ארכיון: רביב דרוקר

גייסו כבר את האגואיסט המפונק הזה

6 באוקטובר 2009
 

החוצפה של בן סהר ומקורביו היא דבר לא ייאמן. אני שונא להביע עמדות פטריוטיות, מתלהמות, גם כשאני מאמין בהן. מעדיף בדרך כלל להשאיר את זה לאחרים, אבל שמעתי עכשיו ראיון ברדיו ש(שוב) הקפיץ אותי מדעתי.

כשהתגייסתי לצבא, החלום הכי גדול שלי היה לקבל תנאי שירות של ספורטאי מצטיין ולהמשיך לנסות ולהגשים את חלום הכדורסל שלי. לא קיבלתי וגם לא הגשמתי. סביר להניח שגם אם הייתי מקבל, לא הייתי מגשים, אבל זה היה הדבר הכי חשוב לי באותה תקופה והייתי מוכן להרוג בשבילו. לכן, אני לגמרי יכול להבין את רצונו של סהר להמשיך לשחק באספניול, בלי שהצבא ידפוק לו את הקריירה.

מכאן ועד ההתבטאויות השחצניות והמכוערות שלו ושל מקורביו, המרחק עצום. אתה שומע את אמא שלו ברדיו ומבין שהיא מצפה שנתנצל בפני הבן שלה שבכלל הזמינו אותו לצבא, שלא תיאמו איתו, שלא התחשבו בעובדה שהוא חתם בספרד (מה, אתם לא קוראים שם עיתונים בבקו"ם?) ובכלל, איך לא מכירים בגולים שלו בנבחרת כחודשי שירות.

שמעתי ב"רדיו ללא הפסקה" גם את הסוכן שלו, רונן קצב. בחוצפה יוצאת דופן הוא הסביר לנו מה טוב למדינת ישראל וכמה סהר תורם למדינה כשהוא משחק כדורגל. שיעשה פעילות הסברתית בברצלונה, במקום שירות צבאי, הוא הציע, מוח יצירתי שכמותו. דגל ישראל אחד ביציע של אספניול, שווה יותר מהשקיית הממטרות בקריה, אמר קצב. המראיינים, אופירה אסייג וחיים רביבו, שמחו להסכים.

אני מרגיש קצת מטומטם להזכיר כמה מושכלות יסוד:

1. השירות הצבאי בישראל אינו טובה שעושה סהר למדינה. זו לא בחירה. הוא יכול, כמובן, לא לחזור לארץ ולא לשחק בנבחרת, אבל אם הוא רוצה להישאר ישראלי, שיעשה צבא ואם תידפק לו קצת הקריירה מזה, אז שתידפק. יוסי בניון עשה איזשהו צבא וגם איל ברקוביץ ואפילו גיא גודס שהיה, לדעתי, אם אפשר להשוות בין הענפים, הרבה יותר כשרוני מסהר בגיל 18 (בגיל 17 הוא כבר הצטיין במדי הפועל חיפה בגביע אירופי וכמעט לקח אליפות ממכבי ת"א). והממטרות? הממטרות זו פריבלגיה. הוא לא חייב להשקות ממטרות. הוא יכול לעשות צבא אמיתי ולתרום משהו לקהילה בה הוא חי. זה מגוחך שקצב לוקח את ההטבה הגדולה שהצבא נותן לקליינט שלו ודומיו ומשתמש בה כסטנדרט לבקשת ההטבה הבאה, במקום לשתוק ולהגיד תודה.

2. המדינה הלכה לקראת האגואיסט המפונק הזה, בן סהר, מעל ומעבר. ניסו להעביר חוק עבורו, מוספי הספורט עוברים לדום כשהנסיך מאיים לא לבוא ויו"ר ההתאחדות עובד על העניין, כאילו בזה תלוי גורל המדינה. מספיק. רבאק. אם אני הייתי בעמדת החלטה, הייתי שולח לו תאריך גיוס. רוצה, שיבוא. לא רוצה, מכריז עליו עריק ונגמר הסיפור. אה, כן. בהזיה הכוחנית שלי, לא הייתי דורש ממנו רק שיעשה טירונות ויחזור לשחק בספרד (כפי שמבקשים ממנו עכשיו). הייתי מודיע לו שיש לו 3 שנים צבא. נקודה. אחרי שיבוא, שידונו איתו על תנאי שירות שיאפשרו לו לשחק כדורגל. חוצפן.

גייסו כבר את האגואיסט המפונק הזה

6 באוקטובר 2009
 

החוצפה של בן סהר ומקורביו היא דבר לא ייאמן. אני שונא להביע עמדות פטריוטיות, מתלהמות, גם כשאני מאמין בהן. מעדיף בדרך כלל להשאיר את זה לאחרים, אבל שמעתי עכשיו ראיון ברדיו ש(שוב) הקפיץ אותי מדעתי.

כשהתגייסתי לצבא, החלום הכי גדול שלי היה לקבל תנאי שירות של ספורטאי מצטיין ולהמשיך לנסות ולהגשים את חלום הכדורסל שלי. לא קיבלתי וגם לא הגשמתי. סביר להניח שגם אם הייתי מקבל, לא הייתי מגשים, אבל זה היה הדבר הכי חשוב לי באותה תקופה והייתי מוכן להרוג בשבילו. לכן, אני לגמרי יכול להבין את רצונו של סהר להמשיך לשחק באספניול, בלי שהצבא ידפוק לו את הקריירה.

מכאן ועד ההתבטאויות השחצניות והמכוערות שלו ושל מקורביו, המרחק עצום. אתה שומע את אמא שלו ברדיו ומבין שהיא מצפה שנתנצל בפני הבן שלה שבכלל הזמינו אותו לצבא, שלא תיאמו איתו, שלא התחשבו בעובדה שהוא חתם בספרד (מה, אתם לא קוראים שם עיתונים בבקו"ם?) ובכלל, איך לא מכירים בגולים שלו בנבחרת כחודשי שירות.

