ארכיון: רביב דרוקר

התאבדות טופז – האם במותו ציווה לילדיו את הכסף?

20 באוגוסט 2009
 

מהרגע שיצאה הידיעה, התחילו השאלות: אולי הסיקור התקשורתי הרג אותו? אולי הגזמנו? בבקשה, עמיתיי בתקשורת – אל תלכו לשם.

לא הייתה שום הגזמה תקשורתית בסיקור. במידה מסויימת, אפילו הייתה סלחנות. דודו טופז עשה מעשים מפלצתיים. מפלצתיים. לא מעידה חד פעמית, לא טעות בשיקול דעת. זדון קר רוח, מרושע. אם היה עומד למשפט היה נשלח לשנים ארוכות בכלא. מישהו צריך תזכורת לכך שהוא שלח להכות אישה באכזריות, כשילדה צופה במחזה? בריוניו כמעט חיסלו במכות אדם אחר וקורבן שלישי לא קיבל, לדעתו, מספיק מכות אז הוא שלח אותם שוב. בחלק מהמקרים הוא נכח באיזור. לא כי היה צריך אותו וזה בטח לא היה חכם מבחינתו. הוא רצה לראות.

על רקע העובדות הללו, התקשורת הייתה ממש רחמנית איתו. דודו טופז התאבד מכיוון שלא הצליח לחיות עם המציאות של חייו. לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו. המשך הסאגה היה מכאיב מדי ומרגיז מדי. לא דחוף לנו לשמוע את הטיעונים להקלה בעונשו, את עדי האופי ובטח לא עוד כתבות על שיגרת חייו בכלא. ששירות בתי הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים.

נשארה נקודה מאוד מעניינת בסיפור – האם קורבנותיו של טופז יוכלו לגבות מעיזבונו את נזקיו? אם טופז היה חי ומורשע, סביר שכל כספו היה עובר לקורבנותיו. עכשיו, כשהוא מת ולא הורשע, אני לא יודע מה המצב המשפטי. אולי אני כותב שטויות, אבל ייתכן שבמותו, ציווה טופז לילדיו את החיים. ייתכן שמיליוני השקלים שבחשבונו יועברו אליהם ולא לניר- מרגלית ובן ציון בגלל המצב המשפטי המוזר.

התאבדות טופז – האם במותו ציווה לילדיו את הכסף?

20 באוגוסט 2009
 

מהרגע שיצאה הידיעה, התחילו השאלות: אולי הסיקור התקשורתי הרג אותו? אולי הגזמנו? בבקשה, עמיתיי בתקשורת – אל תלכו לשם.

לא הייתה שום הגזמה תקשורתית בסיקור. במידה מסויימת, אפילו הייתה סלחנות. דודו טופז עשה מעשים מפלצתיים. מפלצתיים. לא מעידה חד פעמית, לא טעות בשיקול דעת. זדון קר רוח, מרושע. אם היה עומד למשפט היה נשלח לשנים ארוכות בכלא. מישהו צריך תזכורת לכך שהוא שלח להכות אישה באכזריות, כשילדה צופה במחזה? בריוניו כמעט חיסלו במכות אדם אחר וקורבן שלישי לא קיבל, לדעתו, מספיק מכות אז הוא שלח אותם שוב. בחלק מהמקרים הוא נכח באיזור. לא כי היה צריך אותו וזה בטח לא היה חכם מבחינתו. הוא רצה לראות.

על רקע העובדות הללו, התקשורת הייתה ממש רחמנית איתו. דודו טופז התאבד מכיוון שלא הצליח לחיות עם המציאות של חייו. לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו. המשך הסאגה היה מכאיב מדי ומרגיז מדי. לא דחוף לנו לשמוע את הטיעונים להקלה בעונשו, את עדי האופי ובטח לא עוד כתבות על שיגרת חייו בכלא. ששירות בתי הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים.

נשארה נקודה מאוד מעניינת בסיפור – האם קורבנותיו של טופז יוכלו לגבות מעיזבונו את נזקיו? אם טופז היה חי ומורשע, סביר שכל כספו היה עובר לקורבנותיו. עכשיו, כשהוא מת ולא הורשע, אני לא יודע מה המצב המשפטי. אולי אני כותב שטויות, אבל ייתכן שבמותו, ציווה טופז לילדיו את החיים. ייתכן שמיליוני השקלים שבחשבונו יועברו אליהם ולא לניר- מרגלית ובן ציון בגלל המצב המשפטי המוזר.

למה לא פרסמתי על מיכל ברק ועליזה אולמרט – סיפור על צדיק

9 באוגוסט 2009
 

"גלובס" פרסמו כתבה ביקורתית על הפעילות של עו"ד מיכל ברק, בתו של אהוד ברק. זה סיפור שטיפלתי בו לפני שנה בערך וויתרתי עליו. מעשה שהיה כך היה.

מקור שלי סיפר לי שמיכל ברק מתפרנסת ממיזם יצירתי. היא הקימה משרד עורכי דין ביחד עם עו"ד דוד גיט. המשרד מציע לרשויות מקומיות עיסקה מפתה – אנחנו נגדיל את תשלומי הארנונה שאתם גובים. איך? לא ממש עניינכם. נוכיח שהשטח יותר גדול, שהגדרתו לא נכונה, לא משנה. נגדיל. מתוך הסכום שנוסיף לקופתכם, נגזור את העמלה שלנו.

