ארכיון: רביב דרוקר

עוד ערוץ, פחות ערוץ

26 ביולי 2009
 

פרופסור תמר ליבס כתבה מאמר ב"עין השביעית" נגד הטיעון שריבוי ערוצי טלוויזיה מגביר את הפלורליזם. הניסיון מוכיח, היא טוענת, שדווקא ערוץ אחד יכול לשרת את הדמוקרטיה טוב יותר. אני לא מכיר את הפרופסור המכובדת. אני רואה שהיא ראש החוג לעיתונאות וכבר מכבד אותה על כך, אבל הרבה זמן לא שמעתי טיעון כל כך מופרך והזוי. אני מזמין את פרופסור ליבס לשיחה קצרה עם ראשי "חדשות 2". היא תופתע עד כמה הם חושבים אחרת ולא רק בגלל הנימוק התעסוקתי (שגם הוא חשוב בפני עצמו).

כל מי שנמצא יום אחד במערכת חדשות, יודע שהתחרות היא המנוע המשמעותי ביותר. קודם כל, קיומו של ערוץ נוסף מוסיף אריתמטית עוד כך וכך שעות שידור. לפרופסור ליבס זה אולי נראה שממילא שני הערוצים משדרים אותו הדבר, אבל עם כל הכבוד, אלו שטויות. אם "לונדון וקירשנבאום" יירדו מהאוויר, חלק מהראיונות והדיעות שמשודרים שם לא ישודרו או ישודרו הרבה פחות ולקהל קטן יותר. בטח הם לא ישודרו בערוץ מסחרי נפוץ. אני מעז לטעון שגם חלק מהדברים שנאמרים ב"המקור" לא ימצאו את אותו ביטוי כשיהיה פחות ערוץ באוויר. לא מכיוון שלנו יש אומץ שלאחרים אין. פשוט מכיוון שבאופן טבעי כל תוכנית מתעניינת בדברים שונים. ברגע שתוכנית יורדת, נעלמים איתה חלק ממושאי העניין.

אם פרופסור ליבס תבוא ליום אחד למערכת חדשות היא תראה כמה פעמים התחרות ורק התחרות גורמת להשמעת קולות חברתיים, שלולא התחרות לא היו נשמעים לעולם. לעיתים, מערכת החדשות מאוד לא אוהבת דיעה מסוימת. העורך סולד ממנה או הכתב הרלוונטי, אבל הוא יביא אותה לאוויר, כי המחשבה שלו היא – אם אני לא אעשה זאת, הכתב המתחרה יעשה זאת. אגב, באותם מקרים בהם הוא בכל זאת יבחר להתעלם מאותה דיעה, הציבור לא ייפגע באופן משמעותי, כי אכן הכתב המתחרה יביא אותה. אותו כתב יידחף לעשות זאת בגלל התחרות. אצלו הקול הזה נשמע "לראשונה בטלוויזיה".

האמת, אני מרגיש קצת מטומטם אפילו להמשיך לפרט עד כמה ריבוי ערוצים ותחרות בין ערוצים מוסיפה לפלורליזם החברתי. תחקירים שנחסמים כאן, משודרים שם, מושאי תחקיר יודעים שאין טעם לעשות מאבק גדול בחסימת התחקיר בערוץ מסוים כי ממילא החומר יעבור לערוץ אחר ועוד ועוד. למעשה, אם פרופסור ליבס תתפוס שיחה אחת עם בוגרי הערוץ הראשון המונופוליסטי, היא תבין את התמונה הרבה יותר טוב.

ועוד מילה על "העין השביעית". ביקורת התקשורת היא דבר חשוב מאין כמוהו. יש ממנה מעט מאוד בארץ, מעט מדי ולכן, בין השאר, התקשורת שלנו נראית כמו שהיא נראית.

בכל זאת ומבלי לטעון שיש ל"עין השביעית" אג'נדה, אני לא כל כך מצליח להבין איך האתר לא מצא לנכון להקדיש אייטם אחד לעובדה ש"ידיעות אחרונות" לא מדווח בכלל לקוראיו על המאבק סביב ערוץ 10.

אם הזיכרון שלי עוד עובד, אז הייתה ידיעה אחת קטנה על ההחלטה של יוסי מימן להפסיק להזרים כספים לערוץ ועוד טור מרושע ומכוער של גדעון עשת שהשווה את בעלי המניות של הערוץ ל"גנבים". חוץ מזה, כלום. לא מעניין. זה, כמובן, סדר יום קבוע של העיתון – המלחמה בערוץ 10 וכתבתי על זה כבר בעבר, אבל מה הסיבה ש"העין השביעית" לא כותבים על זה כלום? זה הרי כל כך בולט. "דה מרקר", "גלובס", "מעריב" ואפילו "כלכליסט" כותבים לא מעט, לאו דווקא לטובת הערוץ, אבל כותבים. ב"ידיעות" כלום. לא מעניין. אם היה עוד אתר אינטרנט שמבקר את התקשורת, ייתכן שגם ב"עין השביעית" לא היו יכולים להתעלם.

תאוות הבצע שלי

23 ביולי 2009
 

מירב ארלוזרוב כתבה אתמול ב"מרקר" מאמר תגובה למאמר שלי. היא מאשימה אותי בתאוות בצע. אם הבנתי נכון, הטיעון שלה הוא שעיתונאים רוצים להרוויח משכורות עתק כי הם רואים את סביבתם מרוויחה ככה.

האמת, לא הבנתי עד הסוף את הטיעון. באמת לא הבנתי. לא כדרך טיעון צינית. נדמה לי שמה שארלוזרוב מבטאת, זה סנטימנט סוציאליסטי קלאסי. אנחנו רוצים להרוויח הרבה, רק כי מישהו אחר מרוויח הרבה ולא כי אנחנו צריכים או שזה ראוי חברתית.

כמה הערות על תאוות בצע:

באופן אישי, אני חושב את עצמי לאדם עם תאוות בצע מאוד קטנה. בין שלל המוטיבציות שמניעות אותי, חלקו של הרצון בכסף קטן, יחסית. רוב שנותיי בתקשורת הרווחתי כסף קטן. סך נכסיי היום, בתום 16 שנות עבודה בתקשורת, לא מספיק לקנות דירת שלושה חדרים בפ"ת. אני גר בדירה שכורה (בנווה צדק, בשכ"ד גבוה במיוחד. תחזירו את הממחטות לכיסים) והיום אני אכן מקבל הרבה כסף מערוץ 10, אבל ארלוזרוב טועה לחלוטין אם היא חושבת שהמוטיבציה שלי היא מה מרוויחים אחרים. זה במקרה לא מעניין אותי. אני כן משווה את עצמי לסביבתי, אבל לא בכסף. מאוד מעניין אותי אם עיתונאי מתחרה מפרסם סקופ גדול, או עובר לתפקיד מאוד מעניין במערכת הממשלתית. אני מקנא בכל מי שנדמה לי שיש לו אקשן יותר גדול בחיים. בחיים לא קינאתי במישהו עם יותר כסף. סביר מאוד להניח שלו הייתי ממשיך באפיק התעסוקתי המקורי שלי – משפטים – והופך לעו"ד, הייתי משתכר בקריירה הרבה יותר ממה שאני מקבל בתקשורת. זה לא מציק לי לשנייה וחצי. אין לי גם עניין בהנפקות היי טק, עסקים וכו'. אני לא מאמין שאי פעם תמצאו אותי במקצוע שרוב תכליתו עשיית כסף. פשוט לא מעניין אותי.

