ארכיון: רביב דרוקר

עסקת שליט והאיזון הלא קדוש

10 באוקטובר 2007
 

ביום חמישי דיברו איתנו ראשי המטה לשחרור גלעד שליט. הם כעסו, בלשון המעטה, על הכוונה שלנו לשדר ב"שישי" ראיונות עם הרוצחים, שאמורים להשתחרר מהכלא בעסקת שליט. הטענה המרכזית שלהם הייתה "אתם לא מאוזנים". המסר הלא סמוי היה – בגללכם לא ישוחרר גלעד שליט. מי רוצה לקחת על עצמו נטל איום כזה. שאלנומה אפשר לעשות כדי לאזן. הם אמרו שנביא לאולפן מישהו שחושב אחרת. למען הגילוי הנאות – אני אכן חושב שאסור לשחרר את 450 הטרוריסטים שדורש החמאס. עם זאת, מי שראיין את האסירים, יורם שווייצר, חושב הפוך ממני והוא גם אמר את זה בכתבה. לי זה נשמע די מאוזן. להם לא.בדרך כלל אנחנו לא מביאים לאולפן אנשים שיגיבו על כתבות, אבל לכל כלל יש בלה בלה בלה. הסכמנו לאזן. הם הציעו את יעקב פרי או אמנון ליפקין שחק. הסכמנו לשניהם, אבל לצערנו הם לא רצו/לא יכלו לבוא לאולפן.

למה אני מלאה אתכם בכל הפרטים האלה? כי אתמול ראיתי את מהדורות החדשות והיום קראתי עיתונים. אני מאמין קטן מאוד בעיתונות מאוזנת. תמיד אני שואל את עצמי אם ב-1860 תומכי האיזון בתקשורת היו מבקשים להשמיע תומך בהמשך קיום העבדות בארה"ב לצד מי שתומך בשחרורם. איזון זה איזון. עם זאת, גם שאלת האיזון היא שאלה של מינון. מותר ורצוי לעיתון לנקוט עמדה. "הארץ", למשל, חושב שצריך לבצע את עסקת שליט וצריך לבצע אותה עכשיו, מהר לפני שיהיה מאוחר מדי (תרגום לעברית – לפני שממשלת ימין תעלה). גם "ידיעות" ו"מעריב" חושבים כך, אבל מפה ועד הסיקור של העיתונים וערוצי הטלוויזיה והרדיו, הדרך ארוכה. יובל ארד מדברת בעד ביצוע העסקה, אחריה (לאיזון…) מדברת קרנית גולדווסר בעד העסקה, אחריה בני הזוג וקסמן. המסר שכלי התקשורת משדרים מדבריהם הוא שצריך להאיץ את שחרור גלעד (קראתי מאמר שכתב אביו של נחשון וקסמן, שמתנגד בכל תוקף לעסקה. איכשהו זה לא נכנס לתקשורת). אח"כ בא שר הבטחון אהוד ברק. הגיוני. מאהל מחאה נגד ראש הממשלה, לא יבוא?

בטלוויזיה אתה שומע רק צד אחד, בעיתון אתה קורא כמעט רק צד אחד. הנימוקים ברובם אמוציונליים, וקסמן, ארד, גולדווסר, כל מי שמרעיד לנו את הלב. יש הרגשה של מדינה שיצאה מדעתה, תקשורת ששכחה את תפקידה וראש ממשלה אחד שעומד במצור ובינתיים, יכול לו.עוד שבוע הוא מעביר את המקל, כנראה, לנתניהו, וזה בעיניי יהיה ההישג הכי מרשים שלו. אי הכניעה לטירוף הלאומי.

"יהיה המחיר אשר יהיה"

10 באוקטובר 2007
 

אתמול שמעתי את יו"ר האיחוד הלאומי, יעקב כץ (כצל'ה) בגלי צה"ל. יהיו, כנראה, מעט מאוד דברים עליהם הוא ואני נסכים בקדנציה הקרובה שלו, אבל אתמול כמעט חיבקתי אותו דרך הרדיו.

לפניו התראיין חבר הקבינט המדיני-ביטחוני, השר בנימין בן אליעזר. הוא נשאל על עסקת שליט ואמר שצריך להחזיר אותו הביתה "יהא המחיר אשר יהא". אחריו עלה כצל'ה, ההוא מה"ימין ההזוי". פתאום שמעתי קול של שפיות. "פואד התעייף", אמר כצל'ה, "מה זאת אומרת יהא המחיר אשר יהא? איזו מין גישה זו?". צודק. היום שמעתי את דני יתום, לשעבר ראש המוסד, לשעבר בכיר בשלוש לשכות ראש ממשלה שונות. יתום אמר שצריך לשחרר את שליט "יהא המחיר אשר יהא". לא יאומן. הוא גם הסביר שזה לא כל כך נורא שהרוצחים האלה ישוחררו, שהם לא יגרמו כזה נזק ושבכלל לחסל אותם זה קלי קלות.

אני כולה עיתונאי, ולכן אנסח את הזעזוע שלי מהגישה הזאת בשבע שאלות:

1. האם שחרור בכירי הרוצחים לא משדר מסר לרוצחי העתיד שלא ישלמו מחיר מלא על הרצח?

2. האם שחרור 1,000 אסירים לארגון טרור, מכיוון שהוא חטף חייל, לא משדר לחברה הפלסטינית ולכל המזרח התיכון שאנחנו מבינים רק כוח ושהדרך להשיג מאיתנו דברים זה לחטוף חיילים?

3. האם הממשלה לא מבינה שברגע שהיא קושרת את פתיחת המעברים לשחרור שליט, אז החמאס מבין שחטיפת עוד חיילים כבר לא תביא לו רק אסירים, אלא גם פתיחת מעברים ובשלב הבא אולי פינוי שטחים?

4. אם מרוואן ברגותי אמור להיות, בראייתנו, המנהיג העתידי המתון של העם הפלסטיני, זה שינהל איתנו מו"מ על בסיס התנערות מטרור – האם זה לא בעייתי, שאת חירותו הוא יהיה חייב לאויב הכי גדול שלו, החמאס, שמאמין בהשגת דברים מישראל בכוח?

5. מה נעשה אם בפעם הבאה חלילה ייחטפו 3 חיילים או 10?

6. אם מבצע "עופרת יצוקה" כל כך הצליח, איך זה שהחמאס כמעט ולא הגמיש את דרישותיו תמורת שליט בעוד מנהיגינו מבצעים זיגזוג פראי בעמדותיהם?

7. ולבסוף, למה בנימין נתניהו, ראש הממשלה הבא, חושב שהוא יכול להמשיך להתעטף בשתיקה ולא להביע עמדה בעניין? הרי את תוצאות הביאושים של עסקה כזו הוא, כראש ממשלה, יספוג.