עבור הרשות המקומית זו, לכאורה, עיסקה נטולת סיכון. אם ברק-גיט מצליחים, הרשות מקבלת עוד כסף. לא מצליחים? לא משלמים. די מהר המשרד החל לטפל בעשרות רשויות מקומיות בכל רחבי הארץ (לא בטוח שהעיסקה באמת נטולת סיכונים. ראש מועצת דרום השרון סיפר לי שמשרד ברק-גיט עבד עבורם. המשרד ניסה לחייב בשמם תחנת דלק בשטח המועצה בתשלום מוגדל. התחנה הלכה למשפט, ניצחה והביכה מאוד את הרשות המקומית. אותו ראש רשות די הצטער על כל ההרפתקה).

עוד שמעתי שאהוד ברק הרים טלפונים לראשי רשויות רבים בבקשה שישכרו את שירותי בתו. התחלתי לבדוק. לפחות שלושה ראשי רשויות הודו בפניי שברק דיבר איתם. רון נחמן מאריאל, שמואל אבואב מקרית טבעון ואמנון זך מאזור. אחלה סיפור, אלא שברק דיבר עם שני הראשונים, לדבריהם, לפני שחזר לפוליטיקה, כשהיה עדיין אזרח פרטי (גם אם בחלק מהזמן התמודד בפריימריס ב -2004 ונכשל). השלישי, זך, הודה שהשיחה התנהלה כבר כשברק שר ביטחון, אבל טען בתוקף שהוא יזם את השיחה. מיכל ברק ביקשה לפגוש אותי, הוא טען. באופן טבעי, לפני הפגישה, שאלתי את אהוד ברק מה העניין והוא אמר לי.

אלו העובדות ועכשיו ההתלבטות – האם יש פה סיפור? האם שווה לפרסם?

ברור לגמרי שאם הייתי מוכיח שברק פנה כשר ביטחון, יש כאן סיפור משמעותי. בטח ובטח אם פנה לראשי רשויות בשטחי יו"ש – שם שר הביטחון נהנה מאינסוף סמכויות. איך ראש רשות בשטחים יכול להגיד "לא" לשר ביטחון שמבקש ממנו לפגוש את בתו? סיפור, סיפור, אלא שלא הייתה לי שום הוכחה שזה קרה. נחמן התעקש שהפנייה נעשתה לפני שברק נכנס לתפקידו. אם הפניות אכן נעשו רק לפני שברק היה שר ביטחון – מה הסיפור? מותר לו כאזרח פרטי לנצל את קשריו כדי לעזור לבתו.

הייתה לסיפור עוד סמטה צדדית – כנראה שברק-גיט מנסים להוציא עוד כסף, בשם הרשויות המקומיות, ממשרד הביטחון או התעשיות הבטחוניות, על הנדל"ן שנמצא בשליטתם בתחומי אותן רשויות. סיפרו לי שזה קורה בנצרת עילית למשל. אם זה קורה, זה פיקנטי, אבל מה הסיפור? מה, משרד הביטחון ישלם יותר מכיוון שמשרד עו"ד של הרשות המקומית מאויש על ידי בתו של השר? קצת מופרך.

בקיצור, הרגשתי שפרסום הסיפור יגרום עוול לעו"ד ברק ואולי גם לאביה. יש משהו במדיום הטלוויזיוני, בניגוד לעיתון, שמקשה על פרסום סיפורים קטנים. התהודה כל כך גדולה שקשה לכוון את כפתור הווליום לעוצמה נמוכה. אם הייתי מפרסם את הסיפור, הוא היה מתפרש מיידית כשחיתות גדולה. רוב הצופים הרי לא ממש קשובים לפרטים. הם קולטים שברק עזר לבת שלו, זה נראה להם פסול וזהו. בגלל זה גם אני לא רואה שום בעיה בהחלטה של "גלובס" לפרסם. זה בדיוק המקום הנכון לעשות את זה. עיתון כלכלי, נפח סביר. "גלובס" מצא איזה קרס להיתלות בו כדי להצדיק את הפרסום. שירותי המשרד נשכרים על ידי הרשויות המקומיות ללא מכרז. נו, בסדר. לא נפלתי מהכיסא, אבל דיווח ראוי ונכון ואין שום סיבה לא לפרסם אותו.

על הדרך, כבר נזכרתי בעוד סיפור שלא פרסמתי. זמן לא רב אחרי שאולמרט התמנה לראש ממשלה, הגיע אליי מקור עם סיפור סקסי במיוחד. עליזה אולמרט, אשתו של ראש הממשלה, קיבלה במשך כשנה כ-20 אלף שקל בחודש מעמותה שנשלטת (נתמכת) על ידי אבי נאור, המייסד של "אור ירוק" ואקס אמדוקס. המקור גם ידע לספר שנעשו שיחות טלפון לאותה עמותה (השיחות הוקלטו) והאנשים השונים שענו לטלפון לא הכירו מעורבות של גברת אולמרט בחיי העמותה. על פניו, סיפור מעולה. אבי נאור "משמן" את אשת ראש הממשלה. השכל הישר אמר לי שהסיפור רעוע. למה שנאור יעשה את זה? מה הוא צריך את אולמרט ולמה לו להסתכן? אבל, עזבו שכל ישר. אם גברת אולמרט לא עבדה בעמותה וקיבלה כסף חייבים לפרסם את זה.