שלא תבינו לא נכון – גם בעתיד אשתדל להשתכר כמה שיותר. הסיבה המרכזית היא שאני מאוד מאוד אוהב את המקצוע שלי, רואה בו שליחות גדולה ורוצה להגיע למצב של עצמאות כלכלית. מה זו עצמאות כלכלית? זו הידיעה שגם אם פוטרת מכלי התקשורת שלך או שהוא נסגר, אתה יכול לשרוד תעסוקתית לאורך שנים ארוכות. רק עיתונאי עם עצמאות כלכלית יכול להרשות לעצמו להתפטר, אם מצנזרים אותו בעבודתו. רק עיתונאי כזה פחות פגיע לפחדים של עימות עם כוחות כלכליים. הוא פוחד פחות מתביעה ויודע שיש לו משאבים לתבוע אותם. בגלל זה חשוב לי להרוויח הרבה, כל עוד זה אפשרי. בראש אני עושה חישובים – יש לי כך וכך כסף בעולם. כמה שנים זה נותן לי של עבודה בהנחה שירדתי באופן משמעותי בשכר ובלי לרדת באופן משמעותי באיכות החיים?

כרגע, יש לי, לפחות החישובים שלי – שנתיים, אולי שלוש. אם אשמור על רמת ההשתכרות הזו עוד שנתיים, זה ייתן לי מרווח של עוד שנתיים – שלוש.

ועכשיו, מהפרט אל הכלל: לא נעלבתי מהמאמר של ארלוזרוב. באמת שלא. היא גם ריפדה אותי במחמאות, כך שהיה לי קל לא להיעלב. אני באמת חושב שהיא מחמיצה את הנקודה. היא יודעת כמוני שאחת הבעיות הקשות של התקשורת הישראלית היא משכורות הרעב. מעמד הביניים של העיתונאים נעלם. לא סתם "הארץ" איבד כמה עיתונאים חשובים במיוחד בשנה האחרונה. רותי סיני, רן רזניק, שחר אילן, נדב שרגאי היו, כל אחד בתחומו, נכס יוצא דופן. רזניק הוא כתב הבריאות הטוב ביותר. סיני הייתה כתבת הרווחה הטובה ביותר. שחר אילן עשה עבודה ייחודית בכנסת ונהנה מידע יוצא דופן בנושא החרדים ונדב שרגאי הביא מידע, שאף אחד אחר לא מביא, על ירושלים, התנחלויות ושאר מרעין בישין…

"הארץ" – לחוץ ממצבו הכלכלי נאלך לנסות לקצץ עמוקות במשכורותיהם של הכתבים ומי שסירב, הלך הביתה. התקשורת הולכת ונשלטת על ידי צעירים שמרוויחים שכר רעב. מתחקירנים בערוץ 10 ועד לכתבי "מרקר". איך אפשר לצפות מהם ליסודיות ועומק? איך אפשר לקוות שיצברו ניסיון וישתפרו, כשמשכורותיהם נשארות מצומקות?

בצד השני של פירמידת השכר ישנם כוכבים שמרוויחים סכומים גבוהים מאוד. לא כל משכורת מוצדקת, אבל באופן עקרוני, משכורותיהם הגבוהות מאפשרות להם עצמאות כלכלית שתורמת לחופש הביטוי שלהם וליכולת שלהם להגיד את האמת שלהם בשידור. המלחמה שלנו, העיתונאים, צריכה להיות שמשכורות הרעב יעלו, לא שהמשכורות הגבוהות יירדו.

וכן, אנשים משווים את השכר שלהם לשכר של סביבתם. מחקרים פסיכולוגיים מוכיחים שאנשים מודדים הצלחה, עושר, למעשה כל דבר, רק באופן יחסי. עם כל ההזדהות שלי עם הסנטימנט האצילי שמבטאת ארלוזרוב, זה לא מעשי לצפות שעיתונאים לא ישוו את עצמם לסביבתם. העיתונאי, שויתר על קריירת העורך דין, בודק כמה חבריו לפקולטה מרוויחים (לא אני. אני בודק כמה אקשן יש להם ובינתיים לרובם יש פחות ממני). זה טבעי ומובן. אם הוא ימשיך להרוויח הרבה הרבה פחות, הוא יגיד לבן שלו – שלא תעז לעשות את הטעות שלי. אל תעבוד בתקשורת. כשזה יקרה וזה כבר קורה, כולנו ניפגע. אנחנו כבר נפגעים. התקשורת השטוחה והמרושלת שקיימת בישראל נובעת במידה רבה ממשכורות העיתונאים כאן.

בעניין הזה אני בטוח שאני לא מחדש דבר למירב ארלוזרוב.

נ.ב.: בערב פרסם איתן אבריאל ב"מרקר" מאמר משלו בנושא. אני מסכים עם כל מה שהוא כתב.

רפורמת הקרקעות של נתניהו

22 ביולי 2009
 

רפורמת הקרקעות של נתניהו אמורה לעבור היום אישור סופי במליאת הכנסת. זהו הישג גדול לראש הממשלה שהצליח תוך 100 ומשהו ימים להעביר רפורמה מאוד משמעותית. עם זאת, הרפורמה נתקלה בהתנגדות גדולה. האמת, גדולה משציפיתי. נתניהו יצא למלחמה באחד המוסדות השנואים במדינה – מינהל מקרקעי ישראל וגילה להפתעתו קואליציה של ירוקים, חברתיים ולאומיים שהתייצבה נגדו.

אני לא באמת מצליח להבין מה רוצים המתנגדים לרפורמה. הכי קל להאשים אותם בבורות או אינטרסנטיות. קל, אבל לא הוגן. לא כולם מטומטמים ולא כולם אינטרסנטים. למה הם מתנגדים? לא יודע, אבל תנו לי להסביר כמה מהרעיונות העיקריים שעומדים בבסיס הרפורמה.

מכירת קרקעות במקום החכרה.

המדינה היא הבעלים של 93 אחוזים מקרקעות המדינה. רק 7 אחוזים מהקרקעות הן קרקעות פרטיות (רובן בערים הותיקות, כך שזה משקף אחוז גדול יותר מהדירות בארץ). בערך ל 75 אחוזים ממשקי הבית בישראל יש דירה בבעלותם. זה אחוז גבוה יחסית למקובל בעולם, אלא שאותם אנשים רק משלים את עצמם שהדירה בבעלותם. היא לא. הם שילמו מיליון שקל או שניים כדי לקנות אותה, שיעבדו את חייהם וחיי ילדיהם, אבל הדירה שייכת למינהל. לא להם. להם יש זכויות חכירה ל 49 או 98 שנה. מה ההבדל המעשי? אין הבדל גדול, חוץ מזה שאחרי ששילמת את כל הכסף אתה מופתע לגלות שיש לך שותף בנכס. המינהל. השותף רוצה כמה אלפי שקלים לחודש דמי חכירה. למה מגיע לו? מה הוא עושה תמורתם? כלום וכלום. כשאתה רוצה למכור את הנכס, ששיעבד לך את החיים, אתה שוב מגלה שצריך לשלם למינהל מס. למה? ככה. זה שלו. לא תשלם, לא תמכור. הסיפור הזה הוא אחת השערוריות הגדולות במדינה ורק ציבור פסיבי ומיואש במיוחד מוכן לעבור על זה לסדר היום.

