ארכיון: רביב דרוקר

שחקן חיזוק – רזי ברקאי

10 באוקטובר 2007
 

חברי ועמיתי, רזי ברקאי ביקש לפרסם את הקטע הבא בנוגע לאותו סיקור של ועידת קמפ דייויד, שפורסם בכתבה של "ידיעות".

להלן הקטע:

לפני כמה ימים צלצל אליי רז שכניק.

– "אני עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", עושה כתבה על רביב דרוקר. זקוק לעזרתך".

– בשמחה

– האם נכון שביולי 2000 לא שידרתם מקמפ דייויד אלא מוושינגטון?

– איש מהעיתונאים לא שידר מקמפ דייויד. אסור היה לעלות למעלה. שידרנו, כמו גם רוב העיתונאים האחרים, מפרדריק (עיירה במרילנד, סמוכה לקמפ דייויד), שם היה מרכז העיתונות.

– אבל רביב טען לימים ששידרתם מוושינגטון.

– לא יכול להיות.

שכניק השמיע לי הקלטה בקולו של דרוקר (בהרצאה שלו מינואר 2005). הוא ניסה לשכנע אותי שרביב ואני "התחזינו" כמי שמשדרים מקמפ דייויד.

– גם מההקלטה שאתה משמיע לי אין זכר לוושינגטון. אבל אם רביב אמר ששידרנו משם, הוא סובל מאמנזיה.

אח"כ ביקש ממני שכניק לחוות דעתי על ההתנהלות המקצועית של רביב. אמרתי לו: הוא איש מקסים ועיתונאי מדהים.

אהה, הוא אמר לי, ונדמה לי ששמעתי אכזבה בקולו.

להלן העובדות ששכניק העתונאי ידע, ושכניק המשת"פ הסתיר:

1. מחנה קמפ דייויד היה סגור לתקשורת. אנשי קלינטון גם דאגו להחרים טלפונים ניידים של אנשי ברק וערפאת. הייתה האפלה תקשורתית מלאה.

2. בוקר אחד, בעיצומה של הועידה, "ידיעות אחרונות" יצא בכותרת ראשית שהייתה מרוחה כמיטב המסורת של העיתון על רוחב העמוד הראשון: הנוסח היה משהו כמו "קמפ דייויד נכשל. המשלחות אורזות את המזוודות".

3. רביב ואני שמענו על הכותרת מהמערכת בגלי צה"ל. רצנו כל עוד נפשנו בנו חזרה לפרדריק, קרוב למרכז התקשורת. הרגשנו מושפלים עתונאית. "ידיעות" גנב לנו את סיפור המאה.

4. עשינו כמה טלפונים. למעטה החיצוני, לא למשתתפי הועידה עצמם, שהיו כאמור מנותקים. נאמר לנו, שהסיפור, איך לומר, "חפיף".

5. שידרנו. לא רצינו להסתלבט על עמיתינו מ"ידיעות" – לפחות לגביי מדובר באנשים שאני מאוד מעריך – ואז הוספתי בציניות (זה היה משפט שלי, אל תפילו את התיק על דרוקר) משהו על המכוניות שעדיין נמצאות על ההר של קמפ דייויד. סיכמתי שלפי מיטב ידיעתי הועידה נמשכת.

6. כמה שעות אחר כך השגנו ראיון בלעדי עם אמנון ליפקין שחק וכמה ימים לאחר מכן גם עם שלמה בן עמי. למותר לציין ש"ידיעות" לא ממש התייחסו לראיונות.

7. כאמור, העיתונאי רז שכניק ידע את כל העובדות האלה, שמדובר באחד הפלופים הכי גדולים בעיתונות הישראלית בעשור האחרון. לא של גל"צ, של "ידיעות".

8. הועידה אכן התפוצצה. שבוע אח"כ. "ידיעות אחרונות" שוב יצאו גדולים: הם פרסמו מה שה"ניו יורק טיימס" ידע לפרסם רק שבעה ימים יותר מאוחר.

9. רז שכניק, מן הסתם, מחזיק תעודת עתונאי, כמונו. הוא, ומולו רביב ואני, לא עובדים באותו מקצוע.

רזי ברקאי.

עזוב אותך, חפיף

10 באוקטובר 2007
 

האמת, אני לא כל כך יודע איך להגיב לכתבה הקשה כנגדיב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"מהבוקר. מצד אחד, אדם שכל הזמן יורה ביקורת באחרים צריך לדעת לקבל ביקורת על עצמו. מצד שני, מניעי הכתבה כל כך מכוערים וכמות השקרים בה היא כל כך גדולה, שאני מתקשה לתת לזה לעבור לידי. בקיצור, עד שאני אחליט מה אני עושה חשבתי לענות לכל אלו ששואלים אותי – "אבל, מה יש ל"ידיעות" נגדך?".

אז הנה מקבץ מהדברים שאמרתי על ה"עיתון של המדינה". בחלק מהמקרים רעדו לי הברכיים לפני שאמרתי. באמת. אני מכיר את המנטליות של העיתון ויודע שאין להם בעיה לענות בכתבה מהסוג הזה. לא, אני לא טופח על שכמי האמיץ. לא פעם לא הלכתי נגדם עד הסוף, מתוך רצון לא להתמקם להם חזק על הרדאר. כנראה, שההערכה שלי על הרדאר שלהם הייתה הערכת חסר.

הנה הקטעים לפי סדר כרונולוגי:

1.דיעה ב"שישי" על עורך העיתון, שילה דה בר, אפרופוהסיקור של העיתון בנוגע לשר הביטחון, אהוד ברק

2.השתתפות בפאנל של "לונדון את קירשנבאום" בפסטיבל ראש פינה בנוגע להתנהגות של כלי תקשורת בישראל (סביבות דקה 28:00)

3.פוסט שהעליתי בבלוג אפרופו פרשת הירשזון והניסיון של "ידיעות" לקחת קרדיט על הפרשה

4.דיעה ב"שישי" על דברים שכתב העיתונאי נחום ברנע

5.דיעה בנוגע לעיתונאי נחום ברנע בתום כתבתו של בן שני עליו ב"שישי"

הצעת החוק לחיסול התקשורת

10 באוקטובר 2007
 

הצעת החוק החדשה של ח"כ גלעד ארדן בנושא לשון הרע היא הצעה לחיסול התקשורת החופשית. ממש כך. אני לא מגזים. הוא בטח מתכוון להתחיל מגבוה, להתמקח ולסגור באמצע, אבל גם האמצע הוא מאוד מרחיק לכת.

הקדמה, למי שלא מתמצא.

ארדן הגיש יחד עם שלושה חברי כנסת נוספים הצעת חוק שתשנה באופן טוטלי את האפשרויות העיתונאיות לפרסם משהו בישראל.היום בתי משפטלא מוציאים צולמניעת פרסום, אלא במקרים מאוד חריגים ויוצאי דופן. זו הלכה שנקבעה בפסק דין של ביהמ"ש העליון, אבנרי נגד שפירא. הרעיון הוא שהעיתונאי צריך לקחת אחריות על פירסומיו. כן, בימ"ש יתיר לך לפרסםכמעט כל דבר, ביהמ"ש לא יתחיל לנהל משפט לפני פרסום אם ראוי לפרסם ואם מדובר בפרסום אמת, אבל דע לך, מר עיתונאי,שאם תשגה ותפגע בשמו הטוב של אדם, אזי אתה חשוף לתביעת לשון הרע. אתה תהיה זה שבתביעה יצטרך להוכיח שדיברת אמת. הצד השני רק יצטרך להראות שפגעו בשמו הטוב.

