ארכיון: רביב דרוקר

מסמך גלנט – איך אפשר היה לטפל בסיפור הזה נכון יותר?

23 באוגוסט 2010
 

תקשורתית, תקשורתית לטפל בו. כנראה, שבמובנים אחרים טיפלו במסמך הזה מספיק. בפוסט קודם כתבתי,  שהמסמך הציב דילמה לא פשוטה בפני אברמוביץ'. אי אפשר לגנוז דבר כזה במגירה ומצד שני, אי אפשר לאמת אותו. ובכן, טעיתי. אפשר היה לטפל בו טוב יותר.

אני מאוד מקווה שמה שאני עומד לכתוב לא יתפרש כהחלפת מהלומות בין עיתונאים. יש לי הרבה כבוד והערכה כלפי אברמוביץ, שהביא סקופים בימים שעוד הייתי בתיכון, אבל יש נורמה מקולקלת בתקשורת ואברמוביץ בסיפור הזה, כנראה, שיתף פעולה איתה: לפנות ברגע האחרון לקבלת תגובה.

לנורמה המקולקלת יש סיבה. החשש מדליפת הידיעה הבלעדית. יש בזה לא מעט היגיון, כשאתה בא לחשוף את זהות החברים בוועדת טירקל. פנייה מוקדמת מדי ללשכת ראש הממשלה, עלולה לגרום להם להקדים את מועד פרסום ההודעה הרשמית. גם הם לא רוצים שכלי תקשורת יכעסו עליהם ויבקרו את ההחלטה, רק כי היא התפרסמה בלעדית בכלי תקשורת אחד.

אבל אין סיבה אמיתית לפנות ברגע האחרון כשמדובר בסוג הזה של ידיעות. החשש שהמגיב המעוצבן, שמבין שהשמיים עומדים ליפול לו על הראש, ירוץ וידליף את הידיעה למישהו אחר, הוא חשש שווא. אנשים לא עושים את זה, בטח לא בסדר הגודל הזה של ידיעות. אם איל ארד היה מקבל יום שלם להגיב ולא שעה, למי הוא היה הולך?

נכון, יש סיכוי שארד היה מנצל את היום הזה כדי להגביר את הלחצים על חדשות 2 לא לפרסם את המסמך, או לפחות לא לקשור אותו אליו. בדיעבד, ברור כי הלחצים הללו רק היו מועילים לחדשות 2. הסיכוי שהוא היה פונה לעיתונאי אחר ונותן לו את הסיפור, הוא אפסי. למה? ראשית, מנסיוני זה אף פעם לא קרה. כשפירסמתי מסמך של נילי פריאל, עברו כמה ימים מבקשת התגובה ועד הפרסום. זה לא דלף. כנ"ל ביומני עומרי. כנ"ל בחשבונות המלון בלונדון של נתניהו. שנית, מה ההיגיון של ארד, או כל אחד אחר להעצים את הסיפור ולתת אותו לעוד עיתונאי? ומה העיתונאי הזה היה עושה? מגמד את הסיפור?

שלישית, רוב גדול של האנשים לא כאלה נכלוליים והם לא עושים דבר כזה.

ככל הנראה, אברמוביץ קיבל את המסמך ביום שישי וביקש תגובות מדובר צה"ל וארד שעה לפני הפרסום. הכל היה יכול להיראות אחרת, אם היה מחכה קצת ולא מלחיץ את המערכת. מרגע שאמרת לעורך שלך שיש לך מסמך כזה, הסיכוי שהוא ילחיץ אותך לפרסם בערב, עצום. מבחינת העורך, אם דוחיםאת הפרסום ביום, הסיפור כבר לא מתפרסם במהדורה שלו. לא מעניין. אם אברמוביץ' לא היה לחוץ לפרסם ביום שישי בערב, היה לו זמן לתת יותר כבוד להכחשה של ארד. ייתכן שהוא היה חוזר למקור שלו ומעמת אותו עם ההכחשה. המקור בטוח היה מתרעם ואומר "מה אתה מצפה? שארד יאשר?". אחרי שהם היו עוברים את השלב הזה, כל מה שאברמוביץ היה צריך להוציא ממנו זה, שכמה בכירים מאוד בצבא מכירים את המסמך הזה, לא מעט זמן והם נסערים בגינו. מכאן, הדרך לכותרת מדוייקת לחלוטין, הדרך כבר קצרה.

"אנחנו חושפים הערב מסמך שמסעיר את צמרת הצבא". אברמוביץ היה יכול להציג את אותו מסמך, להצביע על מה שנראה בעיניו כהתממשות של המסמך (אני לא בטוח שהמסמך התממש, כמו שמחברו רכב על התרחשויות שכבר קרו) ולטעון מלכתחילה, שהבכירים מאמינים שהמסמך אותנטי, בעוד לו אין כלים לשפוט בנושא. כך הייתה נחסכת הפגיעה המיותרת בשמם של ארד וגלנט והטויסט המוזר, שהנפיק בסופו של דבר מינוי בהול של רמטכ"ל שנוי במחלוקת. 