הרציונל הלאומי למודל הזה הוא שכל עוד המינהל ממשיך להיות בעלים פורמליים של הנכס, הוא יוכל למנוע השתלטות עויינת על הדירות והקרקעות. איך? המדינה יצרה מנגנון שאמור לכאורה למנוע את זה. תושב זר לא יכול לקבל חוזה חכירה מהמינהל אלא באישור מיוחד של ועדה שאמורה לבדוק את כוונותיו וזהותו של הנתין הזר. כך אמורה להיחסם דרכו של החאשוגי הגנרי, לקנות פה קרקעות. טוב, זה, כנראה, מחיר הציונות. נסבול את הבירוקרטיה הבלתי נסבלת של המינהל ונשלם את הכסף המעצבן, העיקר שארץ ישראל תישאר שלנו. נשמע הגיוני, לא? לא. האמת היא שזה קשקוש מארץ הקשקושים.

גם היום יכולים הסעודים לקנות פה אדמות באלף ואחת צורות שונות. לפני 15 שנה כשהייתי כתב נדל"ן ב"מעריב" עשיתי תחקיר על פרוייקט הענק "גני אביב" בלוד. היה ברור לכל שהיזם הוא דודי אפל, אבל אפל טען שהוא רק יועץ. מי בעלי הקרקע שעליה גרים עשרות אלפי אנשים? "צרפתים עשירים". מי הם? אפל סירב לומר. ביררתי במינהל. גם שם לא ידעו. מה עם הועדה? איפה ההיתר המיוחד? איך מוודאי שחצי עיר לא נמצאת בשליטת אמיר קטאר? לא מוודאים. פשוט קשקוש בלבוש. מי שמכיר את עולם הנדל"ן יודע שמיליארדרים איראניים יכולים לקנות פה ערים שלמות והמינהל לא יעצור את זה.

מצד שני, אם הקרקעות יימכרו וייפסק הטמטום הזה של חכירה, עדיין ניתן יהיה להגן על הקרקעות מפני השתלטות עויינת. יש הרבה מאוד מנגנונים במדינות שונות שנועדו לעשות את זה ובלא פחות אפקטיביות מהמנגנון הקיים בישראל. די בהכנסת הוראת חוק שאסור לאזרחים (או יישויות משפטיות אחרות: חברה, עמותה) של מדינות אוייב לקנות קרקעות בישראל ושאם יתברר שקרקע בישראל היא בשליטה אפקטיבית כזאת, היא תופקע. זה מספיק.

הלאה.

החשש השני הוא העשירים ישתלטו על קרקעות, בעיקר קרקעות חקלאיות, ייזמו שינוי ייעוד באמצעות הכנת תוכניות לבנייה למגורים ואח"כ ישתמשו בעוצמתם הכלכלית כדי לדחוף את ההפשרה במוסדות התכנון. נשמע מאוד הגיוני, אבל לא ממש.

1. קודם כל, ברור שהמצב כיום רע. המינהל כגוף מתכנן הוא גוף מסורבל ובירוקרטי. עד שהוא מתכנן, עד שהוא זז, הנשמה יוצאת. לא סתם רוב הקבלנים הגדולים העבירו את עיקר פעילותם למדינות אחרות. המינהל הוא גם גוף מושחת. בשנה האחרונה התפוצצו לפחות 2 פרשיות שחיתות שם. מי שמכיר את המקום יודע שיש עוד הרבה. לפקידים יש המון כוח. החלטה שלהם שווה מיליונים והם מרוויחים גרושים. מה הייתם אומרים במקומם ליזם שרק מבקש לקדם את התיק שלו בתור (ומבטיח כמה אלפי דולרים או עבודה לאישה)?

2. בוא נפסיק עם הפחדים והקונספירציות. נוחי דנקנר לא יקנה את המדינה. כן, קבלנים ויזמים יקנו קרקעות ותתחיל תחרות וייבנו יותר דירות באיזורי ביקוש. טוב שכך. שאלתם את עצמכם פעם למה דירות עולות פה כל כך ביוקר? אומרים שזה יקר כמו מנהטן. זה לא נכון. זה יותר יקר. בחישוב של כמה שנות עבודה בשכר ממוצע צריך ישראלי, כדי לקנות דירה ממוצעת, אנחנו באחד המקומות הראשונים בעולם. הדירות כל כך יקרות כי לא נבנות מספיק דירות, כי הגוף המיותר שנקרא מינהל נמצא בתוך השרשרת ומעכב את כל התהליכים  כאילו לא די לנו באיטיות של ועדות התכנון ותהליכי הבנייה (הלא מתועשת).  

3. סיבה אחרונה – הוחלט למתן את הרפורמה. לא למכור קרקעות בלתי מתוכננות, קרקעות חקלאיות, אלא רק קרקעות שכבר תוכננו. ככה לכאורה העשירים לא יוכלו לקנות קרקע חקלאית ולהשתמש בכוחם כדי להפשיר אותה. הנה בא הקץ גם לחשש הזה. אני, אגב, חושב שטוב למכור גם קרקעות בלתי מתכוננות והפתרון לחשש הוא פשוט חיזוק ושקיפות של מנגנוני התכנון. אם הדיונים של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (הגוף המוסמך בכל מחוז לאשר תוכניות בנייה) יצולמו ויוקלטו וחבריה יהיו אנשים חזקים ועצמאיים, אזי יהיה קשה מאוד ליזם העשיר להפשיר קרקע חקלאית, אם אין מאחורי ההפשרה היגיון כלכלי מוצק. אבל זה, כאמור, דיון מיותר. הוחלט לא למכור קרקעות כאלה.

המשטרה ממליצה להעמיד לדין את אולמרט בפרשת המינויים הפוליטיים – מי היה מאמין?

21 ביולי 2009
 

אני לא. לא הייתי מאמין.

בסוף פברואר 2007 פרסמתי תחקיר על "תעשיית השחיתות של אולמרט". זה היה השם (הלא מוצלח) שנתנו בערוץ לסדרת כתבות שהתבססה על מסמך יוצא דופן שהגיע לידיי. עוזרי אולמרט מסכמים עבור הבוס, בזמן כתיבת המסמך – שר התמ"ת והתקשורת, את כל מה שהוא והם עשו לטובת פעילי ליכוד. הכל מכל בכל. מינויים, עזרות, קידומים ואפילו מספר נייד אטרקטיבי.

