ארכיון: רביב דרוקר

ארקדי – הבלוף התקשורתי

10 באוקטובר 2007
 

ההפתעה הכי קטנה של הבחירות המקומיות היא כישלונו המהדהד של ארקדי גיידמק. 7,000 ומשהו קולות בבחירות לראשות עירית ירושלים. פחות מ – 4%. קולות בודדים במזרח ירושלים. מפלגת "צדק חברתי" טוענת שהיא השיגה רשות אחת בארץ. וואו.

האמת, היה צריך להיות טיפש גמור כדי להאמין שארקדי יהיה פקטור בירושלים. בן אדם שלא נואם בעברית, אימפולסיבי, זגזגן, בעל קשר רופף לארץ. למה, לעזאזל, שמישהו יבחר בו? רק כי יש לו כסף? ובכל זאת, מי שצרך תקשורת ישראלית היה יכול לחשוב שארקדי עומד להשתלט על 100 רשויות מקומיות, כפי שפורסם בפתיחת מהדורה אחת, שהוא מועמד רציני בירושלים, כפי שפורסם בדיווח אחר ושערביי מזרח ירושלים עומדים לשבור מסורת ארוכת שנים ולצאת מהבית כדי להצביע עבור ארקדי.

אני מכיר היטב את יועץ התקשורת הפעלתן והסופר ערמומי של גיידמק, יוסי מילשטיין. הוא עבד כאן בערוץ 10 כתחקירן.

הוא יודע ליצור פיתוי תקשורתי ויש לו לקוח רייטינגי. אני מבין מצוין את הפיתוי, כשמילשטיין, או מישהו אחר מאנשי גיידמק, משווק הצעה כמו – "ארקדי יוצא לסיור במזרח ירושלים. בוא איתנו", או "אני אתן לכם את רשימת היישובים שאנחנו עומדים לכבוש". העיתונאים שעשו את זה, הם עיתונאים טובים וראויים. הם בוודאי חשים, שהם לא יכלו לפעול אחרת. אני חולק על הגישה הזאת. זה תפקידו של עיתונאי. אתה חושב שזה לא מעשי? אל תלך על זה. שמעתי הרבה מהקשקושים של אנשי גיידמק. אמרתי להם כל הזמן – אין לכם שום סיכוי. לא תכבשו את עיריית ירושלים. לא יהיו לכם ראשי ערים בכל הארץ ולא תכבשו את הממשלה. ממש לא הייתי יוצא דופן. רוב האנשים בבנז'ה הפוליטית חשבו כמוני. אני מודה שמאוד שמחתי על כישלונו של האיש. לא רק כי צדקתי. גם. וגם כי אני חושב, שתפקידנו הוא לא רק לעמוד ולדווח. תפקידנו הוא להעריך כמה זה מעשי. הפתרון הקונבציונלי לדילמה הוא – לעשות את האייטם הסקסי על ארקדי ולהכניס את הערכתנו המושכלת לתוך האייטם. בעיניי, במקרה הזה זו טעות. די בכך שנתנו לו את הבימה, כדי שהוא יקבל את מה שהוא רצה וזה עוד לא כל כך נורא. מה שנורא זה שהאייטמים האלה נותנים שירות רע לצרכנינו. נתנו תחושה שהוא מועמד רציני ושהוא פקטור משמעותי בבחירות. הוא אף פעם לא היה, לא זה ולא זה. לעתים, פשוט צריך לא לדווח. אם זה לגמרי לא מעשי, אין טעם לדווח. בדיוק כשם שלא נדווח על כל מפלגה קיקיונית, שתרוץ בבחירות הקרובות ותתיימר להביא עשרה מנדטים.

פרידה מיוסי ביילין

10 באוקטובר 2007
 

בטח אתם שומעים כל הזמן מחמאות על יוסי ביילין הפורש. גם מכיוון ימין. המחמאות מגיעות לו. ביילין, ללא קשר לדעותיו, ידע להיות פוליטיקאי מאוד אפקטיבי, שהשפיע על המציאות כאן, הרבה יותר מפוליטיקאים\ שהחזיקו בעמדות הרבה יותר בכירות ממנו. איך הוא עשה את זה?

ענייניות

תנו לי לתאר לכם פגישה אופיינית עם ביילין. אתה נכנס. קול המוסיקה דולק, הוא יושב, מקשיב. לרגל הפגישה הוא מנמיך קצת. לא מכבה. המוסיקה לאט לאט מוציאה אותך מדעתך. לפחות אותי. מה תגיד לו? כבה את החרא הזה? אין מצב. הוא מתחיל לשאול אותך לא מעט שאלות ולא כדי לצאת ידי חובה. הוא מקשיב לתשובה ולא פעם מתווכח איתה, או מקבל. לפעמים, אתה שואל אותו שאלה והוא שותק. חושב. זה יוצר קצת תחושה לא נוחה בהתחלה, אבל בסוף, הוא אף פעם לא יענה לך בסיסמא ריקה. רמת המידע, שהוא מחזיק אצלו היא מדהימה. לא משנה מה עמדתו במערכת. שר, חבר כנסת או סתם חוצן. רשת הקשרים שלו, הגלובליות, הופכת את הקשר איתו, לכדאי עבור כל עיתונאי.

אבל זה הרבה יותר מזה. ביילין הצליח לשכנע מערכת פוליטית שלמה, שכשהוא נוקט עמדה, זו עמדה עניינית ולא עמדה שמבוססת על אינטרס אישי. אם הוא תוקף רעיון של רמון, חברו, כמו שהוא עשה כמה פעמים בשנים האחרונות, אתה יודע, שרמון יודע, שהוא לא עושה את מטינת רמון, אלא מטינת הרעיון. הוא הצליח לשכנע, כי הוא באמת כזה. יש לו, כמובן, שנאות ואהבות אישיות, אבל הוא עובד מאוד קשה כדי לנטרל אותן ולנפק עמדה הגיונית. זה מאוד נדיר, אצל פוליטיקאים ובני אדם בכלל. לביילין יש את זה. בגלל זה לא הייתה לו בעיה עם החיבור עם איווט ליברמן, חיבור שבדיעבד פגע בו פוליטית לפני הבחירות האחרונות.

ביום שישי נחום ברנע כתב ב"ידיעות" כמה מילים מכוערות על ביילין. אני מסכים, שעבור ביילין, כמעט כל אמצעי מקדש את המטרה הקדושה של השגת השלום. לא אכפת לו על איזה סוס לרכב בדרך אליו. שרון? שיהיה שרון. אולמרט? אחלה. נתניהו? גם טוב. הוא מסוגל לתקשר עם כל אחד ולשתף פעולה, כמעט עם כל אחד. לא תהיה שם חמימות גדולה בקשר, אבל תהיה ענייניות.

במעט שברנע כתב על ביילין הוא טרח להדגיש, שביילין עומד בראש קרן שנתמכת על ידי מדינות זרות. כשכותבים את זה ככה, זה מרגיש כמעט כמו איזה ארגון ריגול אנטי ישראלי. ביילין אכן עומד בראש ECF, הקרן לשיתוף פעולה כלכלי. זהו ארגון שקט, שמשפיע מאוד על החיים כאן. לדעת רבים, הוא משפיע מאוד לטובה. הארגון, בין השאר,קולט לתוכו בוגרי מערכת הבטחון, ששייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית (שאול אריאלי, דב (פופי) צדקה ועוד) ומשתמש במאגר הידע והקשרים העצום שלהם כדי לנפק רעיונות מעשיים, שיקדמו את האידיאולוגיה שלהם. התהפוכות בתוואי גדר ההפרדה הן תוצאה ישירה של פעולת הארגון. אכן, הקרן נתמכת על ידי האיחוד האירופי. אפשרלמתוח על זה ביקורת, אבל גם ברנע יודע שביילין ראוי להערות אחרות לגמרי על פועלו, מאשר הסמטה הצדדית הזאת.