ח"כ ארדן מציע לשנות את המצב מעיקרו. בימ"ש יוכל לעצור פרסומים כמעט בכל מצב. החוק החדש מציע שלל סיבות לעצור פרסומים. אין לכם כמעט פרסום, שלא ניתן לעצור אותו.מספיק שהנפגע הראה שיש ספק בקשר לאמיתות הפרסום או שהפרסום מייחס לנפגע "מעשה אסור אחר" ו"אין בידי המפרסם ראיות מספקות להוכיח את הפרסום". בוא נתעכב שנייה על זה.

נדמיין שבמקום למשטרה, מוריס טלנסקי בא לערוץ טלוויזיה. הוא מוסר עדות מפורטת על יחסיו עם אולמרט. הוא אפילו מוכן לעשות את זה בקולו ותמונתו. אולמרט רץ לביהמ"ש לפני הפרסום. על פי החוק, הוא זכאי לקבל את הפרסום המלא עוד לפני שפורסם. הוא מעורר ספק בקשר לאמיתות הפרסום. בשביל זה יש לו ארבעה עורכי דין. לערוץ הטלוויזיה, בניגוד למשטרה,אין יכולת לעשות חיקור דין בארה"ב, שיספק ראיות חיצוניות שיתמכו בדברי טלנסקי. לפי ארדן, זה הזמן להוציא צו מניעה ולמנוע את הפרסום.

ומה אם טלנסקי בכלל מוכן להגיד את הדברים בעילום שם? הוא מוכן לספק ראיות חיצוניות אבל מבקש חיסיון עיתונאי – מקור. אז בכלל אין סיכוי שמשהו יתפרסם כי לכלי התקשורת אין אפילו מה להציג בביהמ"ש כשבאים לדון אם יש או אין "ראיות מספקות".

הלאה. פרשת קצב. א' 1 או א' 2 או א'3 באות לערוץ טלוויזיה. אותו תהליך. שוב, קצב הולך לביהמ"ש. ברור שיוצא צו מניעה. הירשזון? כנ"ל. חיים רמון? בטח. אף פעם אין לכלי התקשורת "ראיות מספקות". ראיות מספקות יש רק בבימ"ש. תמיד אפשר לעורר ספק. אין לזה סוף. קחו עכשיו את קמפיין לבני – מופז. אתה רוצה לעשות תחקיר על אחד מהם. על פי החוק החדש, אין לך סיכוי. כל מה שנשוא התחקיר צריך לעשות זה לעכב אותך בצו מניעה עד הפריימריס. אחרי הבחירות המקדימות, כשהזוכה כבר יהיה אולי ראש ממשלה, ייתכן ותצליח לפרסם, אבל אז יתנפלו עליך ויגידו – למה לאפרסמת לפני הבחירות, אולי לא היינו בוחרים בו/בה?

אני יכול להמשיך ולהוכיח את מופרכותה של הצעת החוק. בדיוק קראתי קצת על פרשת "מסמכי הפנטגון" בארה"ב. זה, כמובן, לא אותו הדבר אבל זה הרי אף פעם לא בדיוק אותו הדבר. רק קצת דומה. מחקר היסטורי סודי של הפנטגון על תהליך קבלת ההחלטות, שהוביל למלחמת וייטנאם, הודלף לניו יורק טיימס ולאחר מכן לוושינגטון פוסט. ממשל ניקסון, שעדיין ניהל אז מלחמה בוייטנאם, ניהל קרב משפטי אדיר בתביעה להפסיק את הפרסומים (כל יום התפרסמו עוד פרטים מהמחקר). ביהמ"ש העליון של ארה"ב דן והתחבט והתיר את הפרסומים. היום, ספק אם יש מישהו בארה"ב שחושב שהיה צריך למנוע את הפרסום ההוא, פרסום שהשפיע עמוקות על דעת הקהל בארה"ב בנוגע למלחמה ההיא.

אני מדבר מהפוזיציה. אני עיתונאי וחי על פרסומים כאלה, אבל כדאי שגם ח"כ ארדן יידע מה המצב היום (לדעתי, הוא יודע).

כשאני או כל עיתונאי אחר ניצב לפני פרסום משמעותי, שיש בו כדי להטיל דופי באדם, ממילא אנחנו שוקל – האם יש לנו ראיות להוכיח את זה בביהמ"ש. כל מערכת תקשורת אחראית עושה את זה. המקורות החסויים למיניהם לא יגיעו לבימ"ש. החיסיון מגן על זהותם אבל לא עוזר לנו להוכיח כי "אמת דיברתי". במילים אחרות, גם ככה מצבנו בבימ"ש, בבואנו להגן על סוג פירסומים כזה הוא בעייתי.לכל כלי התקשורת יש היום הרי עורכי דין שבודקים פרסומים כאלה. הם עולים לכלי התקשורת הרבה כסףוזה נעשה, כמובן,משיקולים פרקטיים. מהבנה שאם לא, הם חושפים את עצמם לתביעת לשון הרע יקרה.

בדברי ההסבר להצעת החוק, כותבים מציעיו-שהמצב הקיים רע. תביעות לשון הרע מתבררות זמן רב מדי ובינתיים, הנזק לנפגע גדול מדי. יכול להיות. אני בכלל לא בטוח, אבל בוא נניח שכך המצב. יש אלף דרכים להאיץ את הטיפול בתביעה בלי ללכת לקיצוניות כל כך בלתי אפשרית. אם הצעת החוק של ארדן תתקבל, המשמעות היא שנפגעים פוטנציאליים עם כסף יעצרו פרסומים כנגדם לעד. מי שאין לו כסף, טוב, למי שאין כסף אין ממילא שם טוב, לא?

כלי תקשורת בכלל לא ייכנסו לתהליך הזה של תחקירים, כי כשאתה לא יודע אם ומתי תוכל לפרסם משהו, אתה לא מתחקר. תוכניות כמו "עובדה", "כלבוטק" ו"שומר מסך" עלולות למות. גם כיום הן מנהלות הרבה הליכים משפטיים בו זמנית אבל לפחות הן מפרסמות. ברגע שהכל יהיה תקוע בבתי משפט, לא תהיה תוכנית. לחילופין, נתחיל להתנהג כמו גנבים בלילה. איך נפגע בדרך כלל יודע שיש נגדו פרסום פוגע? מאיתנו. אנחנו פונים לקבל תגובה. אם התוצאה של זה היא שהוא יוכל לפנות לבימ"ש ולעצור את הפרסום אז המשמעות היא שלא נבקש תגובה או שנבקש אותה כל כך קרוב לפרסום כדי שהוא לא יספיק אפילו לקחת טקסי לביהמ"ש. במילים אחרות, הצעת החוק גם תתמרץ עיתונות לא הגונה.

עוד שתי הערות:

בריטניה נחשבת ל"בירת הדיבה" העולמית. נפגעים מכל רחבי העולם מחפשים דרך לתבוע את עלבונם בבריטניה, בגלל חוקי לשון הרע המחמירים. נו? אז זה עוזר למנוע את הצעקנות של הצהובונים הבריטיים? לא ממש. מה זה כן עושה? זה עזר, למשל, להסתיר מהעולם את פרצופו של רוברט מקסוול. לכלי התקשורת הבריטיים היה הרבה מידע עליו, עוד לפני שמת, אבל כל פעם שהם היו מפרסמים איזה פירור הוא היה תובע. בבריטניה קראו לזה "טרור הדיבה". התוצאה – הציבור לא ידע מיהו מקסוול עד מותו. הצעת החוק של ח"כ ארדן הולכת כמה גשרים רחוק יותר מהבריטיים.