שמעתי ב"רדיו ללא הפסקה" גם את הסוכן שלו, רונן קצב. בחוצפה יוצאת דופן הוא הסביר לנו מה טוב למדינת ישראל וכמה סהר תורם למדינה כשהוא משחק כדורגל. שיעשה פעילות הסברתית בברצלונה, במקום שירות צבאי, הוא הציע, מוח יצירתי שכמותו. דגל ישראל אחד ביציע של אספניול, שווה יותר מהשקיית הממטרות בקריה, אמר קצב. המראיינים, אופירה אסייג וחיים רביבו, שמחו להסכים.

אני מרגיש קצת מטומטם להזכיר כמה מושכלות יסוד:

1. השירות הצבאי בישראל אינו טובה שעושה סהר למדינה. זו לא בחירה. הוא יכול, כמובן, לא לחזור לארץ ולא לשחק בנבחרת, אבל אם הוא רוצה להישאר ישראלי, שיעשה צבא ואם תידפק לו קצת הקריירה מזה, אז שתידפק. יוסי בניון עשה איזשהו צבא וגם איל ברקוביץ ואפילו גיא גודס שהיה, לדעתי, אם אפשר להשוות בין הענפים, הרבה יותר כשרוני מסהר בגיל 18 (בגיל 17 הוא כבר הצטיין במדי הפועל חיפה בגביע אירופי וכמעט לקח אליפות ממכבי ת"א). והממטרות? הממטרות זו פריבלגיה. הוא לא חייב להשקות ממטרות. הוא יכול לעשות צבא אמיתי ולתרום משהו לקהילה בה הוא חי. זה מגוחך שקצב לוקח את ההטבה הגדולה שהצבא נותן לקליינט שלו ודומיו ומשתמש בה כסטנדרט לבקשת ההטבה הבאה, במקום לשתוק ולהגיד תודה.

2. המדינה הלכה לקראת האגואיסט המפונק הזה, בן סהר, מעל ומעבר. ניסו להעביר חוק עבורו, מוספי הספורט עוברים לדום כשהנסיך מאיים לא לבוא ויו"ר ההתאחדות עובד על העניין, כאילו בזה תלוי גורל המדינה. מספיק. רבאק. אם אני הייתי בעמדת החלטה, הייתי שולח לו תאריך גיוס. רוצה, שיבוא. לא רוצה, מכריז עליו עריק ונגמר הסיפור. אה, כן. בהזיה הכוחנית שלי, לא הייתי דורש ממנו רק שיעשה טירונות ויחזור לשחק בספרד (כפי שמבקשים ממנו עכשיו). הייתי מודיע לו שיש לו 3 שנים צבא. נקודה. אחרי שיבוא, שידונו איתו על תנאי שירות שיאפשרו לו לשחק כדורגל. חוצפן.

השרים, האאוטלוק והיועץ המשפטי לממשלה

5 באוקטובר 2009
 

סביר להניח שלא שמתם לב, אבל לפני כמה שבועות קרתה מהפכה קטנה. אחרי כמה שנים של נדנוד, היועץ המשפטי לממשלה קבע ששרים צריכים לחשוף את לוח הפגישות שלהם. חוות הדעת לוותה בהסתייגות. אם מדובר בפגישה אישית או פוליטית, לא יחוייב השר לציין עם מי נפגש. עדיין, אם ההנחייה לא תמוסמס ואתם, כן, אתם, תתחילו לקחת את מה שנותנים לכם, אז ניתן יהיה דרך החרך הקטן הזה לעשות שינוי גדול.

לפני חמש שנים כשהקמנו את התנועה לחופש המידע, היינו נוהגים לפנטז על הדוגמא השבדית, מולדת השקיפות וחופש המידע. פרופסור זאב סגל ידע לספר לנו ששם, בשבדיה הרחוקה, יש בכל משרד ממשלתי חדר עיון. אתה בא בבוקר, סתם אזרח פשוט, נכנס לחדר עיון ומבקש מהפקידה את הלו"ז של השר ואת רשימת פריטי ה"דואר נכנס", "דואר יוצא" שלו. הפקידה אומרת – כן, אדוני (בשבדית) והולכת להביא לך. קצת שונה ממה שקורה פה. במשך לא מעט זמן התלבטנו בכלל אם לבקש לפרסם לוחות זמנים של שרים. חששנו שנסורב, שביהמ"ש יזרוק אותנו מכל המדרגות ושהתוצאה תהיה מכה לא קלה לרעיון כולו. בסוף ביקשנו בזהירות ובנימוס לוחות זמנים של כמה שרי ליכוד בחודש מאוד ספציפי. ספטמבר 2004, המאבק הגדול (כל כך גדול, שרובכם לא זוכרים אותו) סביב כניסת מפלגת העבודה לממשלת שרון, אם תרצו מאבקו ההירואי של סילבן שלום לשמור על תיק החוץ שלו. רצינו לראות במה השרים עסקו באותו חודש – בענייני משרדיהם או בפוליטיקה ומה הפרופורציות. לא קיבלנו תשובות. מיזמזו ומיסמסו אותנו. במזנון הכנסת פגשתי פרצוף מודאג. ישראל כץ. למה אתם רוצים לראות את הלו"ז שלי? מה זה צריך להיות? הבנתי לליבו. גם אני לא משתגע על הרעיון של חשיפת הלו"ז שלי. מצד שני, אני לא שר.

אח"כ עשו מאיתנו צחוק. במשרד החקלאות, למשל, של אותו ישראל כץ חיכו עד שהוא יעזוב את תפקידו ואז ענו – אין לנו את הלו"ז של השר. הוא לקח אותו איתו.

בניגוד להרגלנו בתנועה, לא לקחנו את העניין לביהמ"ש. כאמור, חששנו להפסיד. המשכנו לבקש משרים ופקידים בכירים. מבקר המדינה, למשל, העביר לנו את הלו"ז שלו. דפים על דפים של אאוטלוק, אלא שכל הדפים ריקים. כתוב משהו כמו "עבודה בי-ם" וזהו. כנראה שלינדנשטראוס לא צריך לו"ז מסודר. הוא פשוט בא למשרד ופוגש את מי שמזדמן לאזור. לחילופין, עבדו עלינו בעיניים דווקא במשרד שלא מזמן הוציא דו"ח ביקורתי על רמת יישום חוק חופש המידע במשרדי הממשלה.

