ארכיון: רביב דרוקר

גילוי הדעת בעניין אורי בלאו

15 באפריל 2010
 

אחסוך מכם שוב את הטיעונים המלומדים למה לא צריך להעמיד את אורי בלאו לדין על החזקת ידיעה סודית (אחרי שיחזיר את המסמכים שקיבל מענת קם). מן הסתם,כבר שמעתם את זה באלף ואחד מקומות. אני רק אגיד שיש עוד ועוד עיתונאים שביוזמתם מבקשים להצטרף לעמדה הזאת – ירון לונדון (בכפוף לכך שאשפץ מעט את העברית בגילוי הדעת. דחיתי את הדרישה על הסף), דורון גלעזר, שהיה עורך "מעריב" ועורך עכשיו את "עובדה", שחר אלתרמן, עד לא מזמן עורך בכיר ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", יעל דן, מגישת "עושים צהריים" בגלי צה"ל, אילן גורן, שליח חדשות 10 לאירופה ועוד.

אני כן אגיד לכם מה ממש משמח אותי בהתארגנות הזאת. עצם ההתארגנות. העובדה שנוצר חיבורים עדין בין עיתונאים שונים, מכלי תקשורת מתחרים, חלק מאותם עיתונאים ממש לא מיודדים עם החלק האחר. מי שמכיר מקרוב את התקשורת הישראלית יודע כמה התחרות העבירה אותנו על דעתנו. אם כלי תקשורת יוצא עם גילוי מסוים, אז כלי התקשורת המתחרה מייד יפרסם הכחשה (במקרה הטוב)  או יתעלם ממנו (במקרה הרע). בכל העולם כלי תקשורת מתחרים, זה המנוע הטבעי של כולנו וכך צריך להיות. אבל האתגר הוא לא לאבד את הגבולות. לא לעשות "סיכולים" (המילה המכובסת לניסיון להרוס לכלי תקשורת מתחרה הישג עיתונאי, גם במחיר של גימוד הסיפור), לא לנקום במקורות על כך שהעזו להתראיין במקום אחר, לקדם סיפור חשוב שהתחיל במקום אחר, לתת קרדיט למי שחשף את הסיפור, גם אם לך היה אותו ורק לא הספקת לפרסם, גם אם פרסמת משהו דומה חצי שנה לפני כן.

זה לא שאני לא תחרותי. אני כן, אלא שאני מנסה להזכיר לעצמי בכל פעם שהתחרותיות מאיימת להשתלט עליי כמה התחרות הזו מגוחכת. לא מדובר על מי יירשם בהיסטוריה כממציא הריבוזום. לציבור ממש אין מושג מי חשף את הפרשייה הזו ומי פרסם ראשון את הסקופ ההוא. בקושי הציבור זוכר איך קוראים לעיתונאים ואיפה הם משדרים. התחרות היא משחק פנימי, קצת פאתטי בין כמה מאות אנשים, שרק הם זוכרים מי פרסם מה ראשון ולצערם, אף אחד לא ממש מתעניין במידע הזה. ברור שצריך להתאמץ להיות ראשונים, הישגיים, אבל אין טעם רציונלי להתאבד על זה. זה לא שווה המון כסף כמו תרופה חדשה ואי אפשר לעשות מזה אקזיט. הרבה יותר חשוב לצרכן התקשורת, שהוא יקבל אינפורציה הגונה ואמינה, מאשר לדעת שהוא קיבל את זה רבע שעה קודם. ממילא, כשהוא קורא על זה באינטרנט, הכל הופך לשלולית אחת גדולה.

במקרה של אורי בלאו 22 עיתונאים, 22 מתחרים, התאגדו כדי לבטא עמדה משותפת. כולנו גילינו, אני מקווה, כמה כוח יש לעמדה המשותפת, איזה גל ציבורי היא יוצרת. מאמרים בעד, מאמרים נגד, דיון ציבורי. כל אחד מאיתנו הרי יכול היה לבטא את אותה עמדה באכסנייה שלו. זה לא היה יוצר את אותו גל הדף. לחיבור יש כוח. נודף ממנו ריח של "אם האנשים הללו, על התחרותיות והאגו שלהם, הצליחו להתאגד, אז כנראה שזה ממש חשוב".

אולי גם ייצא משהו טוב (וקטן) מפרשת בלאו – קם.

גילוי הדעת בעניין אורי בלאו

15 באפריל 2010
 

אחסוך מכם שוב את הטיעונים המלומדים למה לא צריך להעמיד את אורי בלאו לדין על החזקת ידיעה סודית (אחרי שיחזיר את המסמכים שקיבל מענת קם). מן הסתם,כבר שמעתם את זה באלף ואחד מקומות. אני רק אגיד שיש עוד ועוד עיתונאים שביוזמתם מבקשים להצטרף לעמדה הזאת – ירון לונדון (בכפוף לכך שאשפץ מעט את העברית בגילוי הדעת. דחיתי את הדרישה על הסף), דורון גלעזר, שהיה עורך "מעריב" ועורך עכשיו את "עובדה", שחר אלתרמן, עד לא מזמן עורך בכיר ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", יעל דן, מגישת "עושים צהריים" בגלי צה"ל, אילן גורן, שליח חדשות 10 לאירופה ועוד.

אני כן אגיד לכם מה ממש משמח אותי בהתארגנות הזאת. עצם ההתארגנות. העובדה שנוצר חיבורים עדין בין עיתונאים שונים, מכלי תקשורת מתחרים, חלק מאותם עיתונאים ממש לא מיודדים עם החלק האחר. מי שמכיר מקרוב את התקשורת הישראלית יודע כמה התחרות העבירה אותנו על דעתנו. אם כלי תקשורת יוצא עם גילוי מסוים, אז כלי התקשורת המתחרה מייד יפרסם הכחשה (במקרה הטוב)  או יתעלם ממנו (במקרה הרע). בכל העולם כלי תקשורת מתחרים, זה המנוע הטבעי של כולנו וכך צריך להיות. אבל האתגר הוא לא לאבד את הגבולות. לא לעשות "סיכולים" (המילה המכובסת לניסיון להרוס לכלי תקשורת מתחרה הישג עיתונאי, גם במחיר של גימוד הסיפור), לא לנקום במקורות על כך שהעזו להתראיין במקום אחר, לקדם סיפור חשוב שהתחיל במקום אחר, לתת קרדיט למי שחשף את הסיפור, גם אם לך היה אותו ורק לא הספקת לפרסם, גם אם פרסמת משהו דומה חצי שנה לפני כן.

זה לא שאני לא תחרותי. אני כן, אלא שאני מנסה להזכיר לעצמי בכל פעם שהתחרותיות מאיימת להשתלט עליי כמה התחרות הזו מגוחכת. לא מדובר על מי יירשם בהיסטוריה כממציא הריבוזום. לציבור ממש אין מושג מי חשף את הפרשייה הזו ומי פרסם ראשון את הסקופ ההוא. בקושי הציבור זוכר איך קוראים לעיתונאים ואיפה הם משדרים. התחרות היא משחק פנימי, קצת פאתטי בין כמה מאות אנשים, שרק הם זוכרים מי פרסם מה ראשון ולצערם, אף אחד לא ממש מתעניין במידע הזה. ברור שצריך להתאמץ להיות ראשונים, הישגיים, אבל אין טעם רציונלי להתאבד על זה. זה לא שווה המון כסף כמו תרופה חדשה ואי אפשר לעשות מזה אקזיט. הרבה יותר חשוב לצרכן התקשורת, שהוא יקבל אינפורציה הגונה ואמינה, מאשר לדעת שהוא קיבל את זה רבע שעה קודם. ממילא, כשהוא קורא על זה באינטרנט, הכל הופך לשלולית אחת גדולה.