ח"כ ארדן לא לבד. הצעת החוק הוגשה על ידי 27 חברי כנסת. 27! זה המון. חלקם נפגעי תקשורת (מרציאנו, הירשזון), חלקם מקופחי תקשורת וחלקם חברי כנסת טובים והגונים שבאמת מאמינים, מסתבר, שזו הדרך הנכונה (רובי ריבלין, משה כחלון, אחמד טיבי, זבולון אורלבוכן, גלעד ארדן). אני באמת מבין אותם. התקשורת הרוויחה, בצדק, את הצעת החוק הזאת. בשטחיות, ברדידות, בחוסר דיוק ולא פעם בחיסולי החשבונות המכוערים שנעשים על ידי עיתונאים שונים. הכל נכון. אבל זה הזמן להזכיר את הקלישאה על התינוק והמים. הדרך לתקן היא לא על ידי חיסול התקשורת. הצעת החוק הזאת היא באמת חיסול התקשורת כגוף יוזם, עצמאי וחוקר. יש הרבה דרכים אחרות לתקן ואת חלקן צריכה התקשורת ליזום מתוך עצמה, לפני שהצעת חוק כזאת תעבור ויהיה מאוחר מדי.

הפוליגרף החדש של א' או: איזה קשקוש

10 באוקטובר 2007
 

כמה קל לעשות ספין בישראל. אוף, כמה שזה קל. כלי התקשורת מספרים בכותרות אדירות על הפוליגרף שעברה א', המתלוננת הראשונה נגד משה קצב.

ובכן, זה לא סיפור. בלשון המעטה.

א. א' עברה בדיקת פוליגרף בתחילת הפרשה, איפשהו ביולי 2006. אני לא זוכר תאריך מדויק. זה היה כל כך מזמן. תוצאות הבדיקה (דוברת אמת) דווחו לפני שנתיים. שנתיים! מה חדש בבדיקה הזאת? כלום.

ב. עזבו את העובדה שבדיקת פוליגרף אינה קבילה במשפט פלילי. הנקודה החשובה היא, שפוליגרף לא יכול לבדוק את הנפש, במילים אחרות, הפוליגרף יכול לבדוק את השאלה אם א' מספרת אמת כשהיא אומרת שקיימה יחסי מין מלאים עם משה קצב. הוא לא מסוגל לענות ולא מתיימר אפילו אם הייתה או לא הייתה הסכמה ליחסי המין הללו. א' לא נשאלה בעניין הזה ולא ענתה. מיותר לציין שזו השאלה היחידה שבאמת משנה. גם הפרקליטות חושבת שא' וקצב קיימו יחסי מין מלאים, היא רק לא הייתה בטוחה שתצליח להוכיח שלא הייתה הסכמה. אני חשבתי שצריך להגיש כתב אישום נגד קצב בעניין של א', למרות הסתירות שהתגלו בעדותה, לפחות על בעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות. הפרקליטות חשבה אחרת. בכל מקרה,הפוליגרף הוא ממש לא גורם בעניין הזה. כדי להוכיח את העבירה של בעילה בהסכמה צריך להוכיח "ניצול" ו"ניצול" זה לא דבר שפוליגרף יכול לבדוק.

ג. אלוהים אדירים, שנה אחרי שנסגרה עסקת טיעון, חודשיים אחרי שקצב חזר בו, כשפרושים לפנינו כל מסמכי החקירה, עדות קצב, עדות א', עדויות חברותיה,מה לעזאזל נותן הפוליגרף? למה אנחנו מפרסמים את זה ועוד בהבלטה כזאת?

המניפסט של "שישי" (על דעתי בלבד)

10 באוקטובר 2007
 

לא בטוח שזה יעניין מישהו אבל חשבתי לכתוב על "שישי", התוכנית שעפר שלח ואני מגישים בשנתיים ומשהו האחרונות בערוץ 10 ביום שישי בשמונה. אני אנסה להסביר (אזהרה: זה יהיה ארוך להפליא) את הבחירות שלנו (שלנו, זה ממש לא רק עפר ואני, אלא עורכים, כתבים, תחקירנים, מפיקים, כל צוות התוכנית), את הפורמט, למה התוכנית נראית כך ולא אחרת. אולי זה יעניין מישהו.

פתיחה – "ערב טוב לכם"

במקור היינו פותחים בקליפ. עומדים אחד ליד השני, דחקה קצרה וקליפ ביקורתי – סאטירי על ענייני השבוע. אחרי חצי שנה זה נזרק לפח. למה? זה מסוג הדברים המעניינים בטלוויזיה. לא ממש התקבלה החלטה מסודרת לזרוק את זה. מתישהו הייתה הרגשה שזה לא מצדיק את ההשקעה ההפקתית (זה המון עבודה), שזהצובע את התוכנית בצבעשל תוכנית נישתית מדי, ברנז'אית מדי ואה, כן, גם הגיעה עורכת חדשה (טלי בן עובדיה) שלא אהבה את זה. הקליפ עף. אגב, כקונספט אני עדיין מאוד מאמין בשילוב של סאטירה וחדשות אבל זה כבר לטור אחר.

במקום קליפ, אנחנו פותחים ב"ערב טוב לכם" שיגרתי. בהתחלה היינו מתלבשים מאוד לא פורמלי. אני חשבתי שזה נכון לשדר משהו אחר, שונה מיומני החדשות האחרים. עפר סתם לא אוהב חליפות…לאט לאט התברגנו. מטריקו לחולצות כפתורים, מחולצות כפתורים לז'קטים ועניבות. המון זמן גם התעקשתי להגיד "ערב טוב עופריקו". שוב, ניסיון לשדר מגניבות, נכנסתם אלינו לסלון ואתם רואים שיחה רגילה בין שני אנשים, משהו אחר. גם זה עף. יותר ויותר אנשים בחברה העירו. אף אחד לא לחץ. זה לא עובד ככה. רק הערות קטנות שמסבירות לך שזה מגניב רק אותך ושאת אחרים זה בעיקר מעצבן. הלו, זה יום שישי בערב. תתנהג בהתאם. "ערב טוב לכם".

אגב, אני עדיין אומר "ערב טוב צלח". ניסיון ילדותי לשמור על משהו.

מבזק

גם פה ניסינו להתחכם. להגיש בעצמנו. להגיד משהו על כל ידיעה. גם זה עף. אין לנו שום יתרון בהגשת חדשות, שלא לומר שיש לנו חסרונות. הפרצוף של "4 הרוגים בתאונת דרכים מחרידה הבוקר סמוך ל…" פשוט לא מתיישב עלינו טוב. בעיה. נסלי ברדה עושה את זה יותר טוב.

"5 דעות"

המון זמן דיברנו בינינו על איך משדרים דעות בטלוויזיה. צרכן התקשורת מאוד רגיל ומיומן בקריאת דעות בעיתון. מהטלוויזיה, משום מה, קשה לו יותר לצרוך אותן. אני זוכר שפעם ניסיתי לגייס את אמנון לוי לעשות אצלנו דעה והוא אמר לי בגילוי לב. לא נראה לי הפורמט שלכם של הדעות. איכשהו, בטלוויזיה זה לא יוצא טוב. גם מגישים כמו יעקב אילון ורפי רשף, למשל,לא מתחברים לפורמט.

