ארכיון: רביב דרוקר

תחרות הטוויטר

28 ביולי 2009
 

לפני הכל, כל מי שיש לו עניין בעפר שלח ובי (וגם מי שאין לו, אבל רוצה לעזור לאדם במצוקה): נא להיכנס לאתר טוויטר twitter לחפש את החשבון של רביב ועפר raviv_ofer ולהירשם כעוקבים. זה חשוב. אל תשכחו, הניצחון זה לא הדבר הכי חשוב. זה הדבר היחיד.

איך נכנסנו לעניין הזה? אלוהים שישמור. להם, למתחרינו, יש תוכנית רדיו יומית ואין להם חיים. איך אפשר לנצח אותם? חוץ מזה, כוחות אפלים מחקו לנו בלילה האחרון 100 עוקבים. מה זה? כששאלתי בנענע 10, המנכ"ל גיא אליאב כתב לי שככה זה כשאנחנו רק רוצים לדבר ולא מקשיבים לעוקבים ולא עונים להם. אתה גם שורף את מיטב שעותיך בעדכון הטוויטר וגם מקבל בראש על היותך סוציופט אגוצנטרי. אז רק לידיעתך – מר אליאב היקר – מאה העוקבים נשרו בין חצות לתשע בבוקר. למיטב הבנתי, אין סבירות שמאה אנשים יעלו על טוויטר בלילה כדי למחוק את עצמם במיוחד מהחשבון שלנו.

מה הקסם של הטוויטר הזה? צריך עוד 24 שעות ביממה כדי להתעסק עם זה. מטורף. מצד שני, כשאתה נכנס לזה אתה לא יכול להפסיק. אני לא יודע אם זו התחרות, אבל אני מוצא את עצמי עומד במזנון הכנסת, אנשים מדברים איתי ואני מעדכן את הטוויטר. מחלה ארורה. והמחשבה להפסיד, אוי, זה דבר כל כך קשה. אני לא יודע מאיפה נכנס לי הג'וק הזה. כנראה משנותיי ככדורסלן פעיל. אבל על זה אני עוד לא מרגיש נוח לדבר על התחרותיות הנוראה שבי. אולי כשכבר ממש נעמוד בפני הפסד.

תחרות הטוויטר

28 ביולי 2009
 

לפני הכל, כל מי שיש לו עניין בעפר שלח ובי (וגם מי שאין לו, אבל רוצה לעזור לאדם במצוקה): נא להיכנס לאתר טוויטר twitter לחפש את החשבון של רביב ועפר raviv_ofer ולהירשם כעוקבים. זה חשוב. אל תשכחו, הניצחון זה לא הדבר הכי חשוב. זה הדבר היחיד.

איך נכנסנו לעניין הזה? אלוהים שישמור. להם, למתחרינו, יש תוכנית רדיו יומית ואין להם חיים. איך אפשר לנצח אותם? חוץ מזה, כוחות אפלים מחקו לנו בלילה האחרון 100 עוקבים. מה זה? כששאלתי בנענע 10, המנכ"ל גיא אליאב כתב לי שככה זה כשאנחנו רק רוצים לדבר ולא מקשיבים לעוקבים ולא עונים להם. אתה גם שורף את מיטב שעותיך בעדכון הטוויטר וגם מקבל בראש על היותך סוציופט אגוצנטרי. אז רק לידיעתך – מר אליאב היקר – מאה העוקבים נשרו בין חצות לתשע בבוקר. למיטב הבנתי, אין סבירות שמאה אנשים יעלו על טוויטר בלילה כדי למחוק את עצמם במיוחד מהחשבון שלנו.

מה הקסם של הטוויטר הזה? צריך עוד 24 שעות ביממה כדי להתעסק עם זה. מטורף. מצד שני, כשאתה נכנס לזה אתה לא יכול להפסיק. אני לא יודע אם זו התחרות, אבל אני מוצא את עצמי עומד במזנון הכנסת, אנשים מדברים איתי ואני מעדכן את הטוויטר. מחלה ארורה. והמחשבה להפסיד, אוי, זה דבר כל כך קשה. אני לא יודע מאיפה נכנס לי הג'וק הזה. כנראה משנותיי ככדורסלן פעיל. אבל על זה אני עוד לא מרגיש נוח לדבר על התחרותיות הנוראה שבי. אולי כשכבר ממש נעמוד בפני הפסד.

התנצלות בפני מעיין אגם – חושפת השחיתות בהסתדרות העובדים הלאומית

27 ביולי 2009
 

טעיתי ובמקום הכי מבאס.

אין ציבור שאנחנו העיתונאים צריכים לעודד יותר מחושפי שחיתויות. הסיבות מובנות. חבל להלאות אתכם. בפוסט קודם המעטתי בחלקה של מעיין אגם, שהוצגה בתקשורת כחושפת פרשת הירשזון. עשיתי את זה כי מקורותיי בפרשה אמרו לי שחלקה קטן, שלא היו בידיה ראיות למעילה בניל"י, המעילה שהתחילה את הפרשה. ובכן, טעיתי. ייתכן שבהיבט העובדתי הצר, מקורותיי צדקו. גברת אגם לא סיפקה ראיות קשות למעילה בניל"י, אבל זה לא משנה. בירור נוסף שעשיתי העלה, שהתחושה במשרד מבקר המדינה היא שלולא גברת אגם, לא היה תיק והירשזון עד היום היה שר אוצר.

