ארכיון: רביב דרוקר

דודו טופז וצו איסור הפרסום

2 ביוני 2009
 

האם כלי התקשורת המרכזיים היו מפרסמים תמונה של אריאל שרון במצבו כיום? האם היינו מפרסמים ידיעה על רומן בהסכמה של ראש הממשלה מחוץ לנישואין (למען הסר ספק, זו שאלה תיאורטית, אין מאחוריה שום מידע והיא לא קשורה לראש הממשלה הזה. באמת שלא).

פרשת דודו טופז הוכיחה, בעיניי, משהו מאוד חשוב. יש סוג של סיפורים, שהם כל כך מעניינים את הציבור שאין דרך למנוע את פרסומם. שום צו, צנזורה או בימ"ש לא יוכלו למנוע את שידורם. זה נשמע בהתחלה קצת מובן מאליו, אבל המשמעות האמיתית מרחיקת לכת. המשמעות היא שבסיפורים מסויימים, גם אם אין עניין ציבורי לגיטימי, גם אם זה מפר צו או שיקול בטחוני, גם אם זה הורס חקירה, הסיפור יתפרסם.

יש מתאם ישר בין רמת העניין של הציבור לרמת החשיפה. אם אדם מסוים מאוד מעניין את הציבור (ראש ממשלה, מלך הרייטינג), רמת החשיפה שלו תהיה מקסימלית. היא תגיע למקומות רכילותיים-אישיים, שאין להם שום לגיטימציה ציבורית. אין שום סיבה לגיטימית להראות תמונה של אריאל שרון במצבו היום. גלעד עדין, מנכ"ל חדשות 10 לשעבר ואני נהגנו לנהל ויכוח בעניין הזה. הוא אמר שכמנכ"ל לא ישדר תמונה כזו. אני אמרתי, שלא רק שהוא ישדר, הוא גם יפתח את המהדורה איתה. יכול מאוד להיות שהוא לא ישדר ראשון. הוא חולש על כלי תקשורת מכובד ולא יוכל להצדיק את הפרסום, אבל מייד אחרי שאנחנו לא נשדר, איזה אתר אינטרנט קטן יפרסם. משם זה ימצא את הדרך לכל הרשת. בערב תשדר אחת המהדורות ידיעה בסגנון "משפחת שרון זועמת על פרסום תמונתו של אריאל שרון". בתוך הכתבה יראו, כמובן, את התמונה. לחילופין, אנחנו נדווח על הכשל באבטחה של ביה"ח תל השומר, שאפשר את צילום החולה והפרת פרטיותו. שערורייה.

אתם אומרים צביעות? בסדר. ולא תסתכלו בתמונה, נכון? ולא תשלחו אותה במייל לכל רשימת התפוצה שלכם?

כנ"ל לגבי רומן בהסכמה של ראש ממשלה. בוא נניח שהוא רווק או אלמן (כמו שרון). אין שום הצדקה לפרסום. אין סכנת סחיטה ולא שאלה של "אם הוא לא נאמן לאישתו, איך יהיה נאמן למדינה?". בכל זאת, זה יתפרסם. אחד מכלי התקשורת הגדולים יצטט (רק בתנאי שיש הוכחות מוצקות. וידוי של האישה, תמונות) את אתר האינטרנט וינהל ויכוח האם זה ראוי לפרסם. לחילופין, נמצא שהוא השתמש במשאבי המדינה כדי לאפשר את הרומן. מאבטחים, מעון רה"מ. בקיצור, זה יתפרסם. חבל לכם על הזמן.

לפני כ 11 שנה נערך דיון מלומד בצמרת ה"וושינגטון פוסט". לעיתון הגיע מידע על הרומן של הנשיא קלינטון עם מוניקה לוינסקי. בשלב הזה, לא הייתה עדות שקר, לא היה שום קולב לתלות עליו את הפרסום. בכירי העיתון התלבטו והתחבטו וקיבלו את ההחלטה העיתונאית הנכונה – לא לפרסם. נו, עזר להם? הפרשה התפרסמה באתר אינטרנט וזלגה במהירות לכלי התקשורת הגדולים, שלא יכולים להרשות לעצמם לאבד את הקהל שלהם. והוושינגטון פוסט? הם עסקו בפרשה בקדחנות, כמובן.

מה אני רוצה לומר?

א. הדיון המקובל בשאלת ה"ראוי לפרסום" איבד את הרלוונטיות שלו. אנחנו נוהגים להגיד שפרסומים רלוונטיים רק כשיש "עניין ציבורי" ומגדירים "עניין ציבורי" באופן שאינו כולל עניינים פרטיים או רכילותיים. אנחנו נוהגים להחיל (בצדק) עוצמת חשיפה מוגברת על אישי ציבור. העמדתם לבחירה יוצרת לנו מרחב גדול יותר, אבל כל זה כבר קצת מיושן, אם אנחנו אוהבים את זה או לא. יש דמויות שמאוד מעניינות את הציבור (דודו טופז, בר רפאלי), למרות שלא העמידו את עצמם לבחירה ואנחנו עדיין פולשים לפרטיותם בלי חשבון ומצדיקים את זה לעצמנו בכך שהם גם נהנים מהפרסום (מה שנכון, אבל אף אחד לא סגר איתם עיסקה).

ב. מרחב התימרון של עיתונאים הוא הרבה יותר קטן ממה שהציבור נוהג לייחס להם. לא פעם אני שומע תגובות מאנשים שאם רק אנחנו, העיתונאים, נעשה כך או אחרת, הכל ישתנה. האמת היא שבהרבה מאוד מקרים, כולל הנושא הזה, מרחב התמרון שלנו מאוד קטן. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו לא רוצים לפרסם ראשונים, לסובב מעט את כפתור הווליום, כשאנחנו מפרסמים וכו'. לא הרבה יותר מזה.

ועכשיו למקרה דודו טופז.

היה צו איסור פרסום. אסור היה לפרסם שהוא חשוד. זו עבירה פלילית לפרסם את זה. בכל זאת, העניין התפרסם בשורה של כלי תקשורת מרכזיים. למה? רמת העניין בידיעה הייתה כל כך גבוהה, שאי אפשר היה לעצור את זה. הלבינו את הפרסום דרך המילה "שמועות" ודרך הכחשתו הפתטית של טופז, אבל פרסמו. ומי שלא פרסם, מצטער על זה היום. לא יינקטו שום סנקציות נגד המפרסמים ואף אחד לא יזכור לו שהוא קיים את הצו.