הפרסום גרר רעש גדול, אבל השאיר אצלי טעם קצת חמוץ. נחום ברנע זלזל ב"ידיעות" במסמך וטען שדובר בו על עזרה של אולמרט ליצחק שמיר וחתני פרס ישראל (לא היה ולא נברא). קירשנבאום ולונדון מילאו את תפקידם בעולם ונתנו ביטוי לטענה שאלו נורמות מקובלות של פוליטיקאים, מה הסיפור. אפילו שלח הרגיש שקצת הגזמנו עם הסיקור. אבל יותר מהכל – המשטרה לא הרימה טלפון. ממשרד מבקר המדינה התעניינו (וגם ערכו חקירה) וגם משרד המשפטים, אבל המשטרה לא רצתה לדעת למי אולמרט עזר, כמה עזר ולמה. לא נפלתי מהכיסא. אני מבין למה קשה למשטרה ליזום חקירות בנסיבות כאלה מול ראש ממשלה מכהן, בלי הוראה מפורשת של היועהמ"ש, אבל בכל זאת, נשארתי עם תחושה של חוסר צדק. אולמרט פשע, באופן נדיר מצאנו את "האקדח המעשן" ואין חקירה.

עברו שבעה חודשים ומזוז הפתיע. הוא הודיע על פתיחה בחקירה. מייד אח"כ התקשרו חוקרי יאח"ה. נפגשתי איתם. באו 6 חוקרים, נראו מאוד רציניים. כשהם יצאו אמרתי לעצמי – הסיכוי שייצא מזה משהו הוא אפס. אלו נושאים קשים, עוד מינוי ועוד התערבות ועוד קרקע להוא ועזרה להיא. קשה להפוך את זה לתיק פלילי. מאז עברו כמעט שנתיים. לזכותם ייאמר – הם לא השאירו אבן על אבן. המסמך המקורי כלל 115 שמות. המשטרה עלתה על 260. לא נחשפתי לחומרי החקירה, אבל אני מבין שמדובר בעבודה מאוד מרשימה, אולי חסרת תקדים. ברור שזה עוד לא אומר שיהיה כתב אישום. עדיין יש את מזוז, אבל היום אולמרט כבר לא ראש ממשלה ומזוז כבר הודיע על שני כתבי אישום נגד אולמרט. האזיקים המובנים שהיו על ידיו וגרמו לו למזמז ולהסס בתיקי אולמרט, אינם שם יותר. ייתכן מאוד שזה יהיה כתב האישום השלישי נגד אולמרט.

   מהארכיון:

   חשיפה: חשד כי אולמרט סייע לחברי ליכוד תוך ניצול כוחו כשר 28.2.07

  תעשיית השחיתות של אולמרט 2.3.07

האם לחשוף את המקור?

8 ביולי 2009
 

 העיתונים דיווחו שביהמ"ש הורה לי לחשוף מקור עיתונאי. זו נשמעת כמו ידיעה דרמטית וקיבלתי לא מעט טלפונים מודאגים. המצב העובדתי קצת שונה.

 רקע קצר – לפני כשנתיים, בעיצומה של השביתה של ארגון המורים העל יסודיים, שידרתי שרן ארז פגש את סמנכ"ל משרד החינוך, מנחם כהן בבית קפה בתל אביב. ארז שירטט באוזני כהן איזו קומבינה פוליטית מורכבת, ששפכה אור חדש על השביתה. לדעתי, לא היה בדברים בכלל כדי להכפיש את ארז, אלא את השותפים הפוליטיים לקומבינה, אבל ארז תבע אותי ואת חדשות 10.

 השידור שלנו התבסס על אדם שישב בסמוך לארז במקרה בבית קפה. הוא שמע את מה שארז אמר, רשם על נייר את הדברים והעביר לגלעד עדין, אז מנכ"ל חברת החדשות. עדין העביר אותם לי. אני התקשרתי למנחם כהן. הוא אישר באוזניי שהדברים נאמרו. פירסמתי.

 הפסקה קצרה.

 אני מניח שהרבה עיתונאים שותפים לפנטזיה של הליכה לכלא לאחר סירוב לחשוף "גרון עמוק". אני בטח פלירטטתי עם הפנטזיה לא פעם, למרות שאני פוחד פחד מוות מהכלא. בלעתי כל מילה שנכתבה על עיתונאית ה"ניו יורק טיימס", שנכנסה לכלא אחרי שסירבה לגלות מי המקור, שהדליף לה שוולרי פליים היא סוכנת CIA. היא בסוף יצאה מהכלא אחרי שראש לשכתו של סגן הנשיא הודה שהוא המקור.

 בקיצור, מזמן נשבעתי שאם ביהמ"ש יורה לי לגלות שם של מקור, אלך לכלא. אלא שפה מדובר בסיפור הרבה פחות הירואי. ראשית, זה לא מקור שלי, אלא, כאמור, מקור של גלעד עדין. חוץ מזה, למיטב הבנתי, הסיכום עם המקור היה שאנחנו נעשה כמיטב יכולתנו לא לחשוף אותו, אבל הוא מיוזמתו אמר שבמקרה הכי גרוע יסכים לבוא להעיד. בהתאם לסיכום, הגישו עורכי הדין של הערוץ בקשה לביהמ"ש להעיד את אותו מקור בדרכים שונות, שלא יחשפו את זהותו. לצערנו, ביהמ"ש דחה את הבקשה. עכשיו, הערוץ יצטרך להחליט האם לערער, לוותר על עדות המקור או לנהל דיאלוג עם המקור ולשאול אותו אם יהיה מוכן להעיד.

 מה אני חושב? אני נגוע.

 המחשבה שרן ארז ינצח בתביעה הלא צודקת הזאת מוציאה אותי מדעתי. את מה שהוא אמר באותה פגישה אני, כאמור, אישרתי עם בן השיח שלו לאותה פגישה, סמנכ"ל משרד החינוך, מנחם כהן. אחרי שהוא אישר לי את הדברים, כהן התקשר אליי. הוא ביקש שלא אשדר, שהוא אישר לי את הדברים. ממש לא הייתי חייב להיענות לבקשה. הוא אישר את הדברים מבלי שהיתנה את שיחתנו בחיסיונה, אבל מתוך רצון טוב נעניתי לבקשה ולא שידרתי את העובדה הזאת. אח"כ הוא הלך לשרת החינוך וסיפר לה מה רן ארז אמר לו. התוכן היה זהה. למה אני מלאה אתכם בכל הפרטים האלה? כי כנראה שעכשיו, לצורך התביעה, הוא שינה את גישתו. המחשבה הזאת, שהזיגזוג שלו וטוב הלב שלי פלוס הרצון לגונן על מקור של גלעד, יסתיימו בסוף בניצחונו של רן ארז, היא מחשבה באמת לא נעימה. כבר עברתי פעם חוויה כזאת עם דן תיכון ואני עדיין מרגיש לפעמים את הכוויה.

אמריקה לא עומדת בהבנות

1 ביולי 2009
 

קולות בכי ונהי בירושלים. ארה"ב לא עומדת בהבנות לגבי הבנייה בהתנחלויות. ח"כ עתניאל שנלר מ"קדימה" מזועזע ונסער. בראיון  ל"מעריב" הוא אומר לבן כספית  דברים בגנות האמריקנים. גם נתניהו ולשכתו כמרקחה. אנשים הגונים שישבו במקומות שלנו, אמר אחד מאנשי נתניהו לג'ורג' מיטשל, סגרו על עיסקה עם אנשים הגונים בעלי מרות שישבו במקומות שלכם. זה מאוד לא פייר. דובי וייסגלס, השליח של שרון, פירסם מאמר בעיתון. היו הבנות, היו הבנות. איך אתם לא עומדים בהם? אני בעצמי השגתי אותן. ה"אקדח המעשן" הוא המאמר של אליוט אברהמס, מהמועצה לביטחון לאומי בממשל בוש, שאישר בוול סטריט ג'ורנל שהיו הבנות. או, הימים היפים שהיה אפשר לסגור משהו עם אברהמס, איפה הם הימים ההם?