לפני כשנתיים-שלוש שמענו שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לשרים, שהתייעצו איתו מה לעשות, שהוא מגבש חוות דעת מיוחדת. זה לקח קצת זמן. בכל זאת, כולה עניין של שקיפות, אבל בסוף המטבע נפל על הצד הנכון. צריך לחשוף. אם זה נראה לכם כמו דבר פעוט, רק דמיינו את ההשלכות. אולמרט נפגש עם עו"ד שמקורבת לו בשם תמי בן דוד והיא רוצה לשנות את תנאי המכרז למכירת בל"ל? אתם תראו את זה בלו"ז של השר והוא יידע מראש שתדעו את זה. אם הוא ינסה להסתיר את הפגישה, זו תהיה עדות מצוינת לכך שלא בפגישה תמימה מדובר. הנה הוכחה של כוונה פלילית בלי מאמץ. שר לא מתעסק בענייני משרדו או לא מגיע למשרד? תוכלו לראות את זה. תוכלו  לבדוק כמה שעות הוא מבלה בענייני משרדו וכמה בשאר הדברים.

כמובן שלא תוכלו לראות את כל הדברים המרתקים האלה, אלא אם כן תבקשו. אין חובה על השרים מכוח חוות הדעת של היועץ לפרסם את הלו"ז ביוזמתם. אם לא תבקשו, לא תקבלו, אבל אם תבקשו ובאופן שוטף ושיטתי ומכל השרים (ככה נוכל אולי לדעת מה לעזאזל עושים כל השרים ללא תיק בכל הזמן הפנוי שלהם), תתחולל פה מהפכה קטנה בכל מה שקשור לחובת הדיווח של נבחרינו כלפינו.  

השרים, האאוטלוק והיועץ המשפטי לממשלה

5 באוקטובר 2009
 

סביר להניח שלא שמתם לב, אבל לפני כמה שבועות קרתה מהפכה קטנה. אחרי כמה שנים של נדנוד, היועץ המשפטי לממשלה קבע ששרים צריכים לחשוף את לוח הפגישות שלהם. חוות הדעת לוותה בהסתייגות. אם מדובר בפגישה אישית או פוליטית, לא יחוייב השר לציין עם מי נפגש. עדיין, אם ההנחייה לא תמוסמס ואתם, כן, אתם, תתחילו לקחת את מה שנותנים לכם, אז ניתן יהיה דרך החרך הקטן הזה לעשות שינוי גדול.

לפני חמש שנים כשהקמנו את התנועה לחופש המידע, היינו נוהגים לפנטז על הדוגמא השבדית, מולדת השקיפות וחופש המידע. פרופסור זאב סגל ידע לספר לנו ששם, בשבדיה הרחוקה, יש בכל משרד ממשלתי חדר עיון. אתה בא בבוקר, סתם אזרח פשוט, נכנס לחדר עיון ומבקש מהפקידה את הלו"ז של השר ואת רשימת פריטי ה"דואר נכנס", "דואר יוצא" שלו. הפקידה אומרת – כן, אדוני (בשבדית) והולכת להביא לך. קצת שונה ממה שקורה פה. במשך לא מעט זמן התלבטנו בכלל אם לבקש לפרסם לוחות זמנים של שרים. חששנו שנסורב, שביהמ"ש יזרוק אותנו מכל המדרגות ושהתוצאה תהיה מכה לא קלה לרעיון כולו. בסוף ביקשנו בזהירות ובנימוס לוחות זמנים של כמה שרי ליכוד בחודש מאוד ספציפי. ספטמבר 2004, המאבק הגדול (כל כך גדול, שרובכם לא זוכרים אותו) סביב כניסת מפלגת העבודה לממשלת שרון, אם תרצו מאבקו ההירואי של סילבן שלום לשמור על תיק החוץ שלו. רצינו לראות במה השרים עסקו באותו חודש – בענייני משרדיהם או בפוליטיקה ומה הפרופורציות. לא קיבלנו תשובות. מיזמזו ומיסמסו אותנו. במזנון הכנסת פגשתי פרצוף מודאג. ישראל כץ. למה אתם רוצים לראות את הלו"ז שלי? מה זה צריך להיות? הבנתי לליבו. גם אני לא משתגע על הרעיון של חשיפת הלו"ז שלי. מצד שני, אני לא שר.

אח"כ עשו מאיתנו צחוק. במשרד החקלאות, למשל, של אותו ישראל כץ חיכו עד שהוא יעזוב את תפקידו ואז ענו – אין לנו את הלו"ז של השר. הוא לקח אותו איתו.

בניגוד להרגלנו בתנועה, לא לקחנו את העניין לביהמ"ש. כאמור, חששנו להפסיד. המשכנו לבקש משרים ופקידים בכירים. מבקר המדינה, למשל, העביר לנו את הלו"ז שלו. דפים על דפים של אאוטלוק, אלא שכל הדפים ריקים. כתוב משהו כמו "עבודה בי-ם" וזהו. כנראה שלינדנשטראוס לא צריך לו"ז מסודר. הוא פשוט בא למשרד ופוגש את מי שמזדמן לאזור. לחילופין, עבדו עלינו בעיניים דווקא במשרד שלא מזמן הוציא דו"ח ביקורתי על רמת יישום חוק חופש המידע במשרדי הממשלה.

לפני כשנתיים-שלוש שמענו שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לשרים, שהתייעצו איתו מה לעשות, שהוא מגבש חוות דעת מיוחדת. זה לקח קצת זמן. בכל זאת, כולה עניין של שקיפות, אבל בסוף המטבע נפל על הצד הנכון. צריך לחשוף. אם זה נראה לכם כמו דבר פעוט, רק דמיינו את ההשלכות. אולמרט נפגש עם עו"ד שמקורבת לו בשם תמי בן דוד והיא רוצה לשנות את תנאי המכרז למכירת בל"ל? אתם תראו את זה בלו"ז של השר והוא יידע מראש שתדעו את זה. אם הוא ינסה להסתיר את הפגישה, זו תהיה עדות מצוינת לכך שלא בפגישה תמימה מדובר. הנה הוכחה של כוונה פלילית בלי מאמץ. שר לא מתעסק בענייני משרדו או לא מגיע למשרד? תוכלו לראות את זה. תוכלו  לבדוק כמה שעות הוא מבלה בענייני משרדו וכמה בשאר הדברים.