עוד יותר מעניין – מי, שכנראה, דאג לפרסום זו המשטרה. אותה משטרה שביקשה את הצו, שאמורה הייתה להעניש את המפרסמים, היא המשטרה שהדליפה לעיתונאים את החשד כלפי טופז. הם עשו את זה משיקול חקירתי נכון. להלחיץ את טופז ולגרום לו לעשות טעויות. זה, כנראה, הצליח להם. בדרך הם הראו, שגם הם מבינים שברמה הזאת של עניין, העיתונאים לא יקיימו את הצו ויפרסמו.

על שאלה אחת אין לי תשובה – איך מגדירים את הגבול הזה? מתי נושא הופך להיות כל כך מעניין, שעובדת פרסומו הופכת להיות כמעט עובדת טבע. אני לא יודע אם מישהו יכול לקבוע את הגבול ובכלל, אם יש חשיבות לגבול הזה. אני כן יודע שכאשר מישהו מעביר לי פיסת מידע, שגורמת לי להעביר מיידית סמסים לחברים טובים עם המידע, אז כנראה שהגבול הזה נחצה.   

3 הערות: על מוהלים, קרית שמונה וחטיבת כפיר

1 ביוני 2009
 

1. כתבת המוהלים – גילוי נאות

אתמול פורסמה ב"המקור" כתבת תחקיר על המוהלים בישראל. הכתבה התחילה ממסמכים שהשיגה התנועה לחופש המידע. התנועה, שאני יו"ר שלה, הגישה עתירה לביהמ"ש, באמצעות עו"ד עידית קירזון, נגד הרבנות הראשית. בסופו של המאבק המשפטי, נאלצה הרבנות הראשית לחשוף את פעילותה של ועדת הפיקוח על מוהלים, שפועלת ברבנות ומפקחת בסלחנות רבה על מוהלים.

למה אני מלאה אתכם? כי אני רוצה להרוג את הטענה שהשתמשתי בחומרים, שהשיגה התנועה שאני פעיל בה, כדי לקדם את התוכנית, שאני מגיש. זו טענה שתחיה רק בברנז'ה, כמובן וההסבר שלה כל כך מייגע, שחסכתי אותו מהצופים. אתם תסבלו.

בשש השנים שהתנועה פועלת לא השתמשתי, למעט מקרה אחד (הסקרים של ראש ממשלה. זה נושא שהתחלתי בו עוד לפני הקמת התנועה), בחומרים שהיא השיגה. הם ניתנו להרבה עיתונאים אחרים, כולל מתחרים ישירים שלי כדי שאף עיתונאי לא יחשוש לעבוד עם התנועה. במקרה הזה, רועי פלד, מנכ"ל התנועה, רצה מאוד שהמסמכים שהגיעו, יקבלו טיפול טלוויזיוני. הוא הלך, בהסכמתי, ל"עובדה" ונתן להם את המסמכים. הם הביעו עניין, החזיקו את החומר במשך מספר שבועות, אבל לא קידמו אותו, מסיבה שאינה ידועה לי. בסוף התהליך, הם הודיעו לו שהם מוותרים. רועי החליט שבנסיבות האלה, אפשר לחרוג מהכלל ולתת את החומר למערכת "המקור". מואב ורדי וטל גרנות, ביכולות עיתונאיות מאוד מרשימות, הצליחו להפוך את המסמכים היבשים לכתבה טלוויזיונית.

2. קרית שמונה יורדת לליגה הלאומית

אני לא ממש עוקב אחרי ליגת העל בכדורגל אצלנו. זה כל כך משעמם, שאין טעם אפילו להסביר. מרחוק אני קורא על עוללות קרית שמונה, גם בגלל הסיפור יוצא הדופן של הקבוצה והעיר ובעיקר בגלל איזי שירצקי. אחרי שירותי הצבאי עבדתי קצת כחוקר פרטי ב"מוקד חקירות", שבבעלות שירצקי. ממש לא נהניתי מהעבודה ומהמקום, אבל מכיוון שאני מכיר את האיש, אני עוקב אחרי הדרך בה הוא מנהל את קרית שמונה. השנה זה לא נראה מי יודע כמה, אבל מאוד אהבתי את הדרך בה הוא הגיב לכשלון של קבוצתו. שירצקי אמר: אני אשם בכישלון, אני אחראי ואני לא אעזוב עד שנעלה בחזרה לליגת העל. יש כזו עוצמה באדם שלוקח אחריות על כשלון ומבטיח לתקן. לא, אני לא מתכוון לעשות השוואות ולהכניס פוליטיקה, סתם רציתי להגיד מילה טובה.

3. חטיבת כפיר

ביום שישי התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה על לוחם בחטיבת כפיר. הלוחם לקח יום אחד כמה חיילים, נכנס לכפר ערבי, השתלט בכוח על מונית מקומית, כפת את נהג המונית והסתובב עם חבריו בכפר. תוך כדי הסיור ירה אחד החיילים מהמונית לעבר התושבים המקומיים. הלוחם כבר נשפט בביד"צ צבאי, הורשע ונשלח למאסר. עילת הכתבה היא החלטת משרד הבטחון לא לממן ייצוג משפטי לאותו לוחם, שפלשתיני שנפצע תובע ממנו פיצויים בתביעה אזרחית. הכתבה הייתה ספוגה בדמעות הלוחם. התבכיינות למהדרין כולל כל הקלישאות: לא נותנים לי גיבוי וחיילים לא יסכימו להילחם וכל הקשקושים הרגילים. הכתב, יוסי יהושע, לא חיווה דיעה באופן ישיר. אולי היה רק נדמה לי שהיה בכתיבתו טון של סימפטיה מצידו לטענות של הלוחם.

לדעתי, זו אחת ההחלטות החכמות והמוסריות ביותר, שמשרד הבטחון היה יכול לעשות. מה פתאום לייצג את הפושע הזה? במה מעשיו קשורים בכלל לפעילות צבאית? לצה"ל? סתם בריונות, אלימות ואכזריות. ללא סיבה. תפוז מכאני.

תגובת משרד הבטחון לכתבה הייתה בדיוק ברוח הזאת. לא נייצג מי שפועל בצורה כזאת. עם זאת, אולי בגלל טון השאלות שהפנה העיתון, נאמר בתגובת המשרד שאם ייפסקו פיצויים נגד החייל, משרד הבטחון ישלם אותם. אני מקווה מאוד שהם לא יעשו את זה. חייל שפעל במסגרת תפקידו וטעה, חטא, זכאי לכל ההגנה. חייל שיזם פעולת אלימות כזו, ללא שום הנחיה או סיבה, דינו כדין כל פושע אחר. אין שום סיבה שמשרד הבטחון ישלם על חטאיו. המסר שיעבירו פיצויים כאלה הוא הרבה יותר גרוע מחוסר גיבוי. זה מסר שגם מי שיתנהג כמו פושע, יקבל את הגנת המדינה.    