התקשרתי לנייד האישי של עליזה אולמרט. היא הופתעה, אבל לא התבלבלה. הסבירה שעבדה בשביל הכסף כעובדת סוציאלית ושמדובר בפרויקט של אבי נאור למען ילדים בסיכון, מיזם גדול בשם "יניב" שהיה הבייבי שלה. התקשרתי לאבי נאור. שמעתי ממנו דברים דומים. התקשרתי גם לאילן מזרחי, שעמד בראש המיזם. הוא נשבע שגברת אולמרט עבדה גם עבדה. התקשרתי לעוד מישהו, שהיה מעורב בפרויקט. גם הוא אמר שגברת אולמרט עבדה.

לא פרסמתי. הרגשתי שוב שבסיפורים האלה יש משהו לא הגון בפרסום, בעיקר במדיום הטלוויזיוני. הקייס נראה לי חלש. המקור שלי הלך ליואב יצחק והסיפור פורסם ב"מחלקה ראשונה". שוב, אני לא בטוח שיצחק טעה ולא בהכרח שהחלטתו מעידה על כך שיש ויכוח בינינו. אנחנו עובדים במדיומים שונים לגמרי. באתר אינטרנט אתה יכול להעלות סימני שאלה כאלה. אולי גברת אולמרט עבדה ובכל זאת גיוסה לעבודה הושפע מייחוסה? אולי משכורתה הייתה מוגזמת יחסית לעבודתה? אולי. בטלוויזיה ה"אולי" הזה לא היה עובר טוב. האמת, ככתב שפרסם כמה דברים לא נעימים על אהוד ברק מזה ואהוד אולמרט מזה, היה חשוב לי גם להראות (לעצמי, כי איתם מעולם לא דיברתי על זה) שאני יכול לעצור בכתום. שזו לא ונדטה קבועה. עשה לי טוב להרגיש שכשהסיפור אפור בהיר, אני מסוגל לעצור את עצמי מלפרסם. לא יודע אם הייתי מסוגל לעשות את זה בתחילת הקריירה שלי, אבל היום אני יכול וגם יש לי את הבימה הזאת כדי שחס וחלילה לא אהפוך לתורם בסתר.

למה לא פרסמתי על מיכל ברק ועליזה אולמרט – סיפור על צדיק

9 באוגוסט 2009
 

"גלובס" פרסמו כתבה ביקורתית על הפעילות של עו"ד מיכל ברק, בתו של אהוד ברק. זה סיפור שטיפלתי בו לפני שנה בערך וויתרתי עליו. מעשה שהיה כך היה.

מקור שלי סיפר לי שמיכל ברק מתפרנסת ממיזם יצירתי. היא הקימה משרד עורכי דין ביחד עם עו"ד דוד גיט. המשרד מציע לרשויות מקומיות עיסקה מפתה – אנחנו נגדיל את תשלומי הארנונה שאתם גובים. איך? לא ממש עניינכם. נוכיח שהשטח יותר גדול, שהגדרתו לא נכונה, לא משנה. נגדיל. מתוך הסכום שנוסיף לקופתכם, נגזור את העמלה שלנו.

עבור הרשות המקומית זו, לכאורה, עיסקה נטולת סיכון. אם ברק-גיט מצליחים, הרשות מקבלת עוד כסף. לא מצליחים? לא משלמים. די מהר המשרד החל לטפל בעשרות רשויות מקומיות בכל רחבי הארץ (לא בטוח שהעיסקה באמת נטולת סיכונים. ראש מועצת דרום השרון סיפר לי שמשרד ברק-גיט עבד עבורם. המשרד ניסה לחייב בשמם תחנת דלק בשטח המועצה בתשלום מוגדל. התחנה הלכה למשפט, ניצחה והביכה מאוד את הרשות המקומית. אותו ראש רשות די הצטער על כל ההרפתקה).

עוד שמעתי שאהוד ברק הרים טלפונים לראשי רשויות רבים בבקשה שישכרו את שירותי בתו. התחלתי לבדוק. לפחות שלושה ראשי רשויות הודו בפניי שברק דיבר איתם. רון נחמן מאריאל, שמואל אבואב מקרית טבעון ואמנון זך מאזור. אחלה סיפור, אלא שברק דיבר עם שני הראשונים, לדבריהם, לפני שחזר לפוליטיקה, כשהיה עדיין אזרח פרטי (גם אם בחלק מהזמן התמודד בפריימריס ב -2004 ונכשל). השלישי, זך, הודה שהשיחה התנהלה כבר כשברק שר ביטחון, אבל טען בתוקף שהוא יזם את השיחה. מיכל ברק ביקשה לפגוש אותי, הוא טען. באופן טבעי, לפני הפגישה, שאלתי את אהוד ברק מה העניין והוא אמר לי.

אלו העובדות ועכשיו ההתלבטות – האם יש פה סיפור? האם שווה לפרסם?

ברור לגמרי שאם הייתי מוכיח שברק פנה כשר ביטחון, יש כאן סיפור משמעותי. בטח ובטח אם פנה לראשי רשויות בשטחי יו"ש – שם שר הביטחון נהנה מאינסוף סמכויות. איך ראש רשות בשטחים יכול להגיד "לא" לשר ביטחון שמבקש ממנו לפגוש את בתו? סיפור, סיפור, אלא שלא הייתה לי שום הוכחה שזה קרה. נחמן התעקש שהפנייה נעשתה לפני שברק נכנס לתפקידו. אם הפניות אכן נעשו רק לפני שברק היה שר ביטחון – מה הסיפור? מותר לו כאזרח פרטי לנצל את קשריו כדי לעזור לבתו.