השחיתות בהסתדרות עובדים לאומית נמשכה שנים ארוכות. יש אומרים, עשרות שנים. היא השתרעה על היבטים שונים ומגוונים של פעילות ההסתדרות, רובם עדיין לא מוצו בחקירת המשטרה (ואולי ימוצו בקרוב בדו"ח מיוחד של מבקר המדינה). לשחיתות העצומה בהסתדרות העובדים הלאומית נחשפו, במקטעים שונים, מאות בני אדם. אף אחד לא צייץ. אף אחד לא דיבר. גם התקשורת לא ממש התעניינה. מוסד אפור, משעמם שבראשו עמד איש אפור ומשעמם לכאורה, אברהם הירשזון. גם משרד מבקר המדינה לא התכוון לגעת בארגון. לא ממש חשבו שם, שהוא בכלל נתון לסמכות הפיקוח שלהם. כל זאת עד שהגיעו מכתבים אנונימיים, כתובים בלשון זכר, שפירטו חלק מהשחיתויות בארגון. לזכותם של אנשי מבקר המדינה והמבקר, שהם לא זרקו את המכתבים לפח. במקום זאת, הם התחילו לחפש את הכותב האלמוני. זה היה כרוך במסע חיזור אינטנסיבי, אבל בסוף מעיין אגם הסכימה לצאת מהארון, שמה את נפשה בכפה ושיתפה פעולה. בלעדיה לא היה תיק, לא הייתה נחשפת השחיתות (לפחות לא עכשיו) ולא היה אפשר לנקות את האורוות. מטומטם כמוני מוריד עכשיו באיחור את הכובע בפניה ומתנצל. אומץ ליבה ראוי להערצה. היא גם חיה בתחושה (לא בלתי מוצדקת) שנענשה על כך שחשפה את השחיתות.

אחרי שהתחלף, לכאורה, השלטון בהסתדרות העובדים הלאומית היא התגאתה בפני השלטון החדש בכך, שהיא זו שהלכה למבקר המדינה. זו הייתה טעות, כנראה. גם השלטון החדש היה קשור לשלטון ישן וחיש מהר היא מצאה את עצמה בחוץ (לשלטון החדש יש גירסה אחרת – לטענתו, היא עפה מכיוון שלא סרה למרות הארגון והפסיקה לעבוד. הנושא נדון בבתי משפט. פסק הדין קובע שהיא לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה, שפוטרה מכיוון שהתריעה על שחיתות. מקריאת פסק הדין אני התרשמתי שגברת אגם היא לא האישה הקלה ביותר לניהול בעולם, אבל כן ראיתי אינדיקציות ברורות לקשר בין חשיפת השחיתות למה שקרה לה בעבודה).

בגלל לקונה בחוק, מבקר המדינה לא יכול לתת צו הגנה לחושפי שחיתויות בארגוני עובדים. השורה התחתונה – גברת אגם איבדה את מקום עבודתה. איבדה את העבודה, אבל הרוויחה תהילה וחוב גדול של כל חברי הסתדרות עובדים לאומית, שהיא הצילה חלק מכספיהם והרבה מכבודם.  אם השלטון החדש בהסתדרות העובדים הלאומית רוצה להראות שהוא באמת מוביל לשינוי נורמות בארגון, הצעד הראשון שלו צריך להיות להפסיק את העימות עם גברת אגם, להזמין אותה ולהחזיר לה את מקום עבודתה. ואם היא לא רוצה לעבוד, אז שייתנו לה משכורת בלי לעבוד. גם אם תכפילו את משכורת החינם הזאת בחמישים שנה, לא תגיעו לעשירית מכספי השחיתות שגברת אגם עזרה לחסוך.

התנצלות בפני מעיין אגם – חושפת השחיתות בהסתדרות העובדים הלאומית

27 ביולי 2009
 

טעיתי ובמקום הכי מבאס.

אין ציבור שאנחנו העיתונאים צריכים לעודד יותר מחושפי שחיתויות. הסיבות מובנות. חבל להלאות אתכם. בפוסט קודם המעטתי בחלקה של מעיין אגם, שהוצגה בתקשורת כחושפת פרשת הירשזון. עשיתי את זה כי מקורותיי בפרשה אמרו לי שחלקה קטן, שלא היו בידיה ראיות למעילה בניל"י, המעילה שהתחילה את הפרשה. ובכן, טעיתי. ייתכן שבהיבט העובדתי הצר, מקורותיי צדקו. גברת אגם לא סיפקה ראיות קשות למעילה בניל"י, אבל זה לא משנה. בירור נוסף שעשיתי העלה, שהתחושה במשרד מבקר המדינה היא שלולא גברת אגם, לא היה תיק והירשזון עד היום היה שר אוצר.

השחיתות בהסתדרות עובדים לאומית נמשכה שנים ארוכות. יש אומרים, עשרות שנים. היא השתרעה על היבטים שונים ומגוונים של פעילות ההסתדרות, רובם עדיין לא מוצו בחקירת המשטרה (ואולי ימוצו בקרוב בדו"ח מיוחד של מבקר המדינה). לשחיתות העצומה בהסתדרות העובדים הלאומית נחשפו, במקטעים שונים, מאות בני אדם. אף אחד לא צייץ. אף אחד לא דיבר. גם התקשורת לא ממש התעניינה. מוסד אפור, משעמם שבראשו עמד איש אפור ומשעמם לכאורה, אברהם הירשזון. גם משרד מבקר המדינה לא התכוון לגעת בארגון. לא ממש חשבו שם, שהוא בכלל נתון לסמכות הפיקוח שלהם. כל זאת עד שהגיעו מכתבים אנונימיים, כתובים בלשון זכר, שפירטו חלק מהשחיתויות בארגון. לזכותם של אנשי מבקר המדינה והמבקר, שהם לא זרקו את המכתבים לפח. במקום זאת, הם התחילו לחפש את הכותב האלמוני. זה היה כרוך במסע חיזור אינטנסיבי, אבל בסוף מעיין אגם הסכימה לצאת מהארון, שמה את נפשה בכפה ושיתפה פעולה. בלעדיה לא היה תיק, לא הייתה נחשפת השחיתות (לפחות לא עכשיו) ולא היה אפשר לנקות את האורוות. מטומטם כמוני מוריד עכשיו באיחור את הכובע בפניה ומתנצל. אומץ ליבה ראוי להערצה. היא גם חיה בתחושה (לא בלתי מוצדקת) שנענשה על כך שחשפה את השחיתות.