מצד שני, אני מאוד מאמין שזה בדיוק התפקיד של תוכנית חדשות בטלוויזיה היום. לבטא דעות, להפסיק לשחק את שופט הקו האובייקטיבי, לעורר דיון, להיות פרובוקטיביים.

בסוף יצרנו את הפורמט הזה של "5 דעות" (הרבה בעזרת בן שני שעזר לפצח את זה טלוויזיונית). בין ארבעים שניות לדקה של טקסט, 2 סאונד אפים, קצב, תנועות מצלמה, משהו אולפני ערוך אבל קצת מלוכלך. לא מעט צופים הסתייגו בהתחלה מהתזזיתיות והתלוננו שבגלל תנועות המצלמה קשה להם להבין מה אומרים. הורדנו את הקצב והוספנו תרגום ובעיניי, יצרנו משהו ייחודי שהוא בדיוק מה שאנחנו מנסים לשדר בתוכנית. תאהבו אותנו או תשנאו אותנו, אבל בואו תשמעו מה יש לנו (ולכתבים ומגישים אחרים) להגיד. אגב, בתרגום למילים זה בערך 80 עד 100 מילה. בעיתון, סתם לשם השוואה, מאמר דעות הוא 500 מילה. פי 5. לאט לאט אתה מבין שהצורך לקצר רק מזקק את הדעה והופך אותה לטובה יותר.

הלב של העניין צריך להיותפרובוקטיביות. דעות שלא שמעתם במיליון ואחד ערוצים התקשורת האחרים. זה לא קל. אתה לא רוצה לייצר פרובוקציה לשם פרובוקציה. גם לא קל לייצר תמהיל דמוגרפי מספיק מגוון של דעתניים. אנחנו, למשל, בחיפוש מתמיד אחרי נשים וימניים. עפר ואני לא נמנים על שתי קבוצות האוכלוסייה האלה וכדי שלא תרגישו שאיך שאתם רואים אותנו על המסך אתם כבר יודעים מה נגיד, אנחנו מחפשים תמיד גיוון.

כתבות דוקומנטריות

אני לא מאמין גדול בכתבות דוקומנטריות. כתבות של 10-12 דקות נראות לי כמו נצח. נראה לי שהצופה המודרני, אחוז התזזית, מפוצץ הגירויים, לא יכול להחזיק על סיפור אחד כל כך הרבה זמן, מה עוד שמעטים הסיפורים הטלוויזיוניים ששווים 12 דקות. מאיפה אני מביא את כל התובנות המלומדות הללו? מהצופה שאני מכיר הכי טוב. מעצמי. הנה עוד בעיה בגיבוש פורמט טלוויזיוני. אתה בטוח שאם תבנה תוכנית שאתה רוצה לצפות בה אז גם אחרים ירצו. אולי נוח לך להאמין בזה כי איזה עוגן אחר יש לך להיתלות בו?

עפר ואני רצינו בהתחלה לעשות תוכנית עם קצב מטורף, ששואב השראה מתוכניות המגזין בערוץ הספורט שעפר משתתף בהן. כתבות של 3-4 דקות ורצים מאייטם לאייטם. די במהירות ירדנו מזה.

למה? לא בהכרח מכיוון ששינינו את דעתנו על איך צריכה להיראות תוכנית החלומות שלנו.

כמה סיבות:

1. כשיש לך כתבי מגזין כל כך טובים(בן שני, ישראל רוזנר ונסלי ברדה) אתה צריך להיות מטומטם או אגו מנייאק כדי לוותר עליהם לטובת עקרונותיך הלא מבוססים.

2. אלוהים אדירים, נסו אתם למלא תוכנית של 90 דקות באייטמים של 3-4 דקות.

3. מסתבר, שלא כל הצופים מרגישים כמוני. עובדה. הקהל של התוכנית שלנו כל הזמן גדל. גם תוכניות אחרות, שמשדרות כתבות כאלו, לא בדיוק מתרסקות.

4. בעבודה תחקירית נכונה (ויש לנו באמת צוות תחקירנים מופלא – מואב ורדי, שלי טפיירו, טל גרנות ואסף אוזן) ועם עורכת מעולה (עדי גרתי – נער) וסגן עורך מבריק, נדב פייניק, אתה מצליח לאתר מספיק סיפורים טובים ששווים 12 דקות. חוץ מזה, בן שני וישראל רוזנר פשוט לא מצליחים להגיד כלום בפחות מ – 12 דקות…

אז על מה עושים כתבות?

אוהו, על זה יש לנו ויכוחים אינטנסיביים. אני, למשל, לא מסוגל לראות עוד כתבה על הסבל בשדרות. מצד שני, לבן שני יש איזה מנגנון אוטומטי באוטו שגורם לו לנסוע לשדרות כל פעם שנופל שם קסאם. אני מאוד מאמין שאין טעם לעשות כתבות שאין להן קשב מינימאלי אצל הצופה ודברים שהוא ראה כבר אלף פעם הוא לא ירצה לראות שוב. גאוני, לא? רק חוכמולוג אחד, אולי תציע משהו חדש, במקום לרטון כל הזמן? טוב, בוא נצלם ילדים בשדרות, או נצלם את העיתונאים שמסקרים את שדרות. אה, עשינו את זה כבר?

אני גם מאוד מאמין שאין סיבה לדכדך את הצופה. יש שיקראו לזה אסקפיזם. יאללה, בסדר. אם יש לזה ערך עיתונאי, כמו התמונות של הקופים שעורכים בהם ניסויים, אז זה שווה ושידרנו כתבה כזאת אחרי הרבה פרפורים (ואחרי שחדשות 2 דחו אותה). אם זה נטו רגש, זעקות נוראיות של הורים שכולים וכד', בעיניי, אין לזה מקום. פעם אחר פעם אני, כמובן, מפסיד בויכוח הפנים מערכתי, אבל לפחות אני ממרר את החיים למי שעושה אותן.

יש נקודה שמאוד חשוב להבין על הדרך בה חושבים אנשי טלוויזיה. אין לנו מושג אמיתי מה הציבור חושב. יכול להיות שלא יכול להיות לנו. אין הרי קבוצות מיקוד יומיומיות שיגידו לנו מה טוב ומה לא. אנחנו קוראים ביקורות בעיתונים, מקבלים משובים מאנשים ברחוב ומחברים ומגבשים עמדה "מלומדת" על מה הציבור רוצה לראות. כך למשל נוצר מיתוס, מן הסתם מוצדק, על הרגלי הצפייה ביום שישי. צפייה משפחתית, ילדים ליד הורים, לעתים צפייה אגבית – הטלוויזיה דולקת כשאנשים אוכלים ארוחת ערב.

איך מתרגמים את זה לכתבות? למשל, אל תעשה כתבות על אונס מחריד עם תיאורים פלסטיים (אנחנו, כמובן, עשינו, למגינת ליבם של בכירים בחברה). כן תעשה כתבות שילדים ומבוגרים,נשים וגברים,יכולים לראות ביחד. תן דוגמא? אופס. זו בדיוק הבעיה. איזה סיפורים עיתונאיים משמעותיים מעניינים נשים…ילדים, ילדים. צוחקים אתכם.

דיבור באולפן או למה אין לנו כמעט פרשנים?