כמובן שלא תוכלו לראות את כל הדברים המרתקים האלה, אלא אם כן תבקשו. אין חובה על השרים מכוח חוות הדעת של היועץ לפרסם את הלו"ז ביוזמתם. אם לא תבקשו, לא תקבלו, אבל אם תבקשו ובאופן שוטף ושיטתי ומכל השרים (ככה נוכל אולי לדעת מה לעזאזל עושים כל השרים ללא תיק בכל הזמן הפנוי שלהם), תתחולל פה מהפכה קטנה בכל מה שקשור לחובת הדיווח של נבחרינו כלפינו.  

משפט קצב – איזו מהירות

4 באוקטובר 2009
 

ב-13 לחודש זה קורה. א' עולה להעיד במשפט קצב. שלוש שנים ורבע אחרי שהפרשה החלה, שנתיים וקצת אחרי שנסגרה עיסקת טיעון. נגמרו ההתמזמזויות, נאומי התוכחה, הספינים, המניפולציות והשקרים, זה קורה. העדה המרכזית בתיק קצב עולה להעיד. המשפט כולו עומד עליה. יוקרתו של היועץ המשפטי לממשלה והתביעה הכללית כולה, הכל על הכתפיים של בחורה צעירה. אל תקנאו בה. אל תקנאו בתביעה. הסניגורים של קצב יקרעו אותה לחתיכות. היא נתנה להם, בהתנהגותה לאורך השנים, הרבה סיבות טובות לעשות את זה, אבל זה לא מה שמעניין אותי להגיד.

הנקודה החשובה, לדעתי, היא שב-13 לחודש, עוד קצת יותר משבוע, היא מעידה בחקירה ראשית. ב-18 וב-20 (אם יהיה צורך, אז גם ב-21) חקירה נגדית וזהו. תמה פרשת התביעה. תיק תק. כמה שבועות. תיק פשוט, טיפול מהיר ויעיל. הוויכוח של סניגורי קצב בשאלה אם יהיו 3 או 4 דיונים בשבוע, ארך יותר מכל פרשת התביעה. אח"כ תבוא פרשת ההגנה. גם היא לא צפויה להיות ארוכה. במרכזה, עדות משה קצב – זמן מצוין לרונית עמיאל וניסים מירום התובעים לעשות את מה שלאף אחד מאיתנו לא הייתה הזדמנות לעשות: לפורר לחתיכות קטנות את גירסתו של הנשיא לשעבר. לנהל איתו דיאלוג, לקטוע את המונולוג הפתטי שלו בעוד עובדה ועוד עובדה. די מהר גם זה ייגמר. שורה תחתונה – תוך כמה חודשים תהיה הכרעה במשפט קצב.

ועכשיו (סוף סוף), לטיעון שלי: המהירות של המשפט והיעילות שלו מוכיחים את טעותו הגדולה של מזוז בניהול העניין. יועץ משפטי לממשלה לא צריך להביא כל תיק שיש בו ראיות לבימ"ש. זה ברור. אין ספק גם בכך שהוא צריך לסנן רק את התיקים שיש בהם סיכוי סביר להרשעה. בשביל זה הוא בתפקיד, אבל במקרים שבהם העניין הציבורי עצום, במקרה עקרוני כמו של הנשיא לשעבר קצב, צריך לעשות הכל כדי לא להגיע להסדרי טיעון. סוג התיקים הזה צריך להיסגר בלי כלום, או ללכת לבימ"ש. אין (כמעט) באמצע. תיקים עם עניין ציבורי כל כך עצום, טומנים בחובם מסרים רבי עוצמה לכלל הציבור בשורה של נושאים. על פי תיק קצב, חלקים גדולים בציבור יקבעו את עמדתם לגבי בוס ששוכב עם הפקידה שלו, לגבי אומץ ליבם של פוליטיקאים (או עיתונאים) לחשוף את עמיתם שמעורב במעשים פליליים ועוד ועוד. בכל שיחת סלון על המשפט הפלילי בישראל בשנים הקרובות, תעלה מן הסתם הדוגמא של משפט קצב. לא משנה לאיזה כיוון. התיקים מהסוג הזה הם חלון הראווה של מערכת המשפט הישראלית. השקיפות בהם, ניהול הליך גלוי, הוא יותר קריטי מבכל תיק אחר. תיקים כאלו אסור שייסגרו באיזה הסדר בחדרי חדרים כשרק המעורבים יודעים, או חושבים שהם יודעים, את העובדות.

זה היה הטיעון המרכזי שלי נגד עיסקת הטיעון, שמזוז סגר עם קצב. הטיעון שלו היה – עדיפה הרשעה חלשה עכשיו, על משפט ארוך שיימשך שנים וכשיסתיים, אף אחד לא יזכור על מה היה. ובכן, הנה – המשפט לא ארך שנים. בקושי חודשים ספורים. נכון, יש עוד ערכאת ערעור, אבל גם אם היא תהיה יעילה, תהיה לנו החלטה סופית תוך כשנה. זמן סביר לחלוטין. אם מזוז לא היה לוקח את הפנייה של הסדר הטיעון ומגיש כתב אישום, כבר היינו מזמן מאחורי כל העניין הזה. בדרך, בתהליך, הלגיטימציה לתיק תעלה, זה לא ייראה תיק שנוהל רק בתקשורת. במוקדם או במאוחר, עיקר העדויות ייחשפו. אמינותו של קצב תקבל ציון מביהמ"ש, כמו גם אמינותה של א'. זה בדיוק כוחו של המשפט הפלילי ולכן לא היה צריך ללכת לעיסקת טיעון במקרה קצב, כמו שטוב שלא הלכו לעיסקה כזו עם הירשזון ובניזרי ואני מקווה מאוד שלא יעשו עיסקה כזו עם אולמרט. זה קשה לתביעה, מסורבל, תובע משאבים ומסוכן, אבל זו הדרך הנכונה לנהל משפטים מהסוג הזה. לעניות דעתי, זו גם הדרך הטובה לנאשמים מהסוג הזה. עינוי הדין קשה, אבל בסוף יש הכרעה אמיתית והתייחסות לכלל העובדות ולא איזה מין הסדר לא ברור ואמביוולנטי שדומה יותר לפשרה של עורכי דין מאשר להכרעה אמיתית. 