יכול להיות שההערות של ברנע קשורות למה שקרה בסתיו 2003. ביילין השיק אז את יוזמת ז'נבה. אנשי היוזמההזמינו את נחום ברנע, כדי לחלוק איתו באופןמפורט את היוזמה, בהתאם למעמדו.לפי מה שהם סיפרו לי, הם גם הראו לו אתהמסמך (הסודי באותה תקופה), אבל סרבו לתת לו. ברנע כתב טורמשמעותי על היוזמה ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", אבל השתגע, לדבריהם, מכעס כשגילה שבן כספית, בעיתון המתחרה, פרסם את המסמך עצמו. מאז, ברנע קורע את ביילין ואת יוזמת ז'נבה. אפילו בטור האחרון שלו, חמש שנים אחרי האירוע ההוא, הוא עדיין טוען שיוזמת ז'נבה היא יוזמה לא חשובה. בזמן אמת, אחרי שכספית פרסם את המסמך, הטיל "ידיעות אחרונות" בצעד סופר כוחני, חרם על יוזמת ז'נבה. כמעט שום מילה על היוזמה, לא התפרסמה בעיתון, למרות שבאותה תקופה היא סוקרה באינטנסיביות בכלי תקשורת אחרים. ביילין וזה הדבר המדהים, מעולם לא השתלח בפומבי ב"ידיעות" או בברנע. לפחות, לא למיטב ידיעתי. ענייני, כבר אמרתי? לפעמים, אפילו יותר מדי ענייני. הוא כן הלך לפגישות עם ראשי "ידיעות", אבל מסתבר שלא הצליח לפייס את ברנע.

אינטליגנציה רגשית

בדרך כלל, ביילין נראה כמו האדם האחרון, שאפשר להאשים אותו באינטליגנציה רגשית. זה מכיוון שאנחנו מזהים, בטעות, שפת גוףביישנית ודיבור רציונלי עם אוטיסטיות רגשית (מישהו אמר ברק?). בשיחותיי איתו, הופתעתי שוב ושוב לגלות כמה הרושם הזה מטעה. ביילין מבין טוב מאוד רגשות ויודע לקלוט אנשים נהדר. למעשה, היו שני מקרים שהתכווחתי איתו לגבי מנהיגים פוטנציאליים. בשניהם, אני, שחושב את עצמי למי שיודע לאבחן נכון בני אדם, די התלהבתי והוא היה מאוד ביקורתי. בשני המקרים (לצערי, בלי אישורו, אני לא יכול לפרסם את השמות), הוא צדק ובענק.

צוות

בשנים הבאמת אפקטיביות שלו, ביילין יישם את השיעור הכי חשוב, לדעתי, לפוליטיקאים שרוצים להצליח: צוות מעולה מסביבך. אולי הוא לקח את זה מפרס, שגם הצטיין בזה. לא משנה. ביילין, בשנותיו הטובות, היה מוקף באנשים כמו דניאל לוי, עמיר אברמוביץ, שלמה גור. כל אחד מהם בעל יכולות מרשימות, ששימשו כמכפילי כוח של ביילין. כשהוא היה יו"ר מרצ, נהגו להאשים אותו חברי סיעתו, שהוא לא מתייעץ. הם צדקו. הוא לא התייעץ איתם, אבל זה היה החריג. ביילין הוא מתייעץ סדרתי, אחד שיודע לשתף קבוצה רחבה של אנשים במהלכיו ויודע לרתום אותם. יוזמת ז'נבה הייתה דוגמא מעולה. אם ביילין היה סוגר הסכם עם עבד ראבו, כלב לא היה משתין על העניין הזה. לביילין היה את השכל והחוכמה לרתום עשרות אנשים לעניין, משני הצדדים, לחלוק בקרדיט ולהפוך את זה לסיפור הצלחה, שהשפיע מאוד ועדיין משפיע על השיח בארץ.

לבסוף, יש את העניין הזה של ניהול אגו. כשאתה נכנס לפגישה עם סילבן שלום, לפחות 75% מהמשפטים שלומתחילים במשפטים כמו "אני עשיתי, אני אמרתי, לא האמינו לי, עכשיו רואים שצדקתי" וכו'. עם נתניהו זו חוויה די דומה. כל הזמן הוא מנסה להוכיח לך שהוא צדק, שסתם שפכו את דמו, שהוא כבר אמר את זה בעבר וכאלה. ביילין, איכשהו, הצליח להתמודד עם האגו שלו ככה שהוא לא דחף לך אותו לפנים כל הזמן וזו עוד תכונה שהפכה אותו לכל כך אפקטיבי.

יוסי ביילין עזב בזמן את המערכת הפוליטית. הסיכוי שלו להשפיע עליה מתוכה הפך להיות נמוך. מי ששמח על עזיבתו, שיירגע. הוא ישפיע לא פחות מבחוץ.

הפרטת התחקיר – יומן המשימות של מופז

10 באוקטובר 2007
 

אתמול בערב פרסמנו במהדורת חדשות 10מסמך יוצא דופן. אנשי מופז הכינו לו מסמך מפורט וארוך עם טלפונים שהוא התבקש לעשות במהלך הפריימריס נגד ציפי לבני. בכל עיר נכתב מיהו הפוקד המרכזי של מופז ומיהם פוקדי המשנה. נכתב למופז גם מה כדאי להגיד לאותם אנשים ומיהם בכלל.

המסמך חשף גם את הדרך בה מנסים להכניס קצת אינטימיות לפוליטיקה. מופז, כמובן, רחוק מלהמציא את זה, אבל תמיד נעים לראות חומר גולמי שמיועד לפוליטיקאי. תגיד לה שהאוכל היה מצוין. תגיד לו שאתה זוכר אותו. תגיד לו שאתה "מטפל" בבקשתו וכאלה.

יותר חשוב, המסמך חשף, לדעתי, את ההוכחה האולטימטיבית ממה בנוי המערך הפוליטי של מופז בפריימריז. שידרנו, כמובן, את החיבור שלו לועדים שכפופים למשרד התחבורה, לרשויות מקומיות שסמוכות על שולחן המשרד ולאנשים, שאין להם קשר ל"קדימה". אבל זה דבר אחד להגיד את זה על סמך השתתפות בכנס או ידיעה על תמיכה כללית וזה דבר אחר לראות את זה במסמך של מטה מופז, מחולק לפי מקומות והיררכיות.

לשכת מופז הגיבה בתגובה הצפויה שמופז לא ראה את המסמך. זו איזה יוזמה מקומית וקטנה של אנשיו (רק שימו לב למאמץ, שהשקיעו אנשיו ביוזמה פרטית) ויועצו הבכיר פסל אותה. לדעתי, קשקוש בלבוש. ראשית, אנשים שהתקשרנו אליהם מתוךהרשימה אישרו שמופז התקשר וחלקם אף אישרו שאמר להם מה שהמסמך המליץ לו להגיד. שנית, יש סיכוי שאוכיח בקרוב שמופז ראה מצוין את המסמך הזה, אבל עד שההוכחה לא תגיע, אני אתאזר בסבלנות.

למה אני מטריד אתכם בבלוג? כי אני רוצה להשתמש בבלוג לצורך קבלת מידע. זה קרה לי ככתב לא פעם. קיבלתי חומר נפלא, במקרה הזה עמודים על עמודים של פוקדים ופוקדי משנה. רבים מהם מקפלים מאחוריהם סיפורים פוליטיים מעניינים. למה הם תומכים במופז? מה האינטרס שלהם? למי הם קשורים? מה חשבו יריבי מופז על השייכות הארגונית שלהם? רק שהיכולת שלי, בסד הזמןשבו אני עובד, מוגבלת. אני יכול להגיע רק לכמות מסוימת של סיפורים. לכן, אני מעלה כאן את המסמך המלא וקורא לכם להעשיר את ידיעותיי וידיעותינו לגבי המערך הפוליטי שהפעיל שאול מופז כדי לקבל הזדמנות של פעם בחיים להיות ראש ממשלת ישראל.