חדשות 2 לא צריכים למסור את מסמך גלנט (ותשובה לעקיצה של אברמוביץ')

10 באוגוסט 2010
 

ביהמ"ש נענה בלילה לבקשת המשטרה והורה לחדשות 2 למסור את "מסמך גלנט". כמובן, זה נעשה במעמד צד אחד. מתי שמעתם שבימ"ש לא נענה לבקשה במעמד צד אחד? ולמה בכלל במעמד צד אחד? זה לא צו להאזנות סתר. לא חיפוש או פעולה חקירתית חשאית, שאי אפשר לזמן את הצד השני.

עכשיו לעניין.

מסירת "מסמך גלנט" לא נושאת ערך חקירתי רב. אין הרבה מידע שאפשר להפיק מהחיבור בין הלוגו למסמך, בסוג הפונט וצבע הנייר.

אני לא מתיימר להיות מומחה, אבל זה בטח לא צעד חקירתי ראשון. אחרי שהמשטרה תסיים עם המחשבים של איל ארד, תגבה עדויות של אנשי מפתח, תשלח לפוליגרף כמה מהם, אז אולי יש טעם לאתגר את החיסיון העיתונאי ולבקש את המסמך. ברור שמסירת מסמך מסכנת את המקור. המקור הוא חלק מאוד מסקרן בסיפור, אבל הוא לא אמור להיות במרכז חקירת המשטרה. המשטרה אמורה לחקור – זויף או לא זויף. אם לא זויף, אין שום עבירה פלילית (אלא אם כן, ירצו למצות את הדין עם איל ארד על עדותו). אם זויף, יש מיליון דרכים לחפש את המזייף לפני ששוברים חיסיון עיתונאי.

בכלל, זה סיפור שנמצא כמעט כולו במישור הציבורי. אין עבירה בהכנת תוכנית אסטרטגית לקידום גלנט לתפקיד רמטכ"ל, אפילו אם היא בדרך ממליצה לעשות כמה דברים מכוערים לרמטכ"ל. המשטרה לא צריכה להתעסק בזה ובטח לא לשבור חיסיון עיתונאי. אני כותב שוב ושוב חיסיון עיתונאי ומניח שזה מובן, שללא החיסיון הזה לא היינו מתוודעים למסמך הזה מלכתחילה.

אמנון אברמוביץ', שחשף את המסמך, התראיין היום ל"הארץ" והסביר שהטיפול של חדשות 2 במסמך היה מאוזן, לא שינו את המשדר כולו. "אני יכול להזכיר", הוסיף אברמוביץ', "שלאחד מערוצי הטלוויזיה בעבר הייתה שמועה על דו"ח וינוגרד למלחמת לבנון השנייה ועל סמך שמועה עשו משדר מיוחד". הערוץ טלוויזיה האנונימי אליו מתייחס אברמוביץ' הוא ערוץ 10 ומעשה שהיה כך היה.

כמה ימים לפני הפרסום הרשמי של דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד הביא צ'יקו מנשה ל"שישי" ציטוטים מהדו"ח.

עפר ואני הגשנו את המהדורה בה שידר צ'יקו את הידיעה. הקדשנו לה 6 דקות וחזרנו אליה בסוף המשדר. למחרת אכן הוקדש הרוב הגדול של המהדורה לחשיפה של צ'יקו.

הקו הכללי של הציטוטים היה "כואב, אבל לא נורא", רוצה לאמר – ביקורת של הוועדה, אבל כזאת שמקבלי ההחלטות יכולים לחיות איתה. כמה ימים לאחר מכן, כשפורסם דו"ח הביניים, התברר שמדובר בביקורת הרבה יותר חריפה.

אז מה הבעיה שלי עם העקיצה של אברמוביץ? ראשית, זו לא הייתה שמועה. כל הציטוטים שהביא צ'יקו היו בסופו של דבר בדו"ח. כן הייתה טעות בטיפול בידיעה. הטעות הייתה שלא הדגשנו מספיק בפני הצופה, שצ'יקו לא קרא את הדו"ח המלא. הוא קיבל ציטוטים מתוכו. שנית, החגיגה של ערוץ 10 הייתה צריכה להיות מתונה בהרבה כיאה לציטוטים חלקיים מדו"ח ולא ציטוטים, שבאים לאחר קריאה של הדו"ח המלא.

אבל ברור ש הטעות של ערוץ 10 לא מכשירה טעות של מישהו אחר.

המסמך, שחשף אברמוביץ, הוצג כאילו הוא נכתב במשרד של איל ארד. אברמוביץ חתם על אמינות המידע ואמר שהמקור הוא מקור אמין במשך שלושה עשורים. אם אכן המסמך נכתב במשרד של איל ארד, זה סקופ אדיר. לפי הידיעה הבוקר בגל"צ, המשטרה חושבת שזה אכן נכתב במשרד איל ארד.