משפט קצב – איזו מהירות

4 באוקטובר 2009
 

ב-13 לחודש זה קורה. א' עולה להעיד במשפט קצב. שלוש שנים ורבע אחרי שהפרשה החלה, שנתיים וקצת אחרי שנסגרה עיסקת טיעון. נגמרו ההתמזמזויות, נאומי התוכחה, הספינים, המניפולציות והשקרים, זה קורה. העדה המרכזית בתיק קצב עולה להעיד. המשפט כולו עומד עליה. יוקרתו של היועץ המשפטי לממשלה והתביעה הכללית כולה, הכל על הכתפיים של בחורה צעירה. אל תקנאו בה. אל תקנאו בתביעה. הסניגורים של קצב יקרעו אותה לחתיכות. היא נתנה להם, בהתנהגותה לאורך השנים, הרבה סיבות טובות לעשות את זה, אבל זה לא מה שמעניין אותי להגיד.

הנקודה החשובה, לדעתי, היא שב-13 לחודש, עוד קצת יותר משבוע, היא מעידה בחקירה ראשית. ב-18 וב-20 (אם יהיה צורך, אז גם ב-21) חקירה נגדית וזהו. תמה פרשת התביעה. תיק תק. כמה שבועות. תיק פשוט, טיפול מהיר ויעיל. הוויכוח של סניגורי קצב בשאלה אם יהיו 3 או 4 דיונים בשבוע, ארך יותר מכל פרשת התביעה. אח"כ תבוא פרשת ההגנה. גם היא לא צפויה להיות ארוכה. במרכזה, עדות משה קצב – זמן מצוין לרונית עמיאל וניסים מירום התובעים לעשות את מה שלאף אחד מאיתנו לא הייתה הזדמנות לעשות: לפורר לחתיכות קטנות את גירסתו של הנשיא לשעבר. לנהל איתו דיאלוג, לקטוע את המונולוג הפתטי שלו בעוד עובדה ועוד עובדה. די מהר גם זה ייגמר. שורה תחתונה – תוך כמה חודשים תהיה הכרעה במשפט קצב.

ועכשיו (סוף סוף), לטיעון שלי: המהירות של המשפט והיעילות שלו מוכיחים את טעותו הגדולה של מזוז בניהול העניין. יועץ משפטי לממשלה לא צריך להביא כל תיק שיש בו ראיות לבימ"ש. זה ברור. אין ספק גם בכך שהוא צריך לסנן רק את התיקים שיש בהם סיכוי סביר להרשעה. בשביל זה הוא בתפקיד, אבל במקרים שבהם העניין הציבורי עצום, במקרה עקרוני כמו של הנשיא לשעבר קצב, צריך לעשות הכל כדי לא להגיע להסדרי טיעון. סוג התיקים הזה צריך להיסגר בלי כלום, או ללכת לבימ"ש. אין (כמעט) באמצע. תיקים עם עניין ציבורי כל כך עצום, טומנים בחובם מסרים רבי עוצמה לכלל הציבור בשורה של נושאים. על פי תיק קצב, חלקים גדולים בציבור יקבעו את עמדתם לגבי בוס ששוכב עם הפקידה שלו, לגבי אומץ ליבם של פוליטיקאים (או עיתונאים) לחשוף את עמיתם שמעורב במעשים פליליים ועוד ועוד. בכל שיחת סלון על המשפט הפלילי בישראל בשנים הקרובות, תעלה מן הסתם הדוגמא של משפט קצב. לא משנה לאיזה כיוון. התיקים מהסוג הזה הם חלון הראווה של מערכת המשפט הישראלית. השקיפות בהם, ניהול הליך גלוי, הוא יותר קריטי מבכל תיק אחר. תיקים כאלו אסור שייסגרו באיזה הסדר בחדרי חדרים כשרק המעורבים יודעים, או חושבים שהם יודעים, את העובדות.

זה היה הטיעון המרכזי שלי נגד עיסקת הטיעון, שמזוז סגר עם קצב. הטיעון שלו היה – עדיפה הרשעה חלשה עכשיו, על משפט ארוך שיימשך שנים וכשיסתיים, אף אחד לא יזכור על מה היה. ובכן, הנה – המשפט לא ארך שנים. בקושי חודשים ספורים. נכון, יש עוד ערכאת ערעור, אבל גם אם היא תהיה יעילה, תהיה לנו החלטה סופית תוך כשנה. זמן סביר לחלוטין. אם מזוז לא היה לוקח את הפנייה של הסדר הטיעון ומגיש כתב אישום, כבר היינו מזמן מאחורי כל העניין הזה. בדרך, בתהליך, הלגיטימציה לתיק תעלה, זה לא ייראה תיק שנוהל רק בתקשורת. במוקדם או במאוחר, עיקר העדויות ייחשפו. אמינותו של קצב תקבל ציון מביהמ"ש, כמו גם אמינותה של א'. זה בדיוק כוחו של המשפט הפלילי ולכן לא היה צריך ללכת לעיסקת טיעון במקרה קצב, כמו שטוב שלא הלכו לעיסקה כזו עם הירשזון ובניזרי ואני מקווה מאוד שלא יעשו עיסקה כזו עם אולמרט. זה קשה לתביעה, מסורבל, תובע משאבים ומסוכן, אבל זו הדרך הנכונה לנהל משפטים מהסוג הזה. לעניות דעתי, זו גם הדרך הטובה לנאשמים מהסוג הזה. עינוי הדין קשה, אבל בסוף יש הכרעה אמיתית והתייחסות לכלל העובדות ולא איזה מין הסדר לא ברור ואמביוולנטי שדומה יותר לפשרה של עורכי דין מאשר להכרעה אמיתית. 