מסמך מופז (לחצו על הלינקים והקליקו פעם נוספת על התמונות להגדלה):1,2,3,4,5,6

ראיון עם יגאל עמיר

10 באוקטובר 2007
 

לפני כשלושה שבועות עדי גרתי, עורכת "שישי", התקשרה. "לשלי (טפיירו, עיתונאית ב"שישי") יש שיחות מוקלטות עם יגאל עמיר". כמעט נפלתי מהכיסא. שאלו אותי, לפעמים, אם הייתי מראיין את יגאל עמיר ותמיד אמרתי כן. בטח. תמיד זה נשאר היפותטי כזה. הייתי סופג את מבט הגועל, ממי שלא היה בסביבה וככה זה היה נגמר. כנראה, שלא הייתי ממש אמיץ כי עובדה שאף פעם לא ניסיתי לקדם ראיון כזה. טפיירו כפתה עליי ועלינו התמודדות אמיתית עם השאלה. אמרתי לגרתי אינסטינקטיבית – צריך לשדר, אבל בוא נכנס דיון. עפר שלח חשב אותו הדבר.

החלטנו לעשות כמה דברים. קודם כל, עבודת מחקר משמעותית על כל מה שפורסם כבר בשמו של יגאל עמיר, או עליו. אילנה דיין ראיינה אותו בראיון אינטרקום קצר ומוזר בכלא. מיכאל קרפין הקליט איתו שיחת טלפון ופרסם אותה בספרו. הרוצח גם נתן עדויות מפורטות במשפטו, בחקירתו אחרי הרצח ולתחקירני ועדת שמגר. העיתונאי יגאל סרנה, בספרו, פרסם פרטים נוספים בעניין. במקביל, גיבשנו יחד עם טפיירו שאלות עבור עמיר, עוד ועוד שאלות, עוד ועוד שיחות. החומר שהצטבר נראה לנו מאוד מעניין, חשוב וראוי לשידור. בסה"כ, ניהלה טפיירו איתו כ – 10 שיחות במשך כ – 5 שעות. חלקן הוקלטו ותומללו. איכשהו, נפוץ בתקשורת דיווח, שהשיחה של טפיירו איתה נוהלה אחרי שהיא הלכה לאישתו של עמיר, לריסה, וניהלה שיחת ועידה עם הרוצח. קשקוש מקושקש. עמיר התקשר שוב ושוב ישירות לטפיירו והם ניהלו שיחות ארוכות, חלקן לידינו.

בעצה אחת עם מנכ"ל "חדשות 10", ראודור בנזימן, החלטנו שצריך לשתף בהחלטה כזאת את בכירי הערוץ. היה לנו ברור, שזה ראיון שצובע את הערוץ כולו, שרבים בציבור ירצו להחרים אותנו, את הערוץ, את התוכנית, שזה משהו שנדבק אליך לזמן רב. ביום שלישי התכנס הדיון. באופן מפתיע, מבחינתי, רוב משמעותי של הנוכחים בחדר היו בעד השידור. כולם דיברו על הבחילה, אבל על הצורך לשמוע, להתעמת, לקבל מהרוצח בקולו את גרסתו לשאלות כמו: מי השפיע עליו, מתי תכנן, איך, מי ידע, מי אישר.

הוחלט לשדר, תוך קביעת גבולות גזרה. לא מאנישים את הרוצח, לא מספרים על חייו הקשים בכלא וגם לא משמיעים את דעותיו על נושאים אחרים, שאינם הרצח. הוחלט גם להביא מרואיינים נוספים, שיידעו לשים את דבריו של עמיר בהקשר הנכון. הבימאי ישראל רוזנר ועורכת הוידאו, טלי קורין, הצליחו לבנות כתבה מרתקת של כמעט 18 דקות.

ביום חמישי שידרנו בתחילת המהדורה קטע קצר מהכתבה. בכוונה לא עשינו שום פרומואים. לא העברנו מבעוד מועד את הסיפור לעיתונים. התעקשנו לא לעשות קידום ושיווק של העניין הזה. מבחינתי, זה היה באמת משהו שרציתי כבר לעבור. אני חושב, שזה ראיון שחשוב לשדר וחשוב לשמוע, אבל רחוק מלהיות כיף. הייתי מעדיף בהרבה, שמישהו אחר ישדר ואני אתמוך בו מהטריבונה. כמה דקות אחרינו עלו ערוץ 2 עם אותו סיפור.העובדה שהםענו לנו, בבהילות, עם שידור משלהם, דווקא קצת שימחה אותי. לא הכול ישכב על הכתפיים שלנו. יהיה עם מי לחלוק את הנטל.

ביום שישי בבוקר זה התהפך. ערוץ 2 החליט לא לשדר. הלחצים על ערוץ 10 הפכו להיות יותר ויותר כבדים. בסופו של דבר הוחלט, נגד דעתנו, לא לשדר. לקיים דיון בדירקטוריון החברה במהלך השבוע ולהחליט.

למה, לדעתי, צריך לשדר ראיון עם יגאל עמיר?

  1.  

    כי בכל שאלה משמעותית, שקשורה לרצח, הוא העד המרכזי. מי השפיע עליו? כמה ההפגנות הגדולות השפיעו? כמה נתניהו השפיע? שרון? אנשי הצבא? רבנים? איך הוא התכונן? ברור לחלוטין שכל היסטוריון שיכתוב פעם על רצח רבין ירצה לגבות את עדותו. לא בטוח שכל מה שהוא אומר, זו האמת, אבל ברור שזה יוסיף לכולנו הרבה ידע על הרצח הפוליטי ששינה את ישראל.

  2.  

    בכל מקום בעולם שבדקנו, משדרים ראיונות עם רוצחים כאלה. בארה"ב שידרו ראיונות עם רוצחיהם של בובי קנדי, מרטין לותר קינג ועוד. באיטליה פרסמו ראיון עם המתנקש באפיפיור. יש עוד דוגמאות. זה לא מצדיק שידור גם אצלנו, אבל מראה על הדרך בה מתמודדים במקומות אחרים עם הדילמה.

  3.  

    כלי התקשורת בישראל משדרים ראיונות עם רוצחים לא פחות גדולים. אנחנו משדרים נאומים (בלי שאלות) של חסן נסראללה בזמן מלחמה. אנחנו נלחמים על ראיון עם מרוואן ברגותי, שנדון לחמישה מאסרי עולם. אנחנו מראיינים את פרנסואה אבוטבול ומנסים להשיג את זאב רוזנשטיין. אנחנו אפילו מפרסמים ראיון עם סמיר קונטאר, שביצע את הפיגוע הנורא במשפחת הרן. רוצחו של ראש הממשלה לא פחות חשוב ומשמעותי מרובם, ברמת השפעתו על חיינו. אגב, מה היינו עושים אם היינו מוצאים היום קלטות של היטלר מדבר? יש סיכוי שהן לא היו מתפרסמות? נניח שבארה"ב היו נמצאות קלטות של רוצחו של ג'ון קנדי אחרי הרצח. הן לא היו מתפרסמות?

לבסוף, אני לגמרי שותף לתחושת החשש מפני תופעת "המדרון החלקלק". "נתנו לו להתחתן, נתנו לו להוליד ילד, עכשיו נותנים לו להתראיין ואחר כך ישחררו אותו". אז זהו, שלא. אין שום חיבור אוטומטי בין הדברים. העובדה שגרסתו תישמע לא אמורה לקדם בסנטימטר את שחרורו. אני חושב שהוא צריך להירקב עד סוף חייו בכלא, אבל דעתי ממש לא משנה, כי יש חוק מיוחד שמונע אפילו את חנינתו.

תשובה ליועץ ראש הממשלה

10 באוקטובר 2007
 

יועץ ראש הממשלה לתקשורת שיגרמכתב קשה נגדי לרשות השנייה.הוא מחה עלדברים חריפים, שאמרתי כנגד ראש הממשלהב"שישי". חשבתי שזו הזדמנות לספר על מערכת היחסים שלי עם אהוד אולמרט וגם להתמודד עם המכתב.