אם המסמך זויף, מישהו עבד על אברמוביץ. בראיון ל"הארץ" אמר אברמוביץ: "ייתכן שהלוגו, נייר המכתבים מזויף". זה נשמע כאילו הוא עצמו כבר לא חותם על אותנטיות המסמך שהוא שידר. זה לא דבר של מה בכך. אם אתה פותח מהדורת יום שישי בידיעה דרמטית, שמתברר שהיסוד המרכזי בה לא נכון, אז זו פשלה נוראית.

מאז יום שישי אני שואל את עצמי מה הייתי עושה אם היה נופל לידיי מסמך כזה. הפיתוי עצום. המסמך מדהים ואכן מעיד על ידע בנבכי הצבא. מצד שני, ארד וגלנט מכחישים בכל תוקף. הכי פשוט זה לבדוק עם מי שמוסר לך את המסמך, אבל מה אם המקור לא יכול לערוב לאותנטיות שלו? מה אם המקור לא היה מעורב בכתיבתו ולכן אינו יודע מי כתב אותו?

אני מקווה שהיה לי את הכוח במקרה כזה לא לשדר, לפחות לא בעוצמה גדולה, אבל עד שזה נופל לך ליד אתה לא יודע כיצד תנהג.

חדשות 2 לא צריכים למסור את מסמך גלנט (ותשובה לעקיצה של אברמוביץ')

10 באוגוסט 2010
 

ביהמ"ש נענה בלילה לבקשת המשטרה והורה לחדשות 2 למסור את "מסמך גלנט". כמובן, זה נעשה במעמד צד אחד. מתי שמעתם שבימ"ש לא נענה לבקשה במעמד צד אחד? ולמה בכלל במעמד צד אחד? זה לא צו להאזנות סתר. לא חיפוש או פעולה חקירתית חשאית, שאי אפשר לזמן את הצד השני.

עכשיו לעניין.

מסירת "מסמך גלנט" לא נושאת ערך חקירתי רב. אין הרבה מידע שאפשר להפיק מהחיבור בין הלוגו למסמך, בסוג הפונט וצבע הנייר.

אני לא מתיימר להיות מומחה, אבל זה בטח לא צעד חקירתי ראשון. אחרי שהמשטרה תסיים עם המחשבים של איל ארד, תגבה עדויות של אנשי מפתח, תשלח לפוליגרף כמה מהם, אז אולי יש טעם לאתגר את החיסיון העיתונאי ולבקש את המסמך. ברור שמסירת מסמך מסכנת את המקור. המקור הוא חלק מאוד מסקרן בסיפור, אבל הוא לא אמור להיות במרכז חקירת המשטרה. המשטרה אמורה לחקור – זויף או לא זויף. אם לא זויף, אין שום עבירה פלילית (אלא אם כן, ירצו למצות את הדין עם איל ארד על עדותו). אם זויף, יש מיליון דרכים לחפש את המזייף לפני ששוברים חיסיון עיתונאי.

בכלל, זה סיפור שנמצא כמעט כולו במישור הציבורי. אין עבירה בהכנת תוכנית אסטרטגית לקידום גלנט לתפקיד רמטכ"ל, אפילו אם היא בדרך ממליצה לעשות כמה דברים מכוערים לרמטכ"ל. המשטרה לא צריכה להתעסק בזה ובטח לא לשבור חיסיון עיתונאי. אני כותב שוב ושוב חיסיון עיתונאי ומניח שזה מובן, שללא החיסיון הזה לא היינו מתוודעים למסמך הזה מלכתחילה.

אמנון אברמוביץ', שחשף את המסמך, התראיין היום ל"הארץ" והסביר שהטיפול של חדשות 2 במסמך היה מאוזן, לא שינו את המשדר כולו. "אני יכול להזכיר", הוסיף אברמוביץ', "שלאחד מערוצי הטלוויזיה בעבר הייתה שמועה על דו"ח וינוגרד למלחמת לבנון השנייה ועל סמך שמועה עשו משדר מיוחד". הערוץ טלוויזיה האנונימי אליו מתייחס אברמוביץ' הוא ערוץ 10 ומעשה שהיה כך היה.

כמה ימים לפני הפרסום הרשמי של דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד הביא צ'יקו מנשה ל"שישי" ציטוטים מהדו"ח.

עפר ואני הגשנו את המהדורה בה שידר צ'יקו את הידיעה. הקדשנו לה 6 דקות וחזרנו אליה בסוף המשדר. למחרת אכן הוקדש הרוב הגדול של המהדורה לחשיפה של צ'יקו.

הקו הכללי של הציטוטים היה "כואב, אבל לא נורא", רוצה לאמר – ביקורת של הוועדה, אבל כזאת שמקבלי ההחלטות יכולים לחיות איתה. כמה ימים לאחר מכן, כשפורסם דו"ח הביניים, התברר שמדובר בביקורת הרבה יותר חריפה.