למה האמריקנים מודאגים מכמה תינוקות בעופרה?

26 במאי 2009
 

התווכחתי היום במסדרון בכנסת עם ח"כ עתניאל שנלר, סביב דרישת האמריקנים להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, לרבות הבנייה שמיועדת ל"גידול טבעי" או "ריבוי טבעי" וחשבתי שאולי ראוי להעלות את עמדתי לבלוג.

מי שנתקל לראשונה בנושא בטח חושב שזו דרישה מרושעת. האמריקנים מתנכלים למשפחה הקטנה בעופרה או קדומים, שבסה"כ רוצה לבנות עוד חדר או עוד קומה לילדים שנולדו. ככה גם שר הבטחון ברק מציג את זה בהתייחסויותיו התקשורתיות. הבוקר ב"מה בוער" הוא אפילו הוסיף, שהוא לא מאמין שהאמריקנים דורשים את זה, כאילו הוא לא מכיר את הראיון של מזכירת המדינה, הילארי קלינטון לאל ג'זירה בו היא דיברה בדיוק על זה. הפסקה, לרבות גידול טבעי. ברק גם יודע מצוין למה האמריקנים מציבים דרישה, לכאורה, מרושעת.

ב – 1992 עלה יצחק רבין לשלטון והודיע על הקפאת הבנייה בהתנחלויות, למעט "גידול טבעי". למיטב זכרוני, זו הפעם הראשונה בה הוצגה הנוסחה המנצחת הזאת. לא נבנה התנחלויות חדשות, אבל אי אפשר למנוע מהמשפחה באריאל לבנות עוד קומה. לפי נתוני המינהל האזרחי, התגוררו אז בשטחי יהודה ושומרון (לא כולל השכונות היהודיות במזרח ירושלים) – 100,343 תושבים יהודים, מה שאנחנו נוהגים לכנות מתנחלים.

מאז כל ממשלות ישראל – פרס, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט – אימצו את אותה מדיניות. אין בנייה, למעט ריבוי טבעי. אלא שמהר מאוד התברר שריבוי טבעי זה עוד שכונה ועוד אחת ועוד מאחז ועוד בניינים על בניינים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב – 31.12.08 התגוררו בשטחי יהודה ושומרון – 290 אלף מתנחלים. במילים אחרות, ב – 17 שנים של הקפאת בנייה בהתנחלויות, הושלש מספר התושבים שגרים שם. בקצב כזה של "ריבוי טבעי" עוד 17 שנה יחיו שם כמעט מיליון תושבים.

הקהילה הבינלאומית הבינה כבר מזמן שדרך הכסות הזאת של "ריבוי טבעי" בונים בהתנחלויות במרץ רב. דו"ח מיטשל מ – 2001 (אותו מיטשל, שמשמש היום כשליחו של אובמה לאיזור) ממליץ על הפסקת הבנייה בהתנחלויות לרבות בנייה ל"ריבוי טבעי". כבר אז מיטשל הבין את הישראבלוף הישראלי. הוא הבין שתהליך קבלת ההחלטות, שנוגע לבנייה בהתנחלויות הוא כאוטי ובלתי אפשרי לפיקוח וניהול. התהליך הזה נבנה במיוחד כדי להתמודד עם מיטשלים למיניהם.

מבחינת הדיפלומט האמריקני, זה לא משהו שאפשר בכלל לעקוב אחריו. אתה בא לבניין חדש בהתנחלות, שנבנה עכשיו ומבקש לעצור אותו, אומרים לך "הוא אושר כבר לפני 10 שנים בתקופת ברק/רבין/פרס. עכשיו באים?". אתה בא לדבר על תוכנית בנייה שזה עתה אושרה (כי מישהו ב"שלום עכשיו" הדליף ל"הארץ" עליה), אומרים לך "זה שטויות. זה לא באמת אישור. התוכנית עוד תצטרך לעבור המון אישורים. בסה"כ ניתן איזה אישור פורמלי מטעמים בירוקרטיים (או כדי לשחרר קצת לחץ פוליטי). לא ייבנה שם כלום בשנים הקרובות", אומרים לאמריקני.

לכן, האמריקנים לא מוכנים לקנות עכשיו שוב את האיטריות הקרות האלה על "ריבוי טבעי". לא בטוח שהם יתעקשו על דרישתם ואפילו אם כן, ספק אם יצליחו לכפות אותה על ממשלת נתניהו. מה שבטוח הוא, שעצם הדרישה מראה שהממשל הזה מכיר לא רע את ישראל ועוד יותר משמעותי – ממש לא מפחד מהלובי שלה בוושינגטון.

"המקור" עולה

17 במאי 2009
 

היום אנחנו עולים לאוויר. תשע בערב. אנשים במערכת "המקור" סיפרו לי שהם לא ישנים טוב בלילה. המתח. הגבתי, כמובן, בקוליות המתבקשת. "ברצינות? לא מאמין. זו רק תוכנית טלוויזיה". מי ששואל אותי אם אני מתרגש, נתקל במבט קר רוח של עיתונאי קשוח. קטן עליי. לך תודה בהתרגשויות ליד העפר שלח הזה.

האמת היא שאני באמת לא מרגיש כל כך את ההתרגשות. מומחה גדול בהדחקת מתחים. מיומנות שרכשתי בימים שעוד פנטזתי להיות שחקן כדורסל. באופן מודע, אני באמת לא מרגיש כלום, אבל הגוף מרגיש. ענת אומרת שאני יושב איתה ושותק. מה שלא קורה הרבה. מוזר. בטח לא קשור.

טוב, אז מה בדיוק מלחיץ? זהו, שלא באמת ברור. בסך הכל, אנחנו מרגישים שיש לנו פורמט שעובד, יש סיפורים טובים, מערכת מעולה, כתבים טובים, לשלח תמיד יהיה מה להגיד, מה הלחץ? רייטינג? נו, באמת. רייטינג חשוב ומלחיץ, אבל אנחנו לא בדיוק "כוכב נולד". אם נעשה רייטינג נמוך, תמיד נוכל להגיד ש"הלו, אנחנו עיתונאים. מה שחשוב לנו זה מה הציבור צריך לראות, לא מה הוא רוצה".