במקרה של אורי בלאו 22 עיתונאים, 22 מתחרים, התאגדו כדי לבטא עמדה משותפת. כולנו גילינו, אני מקווה, כמה כוח יש לעמדה המשותפת, איזה גל ציבורי היא יוצרת. מאמרים בעד, מאמרים נגד, דיון ציבורי. כל אחד מאיתנו הרי יכול היה לבטא את אותה עמדה באכסנייה שלו. זה לא היה יוצר את אותו גל הדף. לחיבור יש כוח. נודף ממנו ריח של "אם האנשים הללו, על התחרותיות והאגו שלהם, הצליחו להתאגד, אז כנראה שזה ממש חשוב".

אולי גם ייצא משהו טוב (וקטן) מפרשת בלאו – קם.

בסוף כבר רציתי שצו איסור הפרסום יישאר

14 באפריל 2010
 

יום-יומיים לפני שצו איסור הפרסום סוף סוף הוסר, הייתה לי שיחה עם מנכ"ל חדשות 10, ראודור בנזימן. ראודור ניסה ככל יכולתו להאיץ את הסרת הצו. חודשיים-שלושה לפני כן הגשנו בקשה להסרת הצו. בית המשפט לא נענה. האמת, הוא גם לא סירב. פשוט לא קיבלנו תשובה. לאט לאט הצטרפו עוד כלי תקשורת, "הארץ", "עובדה"  "גלובס". לביהמ"ש זה לא שינה. אח"כ החלו פרסומים בכלי תקשורת בעולם. ביהמ"ש לא זז. פנינו לעליון, פנינו שוב למחוזי וראודור רצה לחשוב מה עוד אפשר לעשות.

אמרתי לו שאני בעד כל ההצעות שלו, אבל בפנים, בפנים, אני מת שהצו יישאר על כנו כמה שיותר. עכשיו, הסברתי, זה כבר ברור שהפרשה תפורסם. זו רק שאלה של מתי. כל יום שעובר, מגחיך את המערכת עוד יותר, מבליט כמה איסור הפרסום היה סהרורי במקרה הזה וכמה קלה ידם של בתימ"ש באישור הצווים הללו. "תעשה כל מה שאתה חושב, אבל אני מת שיישאר עוד קצת". לא עזר לי. הפרקליטות סוף סוף התעשתה והגישה בקשה להסרת הצו. באסה…

זו הבעיה עם צווי איסור פרסום. מנגנון התיגמול שעובד על המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט הוא כזה שתמיד יש סיבה לאסור פרסום ואין סיבה להתיר. אני לא חושב שיש סטטיסטיקה מסודרת בעניין, אני לפחות לא ראיתי, אבל אני מוכן להמר שאחוזי ההצלחה של המשטרה בבקשות לאיסור פרסום (שנעשות, כמובן, במעמד צד אחד) הן קרוב למאה. למעשה, מעולם לא שמעתי על בקשה שסורבה. מעולם.

בעיני אנשי המערכת, מה זה משנה אם תדעו היום או מחר. הם גם חושבים בסוף לפרסם. רק רוצים עוד קצת זמן. תמיד יש גם נימוק. נימוק אמיתי. אני מאמין להם שזה לא שרירותי לחלוטין. כל פרשה והנימוק שלה, אלא שבעיניהם, הסיבות שבגינן צריך לפרסם פרשה כמה שיותר מהר, הן תמיד קלושות. כלפי חוץ, כולם מדברים על חופש ביטוי, אבל למה עכשיו. אי אפשר לחכות עם חופש הביטוי איזה שבוע?

קחו, למשל, את צו איסור הפרסום ההזוי בפרשת הולילנד. יש עוד מישהו שלא יודע מי זו "האישיות הבכירה" שקיבלה שוחד? בואו נסו לדמיין יחד איתי סיבה שבגינה אסור לפרסם את שמו. יש סיכוי שה"אישיות הבכירה" לא מכירה את החשדות נגדה? לא שמעה על המעצרים? לא יודעת מה הבסיס לראיות נגדה? ה"אישיות הבכירה" היא, כנראה, הבאבל בוי מ"סיינפלד". רק שם לא שמעו מיהי ה"אישיות הבכירה".

בפרשת ענת קם הציג השב"כ נימוק לכאורה לאיסור הפרסום. המגעים עם אורי בלאו. אי אפשר היה לנהל את המגעים אחרי הפרסום? בינתיים, הפרסום רק השיג את התוצאה ההפוכה. הוא שיפר את עמדת המיקוח של השב"כ מול בלאו. בדרך נפגע אינטרס מאוד חשוב, אינטרס עליו השב"כ לא מופקד.

אנסה להסביר.

הרבה פעמים כשאני מדבר בפני קהל, אני נדהם לשמוע את הקונספירציות שעולות בשאלות מהקהל. הקו הכללי הוא "כך וכך הרי קורה, אז למה אתם לא מפרסמים", "אתם הרי לא יכולים לפרסם את זה ולכן…", וכו'. במילים אחרות, יש סנטימנט ציבורי, שאת חוזקו אני לא יודע לאמוד, שקורים המון דברים חשובים בארץ שהתקשורת לא מדווחת. הסנטימנט הזה הוא הרסני. הוא חותר תחת אמון הציבור בשלטון, במדינה, במשהו. אם אתה מאמין שקורים המון דברים שחשובים לך, אבל הם לא מדווחים בשום מקום בכוונת מכוון, ברור שקשה לך להאמין למישהו או למשהו. זה לא סנטימנט ישראלי. הוא קיים בכל מקום בעולם ברמת עוצמה מסויימת. המטרה של תקשורת ראויה היא להקטין למינימום את הסנטימנט הזה. צווי איסור פרסום מגדילים אותו ופוגעים באמון של הציבור בכלי התקשורת שלו ובאופן אוטומטי לחשדנות כלפי המדינה והשלטון. פרשות כמו ענת קם מיתרגמות במהירות לאלף ואחת קונספירציות. אם אי אפשר להאמין בעצמאות הדיווח והמסר הסמוי של הדיווח הוא שהשלטון קובע מה תדעו ומה לא תדעו, אז יכול להיות שהרבה דברים קרו ואנחנו בכלל לא יודעים. לכן, ביהמ"ש היה צריך לכנס דיון במהירות בבקשתנו ולקבל החלטה. במקום זאת, הוא התחמק מהחלטה וגרם לאבסורד בו הצנזורית הראשית, היא מכל האנשים בעולם, מדברת על הנזק באי הפרסום. רק בישראל.

הפוסט הזה פורסם לראשונה באתר התנועה לחופש המידע

בסוף כבר רציתי שצו איסור הפרסום יישאר

14 באפריל 2010
 

יום-יומיים לפני שצו איסור הפרסום סוף סוף הוסר, הייתה לי שיחה עם מנכ"ל חדשות 10, ראודור בנזימן. ראודור ניסה ככל יכולתו להאיץ את הסרת הצו. חודשיים-שלושה לפני כן הגשנו בקשה להסרת הצו. בית המשפט לא נענה. האמת, הוא גם לא סירב. פשוט לא קיבלנו תשובה. לאט לאט הצטרפו עוד כלי תקשורת, "הארץ", "עובדה"  "גלובס". לביהמ"ש זה לא שינה. אח"כ החלו פרסומים בכלי תקשורת בעולם. ביהמ"ש לא זז. פנינו לעליון, פנינו שוב למחוזי וראודור רצה לחשוב מה עוד אפשר לעשות.

אמרתי לו שאני בעד כל ההצעות שלו, אבל בפנים, בפנים, אני מת שהצו יישאר על כנו כמה שיותר. עכשיו, הסברתי, זה כבר ברור שהפרשה תפורסם. זו רק שאלה של מתי. כל יום שעובר, מגחיך את המערכת עוד יותר, מבליט כמה איסור הפרסום היה סהרורי במקרה הזה וכמה קלה ידם של בתימ"ש באישור הצווים הללו. "תעשה כל מה שאתה חושב, אבל אני מת שיישאר עוד קצת". לא עזר לי. הפרקליטות סוף סוף התעשתה והגישה בקשה להסרת הצו. באסה…

זו הבעיה עם צווי איסור פרסום. מנגנון התיגמול שעובד על המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט הוא כזה שתמיד יש סיבה לאסור פרסום ואין סיבה להתיר. אני לא חושב שיש סטטיסטיקה מסודרת בעניין, אני לפחות לא ראיתי, אבל אני מוכן להמר שאחוזי ההצלחה של המשטרה בבקשות לאיסור פרסום (שנעשות, כמובן, במעמד צד אחד) הן קרוב למאה. למעשה, מעולם לא שמעתי על בקשה שסורבה. מעולם.