הנה מה שהייתי אומר לממשל הישראלי החצוף, לו הייתי בנעליו של ג'ורג' מיטשל (חלק מהדברים אכן נאמרו):

תגידו, אתם לא מתביישים? אתם מודים שממשלות אולמרט ושרון רימו אותנו, הם בנו בניגוד לכל ההבנות. מאיפה שאבתם את האומץ אפילו לדרוש שאנחנו נכבד את מה שאתם דרסתם ברגל גסה? חוץ מזה, רוצים לדבר על התחייבויות שלא כובדו? מה עם ההתחייבות בת אלף השנה לפנות מאחזים? שרון התחייב ואולמרט התחייב וברק ולבני ואפילו הדובי החביבי המצחיק הזה וייסגלס, שכותב מאמרים בעיתון. מה עם זה? אמרתם שמיגרון יפונה ב – 2003. עכשיו 2009. אולי תתחילו אתם לכבד את התחייבויותיכם ואחר כך נלך להתחייבויות שלנו?

רגע, רגע, מר ארד. אל תפסיק אותי. יש לי עוד כמה דברים. על דמוקרטיה שמעתם? מה, אצלכם לא קרה שבא נשיא חדש והוא מבקש לשנות מדיניות? הרי לא מזמן היה לכם ראש ממשלה, שהלך לתהליך אנאפוליס וניהל מו"מ על הסדר קבע. זה נעשה בנוכחות ובהשתתפות הנשיא האמריקני. הוא גם הציע הצעות מרחיקות לכת לפלשתינים. עכשיו נתניהו לא רוצה אנאפוליס, לא רוצה הצעות ולא מרחיקות לכת. מישהו אצלנו העלה על הדעת לדרוש מכם לעמוד בהתחייבויות אולמרט? גם אצלנו עלה נשיא חדש ויש לו מחשבות חדשות לגבי המזרח התיכון.

שני דברים מיטשל לא יגיד: 1. כן, היו הבנות, אבל זה באמת אינפנטילי לנסות לבנות עליהם הכשר לבנייה בהתנחלויות. 2. ארה"ב היא מעצמת העל ואנחנו המדינה הפצפונת שתלויה בה. גם אם היינו עומדים בכל התחייבויותינו ולא היה מתחלף ממשל בארה"ב, להם מותר לסגת מהבנות ולנו לא. למה? ככה. עולם אכזר. עדיף להיות חזק ועשיר מעני וחלש.  

תחקיר בנק הפועלים נגד "הארץ"

28 ביוני 2009
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן 

מאבקים בין גופים כלכליים לכלי תקשורת הם לא דבר נדיר, אבל כנראה שלא היה תקדים בישראל למלחמה, אין מילה אחרת, שמתנהלת בחודשים האחרונים בין בנק הפועלים לעיתון הארץ.

בכיר ב"הארץ" אמר לנו: בנק הפועלים מנסה לסגור את העיתון, מכיוון שאנחנו היחידים שהעזנו למתוח ביקורת קשה עליו. כל שאר העיתונים מפחדים בגלל סיבות כלכליות.

מתוך דבריו של עמוס שוקן, מו"ל עיתון הארץ:

"את הפרסום אצלנו הוא הפסיק בגלל שכתבנו עליו בצורה ביקורתית. כן אמרו לנו: "בגלל האופן
שאתם כותבים על דברים מסוימים, אנחנו לא נפרסם". זה אמרו לנו".

בנק הפועלים הוא אחד המפרסמים הגדולים בארץ. בחודשים האחרונים חדל הבנק לפרסם כמעט לחלוטין ב"הארץ". בין אמצע אפריל לסוף מאי עמד שווי הפרסום של הבנק ב"הארץ" על 20 אלף דולר בלבד. עיתונים קטנים יותר כמו "גלובס" ו"כלכליסט" קיבלו תקציבים גדולים יותר, שלא לדבר על "מעריב" ו"ידיעות" שקיבלו הרבה הרבה יותר כסף, גם אחרי שמשקללים את העובדה שיש להם קהל קוראים גדול יותר משל "הארץ".

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – גלובס

$30,419

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – ידיעות אחרונות

$209,176

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – כלכליסט

$58,528

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – מעריב

$132,880

קבוצת בנק הפועלים

עיתון – הארץ

$19,812

מתוך שיחה עם ירון לונדון:

"אבל "הארץ" שזה עיתון לוחמני יותר, נושכני, ויסגרו אותו, יגרמו לזה שמר שוקן יאמר: "אני לא יכול להקריב את כל הרכוש של משפחתי כדי להחזיק את העיתון הזה בשיניים", אז לא יהיה לך עיתון לאנשים חושבים. עם כל הכבוד, זה באמת עיתון… גם לאנשים חושבים, נאמר ככה. והחברה הישראלית כולה תצא נפסדת. הפוליטיקה הישראלית, הדיון הציבורי, הזירה הציבורית, כל זה יהיה נפסד".

מתוך שיחה עם עידו דיסנצ'יק, לשעבר עורך מעריב, חבר דירקטוריון בנק הפועלים עד דצמבר 2008:

"לדעתי החרם הזה לא לגיטימי ברמה עקרונית, למרות שברמה מעשית אני יכול להבין איך גורם
כלכלי מתרעם עד כדי הפסקת מודעות בגורם תקשורתי. אני בבנק הפועלים ישבתי עד סוף 2008, במשך שש שנים, והסיקור של "דה מרקר" אפילו רגע אחד לא היה הוגן כלפי בנק הפועלים. הדיווח הזה הוא מגמתי, מעוות, בלתי מדויק ומרושע.

בנק הפועלים מסרב לדבר על חרם המודעות שלו בפומבי, ובאופן רשמי הוא אפילו מכחיש אותו, אבל לא לייחוס אומר לנו בכיר בבנק: "כן, לא השתגענו על פרסום ב"דה מרקר" בגלל הדרך בה סוקרנו".

המלחמה בין העיתון לבנק לא הסתכמה בחרם מודעות. הארץ חייב לבנק הפועלים 80 מיליון שקלים. בשלב מסוים, ביקש הבנק מהעיתון להחזיר לו מייד 20 מיליון שקל.

מתוך שיחה עם עמוס שוקן, מו"ל עיתון הארץ:

"אם ביום מסוים פרסמנו כתבה בבוקר, ובערב של אותו יום קיבלנו מכתב מהבנק, תביאו עשרה
מיליון שקל, בסדר, אז גם זה קרה".