זה אולי הדבר היחיד שנשארנו עקביים ונחרצים לגביו מהתחלה ועד הסוף. בלי פרשנים באולפן. מפעם לפעם זה קורה באירועים גדולים, אבל בעיקרון שנינו נגד ובמקרה יוצא הדופן הזה גם המערכת איתנו. פאנל הפרשנים של "אולפן שישי" נולד בימים אחרים. פרשנים אז מיעטו להופיע במהדורות אמצע השבוע (מהדורה ארכה אז חצי שעה), נשאר להם המון מה להגיד ביום שישי. ייתכן שגם צרכן התקשורת הגיע לסוף השבוע עם רצון להשלים את מה שהחסיר במשך השבוע. היום, לתחושתי, צרכן התקשורת כבר קרא וראה הכל לאורך כל השבוע. אין לו שום צורך לשמוע את האטריות הלעוסות שלך, אדוני הפרשן, שוב.

אבל יותר מזה. אני הרי פרשן. אני זוכר מה היה קורה כשגלעד עדין היה מזמין אותי ל"אולפן המרכזי", תוכנית החדשות ביום שישי של ערוץ 10, שקדמה לנו. למי יש כוח לאסוף אינפורמציה ביום שישי? ואם יש כוח, מה הסיכוי שאצליח לגייס מידע חדש/תובנות חדשות שלא עשיתי בהן שימוש במשך כל השבוע? תאמינו לי – די נמוך.

כשנוסדה "שישי" נאמר לנו שרוצים תוכנית שתתרחש רובה באולפן. זה שווק בעטיפה מרשרשת של חנפנות, "לך ולעפר יש כל כך הרבה דברים מעניינים להגיד", והסתיר, לא בהצלחה מרובה, צרכים כלכליים.תוכנית אולפן מאוד זולה.יציאה לשטח יותריקרה.היום אנחנו בדיוק מה שהוגדר לנו, רק ההפך. התוכנית כמעט לא מתרחשת באולפן.בדרך כלל הזמן המקסימאלי שאנחנו מבלים באולפן יהיה שתי דקות. הערה שליאחרי כתבה (חצי דקה) והערה של עפר (דקה וחצי…). זהו. קצב, קצב, קצב.

ברייקולוגיה

מה זה? זהו המדע של הברייקים או מתי יוצאים לפרסומות. שטות גמורה, נכון? מה זה משנה?כמויות מטורפות של אנרגיה נשפכות במטרה לפצח את חידת היקום הזאת. לצאת מוקדם או מאוחר? יחד עם ערוץ 2, לפניהם או אחריהם? לא אשתף אתכם בזה כי זה משעמם אבללמי שיש תובנה משמעותית בעניין הזה אנא כתבו. אנחנו נואשים…

שליפות

מראש היה לנו ברור שיש אנשים שיקבלו אלרגיה מלראות את שנינו על המסך. דעתניים, קצת זחוחים, חושבים שהם יודעים הכל, ציניים, ביקורתיים, מי הם חושבים שהם. לכן, הקמנו את "שליפות מהמותן" או "רשימת חיסול" (שני השמות לא מוצלחים אבל התרגלנו). כל מה שחשבתם עלינו, רק יותר גרוע.

קודם כל, זה פרסונאלי. אני מאמין שכמעט ואין טעם למתוח ביקורת (או להחמיא. זה קורה, נבלות) על מוסד. זה לא אפקטיבי. לכוון את זה לאדם זה מעניין יותר, נכון יותר וכן, כואב יותר. רשימת האנשים שהסתכסכנו איתם היא באמת אינסופית. אני לא כותב את זה כדי שתטפחו לנו על הכתף (טוב, אולי קצת)אבל לפעמים אני שואל את עצמי – עד לאן ייקח אותך יצר ההתבלטות שלך? עם כמה אנשים עוד תסתכסך רק כדי להיות שונה? האם עפר ואני בוחרים כל פעם יעדים קשים יותר כדי להרשים אחד את השני? אולי. אף פעם לא דיברנו על זה, אז אני לא יודע. הוא יורד עליי מפעם לפעם, שכשכבר ירדתי על בוז'י הרצוג קראתי לו "מוכשר כמו שד". אני ממריץ אותו לרדת על הרמטכ"ל (יש ביניהם איזה קשר ארוך שנים). בסוף אני אסכסך אותו עם אשכנזי והוא יסכסך אותי עם הרצוג. אולי זה כבר קרה.

התגובות ל"שליפות" מרתקות. אותי, לפחות. לא מעט אנשי תקשורת מתוחכמים לא אוהבים את זה. ירון לונדון, אהוד אשרי ז"ל. הפנייה הישירה נראית להם פופוליסטית מדי. יש בזה משהו. אני חושד שאם אני לא הייתי עושה את זה, גם אני לא הייתי מת על זה. הפוליטיקאים אוהבים את זה (או כך לפחות הם אומרים לי). חלקם תורמים לי רעיונות. חלקם מחכים כבר שנשחט מישהו מחבריהם. הציבור הרחב? שוב, אלוהים יודע. אנחנו מקבלים תגובות טובות אבל מי יודע.

בערך שנה אחרי שהתוכנית עלתה התפרסמה ביקורת מאוד אוהדת עליה. התיזה הייתה שסוף סוף נותנים לעפר ולי לעשות את הטלוויזיה שאנחנו מאמינים בה ולכן התוצאה כל כך טובה. מאז זו הבדיחה הקבועה שלנו. הביקורת התפרסמה בדיוק כשרוב העקרונות בהם האמנו נזרקו לפח והתוכנית עברה שינוי גדול. מאז אנחנו מאמינים רק ברייטינג והרייטינג עולה, תודה ששאלתם.

מילה אחרונה

רק ערוץ 10, בנסיבות המיוחדות בהן הוא פעל, יכול היה לאפשר לתוכנית הזאת להתגבש למשהו שהיום אנחנו מאוד גאים בו. היכולת לספוג חודשים של רייטינג נמוך (לפני עלייתנו לאוויר הרייטינג היה 3%. בתוכנית האחרונה – 7.7%), המרחב לשנות, לטעות, לחדש. אף פעם, אבל באמת אף פעם לא התערבו לנו בתכנים. לא הורידו כתבה, לא באו ברגל גסה והנחיתו – תשדרו את זה, או אל תשדרו את זה. האמת חייבת להיאמר, גם אם היא מכאיבה…חשבתי גם לכתוב על "בדרכים" ו"שחקן חיזוק" אבל המניפסט יצא עוד יותר ארוך ממה שתכננתי אז אולי בפעם אחרת.

נתניהו והגולן או: בשידור החוזר נראיתי קצת יותר טוב

10 באוקטובר 2007
 

אז לאן בדיוק הסכים נתניהו לסגת במו"מ שלו עם הסורים?

הסיפור הזה הוא סיפור יוצא דופן. עובדותיו פורסמו מספר פעמים בצורה די מדויקת, אבל זה לא מפריע למר נתניהו שוב ושוב להכחישאותו.הוא לא סתם מכחיש. בכל פעם שהסיפור צץ, נתניהו הולך צעד אחד קדימה בהכחשה.נדמה שבכל פעם הוא מתקן את סיפור המו"מ באופן רטרואקטיבי.

כשסיפור המו"מ הישראלי-סורי בתקופת נתניהו פורסם לראשונה על ידי זאב שיף ב"הארץ", נתניהו דיבר על כך שהסכים לסגת מרמת הגולן אבל דרש שישראל תישאר מיילים מהגבול. הוא טען שלא נקב בכמות המיילים. כשאהוד ברק פתח במו"מ אינטנסיבי עם הסורים הוא הדליף את ויתוריו המלאים של נתניהו. הטיוטות פורסמו בהרחבה בעיתונים אבל נתניהו המשיך להכחיש. הוא דיבר על כך שהסכים לרדת רק עד קו המצוקים ברמת הגולן וטען שהצליח לקבל הסכמה מרחיקת לכת של אסד לויתורים שלו בגולן.לפי גירסת נתניהו הוא עמד על כך שהיישובים הישראליים בגולן יישארו.

