ארכיון: רביב דרוקר

נו, אז איך קרטר?

10 באוקטובר 2007
 

בשני ספרים שקראתי בחודשים האחרונים מצויר ג'ימי קרטר באור עלוב למדי. לא, לא רק נשיא לא אפקטיבי – כמו שנהוג לחשוב עליו – אלא כפוליטיקאי שקרן. אני עוקב אחרי הפוליטיקה האמריקנית די באדיקות ואני מודה שהופתעתי. התיאורים של בוב שרום, הקמפיינר המוביל של המפלגה הדמוקרטית בעשרים השנה האחרונות, בספר הזיכרונות המרתק שלו; ושל העיתונאי הוותיק, רוברט נובאק, בספר המעולה שלו, היו חדשים לי לגמרי. נכלולי, תחמן, רמאי, הזהו קרטר שלנו? עד אז די חיבבתי את הנשיא קרטר. לא רק בגלל הסכם השלום, אלא דווקא בגלל התנהלותו. הוא נראה היה לי כמו אדם שלא יודע לשקר, שהוצב בתפקיד שקשה לא לשקר בו (למרות שמפתיע לראות כמה נשיאים אמריקניים ממעטים לשקר לגבי עובדות).

פעם עשיתי עבודה קטנה וקראתי עשרות נאומים שלו. גיליתי כנות כובשת. כובשת אותי, לפחות, שיש לי חולשה מוגזמת לכנות. קרטר דיבר בחופשיות כבר בסוף שנות השבעים על סקרים, על חוסר הפופולריות שלו ואפילו העז (בצעד טיפשי) להטיף מוסר לאמריקנים ב"נאום המלנכוליה" המפורסם שלו.

אתמול, כשהוא נכנס לחדר בקינג דייוידלראיון קצר עם "חדשות 10" ("יש לכם 7 דקות", התרה העוזר, והן, כצפוי, התארכו כדי שאח"כ יוכל לטעון עוזר אחר: "קיבלתם כמעט רבע שעה". ככה יוצרים אסירות תודה) חשבתי שוב על הפער שבין המדיום הטלוויזיוני למציאות. ידעתי שאחרי הראיון ישאלו אותי "איך קרטר?" וסביר להניח שאני גם אמלמל איזו תשובה, אבל האמת היא שאני לא יודע. הרי במציאות,אם קרטר היה מתפנה אליי לשיחה, הייתי שואל אותו על נובאק ושרום (אם היה לי אומץ, כמובן, כי בלי המצלמות זה הרבה יותר קשה. פתאום אין לך צידוק לשאול שאלות קשות). עם המצלמות שאלתי את השאלות הצפויות, כי אי אפשר אחרת. אחרי זה אמרו לי שיצא מעניין. טוב, מה יגידו? היית חרא?

אז, איך קרטר? אין לי מושג אבל הייתי מת להיראות כמוהו בגיל 84, אפילו אם אולמרט לא יסכים לפגוש אותי.

מה שהם צריכים, מר דיכטר, זה זמן וגיבוי

10 באוקטובר 2007
 

הרבה זמן לא הזדהיתי עם דברים של אהוד ברק כמו הבוקר. אבי דיכטר, שר, ראש שב"כ לשעבר, אדם שראה לא מעט בחייו, דיבר בישיבת הממשלה כאילו הוא בלב עצרת בחירות. תושבי אשקלון לא יהיו "מוצר מתכלה". הוא קרא איזה נאום פואטי שהזכיר שמדובר בעיר שלו ושהוא חי בה. ראש הממשלה צריך להורות לצה"ל להפסיק את ירי הרקטות. בכל מחיר. אה, כן. כל כך פשוט. איך אולמרט לא חשב על זה קודם?

אין סיבה לדאגה. אולמרט לא חשב שדיכטר מדבר אליו. גם כל שאר הנוכחים בחדר ידעו למי דיכטר באמת מדבר- לתקשורת והופ, זה אכן הגיע לתקשורת.

יחסיהם של אהוד ברק ואבי דיכטר נחשבים לקרובים. שניהם אקס סיירת מטכ"ל. ברק מינה את דיכטר לראש השב"כ. בתקופה האחרונה זה ממש לא נשמע ככה. דיכטר שוב ושוב מנסה להכניס את צה"ל לעזה. ברק מבקש איפוק. בעיניי, לגמרי בצדק, גם ברמה המהותית, אבל עוד יותר ברמה הסגנונית.

זה כמעט בלתי נתפס בעיניי,שמי שהיה ראש שב"כ בזמן שנהרגו כאן 1000 אנשים, אלף אנשים, רובם בפיגועי התאבדות במרכזי ערים, שאחד כזה יתלהם ויחליש את כושר עמידתה הרעוע ממילא של הממשלה בימים קשים כאלה. בזמן האינתיפאדה דיכטר נהג לנחור בבוז אל מול חלק מרעיונות השרים. הוא היה הולך עם מצגת שתירגמה את מספר הקורבנות הישראלים למספרים של קורבנות במדינות יותר עתירות אוכלוסין משלנו. כדי להדגים לקהל אמריקני, למשל, הוא נהג להכפיל את מספר קורבנותינו בחמישים או משהו כזה. היה לזה, כנראה, אפקט מרשים. עכשיו צא וחשב, מר דיכטר, כמה קורבנות היו בעזה ביומיים האחרונים בתרגום לישראלית.מספר הקורבנות הפלשתיניים עומד על כ – 70 , בתרגום לישראלית -350 הרוגים ישראלים ביום. ודיכטר מרגיש מוכה?

שלא תהיה טעות – צריך וחייב אבי דיכטר להיאבק על עמדתו. אני בטוח שהוא באמת מאמין שאם צה"ל ייכנס לפעולה רחבה בעזה, מצבנו יהיה טוב יותר. אני לגמרי לא מסכים איתו, אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא, ששר כמו דיכטר מכיר מצוין את עוצמת הלחצים שפועלים על מקבלי החלטות בזמנים של משבר לאומי. הוא האחרון שצריך ללבות את האש, בטח בגלל ההילה הביטחונית המוצדקת שיש לו.