הכרתי את אהוד אולמרט כראש עירית ירושלים ולאחר מכן כשר תמ"ת. הייתה בינינו מערכת יחסים טובה. לא חברים קרובים, אבל פגישה, אחת לכמה חודשים ושיחות אקראי נעימות בכנסת. כמו כולם, סלדתי מיהירותו והערכתי מאוד את ניסיונו, חוכמתו וחריפותו. נפגשתי איתו, גם לפני כתיבת "חרקירי" ולפני כתיבת "בומרנג" (יחד עם עפר שלח). לא אלאה אתכם בפרטים, אבל היחסים היו מספיק נוחים, עד כדי כך שיום אחד הוא פגש אותי במזנון הכנסת ואמר לי "תגיד ששר החוץ, סילבן שלום, הוא קריקטורה. זה לציטוט". שאלתי אותו אם הוא בטוח. הוא אמר שכן והתנצל בפני שלום מאוחר יותר.

היחסים התחילו להתערער בעקבות כתבה שכתבתי עליו במגזין "כותרת" (השם ייקום דמו). תיארתי את מצבו האנוש במרכז הליכוד והערכתי שיכול להיות שאנחנו חוזים בסופו הפוליטי של אהוד אולמרט. העתיד, כמובן, הוכיח שאלו היו שטויות גמורות. אולמרט רתח.הוא ראה בכך חבירה לנתניהו ואלוהים יודע מה עוד. אח"כ באה תקרית, שפוצצה סופית את היחסים. אני תיארתי במהדורת "חדשות 10" את מערך הכוחות סביב אריאל שרון, בכל הנוגע לפרישה מהליכוד והקמת מפלגה חדשה. אמרתי, בין השאר, שאולמרט תומך מאוד ברעיון.

למחרת, אולמרט שיגר לאתר "ליכודניק" הודעה ובה נאמר "רביב דרוקר הוא שקרן ידוע". הוא הכחיש מכל וכל את הדיווח שלי. באותה תקופה, הוא עדיין ניסה לשקם את מעמדו (הבעייתי מאוד) בליכוד. התקשרתיליועץ התקשורת שלו, חגי אליאס. דרשתי התנצלות. הוא סירב, בשם אולמרט. החלטתי לנתק את היחסים. אחת לכמה זמן, גם לי יש קצת כבוד. ממש מעט, אבל יש. במקביל, פינטזתי עלהיום שאתבע את אולמרט על לשון הרע. היה ברור לי, שבעתיד הוא ייקח קרדיט על הפרישה מהליכוד, אם וכאשר זה יקרה. לא הייתי צריך לחכות הרבה. אחרי שעלה לשלטון, אולמרט התראיין כראש ממשלה לעיתונאים אלוף בן ויוסי ורטר ב"הארץ". הם שאלו אותו על נעליו הגדולות של שרון. אולמרט סיפר איך מגיע לו קרדיט על הקמת "קדימה", איך דחק בשרון במשך חודשים ארוכים לפרוש מהליכוד וכו' וכו'. לא תבעתי. אתה לא תובע ראש ממשלה בישראל על לשון הרע.

יתרה מזאת, גלנטי צודק. ביקשתי הרבה פעמים לנסות ליישר את ההדורים עם אולמרט. למתווכים השונים (טל זילברשטיין, דן מרגלית, כשעוד דיברו, אסף שריב, יועץ התקשורת הקודם) סיפרתי את סיפור יחסיי עם אולמרט (הנוגע ללב. תודו…)ואמרתי להם – אם הוא לא היה נבחר לראש ממשלה, לא הייתי מנסה לשקם את היחסים, אבל, כרגע, זו העבודה שלי ואני מוכן לשים את עלבונותיי מאחוריי. מקווה שגם הוא. אולמרט לא הסכים וזו זכותו המלאה, כמובן. אגב, לפני שגלנטי נכנס לתפקידו הוא דיבר איתי. היחסים בינינו אז היו טובים מאוד. אני מכיר אותו עוד ככתב ב"מעריב" ולאחר מכן כדובר משרד המשפטים. ידעתי מה הוא חושב על אולמרט. חלק מהדברים שהוא אמר לי על אולמרט בעבר, היולא פחות קשים ממה שאני אמרתי עליו, אבל לא חשבתי שזה הזמן להזכיר לו את העבר. במקום זאת, סיפרתי גם לו מה מצב היחסים ביני לבין אולמרט. הוא טען -נדמה לי שזה אפילו התפרסם -שהוא הציב לעצמו אתגר בתפקיד החדש: ליישב את ההדורים בין ראש הממשלה לדן מרגלית ובין ראש הממשלה לביני.באתגר הזה הוא לא עמד. מצד שני, אני חושב, שהוא היה יועץ תקשורת טוב לראש הממשלה. דיברתי איתו לא מעט והתרשמתי מאוד מיכולתו לתדרך עיתונאים, גם אם, לעיתים, הפתיל הקצר שלו מכניס אותו לחיכוכים מיותרים.

ברוב טענותיו האחרות, גלנטי לא צודק. רגלידרכה במשרד ראש הממשלה של אולמרט. למעשה,גלנטי בעצמו היה איתי פעמיים בפגישות עם בכירים במשרד (הוא בטח שכח…) ויש לי קשר שוטף עם כמה מהמקורבים הבכירים מאוד של אולמרט. ראיינתי פעם את ראש הממשלה אולמרט ל"שישי" וגם טסתי איתו לחו"ל. ממש לא קשר תכוף, בגלל טינתו אליי, אבל קשר. גם גלנטי יודע שכמה מהידיעות הכי משמעותיות, שנוגעות לאולמרט,פורסמו על ידי. רק לפניכחודשפרסמתי ב"שישי" על כוונתו של אולמרט להתפטר, יומיים לאחר מכן. אגב, לא עשיתי סוד ממצב היחסים שלי עם אולמרט.סיפרתי על כך בראיונות ובשידורים שונים.

כאמור, אין לי גם טענה למר אולמרט על כך שהחרים אותי.כמה מהידיעות הכי קשות נגדו פורסמו על ידי.בראש וראשונה,המסמך המדהים שכתב עוזר בלשכתו וחשף אתהתעשייה שהוא ניהל של עזרה לפעילי ליכוד. הפרסום הוליד חקירת משטרה קשה נגד אולמרט, כפי שכתב במפורש היועץ המשפטי לממשלה, בהודעתו על פתיחת החקירה. פרסמתי גם תחקירים שנוגעים לקשרים של אולמרט עם אורי מסר ועוד. כעיתונאי גם קראתי להתפטרותו אחרי מלחמת לבנון וחשבתי שהחשדות כנגדו היו צריכים להוביל אותו מזמן הביתה.

אחד האתגרים הכי גדולים של עיתונאי זה לסקר בהגינות מישהו, שמצב היחסים שלך איתו מחורבן. להפריד בין האישי למקצועי. זו, בעיניי, תמצית העיתונאות הטובה. אני לא רוצה להעיד על עצמי. ראש הממשלה, מן הסתם, יגחך ויגיד שכל הסיקור שלי היה אישי, אבל גם הוא וגם גלנטי יודעים, שלא פעם החמאתי לאולמרט, תקפתי את יריביו ובמקרה אחד אפילו התאמצתי, יותר מכל אחד אחר, כדי לנסות לפרסם את הצלחתו הגדולה ביותר של אולמרט. אותה הצלחה קשורה לאחת ההחלטות הכי משמעותיותשהוא קיבל בתקופת כהונתו ולצערו הרב, אסורלכתוב עליה. גלנטי יודע, כי הוא היה שם כשגייסתי את הערוץ שלי להילחם לטובת פרסום העניין, בעיתוי מאוד קשה לאולמרט. לא עשיתי את זה בשביל ראש הממשלה, כמובן, אלא כי חשבתי שזה הוגן וראוי לפרסם את זה בכלל ובעיתוי ההוא בפרט.

ועכשיו לדברים שאמרתי.