אז מה הבעיה שלי עם העקיצה של אברמוביץ? ראשית, זו לא הייתה שמועה. כל הציטוטים שהביא צ'יקו היו בסופו של דבר בדו"ח. כן הייתה טעות בטיפול בידיעה. הטעות הייתה שלא הדגשנו מספיק בפני הצופה, שצ'יקו לא קרא את הדו"ח המלא. הוא קיבל ציטוטים מתוכו. שנית, החגיגה של ערוץ 10 הייתה צריכה להיות מתונה בהרבה כיאה לציטוטים חלקיים מדו"ח ולא ציטוטים, שבאים לאחר קריאה של הדו"ח המלא.

אבל ברור ש הטעות של ערוץ 10 לא מכשירה טעות של מישהו אחר.

המסמך, שחשף אברמוביץ, הוצג כאילו הוא נכתב במשרד של איל ארד. אברמוביץ חתם על אמינות המידע ואמר שהמקור הוא מקור אמין במשך שלושה עשורים. אם אכן המסמך נכתב במשרד של איל ארד, זה סקופ אדיר. לפי הידיעה הבוקר בגל"צ, המשטרה חושבת שזה אכן נכתב במשרד איל ארד.

אם המסמך זויף, מישהו עבד על אברמוביץ. בראיון ל"הארץ" אמר אברמוביץ: "ייתכן שהלוגו, נייר המכתבים מזויף". זה נשמע כאילו הוא עצמו כבר לא חותם על אותנטיות המסמך שהוא שידר. זה לא דבר של מה בכך. אם אתה פותח מהדורת יום שישי בידיעה דרמטית, שמתברר שהיסוד המרכזי בה לא נכון, אז זו פשלה נוראית.

מאז יום שישי אני שואל את עצמי מה הייתי עושה אם היה נופל לידיי מסמך כזה. הפיתוי עצום. המסמך מדהים ואכן מעיד על ידע בנבכי הצבא. מצד שני, ארד וגלנט מכחישים בכל תוקף. הכי פשוט זה לבדוק עם מי שמוסר לך את המסמך, אבל מה אם המקור לא יכול לערוב לאותנטיות שלו? מה אם המקור לא היה מעורב בכתיבתו ולכן אינו יודע מי כתב אותו?

אני מקווה שהיה לי את הכוח במקרה כזה לא לשדר, לפחות לא בעוצמה גדולה, אבל עד שזה נופל לך ליד אתה לא יודע כיצד תנהג.

כמה שטויות שנאמרות על "מסמך גלנט"

8 באוגוסט 2010
 

1. "לא משנה אם זה מזויף או אותנטי – בכל מקרה זה סיפור חמור"/"נחצו הקווים האדומים"/"מעולם מאבק על רמטכ"לות לא ירד לשפל כזה" – חברים, קצת שפיות. חם ולח, אבל בואו לא נשתולל.

אם המסמך אותנטי, זו אכן שערורייה שאין כדוגמתה, אבל יש גם תסריט, לא בלתי סביר, שהמסמך מזויף וייתכן שהוא זוייף על ידי גורם, שאינו מקורב לאף אחד מהמועמדים, מישהו שלא אוהב את גלנט, שלא אוהב את ברק או אוהב את אשכנזי. במקרה כזה, זה ממש לא סיפור חמור ונורא. זה יהיה יותר דומה למייל זבל, שתוכנו קונספירציה נוראית ושודרג מתיבת המייל שלכם לקדמת התקשורת. זה לא יהיה שונה בהרבה מסיפור "השרוף" של חיים צינוביץ, או סיפור יחיעם אוחנה. במקרה כזה לא נחצו כל הקווים, לא ירדנו לשפל נוראי, לא דבק כתם בגלנט/ברק/גנץ או השד יודע מי. אפשר לשתות משהו, להפסיק להזדעזע ולהירגע.

2.  "צריך לחקור את העניין במהירות ולהגיע לחקר האמת"/"לציבור מגיעה תשובה"/"השב"כ צריך להיכנס לתמונה" – בואו שנייה ננחת לקרקע המציאות. הסיכוי שחקירה תגלה אם המסמך מזויף או אותנטי ואם זויף, מי זייף אותו, נמוך. בדיוק כמו בפרשת הקלטת של נתניהו או "מרכז המיקרופונים" של שרון. זה סוג החקירות שלמשטרה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להגיע לממצא. אני גם חושד שאלו חקירות בהן המשטרה לא מתאמצת במיוחד להגיע למימצא. בקיצור, יש סיכוי טוב שלעולם לא נדע אם זה אותנטי או מזויף. אם למעורבים באמת חשוב להוכיח את ניקיון כפיהם, שיילכו לפוליגרף. אני לא מתלהב משימוש בפוליגרף, אבל במקרה הזה, אין דרך אחרת לשפוך אור במהירות על הפרשה. ארד, חורב, אולי גם גלנט יכולים ללכת לבדיקה מהירה, לא צריך לחכות למשטרה ולהציג את התוצאות. זה הרבה יותר הגיוני מלחכות שהמשטרה תסרוק את המחשבים של איל ארד.