הייתה לסיפור עוד סמטה צדדית – כנראה שברק-גיט מנסים להוציא עוד כסף, בשם הרשויות המקומיות, ממשרד הביטחון או התעשיות הבטחוניות, על הנדל"ן שנמצא בשליטתם בתחומי אותן רשויות. סיפרו לי שזה קורה בנצרת עילית למשל. אם זה קורה, זה פיקנטי, אבל מה הסיפור? מה, משרד הביטחון ישלם יותר מכיוון שמשרד עו"ד של הרשות המקומית מאויש על ידי בתו של השר? קצת מופרך.

בקיצור, הרגשתי שפרסום הסיפור יגרום עוול לעו"ד ברק ואולי גם לאביה. יש משהו במדיום הטלוויזיוני, בניגוד לעיתון, שמקשה על פרסום סיפורים קטנים. התהודה כל כך גדולה שקשה לכוון את כפתור הווליום לעוצמה נמוכה. אם הייתי מפרסם את הסיפור, הוא היה מתפרש מיידית כשחיתות גדולה. רוב הצופים הרי לא ממש קשובים לפרטים. הם קולטים שברק עזר לבת שלו, זה נראה להם פסול וזהו. בגלל זה גם אני לא רואה שום בעיה בהחלטה של "גלובס" לפרסם. זה בדיוק המקום הנכון לעשות את זה. עיתון כלכלי, נפח סביר. "גלובס" מצא איזה קרס להיתלות בו כדי להצדיק את הפרסום. שירותי המשרד נשכרים על ידי הרשויות המקומיות ללא מכרז. נו, בסדר. לא נפלתי מהכיסא, אבל דיווח ראוי ונכון ואין שום סיבה לא לפרסם אותו.

על הדרך, כבר נזכרתי בעוד סיפור שלא פרסמתי. זמן לא רב אחרי שאולמרט התמנה לראש ממשלה, הגיע אליי מקור עם סיפור סקסי במיוחד. עליזה אולמרט, אשתו של ראש הממשלה, קיבלה במשך כשנה כ-20 אלף שקל בחודש מעמותה שנשלטת (נתמכת) על ידי אבי נאור, המייסד של "אור ירוק" ואקס אמדוקס. המקור גם ידע לספר שנעשו שיחות טלפון לאותה עמותה (השיחות הוקלטו) והאנשים השונים שענו לטלפון לא הכירו מעורבות של גברת אולמרט בחיי העמותה. על פניו, סיפור מעולה. אבי נאור "משמן" את אשת ראש הממשלה. השכל הישר אמר לי שהסיפור רעוע. למה שנאור יעשה את זה? מה הוא צריך את אולמרט ולמה לו להסתכן? אבל, עזבו שכל ישר. אם גברת אולמרט לא עבדה בעמותה וקיבלה כסף חייבים לפרסם את זה.

התקשרתי לנייד האישי של עליזה אולמרט. היא הופתעה, אבל לא התבלבלה. הסבירה שעבדה בשביל הכסף כעובדת סוציאלית ושמדובר בפרויקט של אבי נאור למען ילדים בסיכון, מיזם גדול בשם "יניב" שהיה הבייבי שלה. התקשרתי לאבי נאור. שמעתי ממנו דברים דומים. התקשרתי גם לאילן מזרחי, שעמד בראש המיזם. הוא נשבע שגברת אולמרט עבדה גם עבדה. התקשרתי לעוד מישהו, שהיה מעורב בפרויקט. גם הוא אמר שגברת אולמרט עבדה.

לא פרסמתי. הרגשתי שוב שבסיפורים האלה יש משהו לא הגון בפרסום, בעיקר במדיום הטלוויזיוני. הקייס נראה לי חלש. המקור שלי הלך ליואב יצחק והסיפור פורסם ב"מחלקה ראשונה". שוב, אני לא בטוח שיצחק טעה ולא בהכרח שהחלטתו מעידה על כך שיש ויכוח בינינו. אנחנו עובדים במדיומים שונים לגמרי. באתר אינטרנט אתה יכול להעלות סימני שאלה כאלה. אולי גברת אולמרט עבדה ובכל זאת גיוסה לעבודה הושפע מייחוסה? אולי משכורתה הייתה מוגזמת יחסית לעבודתה? אולי. בטלוויזיה ה"אולי" הזה לא היה עובר טוב. האמת, ככתב שפרסם כמה דברים לא נעימים על אהוד ברק מזה ואהוד אולמרט מזה, היה חשוב לי גם להראות (לעצמי, כי איתם מעולם לא דיברתי על זה) שאני יכול לעצור בכתום. שזו לא ונדטה קבועה. עשה לי טוב להרגיש שכשהסיפור אפור בהיר, אני מסוגל לעצור את עצמי מלפרסם. לא יודע אם הייתי מסוגל לעשות את זה בתחילת הקריירה שלי, אבל היום אני יכול וגם יש לי את הבימה הזאת כדי שחס וחלילה לא אהפוך לתורם בסתר.

תחרות הטוויטר – עכשיו, ההסבר

29 ביולי 2009
 

בלהט התחרות, שכחתי להסביר ובאמת, רוב גדול של הציבור עוד לא יודע מה זה טוויטר ולא מבין מה זו התחרות הזאת. גם אלו שמבינים, לא תמיד תופסים מי צריך את כאב הראש הזה.