במהלך מלחמת לבנון שאל דיכטר בקבינט את הרמטכ"ל, דן חלוץ – "מה אתם צריכים מאיתנו?". חלוץ אמר "זמן וגיבוי". דיכטר עטה את גלימת המנהיג האחראי וענה "יש לכם". השאלה ההיא נראתה לי כבר בזמן אמת קצת מופרכת. זה הרגיש לי כאילו דיכטר מנסה ללמד את השרים איך צריך שר להתנהג כלפי דרג מקצועי – ביטחוני. קצת כאילו הוא פורק על השרים את הטראומות שלו מזמן האינתיפאדה. הדיון ההוא, בזמן מלחמת לבנון,חייב שאלות חכמות וחודרניות מצד השרים כלפי הרמטכ"ל, לא אמירות פלסטיקיות. עכשיו הזמן של דיכטר באמת לקצת גיבוי, לפחות בפורומים חצי פומביים כמו הממשלה. בפורומים קטנים וחשאיים יותר, שיקרא איזה שיר שהוא רוצה.

ועוד נקודה אחרונה – זה רק נדמה לי או שדיכטר במקרה מביע תמיד את העמדהשהציבור אוהב לשמוע באותה נקודת זמן?

גל הירש – האוגדונר והיחצ"ן

10 באוקטובר 2007
 

אין לי מספיק כלים לשפוט את רמתו של תא"ל בדימוס גל הירש כמפקד אוגדה. אני מבקש לקבוע (בימי פוסט וינוגרד כולם "מבקשים לקבוע". למה שאני לא "אקבע" משהו?) שבתור איש יחסי ציבור, הוא מעולה. הירש עובד בזה. הוא עבד בזה כמפקד פעיל והוא הפך את זה כמעט לאובססיה אחרי שיחרורו הכפוי מהצבא.

יום לפני דו"ח וינוגרד התקשרה אליי אשת יחסי ציבור. אולי אני רוצה להיפגש עם הירש? בסוף, לי לא יצא אבל ראיתי ושמעתי כמה עיתונאים בימים האחרונים. אין לי ספק שלהם יצא. פתאום אתה שומע מכל מיני עיתונאים שבכלל ועדת וינוגרד זיכתה את הירש, שאולי צריך להחזיר אותו לצבא, שאולי נעשה לו עוול.

להירש מותר להילחם על שמו הטוב. אין לי שום בעיה שהוא מדבר עם עיתונאים. היום, כשהוא משוחרר, זה גם לגיטימי לגמרי להיעזר באשת יחסי ציבור. אי אפשר גם לקחת ממנו שנים של שירות צבאי, בחלקן הגדול כשהוא מסכן את חייו. בטח לא צריך להתייחס אליו כמו מישהו שנושא על גבו כתם מוסרי. אבל מפה ועד האמירות המזכות על תיפקודו במלחמת לבנון הדרך מאוד רחוקה.

דו"ח וינוגרד הסופי מחמיר עם האוגדונר הירש. למעשה, חברי הוועדה הולכים בעניינו על גבול ההתחייבות שלהם לבג"צ לא לפגוע בדו"ח שלהם באישים ספציפיים. קראתי שני שליש מהדו"ח ולא מצאתי מישהו שהוועדה ביקורתית במישרין על תיפקודו כמו גל הירש. אפילו אהוד אולמרט ועמיר פרץ קיבלו איזו כסות של "הדרג המדיני". במקרה של הירש הוועדה מצטטת את שפתהפקודות (עד למלחמה הירש תמיד התגאה שהוא המציא שפה חדשה) של האוגדונר עם ה"נחילים" ו"ענן הצרעות" ושאר מכתמי הלשון שהירש המציא. הוועדה קובעת שהפקודות הללו לא היו ברורות לכוחות שסונפו לאוגדה בזמן המלחמה ושהן הקשו על התקשורת בזמן קריטי. היא מותחת ביקורת קשה על הקרב שניהל הירש בבינת ג'ביל. זה לא היה "קרב אוגדתי", קובעת הוועדה. הירש, בכל המצגות שעשה לעיתונאים בשנה וחצי האחרונות, התהדר שהוא הפעיל יותר חטיבות בו זמנית מכל אחד אחר. הוועדה אומרת – לא היה סיוע ארטילרי, לא היה קרב מסודר, הקרב לא נוהל כהלכה, הוא לא תוכנן כמעט, היא מתארת אותו ככמה היתקלויות במחבלים ופוסקת את מה שכולנו יודעים -הקרב בבינת ג'ביללא השיג את התוצאות המקוות והשאיר תחושת תיסכול עמוקה. אם זה זיכוי מה זו הרשעה?

יש עוד איזכורים ביקורתיים לתיפקודה של אוגדה 91 בזמן מלחמת לבנון בפיקודו של הירש (הקרב במארון א ראס) עם רמיזות מאוד לא דקות לתיפקודו של האוגדונר.

אני מכיר גם את תיפקודו של גל הירש בזמן האינתיפאדה השנייה. כתבתי על זה, יחד עם עפר שלח, בספרנו "בומרנג". אני "מבקש לקבוע" שאחת התוצאות החיוביות של מלחמת לבנון השנייה היא שגל הירש עזב את הצבא. קידומו לתפקידים בכירים עוד יותר הוא תסריט שנראה לי מפחיד. לא פחות. השילוב של כישרון עצום, כריזמה, יהירות ברמות שקשה לתאר,מיליטנטיות ושאפתנות גדולה הוא מתכון בטוח להסתבכויות צבאיות.