אחרי שהתחלף, לכאורה, השלטון בהסתדרות העובדים הלאומית היא התגאתה בפני השלטון החדש בכך, שהיא זו שהלכה למבקר המדינה. זו הייתה טעות, כנראה. גם השלטון החדש היה קשור לשלטון ישן וחיש מהר היא מצאה את עצמה בחוץ (לשלטון החדש יש גירסה אחרת – לטענתו, היא עפה מכיוון שלא סרה למרות הארגון והפסיקה לעבוד. הנושא נדון בבתי משפט. פסק הדין קובע שהיא לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה, שפוטרה מכיוון שהתריעה על שחיתות. מקריאת פסק הדין אני התרשמתי שגברת אגם היא לא האישה הקלה ביותר לניהול בעולם, אבל כן ראיתי אינדיקציות ברורות לקשר בין חשיפת השחיתות למה שקרה לה בעבודה).

בגלל לקונה בחוק, מבקר המדינה לא יכול לתת צו הגנה לחושפי שחיתויות בארגוני עובדים. השורה התחתונה – גברת אגם איבדה את מקום עבודתה. איבדה את העבודה, אבל הרוויחה תהילה וחוב גדול של כל חברי הסתדרות עובדים לאומית, שהיא הצילה חלק מכספיהם והרבה מכבודם.  אם השלטון החדש בהסתדרות העובדים הלאומית רוצה להראות שהוא באמת מוביל לשינוי נורמות בארגון, הצעד הראשון שלו צריך להיות להפסיק את העימות עם גברת אגם, להזמין אותה ולהחזיר לה את מקום עבודתה. ואם היא לא רוצה לעבוד, אז שייתנו לה משכורת בלי לעבוד. גם אם תכפילו את משכורת החינם הזאת בחמישים שנה, לא תגיעו לעשירית מכספי השחיתות שגברת אגם עזרה לחסוך.

עוד ערוץ, פחות ערוץ

26 ביולי 2009
 

פרופסור תמר ליבס כתבה מאמר ב"עין השביעית" נגד הטיעון שריבוי ערוצי טלוויזיה מגביר את הפלורליזם. הניסיון מוכיח, היא טוענת, שדווקא ערוץ אחד יכול לשרת את הדמוקרטיה טוב יותר. אני לא מכיר את הפרופסור המכובדת. אני רואה שהיא ראש החוג לעיתונאות וכבר מכבד אותה על כך, אבל הרבה זמן לא שמעתי טיעון כל כך מופרך והזוי. אני מזמין את פרופסור ליבס לשיחה קצרה עם ראשי "חדשות 2". היא תופתע עד כמה הם חושבים אחרת ולא רק בגלל הנימוק התעסוקתי (שגם הוא חשוב בפני עצמו).

כל מי שנמצא יום אחד במערכת חדשות, יודע שהתחרות היא המנוע המשמעותי ביותר. קודם כל, קיומו של ערוץ נוסף מוסיף אריתמטית עוד כך וכך שעות שידור. לפרופסור ליבס זה אולי נראה שממילא שני הערוצים משדרים אותו הדבר, אבל עם כל הכבוד, אלו שטויות. אם "לונדון וקירשנבאום" יירדו מהאוויר, חלק מהראיונות והדיעות שמשודרים שם לא ישודרו או ישודרו הרבה פחות ולקהל קטן יותר. בטח הם לא ישודרו בערוץ מסחרי נפוץ. אני מעז לטעון שגם חלק מהדברים שנאמרים ב"המקור" לא ימצאו את אותו ביטוי כשיהיה פחות ערוץ באוויר. לא מכיוון שלנו יש אומץ שלאחרים אין. פשוט מכיוון שבאופן טבעי כל תוכנית מתעניינת בדברים שונים. ברגע שתוכנית יורדת, נעלמים איתה חלק ממושאי העניין.

אם פרופסור ליבס תבוא ליום אחד למערכת חדשות היא תראה כמה פעמים התחרות ורק התחרות גורמת להשמעת קולות חברתיים, שלולא התחרות לא היו נשמעים לעולם. לעיתים, מערכת החדשות מאוד לא אוהבת דיעה מסוימת. העורך סולד ממנה או הכתב הרלוונטי, אבל הוא יביא אותה לאוויר, כי המחשבה שלו היא – אם אני לא אעשה זאת, הכתב המתחרה יעשה זאת. אגב, באותם מקרים בהם הוא בכל זאת יבחר להתעלם מאותה דיעה, הציבור לא ייפגע באופן משמעותי, כי אכן הכתב המתחרה יביא אותה. אותו כתב יידחף לעשות זאת בגלל התחרות. אצלו הקול הזה נשמע "לראשונה בטלוויזיה".

האמת, אני מרגיש קצת מטומטם אפילו להמשיך לפרט עד כמה ריבוי ערוצים ותחרות בין ערוצים מוסיפה לפלורליזם החברתי. תחקירים שנחסמים כאן, משודרים שם, מושאי תחקיר יודעים שאין טעם לעשות מאבק גדול בחסימת התחקיר בערוץ מסוים כי ממילא החומר יעבור לערוץ אחר ועוד ועוד. למעשה, אם פרופסור ליבס תתפוס שיחה אחת עם בוגרי הערוץ הראשון המונופוליסטי, היא תבין את התמונה הרבה יותר טוב.