טוויטר – ויש בטח אנשים שיודעים להסביר זאת טוב בהרבה ממני – היא רשת חברתית שמבוססת על דיווחים קצרים. דמיינו לעצמכם שכל המשפחה שלכם נמצאת על טוויטר. כשאתם רוצים לעדכן את בני המשפחה במשהו שקרה לכם, אתה מעלים עדכון לטוויטר וכולם מקבלים אותו. עכשיו תחילו את אותו היגיון על מקום העבודה שלכם. הרכילות הלוהטת האחרונה ששמעתם יכולה לעבור במהירות למאות אנשים שעובדים איתכם באמצעות עדכון קצר. כנ"ל מול חברים שלכם. היישומים כמעט בלתי נגמרים. גופי תקשורת מעדכנים את כל מי שנרשם לעקוב אחריהם באמצעות טוויטר. סלבריטאים מתחזקים את מעריציהם, באמצעות הודעות של 140 תווים וכן הלאה.

איך זה עובד?

בעיקרון, אחרי רישום קצר של חשבון חדש באתר טוויטר, אתם פשוט כותבים שם הודעות קצרות על כל נושא שעולם בדעתכם. מתפריט ארוחת הצהריים שלכם ועד לינק למאמר מעניין שקראתם באינטרנט. כל מי שנרשם לעקוב אחרי החשבון שלכם, מקבל את העדכונים שלכם לחשבון הטוויטר שלו. הוא יכול להגיב, להתעלם או לפתוח דיון משלו. במקביל, אתם מחליטים אחרי איזה אנשים אתם רוצים לעקוב. מי מעניין אתכם. זה יכול להיות פוליטיקאי (דיכטר מחזיק חשבון כזה וגם לבני, נתניהו ואחרים. מן הסתם, הם לא ממש מצייצים בעצמם), איש תקשורת (גיא זהר מאוד פעיל) או חבר שלכם. אפשר גם להפעיל את זה באמצעות סמס, אם תירשמו לשירות טוקר talker.co.il של נענע 10. טוקר זה הגיור העברי של טוויטר. אותו הדבר רק עם ממשק בשפה העברית.

התחרות היא דרך לא מקורית (חיקוי של תחרות סקסית במיוחד שהתקיימה בארה"ב) להתחבר למדיום. התחרות מחייבת את המתחרים לעדכן, כדי לנצח ולצאת מעטיפת "אני קול מדי בשביל זה". זו גם דרך להראות מה עושה טוויטר למשתמשיו, איך אנחנו נאלצים ללכת יותר ויותר רחוק כדי לנצח. על מה מתחרים? למי יש יותר עוקבים, שזה התרגום הטכנולוגי לשאלה – מי יותר מעניין את הציבור. בגלל זה היינו צריכים לבחור מתחרים משעממים יותר מעינב וגורי, אבל זהו, אנחנו שם וצריך לנצח, אז כנסו בהמוניכם לחשבון שלנו raviv_ofer והירשמו כעוקבים. הכי קל לעשות את זה אם תרשמו בכתובת twitter/raviv_ofer תגיעו למסך שלנו. אם אין לכם חשבון טוויטר אתם צריכים ללכת ל JOIN TWITTER ולמלא שאלון קצר. מהרגע שיש לכם חשבון כל שנשאר לכם לעשות זה FOLLOW. זהו. אתם בפנים בתוך המסע המרתק של חייכם. או שלא.

אתמול והבוקר הייתה דרמה קטנה סביב תחרות הטוויטר. החשבון של עפר ושלי קרס. הוא התחיל למחוק עוקבים עד שהגיע לאפס. כל הצדדים הקונספירטיביים שלי התעוררו. אולי ידו הארוכה של "ידיעות" במעל? סתם, בצחוק. בינתיים, החשבון חזר לתקנו והכל בסדר. אפשר להירגע.

תחרות הטוויטר – עכשיו, ההסבר

29 ביולי 2009
 

בלהט התחרות, שכחתי להסביר ובאמת, רוב גדול של הציבור עוד לא יודע מה זה טוויטר ולא מבין מה זו התחרות הזאת. גם אלו שמבינים, לא תמיד תופסים מי צריך את כאב הראש הזה.

טוויטר – ויש בטח אנשים שיודעים להסביר זאת טוב בהרבה ממני – היא רשת חברתית שמבוססת על דיווחים קצרים. דמיינו לעצמכם שכל המשפחה שלכם נמצאת על טוויטר. כשאתם רוצים לעדכן את בני המשפחה במשהו שקרה לכם, אתה מעלים עדכון לטוויטר וכולם מקבלים אותו. עכשיו תחילו את אותו היגיון על מקום העבודה שלכם. הרכילות הלוהטת האחרונה ששמעתם יכולה לעבור במהירות למאות אנשים שעובדים איתכם באמצעות עדכון קצר. כנ"ל מול חברים שלכם. היישומים כמעט בלתי נגמרים. גופי תקשורת מעדכנים את כל מי שנרשם לעקוב אחריהם באמצעות טוויטר. סלבריטאים מתחזקים את מעריציהם, באמצעות הודעות של 140 תווים וכן הלאה.

איך זה עובד?