הלחץ הוא, כנראה,  לא ממש רציונלי. יותר עניין של ציפיות ממך, של רצון לא לאכזב. הפרומו עלה המון כסף (המון), היום שמו אפילו מודעות בעיתונים, מנכ"ל הערוץ ומנכ"ל חברת החדשות מאמינים בנו, שמו עלינו כסף, משדרים את הפרומו שלנו בלי סוף (הנה הפספוסים במהלך הכנתו), אסור לאכזב. ואולי זה אפילו יותר בסיסי, אולי זה סתם – מה, אם לא יאהבו אותנו?

לקראת עליית התוכנית, יזם הערוץ מחקר. מחקר איכותני, קוראים לזה. ניתוח ללא הרדמה מבטא טוב יותר את מה שזה. יושבים אנשים  (קבוצות מיקוד בלשון המקצועית) ומדברים עליך מאחורי גבך. מדברים על התוכנית, על שלח, איך אנחנו נראים, מי יותר שווה (יאיר, ברור). אתה יושב מהצד השני של החלון ושומע. קצת כמו להגיע להלוויה שלך, רק שהמספידים לא ממש מחוייבים למחמאות. איתך יושבים, כדי שלא ישעמם, מנהלי ערוץ 10. הכל בסבבה כזה. לא משנה מה בדיוק שמענו ולא ברור מה זה שווה. דבר אחד זה עושה – מוריד אותך לאדמה, אם, חלילה, האגו הרים אותך כמה סנטימטרים באוויר. אה, כן. וזה הופך אותך לעוד יותר מודע, אם זה אפשרי, לכל דבר שאתה עושה מול המצלמה. תהיו בטוחים, למשל, שלא אתופף יותר לעולם עם האצבעות על השולחן כשהמצלמות דלוקות.

בקיצור, הערב בתשע. אם יש לכם פיפל מטר, יהיה נחמד אם תפתחו. יש כתבה מעולה של ישראל רוזנר. הארוכה ביותר ששידרנו אי פעם, אבל היא עוברת במהירות בגלל בן שפיצר, פצוע שלא יצא מהאתוסים הלבנבנים שמוכרים לנו, אלא מהחיים האמיתיים. חוץ מזה, נשדר כתבה צבעונית של גיא לרר על אורי גלר וסיפור שלי,שאני לא יכול לפרט לגביו כרגע.

תבלו. 

האיום הבטחוני הגדול ביותר

8 במאי 2009
 

דב וייסגלס, לשעבר מנהל מדיניות החוץ הלא רשמי של ישראל, אמר שזו ההתפתחות הכי מאיימת על בטחוננו שקרתה בשנים האחרונות. מה? הצהרת עוזרת מזכירת המדינה שישראל תתבקש לחתום על ה NPT, האמנה הבינלאומית לאי הפצת נשק גרעיני. וייסגלס הלך הכי רחוק, אבל כל מי ששמעתי בעניין הזה, מהצד הישראלי, נשמע נסער. אוי ואבוי, יהודים, שוב מקריבות מעצמות המערב את צ'כוסלובקיה.

עכשיו, בואו נצא שנייה ממנטליות הגטו ונשאל למה אנחנו כל כך נסערים מכמה מילים שאמרה איזה תת עוזרת של מזכירת המדינה. הרי אין מחלוקת שאובמה לא ינסה לפרוק את ישראל מנשקה הגרעיני. גם אם היה מפנטז על זה, אין כוח בעולם שיכפה עלינו דבר כזה. במקרה הכי גרוע, הוא יבקש מאיתנו להפסיק עם העמימות המגוחכת. הרי רק בישראל עוד חושבים שקיימת עמימות בשאלה אם לישראל נשק גרעיני. אף אחד בעולם לא רואה שום עמימות. אחרי וענונו, אבנר כהן, פליטות הפה של נתניהו, אולמרט ופרס ואינסוף הפרסומים בכל כלי תקשורת אפשרי, זו סוגיה שקופה לחלוטין.

אני מתקשה לראות מה ישראל מרוויחה משימור האתוס הדינוזאורי על עמימות. ההיגיון שהיה במדיניות הזאת פעם כבר לא מתקיים.

מה כל כך נורא בתסריט שישראל תודה בכוחה הגרעיני?

ובכן, יש כן סכנה אחת. הסכנה היא שבתקופת המעבר, בזמן בו ישראל תצא מהארון – התהודה הציבורית תיתן רוח גבית לאיראן ואולי גם למדינות ערביות אחרות, לקדם את מאמציהם הגרעיניים. אם לציונים יש, למה לנו אסור?

זה, כמובן, טיעון שמדינות ערב משמיעות כבר שנים רבות, אבל אין ספק שכותרות בכל עיתוני העולם על הודאה ישראלית בכוחה הגרעיני ייתנו לו יתר תוקף.

ההצהרה האמריקנית לא הייתה מספיק ברורה. האם זו סתם הבעת רצון כלל-אוטופי בפירוק הנשק הגרעיני או רצון לייצר משטר חדש בו המדינות הגרעיניות, שלא קיבלו "רישיון" מהקהילה הבינלאומית (ה – NPT מכירה במועדון מצומצם של מדינות עם נשק גרעיני ואוסרת על הצטרפות מדנות חדשות. למה לאלו כן ולאלו לא? ככה. כי יש מדינות חזקות יותר וחזקות פחות) מודות בקיום הנשק הגרעיני ומקבלות על עצמן מגבלות כאלה ואחרות? כי אם זה המצב אז יש גם יתרונות לכניסה למשטר האמנה. לאובמה זה בוודאי יעזור לייצר קואליציה בינלאומית נגד איראן. מבחינת ישראל, ספק אם יש לנו חלופות טובות יותר להתמודדות עם הגרעין האיראני, מאשר הישענות על הנשיא האמריקני.

חוץ מזה, לישראל יש טיעון לא רע נגד הטיעון הערבי. למה לנו מותר להחזיק בנשק גרעיני ולכם לא? א. כי אתם מאיימים פומבית בהשמדתנו ואנחנו לא מאיימים בהשמדתכם. ב. אנחנו הוכחנו בארבעים השנים האחרונות, שאנחנו מדינה אחראית, שלא משתמשת בנשק הזה.

שורה תחתונה – אני לא טוען שהמדיניות האמריקנית החדשה (אם אכן הערת עוזרת מזכירת המדינה מבשרת על מדיניות חדשה) היא התפתחות חיובית. אני לא יודע. אולי כן ואולי לא. צריך לשמוע הנמקה מפורטת של המדיניות ומשמעויותיה כדי לגבש עמדה. אני כן טוען שהתגובה הפבלובית הישראלית – אוי ואבוי, איום קיומי, כנסו למקלט – התגובה הזאת מוגזמת.