בעיני אנשי המערכת, מה זה משנה אם תדעו היום או מחר. הם גם חושבים בסוף לפרסם. רק רוצים עוד קצת זמן. תמיד יש גם נימוק. נימוק אמיתי. אני מאמין להם שזה לא שרירותי לחלוטין. כל פרשה והנימוק שלה, אלא שבעיניהם, הסיבות שבגינן צריך לפרסם פרשה כמה שיותר מהר, הן תמיד קלושות. כלפי חוץ, כולם מדברים על חופש ביטוי, אבל למה עכשיו. אי אפשר לחכות עם חופש הביטוי איזה שבוע?

קחו, למשל, את צו איסור הפרסום ההזוי בפרשת הולילנד. יש עוד מישהו שלא יודע מי זו "האישיות הבכירה" שקיבלה שוחד? בואו נסו לדמיין יחד איתי סיבה שבגינה אסור לפרסם את שמו. יש סיכוי שה"אישיות הבכירה" לא מכירה את החשדות נגדה? לא שמעה על המעצרים? לא יודעת מה הבסיס לראיות נגדה? ה"אישיות הבכירה" היא, כנראה, הבאבל בוי מ"סיינפלד". רק שם לא שמעו מיהי ה"אישיות הבכירה".

בפרשת ענת קם הציג השב"כ נימוק לכאורה לאיסור הפרסום. המגעים עם אורי בלאו. אי אפשר היה לנהל את המגעים אחרי הפרסום? בינתיים, הפרסום רק השיג את התוצאה ההפוכה. הוא שיפר את עמדת המיקוח של השב"כ מול בלאו. בדרך נפגע אינטרס מאוד חשוב, אינטרס עליו השב"כ לא מופקד.

אנסה להסביר.

הרבה פעמים כשאני מדבר בפני קהל, אני נדהם לשמוע את הקונספירציות שעולות בשאלות מהקהל. הקו הכללי הוא "כך וכך הרי קורה, אז למה אתם לא מפרסמים", "אתם הרי לא יכולים לפרסם את זה ולכן…", וכו'. במילים אחרות, יש סנטימנט ציבורי, שאת חוזקו אני לא יודע לאמוד, שקורים המון דברים חשובים בארץ שהתקשורת לא מדווחת. הסנטימנט הזה הוא הרסני. הוא חותר תחת אמון הציבור בשלטון, במדינה, במשהו. אם אתה מאמין שקורים המון דברים שחשובים לך, אבל הם לא מדווחים בשום מקום בכוונת מכוון, ברור שקשה לך להאמין למישהו או למשהו. זה לא סנטימנט ישראלי. הוא קיים בכל מקום בעולם ברמת עוצמה מסויימת. המטרה של תקשורת ראויה היא להקטין למינימום את הסנטימנט הזה. צווי איסור פרסום מגדילים אותו ופוגעים באמון של הציבור בכלי התקשורת שלו ובאופן אוטומטי לחשדנות כלפי המדינה והשלטון. פרשות כמו ענת קם מיתרגמות במהירות לאלף ואחת קונספירציות. אם אי אפשר להאמין בעצמאות הדיווח והמסר הסמוי של הדיווח הוא שהשלטון קובע מה תדעו ומה לא תדעו, אז יכול להיות שהרבה דברים קרו ואנחנו בכלל לא יודעים. לכן, ביהמ"ש היה צריך לכנס דיון במהירות בבקשתנו ולקבל החלטה. במקום זאת, הוא התחמק מהחלטה וגרם לאבסורד בו הצנזורית הראשית, היא מכל האנשים בעולם, מדברת על הנזק באי הפרסום. רק בישראל.

הפוסט הזה פורסם לראשונה באתר התנועה לחופש המידע

לו הייתי בלאו

9 באפריל 2010
 

לא, לא הייתי אומר לענת קם "לא, תודה", אם היא הייתה מציעה לי את הדיסק און קי עם 2000 המסמכים. מצטער, תקראו לי עוכר ישראל, אבל  גם לא הייתי מחזיר מיידית את המסמכים לצבא ולשב"כ. למה לא? אני לא בטוח שאני יודע עד הסוף אינטלקטואלית. זה משהו בדנא העיתונאי. אני לא מרגיש שאם התוכנית המבצעית נמצאת בידיים שלי, היא בידיים לא בטוחות. לא צריך לייצר מהתחושות שלי כלל ובאופן עקרוני, ברור שהסוג הזה של מסמכים לא צריך להסתובב אצל עיתונאים, אבל היו לי כבר כמה מסמכים סודיים בידיים (לא מבצעיים ולא ברמה הזו) והם נשארו רק בידיים שלי. יש התנגשות בלתי נמנעת בין אינטרס של מערכת לחסום זליגה של סודותיה לאינטרס של עיתונאי לחשוף אותן. גם "מסמכי הפנטגון" שדניאל אלסברג הדליף היו מסמכים מסווגים מאוד וגם הדלפתם הייתה כרוכה בעבירה. עדיין, זה נחשב להישג עיתונאי עצום ועוד יותר חשוב – אבן דרך חשובה בדרך להפסקת הטירוף האמריקני בוייטנאם.

הלאה.

האם הייתי מפרסם את המסמכים עצמם באותה כתבה מפורסמת, שהתחילה את הכל? אני מאוד מקווה שלא. המקצוענות של עיתונאי נמדדת ביכולתו להגן על מקורותיו. זה הכי קשה כשאתה צריך להחיל על עצמך מגבלות שהמקור עצמו לא מבקש. להגן עליו מפני עצמו. אני בטוח שגם עורכי "הארץ" ואורי בלאו מבינים שהם לא היו צריכים להדפיס את שלושת המסמכים, שזה חשף את קם לסיכון מוגזם. עובדה שימים ספורים אחרי הפרסום כבר ידע יונתן דחוח הלוי לקבוע במאמר שהדליפה יצאה מלשכת אלוף פיקוד המרכז. רק ללשכה הזו מצטלבים שלושת המסמכים שפורסמו, הוא הסביר.מצד שני, עובדה שלמרות פרסום המסמכים לקח לשב"כ 13 חודשים להגיע לענת קם.

אני מאוד מבין את הפיתוי להדפיס את המסמכים. להוכיח שהם בידיך, להראות שהצד השני משקר, שהכחשותיו שיקריות, להבטיח הד ציבורי (שלא היה) לתחקיר החשוב.

השאלה הכי קשה, מבחינתי, היא מה הייתי עושה במקום בלאו, אם השב"כ היה בא אליי? כשהם באו אליו הם חשבו שמדובר במסמכים בודדים. מה הייתי עושה? להגיד להם שיש ברשותי אלפיים? אם אגיד, שנייה אחר כך הם יכולים לעצור אותי, להגיע אליי הביתה, לקחת את המחשב. מבחינתם, בצדק. יתרה מזאת, אם אספר להם ואחזיר את המסמכים, הם יכולים דרכם להגיע למקור שלי.

לא לספר להם, זו גם בעיה. אלף, כי אתה משקר לגוף שמנסה לשמור על בטחונך. בית, כי השקר עלול לסבך אותך בעבירה. גימל, כי ממילא ברוב הגדול של המסמכים אין אפשרות לעשות שימוש והם באמת עלולים לגרום נזק בטחוני, אם ייפלו בידיים הלא נכונות. בעיה.