3. "זה נורא לחשוב שמועמדים לרמטכ"לות נעזרים ביועצי תקשורת" – גם כאן נדמה לי שצריך קצת להרגיע. יש הבדל בין מצב בו אלוף שוכר יועץ תקשורת שיפעל עבורו לבין מצב בו אלוף מתייעץ באדם חכם, שהוא מכיר, לגבי סיכוייו להתמנות. גלנט ששוכר את איל ארד, זה בעייתי מאוד. גלנט שמדבר עם ארד בטלפון ושואל אותו לדעתו בעניין, על בסיס חברי ואגבי, משהו אחר לגמרי.

כמה שטויות שנאמרות על "מסמך גלנט"

8 באוגוסט 2010
 

1. "לא משנה אם זה מזויף או אותנטי – בכל מקרה זה סיפור חמור"/"נחצו הקווים האדומים"/"מעולם מאבק על רמטכ"לות לא ירד לשפל כזה" – חברים, קצת שפיות. חם ולח, אבל בואו לא נשתולל.

אם המסמך אותנטי, זו אכן שערורייה שאין כדוגמתה, אבל יש גם תסריט, לא בלתי סביר, שהמסמך מזויף וייתכן שהוא זוייף על ידי גורם, שאינו מקורב לאף אחד מהמועמדים, מישהו שלא אוהב את גלנט, שלא אוהב את ברק או אוהב את אשכנזי. במקרה כזה, זה ממש לא סיפור חמור ונורא. זה יהיה יותר דומה למייל זבל, שתוכנו קונספירציה נוראית ושודרג מתיבת המייל שלכם לקדמת התקשורת. זה לא יהיה שונה בהרבה מסיפור "השרוף" של חיים צינוביץ, או סיפור יחיעם אוחנה. במקרה כזה לא נחצו כל הקווים, לא ירדנו לשפל נוראי, לא דבק כתם בגלנט/ברק/גנץ או השד יודע מי. אפשר לשתות משהו, להפסיק להזדעזע ולהירגע.

2.  "צריך לחקור את העניין במהירות ולהגיע לחקר האמת"/"לציבור מגיעה תשובה"/"השב"כ צריך להיכנס לתמונה" – בואו שנייה ננחת לקרקע המציאות. הסיכוי שחקירה תגלה אם המסמך מזויף או אותנטי ואם זויף, מי זייף אותו, נמוך. בדיוק כמו בפרשת הקלטת של נתניהו או "מרכז המיקרופונים" של שרון. זה סוג החקירות שלמשטרה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להגיע לממצא. אני גם חושד שאלו חקירות בהן המשטרה לא מתאמצת במיוחד להגיע למימצא. בקיצור, יש סיכוי טוב שלעולם לא נדע אם זה אותנטי או מזויף. אם למעורבים באמת חשוב להוכיח את ניקיון כפיהם, שיילכו לפוליגרף. אני לא מתלהב משימוש בפוליגרף, אבל במקרה הזה, אין דרך אחרת לשפוך אור במהירות על הפרשה. ארד, חורב, אולי גם גלנט יכולים ללכת לבדיקה מהירה, לא צריך לחכות למשטרה ולהציג את התוצאות. זה הרבה יותר הגיוני מלחכות שהמשטרה תסרוק את המחשבים של איל ארד.

3. "זה נורא לחשוב שמועמדים לרמטכ"לות נעזרים ביועצי תקשורת" – גם כאן נדמה לי שצריך קצת להרגיע. יש הבדל בין מצב בו אלוף שוכר יועץ תקשורת שיפעל עבורו לבין מצב בו אלוף מתייעץ באדם חכם, שהוא מכיר, לגבי סיכוייו להתמנות. גלנט ששוכר את איל ארד, זה בעייתי מאוד. גלנט שמדבר עם ארד בטלפון ושואל אותו לדעתו בעניין, על בסיס חברי ואגבי, משהו אחר לגמרי.

איזה דוברים מוצלחים יש לאשכנזי

5 באוגוסט 2010
 

תהרגו אותי אם אני מבין מה רוצים מאהוד ברק. יש לרמטכ"ל, כנראה, דוברים ממש מוצלחים, אם הם מצליחים למלא את העיתונים בשטויות האלה. "ברק ממהר לראיין מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל", כותב עיתון אחד. "הוא יהפוך את אשכנזי לברווז צולע", מביאים בהבלטה העיתונים דברים של "בכירים בצבא".

זה טמטום. קודם כל, ידוע כבר שאשכנזי מסיים בפברואר. אם נבחר או לא נבחר לו יורש, זה ממש לא פוגע במעמדו של אשכנזי. יותר חשוב, בספרי ניהול כתוב שארגון חכם צריך להכין יורש לראש הארגון זמן רב מראש. יש ספר, שהיה פעם רב מכר גדול. בעברית קוראים לו "לנצח נבנו". הוא מנתח את דפוס ההצלחה של 24 חברות גדולות. בין השאר, הוא מראה שחברות מוצלחות במיוחד מכינות יורש, מתוך הארגון, שנים לפני ההחלפה, החפיפה היא במכוון אינסופית וכל אחד בארגון יודע מי היורש. כשחברה כמו IBM סטתה מהכלל היא נענשה.