תשובה לביקורת של "מעריב"

10 באוקטובר 2007
 

מבקר הטלוויזיה של "מעריב", אסף שניידר, מותח הבוקר ביקורת עלהראיון הבלעדי שקיים גיא לרר עם ויל ביינום, ששודר ב"שישי" האחרון:

שניידר כותב (הקליקו על התמונה להגדלה) שמדובר ב"עבירה טכנית", "משחק מלוכלך" ושאר ביטויים של מבקרי טלוויזיה. בסוף הטור הוא זורק לי אתגר, כמי שמטיף לשקיפות, לחשוף את תהליך הכנת הראיון. אנסה להיענות לאתגר. בתחילת השבוע פנה תחקירן של "שישי" אסף אוזן לשמעון מזרחי, יו"ר מכבי תל אביב, וביקש, בשמנו, לראיין את ביינום.מזרחי נתן תחושה שהדבר אפשרי. מאז ניהלו אוזן, עפר שלח וגיא לרר עשרות שיחות טלפון לאורך השבוע בניסיון לשכנע את "מכבי" לתת לנו את ביינום לראיון. מיותר לציין שאין כלי תקשורת בארץ, שלא ביקש ראיון עם ביינום.

בכל אותן שיחות (בדקתי עם שלושתם) לא הוזכרה העובדה שערוץ 10 שילם מיליוני דולרים למכבי תל אביב על זכויות השידור של משחקיה.יכול להיותש"מכבי" הכריעו לטובתנו בגלל הנימוק הזה. לא יודע. אנחנו לא השתמשנו בזה.

אגב, אם "מכבי" היו מסרבים, אני הייתי ממליץ להשתמשבמנוף הזה. בעיניי, זה הדבר הכי לגיטימי בעולם. חוזה השידור של "מכבי" עם ערוץ 10 אינו כוללהתחייבות שלהם לספק לערוץ 10 ראיונות בלעדיים. נעשו ראיונות רבים עם שחקני מכבי לכלי תקשורת מתחרים, אבל בוודאי שיש איזו רצון לגמול טובה תחת טובה, בדיוק כשם שנינט טייב וג'קו אייזנברג מגיעים לראיונות בלעדיים בחדשות 2 ולא לחדשות 10.

אגב, המאבק על ביינום בכלל לא היה קל. הראיון נקבע ליום חמישי. מוני פנאן ביטל אותו. אחרי מאמצים הוא נקבע ליום שישי בבוקר. כשגיא לרר הגיע לדירת ביינום גירשו אותו…בסוף, הראיון התקיים אבל לא קדמו לו פרומואים מכל סוג.

השאלה העיתונאית המרכזית היא האם הוטלו איזשהן מגבלות על הראיון, או שנוצרה אצלנו מחוייבות מוסרית להציג את הראיון בצורה ידידותית לביינום? התשובה על זה היא לא ולא. כמה עובדות:

1. שניידר כתב שלרר לא שאל את ביינוםלמה הואלא הלך למשטרה. השאלה נשאלה וביינום ענה בראיון.

2. שניידר כתב שלרר לא שאל את השאלה הרפי רשפית "מה יש לך להגיד לנדרס?". השאלה נשאלה, אבל חילופי הדברים לא שודרו בצורה הזאת. לא נראה לי שהכתבה נפגעה מכך עיתונאית.

3. שניידר כותב "השורה התחתונה (של הכתבה – ר.ד.) היתה: לפניכם איש צעיר, חביב, ספורטאי שרוצה לעשות רק טוב, שנקלע שלא באשמתו לאירוע נורא. רחמו עליו".

אני חולק עליו.

בהחלט הייתה אמפטיה לביינום בכתבה. אלו טבען של כתבות שמביאות לראשונה גירסה של אדם שלא דיבר עד כה ובוכה מול המצלמה. עם זאת, ההערות אחרי הכתבה של שלח ושלי היו מאוד ברורות. אני אמרתי שמדובר באדם שדרס אדם אחר במצב שייתכן והיה שיכור. הוספתי שמחיאות הכפיים לכבודו ביד אליהו, כשנכנס למשחק, היו מרגיזות. דיברתי גם על התנהגות המועדון ואמרתי שההתבטאויות המגוננות של שמעון מזרחי בתחילת השבוע היו מיותרות, אם כי אני חושב שבהחלט נכון היה מבחינת המועדון להגן על שחקנו. שלח מתח ביקורת משלו. עכשיו כולנו נחכה לראות איך יסתיים התיק הזה ומה העונש המשמעתי שתטיל "מכבי" על ביינום, אם בכלל.

האמת של פואד, האמת של שיטרית

10 באוקטובר 2007
 

אתמול התראיין פואד בן אליעזר ב"מה בוער" עם רזי ברקאי. הוא זרק שם פצצה לכאורה – במלוא הביטחון הפואדי שלו הוא אמר שאבו מאזן בעצם מתנגד לשיחרורו של מרוואן ברגותי מהכלא. ערבי בוגדני שכמוהו. איזה ציניות. בשביל לשרוד בשלטון הוא מוכן שחברו יירקב בכלא. רזי ברקאי ובן כספית (מראיין אורח) חגגו על הכותרת ובצדק.

שבועיים וחצי לפני כן פואד התארח באולפן "לונדון את קירשנבאום". אני שימשתי כמראיין אורח במקום ירון לונדון שקיבל בדיוק באותו זמן את פרס סוקולוב. בהפסקת הפרסומות פואד אמר לנו שאבו מאזן מתנגד לשיחרור ברגותי. איתנו הוא היה קצת יותר חופשי. הוא סיפר מי אמר לו את זה. מדובר, לדבריו, באישיות בכירה מאוד. לפני השיחה לא קבענו את כלליה ולכן לא אפרסם את שם האישיות. צוות האולפן ששמע את שר הביטחון לשעברחשב שמדובר בידיעה חדשותית מצוינת. אני קצת פחות. אח"כ בדקתי ובדקתיולא מצאתי שום אישוש לדברים. לא פירסמתי ואני לא מצטער.