אכן, השתמשתי במילים מאוד בוטות כנגד ראש ממשלה מכהן. אני לא מתכוון להגן על כל מילה, אבל הבוטות הייתה מכוונת והיא באה, למרות, שבעיקרון, אני חושב שחייבים לנהוג כבוד בראש ממשלה, גם אם חולקים עליו. כל הציטוטים שייחסתי לאולמרט התפרסמו בהרחבה בכלי התקשורת והם לא שנויים במחלוקת. ערוץ 2 פרסם את הדברים החריפים שאמר אולמרט על ציפי לבני. אחרי הפרסום התקשרתי לגלנטי ושאלתי אם אכן הציטוטים נכונים. הוא אמר שהם לא הוציאו הכחשה…

לגבי ברק, אולמרט אמר את הדברים בישיבת ממשלה, כשברור לו, שזה פורום כמעט פומבי. הדברים התפרסמו בהרחבה, לרבות האשמתו של שר הביטחון בחוצפה וחתרנות. לגבי דיכטר, שוב, הדברים נאמרו בישיבת ממשלה וצוטטו בכל כלי תקשורת. גם הם לא שנויים במחלוקת. גלנטי, לצערי, פשוט לא מדייק, בלשון המעטה, כשהוא טוען שהבאתי איזה ציטוטים נדירים שלא היו ולא נבראו. הלאה.

ממשלת אולמרט קיבלה בדמדומי שלטונה, החלטה מרחיקת לכת, בנוגע ליחסים בין הרשות השופטת למחוקקת. זו מהפכה חוקתית אמיתית. מתי יהיה לבימ"ש כוח לפסול חוק של הכנסת? מתי לא יהיה לו? באיזה רוב תוכל הכנסת לגבור על פסיקת בג"צ? אלו דברים שנדונים במדינות נורמליות במשך חודשים ארוכים וטעונים רוב מיוחד בישיבות חגיגיות.אמרתי בהקשר הזה, שממשלת אולמרט היא לא לגיטימית, בסוף דרכה, לקבל החלטה כזאת. מעניין מה היה אומר דובר משרד המשפטים, יעקב גלנטי, על ההחלטה הזאת לו התקבלה בתקופתו.

דיברתי גם על השקרים של אולמרט. בדרך כלל, גם אני נוהג לכבס את מילותיי ולהגיד "לא מדייק", "לא אומר אמת", "זכרונו מכשיל אותו", אבל כשראיתי את ערימת "אי דיוקים" הבוטים שאולמרט מכר ל"ידיעות אחרונות" בראיון הסיכום שלו, כבר לא נשארה לי אבקת כביסה. עמיתיי, עמוס הראל ב"הארץ" ועפר שלח ב"מעריב", כבר הצביעו על כמה מ"אי הדיוקים" האלה, שקשורים למלחמת לבנון. אני יכול להצביע על עוד כמה, אבל אחסוך מכם את זה, בפוסט הבלתי נגמר הזה.

בקיצור, בחרתי בשפה הבוטה, כיחשבתי שאולמרט חצה את כל הגבולות. הניסיוןלסגור הסכם מדיני מרחיק לכת בשלב הזה של כהונתו נראה לי חצוף ובלתי דמוקרטי.בחודשים האחרונים אולמרט תקף בברוטליות חסרת תקדים אתהמשטרה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, שר הביטחון, שרת החוץ, השר לביטחון פנים. איזה עוד סמלי שלטון נשארו לנו? יש מישהו שראוי להישאר אחרי שאולמרט יילך? ראש הממשלה, לדעתי, חצה את כל הקווים האדומים ולכן הרשיתי לעצמי לחצות גם קו אדום.

ולבסוף, על מה בדיוק אני מחסל חשבון עם אולמרט? אין לי שום חשבונות איתו. גלנטי יודע, שמעולם לא באתי אליו בטענה שאולמרט מדבר עם עיתונאים אחרים ולא איתי, או מעביר להם מידע ולא אליי. זו זכותו המלאה של ראש ממשלה ואני מכבד אותה לחלוטין.

דובר ממשלת ישראל, גדי אייזנקוט

10 באוקטובר 2007
 

אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, נתן ראיון מאוד מעניין ל"ידיעות אחרונות". עושה רושם מהראיון שהוא בא עם מסרים מהבית, מסרים ברשות ובסמכות, זה נקרא כמו דרך של מדינת ישראל להודיע מראש מה תהיה מדיניותה החדשה בעימות עתידי עם החיזבאללה. להכשיר את דעת קהל בארץ ובעולם. זהו סוג הראיונות שדובר צה"ל מזכיר אח"כ לכתבים בעיצומה של הלחימה. מה אתם מופתעים? אמרנו מראש שזה מה שנעשה.

אז מה המדיניות החדשה?

א. ישראל תשמיד כפרים שיעיים בדרום לבנון, במידה ויתבצע מהם שיגור של רקטות. במלחמה האחרונה המדיניות הייתה – יורים רק לעבר מקורות הירי, מנסים "לצוד" משגרים, מקסימום יורים לשולי הכפר. עכשיו, אייזנקוט מבטיח לנהוג בכפרים כאילו היו בסיסים צבאיים.

ב. ישראל תפגע במטרות של ממשלת לבנון ולא תעניק להם מעין חסינות, כמו במלחמה האחרונה. הוא לא מפרט איזה מטרות, אבל מהדיונים שהתנהלו במלחמת לבנון השנייה אפשר לשער שמדובר בתחנות כוח, מטרות שלטוניות, תשתית וכו'. זה קרה קצת גם במלחמה האחרונה, אבל תמיד תחת הצדקה כזו או אחרת, שרלוונטית לחיזבאללה.

ג. ישראל לא שוללת מתקפת מנע על החיזבאללה. אייזנקוט מגלה שהאפשרות הזו נמצאת בדיונים.

אין לי ספק שדעת הקהל בישראל מאוד תאהב את המדיניות החדשה, בעיקר על רקע מה שקרה במלחמה האחרונה. סביר להניח, שגם רוב התקשורת תפרגן. מן הסתם לא יהיה קשה לגייס רוב להחלטות כאלה כמעט בכל הרכב של ממשלה.

כמה מחשבות:

1. אני מאוד מעריך את האלוף אייזנקוט. יצא לי להכיר אותו, קצת ישירות ובעיקר דרך אחרים, במהלך תפקידיו השונים ולמדתי שהוא אדם גלוי וכן. דווקא בגלל זה אני שואל את עצמי – איפה התקבלו ההחלטות אלה?

אלו החלטות מאוד משמעותיות באלף ואחד היבטים: האם זה יביא את ההכרעה החדה והמיוחלת על החיזבאללה? האם הקהילה הבינ"ל לא תראה בהפצצת כפרים פשע מלחמה? האם אנחנו מוכנים להרוג אלפי אזרחים שיעיים בבתיהם, גם אם אנחנו בטוחים שהבתים האלה משמשים לשיגור קטיושות?

החלטות מהסוג הזה מצריכות אישור קבינט/ממשלה, המועצה לבטחון לאומי אמורה לסקור אותן, זה לא יכול להיגמר בראיון של אלוף פיקוד צפון בעיתון.

2. ייתכן מאוד שדברי אייזנקוט נועדו רק להרתעה. במקרה כזה, הדברים מקבלים, כמובן, לבוש שונה לחלוטין. אין לי שום בעיה עם דברי רהב, אם הם מיועדים להרתעת הצד השני ונסיכת ביטחון בצד שלנו. יותר מזה, זרימת האינפורמציה שמגיעה אלינו היא מוטה באופן דרמטי. אנחנו שומעים כל הזמן על התעצמות החיזבאללה, אספקת נשק, מספר הרקטות וכו'. אנחנו שומעים פחות על ההתעצמות הישראלית, שהיא לא פחות משמעותית. לכן, טוב מאוד שהרמטכ"ל נותן סוף סוף לאלופים קצת לדבר (אלוף פיקוד המרכז התראיין בסוף השבוע ל"הארץ"). מצד שני, כבר התנסינו יותר מדי בשנים האחרונות באיומים ישראליים דרמטיים שהתפוגגו ביום פקודה.

3. גם גדי אייזנקוט יודע שהסיכוי שישראל תנחית מכת מנע על החיזבאללה הוא נמוך. שוב, אין שום בעיה בלאיים, אבל קשה מאוד לקחת מדינות דמוקרטיות למלחמות מנע. יש לזה, כמובן, תקדימים, אבל צריך בשביל זה הנהגה נחושה, שמנהלת קמפיין מקומי ובינ"ל לטובת מלחמה כזאת. קצת קשה לי לראות את זה קורה פה, לא משנה מי יהיה ראש הממשלה הבא.