ועוד מילה על "העין השביעית". ביקורת התקשורת היא דבר חשוב מאין כמוהו. יש ממנה מעט מאוד בארץ, מעט מדי ולכן, בין השאר, התקשורת שלנו נראית כמו שהיא נראית.

בכל זאת ומבלי לטעון שיש ל"עין השביעית" אג'נדה, אני לא כל כך מצליח להבין איך האתר לא מצא לנכון להקדיש אייטם אחד לעובדה ש"ידיעות אחרונות" לא מדווח בכלל לקוראיו על המאבק סביב ערוץ 10.

אם הזיכרון שלי עוד עובד, אז הייתה ידיעה אחת קטנה על ההחלטה של יוסי מימן להפסיק להזרים כספים לערוץ ועוד טור מרושע ומכוער של גדעון עשת שהשווה את בעלי המניות של הערוץ ל"גנבים". חוץ מזה, כלום. לא מעניין. זה, כמובן, סדר יום קבוע של העיתון – המלחמה בערוץ 10 וכתבתי על זה כבר בעבר, אבל מה הסיבה ש"העין השביעית" לא כותבים על זה כלום? זה הרי כל כך בולט. "דה מרקר", "גלובס", "מעריב" ואפילו "כלכליסט" כותבים לא מעט, לאו דווקא לטובת הערוץ, אבל כותבים. ב"ידיעות" כלום. לא מעניין. אם היה עוד אתר אינטרנט שמבקר את התקשורת, ייתכן שגם ב"עין השביעית" לא היו יכולים להתעלם.

תאוות הבצע שלי

23 ביולי 2009
 

מירב ארלוזרוב כתבה אתמול ב"מרקר" מאמר תגובה למאמר שלי. היא מאשימה אותי בתאוות בצע. אם הבנתי נכון, הטיעון שלה הוא שעיתונאים רוצים להרוויח משכורות עתק כי הם רואים את סביבתם מרוויחה ככה.

האמת, לא הבנתי עד הסוף את הטיעון. באמת לא הבנתי. לא כדרך טיעון צינית. נדמה לי שמה שארלוזרוב מבטאת, זה סנטימנט סוציאליסטי קלאסי. אנחנו רוצים להרוויח הרבה, רק כי מישהו אחר מרוויח הרבה ולא כי אנחנו צריכים או שזה ראוי חברתית.

כמה הערות על תאוות בצע:

באופן אישי, אני חושב את עצמי לאדם עם תאוות בצע מאוד קטנה. בין שלל המוטיבציות שמניעות אותי, חלקו של הרצון בכסף קטן, יחסית. רוב שנותיי בתקשורת הרווחתי כסף קטן. סך נכסיי היום, בתום 16 שנות עבודה בתקשורת, לא מספיק לקנות דירת שלושה חדרים בפ"ת. אני גר בדירה שכורה (בנווה צדק, בשכ"ד גבוה במיוחד. תחזירו את הממחטות לכיסים) והיום אני אכן מקבל הרבה כסף מערוץ 10, אבל ארלוזרוב טועה לחלוטין אם היא חושבת שהמוטיבציה שלי היא מה מרוויחים אחרים. זה במקרה לא מעניין אותי. אני כן משווה את עצמי לסביבתי, אבל לא בכסף. מאוד מעניין אותי אם עיתונאי מתחרה מפרסם סקופ גדול, או עובר לתפקיד מאוד מעניין במערכת הממשלתית. אני מקנא בכל מי שנדמה לי שיש לו אקשן יותר גדול בחיים. בחיים לא קינאתי במישהו עם יותר כסף. סביר מאוד להניח שלו הייתי ממשיך באפיק התעסוקתי המקורי שלי – משפטים – והופך לעו"ד, הייתי משתכר בקריירה הרבה יותר ממה שאני מקבל בתקשורת. זה לא מציק לי לשנייה וחצי. אין לי גם עניין בהנפקות היי טק, עסקים וכו'. אני לא מאמין שאי פעם תמצאו אותי במקצוע שרוב תכליתו עשיית כסף. פשוט לא מעניין אותי.

שלא תבינו לא נכון – גם בעתיד אשתדל להשתכר כמה שיותר. הסיבה המרכזית היא שאני מאוד מאוד אוהב את המקצוע שלי, רואה בו שליחות גדולה ורוצה להגיע למצב של עצמאות כלכלית. מה זו עצמאות כלכלית? זו הידיעה שגם אם פוטרת מכלי התקשורת שלך או שהוא נסגר, אתה יכול לשרוד תעסוקתית לאורך שנים ארוכות. רק עיתונאי עם עצמאות כלכלית יכול להרשות לעצמו להתפטר, אם מצנזרים אותו בעבודתו. רק עיתונאי כזה פחות פגיע לפחדים של עימות עם כוחות כלכליים. הוא פוחד פחות מתביעה ויודע שיש לו משאבים לתבוע אותם. בגלל זה חשוב לי להרוויח הרבה, כל עוד זה אפשרי. בראש אני עושה חישובים – יש לי כך וכך כסף בעולם. כמה שנים זה נותן לי של עבודה בהנחה שירדתי באופן משמעותי בשכר ובלי לרדת באופן משמעותי באיכות החיים?

כרגע, יש לי, לפחות החישובים שלי – שנתיים, אולי שלוש. אם אשמור על רמת ההשתכרות הזו עוד שנתיים, זה ייתן לי מרווח של עוד שנתיים – שלוש.