עד היום לא מוכר תקדים, בו בנק נקט בצעד כזה כלפי כלי תקשורת, בגלל סיקור לא נוח. מבחינת "הארץ" דרישת הבנק העמידה אותו כמעט בפני סכנה קיומית. קשה מאוד לגייס 20 מיליון שקלים בשוק האשראי הבעייתי כיום. בסופו של דבר נאלץ שוקן למכור את אחזקותיו באתר האינטרנט "וואלה".

מתוך שיחה עם עידו דיסנצ'יק, לשעבר עורך מעריב, חבר דירקטוריון בנק הפועלים עד דצמבר 2008:

"אם הם לקחו הלוואה והם לא עומדים בהתניות שלה או לא מחזירים אותה כראוי, אז על פי תורתם
צריך לקחת להם את החברה".

מעניין במיוחד להקשיב לדברים של האיש הזה. עידו דיסנצ'יק היה עורך "מעריב" בשעה שתשלובת כלל הגדולה הטילה חרם מודעות על העיתון בדרישה שיפוטר כתב העיתון דאז, יואב יצחק. "מעריב" נאלץ להיכנע ופיטר את יצחק.

בחזרה לעידו דיסנצ'יק:

"אני עמדתי בחרם הזה במשך יותר משנה. "מעריב" ניזוק בצורה קשה מאוד מהחרם הזה, גם לא
הרווחתי הרבה מהדבר הזה".

מתוך שיחה עם ירון לונדון:

"אינני בטוח שלא תהיה זו חרב פיפיות. בסופו של דבר אנשים כמוך וכמוני, יעוררו את דעת הקהל
ויפנו את תשומת ליבה לסכנה האיומה שעיתון יכול להיסגר כי מנהלים של אורגן כלכלי מהססים,
פוחדים, מפני הביקורת המוטחת בהם. הם ישלמו על כך בסופו של דבר".

הלחץ על "הארץ", לטענת העיתון, הגיע מכיוון נוסף. בן דודו של יו"ר בנק הפועלים הוא נוחי דנקנר, אחד האנשים החזקים במשק ובעל השליטה בקונצרן איי די בי. ב"הארץ" אומרים, נוחי החליט לעזור לדני, וצמצם אצלנו את כמות המודעות.

הנה מה שאומר על כך עמוס שוקן, מו"ל "הארץ":

"יש אפשרות שזה קשרי משפחה. צריך לזכור, נוחי הוא בעצם היה איש מרכזי בבנק הפועלים לא
מעט שנים".

מתוך שיחה עם דידי לחמן מסר, לשעבר המשנה ליועמ"ש:

"אני חושבת שמפרסם צריך לעשות את עבודתו, דהיינו לפרסם את מוצריו. הוא לא יכול, בשום פנים ואופן להשתמש בכוחו הכלכלי כדי להשפיע על הסיקור העיתונאי, רק אני לא תמימה, ואני חושבת שזה קיים, זה בעייתי, ונראה לי שאנחנו צריכים כחברה להתמודד ולעמוד ולזעוק נגד התופעה הזאת".

בצד של בנק הפועלים הדברים נשמעים אחרת לגמרי. מספיק להקריא את תגובתו הרשמית והלא צמחונית של הבנק:

"מזה זמן רב ברור לכל, כי עיתון "הארץ" יצא למסע צלב נגד הבנק וראשיו. מסע צלב זה נוהל תוך
הפרות בוטות של כללי האתיקה העיתונאית. קיים חשש ממשי, שמר שוקן אינו נרתע מניגוד העניינים בו עיתון "הארץ" שרוי כחייב של הבנק מחד גיסא, וכמי שמנצל לשירות עצמו את הכוח האדיר שבא על עיתון מאידך גיסא. נראה שמר שוקן הוא זה שמנסה להפעיל לחץ על הבנקלצרכיו הפרטיים שלו, תוך ניצול מעמדו כבעל עיתון".

ההפרות הבוטות של כללי האתיקה, כפי שנמסר בתגובת הבנק, מתייחסות לברית הלא הגונה שנוצרה, לטענת בכיר בבנק, בין העיתון לנגיד בנק ישראל. בבנק אומרים ש"הארץ", סטנלי פישר ורוני חזקיהו פעלו ביחד בעצם כדי להדיח את דני דנקנר מתפקידו, תוך שימוש ביועץ משותף של כל הגופים הללו, שהדליף חומרים כנגד הבנק לעיתון.

בצעד יוצא דופן גם יצא יו"ר בנק הפועלים בהתקפה פומבית נגד העיתון.

מתוך דבריו של דני דנקנר בכנס שוק ההון של גלובס, מאי 209, באדיבות גלובס TV:

"כלי תקשורת מאות מסוים, שפעם העיד על עצמו שהוא מיועד לאנשים חושבים, המשיך כדרכו
לחשוב במקום הקורא וגם במקום הממשל. לשיטתו, או שנלך בדרכו או שנלך לעזאזל".

המלחמה בין "הארץ" לבנק הפועלים, ככל שהיא מעניינת, גדולה בהרבה מגורלו של עיתון אחד או יו"ר בנק אחד. היא מחדדת את השאלה – האם כלי התקשורת בישראל, שרובם חלשים כלכלית ונלחמים על קיומם, יכולים בכלל להרשות לעצמם למתוח ביקורת על ענקים פיננסיים כמו בנק הפועלים?

 מתוך דבריו של עידו דיסנצ'יק, לשעבר עורך מעריב, חבר דירקטוריון בנק הפועלים עד דצמבר 2008:

"יכול להיות שהחיים השתנו והתלות של גופי התקשורת בגופים כלכליים הלכה והעמיקה".

מתוך שיחה עם דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים:

"התופעה המאוד מדאיגה שעיתונאים לא מתקרבים לנושאים, במיוחד כלכליים, שקרובים לעניינים
של הבעלים של העיתון או המו"ל של העיתון, היא תופעה מאוד מדאיגה".

הנה מה שאומרת על כך דידי לחמן מסר, לשעבר המשנה ליועמ"ש:

"והשאלה עד כמה הצופה מבין שהאם מה שהוא קורא מעיתון הוא אחר, כי לבעלים יש אינטרס
כלכלי כזה או אחר, ומה הוא לא קורא בעיתון, ולמה הוא לא קורא על זה בעיתון? את זה לא נוכל
לפתור".

בכיר ה"הארץ" אומר: איך עיתון למשל, כמו "מעריב", יכול למתוח ביקורת על בנק שמנשים אותו בהנשמה מלאכותית, למרות שאין לו זכות קיום כלכלית? הבכיר מכוון להלוואה של 50 מיליון שקלים שנתן הבנק לפני מספר חודשים לעיתון שנלחם על חייו.

הנה מה שמספר לנו על כך יהודה שרוני, פרשן כלכלי במעריב:

"הבנק, אליי? ממש לא. הבנק אליי לא פנה. הסיקור לשנו היה הכי נקי, והכי פחות מושפע מלחצים או מאינטרסים".

מתוך שיחה שקיים מיקי רוזנטל עם עמוס שוקן, מו"ל עיתון "הארץ":

בבנק נאמר לי שאתם לא עמדתם בתנאי ההלוואה.