עיסקת הקלטת – ניסיון זול של נתניהו לצבור פופולריות

3 באוקטובר 2009
 

לא נעים להגיד, אבל חאלד משעל צודק ובנימין נתניהו לא. משעל צודק שהם השיגו הישג גדול תמורת איזה שתי דקות וידאו של גלעד שליט. הוא צודק שאנחנו מלמדים את העולם כולו שיעור חשוב. רוצים אסירים? תחטפו חיילים. איך אמר משעל? נחטוף עוד שליט ועוד שליט עד שבתי הכלא יהיו ריקים. מו"מ עם ישראל? ויתורים? פשרות? שיתוף פעולה נגד טרור? בשביל מה? עדיף לחטוף.

המחירון שישראל בונה עכשיו הוא בלתי אפשרי. אף ארגון טרור לא יבקש מחירים נמוכים יותר. אם שתי דקות וחצי וידאו שוות עשרים טרוריסטיות, אז מה יהיה שווה ביקור של הצלב  האדום? האובססיה הלאומית שלנו בעניין גלעד שליט הגיעה בסיפור הזה לרמות של פארסה והתבזות. לא, לא ייגרם (כנראה) נזק עצום לביטחון המדינה משחרור עשרים הטרוריסטיות, אבל המסר לסביבה שלנו הוא מסר קשה. אנחנו רכים, אמוציונאליים ובכיינים. יש משהו מאוד הומני ויפה בכך שמדינה שלמה עוצרת את הנשימה בגלל חייל אחד, רק שההומניות הזו לא מתאימה לאזור הזה.

בנימין נתניהו, מצד שני, מאוד לא משכנע כשהוא מסביר למה הסכים לעסקת הקלטת. ההסבר של נתניהו הוא שבסדנת השבי שלו בצבא לימדו אותם שהכי חשוב שכולם יידעו שאתה חי, שאתה בשבי ובידי מי. עכשיו, אמר נתניהו לשליט, עפ"י דובריו, יש לנו הוכחה מתועדת שב-14 לספטמבר 2009 גלעד שליט חי, בריא ובאחריות של החמאס. בעיניי, זהו טיעון דמגוגי וחלש. דמגוגי, כי ברור שנתניהו מנסה להדביק לעצמו את ההרואיות של סדנת השבי של סיירת מטכ"ל כדי לעורר אמפתיה להחלטתו. חלש, כי לא היה שום עוררין על כך ששליט חי, בריא ובאחריות חמאס.

נתניהו אומר את מה שהוא אומר כי הוא רוצה שיהדהד לכם בראש מקרה רון ארד, שם ישראל רצתה להדביק אחריות על איראן לגורלו. ההקבלה לא במקומה. איראן התנערה ומתנערת מאחריות לרון ארד ומעולם לא אישרה קשר אליו. אם היינו מצליחים להדביק לה את האחריות לגורלו, אז ייתכן שבהיותה מדינה ריבונית, זה היה מאפשר להפעיל מנופים מסוימים כנגדה (ספק רב). במקרה של גלעד שליט, החמאס מעולם לא התכחש לאחריותו. הוא התגאה בה. אם חלילה יקרה משהו לשליט, זה לא ממש יעזור לנו שנגיד "אבל רגע, ב-14 בספטמבר הוא היה בסדר". יתרה מזאת, לא היה ספק של ממש במערכת הביטחון ששליט חי ובריא. אם היה ספק כזה, היה אפשר לנסות לקבל אות חיים בלי לשלם מחיר מופקע, חסר תקדים. על אותות החיים הקודמים לא שילמנו בשחרור אסירים. חבל לקבוע תקדים קשה כזה.

ייתכן שבנימין נתניהו ירוויח פופולריות קצרת טווח מההתנהלות שלו בפרשת שליט. לי ההתנהלות הזו מרמזת שהוא הגיע לקדנציה הזאת עם מטרת-על אחת. להיות פופולרי. לעשות מה שהעם רוצה, לא משנה מה הוא צריך. ראינו את זה בתקציב, בנאום בר אילן, בהסכמים הקואליציוניים ועכשיו. נתניהו, כפי שכבר כתבתי, היה מבכירי המתנגדים לעסקאות כאלה. יצא לי לדבר עם כמה ממקורביו וניסיתי להבין את הפליק פלאק שהוא עשה. באיזשהו שלב הם נותנים לך את המבט של "אני לא יכול להגיד לך הכל" ואומרים משהו על זה שבגלל האיום האיראני, חשוב לנקות את השולחן מעניין שליט. מה קשור שליט לאחמדינג'אד? לנתניהו הפתרונים. יכול להיות שאני לא מבין, יכול להיות שאני לא יודע, אבל מה לעשות, אני מתקשה לראות קשר. הפליק פלאק נראה לי יותר כמו ניסיון זול לקנות פופולריות, לא שום דבר אחר.  

עיסקת הקלטת – ניסיון זול של נתניהו לצבור פופולריות

3 באוקטובר 2009
 

לא נעים להגיד, אבל חאלד משעל צודק ובנימין נתניהו לא. משעל צודק שהם השיגו הישג גדול תמורת איזה שתי דקות וידאו של גלעד שליט. הוא צודק שאנחנו מלמדים את העולם כולו שיעור חשוב. רוצים אסירים? תחטפו חיילים. איך אמר משעל? נחטוף עוד שליט ועוד שליט עד שבתי הכלא יהיו ריקים. מו"מ עם ישראל? ויתורים? פשרות? שיתוף פעולה נגד טרור? בשביל מה? עדיף לחטוף.