ועכשיו, מהפרט אל הכלל: לא נעלבתי מהמאמר של ארלוזרוב. באמת שלא. היא גם ריפדה אותי במחמאות, כך שהיה לי קל לא להיעלב. אני באמת חושב שהיא מחמיצה את הנקודה. היא יודעת כמוני שאחת הבעיות הקשות של התקשורת הישראלית היא משכורות הרעב. מעמד הביניים של העיתונאים נעלם. לא סתם "הארץ" איבד כמה עיתונאים חשובים במיוחד בשנה האחרונה. רותי סיני, רן רזניק, שחר אילן, נדב שרגאי היו, כל אחד בתחומו, נכס יוצא דופן. רזניק הוא כתב הבריאות הטוב ביותר. סיני הייתה כתבת הרווחה הטובה ביותר. שחר אילן עשה עבודה ייחודית בכנסת ונהנה מידע יוצא דופן בנושא החרדים ונדב שרגאי הביא מידע, שאף אחד אחר לא מביא, על ירושלים, התנחלויות ושאר מרעין בישין…

"הארץ" – לחוץ ממצבו הכלכלי נאלך לנסות לקצץ עמוקות במשכורותיהם של הכתבים ומי שסירב, הלך הביתה. התקשורת הולכת ונשלטת על ידי צעירים שמרוויחים שכר רעב. מתחקירנים בערוץ 10 ועד לכתבי "מרקר". איך אפשר לצפות מהם ליסודיות ועומק? איך אפשר לקוות שיצברו ניסיון וישתפרו, כשמשכורותיהם נשארות מצומקות?

בצד השני של פירמידת השכר ישנם כוכבים שמרוויחים סכומים גבוהים מאוד. לא כל משכורת מוצדקת, אבל באופן עקרוני, משכורותיהם הגבוהות מאפשרות להם עצמאות כלכלית שתורמת לחופש הביטוי שלהם וליכולת שלהם להגיד את האמת שלהם בשידור. המלחמה שלנו, העיתונאים, צריכה להיות שמשכורות הרעב יעלו, לא שהמשכורות הגבוהות יירדו.

וכן, אנשים משווים את השכר שלהם לשכר של סביבתם. מחקרים פסיכולוגיים מוכיחים שאנשים מודדים הצלחה, עושר, למעשה כל דבר, רק באופן יחסי. עם כל ההזדהות שלי עם הסנטימנט האצילי שמבטאת ארלוזרוב, זה לא מעשי לצפות שעיתונאים לא ישוו את עצמם לסביבתם. העיתונאי, שויתר על קריירת העורך דין, בודק כמה חבריו לפקולטה מרוויחים (לא אני. אני בודק כמה אקשן יש להם ובינתיים לרובם יש פחות ממני). זה טבעי ומובן. אם הוא ימשיך להרוויח הרבה הרבה פחות, הוא יגיד לבן שלו – שלא תעז לעשות את הטעות שלי. אל תעבוד בתקשורת. כשזה יקרה וזה כבר קורה, כולנו ניפגע. אנחנו כבר נפגעים. התקשורת השטוחה והמרושלת שקיימת בישראל נובעת במידה רבה ממשכורות העיתונאים כאן.

בעניין הזה אני בטוח שאני לא מחדש דבר למירב ארלוזרוב.

נ.ב.: בערב פרסם איתן אבריאל ב"מרקר" מאמר משלו בנושא. אני מסכים עם כל מה שהוא כתב.

רפורמת הקרקעות של נתניהו

22 ביולי 2009
 

רפורמת הקרקעות של נתניהו אמורה לעבור היום אישור סופי במליאת הכנסת. זהו הישג גדול לראש הממשלה שהצליח תוך 100 ומשהו ימים להעביר רפורמה מאוד משמעותית. עם זאת, הרפורמה נתקלה בהתנגדות גדולה. האמת, גדולה משציפיתי. נתניהו יצא למלחמה באחד המוסדות השנואים במדינה – מינהל מקרקעי ישראל וגילה להפתעתו קואליציה של ירוקים, חברתיים ולאומיים שהתייצבה נגדו.

אני לא באמת מצליח להבין מה רוצים המתנגדים לרפורמה. הכי קל להאשים אותם בבורות או אינטרסנטיות. קל, אבל לא הוגן. לא כולם מטומטמים ולא כולם אינטרסנטים. למה הם מתנגדים? לא יודע, אבל תנו לי להסביר כמה מהרעיונות העיקריים שעומדים בבסיס הרפורמה.

מכירת קרקעות במקום החכרה.

המדינה היא הבעלים של 93 אחוזים מקרקעות המדינה. רק 7 אחוזים מהקרקעות הן קרקעות פרטיות (רובן בערים הותיקות, כך שזה משקף אחוז גדול יותר מהדירות בארץ). בערך ל 75 אחוזים ממשקי הבית בישראל יש דירה בבעלותם. זה אחוז גבוה יחסית למקובל בעולם, אלא שאותם אנשים רק משלים את עצמם שהדירה בבעלותם. היא לא. הם שילמו מיליון שקל או שניים כדי לקנות אותה, שיעבדו את חייהם וחיי ילדיהם, אבל הדירה שייכת למינהל. לא להם. להם יש זכויות חכירה ל 49 או 98 שנה. מה ההבדל המעשי? אין הבדל גדול, חוץ מזה שאחרי ששילמת את כל הכסף אתה מופתע לגלות שיש לך שותף בנכס. המינהל. השותף רוצה כמה אלפי שקלים לחודש דמי חכירה. למה מגיע לו? מה הוא עושה תמורתם? כלום וכלום. כשאתה רוצה למכור את הנכס, ששיעבד לך את החיים, אתה שוב מגלה שצריך לשלם למינהל מס. למה? ככה. זה שלו. לא תשלם, לא תמכור. הסיפור הזה הוא אחת השערוריות הגדולות במדינה ורק ציבור פסיבי ומיואש במיוחד מוכן לעבור על זה לסדר היום.