זה נכון, זה גם לא רלוונטי, כי אם אתה תיקח את הדוחות הציבוריים שמפרסמת "מעריב", של בכל
דוח כתוב: "החברה לא עומדת בהסכמות שלה עם המערכת הבנקאית". ולא רק זה, אלא שבתאריך מסוים הם (הפועלים) אמרו: "O.K, גם אנחנו נוסיף ל"מעריב" הלוואה של 50 מיליון שקל.

מתוך דבריו של עידו דיסנצ'יק, לשעבר עורך מעריב, חבר דירקטוריון בנק הפועלים עד דצמבר 2008:

"לפי דעתי ההבדל בין "מעריב" לבין "הארץ" זה שאדון נמרודי הלך הביתה והביא עוד 40 מיליון שקל והשקיע בעניין הזה, וגם הביא עוד כמה בטחונות לטובת הכספים שהוא קיבל. אני בטוח שאם מר שוקן היה טורח ללכת הביתה ולהביא 40 מיליון שקל או להביא בטחונות חדשים, לא הייתה שום בעיה עם לקבל כסף מבנק הפועלים".

בשלב מסוים של המלחמה בין העיתון לבנק התארגנה פגישת פיוס. המפייס, כמעט כרגיל, הוא עורך הדין רמי כספי, עורך הדין של הבנק.

בחזרה לראיון עם לעמוס שוקן:

רם כספי בעצם ניסה לפתור את הדבר הזה, ולא היה מקובל עליו שחרם מודעות, או איזה צעד
פיננסי הוא דרך הנכונה.

האם הוא אמר לך: מה אתה מצפה כשאתם כותבים ככה על דני דנקנר?

כן, הוא אמר לי את זה.

אי אפשר כמובן לכפות על בנק הפועלים לפרסם במקום מסוים גם אם זה חשוב לחופש העיתונות. שוק חופשי. מצד שני, המפקח על הבנקים שלח לפני מספר שבועות את חוקריו בדחיפות לקחת מהבנק את כל החומר שקשור להלוואותיו ל"מעריב" מצד אחד ו"הארץ" מצד שני. כנראה שגם שם רוצים לבדוק אם לא התערבבו להם, בנקאות ונקמנות.

כתבתו של רביב דרוקר

צלם: אמיר צעירי

מקליט: אלי סבא

עורך: אלון רייף

תחקיר: יעל הורביץ

גרפיקה: גיא לוין

תגובות

תגובת בנק הפועלים:

בנק הפועלים לא ניסה מעולם להפעיל לחץ על "הארץ" באמצעות הפסקת פרסום בעיתון. בנוסף, מר שוקן שכח לציין כהרגלו שבנק הפועלים קונה מאות מינויים של "הארץ/דה מרקר" מדי יום בעבור עובדיו ומנהליו.

החלטות בנק הפועלים בנוגע לאשראי מתקבלות על ידי הגורמים המקצועיים מתוך שיקולים בנקאיים ועסקיים בלבד.

תגובת עו"ד רם כספי:

הפגישה ביני לבין מר שוקן התקיימה לפני שלושה חודשים ובה דובר על ההסדרים הפיננסיים של הבנק. לא דובר כלל על חרם המודעות.

תגובת מעריב:

קבוצת "מעריב" הגיע להסדר חוב עם בנק הפועלים שמשקף את כל דרישות הבנק מ"מעריב" ומבעלי השליטה בעיתון לאחר שעמדו בכל הדרישות ובכלל זה הזרמת הון משמעותית על ידי הבעלים ל"מעריב".

תגובת IDB:

לא היה ולא נברא! עמוס שוקן יודע היטב שאין שום חרם מודעות של חברה כלשהי מקבוצת IDB על עיתונו.

החוב של נתניהו לבר אילן

10 ביוני 2009
 

אז למה נתניהו נושא את נאומו בבר אילן?

מאוד מובן למה הוא לא מדבר בכנסת. ראש הממשלה רוצה את התפאורה החגיגית ונטולת קריאות הביניים של האוניברסיטה. אבל למה דווקא בר אילן? מן הסתם, נתניהו רוצה ללטף את הקהל הביתי שלו.

לי יש סיפור על היחסים בין נתניהו לאוניברסיטת בר אילן. זה סיפור עיתונאי בו פישלתי, לתחושתי, לא מעט.

לפני כמעט ארבע שנים, עמנואל רוזן ואני פרסמנו תחקיר. לפי התחקיר, מכון מחקר שפועל בתוך האוניברסיטה ערך עשרות סקרים עבור הפוליטיקאי נתניהו מבלי לקבל תמורה. בראש המכון עמד מקורב של נתניהו, פרופסור יעקב כץ. המקורב היה גם הסוקר של ביבי, אבל תפקידו המרכזי בחיים היה יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך. בתחקיר הצגנו שני סימני שאלה סביב התשלום של נתניהו לאוניברסיטה וכפל התפקידים של פרופסור כץ.

בעקבות התחקיר, נפתחה חקירה בנציבות שירות מדינה. החקירה כבר תירגמה חלק מסימני השאלה לסימני קריאה. החומר הועבר למשטרת ישראל, שפתחה בחקירה. נתניהו זומן, נחקר והמשטרה החליטה לסגור את התיק כנגדו. התיק כנגד פרופסור כץ נשאר פתוח. למיטב ידיעתי, הוא נשאר ללא החלטה עד היום. זה אחד הדברים שאני מצטער עליהם. פרופסור כץ, על פי כל האנשים שדיברתי איתם, הוא איש יקר וטוב. הוא נפגע קשות מהתחקיר. איבד את תפקידו, נאלץ לעמוד תחת חקירת משטרה והורחק מסביבת נתניהו. לביבי, לעומת זאת, מטרת התחקיר, לא קרה דבר.

איך זה קרה?

במהלך הכנת התחקיר דיברתי עם כמה ממקורבי נתניהו (למשל, גיל סמסונוב). שאלתי אותם בנושא. הם לא תרמו לי כמעט מידע, אבל הלכו לבוס וכינסו ישיבה סודית. הישיבה עסקה בשאלה – איך מנקים את הלכלוך. נתניהו החליט לרשום צ'ק על סך 50 אלף שקלים וכך לטעון שלא קיבל שום טובת הנאה. פשוט שכחתי לשלם. נזכרתי, ביוזמתי, עוד לפני שפניתם אליי ושילמתי.

לא ידעתי בזמן אמת על ההתרחשות הזאת. מה שעוד לא ידעתי זה שדובר אוניברסיטת בר אילן, שמואל אלגרבלי, מורח אותי. מורח זו מילה עדינה. הכרתי אותו עד אז כדובר אמין. הוא טען בתוקף שמדובר בשניים, אולי שלושה סקרים, שנתניהו שילם, בדיוק כמו כל פוליטיקאי אחר. הוא הגן על האוניברסיטה, אבל עוד יותר הגן על נתניהו. תגובתו מיתנה, כמובן, את טון התחקיר שלנו. בחקירה התברר שנתניהו קיים עשרות סקרים (נדמה לי שהמספר המדויק הוא 32) ושהוא לא שילם דבר, עד שבועות ספורים לפני פרסום התחקיר (שעה שבטמטומי שאלתי את המקורבים, זמן יותר מדי ארוך לפני הפרסום).