דווקא כשר אוצר, איווט לא מפחיד

10 באוקטובר 2007
 

סבר פלוצקר משתף אותנו היום בפחד החדש שלו – אביגדור ליברמן ימונה על ידי נתניהו לשר אוצר. דה מארקר גם לא מסתיר את עמדתו על המינוי האפשרי. רותם שטרקמן כותב מאמר בולט כנגד המינוי.

אני רחוק מלהיות אחד מאוהדיו של ליברמן. למעשה, על כמה מהדברים שאמרתי עליו לאחרונה, הוא החליט להחרים אותי ואת "שישי". כשהתחקירנים שלנו ביקשו ממנו ראיון, קיבלנו תשובה שהוא יעדיף ללכת קודם לאל ג'זירה. ביום הבחירות היה אמור ישראל רוזנר להתלוות לכמה מפעיליו. יוםלפני כן, הדוברת אירנה אטינגר, אסרה על כולם להשתתף בכתבה. ניסיתי לשכנע אותה בסמס. עד היום היא לא ענתה לי. לגיטימי.

אחרי הגילוי הנאות, אני רוצה לומר שדווקא בתפקיד שר האוצר הוא יכול להיות הפתעה מאוד נעימה. ליברמן הוא ביצועיסט אמיתי. הוא לא בולדוזר צעצוע כמו פואד, שאצלו זה יותר תדמית והרבה פחות מעשים. ליברמן היה שר תשתיות מוצלח למדי ושר תחבורה טוב ויעיל. לא אני אומר את זה. אמרו לי את זה אנשים רבים שהוא עבד מולם, שאינם נמנים על מצביעיו. בכירים לשעבר באגף התקציבים באוצר, ב"מקורות", במשרד התחבורה, במשרד התשתיות, ברכבת ישראל, שרים שעבדו איתו ועוד. הוא קידם ביעילות רפורמות רבות ולא חשש להיכנס למאבקים טעונים. תפיסת העולם שלו דומה מאוד לזו של ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו. המשקעים בין השניים רבים, אבל אין ספק שיש להם גם את היכולת לעבוד ביחד. ליברמן גם יודע לאזן את נטייתו של נתניהו להיכנס ללחץ ולהתקפל. בקיצור, הוא מועמד טוב לתפקיד הקשה בזמן משברי.

פלוצקר מונה כמה חששות. הראשון הוא הקשרים המושחתים של ליברמן, התחושה שהוא מחובר לעולם עיסקי לא ידוע, שנחקר במשטרה. זהאכן נושאבעייתי מאוד, אבל כל עוד אין כתב אישום אני חושב שאין ברירה אלא להתעלם ממנו. בטח על רקע האלטרנטיבות. זו אחריות היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה להחליט מהר בנושא. בעיניי, אין תירוץ קביל להתמשכות החקירה הזאת. החקירה נמשכת כבר שלוש שנים וזה זמן ארוך מדי עבור חקירה כל כך רגישה (אני מכיר את התירוץ על כך שרק באוגוסט אישר ביהמ"ש לעיין במסמכים שנתפסו אצל עו"ד יואב מני. גם כך עברה חצי שנה. מספיק זמן לתרגם, לעיין ולהחליט).

הטיעון השני כנגד מינויו של פלוצקר הוא שאין לו השכלה כלכלית רחבה מספיק, אין לו את העומק. עם כל הכבוד, זה שטויות במיץ עגבניות. הרבה יותר חשוב שיש לו מאחוריו 15 אצבעות צייתניות. כוחו הפוליטי רב. יכולתו של איווט ללמוד חומר היא גבוהה מאוד. הוא עוסק בתחומים כלכליים ממשליים כבר מ – 1996 ובוודאי יודע איך לנהל את משרד האוצר יותר מכל פרופסור שפלוצקר מכיר.

הטיעון השלישי הוא כנגד מתן עמדת כוח כל כך בכירה למישהו עם עמדות סמי גזעניות כשל איווט. אני מודה – גם אני לא מת על זה, אבל פה צריך לגלות קצת מעשיות. אם ליברמן יהיה בממשלה, הוא יהיה בתפקיד בכיר. מבחינתי, הסיכוי שלו לגרום נזק בנושאים המדיניים הוא הרבה יותר קטן, אם יהיה במשרד האוצר. לא יהיה לו זמן לכך והוא יהיה אחוז אמביציה להצליח באוצר. שר האוצר ליברמןלא ירצה להרוס לעצמו הכל ולהפסיד את עמדת הכוח המדהימה של משרד האוצר, בגלל ויכוח על איזה מאחז. הוא ייטה פחות לפרובוקציות הרגילות שלו נגד ערביי ישראל ויתעסק בקרנות הפנסיה. טוב לו. טוב לנו.

מצד שני, אני גם חשבתי שעמיר פרץ יכול להיות הפתעה מרעננת כשר ביטחון…

משכורות בכירי ערוץ 10

10 באוקטובר 2007
 

בוא נפתח אחת ולתמיד את הנושא הזה. רוב הטוקבקיסטים שלא אוהדים את מאבקו של הערוץ מתחילים (וגומרים) את התנגדותם בכך שאנחנו מרוויחים הרבה כסף. אני נמנה על אלה שמרוויחים הרבה כסף בערוץ 10, אבל נוח לי לעשות את הדיון דרך לונדון וקירשנבאום. אין לי מושג כמה הם מרוויחים. נניח שהפירסומים נכונים ושעלות שכרם הייתה לפני הקיצוץ140 אלף שקלים לחודש (רוב הציבור שוכח שזה לא שכרם ברוטו. זו עלות השכר לערוץ 10.הברוטו, אם זו אכן עלות השכר, עומד על כ – 110-120 אלף שקל. לא, לא שכר רעב, אבל חשוב לעשות את האבחנה).

מדובר בשני עיתונאים בני קרוב ל – 70, לכל אחד מהם יש למעלה מ – 40 שנות ניסיון, הם הגיעו לקצה של הצמרת של העיתונות בישראל. אחד, חתן פרס ישראל (קירשנבאום), השני חתן פרס סוקולוב (לונדון). אחד היה מנכ"ל רשות השידור ועשה מיליון סרטים וכתבות, למעשה, הוא כמעט ייסד את הז'אנר הדוקומנטרי בישראל. השני חצב נישה משלו בתקשורת הישראלית, שעוד אף אחד לא צעד בעקבותיה. כמה ירון לונדון אתם מכירים בעולם?

עכשיו, בוא נדמיין שהם היו רושמים את אותם הישגים בקהילת עורכי הדין, או הרופאים, או המהנדסים, או אנשי ההיי טק. בכל תחום אחר, שניהם היו מיליונרים. יותר נכון, מולטי מיליונרים. כמה עו"ד רם כספי מרוויח על כל עסקה גדולה? רם כספי הוא לעורכי הדין מה שלונדון וקירשנבאום הם לעיתונאים. אני מוכן גם לטעון שתפקידם החברתי חשוב בהרבה מתפקידו.