הפתרון הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו הוא למצוא דמות שמקובלת על שני הצדדים: ראש שב"כ לשעבר, יועץ משפטי לממשלה. לסכם שאני מביא את כל המסמכים אליו, הוא רואה אותם וביחד אנחנו גורסים אותם יחד עם המחשב שלי וכל עותק אלקטרוני אחר. אחר כך הייתי הולך לבדיקת פוליגרף (עם כל הסתייגויותיי מהמכשיר) כדי לשכנע אותם שלא השארתי שום עותק אצלי בשום מקום. ככה גם המקור יישאר מוגן, המסמכים ייעלמו ולא ייפלו לידיים לא נכונות וכולם ייצאו מרוצים. פתרון גאוני, רק שאין לי מושג אם השב"כ היה מסכים לכך וגם לי לא היה קל, מן הסתם, לזרוק לפח לא מעט מסמכים כן שווים וכן ראויים לפרסום, מסמכים שיש הרבה עיתונאים שלא רואים כמותם קריירה שלמה.

ולשאלה האחרונה – עכשיו, במצב הזה, מה אורי בלאו צריך לעשות? בעיניי, דווקא פה זו שאלה קלה. הוא צריך לחזור לארץ, להחזיר לשב"כ את כל המסמכים ולעבור בדיקת פוליגרף, שתוודא שאין עותקים נסתרים. בתמורה השב"כ צריך להבטיח לו חסינות מפני העמדה לדין. זה כל כך מובן מאליו, שמדהים שזה לא קורה. למה זה לא קורה? כנראה מכיוון ששני הצדדים איבדו אמון זה בזה. בלאו מרגיש שרימו אותו והשתמשו במסמכיו כדי להגיע למקור שלו. השב"כ מרגיש שבלאו רימה אותה כשדיבר על 49 מסמכים, בעוד שהיו 2,000. השב"כ חשב בחודשים האחרונים שצו איסור הפרסום יעזור לסגור את המו"מ עם בלאו. הוא טעה. ייתכן מאוד שדווקא הפרסום יעשה את זה.

לו הייתי בלאו

9 באפריל 2010
 

לא, לא הייתי אומר לענת קם "לא, תודה", אם היא הייתה מציעה לי את הדיסק און קי עם 2000 המסמכים. מצטער, תקראו לי עוכר ישראל, אבל  גם לא הייתי מחזיר מיידית את המסמכים לצבא ולשב"כ. למה לא? אני לא בטוח שאני יודע עד הסוף אינטלקטואלית. זה משהו בדנא העיתונאי. אני לא מרגיש שאם התוכנית המבצעית נמצאת בידיים שלי, היא בידיים לא בטוחות. לא צריך לייצר מהתחושות שלי כלל ובאופן עקרוני, ברור שהסוג הזה של מסמכים לא צריך להסתובב אצל עיתונאים, אבל היו לי כבר כמה מסמכים סודיים בידיים (לא מבצעיים ולא ברמה הזו) והם נשארו רק בידיים שלי. יש התנגשות בלתי נמנעת בין אינטרס של מערכת לחסום זליגה של סודותיה לאינטרס של עיתונאי לחשוף אותן. גם "מסמכי הפנטגון" שדניאל אלסברג הדליף היו מסמכים מסווגים מאוד וגם הדלפתם הייתה כרוכה בעבירה. עדיין, זה נחשב להישג עיתונאי עצום ועוד יותר חשוב – אבן דרך חשובה בדרך להפסקת הטירוף האמריקני בוייטנאם.

הלאה.

האם הייתי מפרסם את המסמכים עצמם באותה כתבה מפורסמת, שהתחילה את הכל? אני מאוד מקווה שלא. המקצוענות של עיתונאי נמדדת ביכולתו להגן על מקורותיו. זה הכי קשה כשאתה צריך להחיל על עצמך מגבלות שהמקור עצמו לא מבקש. להגן עליו מפני עצמו. אני בטוח שגם עורכי "הארץ" ואורי בלאו מבינים שהם לא היו צריכים להדפיס את שלושת המסמכים, שזה חשף את קם לסיכון מוגזם. עובדה שימים ספורים אחרי הפרסום כבר ידע יונתן דחוח הלוי לקבוע במאמר שהדליפה יצאה מלשכת אלוף פיקוד המרכז. רק ללשכה הזו מצטלבים שלושת המסמכים שפורסמו, הוא הסביר.מצד שני, עובדה שלמרות פרסום המסמכים לקח לשב"כ 13 חודשים להגיע לענת קם.

אני מאוד מבין את הפיתוי להדפיס את המסמכים. להוכיח שהם בידיך, להראות שהצד השני משקר, שהכחשותיו שיקריות, להבטיח הד ציבורי (שלא היה) לתחקיר החשוב.

השאלה הכי קשה, מבחינתי, היא מה הייתי עושה במקום בלאו, אם השב"כ היה בא אליי? כשהם באו אליו הם חשבו שמדובר במסמכים בודדים. מה הייתי עושה? להגיד להם שיש ברשותי אלפיים? אם אגיד, שנייה אחר כך הם יכולים לעצור אותי, להגיע אליי הביתה, לקחת את המחשב. מבחינתם, בצדק. יתרה מזאת, אם אספר להם ואחזיר את המסמכים, הם יכולים דרכם להגיע למקור שלי.

לא לספר להם, זו גם בעיה. אלף, כי אתה משקר לגוף שמנסה לשמור על בטחונך. בית, כי השקר עלול לסבך אותך בעבירה. גימל, כי ממילא ברוב הגדול של המסמכים אין אפשרות לעשות שימוש והם באמת עלולים לגרום נזק בטחוני, אם ייפלו בידיים הלא נכונות. בעיה.

הפתרון הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו הוא למצוא דמות שמקובלת על שני הצדדים: ראש שב"כ לשעבר, יועץ משפטי לממשלה. לסכם שאני מביא את כל המסמכים אליו, הוא רואה אותם וביחד אנחנו גורסים אותם יחד עם המחשב שלי וכל עותק אלקטרוני אחר. אחר כך הייתי הולך לבדיקת פוליגרף (עם כל הסתייגויותיי מהמכשיר) כדי לשכנע אותם שלא השארתי שום עותק אצלי בשום מקום. ככה גם המקור יישאר מוגן, המסמכים ייעלמו ולא ייפלו לידיים לא נכונות וכולם ייצאו מרוצים. פתרון גאוני, רק שאין לי מושג אם השב"כ היה מסכים לכך וגם לי לא היה קל, מן הסתם, לזרוק לפח לא מעט מסמכים כן שווים וכן ראויים לפרסום, מסמכים שיש הרבה עיתונאים שלא רואים כמותם קריירה שלמה.

ולשאלה האחרונה – עכשיו, במצב הזה, מה אורי בלאו צריך לעשות? בעיניי, דווקא פה זו שאלה קלה. הוא צריך לחזור לארץ, להחזיר לשב"כ את כל המסמכים ולעבור בדיקת פוליגרף, שתוודא שאין עותקים נסתרים. בתמורה השב"כ צריך להבטיח לו חסינות מפני העמדה לדין. זה כל כך מובן מאליו, שמדהים שזה לא קורה. למה זה לא קורה? כנראה מכיוון ששני הצדדים איבדו אמון זה בזה. בלאו מרגיש שרימו אותו והשתמשו במסמכיו כדי להגיע למקור שלו. השב"כ מרגיש שבלאו רימה אותה כשדיבר על 49 מסמכים, בעוד שהיו 2,000. השב"כ חשב בחודשים האחרונים שצו איסור הפרסום יעזור לסגור את המו"מ עם בלאו. הוא טעה. ייתכן מאוד שדווקא הפרסום יעשה את זה.