עכשיו אולמרט מנהל מו"מ עם הסורים. נתניהו שוב נשאל על המו"מ ועכשיו כבראפשרלהביןממנו שהוא בכלל לא הסכים לנסיגה מהגולן.

הסיפור המלאפורסם בספרו של דניס רוס – "THE MISSING PEACE". רוס הוא מתעד כפייתי. הוא מספר בספרו שהעיתונאי תומס פרידמן נתן לו עצת זהב, כשהתחיל את תפקידו, לתעד, לתעד ולתעד.רוס אכן תיעד. כל יום, כל שיחה, כל מבט וכל תנועה. הוא לא ידע בזמן אמת על המו"מ הסודי שנתניהו ניהל עם אסד דרך רונלד לאודר.

כשברק עלה לשלטון הוא הציב את ההסכם עם הסורים בראש סדר העדיפויות שלו. רוס ניסה להבין ממנו האם יסכים לאשרר את "הפיקדון" של רבין. ברק סירב. נציגיו (דני יתום וצביקה שטאובר) נתנו לרוס להבין שהם יודעים משהו שהוא לא יודע, שיש להם יסוד להניח שאסד יהיה מוכן לנסיגה ישראלית לא עד קווי הארבעה ביוני. אחרי כמה זמן התעלומה פוצחה. ברק בנה על טיוטה שלאודר הציג לקלינטון. ברק גילה את הטיוטה כשהגיע למשרד ראש הממשלה וחשב, מן הסתם, שלא יכולה להיות מבחינתו הצעה טובה יותר. הוא יחתום על ההסכם שנתניהו עשה. כך, גם ישיג הסכם טוב וגם יעביר אותו בקלות בציבור ובכנסת. הלו, אם נתניהו הסכים לזה מי בליכוד יכוללהתנגד?

רוס ראה במהירות שהטיוטה הייתה טובה מכדי להיות אמיתית. הוא התקשה להאמין שאסד האב באמתנתן לה יד ובמיוחד לנקודהבמסמך לפיההנסיגה הישראלית תהיה עד קו הגבול הבינלאומי של 1923 ולא עד קווי הארבעה ביוני. מהר מאוד התברר שהטיוטה היא באמת, במקרה הטוב, הצעת נתניהו. הסוריםלא הסכימולה. אבל הסיפור לא נגמר כאן. ביבי, מסתבר, הסכים ליותר מזה.

בשלב מאוחר יותר במו"מ, לאודר הציג ביוזמתו בפני האמריקנים את הטיוטה האמיתית עליה הצדדים הסכימו. פה כבר דובר על נסיגה ישראלית מכל רמת הגולן עד לקווי הארבעה ביוני 1967. במסמך הזה כבר לא הייתה הסכמה סורית למנוע התקפות על ישראל מלבנון (כמו שהייתה בטיוטה הראשונה שהציג לאודר) ולמסמך הזה, כפי שגילו האמריקנים במהירות, הסורים באמת הסכימו. אלא שעל המסמך הזה ברק לא הסכים לשמוע. הוא לא הסכים לנסיגה לה הסכים נתניהו, כותב רוס (למי שמתעניין – עמוד 528 בספר).

שני דבריםמושכים אותי במיוחד לחזור לסיפור הזה.

ראשית,מה שקרה פה, בישראל, במו"מ הסודי ההוא, מעולם לא סופר. איציק מרדכי ואריאל שרון (שרי הביטחון והחוץ, בהתאמה, בתקופה הנידונה) לקחו קרדיט על בלימת המו"מ של נתניהו אבל הם מעולם לא סיפרו את גירסתם. יועצו המדיני של נתניהו באותה תקופה, עוזי ארד, היה מעורב, אבל גם הוא לא כתב זיכרונות. בארה"ב, סיפור כזה כבר היה מפרנס 20 ספרים, אם הוא היה סיפור פנימי שלהם, כמובן. רק דמיינו לכם נשיא אמריקני שהיה עושה מו"מ חשאי, בניגוד לעמדותיו הפומביות, דרך איש עסקים, עם מנהיג של מדינת אויב. חמישים שנה אחרי המו"מ עוד היו יוצאים ספרים עליו. כאן אין תרבות משמעותית של כתיבת ספרים פוליטיים ועוד יותר משזו בעיה של תרבות, זו בעיה של כסף. שוק קטן. לא שווה לכתוב. לא שווה להסתכן במריבות עם מקורות.

הנקודה השנייה היא נתניהו. יש משהו כמעט חידתי ביכולת שלנתניהולהכחיש, באופן כל כך בוטה, עובדות מוצקות ומתועדות. הוא יודע שתיעוד המו"מ נמצא במשרד ראש הממשלה, כלומר, הוא יודע שיריביו (ברק, שרון בזמנו ואולמרט עכשיו) היו חשופים למידע. הוא יודע שהדברים התפרסמו, אבל איכשהו הוא מאמין, שאם יחזור על האמתשלו מספיק פעמים, הקהל שלו יאמין לו או לפחות לא יהיה לו כוח לקרוא את הספר של דניס רוס.

פרשת טלנסקי – רעש לבן

10 באוקטובר 2007
 

בימים האחרוניםהדוברים (המעטים. ילדים יקרים, עיזרו בבקשה לאהוד למצוא את אמנון דנקנר…) שמדברים עבור אהוד אולמרט מנגנים את אותה שורה.סיפרו לכם שאולמרט קיבל מייל משולה זקן על כך שעבר כסף מ"הכובס", הלא הוא טלנסקי. אז סיפרו לכם. כאן מגיע החיוך הזחוח והפאנץ'. לאולמרט בכלל אין מייל.

חשבתי (למעשה, ברוך קרא חשב, אבל אין לו בלוג, אז גנבתי לו) שהגיע הזמן למקם את הטיעון בקונטקסט שלו. ביום חמישי הופיעה ב"ידיעות אחרונות" הידיעה על המייל הזה. כנראה שהידיעה לאמדויקת, אולי אפילו לא נכונה. ברמת הבוץ בה מבוסס אולמרט עכשיו, אי אפשר להאשים אותו שהוא נאחז בכל אי דיוק קטן, אבל גם הוא יודע שעל זה לא בונים זיכוי ציבורי. התמונה הזאת של נדבן אמריקני שמגניב מעטפה ובה אלפי דולרים לכיס החליפה של אולמרט,היא תמונה שכנראה קשה להכיל, אפילו בתוך ים של אדישות ציבורית.

עוד דבר שצריך לנכש מהשביל הוא סיפורו של אבי שרמן. למי שלא עקב, זהו נהג שנשכר מעת לעת על ידי הקונסוליה הישראלית בניו יורק. שרמןטען כי העביר מעטפות מזומנים לאולמרט. הוא דיבר על לפחות 10 מעטפות. מלכתחילה, כלהסיפור של שרמןנראה כמוהיריון מחוץ לרחם. עד מפתח לכאורה, שלא ממש מקבל תשומת לב מהמשטרה, אבל כן מדבר בלי סוף עם התקשורת.

כלי תקשורת רבים פירסמו את סיפורו בלי בדיקה מינימלית.היום נכשל שרמן בבדיקת פוליגרף אליה נשלח ביוזמת ערוץ 10. שרמן הסכים להיבדק ואז התחרט שובובסוף נבדק במכון הפוליגרף של זיגי הורוביץ. עכשיו, מן הסתם, דוברי אולמרט יעשו שימוש גם בשרמן כדי לסדוק את תיק טלנסקי. במקרה הזה, אני לא מאשים אותם. אנחנו פרסמנו את הדברים של שרמן ואנחנו נצטרך לשלם את המחיר.