כמה מנתח מוח בכיר מקבל על ניתוח פרטי? כמה איש היי טק, שעושה הנפקה מוצלחת, מקבל לחברה שלו? כמה גיל שוויד עשה על הפיירוול שהוא פיתח? מאות מיליונים?

כמה מילים על פירמידת השכר של עיתונאים. אני מניח בהערכה גסה שבארץ עובדים אלפי עיתונאים (ההגדרה לעיתים קשה. מה דינו של גרפיקאי במערכת עיתון או סאונד מן באולפן חדשות?). רובם משתכרים שכר נמוך. מעמד הביניים של העיתונות בישראל נשחק באופן דרמטי בשנים האחרונות. העיתונים מפטרים כל הזמן, לקול ישראל קשה עד בלתי אפשרי להיכנס, בגלל המצב של רשות השידור וכך גם לערוץ הראשון. שערי העיתונות די נעולים. המקומונים משלמים משכורות רעב וכך גם, בדרך כלל, תחנות הרדיו האזוריות. למעלה,בצמרת, יש כמה עשרות עיתונאים שמרוויחים טוב מאוד (תבדילו בין עיתונאים לטאלנטים בתחום הבידור כמו צביקה הדר, דודו טופז ואלי יצפאן). ב"ידיעות" יש בטח 10 – 20 אנשים כאלו. ב"מעריב" פחות מעשרה, ב"הארץ" עוד כמה. עוד ממש מעט ברדיו. שאר המשתכרים טוב עובדים בטלוויזיה. למה טלוויזיה? כי מה לעשות – זה המדיום המוביל (לאו דווקא ברמה של איכות) והוא משלם הכי הרבה כסף. ככה זה ברוב המדינות שאני מכיר. ככה זה בישראל. בשביל להיות עיתונאי טוב בטלוויזיה, לא די שתהיה עיתונאי טוב. אתה גם צריך לעבור מסך, לדבר טוב ורהוט, לדעת לארוז את הדברים שלך במהירות רבה וכו'. לא, לא מגיע לנו פרס נובל, אבל עובדה שלא כל כך קל לייצר עיתונאי טלוויזיה בכירים ומוכרים וזה באמת לא קורה בתכיפות כל כך גדולה.

אין דרך אחת לתמחר עבודה. התגמול עבור עבודה הוא לאו דווקא פונקציה של כמות המאמץ, כמות הלימוד או הערך החברתי של העבודה. מורה מרוויח פחות מברוקר. איש היי טק יכול להמציא איזה מעגל אלקטרוני ולהתעשר לכל החיים. בכל זאת, אם רוצים לתת ערך חברתי לעבודות, אז לעבודת העיתונאי, בעיניי, יש ערך מאוד גבוה. חברה בריאה צריכה שעיתונאיה ירוויחו יפה ושאנשים מוכשרים והגונים ירצו לעסוק במקצוע הזה. זה אינו המצב במדינת ישראל בשנים האחרונות. המשכורות נמוכות והתנאים לא טובים. קשה מאוד להגיע לפיסגת השכר ובה יש, כאמור, מעטים. גם הם, כאמור, מרוויחים הרבה פחות מהצמרת של הרופאים/מהנדסים/קבלנים/אנשי היי טק/רופאים וכו'. כמה שלא ירוויחו מוטי וירון (ומגיע להם כל שקל) הם לא יתעשרו מזה. העיתונאים שמשתכרים הכי הרבה בארץ יכולים לחיות טוב מאוד, להפוך לאנשים אמידים. מולטי מיליונרים הם לא יהיו.

עכשיו אליי. התחלתי לעבוד בתקשורת ב – 1993. לא היו לי קשרים, למעשה לא הכרתי איש בתקשורת. קיבלו אותי ל"מעריב" בעקבות מכתב בכתב יד שכתבתי לעורך "מעריב", יעקב ארז. בשנתי הראשונה גיליתי מה זה להיות דנידין. אוויר. הייתי יושב במסדרון "מעריב", מחוץ לחדר רכז הכתבים ומחכה שאולי יזרקו לי פירור. אנשים היו עוברים דרכי.חצי מהזמן ביליתי בארכיון בנבירה במעטפות בניסיון להרכיב מסגרת ארכיונית על אייטם כזה או אחר. בחצי האחר ביליתי בבתי חולים, הלוויות ושאר אירועים משמחים. על ידיעה שהעברתי קיבלתי 50 שקלים. לא נתנו לי ביפר, עובדה שמשעותה הייתה – תבוא למערכת ותחכה. אולי תהיה עבודה ואולי לא. בהתחלה גם לא הסכימו לתת קרדיט. תהיתם פעם מי זה "סופר מעריב"? אני הייתי כמה חודשים הסופר הזה. לא ממליץ על החוויה. שלא תבינו אותי לא נכון – לא הייתי מסכן. נדבקתי בחיידק העיתונאי, אבל כיף זה לא היה. אגב, התחלתי את דרכי עם עוד 7 כתבים חדשים שחלמו על עיתונות. חוץ מאיציק סבן, שעובד ב"ישראל היום", לדעתי אף אחד מהם לא עובד בעיתונות היום. למה? תתחילו מכמה שמשלמים. אחרי השנה ההיאהייתי כתב נדל"ן שלוש שנים, כתב מדיני שני ב"מעריב", כתב מדיני בגלי צה"ל, עשיתי את כל הדרך ואיכשהו, אחרי 15 שנה הצלחתי להגיע למשכורת גבוהה. אולי אני ראוי לה ואולי לא, אבל אני מרגיש, בשחצנות, שאם ב- 93 הייתי ממשיך את דרכי המשפטית (התקבלתי להתמחות בשני מקומות יוקרתיים, הלשכה המשפטית של משרד הביטחון ומחלקת הבג"צים של פרקליטות המדינות), עושה התמחות והופך לעורך דין, הייתי מרוויח היום יותר, אולא פחות.

מילה אחרונה – הטענה כנגד ערוץ 10 היא: אם לא הייתם משלמים משכורות כאלה גבוהות, לא הייתם מפסידים כל כך הרבה כסף. כמה הערות: ראשית, ערוץ 2 משלם לא פחות לבכירי העיתונאים שם (ובצדק). שנית, אם ערוץ 10 היה משלם פחות, הוא היה מפסיד אולי קצת פחות, אבל עדיין הרבה מאוד, כי רוב העלויות של הערוץ הן בכלל לא על חברת החדשות, כי אם על ההפקות של הערוץ עצמו. שלישית,אם הוא היה משלם פחות ייתכן שלונדון וקירשנבאום כבר היו בערוץ 2(כזכור, ערוץ 2 הציע להם הרבה יותר ממה שערוץ 10 משלם להם – מוטי וירון אמרו לי וגם מודי פרידמן, מנכ"ל הערוץ דאז) ואולי גם חלק מהאחרים ואז לא הייתה חברת חדשות חשובה ובועטת לערוץ 10. ואז מה?