"המקור" מסיימת עונה (אוטוטו)

26 במרץ 2010
 

הייתה לנו עונה מדהימה. באמת. זה נשמע יחצ"ני, אבל ככה אני באמת חושב. למעשה, אני מתקשה להאמין שנצליח להעמיד עוד עונה כזו בקרוב. תחקירים משמעותיים, גיבורים מעוררי השראה וכתבות דוקומנטריות חשובות. מציון נתן, פהמי סבאנה ויצחק לאור ועד הרנטגן, שולה זקן ומיקי צולר. מבן שפיצר ועד עמית קדוש, עמיר בניון ועמרי כספי. מיותם פלדמן ועד המאבטח ששמר על רבין (שי גלזר) המחבלים שגורשו לאירלנד. הנה כמה תובנות שלי מהעונה שהייתה:

1. התחרות מול "עובדה" – אין טעם להעמיד פנים. מהרגע הראשון היה ברור שזה אנחנו מול "עובדה". אני רחוק מלהיות אובייקטיבי, אבל אני חושב שהיינו לא פחות טובים מהם בעונה הזו. מהיכרותי עם האנשים שם, אני לא בטוח שבינם לבין עצמם, הם לא יסכימו איתי. אני כותב את זה דווקא כי העונה הזו גרמה לי להעריך הרבה יותר את אילנה דיין והצוות שלה. אף פעם לא הבנתי כמה קשה להרים תוכנית תחקירים עד העונה הזו. כל תוכנית הייתה קרב. לחצים, מועקות, איומים. רחוק מאוד מחווית "שישי". היומרה להעמיד הישג עיתונאי כל שבוע, או לפחות משהו שיהיה שווה פרומו, מכניסה אותך ללחצים לא קלים. לא, אל תשלפו טישו. יש הרבה אנשים שעובדים יותר קשה ולא זוכים להכרה ולמשכורת שאני מקבל.

מצד שני, אני לא יודע איך אילנה דיין עומדת בזה כל כך הרבה שנים. דיין שומרת בפריים טיים של ערוץ 2  על תוכנית תחקירים חזקה כל כך הרבה שנים. ממש לא דבר של מה בכך.

עכשיו, לקח בנאלי – מאוד קשה לגנוב אליפות בליגת הכדורסל ממכבי ת"א, גם בעונה, שהיא לא מי יודע מה חזקה. אבל האתגר האמיתי, הקשה, הוא לבנות קבוצת כדורסל, שתאתגר את מכבי מדי שנה. בתרגום לטלוויזיה, לגנוב את האליפות מ"עובדה" פעם אחת אחרי 15 אליפויות, או כמה שזה לא יהיה, זה נהדר, אבל לבנות תוכנית רצינית שתפרסם תחקירים ראויים וסיפורים חשובים מדי שנה, זה אתגר הרבה יותר קשה. לא ממש תובנה מקורית, מה?

הערה אחרונה בהקשר הזה – "ידיעות" פרסמו שב"קשת" שוקלים להוריד את "עובדה". מבחינתנו, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואני שמח שאבי ניר הבהיר שאין כל כוונה כזו. לא, אני לא משחק אותה אצילי. אם זכיין הטלוויזיה הכי מצליח יכריז שהוא לא צריך תוכנית תחקירים, זה יקרין על כולם. "המקור" צריכה את "עובדה" חזקה, אם אפשר, אז חזקה כמו בעונה הזאת…

2. הנהלת ערוץ 10 – תוכנית תחקירים זה דבר מאוד לא פשוט עבור מנהלי ערוץ מסחרי. "רשת", למשל, שקלה לאחרונה להרים תוכנית תחקירים. ירדו מזה, אני מבין. אני לא יודע למה, אבל יכול לתאר לעצמי מה עובר בראש של בעלי מניות ומנהלים לפני החלטה כזאת. "מה אני צריך את בלבול המוח הזה?".

אני גם מוכן לנחש שאין תוכנית שצרכה יותר תשומת לב מיוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ וראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות, מ"המקור". בכל זאת, לא התערבו לנו בדבר. עשינו כתבה על "איך חברות הסלולר דופקות אתכם". בפגישה שלי עם נציגים של אחת החברות, הם דאגו להשחיל באופן עקיף את הנתון שהחברה מפרסמת ב -3 מיליון דולר בערוץ 10. למרות זאת, לא שמענו כלום מורשבסקי וראודור. עשינו אפילו כתבה על בנק הפועלים שמעניש את "הארץ" על סיקור פרשת דני דנקנר. שרבבנו אפילו את שמו של נוחי דנקנר. קשה לחשוב על כתבה רגישה יותר לערוץ. "הארץ", בנק הפועלים, איי די בי, לא שמענו מילה. מאחורי הקלעים, מן הסתם, קרו דברים, אבל כל עוד הם לא מגיעים לידיעתנו, בזמן אמת ולא משפיעים על השידור, הכל בסדר.

3. עבודת צוות – לא, זה לא הולך להיות עוד לקח בנאלי. תחקירים הם מוצר בעייתי טלוויזיונית. בדרך כלל, אין לך תיעוד טלוויזיוני טוב ללוות את העובדות. ואז יש שאלה נוספת – מי יקריין את הכתבה? מי יעמוד בפרונט שלה? הרי במקרים רבים, מגיש התוכנית וזה שמזוהה איתה ציבורית, הוא לא זה שהכין את התחקיר. לעתים, הוא אפילו לא השתתף בצילומים. רוב תוכניות התחקיר/תעודה בוחרות לתת למגיש, לטאלנט, לקריין. אני מוכן להניח שזה לא משיקולי אגו, אלא מהרצון לחבר את הצופה לתחקיר. הצופה מכיר את הקול של רפי גינת/אמנון לוי/אילנה דיין, מאמין להם ורוצה לשמוע אותם. הוא לא רוצה לשמוע איזה תחקירן אנונימי. מצד שני, התחקירן האנונימי עבד מאוד קשה להביא את הסיפור ולהרים אותו לשידור. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הוא מרגיש אם "גונבים" לו את הסיפור בחדר עריכה. אנחנו בחרנו לתת לכתבים/תחקירנים שלנו לעמוד בפרונט של הכתבות. ראשית, כי מגיע להם. מואב ורדי הוא עיתונאי מדהים וכשהוא מלווה במשך שנה את סיפורה של עמית קדוש, או משקיע עשרות שעות בשכנוע של ציון נתן, אין שום צדק בכך שמישהו אחר יקריין את עבודתו. במקרה שלו, גם לא צריך לעשות ויתור ברמה הטלוויזיונית. הכתבות שלו, בדרך כלל, טובות מהכתבות שהטאלנטים עושים…

שנית ואולי יותר חשוב, כשאתה צריך להרים 2 סיפורים הישגיים מדי שבוע, כדאי שיהיה לך צוות, שמוכן להתאבד על העבודה ואם אתה רוצה צוות שיהיה מוכן להתאבד (התגמול הכספי שלו הרי רחוק מהתגמול של המגישים), אתה צריך לתת לו מוטיבציה, לפחות בדמות הכרה ראויה לעבודתו.

4. ואם כבר בהכרה ראויה עסקינן – אז "המקור" הצליחה השנה בזכות עורכות יצירתיות ומסורות כמו עדי גרתי ורותם שדות, עורכי המשנה נדב פייניק וברוך שי, הבימאית ועורכת הוידאו המדהימה, באמת מדהימה – טלי קורין, המפיקה היעילה והמתוקתקת, יעל רגב, עוזרות ההפקה, שירי הירש וכרמית חג'בי, התחקירנים המוכשרים יעל הורוביץ, נעמה ברומר, אסף אוזן, מאור צור, טל גרנות, גילה פיסחוב וכמובן, הכתבים ישראל רוזנר, נסל ברדה ומיקי רוזנטל.

5. "עונה", מה זו "עונה"? – כשהיינו ב"שישי" קינאנו עד בלי די בתוכנית שיש להן "עונה", שה"עונה" שלהן מסתיימת ובפגרות של התוכניות עם ה"עונות". ל"שישי" לא הייתה עונה. כל שישי, כל שישי ואם הברזנו באיזה יום שישי שנפל על חג, חטפנו ביום ראשון ממבקר עיתונות (שנח בשבת…). עכשיו יש לנו "עונות". תענוג. אבל למה, לעזאזל, הפגרה היא רק חודש וחצי, כולל פסח, יום העצמאות וכו'?…

כשעברנו מ"שישי" ל"מקור" היה קונצנזוס בתעשייה. עוד צעד הזוי של ערוץ 10. כל התיק נפל על מנהלי הערוץ. לעפר ולי בוודאי לא מגיע קרדיט על הצלחת המעבר הזה. להם כן.