למה אני מספר לכם את זה? כי פואד הוא תופעה פוליטית שצריך להבין אותה. יש לו איזה מנהג משונה כזה להגיד לא פעם דברים שאין להם קשר אמיתי למציאות ולעובדות. אל תשאלו אותי עכשיו למה ואיך זה קורה. לפעמים אפילו אין צורך בעיוות המציאות אבל הוא עושה את זה. כשעבדתי עם עפר שלח על "בומרנג" נפגשנו כמה פעמים עם שר הביטחון לשעבר, בן אליעזר. שאלנו אותו, בין השאר, על חיסול סאלח שחאדה, חיסול שעורר הרבה מחלוקת, כזכור. פואד היה בחו"ל בזמן שהחיסול אושר סופית ובוצע. פואד סיפר לנו בפרטי פרטים איך הוא אישר את החיסול בשיחות משדה התעופה. הוא דיבר עם המפקד הזה וראש החיל ההוא. מסיפורו עלה שגורמי הצבא הבכירים ביותר שיקרו את שר הביטחון של מדינת ישראל בנוגע לכמות החפים מפשע שעלולה להיפגע כתוצאה מהחיסול. אחלה סיפור. מאוד רצינו לפרסם. שאלנו אותו כמה פעמים על המקרה כדי להיות בטוחים שהבנו. הבנו. רק שלא היה שום קשר בין גרסת בן אליעזרלמציאות. אח"כ בדקנו עם גורמים נוספים והתברר שפואד כמעט לא היה מעורב באישור החיסול. אני לא זוכר בדיוק את הפרטים אבל נדמה לי שמעורבותו של בן אליעזר באישור החיסול התמצתה בקבלת עידכון בנושא מראש לשכתו. זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שזה קורה לי עם בן אליעזר. כשהוא מדבר על מלחמת לבנון השנייה, הוא מספר לא פעם איך התנגד לה מתחילתה. שוב אחלה סיפור, רק שבישיבת הממשלה הראשונה שאישרה את המבצע פואד לא נכח. הוא היה בחו"ל.

באמצע המלחמה דיווחתי על ישיבת סיעת העבודה. סיפרתי לרפי רשף שפואד היה היחיד בישיבה שדרש מבצע קרקעי. פואד ישב לידי באולפן. מייד אחרי שסיימתי לדווח, הוא הכחיש את הדיווח נמרצות. מאז כל פעם שאנחנו מדברים על המלחמה הוא מזכיר לי שהיה היחיד שתבע פעולה קרקעית. בתגובה אני מזכיר לו את ההכחשה הגורפת שלו. פעם אחת הוא ענה לי "טוב, מה שאתה תגיד אני אגיד הפוך". את העיקרון הזה אני דווקא מבין מצוין.

על הדרך אני כבר אתקן משהו שאמר הבוקר שר הפנים, מאיר שיטרית, לרזי ברקאי ב"מה בוער". שיטרית אמר שהוא היחיד שהצביע נגד בישיבת הקבינט שאישרה את המבצע הקרקעי בסוף המלחמה. לא נכון. שיטרית דיבר נגד המבצע, אבל לא הצביע מהסיבה הפשוטה שאין לו זכות הצבעה. מעמדו בקבינט היה של משקיף ולא חבר. אגב, שיטרית לא היה היחיד שדיבר נגד המבצע הקרקעי. היועוד שרים שעשו זאת.בסופו של דבר, הם נמנעו כי בימים ההם של המלחמה הופעל עליהם לחץ גדול, גלוי וסמוי, לשדר מראית עין חיצונית של הסכמה וקונצנזוס.

ביילין חוזר לעצמו

10 באוקטובר 2007
 

יוסי ביילין הודיע שיכנס מחר (יום ראשון) מסיבת עיתונאים. אם אני מבין נכון, ביילין יודיע על הורדת המועמדות שלו לתפקיד יו"ר מרצ. במילים אחרות,הוא יודיע שאלו שלושת החודשים האחרונים שלו כיו"ר מרצ. אם אכן זה המסר של מסיבת העיתונאים אז נדמה לי שהפוליטיקה הישראלית עומדת לצפות שוב בפוליטיקאי יוצא דופן עושה מעשה יוצא דופן.

אין ספק שכהונתו של יוסי ביילין כיו"ר מרצ לא הייתה הצלחה מסחררת. נכונותו לרדת מהמירוץ נובעת בראש וראשונה מההבנה שלו שהוא לא ינצח את המירוץ הזה. מרצ בתקופתו לא הצליחה למצוא לעצמה קהל חדש וגרוע מכך – היא לא הצליחה למצב את עצמה כאלטרנטיבה אידיאולוגית אמיתית. כל זה ברור מאליו ולא על זה אני רוצה לכתוב.

אני רוצה לכתוב על יוסי ביילין, האיש והפוליטיקאי. לא הרבה אנשים בכנסת מסכימים עם דיעותיו אבל לא תמצאו אחד (אולי דליה איציק) שלא מעריך אותו.

ביילין הוא הפוליטיקאי היחיד, למיטב זיכרוני, שקיבל משרד וסגר אותו. ביילין, כזכור, קיבל את משרד הכלכלה והתכנון. הוא לא היה הראשון או האחרון לקבל משרד לא נחוץ. הוא היחיד שהכיר בכך וסגר אותו. יעקב אדרי לא מעלה על דעתו לסגור את המשרד המיותר לפיתוח הנגב והגליל. איווט ליברמן ימשיך לתת מבטים יודעי סוד כשמנסים להבין ממנו מה עושה לעזאזל המשרד המוזר שלו לענייני אסטרטגיה.