בעיקרון, אחרי רישום קצר של חשבון חדש באתר טוויטר, אתם פשוט כותבים שם הודעות קצרות על כל נושא שעולם בדעתכם. מתפריט ארוחת הצהריים שלכם ועד לינק למאמר מעניין שקראתם באינטרנט. כל מי שנרשם לעקוב אחרי החשבון שלכם, מקבל את העדכונים שלכם לחשבון הטוויטר שלו. הוא יכול להגיב, להתעלם או לפתוח דיון משלו. במקביל, אתם מחליטים אחרי איזה אנשים אתם רוצים לעקוב. מי מעניין אתכם. זה יכול להיות פוליטיקאי (דיכטר מחזיק חשבון כזה וגם לבני, נתניהו ואחרים. מן הסתם, הם לא ממש מצייצים בעצמם), איש תקשורת (גיא זהר מאוד פעיל) או חבר שלכם. אפשר גם להפעיל את זה באמצעות סמס, אם תירשמו לשירות טוקר talker.co.il של נענע 10. טוקר זה הגיור העברי של טוויטר. אותו הדבר רק עם ממשק בשפה העברית.

התחרות היא דרך לא מקורית (חיקוי של תחרות סקסית במיוחד שהתקיימה בארה"ב) להתחבר למדיום. התחרות מחייבת את המתחרים לעדכן, כדי לנצח ולצאת מעטיפת "אני קול מדי בשביל זה". זו גם דרך להראות מה עושה טוויטר למשתמשיו, איך אנחנו נאלצים ללכת יותר ויותר רחוק כדי לנצח. על מה מתחרים? למי יש יותר עוקבים, שזה התרגום הטכנולוגי לשאלה – מי יותר מעניין את הציבור. בגלל זה היינו צריכים לבחור מתחרים משעממים יותר מעינב וגורי, אבל זהו, אנחנו שם וצריך לנצח, אז כנסו בהמוניכם לחשבון שלנו raviv_ofer והירשמו כעוקבים. הכי קל לעשות את זה אם תרשמו בכתובת twitter/raviv_ofer תגיעו למסך שלנו. אם אין לכם חשבון טוויטר אתם צריכים ללכת ל JOIN TWITTER ולמלא שאלון קצר. מהרגע שיש לכם חשבון כל שנשאר לכם לעשות זה FOLLOW. זהו. אתם בפנים בתוך המסע המרתק של חייכם. או שלא.

אתמול והבוקר הייתה דרמה קטנה סביב תחרות הטוויטר. החשבון של עפר ושלי קרס. הוא התחיל למחוק עוקבים עד שהגיע לאפס. כל הצדדים הקונספירטיביים שלי התעוררו. אולי ידו הארוכה של "ידיעות" במעל? סתם, בצחוק. בינתיים, החשבון חזר לתקנו והכל בסדר. אפשר להירגע.

תחרות הטוויטר

28 ביולי 2009
 

לפני הכל, כל מי שיש לו עניין בעפר שלח ובי (וגם מי שאין לו, אבל רוצה לעזור לאדם במצוקה): נא להיכנס לאתר טוויטר twitter לחפש את החשבון של רביב ועפר raviv_ofer ולהירשם כעוקבים. זה חשוב. אל תשכחו, הניצחון זה לא הדבר הכי חשוב. זה הדבר היחיד.

איך נכנסנו לעניין הזה? אלוהים שישמור. להם, למתחרינו, יש תוכנית רדיו יומית ואין להם חיים. איך אפשר לנצח אותם? חוץ מזה, כוחות אפלים מחקו לנו בלילה האחרון 100 עוקבים. מה זה? כששאלתי בנענע 10, המנכ"ל גיא אליאב כתב לי שככה זה כשאנחנו רק רוצים לדבר ולא מקשיבים לעוקבים ולא עונים להם. אתה גם שורף את מיטב שעותיך בעדכון הטוויטר וגם מקבל בראש על היותך סוציופט אגוצנטרי. אז רק לידיעתך – מר אליאב היקר – מאה העוקבים נשרו בין חצות לתשע בבוקר. למיטב הבנתי, אין סבירות שמאה אנשים יעלו על טוויטר בלילה כדי למחוק את עצמם במיוחד מהחשבון שלנו.

מה הקסם של הטוויטר הזה? צריך עוד 24 שעות ביממה כדי להתעסק עם זה. מטורף. מצד שני, כשאתה נכנס לזה אתה לא יכול להפסיק. אני לא יודע אם זו התחרות, אבל אני מוצא את עצמי עומד במזנון הכנסת, אנשים מדברים איתי ואני מעדכן את הטוויטר. מחלה ארורה. והמחשבה להפסיד, אוי, זה דבר כל כך קשה. אני לא יודע מאיפה נכנס לי הג'וק הזה. כנראה משנותיי ככדורסלן פעיל. אבל על זה אני עוד לא מרגיש נוח לדבר על התחרותיות הנוראה שבי. אולי כשכבר ממש נעמוד בפני הפסד.

תחרות הטוויטר

28 ביולי 2009
 

לפני הכל, כל מי שיש לו עניין בעפר שלח ובי (וגם מי שאין לו, אבל רוצה לעזור לאדם במצוקה): נא להיכנס לאתר טוויטר twitter לחפש את החשבון של רביב ועפר raviv_ofer ולהירשם כעוקבים. זה חשוב. אל תשכחו, הניצחון זה לא הדבר הכי חשוב. זה הדבר היחיד.