"המקור" מסיימת עונה (אוטוטו)

26 במרץ 2010
 

הייתה לנו עונה מדהימה. באמת. זה נשמע יחצ"ני, אבל ככה אני באמת חושב. למעשה, אני מתקשה להאמין שנצליח להעמיד עוד עונה כזו בקרוב. תחקירים משמעותיים, גיבורים מעוררי השראה וכתבות דוקומנטריות חשובות. מציון נתן, פהמי סבאנה ויצחק לאור ועד הרנטגן, שולה זקן ומיקי צולר. מבן שפיצר ועד עמית קדוש, עמיר בניון ועמרי כספי. מיותם פלדמן ועד המאבטח ששמר על רבין (שי גלזר) המחבלים שגורשו לאירלנד. הנה כמה תובנות שלי מהעונה שהייתה:

1. התחרות מול "עובדה" – אין טעם להעמיד פנים. מהרגע הראשון היה ברור שזה אנחנו מול "עובדה". אני רחוק מלהיות אובייקטיבי, אבל אני חושב שהיינו לא פחות טובים מהם בעונה הזו. מהיכרותי עם האנשים שם, אני לא בטוח שבינם לבין עצמם, הם לא יסכימו איתי. אני כותב את זה דווקא כי העונה הזו גרמה לי להעריך הרבה יותר את אילנה דיין והצוות שלה. אף פעם לא הבנתי כמה קשה להרים תוכנית תחקירים עד העונה הזו. כל תוכנית הייתה קרב. לחצים, מועקות, איומים. רחוק מאוד מחווית "שישי". היומרה להעמיד הישג עיתונאי כל שבוע, או לפחות משהו שיהיה שווה פרומו, מכניסה אותך ללחצים לא קלים. לא, אל תשלפו טישו. יש הרבה אנשים שעובדים יותר קשה ולא זוכים להכרה ולמשכורת שאני מקבל.

מצד שני, אני לא יודע איך אילנה דיין עומדת בזה כל כך הרבה שנים. דיין שומרת בפריים טיים של ערוץ 2  על תוכנית תחקירים חזקה כל כך הרבה שנים. ממש לא דבר של מה בכך.

עכשיו, לקח בנאלי – מאוד קשה לגנוב אליפות בליגת הכדורסל ממכבי ת"א, גם בעונה, שהיא לא מי יודע מה חזקה. אבל האתגר האמיתי, הקשה, הוא לבנות קבוצת כדורסל, שתאתגר את מכבי מדי שנה. בתרגום לטלוויזיה, לגנוב את האליפות מ"עובדה" פעם אחת אחרי 15 אליפויות, או כמה שזה לא יהיה, זה נהדר, אבל לבנות תוכנית רצינית שתפרסם תחקירים ראויים וסיפורים חשובים מדי שנה, זה אתגר הרבה יותר קשה. לא ממש תובנה מקורית, מה?

הערה אחרונה בהקשר הזה – "ידיעות" פרסמו שב"קשת" שוקלים להוריד את "עובדה". מבחינתנו, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואני שמח שאבי ניר הבהיר שאין כל כוונה כזו. לא, אני לא משחק אותה אצילי. אם זכיין הטלוויזיה הכי מצליח יכריז שהוא לא צריך תוכנית תחקירים, זה יקרין על כולם. "המקור" צריכה את "עובדה" חזקה, אם אפשר, אז חזקה כמו בעונה הזאת…

2. הנהלת ערוץ 10 – תוכנית תחקירים זה דבר מאוד לא פשוט עבור מנהלי ערוץ מסחרי. "רשת", למשל, שקלה לאחרונה להרים תוכנית תחקירים. ירדו מזה, אני מבין. אני לא יודע למה, אבל יכול לתאר לעצמי מה עובר בראש של בעלי מניות ומנהלים לפני החלטה כזאת. "מה אני צריך את בלבול המוח הזה?".

אני גם מוכן לנחש שאין תוכנית שצרכה יותר תשומת לב מיוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ וראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות, מ"המקור". בכל זאת, לא התערבו לנו בדבר. עשינו כתבה על "איך חברות הסלולר דופקות אתכם". בפגישה שלי עם נציגים של אחת החברות, הם דאגו להשחיל באופן עקיף את הנתון שהחברה מפרסמת ב -3 מיליון דולר בערוץ 10. למרות זאת, לא שמענו כלום מורשבסקי וראודור. עשינו אפילו כתבה על בנק הפועלים שמעניש את "הארץ" על סיקור פרשת דני דנקנר. שרבבנו אפילו את שמו של נוחי דנקנר. קשה לחשוב על כתבה רגישה יותר לערוץ. "הארץ", בנק הפועלים, איי די בי, לא שמענו מילה. מאחורי הקלעים, מן הסתם, קרו דברים, אבל כל עוד הם לא מגיעים לידיעתנו, בזמן אמת ולא משפיעים על השידור, הכל בסדר.

3. עבודת צוות – לא, זה לא הולך להיות עוד לקח בנאלי. תחקירים הם מוצר בעייתי טלוויזיונית. בדרך כלל, אין לך תיעוד טלוויזיוני טוב ללוות את העובדות. ואז יש שאלה נוספת – מי יקריין את הכתבה? מי יעמוד בפרונט שלה? הרי במקרים רבים, מגיש התוכנית וזה שמזוהה איתה ציבורית, הוא לא זה שהכין את התחקיר. לעתים, הוא אפילו לא השתתף בצילומים. רוב תוכניות התחקיר/תעודה בוחרות לתת למגיש, לטאלנט, לקריין. אני מוכן להניח שזה לא משיקולי אגו, אלא מהרצון לחבר את הצופה לתחקיר. הצופה מכיר את הקול של רפי גינת/אמנון לוי/אילנה דיין, מאמין להם ורוצה לשמוע אותם. הוא לא רוצה לשמוע איזה תחקירן אנונימי. מצד שני, התחקירן האנונימי עבד מאוד קשה להביא את הסיפור ולהרים אותו לשידור. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הוא מרגיש אם "גונבים" לו את הסיפור בחדר עריכה. אנחנו בחרנו לתת לכתבים/תחקירנים שלנו לעמוד בפרונט של הכתבות. ראשית, כי מגיע להם. מואב ורדי הוא עיתונאי מדהים וכשהוא מלווה במשך שנה את סיפורה של עמית קדוש, או משקיע עשרות שעות בשכנוע של ציון נתן, אין שום צדק בכך שמישהו אחר יקריין את עבודתו. במקרה שלו, גם לא צריך לעשות ויתור ברמה הטלוויזיונית. הכתבות שלו, בדרך כלל, טובות מהכתבות שהטאלנטים עושים…

שנית ואולי יותר חשוב, כשאתה צריך להרים 2 סיפורים הישגיים מדי שבוע, כדאי שיהיה לך צוות, שמוכן להתאבד על העבודה ואם אתה רוצה צוות שיהיה מוכן להתאבד (התגמול הכספי שלו הרי רחוק מהתגמול של המגישים), אתה צריך לתת לו מוטיבציה, לפחות בדמות הכרה ראויה לעבודתו.

4. ואם כבר בהכרה ראויה עסקינן – אז "המקור" הצליחה השנה בזכות עורכות יצירתיות ומסורות כמו עדי גרתי ורותם שדות, עורכי המשנה נדב פייניק וברוך שי, הבימאית ועורכת הוידאו המדהימה, באמת מדהימה – טלי קורין, המפיקה היעילה והמתוקתקת, יעל רגב, עוזרות ההפקה, שירי הירש וכרמית חג'בי, התחקירנים המוכשרים יעל הורוביץ, נעמה ברומר, אסף אוזן, מאור צור, טל גרנות, גילה פיסחוב וכמובן, הכתבים ישראל רוזנר, נסל ברדה ומיקי רוזנטל.