ב-99' ביילין הסכים להתפטר מהכנסת כדי להכניס עוד מישהו מרשימת העבודה לכנסת. חוץ ממנו וממתן וילנאי, אף אחד לא הסכים לעשות את זה. בדיעבד, התברר שאלו שסרבו צדקו. ברק נפל מהשלטון ואלו שהתפטרו, כמו ביילין, נשארו קרחים מכל הכיוונים. לא שרים ולא חברי כנסת.

למה אני מטריח אתכם בזוטות ההיסטוריות האלה? כי זה יוסי ביילין. פוליטיקאי ששיכנע מערכת פוליטית שלמה ששיקוליו עניינים, שמה שמעניין אותו זו האידיאולוגיה שלו ולא הכיסא שלו. יש כל כך מעטים כמותו. כשביילין תוקף את רמון אף אחד לא חושב שזה מכיוון שקרה משהו בין שניהם מאחורי הקלעים. בעיניי, זה האתגר הכי גדול של פוליטיקאי ויש מעטים מאוד שעומדים בו. כשסילבן שלום או בנימין בן אליעזראומרים משהו מייד מתחילה סחרחרת של ספקולציות. מה המניע? מה הם רוצים להשיג? אף אחד לא מדמיין שהם אמרומשהו רק כי הם מאמינים בו.

עכשיו קחו את כל הניתוח הזה ותשליכו אותו על המצב הלא נוחשביילין נקלע אליו. כמו כל פוליטיקאי זה מאוד לא נעים לוותר עלעמדת כוח כמו יו"ר מפלגה. זו הודאה בכישלון ואיבוד כוח. פעם אחר פעם ראיתי פוליטיקאיםשלא מצליחים לכפות את הרציונל שלהם על האגו.כשעמיר פרץ התחיל את הקמפיין האחרון שלו היה ברור לחלוטין שאין לו סיכוי לנצח. אם היה עושה עיסקה בזמן היה יכול לקבל מספר 2 של ברק או איילון, הוא לא היה נקלע לחובות של 880 אלף שקל וחוסך לעצמו את ההתבזות, שלא לדבר על האנרגיה העצומה שנאלץ להוציא בקמפיין. כשבנימין נתניהו דחף את אריאל שרון החוצה מהליכוד, הרציונל היה צריך להדריך אותו בכיוון אחר לחלוטין. מקורביולחצו עליו – בוא נעשה דיל עם אריק. תהיה מספר 2 שלו, אל תתמודד מולו והוא ישריין לך את תפקיד ממלא מקום ראש הממשלה ושר אוצר גם בקדנציה הבאה. אתה תהיה היורש הטבעישלו. זה היההכי הגיוני אבלאצל ביבי כמו אצל ביבי האגו כמעט תמיד מנצח. הוא דחף את שרון החוצה והסוף ידוע.

בילין התחיל את הקמפיין הזה כשהוא יודע שאין לו סיכוי לנצח את רן כהן וכנראה אפילו לא את זהבה גלאון. כשחיים אורון נכנס למירוץהמסר עבר לכולם – גם בן הברית המובהק ביותר לא מאמין ביכולת של בייליןלנצח. ביילין היה יכול להמשיך לנהל מירוץ אבוד, להגיד לעיתונאים שהסקרים לא משקפים נכון את המצב, שהוא רק רוצה לעלות לסיבוב השני ושם הוא כבר ינצח וכל החירטוטים הרגילים. אם אכן, כמו שאני שומע, הוא מודיע מחר על הסרת מועמדותו, אז ביילין שוב מוכיח שאצלו התבונה גוברת על האגו. העיתוי מושלם. עוד לא פורסםספר הבוחרים של מרצ, עוד לא פורסם סקר ראשון. במילים אחרות,פומבית עוד לא ניתן ביטוי לעובדה שאין לו סיכוי לנצח. זה הזמן שלו לפרוש מהמועמדות ולחזור לעשות מה שהוא עושה יותר טוב מכל פוליטיקאי אחר – להשפיע על המציאות הישראלית יותר מרוב מוחלט של שרינו, לעתים יותר מראשי הממשלה שלנו.

למי שעוד לא סובל ממנת יתר

10 באוקטובר 2007
 

היום פורסמוכתבות עליי ועל התוכנית "שישי" ב"מעריב" וב"דה מרקר".

כמה הערות:

א. הכתבות הן לא יוזמה שלי. נשבע לכם. ברור לי שזה נראה אחרת, אבל זה צירוף מקרים בלבד. לי אור אברבך מ"מעריב" ביקשלקיים ראיון איתיודיבר עם דוברת ערוץ 10. הסכמתי. אם הציבור כל כך רוצה לדעת עליי יותר…יעל ולצר מ"דה מרקר" רצתה לכתובידיעה על עליית הרייטינג ב"שישי". לא מסרבים להצעות כאלה.איכשהו זה יצא שזה התפרסם באותו יום ונראה כמו קמפיין. זה לא.

ב. הכתבות הן הגונות וראויות. הציטטות מדויקות. הכל בסדר. רק בעיה אחת – הכותרות. אני תמיד מאמין שכל הקונספט של כותרות סובל מבעייתיות מובנית. רוב הידיעות, רוב הציטטות, רוב האירועים לא מצדיקים כותרת. מצד שני, כותרת היא הדרך הכי ידידותית לרפרף על החדשות/ראיונות. דוגמא קטנהמהראיון איתי ב"מעריב": לי אור שאל אותי על "אולפן שישי". אמרתי לו שאני לא רואה את התוכנית. אנחנו מציצים בה תוך כדי השידור שלנו במוניטור. לא יכולים לשמוע. כשאני בא הביתה, הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לראות עוד תוכנית חדשות. ביום ראשון אני קורא את סיכום כתוב של מה בדיוק שודר ב"אולפן שישי". הוספתי שהפורמט של פאנל פרשנים כבד נראה לי כמו פורמטשאבד עליו הכלח, או שלפחות כך חשבתי עוד לפני שהגשתי את "שישי" וכן הייתי רואה אותו לפעמים. לי אור, באופן טבעי, נאלץ לקצץ את התשובה הארוכה אבל הוא עדיין השאיר אותה בהקשר המקורי. העורך בא וכתב בכותרת ש"אבד הכלח על אולפן שישי". לא, אני לא מתכוון להתבכיין שהוציאו את דבריי מהקשרם. אני לגמרי מבין את העורך הזה. המשפט "אבד הכלח על פאנל הפרשנים של "אולפן שישי"" לא נכנס פשוט ככותרת. ארוך מדי. הוא קיצר. הגיוני. אין דרך אחרת.זו הבעייתיות המובנית של תימצות טקסט.