מה בדיוק טוענת הביקורת על ברק? שאם בכירי צה"ל יידעו מי היורש חמישה חודשים לפני ההחלפה ולא שלושה חודשים, אז ייגרם נזק לבטחון ישראל? איזה קשקוש. כמו בהרבה מקרים בעבר, זו ביקורת על בסיס פרסונלי. כמעט לא משנה מה ברק יעשה, יכתשו אותו, במיוחד ב"ידיעות". כמעט לא משנה מה אשכנזי יעשה, התקשורת תעמוד לצידו.

אני חשבתי שההודעה של ברק לפני כמה חודשים, שאשכנזי לא ממשיך לשנה נוספת, הייתה מיותרת ומעליבה. אני גם שומע את השמועות שתהליך מינוי הרמטכ"ל תפור ושיואב גלנט הוא הרמטכ"ל הבא. אם יתברר שזה המצב, שיצלבו את ברק, אבל בחייאת, אל תצלבו אותו על שטויות.

איזה דוברים מוצלחים יש לאשכנזי

5 באוגוסט 2010
 

תהרגו אותי אם אני מבין מה רוצים מאהוד ברק. יש לרמטכ"ל, כנראה, דוברים ממש מוצלחים, אם הם מצליחים למלא את העיתונים בשטויות האלה. "ברק ממהר לראיין מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל", כותב עיתון אחד. "הוא יהפוך את אשכנזי לברווז צולע", מביאים בהבלטה העיתונים דברים של "בכירים בצבא".

זה טמטום. קודם כל, ידוע כבר שאשכנזי מסיים בפברואר. אם נבחר או לא נבחר לו יורש, זה ממש לא פוגע במעמדו של אשכנזי. יותר חשוב, בספרי ניהול כתוב שארגון חכם צריך להכין יורש לראש הארגון זמן רב מראש. יש ספר, שהיה פעם רב מכר גדול. בעברית קוראים לו "לנצח נבנו". הוא מנתח את דפוס ההצלחה של 24 חברות גדולות. בין השאר, הוא מראה שחברות מוצלחות במיוחד מכינות יורש, מתוך הארגון, שנים לפני ההחלפה, החפיפה היא במכוון אינסופית וכל אחד בארגון יודע מי היורש. כשחברה כמו IBM סטתה מהכלל היא נענשה.

מה בדיוק טוענת הביקורת על ברק? שאם בכירי צה"ל יידעו מי היורש חמישה חודשים לפני ההחלפה ולא שלושה חודשים, אז ייגרם נזק לבטחון ישראל? איזה קשקוש. כמו בהרבה מקרים בעבר, זו ביקורת על בסיס פרסונלי. כמעט לא משנה מה ברק יעשה, יכתשו אותו, במיוחד ב"ידיעות". כמעט לא משנה מה אשכנזי יעשה, התקשורת תעמוד לצידו.

אני חשבתי שההודעה של ברק לפני כמה חודשים, שאשכנזי לא ממשיך לשנה נוספת, הייתה מיותרת ומעליבה. אני גם שומע את השמועות שתהליך מינוי הרמטכ"ל תפור ושיואב גלנט הוא הרמטכ"ל הבא. אם יתברר שזה המצב, שיצלבו את ברק, אבל בחייאת, אל תצלבו אותו על שטויות.

המקרה של שחר מזרחי

28 ביולי 2010
 

עפר ואני מקליטים את הדיעות והשליפות שלנו בבוקר התוכנית. פעם היינו עושים את השליפות בשידור חי, אבל הבנו שעדיף שיהיה זמן לתרגם אותן ולערוך אותן. גם ככה לא תמיד הן מובנות. המחיר הוא שלפעמים אתה לא עד הסוף אקטואלי. ביום רביעי שעבר זה בלט במיוחד. המהדורות ששודרו, ממש שעה לפני התוכנית שלנו, נפתחו עם סיפורו של שחר מזרחי. הסיקור היה לגמרי חד צדדי. השוטר המסכן, שרצה להגן על עצמו ועשה מקסימום טעות בשיקול דעת, נשלח לכלא כמו אחרון העבריינים. מהצד השני בית משפט עליון אטום, שופטים שלא מבינים כלום במציאות חיינו.

אני מודה. עוד לפני שבדקתי, ידעתי שתהיה לי דיעה אחרת. אולי זה האינסטינקט ה"איפכא מסתברא" שלי ואולי סתם שכל ישר. הכל אפשר להגיד על כבוד השופטת בייניש, אבל את הנושאים הללו היא מכירה מצוין, מתמצאת, ידענית, מנוסה, לא הגיוני שהיא תפסוק ככה בלי להכיר את הנסיבות. כשבדקתי, שמחתי לגלות שבמקרה אני גם יכול להיות שלם עם הדיעה ההפוכה…

המאמרים הנזעמים ביום שאחרי המשיכו עם הכיסוי החד צדדי. היה נדמה שרוב הכותבים בכלל לא קראו את פסה"ד, לא של המחוזי ולא של העליון. מילא הכותבים. השר לבטחון פנים התראיין לגלי צה"ל והודה שלא קרא את פסק הדין. זה לא הפריע לו לצאת חזיתית נגד ביהמ"ש העליון ובעד השוטר מזרחי. גם למפכ"ל – קרא או לא קרא – זה לא הפריע. גם לא לשאר המפכ"לים והניצבים וחברי הכנסת וכל שאר זמרי המקהלה המזייפת הזאת.