מילשטיין עבד על ענבר. ענבר ידע (בחלק מהמקרים)

10 באוקטובר 2007
 

כבר כתבתי בעבר קצת על הדרך המבישה בה סיקרנו את פעילותו של ארקדי גיידמק, בתקופה בה עדיין היה גביר. חוסר בדיקה מינימלי של עובדות, נכונות לבלוע כל לוקש וכל קשקוש.

לפני כמה ימים, ראיתי ראיון בערוץ הספורט של העיתונאי דני ענבר עם יועץ התקשורת לשעבר של גיידמק, יוסי מילשטיין. ענבר צילם בעבר סרט עתיר רייטינג על גיידמק, ששודר בערוץ 2. מי שראה, זוכר. גיידמק פיזר אינסוף עובדות מדהימות. לצופה לא היו שום כלים לשפוט אותן וגם יוצרי הסרט לא הציגו שום בדיקה אובייקטיבית של העובדות, למעט הודאה קצת מוזרה, שהם לא הצליחו.

וכך התנהל הדיאלוג בין ענבר למילשטיין בראיון:

ענבר: כמה עבדתם עליי בסרט?

מילשטיין מחייך: המון.

ענבר: למה עשיתם לי את זה?

לא זוכר מה מילשטיין ענה. לא בטוח שזה משנה. בהמשך הראיון מילשטיין יורד על התקשורת הישראלית ועל אישי הציבור הישראליים הבכירים, שקנו כל שטות שהם מכרו בלי בדיקה. בסוף הראיון, אמר ענבר למילשטיין בחיוך – רק שתדע, כשעבדתם עליי וצחקתם עליי, בחלק מהמקרים ידעתי מזה.

סיכום קצר:

1. מילשטיין עזר לגיידמק להטעות את ענבר ודרכו את הציבור הישראלי.

2. הוא גאה בזה.

3. הוא ביקורתי על התקשורת הישראלית (בצדק).

4. ענבר יודע שעבדו עליו (בחלק מהמקרים).

5. אנחנו לא ידענו שעובדים עלינו, לא ידענו שמי שעשה את הסרט יודע (בחלק מהמקרים). שטויות. היה אחלה רייטינג.

דני ענבר מגיב:

בסרט "איש עם ביצים" שביימתי על גאידמאק מעולם לא התיימרתי לייצר תחקיר. כך נאמר בסרט. כך היתה הדרישה מהמזמינים. בסה"כ היתה בקשה מ"רשת" אליי לליווי של גאידמאק חמישה ימים ברוסיה. הסרט היה אמור להיות קידום לתוכנית ריאליטי בהנחייתו של גאידמאק, תוכנית שנגנזה עקב כניסתו לפוליטיקה.

מכיוון שמר מילשטיין הנכבד שיחק עם לא מעט כלי תקשורת (והבנתי שגם עליך לא פסח) לי לפחות היה העז להוציא את זה החוצה, כמו גם את העניין המרכזי בסוגיית גאידמאק – שהכל היה ספין על ספין על ספין! אולי כעסת כי בחרת לשדר כתבה בערוץ 10 המראה כאילו למילשטיין אין איפה לישון והוא כל כולו מעוקל (אגב עיקולים מלפני למעלה מ – 5 שנים, לפני שהכיר את גאידמאק) , כאשר שבוע לאחר מכן אצל גיא פלג שלהבדיל ממך גם גם ראיין אותו בערוץ 2 ראו שלחבר מילשטיין יש דווקא חיים מרופדים ומלאי עושר! אולי כעסת כי מילשטיין בחר לתת את הידיעות הפוליטיות על גאידמאק לערוץ שמתחרה בך?!

מדוע לא מיהרת לפרסם התנצלות על כתבתך כאילו מילשטיין מעוקל כולו?! אה, זה לא היה רייטינגי…

רביב, העניין אינו מילשטיין – הוא השולייה. העניין הוא גאידמאק – והסאבטקסט של הדברים היה על הופעת האיש הזה פתאום באמצע חיינו, משום מקום – וההשלכות שלו על כולנו. אגב, בתוכנית "אדרנלין" עם ענת גורן שאני מאוד אוהב והיא עשויה בטעם ובכישרון, סופר על בעל מכון ליחסי החלפת זוגות. מדוע לא כתבת בלוג על הממצאים האחרונים על אותו "איש נקי" כפי שתואר בסדרה, איש שמואשם כעת בסדרה של מעשי אונס נוראיים?!

לסיכום, נדמה לי שפוסט תקשורת המבקר את הקולגות שלך אינו אלא הדרך שלך להתכתב עם ביקורת. לטעמי זה מיותר ומצביע על חולשתך.

תגובה לדני ענבר

לקח לי כמה ימים מאז שראיתי את הראיון ועד שכתבתי את הפוסט. הסיבה: לא רציתי להסתכסך עם דני ענבר. בסוף, כרגיל, הלכתי על זה.

כמה נקודות:

1. אם כבר אתה מעלה את זה, אז לי מילשטיין לא הצליח למכור דבר. מעולם. תבחן את כל שידוריי. הוא כמעט וגם לא ניסה. שאל אותו למה. מעולם לא הצטערתי על אייטמים שהוא מכר לערוצים מתחרים, כי ידעתי מה ערכם והיום אנחנו רואים אותו במדויק.

2. מר ענבר לא כל כך מבין בנושא עיקולים. זה לא עיקולים. למילשטיין יש תיק בהוצאה לפועל והוא מוגדר כ"חייב מוגבל באמצעים". מוגדר כיום, לא לפני חמש שנים. זה כבר תקף חמש שנים, אבל מילשטיין לא הצליח לכסות את החוב. המעמד הזה גוזר עליו מספר דברים. הוא לא יכול לפתוח חשבון בנק חדש, הוא לא יכול להחזיק כרטיס אשראי או פנקס צ'קים ולא יכול להיות דירקטור בחברה ציבורית. אני לא מתיימר לדעת מה הם המשאבים שעומדים לרשות מר מילשטיין. ההיגיון הישר שלי אומר שאם היה לו הרבה כסף, הוא היה סוגר את התיק בהוצאה לפועל (לא מדובר בכסף גדול) ומקבל כרטיס אשראי ופנקס צ'קים. בין התמונה שאני שירטטתי, על משאביו של מר מילשטיין והתמונה שעלתה מהכתבה של גיא פלג, אני חושד שהתמונה שלי יותר מדוייקת.

3. באמת שאין לי שום רצון לפגוע במר ענבר, אבל החרטבונה הזאת של "התלוות" ולא תחקיר היא בדיוק הבעיה שלי. הצופה מקבל תמונה עובדתית. אין אצלו "התלוות". יש אצלו "סרט על גיידמק" וכך זה שווק בפרומואים ובכל מקום. אני לא מאשים את מר ענבר. ברורים לי האילוצים בהם הוא (ואני) עובדים, אבל ברגע שעושים בחירה "להתלוות" ולא לתחקר, אז בסוף יוסי מילשטיין עושה ממך צחוק.