אגב, זו הרגשה די מזופתת כל הסיפור הזה עם שרמן. אני לא בטוח שמישהו יאמין להתבכיינות שלי (ספק אם אני הייתי מאמין) אבל מדובר באדם שהחיים לא חייכו אליו. הוא, כנראה, מיסודו, גם ממש לא אדם רע (אולמרט, בצדק, בטח חושב אחרת). אני, לעומת זאת, ישבתי איתו כמה שעות, ניהלתי איתו שיחות ידידותיות ואזחירבתי לו את היום ואולי לא רק את היום. נכון, יש אינטרס ציבורי וכל זה, אבל כששרמן התקשר אליי אחרי השידור קשה לי לומר שהייתי גאה במה שעשיתי.

סגרו לי את התיק

10 באוקטובר 2007
 

לפני כחודש קיבלתי הודעה מהפרקליטות שנסגר התיק. לא יעמידו אותי לדין על הפרת צו איסור הפרסום בעניין חקירתו של אברהם הירשזון. חשבתי שיהיה נכון לספר על הפרשה הקטנה הזאת. אולי יש בה עניין.

שלב א – הפרסום:

המשטרה הוציאה צו איסור פרסום על חקירתו של שר האוצר אברהם הירשזון. הצו הוצא אחרי שכבר פורסמו פרטים על החשדות כנגדו, אבל לא הפרטים המלאים ובטח לא הראיות.‎ ‎‏הייתי מאוד מתוסכל. חודשים שאני יודע איזה האשמות חמורות יש נגדו וחודשים שאני לא יכול לפרסם. בינתיים, הירשזון מכריז על רפורמות, משנה לנו את החיים והכול כשהוא, ועוד קומץ אנשים, יודע שמכל בחינה מעשית הוא כבר היסטוריה.

צו איסור הפרסום שקיבלנו דיבר על החקירה בקשר למעילה בעמותת ניל"י, השייכת להסתדרות העובדים הלאומית.מקורותיי אמרו לי שזו רק פרשה אחת וישנם חשדות לפרשיות רבות אחרות. התייעצתי עם אנשי המקצוע הרלוונטיים מה לעשות.

החלטנו ללכת לביהמ"ש ולבקש את הסרת הצו. השופט דחה את בקשתנו, אבל אמר‎ ‎– וחזר ואמר‎ ‎– משהו מאוד מעניין: צו איסור הפרסום, הוא קבע, מידתי ומצומצם.

אנחנו הבנו ממנו, שבעצם, הצו מאפשר לפרסם המון דברים. לא על פרשת ניל"י, שנמצאת תחת תחולת הצו אבל על אותן פרשיות אחרות, שאינן תחת תחולת הצו.

החלטנו, לאחר התייעצות מעמיקה ומעבר על כל מילה בטקסט, לפרסם על החשדות כנגד הירשזון בפרשיות האחרות. לא ניל"י. הטקסט הסופי‎ ‎של הפרסום היה קצר, לקוני, דל בפרטים ועבר סירוס משפטי קפדני. פרסמנו.

הטקסט היה כל כך מסורס, שאף כלי תקשורת לא טרח אפילו לעשות פולו אפ. היחידים שעשו פולו אפ היו המשטרה. היחידה למלחמה בפשיעה הכלכלית של המשטרה, אותה יחידה שחוקרת את תיק הירשזון, קראה לי ולעורך של המהדורה באותו יום, אלי רכלין, לחקירה תחת אזהרה.

שלב ב' – החקירה

הורו לי להתייצב בלוד. לא הסבירו למה. לא הסכימו. מותר והגיוני.בשירותי הצבאי שירתתי כחוקר מצ"ח וגם אני לא מסרתי לחשודים בטלפון מה נושא החקירה.

בחקירה עצמה לא הסכמתי לשתף פעולה באופן מלא. הייתי משוכנע שלא עשיתי שום עבירה. היכרתי את הצו ודאגנו חזור ודאוג לא להפר אותו. קיבלתי אישור מוקדם מכל מי שצריך. למרות זאת, לא שיתפתי פעולה בחקירה באופן מלא.

למה? לא בטוח שאני יודע.

קודם כל, כעסתי.

כעסתי על כך שחוקרים אותי. כעסתי שהם פתחו בחקירה על הפרת הצו. כעסתי שהיחידה החוקרת 'נוקמת' בעיתונאי שפירסומיו לא מוצאים חן בעיניה. לא בטוח שכל הכעסים היו מוצדקים, אבל כעסתי.

חוץ מזה, עברי במצ"ח לימד אותי שלא צריך למסור יותר מדי פרטים בחקירה. אם תרצה להשלים, תמיד תוכל לעשות את זה יותר מאוחר. ראיתי לא מעט מקרים שאנשים הצטערו על דברנות יתר בחקירה הראשונה.

ויש עוד סיבה. זו הפעם הראשונה שנחקרתי תחת אזהרה והרגשתי איזה אתגר אישי, קצת מטומטם, לעמוד בחקירה… לא שהיה מדובר באיזה טלטולים, אבל אתם יודעים איך זה – מרגע שהתחייבת לקו מסוים בחקירה, אתה לא רוצה לסגת ממנו, יותר בגלל העקביותמאשר בשם ההיגיון. שהחוקרים לא ירגישו שהם שברו אותי…

ימים אחר כך קצת הצטערתי שמסרתי גירסה חלקית.

מנכ"ל "חדשות 10" באותה תקופה, גלעד עדין, ניסה להבין מצמרת המשטרה למה פתחו תיק נגד המערכת שלו. ממה שהוא הצליח לברר, הבנתי שהמשטרה פשוט טעתה. הם לא ידעו שהצו שהגיע למערכות לא היה הצו שהם רצו להוציא, או הצו שהם הוציאו. משהו השתבש בדרך. מקרה נדיר של אי הבנה אמיתית. אולי אם הייתי אומר את זה בחקירה הראשונה זה היה נגמר מוקדם יותר, אולי לא.

שלב ג' – ההמתנה עד להחלטה

זה הקטע הכי מעצבן. החקירה שלי הייתה בתחילת פברואר2007 . יומיים-שלושה אחריה כל המעורבים בתיק הפשיעה המסובך הזה כבר נחקרו. העובדות הובהרו. הכול היה בשל להחלטה. למה, בשם אלוהים, זה לקח 14 חודשים לקבל החלטה? בתיקים אחרים הפרקליטות והמשטרה יכולות לספר לי סיפורים. חיקורי דין בחו"ל וכאלה.

גם שם אני לא קונה אותם. כאן הייתי מעורב ואני יודע שהיה אפשר לקבל החלטה תוך שבוע, גג חודש. התיק פשוט שכב באיזה מגירה יותר משנה סתם.

אתם יכולים להגיד – שטויות, איזה נזק נגרם לך? לא הפסדת את תפקיד שר המשפטים/ביטחון פנים בגלל זה. אתם צודקים, כרגיל. אבל גם קצת לא.

צודקים – כי באמת לא נגרם לי נזק מיוחד, למרות שזה לא באמת נעים שפירסום שלך מסבך אנשים אחרים.