נתניהו והגולן – פרק מי יודע כמה

6 במאי 2009
 

אנשי נתניהו פתחו במתקפה מתואמת. האמת, אני לא בטוח שזה לא מקרי, אבל אחרי עשר שנים עוזי ארד, מקורבו של נתניהו והיועץ לבטחון לאומי, מסר גרסה לרון בן ישי ב- ynet (הגירסה נמסרה, למיטב הבנתי, במהלך מערכת הבחירות ורק עכשיו פורסמה). במקביל, דורי גולד, לשעבר יועצו המדיני של נתניהו ושמעון שפירא, המזכיר הצבאי של נתניהו בקדנציה הקודמת, כתבו מכתב לפוריין אפיירס.

שלושתם נדרשים לאותו מו"מ חשאי שנתניהו ניהל לפני 11 שנה עם אסד, דרך רונלד לאודר. שלושתם חוזרים על אותה גרסה – נתניהו לא הסכים לנסיגה מלאה מרמת הגולן. לכן, המו"מ התפוצץ. הסיפור של בן ישי כולל עוד פרטים חדשים ומעניינים על המו"מ ההוא, אולי מכיוון שהוא נסמך גם על גרסתו של ארד, שהיה מהבודדים שהיו מעורבים במו"מ. השורה התחתונה זהה – בניגוד לכל הפרסומים, נתניהו לא הסכים לנסיגה מלאה מהגולן.

כתבתי כבר כמה פעמים על המו"מ ההוא (נתניהו כן ויתר על רמה"ג, ברק כן קיבל רגליים קרות ; נתניהו והגולן). שתי הערות על הגרסאות של גולד-שפירא-ארד.

1. אני ממש מתקשה לקבל את הקביעות של שלושת האישים. גולד, למיטב ידיעתי, בכלל לא היה בלופ בזמן הרלוונטי. הוא כבר היה שגריר ישראל באו"ם. הרבה יותר חשוב – שלושתם לא מתעמתים עם מה שאנשי קלינטון כתבו בספרי הזיכרונות שלהם. דניס רוס ומרטין אינדיק כתבו שלאודר, המתווך של נתניהו (האמת שמעולם לא פורסם זה שלאודר עמד בראש צוות המו"מ הקטן, אבל אמריקני ממוצא יהודי אחר עשה את המו"מ בפועל), גילה לנשיא קלינטון את הטיוטה האמיתית שסוכמה בין אסד לנתניהו. הם גם פרסמו את הטיוטה ובה נאמר מפורשות "ישראל תיסוג לקו שיתבסס על קווי 67". אותה טיוטה נמצאת גם במשרד ראש הממשלה בירושלים ופורסמה בעבר אחרי שאנשי ברק הדליפו אותה לתקשורת במטרה להכשיר את הוויתורים הצפויים של ראש הממשלה דאז ברק. הטיוטה של ההסכם בין נתניהו לאסד שפורסמה גם תואמת את התיאור שנתן המתורגמן של צוות המו"מ לאנשי ברק, כשזה נכנס לתפקידו. בגיליון של הפוריין אפיירס יש גם תגובה של אינדיק (יחד עם ריצ'ארד האס, עוד בכיר לשעבר במחלקת המדינה האמריקנית). בעיניי ואני מקווה שאני לא נעול בקונספציה – התגובה שלו מפריכה די בקלות את גירסתם של גולד ושפירא.

2. אבל זה לא מה שמעניין. מה שמעניין הוא שלארד יש פתאום עניין להביא את גרסתו לציבור. מה שמעניין זה ששפירא וגולד כותבים פתאום מכתב לפוריין אפיירס. גם שפירא וגם גולד לא עובדים היום עם נתניהו. הם גם לא היו מעורבים, למיטב ידיעתי, במו"מ. למה דחוף להם לכתוב מכתב לפוריין אפיירס? יכול להיות שמישהו ביקש מהם לכתוב? הרי הנכונות של נתניהו לסגת מכל רמת הגולן פורסמה לא פעם. ארד, גולד ושפירא מעולם לא נזעקו.

עכשיו, לתיאוריה שלי.

אני חושב שנתניהו רוצה להגיע לפריצת דרך עם סוריה. הוא ינהל את זה בחשאיות מקסימלית ולא יגיד מילה בפומבי (או אפילו יכחיש) בשלב הראשון לפחות. בערוץ הפלשתיני הוא יודע שאי אפשר להשיג הרבה, ויתורים שם הרבה יותר קשים לו.

סוריה, מבחינתו, היא עיסקת חבילה מושלמת. פוליטית, היא תמצב אותו במרכז המפה הפוליטית ועשויה להפוך אותו לחסיד השמאל. יהיו לו, כמובן, קשיים משמעותיים בימין, במפלגתו ובדעת הקהל, אבל מה בונה מנהיגות יותר מהקשיים הללו? זה יהפוך את אובמה לבעל ברית אולטימטיבי שלו וכאמור, את המחיר הוא כבר הראה בעבר שהוא מוכן לשלם. יתרה מזאת, נתניהו כידוע מאוד מוטרד מהאיום האיראני. הסכם עם סוריה אמור לעזור בהקשר הזה.

אם זה מה שנתניהו רוצה, כמו שאני חושב, אז ברור למה דחוף לו להכחיש את ויתורי העבר שלו. הוא רוצה מו"מ חשאי עם הסורים (ויתניע אותו בפגישתו עם אובמה?), אבל רוצה להתחיל אותו בלי שהוא נעול בוויתורי העבר.

מצד שני, יכול להיות שהכל מקרי, שארד תפס שיחה על הדרך עם בן ישי ושגולד ושפירא סתם החליטו להתחנף לביבי. יכול להיות שיש לי תיאוריה ואני מתאים את המציאות אליה. 

2 הערות על התפטרות איתן כבל

5 במאי 2009
 

1. איתן כבל, ושלי יחימוביץ' תמכו במועמדותו של אהוד ברק לראשות מפלגת העבודה ביוני 2007. אופיר פינס התמודד, נפל בסיבוב הראשון ותמך בברק בסיבוב השני של הקרב. אחרי ניצחונו של ברק הוא התגאה, שהוא הביא לו את הדחיפה הקלה, שבגלללה ברק ניצח. שלושתם ידעו בדיוק כבר אז מיהו ברק, לטוב ולרע. מבחינתם, רע מאוד. שום דבר שקורה עכשיו לא בא להם בהפתעה. אז איך זה קרה? מה הביא אנשים אינטליגנטיים ומחושבים לתמוך במישהו שהם ידעו שעשוי להביא לחורבן המפלגה (לשיטתם), עימות קשה איתם ומכה לקריירה הפוליטית שלהם?