ג.ניסיתי מאוד לדחוף לכתבות את השמות של האנשים שעושים באמת את "שישי". שלח ואני מקבלים את התהילה (הלא רבה, בכל זאת לא ממש התוכנית הכי רייטינגית בארץ) אבל העורכת עדי גרטי, התחקירנים מואב ורדי, טל גרנות, שלי טפיירו ואסף אוזן, עורכי וידאו כמו אלון וולפיילר ואחרים, המפיקות יעל רגב ועדי שטיינר, כתבי הצבע המופלאים בןשני, ישראל רוזנר, הם אלו שבאמת עושים את התוכנית. השמות לא נכנסו לראיונות. גם זה מאוד שיגרתי. עיתונאים, כולל אותי, מסלקים בדרך כלל כל קרדיט שהם לא חייבים להכניס. בצדק. הציבור בקושי מתעניין בפנים שעל המסך. לצפות ממנו שיתעניין באנשים שמאחורי הקלעים זו ציפייה לא ריאלית.

ד. אני מתחייב לא לספר לכם כלום על עצמי בימים הקרובים.

מה לעזאזל רוצים מגיא מרוז ואורלי וילנאי?

10 באוקטובר 2007
 

אני באמת לא מבין. לא עושה את עצמי. אחרי שהתפרסמה ההודעה שהם הולכים לעבוד ברדיו 99, ששייך לארקדי גיידמק, דיברו איתי כמה אנשים. מה פתאום הם הולכים לעבוד אצלו? הם והחברתיות שלהם עובדים אצל האוליגרך הזה?

נשמע לי שטויות במיץ עגבניות. תכף אפרט. לפני כן, קצת על המקום ממנו אני בא לסיפור הזה.

ראשית, ארקדי גיידמק לא מחבב אותי. אני לא יודע אם הוא יודע מי אני אבל אני מניח שכשהוא רואה את הפנים שלי לא מתעוררות אצלו אסוציאציות חיוביות. הוא כינס פעם אירוע גדול כדי להודיע על הקמת התנועה שלו. שאלתי שאלה מתריסה. הוא ענה בבוטות. ניסיתי לענות לו. המיקרופון לפתע לא עבד…

במקרים בהם דיברתי עליו בערוץ 10 לא הייתי חיובי במיוחד, בלשון המעטה. כמו רבים, אני לא אוהב את הדרך בה הוא משתמש בכספו כדי לאתגר את מערכות השלטון המסודרות. עזבו את זה. פעם אחרת.

שנית, למרות מה שאמרתי עליו גם לי הוצע להגיש תוכנית ברדיו 99. ההצעה הייתה מפתה הן מקצועית (אני מת על רדיו) והן כספית. אמרתי "לא". בגלל ארקדי. מאוד רציתי לעשות את זה אבל הרגשתי שאני לא יכול. ארקדי מסיים כל חודש באחד המקומות הראשונים בטבלת האיזכורים של "יפעת". במלים אחרות, הוא אחד האנשים המסוקרים ביותר בישראל. הוא נוגע באינסוף נושאים. פוליטיקה, עסקים, ספורט. אני מתעסק באותם נושאים. אין דרך לעבוד בערוץ 10 ולא לדבר על ארקדי. פשוט אין דרך. לכן, אמרתי (בצער)"לא".

בדיוק מאותה סיבה אני חושב שאין שום בעיה עם ההחלטה של וילנאי ומרוז. הם לא כתבים ולא פרשנים. הם לא צריכים לסקר אותו.

הטיעון השני נגד ההחלטה שלהם הוא עברו המעורפל של ארקדי. צרפת, לכאורה, מבקשת להסגירו אליה בגלל עבירות פליליות.

קודם כל, אף אחד לא יודע מה בדיוק ארקדי עשה.ביררתי עם כמה יודעי דבר לרבות דיפלומט צרפתי בכיר. הוא אמר לי שבעצם צרפת לא מתעקשת על בקשת ההסגרה בין השאר כי לארקדי גם מגיע עיטור כבוד מממשלת צרפת. הוא חילץ להם כמה בני ערובה ממקומות קשים בעולם. שאר מקורותיי, כולל כאלו שממש לא נמנים על אוהביו, אמרו שהתמונה של יחסיו עם ממשלת צרפת הרבה יותר סבוכה ולמעשה קצפם יצא עליו מכיוון שהוא "גנב" להם עיסקאות ופעל בניגוד למדיניות הממשלה. יכול להיות שזאת לא התנהגות שמכבדת אזרח צרפתי.בוודאי שזו לא עילה לפסול אותו כמעסיק פוטנציאלי בכלי תקשורת ישראלי. אגב, לא מעט מקורות טוענים בתוקף שארקדי גם עשה דברים משמעותיים לטובת הביטחון הלאומי של ישראל אבל זה כבר סיפור אחר.

בכל מקרה, ארקדי לא הורשע עד היום בדבר (עד כמה שאני יודע). יש הרבה מאוד עיתונאים שעובדים בארץ עבור אנשים שכבר הורשעו. עופר נמרודי כבר אמרנו? בשוק התקשורת הישראלי אתה לא יכול להיות אנין טעם.