ביום ראשון נתניהו יעשה כבוד גדול לאוניברסיטת בר אילן. לא יודע אם התכוון לזה, אבל תהיה בכך גם אמירת תודה קטנה על כך שהאוניברסיטה חילצה אותו פעם מסיפור בעייתי מאוד.

כמה הערות על פרשת הירשזון

9 ביוני 2009
 

אין ספק שמדובר בניצחון גדול לפרקליטות ולמשטרה. חקירה יעילה, מהירה יחסית וחדה. בור השחיתות נוקה. אנשים הלכו לכלא. כסף יחזור לקופה הציבורית והושגה הרשעה של איש הציבור הבכיר ביותר אי פעם. אני חושב שהודעת השמחה של לדור ומזוז הייתה מיותרת. ברור שהם שמחים, אבל הם צריכים לתת לנו להמשיך לחשוב שזה לא עובד ככה, שהם לא צד לעניין אלא מעליו. זה בקטנות. עכשיו כמה הערות:

1. כבר נגעתי בזה קצת בעבר, אבל מה שהכי מפריע לי בפרשה הזו זה שבורות השחיתות המרכזיים שהתגלו בפרשה לא נוקו. קופת חולים לאומית. קרנות דש אייפקס, מצעד החיים, העלמות המס. בכל הנושאים, למיטב ידיעתי, לא הגיעו לתחתית הבור. בנושא של המיסים, הפרקליטות החליטה באופן מודע לעזוב את זה. רשות המיסים כעסה, אבל הפרקליטות הסבירה – שתודה, אבל לא תודה. תודה על עבודתכם הטובה, אבל אין צורך. יש לנו מספיק נגדו. בנושא אחד יש, עדיין, תיק תלוי ועומד. מדובר בעסקה מוזרה שעשתה הסתדרות העובדים הלאומית במלון בים המלח. שם מדובר בכסף גדול. עדיין אין החלטה בתיק. בנושא של מצעד החיים אין לי מושג לאן נעלמו החשדות. הלוואי והפריכו אותם. בנושאים של קופת חולים לאומית והקרנות של ההסתדרות נשארו סימני שאלה מאוד גדולים ושם מדובר בכסף הגדול באמת. עשרות ומאות מיליונים, לא ה"זוטות", שלקח הירשזון. המסר שיוצא מפרשה כזאת הוא אומנם הרתעתי, אבל קצת בעייתי – נכה בך, איש הציבור הגונב, בכל חומרת הדין, אבל רק אם תהיה מטומטם מספיק לקבל מעטפות ובהן כסף מזומן. אם תהיה טיפה יותר מתוחכם, תקים רשת של קרנות, תעביר מניות, תכנס דירקטוריונים חצי פיקטיביים עם פרוטוקולים לא קיימים ותגבה דמי ניהול אסטרונומיים, אז לא יקרה לך כלום.

2. עובדת ההסתדרות לשעבר, מעיין אגם, לקחה לעצמה הרבה קרדיט בימים האחרונים כ"חושפת הפרשה". למיטב ידיעתי, הקרדיט הזה מוגזם. אין לי בעיה עם גברת אגם ולא אכפת לי שייתנו לה צל"שים, אבל הסיפור התחיל באמת מהקרע בין הירשזון למנכ"ל יצחק רוסו. זה מה שהביא את רוסו לדחוף את סיפור המעילה בניל"י, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים" ואכן כולם מתו, או יותר נכון נכנסו לבית הסוהר. רוסו הזמין דו"ח רואה חשבון למעילה בניל"י, הפליל את הגזבר עובדיה כהן, הלך איתו להירשזון שביקש שיעזוב את זה ומאוחר יותר, כשהסכסוך בין השניים התלהט, העביר את החומר למבקר המדינה. גברת אגם עזרה, ניסתה ובהחלט תרמה, אבל החומר המפליל לא היה תחת ידיה.

3. הדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד לזכות הירשזון זה שלפחות הוא לא פתח בקמפיין – שתו לי, אכלו לי. הוא לא תקף את מערכות אכיפת החוק ולא התבכיין. ספק אם זה נתן לו משהו בזירה המשפטית, אבל בזירה הציבורית זה עזר לו לחמוק, רוב הזמן, מלעמוד במרכז הרדאר הציבורי. גם משהו.

תביעת לשון הרע של נתניהו

8 ביוני 2009
 

קיבלתי מייל מגולש שהתרעם על כך שלא התייחסתי בבלוג למחיקת תביעת הדיבה נגדי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. האמת, צודק. שכחתי.

נתניהו תבע אותי על הפרסומים שלי בגין נסיעותיו ללונדון. התביעה הייתה על 2 מיליון שקלים והיא יוחצ"נה באגרסיביות. אני פרסמתי ביום חמישי בערב. ביום שני בבוקר, אופיר אקוניס, דוברו באותה תקופה של נתניהו, עלה לגלי צה"ל והקריא במשך דקות ארוכות את כתב התביעה. בלעדי לגל"צ.

לפני כמה שבועות, נתניהו משך את תביעתו. למה? הוא לא נימק. מתי בדיוק? אני לא יודע. נתניהו באופן יוצא דופן תבע את ערוץ 10, אבל לא תבע אותי אישית. למה? לא יודע. אני יכול לשער שבמצב בו אני לא צד לתביעה, לא צריך אותי כצד לפשרה או סגירת התביעה. אולי. לכן, בכלל לא ידעתי שנתניהו מחק את התביעה. שמעתי שמועה כזאת וראיתי ידיעה ב"מעריב". לשכת נתניהו אמרה בתגובה ל"מעריב" שהם שוקלים את צעדיהם. זה היה לא מדויק, בלשון המעטה. כמה שבועות לפני כן התביעה נמחקה.

כך או כך, אני לא מכיר איש אחד שחשב שנתניהו ינהל את המשפט נגדי. מה הוא צריך שייכנסו להוצאות הכביסה שלו? לדפוס הנסיעות שלו לחו"ל? לשאלת המימון? הדבר האחרון שהוא צריך זה ששרה נתניהו תיקרא לדוכן העדים ואחרי זה ראש הממשלה ייחקר על הדברים הללו. השאלה הגדולה היא למה בכלל הוא תבע.

גם לשאלה הזאת אין לי תשובה חלוטה (אולי בגלל זה לא בער לי לכתוב פוסט. אני לא ממש יודע לספק תשובות). מקורבי נתניהו אמרו לי שמר נתניהו לא רצה להגיש את התביעה, אבל רעייתו הייתה נחושה לעשות כן. שרה הייתה שותפה להתייעצויות לפני הגשת התביעה. לפי המקורבים, אחד הלקחים שהיא הפיקה מהקדנציה הראשונה זה לא לתת להכפשות נגד בני הזוג לעבור ללא הליך משפטי. היא יישמה את זה בהצלחה מול "מעריב" ורצתה ליישם את זה גם במקרה הזה.

שלא תבינו אותי לא נכון – אני שמח על מחיקת התביעה. נכון, זה היה יכול להיות משפט מאוד עסיסי, אבל אני שונא את ההתנצחות המשפטית ואין לי שום עניין בחיכוכים לא נחוצים עם לשכת נתניהו. יש לי מספיק חיכוכים, שקשורים להווה. לא צריך את השקים של העבר.