שלמה של אקסטזי . מתי שאתה לא פותח טלוויזיה, נתניהו מספר לנו מה הוא עשה ומה אמר. הלו, "מחוברים" מחפשים עונה שנייה. תן מנוחה.

עם זאת, מה שמעצבן זה שלא נפל על ישראל איזה כוח טבע עצום, שמחייב עזרה. לא האיטי, לא רעידת אדמה בטורקיה ולא צונמי בתאילנד. כולה (כנראה) נרגילה שיצאה משליטה. 

וצריך להגיד עוד משהו – נתניהו אומר שאנחנו חיים בכפר גלובלי וככה זה עובד. מתמודדים ביחד וכו'.

וואלה. רק שיוון, טורקיה, בריטניה וצרפת לא רק עוזרות לכבות שריפות. יש להן גם מה להגיד על הקפאת הבנייה. יהיה קצת יותר קשה לזרוק אותם לאלף עזאזלים נוסח איווט ליברמן, אחרי שמתחננים לעזרתם.