בצורה פשטנית, זה היה עימות בין האמת הפנימית של כל אחד מהם, לניתוח הפוליטי הקר. האמת הפנימית אמרה להם לא לתמוך בברק. כאמור, הם הכירו אותו מצוין כבר אז ולא היו להם אשליות לגביו. הניתוח הפוליטי הקר שלהם אמר – עמי איילון לא פחות גרוע, או כמו שאחד מהם הגדיר לי את זה אז "אני מעדיף את החרא שאני מכיר על החרא שאני לא מכיר". נכון, הייתה להם אופציה של לשבת על הגדר ולא לתמוך באיש, אבל באופיים הם רואים את זה כאופציה לא קבילה. איזה מין איש פוליטי יושב על הגדר בהכרעות כאלה? יתרה מזאת, כשאתה יושב על הגדר אתה מסתכן פחות, אבל גם הסיכוי להרוויח קטן. אם ברק ייבחר, לא תקבל כלום והוא יזכור היטב שלא תמכת. ההנחה של שלושתם הייתה שברק ינצח. במקרה כזה, הם הניחו, עדיף שיכיר לנו טובה.

עכשיו לשאלה המעניינת, שחורגת מהדילמות קורעות הלב של השלישייה הזו. יש איזה לקח שאפשר להפיק מהפרשה?  אם נמשיך בקו הפשטני, הקצת הוליוודי, אז קל מאוד להגיע למסקנה – בפעם הבאה לכו עם האמת הפנימית שלכם. עזבו אותכם מניתוחים פוליטיים קרים. בתיאוריה, זה נחמד. במציאות, אם אנשים פוליטיים יילכו כל הזמן עם האמת הפנימית שלהם, הם ייפלטו אחרי יומיים מהפוליטיקה. אם שרי הליכוד היו הולכים בעבר עם האמת הפנימית שלהם לגבי נתניהו, הם לא היו שרים היום. אם בוז'י הרצוג, שתמך בברק, היה הולך עם האמת הפנימית שלו לגבי ברק, הוא לא היה שר היום. אם רוני בר און היה הולך, בשלבים מסוימים של הקריירה שלו, עם האמת הפנימית שלו לגבי אולמרט, הוא לא היה שר אוצר.

אחרי מלחמת לבנון השנייה הייתה לי שיחה עם ציפי לבני. כולם דיברו אז על הרצון של ראש הממשלה אולמרט להיפטר משר הבטחון פרץ. שאלתי את לבני – מה תהיה עמדתה, אם אולמרט יציע לפרץ את תיק החוץ ויציע לה כפיצוי את תיק האוצר. היא אמרה שלא תלך לאוצר. הלקח שאני לוקחת ממה שקרה לעמיר פרץ עם תיק הביטחון, היא אמרה, הוא שלא צריך לקחת תיק שאתה לגמרי לא מבין בו ולא מעוניין בו. אני לא מבינה במשרד האוצר וזה גם פחות מעניין אותי. לימים היא בטח קצת התחרטה על פרץ הכנות הזה. במערכת הבחירות הזכרתי את האמירה הזאת שלה כשעל הפרק הייתה השאלה – מי יידע להתמודד טוב יותר עם המשבר הכלכלי – ביבי או ציפי.

הסיפור הקטן הזה מקפל את נוסחת האיזון שלי. כשהאמת הפנימית ממש צועקת, כשאתה ממש ממש לא מאמין במישהו או במשהו, לך איתה. כל עוד מדובר בחריקות, היסוסים, גימגומים, אפשר ללכת עם החישוב הפוליטי הקר. כשאתה מגיע למצב שאתה לא יכול לשכנע בעד מועמד/עמדה/החלטה, אל תעשה את זה. שלא תרגיש כמו שמרגישים היום שלישיית כבל-יחימוביץ'-פינס.

2. איתן כבל היה פעם עוזרו של שר השיכון, בנימין בן אליעזר. הוא גם היה חבר קרוב של שלום שמחון. היום, שמחון ופואד הם שני המנועים העיקריים מאחורי הדחתו של כבל מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה. הרקע – כשאהוד ברק הביא את השריונים של השניים הללו ברשימת העבודה לבחירות 2009, כבל עשה בעיות. ברק רצה ששמחון יקבל את המקום העשירי (שמחון לא מוכן להתמודד ברשימה הארצית. הוא מתמודד על המקום של מחוז המושבים. "מתמודד", זו מילה חזקה מדי, כי אין לו שום תחרות. הקפצת המקום של מחוז המושבים היא, לפיכך, שריון עקיף לשמחון). כבל התנגד ושמחון הוצב במקום ה – 12. לא היה חסר הרבה שלא ייכנס לכנסת. שמחון לא שוכח. הוא גם זוכר איך נאלץ לקטוע ביקור בסין באופן מביך (אחרי כמה ימים של טיול ופגישות בראש פמלייה הבריז השר שמחון מהאירוע שלשמו נסע…) כשברק הודיע לו שכבל עושה בעיות. גם לפואד יש זיכרון ארוך. הוא רצה להיות משוריין יותר גבוה, אבל, שוב, כבל בלם את הניסיון. ועכשיו לשאלה – למה כבל עשה צרות לחבריו- עמיתיו הפוליטיים? שאלה קשה. פואד ושמחון יגידו לכם, מן הסתם, כי הסיבה נעוצה בתחרות פוליטית. כבל משוריין במקום השביעי ולא רצה להעניק מקדמה גדולה מדי לשניים מיריביו הפוליטיים. יכול להיות שגם בהסבר הזה יש משהו, אבל אני נוטה הרבה יותר להאמין שכבל הבין שציבורית זה ייראה זוועה. מפלגת העבודה מתמוטטת בסקרים ומקורבי ברק, במקום להתעסק בבחירות הקרובות, רצים מהר לקבל שיריונים. הוא גם הבין שהוא היחיד שיכול איכשהו לבלום את זה. בסופו של דבר, כבל גם אכל את הדגים הבאושים – הוא זה שבמו ידיו העביר את השיריונים בהצבעה גלויה ומגוחכת (אף אחד לא ממש ספר את הידיים) של ועידת מפלגת העבודה – וגם גורש מהעיר. גם הסתכסך עם שמחון ופואד וגם השיריונים עברו.