נתניהו כן ויתר על רמה"ג, ברק כן קיבל רגליים קרות

10 באוקטובר 2007
 

מאז שנחשף המו"מ הסודי שהוא ניהל עם אסד כראש ממשלה, בנימין נתניהו שב ואומר – לא הסכמתי לסגת מכל רמת הגולן. הסכמתי רק עד קו המצוקים. מאז שהסתיים בכישלון המו"מ שהוא ניהל עם אסד כראש ממשלה, אהוד ברק שב ואומר – לא קיבלתי רגליים קרות ברגע האמת, לא בגלל סקרים עצרתי את המו"מ ברגע הכי חשוב, לא בגלל פוליטיקה.

במשך השנים שעברו מאז, כבר נחשפו המון עדויות לכך ששני המנהיגים לא אומרים אמת, אבל דבר לא עוזר. נתניהו וברק בשלהם. כתבתי כבר בהרחבה על ברק ב"חרקירי". כתבתי כבר בעבר בבלוג הזה על נתניהו ("נתניהו והגולן" מיום 31.5.08), אבל גם בקמפיין הזה, אנחנו שומעים את הגירסאות ההן, ממש כאילו מישהו שיכנע את שני המנהיגים- אם תגידו את זה מספיק פעמים, בסוף יאמינו לכם.

עכשיו יצא סוף סוף (אני כותב סוף סוף, כי אינדיק רצה לפרסם את הספר כבר לפני 5-6 שנים) הספר החדש של מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל. שוב, הוא מספרמה באמת קרה. שוב הוא מספר איך רונלד לאודר, שליחו של נתניהו למו"מ הסודי ההוא, הגיע לנשיא קלינטון והראה לו טיוטה על פיה נתניהו ואסד הסכימו לנסיגה מכל רמת הגולן, עד לקו הגבול הבינלאומי של 1923. קלינטון וברק התלהבו עד השמיים. זה היה ויתור סורי (למרות שאפילו הקו הזה הוא הרבה יותר ממה שנתניהו טוען שהסכים) והשאיר בריבונות ישראלית מלאה את הכנרת. בטיוטה היו עוד אלמנטים שביטאו ויתורים סוריים. לא פלא שברק, שתודרך גם הוא על ידי לאודר,קפץ ואמר – אני רוצה כזה. לא "פיקדון רבין" ולא נעליים. מה שאסד הסכים עם נתניהו, אני לוקח.

אינדיק, בפרק 12בספר, מתאר את שאר מרכיבי הטיוטה ואת שמחת ברק, עד שאסד שמע על העניין.אסד רתח מכעס, כשהוא שמע על הטיוטה שלאודר הציג. הוא קרא לשגרירו בוושינגטון, ואליד מועלם ושם אותו במעצר בית. האישום – אתה הכרת לי את לאודר. לאודר, שהרגיש רע עם כל העניין, הלך שוב לקלינטון. הפעם, הואגילה לקלינטון שמה שהוא הראה לו בעבר זו לא הטיוטה האמיתית,שנדונה בין הצדדים.בטיוטה האמיתית לה נתניהו הסכים (הסכים!!!) נכתב:

"Israel will withdraw from the Syrian land taken in 1967…to a commonly agreed border baseds on the line of June 4, 1967."

(הציטוט בעמוד 250 לספר "INNOCENT ABROAD ")

צריך לתרגם? נתניהו הסכים לסגת לכל רמת הגולן לקו גבול, שיוסכם במשותף ויתבסס על הקו של יוני 67. זה מאפשר לנתניהו מרחב תמרון קטן פה ושם, אבל איפה זה ואיפה קו המצוקים, עליו דיבר נתניהו?

בעניין ברק, הדברים לא פחות חדים. אינדיק מספר על סצנה (שתוארה על ידי ב"חרקירי") בה הוא מחכה למטוסו של ברק, שנוחת בארה"ב. כשהמטוס נוחת, ברק במפתיע קורא לו פנימה ואומר לו "אני לא יכול לעשות את זה מכיוון שהנסיבות הפוליטיות השתנו". ברק הסביר לו, שלפי הסקרים שבידיו,לא ניתן כעת להגיע לרוב יהודי במשאל עם (עמוד 251). "אם אתחייב עכשיו לנסיגה מלאה, הציבור בישראל יחשוב שאני נותן הכל מראש לפני שאני יודע מה אקבל בתמורה…אני לא יכול להיראות כמו פראייר מול העם שלי". הטיעון הזה תואם אחד לאחד את הניתוח, שעשה עבור ברק, הסוקר שלו, סטנלי גרינברג, לפני שהוא יצא לדרך. "הציבור רוצה לראות מו"מ קשוח", כתב גרינברג.

כבר יצא לי להתעמת עם נתניהו וברק, בנפרד, על הנקודה הזאת. לא שכנעתי אותם. נתניהו טען, שהאמריקנים לא היו שותפים למו"מ ושזיכרונותיהם אינטרסנטיים. ברק טען, שאין שום קשר לסקרים והוא אמר לאינדיק, שלא יוכל להתקדם כי שמע, בהיותו על המטוס, שעיתונאים ישראליים מבלים במרכזי קניות יחד עם חברי משלחות המו"מ. עכשיו, תבחרו אתם למי אתם מאמינים.

יונית לוי, דובר צה"ל ודחיית הבחירות

10 באוקטובר 2007
 

1. העצומה נגד יונית לוי מכוערת ודוחה. לכל סיבוב מלחמתי מתלהם, יש את גילוי "הפטריוטיות" ההזוי שלו. באינתיפאדה השנייה, אריאל שרון סירב להאריך את כהונת מנכ"ל רשות השידור הזמני, כי הוא אפשר שידור ראיון עם יאסר ערפאת בערוץ הראשון. הראיון, אגב, גרם נזק עצום לערפאת והוא נשמע בו כמו זקן סהרורי, אבל לשרון זה הספיק. מהסיבוב הזה אנחנו נזכור, כנראה,את העצומה הזאת. מחבריה כותבים, בצביעותלא קטנה,שזה לא עניין של שמאל וימין. פשוט אסור לה לומר את דיעותיה (כמובן אלא אם דיעותיה תואמות את דיעות מחברי העצומה. אז מותר לה) ושהיא הביעה חמלה על הפלשתינים. אלוהים ישמור. איפה הלב שלה. איך היא יכולה לחשוב על עם אחר, גם אם נהרגו בו כמה מאות חפים מפשע, כשאנחנו סובלים כל כך?