הערב נשדר ב"מקור" את כתבתו של מואב ורדי. היא תכלול ראיון עם שחר מזרחי, שמעמת אותו עם הגירסאות השונות שלו. בביהמ"ש המחוזי, למשל, לא טען מזרחי בכלל שירה כדי להגן על עצמו, כפי שטען בטלוויזיה (האם השר לבט"פ יודע את זה?). הוא טען שנפלט לו כדור. הכתבה גם תכלול שידור ראשוני של קלטת השיחזור המרתקת. שחר מזרחי שיחזר בפני מצלמות מח"ש את התקרית. נשדר גם את צילומי הזירה מייד אחרי הירי. תשפטו אתם אם מזרחי היה מאויים, לא מאויים, טעות בשיקול דעת, החלטה קרה. אני לא מתחסד. הטור הזה מכוון אתכם לחשוב בדרך מסוימת על המקרה, אבל באמת באמת שאפשר לבנות גם קייס להגנתו של מזרחי. רק לעזאזל, שילמדו את העובדות לפני שהם תוקפים שופטים של בימ"ש עליון.

הכתבה ב"המקור"

המקרה של שחר מזרחי

28 ביולי 2010
 

עפר ואני מקליטים את הדיעות והשליפות שלנו בבוקר התוכנית. פעם היינו עושים את השליפות בשידור חי, אבל הבנו שעדיף שיהיה זמן לתרגם אותן ולערוך אותן. גם ככה לא תמיד הן מובנות. המחיר הוא שלפעמים אתה לא עד הסוף אקטואלי. ביום רביעי שעבר זה בלט במיוחד. המהדורות ששודרו, ממש שעה לפני התוכנית שלנו, נפתחו עם סיפורו של שחר מזרחי. הסיקור היה לגמרי חד צדדי. השוטר המסכן, שרצה להגן על עצמו ועשה מקסימום טעות בשיקול דעת, נשלח לכלא כמו אחרון העבריינים. מהצד השני בית משפט עליון אטום, שופטים שלא מבינים כלום במציאות חיינו.

אני מודה. עוד לפני שבדקתי, ידעתי שתהיה לי דיעה אחרת. אולי זה האינסטינקט ה"איפכא מסתברא" שלי ואולי סתם שכל ישר. הכל אפשר להגיד על כבוד השופטת בייניש, אבל את הנושאים הללו היא מכירה מצוין, מתמצאת, ידענית, מנוסה, לא הגיוני שהיא תפסוק ככה בלי להכיר את הנסיבות. כשבדקתי, שמחתי לגלות שבמקרה אני גם יכול להיות שלם עם הדיעה ההפוכה…

המאמרים הנזעמים ביום שאחרי המשיכו עם הכיסוי החד צדדי. היה נדמה שרוב הכותבים בכלל לא קראו את פסה"ד, לא של המחוזי ולא של העליון. מילא הכותבים. השר לבטחון פנים התראיין לגלי צה"ל והודה שלא קרא את פסק הדין. זה לא הפריע לו לצאת חזיתית נגד ביהמ"ש העליון ובעד השוטר מזרחי. גם למפכ"ל – קרא או לא קרא – זה לא הפריע. גם לא לשאר המפכ"לים והניצבים וחברי הכנסת וכל שאר זמרי המקהלה המזייפת הזאת.

הערב נשדר ב"מקור" את כתבתו של מואב ורדי. היא תכלול ראיון עם שחר מזרחי, שמעמת אותו עם הגירסאות השונות שלו. בביהמ"ש המחוזי, למשל, לא טען מזרחי בכלל שירה כדי להגן על עצמו, כפי שטען בטלוויזיה (האם השר לבט"פ יודע את זה?). הוא טען שנפלט לו כדור. הכתבה גם תכלול שידור ראשוני של קלטת השיחזור המרתקת. שחר מזרחי שיחזר בפני מצלמות מח"ש את התקרית. נשדר גם את צילומי הזירה מייד אחרי הירי. תשפטו אתם אם מזרחי היה מאויים, לא מאויים, טעות בשיקול דעת, החלטה קרה. אני לא מתחסד. הטור הזה מכוון אתכם לחשוב בדרך מסוימת על המקרה, אבל באמת באמת שאפשר לבנות גם קייס להגנתו של מזרחי. רק לעזאזל, שילמדו את העובדות לפני שהם תוקפים שופטים של בימ"ש עליון.