למה אני נטפל לזה? כי העובדה שאנחנו לא מזדרזים לבצע מתקפת מנע כזו רק מוכיחה כמה מופרכת הייתה המתקפה על שש שנות השקט "המשקר", שישראל איפשרה בדרום לבנון. אהוד ברק ניסח את זה מצוין לא מזמן ב"לונדון קירשנבאום": ממתי אנחנו יוצאים למלחמה כשאחד מאוייבינו מתעצם? יוצאים למלחמה כשיש איום ברור, חד על אינטרסים מרכזיים של ישראל. לכן, לא הייתה סיבה הגיונית לפתוח במלחמה מול החיזבאללה בשנים 2000-2006 ולדעתי, גם אין סיבה עכשיו.

4. לבסוף, אייזנקוט אומר שני דברים על סוריה. ראשית, שהיא לא תיהנה מחסינות במקרה של עימות מול החיזבאללה. אין לי בעיה עם העמדה. יש לי בעיה עם העובדה שאומר את הדברים אלוף בצה"ל. שנית, אייזנקוט אומר שסוריה נהנית היום מכל העולמות. היא שיפרה את הדימוי הבינ"ל שלה בעקבות השיחות עם ישראל, אבל ממשיכה עם קשריה עם איראן והחיזבאללה. במילים יותר בוטות, אייזנקוט מותח ביקורת על החלטת ממשלת אולמרט לפתוח בשיחות עם הסורים בלי לקבל דבר (אולמרט האיש, כמובן, כן קיבל הצדקה מלאכותית לשלטונו). הסורים נהנים מהשיחות, מסביר אייזנקוט, בלי לשלם דבר. גם כאן אני מסכים לגמרי עם אייזנקוט, אבל חושב שפה הוא חצה את הגבול. זה גבול שנחצה באופן כל כך תכוף בארץ, שאייזנקוט בטח אפילו לא הרגיש, אבל איך התרגלנו שאלוף פיקוד הצפון מרשה לעצמו למתוח ביקורת בעיתון על החלטה של הדרג המדיני?

התרגיל המבריק (והמוצדק) של בייניש

10 באוקטובר 2007
 

התקשורת קיבלה בטעם חמוץ את התרגיל של נשיאת ביהמ"ש העליון, בייניש ושני חבריה לביהמ"ש העליון. אני דווקא חושבשזה היה תרגיל חכם ונכון והכי חשוב – עמוק בתוך כללי המשחק הקשוחים ששורטטו בפועלעל ידה ועל ידי שר המשפטים, פרידמן. פרופסור פרידמן עקץ אתמול את בייניש, שגם היא מונתה בממשלת מעבר, אחרי רצח רבין. חתיכת דו פרצופית שכמוה. העובדה הזאת מופיעה גם בערך שלה בויקיפדיה והכי מעניין, מבחינתי – בנאום ההגנה של בייניש, באמצעות מקורביה. אפילוהם טענושאז לא הייתה קיימת הפסיקה על ממשלת מעבר וכו'.

למה זה כל כך מעניין? כי בייניש לא מונתה בממשלת מעבר. לפחות לא ככל שאני מבין את המצב החוקתי.

תנו לי שנייה להיות חנן קריסטל. בייניש מונתה לביהמ"ש העליון ב -25.12.1995 , חודש ושלושה שבועות אחרי רצח רבין. אכן, היה ראש ממשלה חדש, שמעון פרס, אבל ממשלתו לא הייתה ממשלת מעבר והבחירות נועדו להתקיים רק באוקטובר 1996. פרס ניהל מו"מ לשלום עם הסורים והפלשתינים, בו זמנית. חודשיים וחצי לאחר מכן, ב – 11.2.96, פרס הודיע על הקדמת הבחירות. רק אז ממשלתו הפכה באופן מעשי לממשלת מעבר.‏ מספר גולשים הזדרזו לתקן אותי שעצם פטירתו של ראש ממשלה הופכת את הממשלה לממשלת מעבר.‏ אני לא זוכר מה היה מצב החוק אז,‏ אבל לכן כתבתי "באופן מעשי ממשלת מעבר" כי מה שחשוב,‏ בעיניי, זו לא הקביעה הפורמליסטית אלא הדרך בה פורשה וכלפי פרס,‏ עד שהקדים את הבחירות,‏ לא נטען דבר בעניין הלגיטימיות שלו לקבל החלטות. ‏.

ואם כבר אני מטריח אתכם בעובדות היסטוריות – למיטב זיכרוני, כאשר הבחירות הוקדמו בפעם האחרונה ב – 2005, על ידי אריאל שרון, הודיעה שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, שהיא לא תכנס יותר את הוועדה לבחירת שופטים, מכיוון שהממשלה היא ממשלת מעבר. נכון, היה מבוי סתום בדיוני הוועדה גם לפני כן, בגלל רצונה של לבני למנות את פרופסור גביזון והתנגדותו של נשיא ביהמ"ש העליון, אהרון ברק, אבל עדיין, נקבע תקדים ואין סיבה שפרופסור פרידמן לא יפעל על פיו.

חוץ מזה, מה זאת הטענה של מזוז שההשפעה הפוליטית בוועדה מצומצמת ויש רק שני שרים? נשמע לי קצת מוזר. ציביון הוועדה והמינויים מוכתבים במידה לא מעטה על ידי יו"ר הועדה, שר המשפטים; ושר המשפטים, חברים יקרים, עשוי להיות מועף בקרוב מאוד. נשמע לכם הגיוני שפרופסור פרידמן ימנה עכשיו כמה שופטים לביהמ"ש העליון, שיכהנו שנים ארוכות, כאשר הוא עצמו עשוי להיות מוחלף תוך חודש? מה לא הגיוני בעמדת בייניש? לא רק הגיוני, גם חכם. פרופסור פרידמן מירר את חיי בייניש, תוך הסתמכות על כל אות בספר החוקים. הוא, למשל, טען טענה פורמליסטית שאין בשום מקום בחוק הוראה שבייניש עומדת בראש מערכת המשפט. כל שרי המשפטים, שקדמו לו, התייחסו לנשיא ביהמ"ש העליון כאל מי שעומד בראש המערכת, אבל לפרידמן יש חוק יבש והוא עומד מאחוריו. אז זהו, פרופסור פרידמן, עכשיו גם בייניש הולכת אחרי החוק היבש, ממש יבש.

צ'חצ'חים

10 באוקטובר 2007
 

האספסוף של הצ'חצ'חים

בבחירות 99 שידרתי פינת בחירות אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. הסתובבתי באירועי בחירות וניסיתי להביא צבע. יום שישי אחד אחר הצהריים הלכתי לאירוע ב"קומקום" בתל אביב, אירוע שזכור היטב ממערכת הבחירות ההיא וחרוט אצלי במוח כטראומה לא קטנה.

אהוד ברק הגיע ל"קומקום" כדי לקבל תמיכה של אמנים. הוא שר עם יבגני שפובלוב וכל מיני אמנים הביעו את תמיכתם. אני לא סיקרתי בכלל את מפלגת העבודה. הופקדתי על הליכוד ונתניהו, אבל חשבתי שיהיה שם אחלה צבע. ואכן היה צבע.

בשלב מסוים של האירוע יצאתי מהאולם והשארתי את הטייפ שלי להקליט. למה יצאתי? לא ממש זוכר.אולי כי נאווה ברק הייתה בחוץ ורציתי לנסות לייצר איתה איזשהו קשר (הייתה שיחה. לא נוצר קשר). כשנגמר האירוע הרגשתי שיש לי את הסחורה שרציתי. על הטייפ היו מוקלטים כל מיני אינסרטים צבעוניים. ביום ראשון בבוקר התחלתי לערוך את הפינה. על הדרך, נכנסתי לחדר המערכת של "עושים צהריים". אחת המפיקות אמרה לי שהיא שמעה ברשת ב', שתיקי דיין אמרה באירוע של ברק משהו על אספסוף. הופתעתי. לא שמעתי את זה. היא דיברה, מסתבר, בזמן שהייתי בחוץ. גם לא נראה לי מי יודע מה חשוב. אז תיקי דיין אמרה משהו. אז מה. אמרתי למפיקה – הנה קלטת האירוע. חפשי את זה. זה בטוח פה ונשמיע את זה אצלכם ב – 12, ב"עושים צהריים".