לא יוצא לי כל כך לראות את שידורי חדשות 2. לא עניין של עיקרון, סתם עסוק בשידורים שלנו, אבל אני מכיר את יונית לוי והיא עיתונאית מצויינת. חדה, פרפקציוניסטית ושוקדת היטב על העובדות. אמירה כמו – הירי על אשדוד בא בתגובה להפצצות על עזה- נשמעת לי כמו אמירה, שנמצאת עמוק בתוך מרחב הלגיטימיות. האמת, זהקצת מטופש להתמודד עם טיעוני העצומה. גם אין ממש צורך.מהיכרותי עם ראשי "חדשות 2", אין סיכוי שחולפת להם בראש המחשבה -"לרסן" את יונית. קצת חבל לי שהקהילה שלנו, קהילת העיתונאים,שוב (כמו במקרה אבי ניר) לא מוצאת את הדרך להביע תמיכה קולקטיבית. אני לא חושב שזה קורה בגלל חוסר פרגון ליונית. זה יותר פשוט מזה. המנגנונים של הבעת הזדהות קבוצתית נשברו. אין ועד. אין ממש הנהלת חברת החדשות. כל אחד לעצמו וכשזה כל אחד לעצמו, אז כל אחד מעביר סמס הזדהות וזהו.

2. בתקופה כזאת, אנשים מצפים ממך שתקבל את דיווחי צה"ל ודובר צה"ל כמהימנים, או לפחות עדיפים על הגירסה הפלשתינית. מה לעשות וכולנו בוגרי אירועים רבים בעבר, בהם האמנו והאמנו והאמנו, עד שהתברר שהיטעו אותנו. לפעמים ברשלנות, לפעמים ברשלנות רבתי. פעם הקסאם, שהועלה על האמבולנס, התגלה כאלונקה. פעם אחרת, הבתים שצה"ל נשבע שהוא לא הרס ברפיח, כן נהרסו. פעם שלישית, צלם עיתונות נהרג, לא בנסיבות שצה"ל טען בתוקף. היו עוד לא מעט מקרים כאלה, שצרבו לי בתודעה תחושת ספקנות גדולה כלפי הודעות דובר צה"ל. גם המבצע הזה לא חף מספקות. המשאית עם טילי הגראד שהופצצה, התגלתה כמשאית עם בלוני חמצן. בית ספר הופצץ, מכיוון שירו ממנו מרגמות ויורי המרגמות, לדברי צה"ל, נהרגו מהירי והוחבאו על ידי הפלשתינים. מאוד רציתי להאמין בזה, כי עשרות האזרחים שנהרגו שם היו כבדים מאוד על המצפון. אתמולהייתה ידיעה קטנה (נדמה לי ב"הארץ"). התחקיר הצה"לי בכלל גילה שיורי המרגמות ירו מהרחוב שליד בית הספר. ירי התגובה הארטילרי של צה"ל, נאמר בידיעה שהתבססה על תחקירפנימי של צה"ל,לקח בחשבון אפשרות של סטייה מהיעד המותקף, נדמה לי, שאפילו היה מי שלא רצה לירות, אבל כן ירו וכן פגעו. בבית ספר. צה"ל אומר שנהרגו שם רק 7. הפלשתינים גורסים 40. אני מת להאמין לצה"ל.

3. מבחינה אישית, אני רוצה בדחיית הבחירות בערך כמו להידבק בהרפס. למעשה, אני סופר את הימים עד תום הסיוט הזה. אלא שבתוך תוכי, אני מבין שחייבים לדחות אותן. אם לא נדחה, נחיה בשנים הקרובות בתחושה, שמי שבחרנו בו, לא באמת בחרנו. שהיינו תחת טראומה, שלא הפנמנו את הלקחים, שלא שקלנו את השיקולים. זה לא משנה מי ייבחר (וכרגע דווקא השמאל מרוויח מהמלחמה, לכאורה),אלו לא יהיו בחירות אמיתיות. בדצמבר 1973, היו בחירות בישראל וממשלת המחדל של גולדה מאיר ניצחה. למה? איך זה יכול להיות? הרי היינו רק חודש – חודשיים אחרי המלחמה הנוראית ההיא. ובכן, הייתה ועידה בינלאומית והיו שיקולים כאלה ואחרים ובסוף בסוף, כנראה שהציבור עוד לא הפנים עד הסוף מה קרה שם במלחמה.

זמן קצר לאחר מכן כבר התחילו ההפגנות וגולדה הלכה הביתה. אני לא יודע וכנראה שאף אחד לא יכול לדעת, איך נרגיש אחרי המבצע הקרקעי הזה, אבל סביר להניח, שאחרי שלושה חודשים נדע הרבה יותר טוב, מי עשהנכון ומי לא, מי צדק ומי לא. נוכל לחזור גם לדון בנושא קריטי כמו המשבר הכלכלי ואיזו הנהגה יותר ראויה לנהל אותו. בקיצור, צריך לדחות את הבחירות. איזה באסה.

• עוד על דחיית הבחירותבחמישייה הפותחת ששודרה בשישי האחרון.

לסיים עכשיו, אם רק אפשר

10 באוקטובר 2007
 

הבעיה הגדולה במלחמות 'קטנות', מהסוג שישראל ניהלה בלבנון ומנהלת עכשיו בעזה, היא שמושג הניצחוןחמקמק למדי. גודל ההקרבה של הציבור (ימים ארוכים במקלטים, השבתה של החיים הרגילים עבור מאות אלפי אנשים), עוצמת החריגה מהשיגרה והאתוס המערבי של חיים נורמליים, גוזרים, באופן אוטומטי, ציפייה שבסוף הדרך יהיה פתרון, יהיה ניצחון, אבל מה זה, לעזאזל, ניצחון בקרב כל כך לא סימטרי כמו זה שאנחנו מנהלים מול החמאס? אנחנו נהרוג 100 והם יהרגו 10 באשדוד. זה ניצחון? ברור שלא. אז מה כן?

הנה כמה ניצחונות, שיתקבלו ככאלה על ידי רוב מוחלט של הציבור הישראלי:

1. החמאסמופל מהשלטון בעזה

2. החמאס מתחנן להפסקת אש ומחזיראת גלעד שליט ללא תמורה

3. נפסק לחלוטין יריקסאמים ומרגמות לעבר ישראל.

במילים אחרות, זה לא יהיה. נדמה לי, שזה ברור לכולנו. המטרה, אם כן, צריכה להיות "מעין ניצחון", תחליף נצחון, משהו שקרוב לזה, שינפיק תחושה של ניצחון בציבור הישראלי. משהו כמו:

1.חיסול של ראשי החמאס. יש רק כמה מוכרים, שייתפסו כמספיק בכירים, כדי לספק תחושה כזאת. מוחמד דף, א-זהאר, הנייה, ג'עברי.שיהיה ברור – אני לא מדבר על התועלת שתצא מהפעולה, רק על היכולת לסיים את המבצע בתחושת ניצחון.

2. אלמנט ההשפלה – 100 אנשי חמאס במדים מובאים בפלנליות על העיניים ושרוכי נעליים פתוחים לשבי צה"ל. מחזות כאלה ייתפסו כניצחון. ב"חומת מגן" ראינו את זה. הפיגועים נמשכו, אבל הייתה תחושה שניצחנו.

3. מכה אחת ניצחת – אתמול בהחלט נעשה מהלך שיצר את התחושה הזאת. לא הופסק ירי הקסאם, שלטון החמאס לא התמוטט, אבל אפשר "למכור" לציבור הישראלי ניצחון ולהמשיך לנסות לנהל את המאבק מול חמאס, עד הסיבוב הבא.