5. "עונה", מה זו "עונה"? – כשהיינו ב"שישי" קינאנו עד בלי די בתוכנית שיש להן "עונה", שה"עונה" שלהן מסתיימת ובפגרות של התוכניות עם ה"עונות". ל"שישי" לא הייתה עונה. כל שישי, כל שישי ואם הברזנו באיזה יום שישי שנפל על חג, חטפנו ביום ראשון ממבקר עיתונות (שנח בשבת…). עכשיו יש לנו "עונות". תענוג. אבל למה, לעזאזל, הפגרה היא רק חודש וחצי, כולל פסח, יום העצמאות וכו'?…

כשעברנו מ"שישי" ל"מקור" היה קונצנזוס בתעשייה. עוד צעד הזוי של ערוץ 10. כל התיק נפל על מנהלי הערוץ. לעפר ולי בוודאי לא מגיע קרדיט על הצלחת המעבר הזה. להם כן.

יותם פלדמן

24 במרץ 2010
 

לפני מספר שבועות נפגש ברוך שי, עורך המשנה של "המקור" עם יותם פלדמן, כתב "הארץ". פלדמן סיפר לו שהוא עובד כבר מספר חודשים על התלוות לקבוצת פליטים, שמנסים לחצות את הגבול ממצרים לישראל. הוא תיחקר עשרות אנשים, שוחח עם פליטים שעשו את זה והגיעו לישראל, נסע לקהיר וגר שבוע עם פליטים סודאניים שמתכוננים לנסיעה ועוד. הפרויקט היה אמור להיות משותף ל"הארץ" ול"מקור". פלדמן התכוון להגיע עד הגבול, לא לחצות (בניגוד לדיווחים), לתעד ככל שניתן במצלמות ולחזור לקהיר ומשם לתל אביב. הסיפור היה אמור להתפרסם בו זמנית בטלוויזיה ובעיתון.

מאוד שמחנו. הרבה זמן שאני חושב שזו מציאות שחייבים לתעד. יש תיאורים סותרים על העובדות הכי חשובות בנוגע להסתננות ממצרים. כמה מסתננים ליום? יחידים או עשרות רבות? מה פרופיל המסתננים? פליטים? מהגרי עבודה? גם וגם? האם השוטרים המצריים באמת יורים לעברם ואיך מתנהגים החיילים הישראלים? בקיצור, שפע של הצדקות עיתונאיות למשימה.

היה ברור לנו שזו משימה מסוכנת. לא במקרה אף אחד לא ביצע אותה לפני יותם. ההתרשמות מיותם הייתה שהוא ערך תחקיר מקיף ונקט בצעדים כדי להקטין את הסיכון ככל שניתן. כאמור, גם לא הייתה לו שום כוונה לעבור את הגבול וכך הוא גם הונחה על ידי עורכי התוכנית. להגיע, לתעד ולחזור לקהיר.

אחרי שהוא המריא למצרים, הוא עדכן את עורכת התוכנית, עדי גרתי, בכל מה שקורה איתו. לאחרונה הוא דיבר איתה ביום ראשון בסביבות השעה שש בערב. הוא אמר לה שהם קרובים לגבול, הוא וחבורת הפליטים מגאנה, שנלוו אליו, שהכל שקט ושהוא מתכוון לתעד אותם חוצים את הגבול ולחזור לקהיר. הוא אפילו העלה את הרעיון ללוות עוד קבוצה לעבר הגבול, כדי לטעום עוד קצת ולתעד יותר ממה שקורה. כנראה שלא היה לו מספיק אקשן…

בבוקר יום שני קראנו, כמו כולם, את הדיווח של סוכנויות הידיעות על מעצרו של יותם פלדמן ועל כך שנפצע קל. לא הרבה לאחר מכן, הופתענו לשמוע ש"הארץ" מסרו לכתבים שיותם לא עבד עבורם, שהוא היה בחופשה ללא תשלום. זה היה מנוגד למה שאנחנו חשבנו. אנחנו ראינו בעצמנו טרמפיסטים בסיפור הזה. כתב "הארץ" יוצא למשימה, העיתון עבד עליה במשך חודשים ארוכים, שילם את ביקור ההכנה בקהיר, ישלם את הביטוח ועוד חלק מהוצאות המסע ואנחנו נשלם את השאר ונממן, כמובן, מצלמות. ההפתעה הייתה לא רק מהעובדה שיותם בכלל לא נשלח על ידי "הארץ", אלא גם מהעובדה ש"הארץ" החליטו לתת פומבי לזה, בשלב כל כך ראשוני של הפרשה וגם, ככל שידיעתנו מגעת, מכך שהם לא השתתפו בניסיונות לשחררו.

למען ההגינות, צריך לומר שלא היינו בקשר ישיר עם "הארץ" לפני שיותם יצא. הכל התנהל דרכו ולכן אין לנו מושג מה בדיוק קרה שם, למה "הארץ" נסוגו מהפרויקט ולמה הם הודיעו על כך אחרי שיותם נעצר. אחרי שחזר, הבנתי מיותם ש"הארץ" הודיעו לו במייל שעות לפני שיצא שהחליטו לסגת. כשדיבר איתם הוא כבר היה בדרך לקהיר והנימוק לביטול היה שהוא צריך לקחת צלם.

בימים בהם יותם היה עצור הושמעה ביקורת (בעיקר סמדר פרי ב"ידיעות") על כך שהוא לא ידע מה הוא עושה, לאן הוא הולך ומה הסיכון שהוא לוקח. המבקרים טענו שאסור היה לנו לשלוח אותו וכו'. יותם עונה על הביקורת הזו בעצמו טוב ממני בכתבה (שתשודר בתוכנית הערב). אני רק אציין שפרי כתבה במאמרה שהיא "מנחשת", שהוא לא ידע לאן הוא נוסע ושלא הכינו אותו. לי נראה שמעיתונאית מנוסה כמוה, מותר לצפות שתשתית את מאמריה על יותר מאשר ניחושים. במקרה הזה היא ניחשה ממש לא משהו. יותם הכין את התחקיר הזה חמישה חודשים, נסע לקהיר, ישן עם פליטים סודאניים בדירה, ראיין כל מומחה אפשרי ויודע על הגבול הזה ואורחותיו הרבה מאוד.

בדיעבד, אנחנו יודעים מיותם, שאמרו לו כבר אחרי יום-יומיים בכלא שהוא ישוחרר. לא ידענו את זה, כמובן, בזמן אמת והרמנו טלפונים לכל הלשכות שיכולות לסייע. אני לא יודע על כל הפעולות שנעשו. מן הסתם, יש גם מי שפעל בלי לעדכן אותנו, אבל ממה שאנחנו יודעים – לשכות נתניהו וברק לא התערבו בעניין. ניסינו לערב אותן, אבל לא שמענו על איזושהי פעולה שהם נקטו. אין לי מושג למה. משרד החוץ, השר בן אליעזר וח"כ אחמד טיבי כן הרימו טלפונים, בעיקר לשר הממונה על המודיעין במצרים, עומר סולימאן.

אביו של יותם, עו"ד אביגדור פלדמן, פעל גם הוא בכל מיני צינורות. רק לקראת הסוף התברר לנו שהוא דיבר הרבה עם אלי ישי (עו"ד אבי לביא, שותפו להגנה במשפט קצב, קישר ביניהם), ישי דיבר הרבה עם סולימאן ואפילו קישר בין סולימאן לפלדמן למספר שיחות. למה אנחנו לא פנינו לישי? מביך, אבל לא חשבנו עליו. לא ידעתי שקשריו עם סולימאן הם קרובים ושהוא יכול להשיג את עומר סולימאן בכזו קלות.

במהלך השבוע היו נקודות שבהן הסיפור נראה מאוד מפחיד. הופיעו דיווחים בעיתונים מפי גורמים מצריים שיותם יישפט, שהמצרים רואים את המעשה שלו בחומרה. כל אחד מאיתנו כבר דמיין את תרחישי הבלהות. בסופו של דבר זה הסתיים בטוב, יותם חזר בריא ושלם ולא פחות חשוב, מבחינתו, כשהוא מלא וגדוש בסיפורים על מה שקורה בגבול, על היחס לפליטים, על מה שהפליטים הללו חושבים על ישראל. הערב (רביעי) ב-21:00 אנחנו נשדר את סיפורו. ככל שהדברים תלויים בו, הוא רוצה שנתמקד פחות במה שקרה לו ויותר במה שקרה לפליטים. אנחנו, בגלל היותנו מי שאנחנו, בכל זאת נביא לא מעט ממה שקרה ליותם. 