בתשע שידרתי את פינת הבחירות שלי ויצאתי מהתחנה. בעשר נפלו השמיים. רק מקצועית, כמובן. לא צריך להגזים. שלי יחימוביץ פתחה את "הכל דיבורים"ב"נאום האספסוף" של תיקי דיין. מה זה פתחה. פתחה וסגרה. שעתיים שלמות היא הקדישה רק לנושא הזה. ירון דקל, שלא היה באירוע, ליווה את השידור באולפן ונוהלה שם תוכנית, שהצטיירה כמה שעומדלשנות את מהלך הבחירות. ברק התנצל מיידית, עוד במהלך השידורוזרק את דיין לכלבים. בנימין נתניהויצא, לא הרבה לאחר מכן, לשוק הכרמל, כדי למנף את ההצלחה (ונתפס שם במיקרופוני ערוץ 2 עם התבטאות שהרסה הכל).

אני למדתי לקח חשוב. איתי היו באירוע 6 עיתונאים. אני לא יודע כמה מהם שמעו את הדברים אבל, כנראה, שאף אחד מהעיתונאים, או הנוכחים לא חשב שמשהו ממש חשוב נאמר. ביומני הטלוויזיה באותו ערב לא הייתה מילה על העניין וגם לא בעיתוני יום ראשון. כשיחימוביץ' פוצצה את העניין בכזו עוצמה, אני הרגשתי, כנראה לא מעט גם בגלל הפוזיציה האישית שלי, שהיא מגזימה מאוד, שההתבטאות ללא ספק שווה דיווח, בהחלט לגיטימי היה למתוח ביקורת על ברק, שלא הגיב מיידית להתבטאות, אבלתוכנית שלמה?

מאז אני יודע – כל מה שקשור לשד העדתי בזמן בחירות, תכפיל את מה שאתה חושב בעשר. אשכנזי כמוני, כנראה, לעולם לא יידע לאמוד נכון את עוצמת הרגשות, שהשימוש בשד העדתייכול לעורר. מאז בכל קמפיין, אני עוקב בעשר עיניים אחרי כל מי שהולך לכיוון הזה. לא לפספס.

עם אותה רגישות יתר באתי גם לקמפיין של "קדימה". ניסיתי וניסיתי לבדוקאם הנושא עולה באמת, כחלק מהקמפיין או במודעות של הבוחרים. לא מצאתי כלום. לא מזמן כינסנו 32 מתלבטים של "קדימה" לשתי קבוצות מיקוד. באחת מהן ניסיתי לעורר את שאלת המוצא. האם מופז מופלה לרעה? נעניתי בבוז, מזרחי ואשכנזי כאחד. פעם אחת שמעתי קצת הדים לשד ההוא. ישבתי עם בכיר במטה מופז, מישהו שאני מכיר היטב הרבה שנים. אין לי מושג אם הוא אשכנזי או מזרחי (נדמה לי שאשכנזי). הואאמר, להפתעתי,שמופז סובל מיחס גזעני כלפיו, בעיקר בתקשורת. הוא הזכיר ידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ובה צוטט סימור רייך, אחד ממנהיגי יהדות ארה"ב, מביע חשש בנושא האנגלית של מופז. "על לבני לא היו מפרסמים את זה", הוא אמר. בעניין הזה, הקטן, נטיתי להסכים איתו. האנגלית של לבני היא באמת לא משהו ולמרות זאת ממעטים להזכיר את זה. מאוחר יותר ראיתי שסימור רייך התנצל.

התלבטתי קצת מה לעשות עם הדברים של אותו בכיר. כותרת של "בכיר במטה מופז: התקשורת נוהגת בו בגזענות" הייתה יכולה לעשות קצת גלים בביצה. לפני כמה שנים אולי הייתי הולך על זה.הפעם החלטתי שלא. ידעתי שהוא לא מצפה למצוא את דבריו בערוץ 10 ולכן ויתרתי, אם כי הזכרתי את העניין בחטף, באחת הפעמים בהן דיברתי על מופז. לפני יומיים, כשמופז הגאה, שהגיע לכל מה שהגיע באמת בעשר אצבעות, החליט לחמם את האיטריה הקרה הזאת של השד העדתי, נעשה לי קצת חמוץ. אני יודע. זה רק קמפיין בחירות. כל מה שנאמר בו, נאמר תחת הסייג של "טוב לשימוש עד יום הבחירות" ובכל זאת, יש מקומות שמופז, לדעתי, יצטער שהוא הלך אליהם בקמפיין הזה וזה בדיוק יהיה המקום הזה.

אין לנו טענה למר פדרמן

10 באוקטובר 2007
 

אני מנסה להתאפק. באמת. נשבע לכם. ענת אומרת לי – עזוב אותך, תפסיק. אפילו הצלחתי להבליג ולא להגיד כלום על הפרסום ב"מחלקה ראשונה" שנחום ברנע פנה למפכ"ל כדי להשתדל אצלו לטובת אורי בר לב. לא אמרתי כלום. אני משוכנע שמתקפה שלי על "ידיעות" באה מהמקום הכי נקי, אבל מי כמוני יודע, שמה שחשוב זה איך זה נראה ולא מה אתה חושב. בקיצור, החלטתי להתאפק, אבל נכשלתי.

קראתם את ההבהרה המדהימה של "ידיעות אחרונות" בעיתון יום שישי?

הנה היא במלואה, למי שלא קרא:

"ב 21 באוגוסט 2008 פורסמה בעיתוננו ידיעה שעוסקת באהוד ברק ובהודעת אי מייל שלכאורה קיבל ושאליה שירבב הכותב, יהיה זה אשר יהיה, גם את שמה של משפחת פדרמן בין שמות אחרים. בידיעה אף צוין כי הכוונה היא למר מיקי פדרמן, יושב ראש אלביט תעשיות ובעל מלונות "דן". באותה ידיעה, וגם בפרסום מאוחר יותר, נטען והודגש כי אפשר שמדובר בפרשה חמורה של הפצת אי מייל מזויף. ברצוננו להבהיר כי אין ל"ידיעות אחרונות" טענה בעניין זה או אחר למר פדרמן, וצר לנו ששמו השתרבב לפרשה פוליטית שאינה קשורה אליו או לעסקיו".

או קיי. אני לא אלאה אתכם שוב בסיפור המלא. מי ששרד את הפוסט הקודם בעניין, כבר מבין כמה ההבהרה הזאת מגוחכת. ובכל זאת, בקטנה:

1. "שירבב הכותב, יהיה אשר יהיה", ענקים האנשים ב"ידיעות". איזה חוש הומור. אין לנו מושג מי כתב את המייל הזה ולכן שמנו אותו בכותרת הראשית של העיתון. גדול.

ב. טענו והדגשנו, כותב "ידיעות", שאפשר ומדובר בפרשה חמורה של זיוף מייל. אין עליהם. אין מילים. כשהם פרסמו לא הייתה מילה, שייתכן שהמייל מפוברק. אהוד ברק אמר את זה, אבל "ידיעות" לא אמרו שום דבר קרוב לזה. ובכלל, אם אפשר והמייל מפוברק, למה לעזאזל אתם מפרסמים אותו?

ג. אה, כן ואין לנו שום טענה למיקי פדרמן. שיירגע כבר העורך דין הזה, שמשגע אותנו. רק שלא יתבע. אין לנו טענה אליו. לו יש קצת טענות. הוא דווקא איכשהו ניחן בזיכרון ארוך (שבועיים שלמים עברו) וזוכר ש"ידיעות" דווקא הציב אותו בעמדה מאוד בעייתית, אבל, כאמור, מי יודע מי כתב את המייל, מתי ולמי, אז רד לנו מהצוואר, מר פדרמן.

זהו. אני מבטיח לא לכתוב מילה נוספת בעניין הזה.