זהו הניתוח התודעתי של המצב. לכן, אני חושב שאם היה אפשר להפסיק עכשיו, היה טוב. הבעיה היא, כמובן, שמרגע שפתחת במהלך הצבאי, אין לך שליטה מלאה על תאריך הסיום. כמה גראדים שיפגעו ויהרגו, יקשו על ברק לסיים את המבצע. יהיהקשה יותר לטעון לניצחון.

ועכשיו, לניתוח המהותי. איזה סוג של מציאות קבועה אנחנו מבקשים ליצור מול החמאס? זו ההחלטה, שישראל מתקשה לקבל מאז יוני 2007, המועד בו החמאס עלה לשלטון.שלוש אסכולות מרכזיות:

1. כיבוש עזה, מיטוט שלטון החמאס ושליטה ישראלית עד למציאת שליט אחר על הרצועה. למעשה, האישיות הציבורית המשמעותית ביותר, שמקדמת את האופציה הזאת, היא אלוף בדימוס, יעקב עמידרור. אניחושב שהוא טועה, אבלאי אפשר, שלא להודות, שבאופציה הזאת יש היגיון פנימי. ימותו חיילים רבים, כנראה, אבל ישהיגיון בטענה שכשמדינה מותקפת, חיילים צריכים למות ולא אזרחים בשדרות. יש גם היגיוןצבאי בטענה, שאין דרך אחרת להפסיק לחלוטין את שיגור הקסאמים.בעיניי, זו דרך לא נכונה, כי המחיר שנשלם, כשננסה לשלוט בעזה, יהיה כבד מדי.נתקשה מאוד למצוא מישהו, שייקח מאיתנו את תפוח האדמה הבוער הזה. ניתקע שם כמו האמריקנים בעיראק, אבל לנו אין את הטריליונים מצד אחדוכמות החיילים מצד שני, שהם שפכו שם כדי לצאת, כנראה, עם כבוד מעיראק.

2. מיטוט שלטון החמאס בדרכים אחרות – זו האסכולה לה מטיפים חיים רמון מתוך הממשלה, בנימין נתניהו, כיו"ר האופוזיציה ומומחים חיצוניים שונים. איך עושים את זה, לשיטתם? מפעילים לחץ הרבה יותר גדול. רמון חושב שצריך להפציץ תשתיות, חשמל, מים, לא לתת אוכל, להפציץ בצורה הרבה יותר מסיבית בעזה עד שייכנעו. הקהילה הבינלאומית תצעק? ממילא היא צועקת. זה כבר לא ישנה הרבה בכמות הצעקות וישנה מאוד, לדעתו, בתוצאה. נתניהו לא מפרט, אבל גם הוא רומז לסל של צעדים כלכליים וצבאיים שיופעלו מבחוץ, בלי כיבוש הרצועה, ויגרמו למיטוט שלטון החמאס.

אני לא מתיימר להתחרות בהבנה ובידע הבטחוני-מדיני של אנשים, כמו רמון ונתניהו. באמת שלא. בכל זאת, אני מפקפק מאוד, אם ניתן להשיג את התוצאה בצעדים שהם מציעים. מעבר לכך שזה נראה לי בלתי מוסרי בעליל ובעיניי, זה צריך להיות שיקול חשוב, אני גם לא חושב שהסבל העצום שיהיה בעזה, יביא את בכירי החמאס להיכנע ולהניח למישהו אחר לשלוט. אני גם לא רואה את זהות הגורם, שבמקרה כזה יסכים לקחת את המושכות מידי החמאס. נדמה לי שאחרי שאנחנו נבצע מעשים שהם, בעיניי,על גבול פשעי המלחמה,נקבל תוצאה אחרת לגמרי. אוכלוסייה הרבה יותר קיצונית (כן, זה עדיין אפשרי) פגיעה גדולה ביהודה ושומרון, לחץ גדול של הקהילה הבינלאומית, אולי אפילו פגיעה ביחסים עם אובמה ובסוף בסוף, יימשכו הקסאמים.

3. הכרה דה פקטו בשלטון החמאס וניהול היחסים איתו – לא שומעים כמעט על האופציה הזאת, למרותשבאופן מעשי,זו התוצאהשל מדיניות ברק. הוא לא יודה בכך, באופן טבעי, אבל ברור שסיכום על רגיעה איתם, ניהול מגעים עקיפים ומסר בסגנון – אתם תהיו בשקט, אנחנו נגיב בשקט, כל אלו גוזרים המשך קיום החמאס.

ברור ששלוש החלופות בעייתיות. עדיף היה שתהיה התקוממות עממית בעזה ויזרקו את בכירי החמאס לכלא. כנראה, שזו לא אופציה. בין החלופות הקיימות,השלישית נראית לי המעשית ביותר. יש לה יתרון אחד ברור – החמאס שולט ברצועה באופן הרבה יותר ברור מהפתח. כתובת היא כתובת. מילה היא מילה.החמאס מעוניין, על פי טובי המומחים שלנו, ברגיעה, בהתבססות בשלטון, בהוכחה שגוף איסלמי יכול לנהל את החיים. אני חושב, שהדרך הנכונה לגרום לציבור הפלשתיני לתמוך פחות בחמאס, היא לאפשר להם, לכאורה, לנסות את זה. ללכת על רגיעה, לפתוח מעברים ולהפסיק את המצור הכלכלי. מישהו חושב, שבהיעדרמצור כלכלי, אפשר להפוך את עזה למקום שטוב לחיות בו? אני לא חושב. כיום יש לחמאס שעיר לעזאזל. כל בעיה היא אשמת ישראל. אם היה נפסק המצורוהחמאס היה בשלטון, אולי אולי היה מתחיל תהליך אמיתי של איבוד פופולריות שלהם. אנחנו מנסים את אופציית המצור הכלכלי כבר שנה וחצי. בינתיים, נדמה שהפופולריות שלהם בעזה רק עולה. אני גם לא מכיר תקדים אמיתי שלחץ חיצוני הביא שלטון להסכים לחילופי משטר. בקובה האמריקנים מנסים סנקציות כלכליות כבר חמישים שנה. לא ממש עוזר להם. בעזה, החמאסלא משלם מחיר על הסבלשל התושבים. כדי שישלמו, צריך להתנתק באמת מעזה וכדי שזה יקרה, צריך להגיע לרגיעה. כדי להגיע לרגיעה, צריך לנסות לייצר מצב בו שני הצדדים יכולים להכריז על ניצחון. אנחנו, כי היכינו אותם כל כך חזק בהתחלה ובהפתעהוהם, כי הצליחו להוציא קסאמים, גם אחרי המכה הגדולה. בקיצור, בוא נסיים עם זה כבר ולו מכיוון שקשה לי לראות הישגיםמשמעותיים יותר מאלו שהושגו לכאורה אתמול.