הרציונל הלאומי למודל הזה הוא שכל עוד המינהל ממשיך להיות בעלים פורמליים של הנכס, הוא יוכל למנוע השתלטות עויינת על הדירות והקרקעות. איך? המדינה יצרה מנגנון שאמור לכאורה למנוע את זה. תושב זר לא יכול לקבל חוזה חכירה מהמינהל אלא באישור מיוחד של ועדה שאמורה לבדוק את כוונותיו וזהותו של הנתין הזר. כך אמורה להיחסם דרכו של החאשוגי הגנרי, לקנות פה קרקעות. טוב, זה, כנראה, מחיר הציונות. נסבול את הבירוקרטיה הבלתי נסבלת של המינהל ונשלם את הכסף המעצבן, העיקר שארץ ישראל תישאר שלנו. נשמע הגיוני, לא? לא. האמת היא שזה קשקוש מארץ הקשקושים.

גם היום יכולים הסעודים לקנות פה אדמות באלף ואחת צורות שונות. לפני 15 שנה כשהייתי כתב נדל"ן ב"מעריב" עשיתי תחקיר על פרוייקט הענק "גני אביב" בלוד. היה ברור לכל שהיזם הוא דודי אפל, אבל אפל טען שהוא רק יועץ. מי בעלי הקרקע שעליה גרים עשרות אלפי אנשים? "צרפתים עשירים". מי הם? אפל סירב לומר. ביררתי במינהל. גם שם לא ידעו. מה עם הועדה? איפה ההיתר המיוחד? איך מוודאי שחצי עיר לא נמצאת בשליטת אמיר קטאר? לא מוודאים. פשוט קשקוש בלבוש. מי שמכיר את עולם הנדל"ן יודע שמיליארדרים איראניים יכולים לקנות פה ערים שלמות והמינהל לא יעצור את זה.

מצד שני, אם הקרקעות יימכרו וייפסק הטמטום הזה של חכירה, עדיין ניתן יהיה להגן על הקרקעות מפני השתלטות עויינת. יש הרבה מאוד מנגנונים במדינות שונות שנועדו לעשות את זה ובלא פחות אפקטיביות מהמנגנון הקיים בישראל. די בהכנסת הוראת חוק שאסור לאזרחים (או יישויות משפטיות אחרות: חברה, עמותה) של מדינות אוייב לקנות קרקעות בישראל ושאם יתברר שקרקע בישראל היא בשליטה אפקטיבית כזאת, היא תופקע. זה מספיק.

הלאה.

החשש השני הוא העשירים ישתלטו על קרקעות, בעיקר קרקעות חקלאיות, ייזמו שינוי ייעוד באמצעות הכנת תוכניות לבנייה למגורים ואח"כ ישתמשו בעוצמתם הכלכלית כדי לדחוף את ההפשרה במוסדות התכנון. נשמע מאוד הגיוני, אבל לא ממש.

1. קודם כל, ברור שהמצב כיום רע. המינהל כגוף מתכנן הוא גוף מסורבל ובירוקרטי. עד שהוא מתכנן, עד שהוא זז, הנשמה יוצאת. לא סתם רוב הקבלנים הגדולים העבירו את עיקר פעילותם למדינות אחרות. המינהל הוא גם גוף מושחת. בשנה האחרונה התפוצצו לפחות 2 פרשיות שחיתות שם. מי שמכיר את המקום יודע שיש עוד הרבה. לפקידים יש המון כוח. החלטה שלהם שווה מיליונים והם מרוויחים גרושים. מה הייתם אומרים במקומם ליזם שרק מבקש לקדם את התיק שלו בתור (ומבטיח כמה אלפי דולרים או עבודה לאישה)?

2. בוא נפסיק עם הפחדים והקונספירציות. נוחי דנקנר לא יקנה את המדינה. כן, קבלנים ויזמים יקנו קרקעות ותתחיל תחרות וייבנו יותר דירות באיזורי ביקוש. טוב שכך. שאלתם את עצמכם פעם למה דירות עולות פה כל כך ביוקר? אומרים שזה יקר כמו מנהטן. זה לא נכון. זה יותר יקר. בחישוב של כמה שנות עבודה בשכר ממוצע צריך ישראלי, כדי לקנות דירה ממוצעת, אנחנו באחד המקומות הראשונים בעולם. הדירות כל כך יקרות כי לא נבנות מספיק דירות, כי הגוף המיותר שנקרא מינהל נמצא בתוך השרשרת ומעכב את כל התהליכים  כאילו לא די לנו באיטיות של ועדות התכנון ותהליכי הבנייה (הלא מתועשת).  

3. סיבה אחרונה – הוחלט למתן את הרפורמה. לא למכור קרקעות בלתי מתוכננות, קרקעות חקלאיות, אלא רק קרקעות שכבר תוכננו. ככה לכאורה העשירים לא יוכלו לקנות קרקע חקלאית ולהשתמש בכוחם כדי להפשיר אותה. הנה בא הקץ גם לחשש הזה. אני, אגב, חושב שטוב למכור גם קרקעות בלתי מתכוננות והפתרון לחשש הוא פשוט חיזוק ושקיפות של מנגנוני התכנון. אם הדיונים של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (הגוף המוסמך בכל מחוז לאשר תוכניות בנייה) יצולמו ויוקלטו וחבריה יהיו אנשים חזקים ועצמאיים, אזי יהיה קשה מאוד ליזם העשיר להפשיר קרקע חקלאית, אם אין מאחורי ההפשרה היגיון כלכלי מוצק. אבל זה, כאמור, דיון מיותר. הוחלט לא למכור קרקעות כאלה.