הכתבה ב"המקור"

על החינוכית, גל"צ ועיתונאים שרוצים לסגור כלי תקשורת

27 ביולי 2010
 

אני לא מצליח להבין עיתונאים שקוראים לסגירת כלי תקשורת אחרים. טוב, בסדר, אני מצליח להבין אותם. אני אפילו מוכן להניח שזה לא נובע מכך שהם עובדים ב"ידיעות אחרונות", שזה רק מקרה. כך או כך, זה מדכא.

בנאום המפורסם שלו בבית חיל האוויר, קרא יאיר לפיד לסגירת הטלוויזיה החינוכית וגלי צה"ל. הוא נתן את זה כדוגמא לאימפוטנציה של המדינה. איך אין פה שלטון מספיק חזק שיצליח לסגור את כלי התקשורת הללו? איזו שערורייה. מעבר לכך שזו טעות טקטית של הפוליטיקאי לפיד (ואת זה דווקא אני מעריך. איש הקונצנזוס נקט בעמדה שסיבכה אותו עם 2 כלי תקשורת), אני לא מבין איך עיתונאי קורא לסגירת כלי תקשורת אחרים. אתמול עשה זאת גם נחום ברנע וקיבל הבלטה גדולה בעיתונו. העיתון אותת לקוראיו "זה חשוב". ברנע כבר הרבה זמן כותב שצריך לסגור את גל"צ וצריך לסגור את החינוכית ולסגור ולסגור ולסגור. אני לא מתכוון ללמד את לפיד וברנע על עיתונות. באמת שלא, אבל החוויה האישית שלי כעיתונאי היא צימאון למידע, סקרנות, לשמוע משהו שאף אחד לא שמע, שאסור לשמוע, שעוד מעט ישמעו. זה המנוע הרגשי שעומד מאחורי הכל.

אני מעריץ את ויקיליקס וקורא בשקיקה כל מאמר על ג'וליאן אסאנג' והאתר שלו. אם היה לי יותר אומץ, הייתי מייסד אתר דומה בישראל. יכול להיות שזה היה פוגע בביטחון, אבל כשאתה עיתונאי, האינסטינקט הראשוני שלך הוא לפרסם, שהמידע יהיה בחוץ, שכולם יידעו.  לעתים, יש לך הצדקות טובות לפרסום, לפעמים לא, אבל אתה עדיין רוצה לפרסם. בדרך כלל עובדים במקצוע הזה גם אנשים שבאופן תבוני מבינים כמה תועלת מפיקה החברה מהאינסטינקט הזה לפרסם, לפרסם גם מה שלא נוח ולא נעים ומביך. זו "היד הנעלמה" של התקשורת, ההנחה שמתוך בליל הפרסומים, הנכונים והפחות נכונים, הראויים והפחות ראויים, יזדקק לו גרעין אמת, נלמד כולנו משהו, נבין יותר, נדע להתמודד טוב יותר עם המציאות.

עבור עיתונאי, סגירת כלי תקשורת, כל כלי תקשורת, היא אירוע עצוב. לפעמים, אין ברירה, אבל לעודד את זה? ללחוץ שזה יקרה? אני כבר לא מדבר על שליחת מאות אנשים הביתה. אני מוכן לקבל שעיתונאים לא צריכים לקבל עדיפות על פועלי טקסטיל. אלא שעיתונות מייצרת ערך מוסף, שלא קיים בטקסטיל ועיתונאים אמורים להיות הראשונים להבין את זה.

גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית הן אנומליות. אין ספק. אף אחד לא היה מקים אותם היום במתכונת שהוקמו, אבל הם הוקמו. הם עובדים. יותר טוב (גל"צ), פחות טוב (החינוכית), אבל עדיין, אתה יכול לשמוע שם הרבה דיעות מעניינות ועובדות חדשות. מכל האנומליות, המחדלים והביזבוזים במדינה, זה מה שדחוף לעשות? ואפילו אם, חלילה, צריך לסגור – שעיתונאים ידחפו את זה?

כל זה לא מכשיר, בעיניי, את המכרז ההזוי שפירסמה החינוכית לבחירת מגיש ל"ערב חדש", מכרז תפור לטובת דן מרגלית וזה גם לא מלבין את המאמר של בן כספית היום ב"מעריב", שהוא למעשה מודעה של החינוכית. אין סיבה לתפור לדן מרגלית מכרז ואין הצדקה שבן כספית ישתמש בעיתונו כדי להילחם בכוונה לסגור את כלי התקשורת בו הוא עובד. רגע, לפני שאתם קופצים. גם ערוץ 10 ואני בתוכו, נלחמנו נגד סגירת הערוץ. הקפדנו לא לעשות את זה על מסך ערוץ 10. הנושא לא הוזכר אצלנו במילה ואף אחד לא דיבר על זה בתוכניות של הערוץ.  בן כספית ושאר אנשי החינוכית צריכים להיאבק נגד הכוונה לסגור אותם ובעיניי, ראוי שכל עיתונאי יעמוד לצידם ( למען הסר ספק, אני בפנים), אבל שלא ינצלו את מעמדם וכלי התקשורת שלהם. זה מלכלך את המאבק הראוי שלהם.