עזה והפוליטיקה או הפיל שבחדר

10 באוקטובר 2007
 

ישבתי פעם עם גידי גרינשטיין, מנכ"ל מכון "ראות". גרינשטיין ביקש להיפגש, כדי להראות לי קצת מהדברים שעושים במכון וגם להתייעץ. איך עושים את המכון שלנו ליותר אפקטיבי? איך מכניסים אותו יותר לתקשורת?

אני מכיר את הטריק הזה מצוין. אתה רוצה לרתום עיתונאי לסיקור שלך? תתייעץ איתו איךנכנסים לתקשורת, תן לו תחושה של מומחה, תקשיב לו בנימוס ותתפעל מעצותיו. נראה אותואחר כך אומר לך "לא", כשאתה רוצה להכניס משהו לתקשורת.

לכן, אני מנסה להתחמק ככל האפשר ממתן עצות. זה לא כל כך קל. ראשית, גם לי יש אגו.שנית, אתה כבר יושב בפגישה. מה תעשה? תשב ותשתוק?

אמרתי לגרינשטיין, שדבר אחד חסר מאוד בארץ, בכל מה שקשור למכוני מחקר. חשיבה פוליטית. זה מה שהאמריקנים קוראים "הפיל בחדר". כולם יודעים, שאצל מקבלי ההחלטות (בכל העולם), השיקול הפוליטי הוא מאוד גבוה בסדר היום. זה טבעי לגמרי. הם חושבים על עצמם, כמו שכל אחד מאיתנו חושב על עצמו כשהוא עושה החלטות בעבודה.

אל תאמינו לקשקושי הבחירות. מה שלא יחליט אהוד ברק בנוגע לעזה לא מנותק משיקולים פוליטיים. לא יכול להיות. הוא יהיה מטומטם, אם הוא ינתק את זה. הבעיה היא, שברק לא יכול לעשות את הדיון הפוליטי על עזה עם אף אחד. אם הוא ידון עם יועציו בשאלה "מה יקרה לסקרים, אם אני מבליג/תוקף/כובש?", הוא מסתכן במוות פוליטי. דליפה של עצם הדיון, יכולה לחסל פוליטיקאי.

מצד שני, אין לו לפוליטיקאי, במקרה הזה ברק, מכוני מחקר עצמאיים שיחשבו בשבילו על הנושא הזה. רוב מכוני המחקר מתייחסים לפוליטיקה, כאל עסק מלוכלך, ששייך לאנשים שיטחיים וציניים. הם מעדיפיםלהתעסק במשמעויות המדיניות של תקיפה בעזה.

הנה כמהמחשבות שלי על ההשלכות הפוליטיות של המדיניות כלפי עזה.המסקנות שליספקולטיביות לחלוטין. הדיון בפוליטיקה סובל תמיד ממקדם אי ודאות גבוה, קל וחומר בתקופת בחירות.

  1. הגעה להסכם תהדייה חדש – אם מגיעים להסכם, בלי פעולה צבאית, שתכאיב לחמאס, זה אסון פוליטי עבור ברק. מה שטוב לברק במשבר הביטחוני הוא, שזה שם אותו במרכז תשומת הלב. אין כמעט דבר חשוב מזה בקמפיין. מה שרע במתקפת הקסאמים זה, שברק מצטייר כחלש, פחדן, מי שלא יודע איך לפעול ולא מעז לפעול. הסכם תהדייה ללא פעולה צבאית מוריד, מצד אחד,את העניין מסדר היום הציבורי. מצד שני,הוא משאיר את ברק בעמדה ההססנית. זו ממש לא נקודת פתיחה טובה, כדי לקבל את תיק הביטחון אצל נתניהו.
  2. "חומת מגן 2" – כיבוש עזה והפלת החמאס -ברמה הצבאית, המהותית, אני חושב שזה יהיה טמטום גמור. ממה שאני יודע על עמדתו של שר הבטחון, הוא לא חושב אחרת.ברמה הפוליטית, ייתכן שזו אופצייה מאוד מלבבת עבורו. פעולה גדולה בעזה כרוכה בגיוס מילואים, בתחושת חירום, בגלים פתוחים. בקיצור, המתכון המושלם ליצירת תופעת Rally around the flag. הנשיא קנדי נדהם לגלות שאחרי הפיאסקו של מפרץ החזירים (הניסיון הכושל לחולל הפיכה בקובה), שיעור שביעות הרצון ממנו עלה בסקרים. בטווח הקצר, משבר בטחוניבדרך כלל גורם לתמיכה גדולה במי שמנהל אותו. זוכרים את הימים שפרץ קיבל 70% תמיכה בסקרים ואולמרט עמד על שיעור תמיכה סטליניסטי של 80%? הו, הימים ההם של מלחמת לבנון השנייה. גם אם יהיה מטר קסאמים על באר שבע תוך כדי הפעולה וחלילה, עשרות הרוגים, ברק ירוויח פוליטית. הנפילה תתחיל רק אחרי שתסתיים הפעולה ויתברר שהיאסיבכה אותנו עוד יותר, שאין לנו למי להעביר את השלטון ושמתחילים פיגועים נגד חיילי צה"ל, ששוהים בעזה. אבל אז זה כבר יהיה אחרי הבחירות.
  1.  

    פעולות צבאיות מוגבלות – חיסולים של בכירי חמאס, כניסה של צה"ל לחלקים ברצועה ופגיעה בחמושים, הפצצות מהאוויר. נדמה לי שזה מתכון לסטטוס קוו. לא מרוויח, לא מפסיד. סביר להניחשבתום הסיבוב הצבאי נחזור לאותו מצב. החמאס יגיד"ניצחתי. המשכתי לירות קסאמים עד הרגע האחרון ולכן צה"ל הפסיק את האש". צה"ל יאמר "הם ירדו על הברכיים לבקש הפסקת אש. עובדה שעכשיו יש שקט".ניסיון העבר מלמד שבדרך כלל, בתום הסיבוב הצבאי יש שקט ולו לתקופה קצרה. בשקט הזה ייערכו בחירות. ברק יגיד, ניצחתי את החמאס. רוב הציבור לא יאמין לו וסביר להניח שמצבו הפוליטי לא ישתנה, באופן משמעותי. אלא אם כן, כמובן, יהיה מדובר בחיסול של א-זהאר, משעל בדמשק או מישהו בסדר הגודל הזה. כל פעולה ישראלית שתחזיר לנו את האמון בכוחו המיתי של צה"ל תעזור מאוד לברק, גם אם תעלה לנו בקסאמים רבים.

הניחוש שלי – ברק יילך על משהו מהפעולות המוגבלות. הוא בטח לוחץ על צה"ל לנסות להביא לו איזה אס, איזה חיסול איכותי, חטיפה מרשימה, משהו שיראה צה"ל חכם וממזרי. הפעולה הזאת היא, מבחינתו, הצ'אנס האחרון שלו להציל את עצמו מגסיסה פוליטית מכוערת.