המחירון שישראל בונה עכשיו הוא בלתי אפשרי. אף ארגון טרור לא יבקש מחירים נמוכים יותר. אם שתי דקות וחצי וידאו שוות עשרים טרוריסטיות, אז מה יהיה שווה ביקור של הצלב  האדום? האובססיה הלאומית שלנו בעניין גלעד שליט הגיעה בסיפור הזה לרמות של פארסה והתבזות. לא, לא ייגרם (כנראה) נזק עצום לביטחון המדינה משחרור עשרים הטרוריסטיות, אבל המסר לסביבה שלנו הוא מסר קשה. אנחנו רכים, אמוציונאליים ובכיינים. יש משהו מאוד הומני ויפה בכך שמדינה שלמה עוצרת את הנשימה בגלל חייל אחד, רק שההומניות הזו לא מתאימה לאזור הזה.

בנימין נתניהו, מצד שני, מאוד לא משכנע כשהוא מסביר למה הסכים לעסקת הקלטת. ההסבר של נתניהו הוא שבסדנת השבי שלו בצבא לימדו אותם שהכי חשוב שכולם יידעו שאתה חי, שאתה בשבי ובידי מי. עכשיו, אמר נתניהו לשליט, עפ"י דובריו, יש לנו הוכחה מתועדת שב-14 לספטמבר 2009 גלעד שליט חי, בריא ובאחריות של החמאס. בעיניי, זהו טיעון דמגוגי וחלש. דמגוגי, כי ברור שנתניהו מנסה להדביק לעצמו את ההרואיות של סדנת השבי של סיירת מטכ"ל כדי לעורר אמפתיה להחלטתו. חלש, כי לא היה שום עוררין על כך ששליט חי, בריא ובאחריות חמאס.

נתניהו אומר את מה שהוא אומר כי הוא רוצה שיהדהד לכם בראש מקרה רון ארד, שם ישראל רצתה להדביק אחריות על איראן לגורלו. ההקבלה לא במקומה. איראן התנערה ומתנערת מאחריות לרון ארד ומעולם לא אישרה קשר אליו. אם היינו מצליחים להדביק לה את האחריות לגורלו, אז ייתכן שבהיותה מדינה ריבונית, זה היה מאפשר להפעיל מנופים מסוימים כנגדה (ספק רב). במקרה של גלעד שליט, החמאס מעולם לא התכחש לאחריותו. הוא התגאה בה. אם חלילה יקרה משהו לשליט, זה לא ממש יעזור לנו שנגיד "אבל רגע, ב-14 בספטמבר הוא היה בסדר". יתרה מזאת, לא היה ספק של ממש במערכת הביטחון ששליט חי ובריא. אם היה ספק כזה, היה אפשר לנסות לקבל אות חיים בלי לשלם מחיר מופקע, חסר תקדים. על אותות החיים הקודמים לא שילמנו בשחרור אסירים. חבל לקבוע תקדים קשה כזה.

ייתכן שבנימין נתניהו ירוויח פופולריות קצרת טווח מההתנהלות שלו בפרשת שליט. לי ההתנהלות הזו מרמזת שהוא הגיע לקדנציה הזאת עם מטרת-על אחת. להיות פופולרי. לעשות מה שהעם רוצה, לא משנה מה הוא צריך. ראינו את זה בתקציב, בנאום בר אילן, בהסכמים הקואליציוניים ועכשיו. נתניהו, כפי שכבר כתבתי, היה מבכירי המתנגדים לעסקאות כאלה. יצא לי לדבר עם כמה ממקורביו וניסיתי להבין את הפליק פלאק שהוא עשה. באיזשהו שלב הם נותנים לך את המבט של "אני לא יכול להגיד לך הכל" ואומרים משהו על זה שבגלל האיום האיראני, חשוב לנקות את השולחן מעניין שליט. מה קשור שליט לאחמדינג'אד? לנתניהו הפתרונים. יכול להיות שאני לא מבין, יכול להיות שאני לא יודע, אבל מה לעשות, אני מתקשה לראות קשר. הפליק פלאק נראה לי יותר כמו ניסיון זול לקנות פופולריות, לא שום דבר אחר.  

חושף מקורות או: געגועים לימים שלעורכי דין לא היו יחצ"נים

23 בספטמבר 2009
 

בצהריים נשלח הקומוניקאט לכתבים לענייני משפט. משרד יחסי הציבור של רוני רימון, בני כהן ותמי שינקמן, שמייחצ"ן את משרד עורכי הדין צבי גלמן וסיגל פעיל, ניסח קומוניקאט שכותרתו "רביב דרוקר חשף את מקורותיו העיתונאיים". הטקסט נפתח ב"תקדים בתקשורת הישראלית: רביב דרוקר וערוץ 10 חשפו את מקורותיהם העיתונאיים". אח"כ הסבירו לעיתונאים, שמדובר בתביעת הדיבה של רן ארז נגד ערוץ 10 ונגדי ובסוף קינחו בציטטה של עו"ד צבי גלמן, הלקוח, על כך שהעיתונאי כשל בתפקידו בלה בלה בלה.

משרד יחסי הציבור צירף לקומוניקאט גם את הודעת ערוץ 10 לביהמ"ש, אבל זה לא נותן היתר לכתוב שטויות.

ב-13:07 הופיעה ידיעה בעניין ב"דה מרקר", חתומה על ידי הכתבת לענייני משפט, הילה רז. "רביב דרוקר חשף את מקורותיו". רוב כלי התקשורת הלכו בעקבות הקומוניקאט. חלקם פשוט הקלידו אותו עם הציטטה של עו"ד גלמן וכל השאר. חלק מהעיתונאים (YNET, גלובס, כלכליסט) אפילו לא התקשר אליי או למישהו אחר כדי לעשות מאמץ מינימלי לקבל תגובה. אחרי הפרסום שלחתי מייל להילה רז מ"מרקר". על האכסנייה הזו אני נוטה לסמוך. היא חזרה אליי. אמרה שאני לא אתמם ושאני יודע שהיא לא מנסחת את הכותרות. היא הבטיחה לשנות את הכותרת ואכן שינתה.