הצצה לכתבה הערב

בתום הכתבה הערב יתארח יותם פלדמן בפורום חדשות 10 וישיב לשאלות

יותם פלדמן

24 במרץ 2010
 

לפני מספר שבועות נפגש ברוך שי, עורך המשנה של "המקור" עם יותם פלדמן, כתב "הארץ". פלדמן סיפר לו שהוא עובד כבר מספר חודשים על התלוות לקבוצת פליטים, שמנסים לחצות את הגבול ממצרים לישראל. הוא תיחקר עשרות אנשים, שוחח עם פליטים שעשו את זה והגיעו לישראל, נסע לקהיר וגר שבוע עם פליטים סודאניים שמתכוננים לנסיעה ועוד. הפרויקט היה אמור להיות משותף ל"הארץ" ול"מקור". פלדמן התכוון להגיע עד הגבול, לא לחצות (בניגוד לדיווחים), לתעד ככל שניתן במצלמות ולחזור לקהיר ומשם לתל אביב. הסיפור היה אמור להתפרסם בו זמנית בטלוויזיה ובעיתון.

מאוד שמחנו. הרבה זמן שאני חושב שזו מציאות שחייבים לתעד. יש תיאורים סותרים על העובדות הכי חשובות בנוגע להסתננות ממצרים. כמה מסתננים ליום? יחידים או עשרות רבות? מה פרופיל המסתננים? פליטים? מהגרי עבודה? גם וגם? האם השוטרים המצריים באמת יורים לעברם ואיך מתנהגים החיילים הישראלים? בקיצור, שפע של הצדקות עיתונאיות למשימה.

היה ברור לנו שזו משימה מסוכנת. לא במקרה אף אחד לא ביצע אותה לפני יותם. ההתרשמות מיותם הייתה שהוא ערך תחקיר מקיף ונקט בצעדים כדי להקטין את הסיכון ככל שניתן. כאמור, גם לא הייתה לו שום כוונה לעבור את הגבול וכך הוא גם הונחה על ידי עורכי התוכנית. להגיע, לתעד ולחזור לקהיר.

אחרי שהוא המריא למצרים, הוא עדכן את עורכת התוכנית, עדי גרתי, בכל מה שקורה איתו. לאחרונה הוא דיבר איתה ביום ראשון בסביבות השעה שש בערב. הוא אמר לה שהם קרובים לגבול, הוא וחבורת הפליטים מגאנה, שנלוו אליו, שהכל שקט ושהוא מתכוון לתעד אותם חוצים את הגבול ולחזור לקהיר. הוא אפילו העלה את הרעיון ללוות עוד קבוצה לעבר הגבול, כדי לטעום עוד קצת ולתעד יותר ממה שקורה. כנראה שלא היה לו מספיק אקשן…

בבוקר יום שני קראנו, כמו כולם, את הדיווח של סוכנויות הידיעות על מעצרו של יותם פלדמן ועל כך שנפצע קל. לא הרבה לאחר מכן, הופתענו לשמוע ש"הארץ" מסרו לכתבים שיותם לא עבד עבורם, שהוא היה בחופשה ללא תשלום. זה היה מנוגד למה שאנחנו חשבנו. אנחנו ראינו בעצמנו טרמפיסטים בסיפור הזה. כתב "הארץ" יוצא למשימה, העיתון עבד עליה במשך חודשים ארוכים, שילם את ביקור ההכנה בקהיר, ישלם את הביטוח ועוד חלק מהוצאות המסע ואנחנו נשלם את השאר ונממן, כמובן, מצלמות. ההפתעה הייתה לא רק מהעובדה שיותם בכלל לא נשלח על ידי "הארץ", אלא גם מהעובדה ש"הארץ" החליטו לתת פומבי לזה, בשלב כל כך ראשוני של הפרשה וגם, ככל שידיעתנו מגעת, מכך שהם לא השתתפו בניסיונות לשחררו.

למען ההגינות, צריך לומר שלא היינו בקשר ישיר עם "הארץ" לפני שיותם יצא. הכל התנהל דרכו ולכן אין לנו מושג מה בדיוק קרה שם, למה "הארץ" נסוגו מהפרויקט ולמה הם הודיעו על כך אחרי שיותם נעצר. אחרי שחזר, הבנתי מיותם ש"הארץ" הודיעו לו במייל שעות לפני שיצא שהחליטו לסגת. כשדיבר איתם הוא כבר היה בדרך לקהיר והנימוק לביטול היה שהוא צריך לקחת צלם.

בימים בהם יותם היה עצור הושמעה ביקורת (בעיקר סמדר פרי ב"ידיעות") על כך שהוא לא ידע מה הוא עושה, לאן הוא הולך ומה הסיכון שהוא לוקח. המבקרים טענו שאסור היה לנו לשלוח אותו וכו'. יותם עונה על הביקורת הזו בעצמו טוב ממני בכתבה (שתשודר בתוכנית הערב). אני רק אציין שפרי כתבה במאמרה שהיא "מנחשת", שהוא לא ידע לאן הוא נוסע ושלא הכינו אותו. לי נראה שמעיתונאית מנוסה כמוה, מותר לצפות שתשתית את מאמריה על יותר מאשר ניחושים. במקרה הזה היא ניחשה ממש לא משהו. יותם הכין את התחקיר הזה חמישה חודשים, נסע לקהיר, ישן עם פליטים סודאניים בדירה, ראיין כל מומחה אפשרי ויודע על הגבול הזה ואורחותיו הרבה מאוד.

בדיעבד, אנחנו יודעים מיותם, שאמרו לו כבר אחרי יום-יומיים בכלא שהוא ישוחרר. לא ידענו את זה, כמובן, בזמן אמת והרמנו טלפונים לכל הלשכות שיכולות לסייע. אני לא יודע על כל הפעולות שנעשו. מן הסתם, יש גם מי שפעל בלי לעדכן אותנו, אבל ממה שאנחנו יודעים – לשכות נתניהו וברק לא התערבו בעניין. ניסינו לערב אותן, אבל לא שמענו על איזושהי פעולה שהם נקטו. אין לי מושג למה. משרד החוץ, השר בן אליעזר וח"כ אחמד טיבי כן הרימו טלפונים, בעיקר לשר הממונה על המודיעין במצרים, עומר סולימאן.

אביו של יותם, עו"ד אביגדור פלדמן, פעל גם הוא בכל מיני צינורות. רק לקראת הסוף התברר לנו שהוא דיבר הרבה עם אלי ישי (עו"ד אבי לביא, שותפו להגנה במשפט קצב, קישר ביניהם), ישי דיבר הרבה עם סולימאן ואפילו קישר בין סולימאן לפלדמן למספר שיחות. למה אנחנו לא פנינו לישי? מביך, אבל לא חשבנו עליו. לא ידעתי שקשריו עם סולימאן הם קרובים ושהוא יכול להשיג את עומר סולימאן בכזו קלות.

במהלך השבוע היו נקודות שבהן הסיפור נראה מאוד מפחיד. הופיעו דיווחים בעיתונים מפי גורמים מצריים שיותם יישפט, שהמצרים רואים את המעשה שלו בחומרה. כל אחד מאיתנו כבר דמיין את תרחישי הבלהות. בסופו של דבר זה הסתיים בטוב, יותם חזר בריא ושלם ולא פחות חשוב, מבחינתו, כשהוא מלא וגדוש בסיפורים על מה שקורה בגבול, על היחס לפליטים, על מה שהפליטים הללו חושבים על ישראל. הערב (רביעי) ב-21:00 אנחנו נשדר את סיפורו. ככל שהדברים תלויים בו, הוא רוצה שנתמקד פחות במה שקרה לו ויותר במה שקרה לפליטים. אנחנו, בגלל היותנו מי שאנחנו, בכל זאת נביא לא מעט ממה שקרה ליותם. 

הצצה לכתבה הערב

בתום הכתבה הערב יתארח יותם פלדמן בפורום חדשות 10 וישיב לשאלות