בעיניי, כבל נפל קורבן לאופיו. הוא אוהב לקבל החלטות, לעמוד במרכז העניינים, להיות חשוב. כולנו אוהבים, אבל זה היה בדיוק סוג המקרים בהם פוליטיקאי צריך להיות חכם מספיק כדי להבין שדווקא עליו לצמצם את תפקידו. במקום לסגור הכל בפשרה מפאיניקית בינו לבין ברק הוא היה צריך להגיד לברק – אתה רוצה לשריין אותם במקומות גבוהים? אין בעיה. אתה היו"ר, אני רק המזכ"ל. תביא את זה להחלטת הועידה, אבל אנחנו חייבים להצביע באופן חשאי כמו על כל נושא פרסונלי. זו החוקה. אלו כללי המשחק. במקרה כזה, כבל היה יוצא נקי ויש סיכוי שזה גם לא היה עובר.

למה אנחנו עוברים?

21 באפריל 2009
 

למה אנחנו עוברים?

כשהרעיון הועלה לראשונה, לפני למעלה מחצי שנה, מאוד לא אהבתי אותו. גם עפר שלח ועדי גרתי (העורכת) היו רחוקים מלהתלהב. כולנו הרגשנו ש"שישי" עובדת, שעלינו על משהו, שהתוכנית זורמת,צוברת לעצמה קהל והישגים וש"אם זה לא מקולקל, למה לתקן את זה?".

הופעל עלינו מכבש לחצים, אבל לא השתכנענו, עד שלא נפגשנו עם מנכ"ל הערוץ, יוסי ורשבסקי ושמענו אותו מסביר בלהט למה אנחנו צריכים לעבור.

כשאתה עובד בעסקי העיתונות הטלוויזיונית, אתה כל הזמן מפתח לך עיניים קטנות בגב.מקנן בך שד קטן וקונספירטיבי. זה לא הזמן להסביר למה זה קורה, אבל זה קורה. כשרוצים להעביר אותך למשבצת שידור אחרת, העיניים בגב מתחילות לשדר "סכנה, סכנה". לא צריך לקבלמידע חדש. די בעצם הכוונה, כדי שכל הרגשות הפרנואידיים שלך יתעוררו. אולי זו דרך מתוחכמת להוריד אותנו? אולי ככה יהרגו אותנו בעדינות? יסרסו אותנו? אולי מישהו התערב? מי יודע?

אבל אז ורשבסקי אמר משהו כמו: אני לא רוצה להיות מנכ"ל רק של שעשועונים וריאליטי. אני רוצה מיומי הראשון פה גם תוכנית תחקירים רצינית.

עכשיו, הפסקה קלה. תורידו בבקשה את המילה "תחקירים". שאף אחד לא יצפה מאיתנו לתוכנית תחקירים. זה גדול עלינו וגדול, מסתבר, בינתיים עלהטלוויזיה הישראלית, על כל שלוחותיה וערוציה. גם "עובדה", שאני מאוד מעריך, היא לא תוכנית תחקירים. היא תוכנית מגזין טובה, שמצליחה מפעם לפעם להרים תחקיר ראוי. ברוב תוכניות "עובדה" אין תחקירים. תחקיררציני וחשוב זה מוצר, שאתה מצליח לייצר פעם בכמה חודשים. אין לנו יומרה להגיע לתחקיר בכל תוכנית. הלוואי ונגיע לתחקיר בחודש.

אבל כשורשבסקי אמר תחקירים, אנחנו שמענו "תוכנית נושכת, ביקורתית, הישגית, עם כתבות חשובות ומשמעותיות". למילים הוא צירף גם שידרוג תקציבי, עוד כתב, פחות זמן תוכנית (שעה במקום שעה וחצי, מה שאומר שלוש כתבות לתוכנית במקום ארבע. נשמע לכם ניואנס, עבורנו זה שינוי גדול), עוד תחקירנים, עוד ימי צילום ועריכה ואפילו קצת כסף לביזבוזים (אין ביזבוזים בערוץ 10…מדובר בנסיעות מהודקות לחו"ל לצילום כתבות).

אה, כן וגם לא עובדים בימי שישי ויש "רק" 40 תוכניות בשנה ולא 52 (כשאתה מהדורת חדשות אסור לך לנוח ואם אתה משדר איזה לקט, אז מבקרי הטלוויזיה בעיתונים יורדים עליך שאיך העזת. הם יורדים עליך, אגב, רק ביום ראשון כי בשבת הם נחים).

ורשבסקי הסביר שמיומו הראשון בערוץ הוא רצה תוכנית כזאת. הוא נפגש עם מפיקים, בחן פורמטים ובסוף נפל לו, לדבריו, האסימון. יש לי תוכנית כזאת תחת היד. בוא נשפץ אותה, נשדרג,נשנה והיא תהיה לתוכנית הזאת.

הסכמנו. בשישי האחרון כבר לא היינו באוויר ובאמצע מאי אנחנו אמורים לחזור עם תוכנית חדשה. טובה יותר, אנחנו מקווים. היא תשמור על הבסיס של "שישי" ותנסה לשפר (אלוהים יודע איך).

האם עשינו את הצעד הנכון? באמת שאין לי מושג. כבר למדתי מזמן, שבקרב כל אחד מאיתנו, חבוי מומחה פרוגרמינג קטן. רובנומשוכנעים, שאם רק ייתנו לנו, אנחנו יכולים לארגן את לוח השידורים מצוין ושיש לנו הבנה אינטואיטיביתבהרגלי צפייה. כשעלינו לאוויר אמרו לנו "אתם לא מתאימים ליום שישי. זו צפייה משפחתית. מה לכם, קוטרים מקצועיים ולמשבצת הזאת?". אני חשבתי אז שמי שאמר, צדק.היום, אני כבר מספיק זמן בטלוויזיה כדי לדעת שאני לא יודע. אני מקווה שהתוכנית החדשה תצליח לנוואם לא, נכתוב קצת יותר בבלוג.