כפי שכבר כתבתי בפוסט קודם בעניין – הנרטיב של חשיפת מקורות עיתונאיים בכלל לא חל פה. המקורות לידיעה דיברו עם גלעד עדין (לא איתי ולכן בטוח שאני לא חושף שום דבר). הם מראש הבהירו לו שאם יידרשו לכך, במסגרת תביעת לשון הרע, הם יבואו להעיד. הם ביקשו שחדשות 10 יעשו את המאמץ למנוע את הטירחה ועוגמת הנפש מהם. נאמנים לסיכום, עשינו את המאמץ למנוע את העדתם. השופטת לא כפתה עלינו את חשיפתם. היא פשוט לא הסכימה לקבל את עדותם מאחורי פרגוד. דיברנו איתם שוב. שאלנו אותם לעמדתם. אם היו מעקמים את הפרצוף, לא היה עולה על דעתנו לחשוף את שמותיהם, אבל הם הסכימו בטובם לבוא ולהעיד על מה ששמעו. זה הכל. כל השאר יחסי ציבור. העיתונאים שכן בדקו איתי, קיבלו את העובדות הנכונות ואחד מהם, לי-אור אברבך, מ"מעריב", הרים טלפון לדיאנה זקס, אחת העדות לשיחה שקיים רן ארז והיא אמרה לו באופן ברור ומפורש שהסכימה להעיד מרצונה, שלא הופעל עליה שום לחץ מצד ערוץ 10. בקיצור, לא אני חשפתי ושום חיסיון מקורות לא הופר. 

מאז שרן ארז הגיש את תביעת הדיבה שלו נגד ערוץ 10 ונגדי, משרד יח"צ של עו"ד גלמן עובד שעות נוספות. כל גיהוק במשפט הופך במהירות לקומוניקאט. הניירות שמגישים עו"ד גלמן את פעיל במשפט נראים כאילו עברו עין של יחצ"ן לפני שהגיעו לשופטת. בסדר. לא נולדתי אתמול. אני מבין שעורכי דין מחפשים פרסום וזה לגיטימי לחלוטין, אבל מה איתנו, העיתונאים? ממתי אנחנו הפכנו למכונה להקלדת קומוניקאטים?

חושף מקורות או: געגועים לימים שלעורכי דין לא היו יחצ"נים

23 בספטמבר 2009
 

בצהריים נשלח הקומוניקאט לכתבים לענייני משפט. משרד יחסי הציבור של רוני רימון, בני כהן ותמי שינקמן, שמייחצ"ן את משרד עורכי הדין צבי גלמן וסיגל פעיל, ניסח קומוניקאט שכותרתו "רביב דרוקר חשף את מקורותיו העיתונאיים". הטקסט נפתח ב"תקדים בתקשורת הישראלית: רביב דרוקר וערוץ 10 חשפו את מקורותיהם העיתונאיים". אח"כ הסבירו לעיתונאים, שמדובר בתביעת הדיבה של רן ארז נגד ערוץ 10 ונגדי ובסוף קינחו בציטטה של עו"ד צבי גלמן, הלקוח, על כך שהעיתונאי כשל בתפקידו בלה בלה בלה.

משרד יחסי הציבור צירף לקומוניקאט גם את הודעת ערוץ 10 לביהמ"ש, אבל זה לא נותן היתר לכתוב שטויות.

ב-13:07 הופיעה ידיעה בעניין ב"דה מרקר", חתומה על ידי הכתבת לענייני משפט, הילה רז. "רביב דרוקר חשף את מקורותיו". רוב כלי התקשורת הלכו בעקבות הקומוניקאט. חלקם פשוט הקלידו אותו עם הציטטה של עו"ד גלמן וכל השאר. חלק מהעיתונאים (YNET, גלובס, כלכליסט) אפילו לא התקשר אליי או למישהו אחר כדי לעשות מאמץ מינימלי לקבל תגובה. אחרי הפרסום שלחתי מייל להילה רז מ"מרקר". על האכסנייה הזו אני נוטה לסמוך. היא חזרה אליי. אמרה שאני לא אתמם ושאני יודע שהיא לא מנסחת את הכותרות. היא הבטיחה לשנות את הכותרת ואכן שינתה.

כפי שכבר כתבתי בפוסט קודם בעניין – הנרטיב של חשיפת מקורות עיתונאיים בכלל לא חל פה. המקורות לידיעה דיברו עם גלעד עדין (לא איתי ולכן בטוח שאני לא חושף שום דבר). הם מראש הבהירו לו שאם יידרשו לכך, במסגרת תביעת לשון הרע, הם יבואו להעיד. הם ביקשו שחדשות 10 יעשו את המאמץ למנוע את הטירחה ועוגמת הנפש מהם. נאמנים לסיכום, עשינו את המאמץ למנוע את העדתם. השופטת לא כפתה עלינו את חשיפתם. היא פשוט לא הסכימה לקבל את עדותם מאחורי פרגוד. דיברנו איתם שוב. שאלנו אותם לעמדתם. אם היו מעקמים את הפרצוף, לא היה עולה על דעתנו לחשוף את שמותיהם, אבל הם הסכימו בטובם לבוא ולהעיד על מה ששמעו. זה הכל. כל השאר יחסי ציבור. העיתונאים שכן בדקו איתי, קיבלו את העובדות הנכונות ואחד מהם, לי-אור אברבך, מ"מעריב", הרים טלפון לדיאנה זקס, אחת העדות לשיחה שקיים רן ארז והיא אמרה לו באופן ברור ומפורש שהסכימה להעיד מרצונה, שלא הופעל עליה שום לחץ מצד ערוץ 10. בקיצור, לא אני חשפתי ושום חיסיון מקורות לא הופר. 

מאז שרן ארז הגיש את תביעת הדיבה שלו נגד ערוץ 10 ונגדי, משרד יח"צ של עו"ד גלמן עובד שעות נוספות. כל גיהוק במשפט הופך במהירות לקומוניקאט. הניירות שמגישים עו"ד גלמן את פעיל במשפט נראים כאילו עברו עין של יחצ"ן לפני שהגיעו לשופטת. בסדר. לא נולדתי אתמול. אני מבין שעורכי דין מחפשים פרסום וזה לגיטימי לחלוטין, אבל מה איתנו, העיתונאים? ממתי אנחנו הפכנו למכונה להקלדת קומוניקאטים?