עורך הניו יורק טיימס מזמן היה מתפטר

10 באוקטובר 2007
 

ביום ראשון שעבר פרסמתי את פרשת "טאורוס", החברה שפתחה נילי פריאל, אשתו של אהוד ברק. כמו כל כתב קיוויתי לפולו אפים, זה מחמיא לאגו והסיפור שווה את זה. החברה שהקימה פריאל, נראתה על פניה בעייתית. הפולו אפים אכן באו ובאו ובאו. "ידיעות" אפילו נתנו לי שוב ושוב קרדיט מלא, עם שמי. מאוד משמח. כמה פעמים יוצא לך לראות שם של חפיפניק בעיתון יום אחרי יום??

לאט לאט, השמחה על הצלחת החשיפה התחילה להחמיץ. קיבלתי את הרושם, שחלק מהפולו אפים לא נעשים מהטעמים הראויים. בעיקר הכעיסה אותי כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות" ביום חמישי שעבר, ארבעה ימים אחרי הפרסום הראשוני בערוץ 10. זה סיפור מדהים, רווי בפרטים, אבל מאוד שווה לקרוא עליו כדי להבין איך העיתון הגדול במדינה מתפקד ומהם הסטנדרטים העיתונאיים שלו ובעיקר של עורכו, שילה דה בר.

"פוליטיקה, עסקים ומשפחה: גילויים חדשים", הודיע העיתון בכותרת הגג שלו. בכותרת הראשית נכתב – "פרשת ברק: המסמך החדש". העיתון הציג "מסמך הנראה כאי מייל" וכתב"האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון" וסיפר שהאי מייל לכאורה נשלח מחתנו של ברק אל ברק ונכתב בו "הפרדמנים – ברר איתם איך רושמים בחוזה. דן או חברה אחרת. להזמין אותם לארוחת ערב לחימום…". פדרמן, הסביר העיתון, הוא "מאנשי העסקים הבולטים והמשפיעים במשק הישראלי. הוא הבעלים של החברה הבטחונית בגדולה בישראל – אלביט מערכות – שלה יש קשרים ועסקים רבים עם מערכת הבטחון שבראשה עומד ברק".

בקיצור, העיתון רמז, לא פחות ולא יותר, שחתנו של אהוד ברק, בידיעתו המלאה, ניסה לקבל כספים באופן לא כשר ממיקי פדרמן. הרי פדרמן לא צריך שפריאל תקשר אותו עם 900 האנשים החשובים במשק הישראלי. אם הוא חותם על חוזה, יש לו סיבה אחרת. חמור מאוד. אלא שהפרסום היה מאוד בעייתי, בלשון המעטה. ברק הכחיש אותו לחלוטין וטען שהאי מייל בכלל מפוברק. העיתון ציין את זה אבל הלך עם הפרסום. מאז הפרסום, ברק המשיך לתבוע את עלבונו מצמרת "ידיעות". היום נשלח בעל הטור המרכזי של "ידיעות" לנסות לנקות קצת את הלכלוך. הוא ראיין את חתנו של ברק, זיו לוטנברג. הטור של ברנע הוא מלאכת מחשבת של אנטי עיתונות, חייבים לקרוא כדי להאמין. הנה תמצית של מה שברנע כתב:

"תוכנו של המייל החשיד את ברק במרומז בערבוב עסקי מדינה בעסקיו הפרטיים. לפני הפרסום, ברק ואשתו אמרו שהמייל מזויף, אבל סירבו לפרט ולהסביר. העיתון הציע להם להגיש תלונה במשטרה. הם סירבו. בהשאלה מתחום הכדורגל, הם שיחקו בונקר (במילים אחרות – הם אשמים. ר.ד.)…בראש המייל רשומות שלוש מילים בכתב יד: "לשיחה עם א". המקור שיער (שיער, שיער! הוא שיער ואנחנו מפרסמים – ר.ד.) שזה כתב ידה של נילי פריאל וש"א'" הוא אהוד ברק. היא סירבה לאשר או להכחיש (נו, יש הוכחה טובה יותר לכך שהמייל נכון? – ר.ד.)…התאריך במייל שנמסר לעיתון היה מחוק. התאריך במייל שמסר לנו לוטנברג היה 24 במאי 2007. במאי 2007 ברק היה עדיין אזרח פרטי שמתמודד בפריימריז. אם חשדותיו של לוטנברג נכונים, מי שמחק את התאריך רצה ליצור את הרושם שהטקסט מתייחס לתקופה שבה ברק היה כבר שר בטחון".

כמה נקודות:

1. מישהו "רצה ליצור את הרושם"? אולי המישהו הזה הוא "ידיעות" שבפרסום המקורי כתב: "האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון"? הרי מייל כזה לפני שברק שר בטחון הוא בקושי חצי סיפור. אחרי, זה סיפור גדול. זו לא עובדה טריוויאלית. ברנע כותב ש"ידיעות" לא ידעו ממתי המייל, שהוא הגיע אליהם מחוק אבל הם פרסמו שהוא נכתב אחרי שברק כבר שר בטחון. וואו. יכול להיות שברנע מודה ש"ידיעות" פשוט כתבו שקר בפרסום הראשון שלהם?

2. "ידיעות", מסתבר, פרסמו סיפור סנסציוני בכותרת ראשית, שמכתים אנושות את שר הבטחון, כשיש להם מייל, שהם לא בטוחים שהוא לא מפוברק, שהם לא יודעים ממתי הוא, שהם לא יודעים של מי כתב היד שעליו, שהם לא יודעים מי הוא א' עליו מדברים, שהם בעצם מחזיקים ביד כמעט כלום, רמז לסיפור, קצה חוט, רחוק מלהיות כותרת ראשית, אבל הם פרסמו.

3. ברנע כותב היום "בהנחה שהוא (לוטנברג, חתנו של ברק) דובר אמת הסיפור שלו מטריד הרבה יותר מתוכנו של המייל שפורסם בעיתון". אהה. נכון, נחום, ברור. תוכן המייל רק האשים את שר הבטחון של מדינת ישראל בהאשמה כבדה, אבל זה פחות מטריד אותך. איפשהו, לקראת סוף הטור, ברנע מסכים שלברק נגרם עוול אבל מוסיף ש"אולי מעז ייצא מתוק. עכשיו כשחתנו של ברק בחר לדבר ניתן יהיה לפתוח בחקירה משטרתית שתבהיר באופן מוסמך האם היה כאן זיוף". במילים אחרות, אנחנו ב"ידיעות" עשינו טוב כשפרסמנו מסמך, שאולי הוא מזויף ואולי לא. ככה פועל עיתון אחראי. מפרסמים משהו ומקווים לטוב.

סיפור המסמך המפוברק או לא הוא רק ביטוי אחד למה שקורה ב"ידיעות אחרונות". לפני שבועיים, העיתון פרסם סיפור על ניצול טבח מינכן שמת בחוסר כל. הסיפור קיבל הפנייה בעמוד ראשון ואחר כך כמעט עמוד בתוך עיתון יום שישי, שמופץ באינסוף עותקים. אה, כן. מתברר שהסיפור לא היה ולא נברא. ביום ראשון העיתון פרסם התנצלות. לא, לא ראיתם אותה, אלא אם כן יש לכם עיניים של סטיב אוסטין. היא הייתה קבורה ולא מובנת. אח"כ עורך העיתון, שילה דה בר, פיטר את הכתבת נאווה צוריאל. איך היו קוראים לזה ב"ידיעות" אם זו הייתה מערכת אחרת? לפטר את הש.ג.? אין בעיתון עורך לעמוד הראשון? ראש דסק? ראש מערכת חדשות? עורך עיתון? אף אחד לא מרים טלפון למישהו, שהיה אז במינכן, שיגיד להם שזה שטויות?

לפני כשש שנים עיתונאי אפרו אמריקני בשם ג'ייסון בלייר נתפס בדיווחים שקריים. עורך הניו יורק טיימס התפטר, ראש מערכת החדשות התפטר, החלה סערה ענקית והעיתון פרסם תחקיר שלם על דפיו. אין מה לדאוג. "ידיעות אחרונות" הוא לא הניו יורק טיימס ושילה דה בר לא חושב ללכת הביתה. יותר קל לפטר את צוריאל.