ולבסוף, מאשימים את וילנאי – מרוז בתאוות בצע. הם, החברתיים, חוברים לכסף הגדול. הרבה זמן לא שמעתי טענה כל כך צבועה. העובדה שהם מתעסקים בייצוג החלש מכריחה אותם להיות חלשים בעצמם? אסור להם להתפרנס? זה קישקוש גמור.

בקיצור, בהצלחה גיא, בהצלחה אורלי. לא מאמין שאשמע אתכם כי אני מכור לרזי ברקאי אבל במבזקי החצי אני מבטיח לעבור…

עפר שלח טועה (ולא בפעם הראשונה…)

10 באוקטובר 2007
 

גילוי נאות – עפר חבר שלי. מה זה חבר. אח. הקטעים הכי טובים בתוכנית שלנו הם הקטעים שהמצלמות לא עובדות. עכשיו מספיק עם ההשתפכות.עפר כתב היום מאמר נגד הביקורת שנמתחה על יאיר לפיד על כך שהוא פרסם את בנק הפועלים. אני מסכים כי הפסטיבל מוגזם. אני יודע שלפיד התכוון להפסיק לפרסם את הבנק מהרגע שהחליט להגיש את "אולפן שישי" ולפני שהביקורת פורסמה. אני גם מסכים שיש ספורט לאומי של "חבוט בלפיד ככל יכולתך" (עכשיו כשהוא מתחרה בנו אני מקווה שיצטרפו עוד ספורטאים לענף).

אחרי שריככתי, אני רוצה להגיד שעיתונאי לא יכול לפרסם מוצר. הטיעונים כל כך ברורים ושחוקים שחבל לחזור עליהם. עפר בעצמו הרי לא מעלה על הדעת לפרסם מוצר מסחרי. נכון, יש אינטרסים אחרים, לא ענייניים של עיתונאים שיכולים לעוות את שיקול דעתם. לא רק אינטרס מסחרי. חטא אחד לא מכשיר חטא אחר. נכון, הצרכן לא מטומטם והוא יודע להבדיל בין גבי גזית, קריין הפרסומות, לבין גבי גזית העיתונאי, אבל גם זה לא מכשיר את השרץ. השאלה היא לא אם הצרכן מבחין. השאלה היא אם גבי גזית יתקוף את החברה שהוא מפרסם או את האינטרס שלה. כשאתה מפרסם בנק אתה יכול לנקוט עמדה בשאלת רפורמת בכר? העמדה שלך תיראה נקייה? איך ירגיש גוף מסחרי שגזית תוקף אותו? הרי ברור שהמנכ"ל של אותו גוף יגיד לעצמו – רבאק, אם רק הייתי לוקח אותו לקמפיין שלנו הוא לא היה מעז.

באמת, אני מרגיש כל כך בנאלי לחזור על הטיעונים האלה שעדיף שאפסיק.

אין ספק שיש פה סקאלה. מבחינתי,בקצה השחור שלה נמצא המקרה של ביצוע פרסומות על ידי עיתונאי (מה זה עיתונאי? גם שאלה טובה. מגיש תוכנית בידור? תוכנית ראיונות?). אבל יש גם נקודות אחרות על הסקאלה הזאת. אני עושה הרצאות לחברות מסחריות. אני מדבר על אותם תחומים שעליהם אני מדבר בטלוויזיה אבל מקבל צ'ק מחברה מסחרית. כמה זה לגיטימי? אותי זה עובר אבל ברור לי שאפשר להתווכח גם עם זה. אני לא מרצה בכסף לגופים פוליטיים או גופים שאותם אני מסקר באופן הדוק.אבל נאמר שאני אבוא בהתנדבות. אולי זה יותר בעייתי? להרצות לצעירי הליכוד או צעירי מרצ בלי כסף זה בעייתי? אלו שאלות קשות ואין לי פתרונות בית ספר עבורן. נדמה לי שפרסום גופים מסחריים לא נמצא בכלל באותם מקומות.

בעד פרידמן, נגד שר המשפטים

10 באוקטובר 2007
 

בשנת 1992 התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. כמה חודשים לפני כן, עברו בכנסת בשקט יחסי שני חוקי יסוד. המרצים שלי למשפט חוקתי לא כל כך ידעו איך לאכול את החוקים האלה. לגבי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הם היו די תמימי דעים. אין לו שום משמעות מעשית. הוא לא משנה חוקים קיימים ולא חסין מפני פגיעתם של חוקים עתידיים. המחשבה המקובלת אז הייתה שאם אין לחוק סעיף בנוסח "ניתן לשנות חוק זה רק ברוב של…" אז אין לו שום עדיפות על כל חוק רגיל. בקיצור, הוא כמעט כלום. הצהרה דקלרטיבית, מורה דרך לפרשנות, לא יותר מזה. כמו חוק שיווי זכויות האישה מ – 1951.

לא הרבה לאחר מכן התברר שאפשר לזרוק את מחברות הבחינה שלנו לפח. אהרון ברק כתב על "המהפכה החוקתית" ופתאום התברר שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוא בעצם חוקה כתובה. לא פחות ולא יותר. חוק עתידי ייפסל אם לא עומד בתנאים שקבע החוק. ברק יצק לתוך החוק תוכן שאף אחד ממחוקקיו לא פילל שיהיה בו. זה היה האקט המרכזי במחטף המדהים שעשה אהרון ברק במשך עשרות שנים בגאוניות (כן, כן) למשפט החוקתי של ישראל. שופט אחד, כמעט לבדו, שינה מהיסוד דברים שבמדינה אחרת טעונים משאל עם, שיח ציבורי אינטנסיבי ורוב מיוחס בפרלמנט. ברק היה יכול לעשות את כל זה, בין השאר, מכיוון שכל כמה שדרכיו היו בלתי ראויות התוכן הערכי של מעשיו תאם את זה של האליטה הליברלית – חילונית בארץ. עזבו, אליטה. הוא תואם גם את הערכים שאני מאמין בהם. הוא ביצר את השוויון המהותי, חופש ביטוי, זכויות יסוד בכלל והיכולת להשיג צדק וסעד במדינה תקועה.