איך נכנסנו לעניין הזה? אלוהים שישמור. להם, למתחרינו, יש תוכנית רדיו יומית ואין להם חיים. איך אפשר לנצח אותם? חוץ מזה, כוחות אפלים מחקו לנו בלילה האחרון 100 עוקבים. מה זה? כששאלתי בנענע 10, המנכ"ל גיא אליאב כתב לי שככה זה כשאנחנו רק רוצים לדבר ולא מקשיבים לעוקבים ולא עונים להם. אתה גם שורף את מיטב שעותיך בעדכון הטוויטר וגם מקבל בראש על היותך סוציופט אגוצנטרי. אז רק לידיעתך – מר אליאב היקר – מאה העוקבים נשרו בין חצות לתשע בבוקר. למיטב הבנתי, אין סבירות שמאה אנשים יעלו על טוויטר בלילה כדי למחוק את עצמם במיוחד מהחשבון שלנו.

מה הקסם של הטוויטר הזה? צריך עוד 24 שעות ביממה כדי להתעסק עם זה. מטורף. מצד שני, כשאתה נכנס לזה אתה לא יכול להפסיק. אני לא יודע אם זו התחרות, אבל אני מוצא את עצמי עומד במזנון הכנסת, אנשים מדברים איתי ואני מעדכן את הטוויטר. מחלה ארורה. והמחשבה להפסיד, אוי, זה דבר כל כך קשה. אני לא יודע מאיפה נכנס לי הג'וק הזה. כנראה משנותיי ככדורסלן פעיל. אבל על זה אני עוד לא מרגיש נוח לדבר על התחרותיות הנוראה שבי. אולי כשכבר ממש נעמוד בפני הפסד.

התנצלות בפני מעיין אגם – חושפת השחיתות בהסתדרות העובדים הלאומית

27 ביולי 2009
 

טעיתי ובמקום הכי מבאס.

אין ציבור שאנחנו העיתונאים צריכים לעודד יותר מחושפי שחיתויות. הסיבות מובנות. חבל להלאות אתכם. בפוסט קודם המעטתי בחלקה של מעיין אגם, שהוצגה בתקשורת כחושפת פרשת הירשזון. עשיתי את זה כי מקורותיי בפרשה אמרו לי שחלקה קטן, שלא היו בידיה ראיות למעילה בניל"י, המעילה שהתחילה את הפרשה. ובכן, טעיתי. ייתכן שבהיבט העובדתי הצר, מקורותיי צדקו. גברת אגם לא סיפקה ראיות קשות למעילה בניל"י, אבל זה לא משנה. בירור נוסף שעשיתי העלה, שהתחושה במשרד מבקר המדינה היא שלולא גברת אגם, לא היה תיק והירשזון עד היום היה שר אוצר.

השחיתות בהסתדרות עובדים לאומית נמשכה שנים ארוכות. יש אומרים, עשרות שנים. היא השתרעה על היבטים שונים ומגוונים של פעילות ההסתדרות, רובם עדיין לא מוצו בחקירת המשטרה (ואולי ימוצו בקרוב בדו"ח מיוחד של מבקר המדינה). לשחיתות העצומה בהסתדרות העובדים הלאומית נחשפו, במקטעים שונים, מאות בני אדם. אף אחד לא צייץ. אף אחד לא דיבר. גם התקשורת לא ממש התעניינה. מוסד אפור, משעמם שבראשו עמד איש אפור ומשעמם לכאורה, אברהם הירשזון. גם משרד מבקר המדינה לא התכוון לגעת בארגון. לא ממש חשבו שם, שהוא בכלל נתון לסמכות הפיקוח שלהם. כל זאת עד שהגיעו מכתבים אנונימיים, כתובים בלשון זכר, שפירטו חלק מהשחיתויות בארגון. לזכותם של אנשי מבקר המדינה והמבקר, שהם לא זרקו את המכתבים לפח. במקום זאת, הם התחילו לחפש את הכותב האלמוני. זה היה כרוך במסע חיזור אינטנסיבי, אבל בסוף מעיין אגם הסכימה לצאת מהארון, שמה את נפשה בכפה ושיתפה פעולה. בלעדיה לא היה תיק, לא הייתה נחשפת השחיתות (לפחות לא עכשיו) ולא היה אפשר לנקות את האורוות. מטומטם כמוני מוריד עכשיו באיחור את הכובע בפניה ומתנצל. אומץ ליבה ראוי להערצה. היא גם חיה בתחושה (לא בלתי מוצדקת) שנענשה על כך שחשפה את השחיתות.

אחרי שהתחלף, לכאורה, השלטון בהסתדרות העובדים הלאומית היא התגאתה בפני השלטון החדש בכך, שהיא זו שהלכה למבקר המדינה. זו הייתה טעות, כנראה. גם השלטון החדש היה קשור לשלטון ישן וחיש מהר היא מצאה את עצמה בחוץ (לשלטון החדש יש גירסה אחרת – לטענתו, היא עפה מכיוון שלא סרה למרות הארגון והפסיקה לעבוד. הנושא נדון בבתי משפט. פסק הדין קובע שהיא לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה, שפוטרה מכיוון שהתריעה על שחיתות. מקריאת פסק הדין אני התרשמתי שגברת אגם היא לא האישה הקלה ביותר לניהול בעולם, אבל כן ראיתי אינדיקציות ברורות לקשר בין חשיפת השחיתות למה שקרה לה בעבודה).