לא צודקים – כי בתקופת הביניים אתה קצת יותר נזהר כשאתה מדבר בטלוויזיה על המשטרה. שלא יחשבו שאתה נוקם מצד אחד, ושלא יתרגזו ויגישו כתב אישום, מצד שני. פה ושם מתחתי עליהם ביקורת, כולל בבלוג הזה, אבל לא פעם סתמתי את הפה, וכשמדובר בנודניק כמוני זה באמת לא קל.

נו, אז איך קרטר?

10 באוקטובר 2007
 

בשני ספרים שקראתי בחודשים האחרונים מצויר ג'ימי קרטר באור עלוב למדי. לא, לא רק נשיא לא אפקטיבי – כמו שנהוג לחשוב עליו – אלא כפוליטיקאי שקרן. אני עוקב אחרי הפוליטיקה האמריקנית די באדיקות ואני מודה שהופתעתי. התיאורים של בוב שרום, הקמפיינר המוביל של המפלגה הדמוקרטית בעשרים השנה האחרונות, בספר הזיכרונות המרתק שלו; ושל העיתונאי הוותיק, רוברט נובאק, בספר המעולה שלו, היו חדשים לי לגמרי. נכלולי, תחמן, רמאי, הזהו קרטר שלנו? עד אז די חיבבתי את הנשיא קרטר. לא רק בגלל הסכם השלום, אלא דווקא בגלל התנהלותו. הוא נראה היה לי כמו אדם שלא יודע לשקר, שהוצב בתפקיד שקשה לא לשקר בו (למרות שמפתיע לראות כמה נשיאים אמריקניים ממעטים לשקר לגבי עובדות).

פעם עשיתי עבודה קטנה וקראתי עשרות נאומים שלו. גיליתי כנות כובשת. כובשת אותי, לפחות, שיש לי חולשה מוגזמת לכנות. קרטר דיבר בחופשיות כבר בסוף שנות השבעים על סקרים, על חוסר הפופולריות שלו ואפילו העז (בצעד טיפשי) להטיף מוסר לאמריקנים ב"נאום המלנכוליה" המפורסם שלו.

אתמול, כשהוא נכנס לחדר בקינג דייוידלראיון קצר עם "חדשות 10" ("יש לכם 7 דקות", התרה העוזר, והן, כצפוי, התארכו כדי שאח"כ יוכל לטעון עוזר אחר: "קיבלתם כמעט רבע שעה". ככה יוצרים אסירות תודה) חשבתי שוב על הפער שבין המדיום הטלוויזיוני למציאות. ידעתי שאחרי הראיון ישאלו אותי "איך קרטר?" וסביר להניח שאני גם אמלמל איזו תשובה, אבל האמת היא שאני לא יודע. הרי במציאות,אם קרטר היה מתפנה אליי לשיחה, הייתי שואל אותו על נובאק ושרום (אם היה לי אומץ, כמובן, כי בלי המצלמות זה הרבה יותר קשה. פתאום אין לך צידוק לשאול שאלות קשות). עם המצלמות שאלתי את השאלות הצפויות, כי אי אפשר אחרת. אחרי זה אמרו לי שיצא מעניין. טוב, מה יגידו? היית חרא?

אז, איך קרטר? אין לי מושג אבל הייתי מת להיראות כמוהו בגיל 84, אפילו אם אולמרט לא יסכים לפגוש אותי.

מה שהם צריכים, מר דיכטר, זה זמן וגיבוי

10 באוקטובר 2007
 

הרבה זמן לא הזדהיתי עם דברים של אהוד ברק כמו הבוקר. אבי דיכטר, שר, ראש שב"כ לשעבר, אדם שראה לא מעט בחייו, דיבר בישיבת הממשלה כאילו הוא בלב עצרת בחירות. תושבי אשקלון לא יהיו "מוצר מתכלה". הוא קרא איזה נאום פואטי שהזכיר שמדובר בעיר שלו ושהוא חי בה. ראש הממשלה צריך להורות לצה"ל להפסיק את ירי הרקטות. בכל מחיר. אה, כן. כל כך פשוט. איך אולמרט לא חשב על זה קודם?

אין סיבה לדאגה. אולמרט לא חשב שדיכטר מדבר אליו. גם כל שאר הנוכחים בחדר ידעו למי דיכטר באמת מדבר- לתקשורת והופ, זה אכן הגיע לתקשורת.

יחסיהם של אהוד ברק ואבי דיכטר נחשבים לקרובים. שניהם אקס סיירת מטכ"ל. ברק מינה את דיכטר לראש השב"כ. בתקופה האחרונה זה ממש לא נשמע ככה. דיכטר שוב ושוב מנסה להכניס את צה"ל לעזה. ברק מבקש איפוק. בעיניי, לגמרי בצדק, גם ברמה המהותית, אבל עוד יותר ברמה הסגנונית.

זה כמעט בלתי נתפס בעיניי,שמי שהיה ראש שב"כ בזמן שנהרגו כאן 1000 אנשים, אלף אנשים, רובם בפיגועי התאבדות במרכזי ערים, שאחד כזה יתלהם ויחליש את כושר עמידתה הרעוע ממילא של הממשלה בימים קשים כאלה. בזמן האינתיפאדה דיכטר נהג לנחור בבוז אל מול חלק מרעיונות השרים. הוא היה הולך עם מצגת שתירגמה את מספר הקורבנות הישראלים למספרים של קורבנות במדינות יותר עתירות אוכלוסין משלנו. כדי להדגים לקהל אמריקני, למשל, הוא נהג להכפיל את מספר קורבנותינו בחמישים או משהו כזה. היה לזה, כנראה, אפקט מרשים. עכשיו צא וחשב, מר דיכטר, כמה קורבנות היו בעזה ביומיים האחרונים בתרגום לישראלית.מספר הקורבנות הפלשתיניים עומד על כ – 70 , בתרגום לישראלית -350 הרוגים ישראלים ביום. ודיכטר מרגיש מוכה?

שלא תהיה טעות – צריך וחייב אבי דיכטר להיאבק על עמדתו. אני בטוח שהוא באמת מאמין שאם צה"ל ייכנס לפעולה רחבה בעזה, מצבנו יהיה טוב יותר. אני לגמרי לא מסכים איתו, אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא, ששר כמו דיכטר מכיר מצוין את עוצמת הלחצים שפועלים על מקבלי החלטות בזמנים של משבר לאומי. הוא האחרון שצריך ללבות את האש, בטח בגלל ההילה הביטחונית המוצדקת שיש לו.

במהלך מלחמת לבנון שאל דיכטר בקבינט את הרמטכ"ל, דן חלוץ – "מה אתם צריכים מאיתנו?". חלוץ אמר "זמן וגיבוי". דיכטר עטה את גלימת המנהיג האחראי וענה "יש לכם". השאלה ההיא נראתה לי כבר בזמן אמת קצת מופרכת. זה הרגיש לי כאילו דיכטר מנסה ללמד את השרים איך צריך שר להתנהג כלפי דרג מקצועי – ביטחוני. קצת כאילו הוא פורק על השרים את הטראומות שלו מזמן האינתיפאדה. הדיון ההוא, בזמן מלחמת לבנון,חייב שאלות חכמות וחודרניות מצד השרים כלפי הרמטכ"ל, לא אמירות פלסטיקיות. עכשיו הזמן של דיכטר באמת לקצת גיבוי, לפחות בפורומים חצי פומביים כמו הממשלה. בפורומים קטנים וחשאיים יותר, שיקרא איזה שיר שהוא רוצה.

ועוד נקודה אחרונה – זה רק נדמה לי או שדיכטר במקרה מביע תמיד את העמדהשהציבור אוהב לשמוע באותה נקודת זמן?