המשטרה ממליצה להעמיד לדין את אולמרט בפרשת המינויים הפוליטיים – מי היה מאמין?

21 ביולי 2009
 

אני לא. לא הייתי מאמין.

בסוף פברואר 2007 פרסמתי תחקיר על "תעשיית השחיתות של אולמרט". זה היה השם (הלא מוצלח) שנתנו בערוץ לסדרת כתבות שהתבססה על מסמך יוצא דופן שהגיע לידיי. עוזרי אולמרט מסכמים עבור הבוס, בזמן כתיבת המסמך – שר התמ"ת והתקשורת, את כל מה שהוא והם עשו לטובת פעילי ליכוד. הכל מכל בכל. מינויים, עזרות, קידומים ואפילו מספר נייד אטרקטיבי.

הפרסום גרר רעש גדול, אבל השאיר אצלי טעם קצת חמוץ. נחום ברנע זלזל ב"ידיעות" במסמך וטען שדובר בו על עזרה של אולמרט ליצחק שמיר וחתני פרס ישראל (לא היה ולא נברא). קירשנבאום ולונדון מילאו את תפקידם בעולם ונתנו ביטוי לטענה שאלו נורמות מקובלות של פוליטיקאים, מה הסיפור. אפילו שלח הרגיש שקצת הגזמנו עם הסיקור. אבל יותר מהכל – המשטרה לא הרימה טלפון. ממשרד מבקר המדינה התעניינו (וגם ערכו חקירה) וגם משרד המשפטים, אבל המשטרה לא רצתה לדעת למי אולמרט עזר, כמה עזר ולמה. לא נפלתי מהכיסא. אני מבין למה קשה למשטרה ליזום חקירות בנסיבות כאלה מול ראש ממשלה מכהן, בלי הוראה מפורשת של היועהמ"ש, אבל בכל זאת, נשארתי עם תחושה של חוסר צדק. אולמרט פשע, באופן נדיר מצאנו את "האקדח המעשן" ואין חקירה.

עברו שבעה חודשים ומזוז הפתיע. הוא הודיע על פתיחה בחקירה. מייד אח"כ התקשרו חוקרי יאח"ה. נפגשתי איתם. באו 6 חוקרים, נראו מאוד רציניים. כשהם יצאו אמרתי לעצמי – הסיכוי שייצא מזה משהו הוא אפס. אלו נושאים קשים, עוד מינוי ועוד התערבות ועוד קרקע להוא ועזרה להיא. קשה להפוך את זה לתיק פלילי. מאז עברו כמעט שנתיים. לזכותם ייאמר – הם לא השאירו אבן על אבן. המסמך המקורי כלל 115 שמות. המשטרה עלתה על 260. לא נחשפתי לחומרי החקירה, אבל אני מבין שמדובר בעבודה מאוד מרשימה, אולי חסרת תקדים. ברור שזה עוד לא אומר שיהיה כתב אישום. עדיין יש את מזוז, אבל היום אולמרט כבר לא ראש ממשלה ומזוז כבר הודיע על שני כתבי אישום נגד אולמרט. האזיקים המובנים שהיו על ידיו וגרמו לו למזמז ולהסס בתיקי אולמרט, אינם שם יותר. ייתכן מאוד שזה יהיה כתב האישום השלישי נגד אולמרט.

   מהארכיון:

   חשיפה: חשד כי אולמרט סייע לחברי ליכוד תוך ניצול כוחו כשר 28.2.07

  תעשיית השחיתות של אולמרט 2.3.07

האם לחשוף את המקור?

8 ביולי 2009
 

 העיתונים דיווחו שביהמ"ש הורה לי לחשוף מקור עיתונאי. זו נשמעת כמו ידיעה דרמטית וקיבלתי לא מעט טלפונים מודאגים. המצב העובדתי קצת שונה.

 רקע קצר – לפני כשנתיים, בעיצומה של השביתה של ארגון המורים העל יסודיים, שידרתי שרן ארז פגש את סמנכ"ל משרד החינוך, מנחם כהן בבית קפה בתל אביב. ארז שירטט באוזני כהן איזו קומבינה פוליטית מורכבת, ששפכה אור חדש על השביתה. לדעתי, לא היה בדברים בכלל כדי להכפיש את ארז, אלא את השותפים הפוליטיים לקומבינה, אבל ארז תבע אותי ואת חדשות 10.

 השידור שלנו התבסס על אדם שישב בסמוך לארז במקרה בבית קפה. הוא שמע את מה שארז אמר, רשם על נייר את הדברים והעביר לגלעד עדין, אז מנכ"ל חברת החדשות. עדין העביר אותם לי. אני התקשרתי למנחם כהן. הוא אישר באוזניי שהדברים נאמרו. פירסמתי.

 הפסקה קצרה.

 אני מניח שהרבה עיתונאים שותפים לפנטזיה של הליכה לכלא לאחר סירוב לחשוף "גרון עמוק". אני בטח פלירטטתי עם הפנטזיה לא פעם, למרות שאני פוחד פחד מוות מהכלא. בלעתי כל מילה שנכתבה על עיתונאית ה"ניו יורק טיימס", שנכנסה לכלא אחרי שסירבה לגלות מי המקור, שהדליף לה שוולרי פליים היא סוכנת CIA. היא בסוף יצאה מהכלא אחרי שראש לשכתו של סגן הנשיא הודה שהוא המקור.