עזרו לנו ילדים למצוא את פואד

23 במרץ 2009
 

עופר עיני אומר שהוא אופטימי באשר לסיכויים להשיג הסכם קואליציוני עם הליכוד. באמת? וואו. איזו כותרת. הרי שלום שמחון, עמיתו, דווקא אמר שבכלל לא בטוח שיהיה הסכם קואליציוני. אני כבר נכנסתי למתח. האם הם יספיקו? אחרי הכל, יו"ר המפלגה קצב להם 24 שעות לסיים את ההסכם. 24 שעות. לליכוד לקח להשלים הסכם עם ש"ס, האחות התאומה, ארבעה וחצי שבועות וזה אחרי שרוב הסיכומים הושגו כבר לפני חצי שנה. עם היריבה ההיסטורית, העבודה, מסתבר זה ייקח 24 שעות. מדהים מה אפשר להשיג כשמתאמצים.

עכשיו ברצינות – האנשים האלה שמחון, עיני, ברק, פואד, בוז'י, אורית נוקד, הם באמת בטוחים שאנחנו מטומטמים? הם באמת חושבים שנבלע הכל? כל שקר, כל ספין? חברים, לפחות תתאמצו קצת.

בוז'י, למשל, עושה לפחות מאמץ. הוא מתלבט. מתלבט. קורה לכל מנהיג, אפילו בסדר הגודל של בוז'י. הוא מסביר שהוא מחכה לתשובות מברק. איזה תשובות, השר הרצוג? תגיד, אולי נוכל לעזור לך? האם הוא נותן לך את התיק הבכיר?

שלום שמחון מכר לי ולכולנו כזו ערימה של שטויות בשבועות האחרונים, שאני מתקשה לזכור לכך תקדים. הוא טען שאין מו"מ ואין הצעה מנתניהו והוא לא יודע על כלום ובכלל, הוא חושב שנכון לעכשיו צריך ללכת לאופוזיציה. היום הוא אומר, שבתור מי שהיה קרוב למגעים הלא פורמליים עם הליכוד, הוא יודע שעוד אין הסכם. פתאום הוא היה קרוב למגעים הלא פורמליים. פתאום הוא כן יודע מה היה. לשמחון יש הרבה כעסים על התקשורת. היא לא מעריכה אותו, לדעתו, כערכו. האמת, צודק. מהיכרותי איתו הוא באמת ראוי להרבה יותר קרדיט ממה שנותנים לו, אבל כשהוא משתין על כולנו ככה, כמו שהוא עושה עכשיו מהמקפצה, נדמה לי שכדאי לו שיפסיק להתלונן.

עופר עיני נשאל לאחרונה שוב ושוב אם הוא רוצה להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. הוא עונה בחדות שאין לו שום כוונה כזו. אל תאמינו לו. תלמדו מהניסיון שלי. אני כבר האמנתי לו פעם, כשאמר שהוא נחוש להוציא את הפוליטיקה מההסתדרות. למעשה, זה היה הקמפיין שלו במירוץ לראשות ההסתדרות. קמפיין-נגד למה שעשה עמיר פרץ להסתדרות. בינתיים, עיני העלה את ההסתדרות לרמת מעורבות פוליטית שפרץ לא חלם עליה.

אחר כך האמנתי לו, כשאמר לי שהוא לא תומך בברק לראשות מפלגת העבודה. תמים שכמותי. תלמדו מהניסיון שלי – לאיש אין שום בעיה להגיד משהו אחד ולעשות משהו אחר.

על ברק באמת מיותר לדבר. מספיק לראות איך אף אחד לא מתייחס אפילו להבטחתו להישאר במפלגה במקרה של הפסד שלו בהצבעה. רמת האמינות שלו הגיעה לשפל כזה, שהנתון הזה אפילו לא נספר כשבאים לנתח את האופציה של פרישה שלו ממפלגת העבודה.

אה, יש גם פואד. עזרו לנו ילדים למצוא את פואד. האיש הרזה והאלגנטי הזה פתאום נעלם. פוף. התפוגג. האיש שהתרוצץ מאולפן לאולפן, שכשאני פוגש אותו במסדרון ערוץ 10 אני לא יודע אם הוא בדרך ללונדון קירשנבאום או סיים רפי רשף. לפעמים נראה לי שגם הוא לא יודע. האיש שהודיע לנו שהעבודה באופוזיציה ואין סרט אחר. פתאום, הוא שותק. הרל"שית שלו, איילת, עושה מאות טלפונים. גם פואד. חייבים להיות בממשלה. אי אפשר לנהל את הלשכה של פואד מתקציב חבר כנסת.

על אורית נוקד חבל לי לייגע אתכם. די באמירה, שלראשונה בקריירה שלה היא הולכת בסוגייה מרכזית בניגוד לעמדת התק"ם, בניגוד לעמדת המחוז ששם אותה בכנסת. הרי אין שום סיכוי שנוקד הייתה נבחרת בזכות הישגיה. היא נבחרה בזכות המחוז ותמיד צייתה לו. אני מעולם לא הייתי חסיד גדול של הצייתנות הזו, אבל היא הרגישה מחויבת למי ששם אותה בכיסא. לגיטימי. עד שהתברר, שיש מי שמציע כיסא גדול יותר. סגן שר. מה אתם יודעים. ביום חמישי שמעתי את נוקד ברדיו. היא הסבירה שהיא מתלבטת. כולם פתאום מתלבטים ואצל כולם, תקשיבו לזה, הבטן אומרת להישאר באופוזיציה, הראש קואליציה. עוד פעם למי שלא הבין. נוקד ובוז'י וחבריהם מתים ללכת לאופוזיציה. מתים כבר לעזוב את לשכות השרים, המכוניות, העוזרים, להיות חופשיים, אבל הראש כופה עליהם להישאר עוד קצת בשלטון. איךישראל תוכל להסתדר בלי נוקד כסגנית השר לפיתוח הנגב והגליל או משהו כזה?

אגב, בינתיים גם נוקד נעלמה.שותקת.אולי פואד בלע אותה.

אם הייתי ציר בוועידת מפלגת העבודה, הייתי שם מחר פתק לבן בקלפי (יש?). טובת המדינה, לדעתי,שהעבודה תהיה בממשלה, אבל אני פשוט לא יכול לתמוך בפוליטיקה כזו של שקרים, רמאויות וזלזול באינטליגנציה של כולנו.

אחת החולשות שלי, כמי שמסקר את המערכת הפוליטית, זה שאני לא מצליח להתאושש משקרים. באמת. אני לא עושה עליכם ספין ומזייף חולשה שהיא חוזק. אני באמת חושב שבין כל חטאי הפוליטיקאים, השקר לא ראוי למעמד בכורה, אבל אולי בגלל הפגיעה באגו, אולי בגלל דברים שאני לא מבין אותם על עצמי, אני לא מסוגל לסלוח לשקרנים ויש יותר מדי כאלו בין התומכים בכניסת העבודה לממשלה.