למה אני מבלבל לכם את המוח?

כי אני מרגיש חובה לנמק פעם אחת את עמדתי בנושא רפורמות פרידמן. המדיום הטלוויזיוני לא מאפשר דיון עמוק באף אחד מהרפורמות שלו, שלא לדבר על הכיוון הכללי. אז פעם אחת אני מדבר נגד פרידמן ופעם בעד ואף פעם לא מסביר למה.

בסוף השבוע התקיים כנס העמותה למשפט ציבורי בקיסריה. כל מלכי המשפט היו שם. ברק, בייניש, מזוז, ארבל ופרידמן. יצא לי להיות שם והיה מרתק. בייניש ופרידמן דיברו. הקהל היה בעד בייניש אבל בקרב הרטורי פרידמן ניצח. הוא נתן הופעה משכנעת וקצת דמגוגית. שתיים מהדוגמאות שהוא נתן היו עתירה נגד הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ואפשרות שביהמ"ש העליון יורה על מימושה של זכות השיבה. בשני המקרים הוא השתמש בדוגמאות כדי להמחיש את מופרכותם אבל די היה בכך כדי לעצבן מאוד את הקהל. גם לפני כן, כאמור, לא היה מדובר בקהל אוהד. אני מצאתי את עצמי מסכים עם רוב הדברים שהוא הציג. אני כן חושב שביהמ"ש העליון מתערב בהמון דברים לא לו. אני לא יכול לשכוח את הדיון שקיים העליון בעתירה שקראה לפסול את מינויו של דן חלוץ לסגן רמטכ"ל. זה היה דיון מגוחך ומופרך. גם אני חושב שהאמירה של חלוץ על הרעידה הקלה בכנף המטוס הייתה אמירה מכוערת. מה לזה ולמשפט? איפה הבסיס המשפטי לדיון הזה? אני לא חושב כמו פרידמן, שאפשר לצמצם את השפיטות בחקיקה, אבל הכיוון נכון. אני גם מסכים שצריך חקיקה של הכנסת כדי לקבל מקור לגיטימיות לאפשרות של ביהמ"ש לפסול חוקים. אני יכול להמשיך ולפרט, אבל נדמה לי שהכיוון ברור. במאבק הסמכויות בין הכנסת לביהמ"ש העליו,ן המטוטלת נוטית באופן מוגזם מאוד לכיוון של העליון. חולשת הכנסת וחוזקו של ביהמ"ש העליון גרמו לכך והגיע בהחלט הזמן לקחת את המטוטלת קצת חזרה.

בכל זאת אני מתנגד לפרידמן. לא, לא בגלל הסגנון. אין דבר ששנוא עליי יותר מהבריחה המקובלת מהתמודדות עם מהות, לטובת ביקורת על סגנון. אולמרט יגיד לכם שהוא לא עשה טעויות משמעותיות. למה הוא לא פופולארי? לשיטתו, כי יש לו בעיה בהסברה. בבעיות הסברה, סגנון, דרך, לכולם קל להודות. יולי תמיר אומרת שהיא נכשלה בענק בהסברת דרכה. היא לא מוצאת, או לפחות לא מציינת, בעיה בתפקוד המהותי שלה. ככה זה גם עם פרידמן. זה לא שאין בעיה עם הסגנון שלו. יש. בטח שיש. הטיעון שלו, שנשיאת ביהמ"ש ביהמ"ש העליון אינה ראש הרשות השופטת, הוא ניסיון לא חכם לתקוע אצבע בעין. הראיון הפומבי שלו נגד ההתבטאויות של בייניש, בדיון על עסקת הטיעון של קצב, היה לא נכון ולא ראוי.

אם לא סגנון, מה כן הבעיה שלי? אני חושב שלמערכת המשפט הישראלית יש בעיות גדולות ועמוקות. סחבת בלתי נגמרת, ענישה רכה מדי, היעדר משאבים לפרקליטות להתמודד עם עבריינות מתוחכמת, הוצאה לפועל מרוסקת, היעדר חוקה ועוד. הנושא של מאבק הסמכויות בין העליון לכנסת הוא נושא מאוד סקסי. כיף להתעסק בו. מצד שני, זה נושא שכמעט ולא נוגע למציאות של החיים שלנו או נוגע בה במקרי קצה בלבד. מאז שאהרון ברק "חטף" את הסמכות לבטל חוקים התערב ביהמ"ש בחמישה חוקים בלבד. חמישה ב – 12 שנה ואף אחד מכם לא מכיר את החוקים האלה. זה תחום צר שבצרים. שר המשפטים מקדיש 95% מהאנרגיה שלו לתחום שהוא במקרה הטוב 5% מהתחום עליו הוא מופקד. פרידמן היה מקבל את ברכת בייניש וברכת כולנו אם היה מגבש מגילת זכויות יסוד של הפרט ומנסה להעביר אותה בכנסת. זה היה משפר את מצב זכויות הפרט באופן דרמטי, לאין ערוך יותר מכל הרפורמות של פרידמן. שר המשפטים בוחר לא להתעסק כמעט בניסיון להעביר חוקה או אפילו את ליבת החוקה שעוסק בזכויות היסוד. הוא מתעסק מעט בבעיות היסוד של מערכת המשפט ועוסק באובססיביות בקרב הסמכויות עם בייניש. אם הוא ינצח או יפסיד אף אחד מכם לא ירגיש את זה. אם הוא היה משקיע את העומק האינטקלטואלי שלו (ויש לו הרבה) בדברים שמשפיעים על האזרח הוא היה יכול לעשות שינוי אמיתי.