 בקיצור, מזמן נשבעתי שאם ביהמ"ש יורה לי לגלות שם של מקור, אלך לכלא. אלא שפה מדובר בסיפור הרבה פחות הירואי. ראשית, זה לא מקור שלי, אלא, כאמור, מקור של גלעד עדין. חוץ מזה, למיטב הבנתי, הסיכום עם המקור היה שאנחנו נעשה כמיטב יכולתנו לא לחשוף אותו, אבל הוא מיוזמתו אמר שבמקרה הכי גרוע יסכים לבוא להעיד. בהתאם לסיכום, הגישו עורכי הדין של הערוץ בקשה לביהמ"ש להעיד את אותו מקור בדרכים שונות, שלא יחשפו את זהותו. לצערנו, ביהמ"ש דחה את הבקשה. עכשיו, הערוץ יצטרך להחליט האם לערער, לוותר על עדות המקור או לנהל דיאלוג עם המקור ולשאול אותו אם יהיה מוכן להעיד.

 מה אני חושב? אני נגוע.

 המחשבה שרן ארז ינצח בתביעה הלא צודקת הזאת מוציאה אותי מדעתי. את מה שהוא אמר באותה פגישה אני, כאמור, אישרתי עם בן השיח שלו לאותה פגישה, סמנכ"ל משרד החינוך, מנחם כהן. אחרי שהוא אישר לי את הדברים, כהן התקשר אליי. הוא ביקש שלא אשדר, שהוא אישר לי את הדברים. ממש לא הייתי חייב להיענות לבקשה. הוא אישר את הדברים מבלי שהיתנה את שיחתנו בחיסיונה, אבל מתוך רצון טוב נעניתי לבקשה ולא שידרתי את העובדה הזאת. אח"כ הוא הלך לשרת החינוך וסיפר לה מה רן ארז אמר לו. התוכן היה זהה. למה אני מלאה אתכם בכל הפרטים האלה? כי כנראה שעכשיו, לצורך התביעה, הוא שינה את גישתו. המחשבה הזאת, שהזיגזוג שלו וטוב הלב שלי פלוס הרצון לגונן על מקור של גלעד, יסתיימו בסוף בניצחונו של רן ארז, היא מחשבה באמת לא נעימה. כבר עברתי פעם חוויה כזאת עם דן תיכון ואני עדיין מרגיש לפעמים את הכוויה.

אמריקה לא עומדת בהבנות

1 ביולי 2009
 

קולות בכי ונהי בירושלים. ארה"ב לא עומדת בהבנות לגבי הבנייה בהתנחלויות. ח"כ עתניאל שנלר מ"קדימה" מזועזע ונסער. בראיון  ל"מעריב" הוא אומר לבן כספית  דברים בגנות האמריקנים. גם נתניהו ולשכתו כמרקחה. אנשים הגונים שישבו במקומות שלנו, אמר אחד מאנשי נתניהו לג'ורג' מיטשל, סגרו על עיסקה עם אנשים הגונים בעלי מרות שישבו במקומות שלכם. זה מאוד לא פייר. דובי וייסגלס, השליח של שרון, פירסם מאמר בעיתון. היו הבנות, היו הבנות. איך אתם לא עומדים בהם? אני בעצמי השגתי אותן. ה"אקדח המעשן" הוא המאמר של אליוט אברהמס, מהמועצה לביטחון לאומי בממשל בוש, שאישר בוול סטריט ג'ורנל שהיו הבנות. או, הימים היפים שהיה אפשר לסגור משהו עם אברהמס, איפה הם הימים ההם?

הנה מה שהייתי אומר לממשל הישראלי החצוף, לו הייתי בנעליו של ג'ורג' מיטשל (חלק מהדברים אכן נאמרו):

תגידו, אתם לא מתביישים? אתם מודים שממשלות אולמרט ושרון רימו אותנו, הם בנו בניגוד לכל ההבנות. מאיפה שאבתם את האומץ אפילו לדרוש שאנחנו נכבד את מה שאתם דרסתם ברגל גסה? חוץ מזה, רוצים לדבר על התחייבויות שלא כובדו? מה עם ההתחייבות בת אלף השנה לפנות מאחזים? שרון התחייב ואולמרט התחייב וברק ולבני ואפילו הדובי החביבי המצחיק הזה וייסגלס, שכותב מאמרים בעיתון. מה עם זה? אמרתם שמיגרון יפונה ב – 2003. עכשיו 2009. אולי תתחילו אתם לכבד את התחייבויותיכם ואחר כך נלך להתחייבויות שלנו?

רגע, רגע, מר ארד. אל תפסיק אותי. יש לי עוד כמה דברים. על דמוקרטיה שמעתם? מה, אצלכם לא קרה שבא נשיא חדש והוא מבקש לשנות מדיניות? הרי לא מזמן היה לכם ראש ממשלה, שהלך לתהליך אנאפוליס וניהל מו"מ על הסדר קבע. זה נעשה בנוכחות ובהשתתפות הנשיא האמריקני. הוא גם הציע הצעות מרחיקות לכת לפלשתינים. עכשיו נתניהו לא רוצה אנאפוליס, לא רוצה הצעות ולא מרחיקות לכת. מישהו אצלנו העלה על הדעת לדרוש מכם לעמוד בהתחייבויות אולמרט? גם אצלנו עלה נשיא חדש ויש לו מחשבות חדשות לגבי המזרח התיכון.

שני דברים מיטשל לא יגיד: 1. כן, היו הבנות, אבל זה באמת אינפנטילי לנסות לבנות עליהם הכשר לבנייה בהתנחלויות. 2. ארה"ב היא מעצמת העל ואנחנו המדינה הפצפונת שתלויה בה. גם אם היינו עומדים בכל התחייבויותינו ולא היה מתחלף ממשל בארה"ב, להם מותר לסגת מהבנות ולנו לא. למה? ככה. עולם אכזר. עדיף להיות חזק ועשיר מעני וחלש.