בגלל לקונה בחוק, מבקר המדינה לא יכול לתת צו הגנה לחושפי שחיתויות בארגוני עובדים. השורה התחתונה – גברת אגם איבדה את מקום עבודתה. איבדה את העבודה, אבל הרוויחה תהילה וחוב גדול של כל חברי הסתדרות עובדים לאומית, שהיא הצילה חלק מכספיהם והרבה מכבודם.  אם השלטון החדש בהסתדרות העובדים הלאומית רוצה להראות שהוא באמת מוביל לשינוי נורמות בארגון, הצעד הראשון שלו צריך להיות להפסיק את העימות עם גברת אגם, להזמין אותה ולהחזיר לה את מקום עבודתה. ואם היא לא רוצה לעבוד, אז שייתנו לה משכורת בלי לעבוד. גם אם תכפילו את משכורת החינם הזאת בחמישים שנה, לא תגיעו לעשירית מכספי השחיתות שגברת אגם עזרה לחסוך.

התנצלות בפני מעיין אגם – חושפת השחיתות בהסתדרות העובדים הלאומית

27 ביולי 2009
 

טעיתי ובמקום הכי מבאס.

אין ציבור שאנחנו העיתונאים צריכים לעודד יותר מחושפי שחיתויות. הסיבות מובנות. חבל להלאות אתכם. בפוסט קודם המעטתי בחלקה של מעיין אגם, שהוצגה בתקשורת כחושפת פרשת הירשזון. עשיתי את זה כי מקורותיי בפרשה אמרו לי שחלקה קטן, שלא היו בידיה ראיות למעילה בניל"י, המעילה שהתחילה את הפרשה. ובכן, טעיתי. ייתכן שבהיבט העובדתי הצר, מקורותיי צדקו. גברת אגם לא סיפקה ראיות קשות למעילה בניל"י, אבל זה לא משנה. בירור נוסף שעשיתי העלה, שהתחושה במשרד מבקר המדינה היא שלולא גברת אגם, לא היה תיק והירשזון עד היום היה שר אוצר.

השחיתות בהסתדרות עובדים לאומית נמשכה שנים ארוכות. יש אומרים, עשרות שנים. היא השתרעה על היבטים שונים ומגוונים של פעילות ההסתדרות, רובם עדיין לא מוצו בחקירת המשטרה (ואולי ימוצו בקרוב בדו"ח מיוחד של מבקר המדינה). לשחיתות העצומה בהסתדרות העובדים הלאומית נחשפו, במקטעים שונים, מאות בני אדם. אף אחד לא צייץ. אף אחד לא דיבר. גם התקשורת לא ממש התעניינה. מוסד אפור, משעמם שבראשו עמד איש אפור ומשעמם לכאורה, אברהם הירשזון. גם משרד מבקר המדינה לא התכוון לגעת בארגון. לא ממש חשבו שם, שהוא בכלל נתון לסמכות הפיקוח שלהם. כל זאת עד שהגיעו מכתבים אנונימיים, כתובים בלשון זכר, שפירטו חלק מהשחיתויות בארגון. לזכותם של אנשי מבקר המדינה והמבקר, שהם לא זרקו את המכתבים לפח. במקום זאת, הם התחילו לחפש את הכותב האלמוני. זה היה כרוך במסע חיזור אינטנסיבי, אבל בסוף מעיין אגם הסכימה לצאת מהארון, שמה את נפשה בכפה ושיתפה פעולה. בלעדיה לא היה תיק, לא הייתה נחשפת השחיתות (לפחות לא עכשיו) ולא היה אפשר לנקות את האורוות. מטומטם כמוני מוריד עכשיו באיחור את הכובע בפניה ומתנצל. אומץ ליבה ראוי להערצה. היא גם חיה בתחושה (לא בלתי מוצדקת) שנענשה על כך שחשפה את השחיתות.

אחרי שהתחלף, לכאורה, השלטון בהסתדרות העובדים הלאומית היא התגאתה בפני השלטון החדש בכך, שהיא זו שהלכה למבקר המדינה. זו הייתה טעות, כנראה. גם השלטון החדש היה קשור לשלטון ישן וחיש מהר היא מצאה את עצמה בחוץ (לשלטון החדש יש גירסה אחרת – לטענתו, היא עפה מכיוון שלא סרה למרות הארגון והפסיקה לעבוד. הנושא נדון בבתי משפט. פסק הדין קובע שהיא לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה, שפוטרה מכיוון שהתריעה על שחיתות. מקריאת פסק הדין אני התרשמתי שגברת אגם היא לא האישה הקלה ביותר לניהול בעולם, אבל כן ראיתי אינדיקציות ברורות לקשר בין חשיפת השחיתות למה שקרה לה בעבודה).

בגלל לקונה בחוק, מבקר המדינה לא יכול לתת צו הגנה לחושפי שחיתויות בארגוני עובדים. השורה התחתונה – גברת אגם איבדה את מקום עבודתה. איבדה את העבודה, אבל הרוויחה תהילה וחוב גדול של כל חברי הסתדרות עובדים לאומית, שהיא הצילה חלק מכספיהם והרבה מכבודם.  אם השלטון החדש בהסתדרות העובדים הלאומית רוצה להראות שהוא באמת מוביל לשינוי נורמות בארגון, הצעד הראשון שלו צריך להיות להפסיק את העימות עם גברת אגם, להזמין אותה ולהחזיר לה את מקום עבודתה. ואם היא לא רוצה לעבוד, אז שייתנו לה משכורת בלי לעבוד. גם אם תכפילו את משכורת החינם הזאת בחמישים שנה, לא תגיעו לעשירית מכספי השחיתות שגברת אגם עזרה לחסוך.