ארכיון: רביב דרוקר

מעריב: טלוויזיה. 1.2.2006

1 בפברואר 2006
 

מאת: אסף שניידר.

זה קרה במפתיע, כמעט מבלי ששמנו לב: ימי שלישי של הערוץ להמונים מספקים בזמן האחרון חווית צפייה מיושנת למדי. זה מתחיל עם כלבוטק, שהפורמט הוותיק שלה נחשף במלוא עתיקותו הדלה בימים נטולי שוסים אמיתיים כדוגמת עופות רקובים או תחקירים מטיפוס "מצלמות לחזיות‭."‬ נכון שקשה להרים אחת לשבוע תחקיר שכל המדינה ידבר עליו. אבל כשזה לא קורה, פתאום די מייאש לבהות בשגרה המעגלית של כתבה, רפי בחליפת צמר ממלא את המסך, שקופית עם תגובת עורך הדין של הנוכל התורן וחוזר חלילה.

העובדה שכלבוטק משודרת יום אחרי שומר מסך של אמנון לוי פוגעת בשתיהן: כנראה שלמוח האנושי יש יכולת ספיגה סופית ומוגבלת של רמאים קטנים ומצלמות זעירות. במחיר של הסתכנות בתחקיר שיחשוף את הקומבינה של חושפי הקומבינות, על כלבוטק ושומר מסך לייסד עוד היום קרטל מושחת. כך יוכלו שני הטאלנטים לחלק ביניהם גבולות גזרה, ואנחנו נקבל סוף סוף שתי תוכניות שונות ומובדלות. מצידי, שרפי יקבל את תיק הסלמונלה, מוסכים מהגיהנום ומרפאות הטחורים המזויפות, ושאמנון יחזיק בתיק המיסטיקנים הממששים וקבלנים שבורחים עם הכסף. אם זה מה שיעשה אותם מאושרים – מי אנו שנלין.

מצבה של קצרים אמור להיות שונה: בסך הכל, זוהי יציאה חדשה למדי אצלנו, רק עונה שנייה. בפרק הראשון של העונה החדשה הכל עוד נראה מצוין: הצוות משופשף ומגובש, בדיחה רודפת בדיחה. אפילו רף הגסויות הועלה קצת. אבל צפייה בה הופכת מפעם לפעם למטלה מייאשת. עוד פאנצ'ליין, ועוד פאנצ'ליין. לא נעים לך. בכל זאת, קרן מור וכאלה. חיוך מאולץ רודף חיוך מאולץ. השפתיים כבר יבשות ודואבות. כמו אחרי שעה של הרמת משקולות אינטנסיבית בעזרת שרירי הלסת. יש משהו גרגרני ומקולקל בקונספט הזה. אנחנו יודעים, זומבים יקרים, שיש לכם פריכיות אורז במקום תאי מוח, אומרים לנו. אז עזבו אתכם ממערכונים, קחו רק את הסיומת. אבל זה לא לוקח. לפחות לא אצל מי שבאונות שלו עוד מהבהבים הבזקי תבונה אחרונים. בדיוק כמו שחובב כדורגל לא יילך לראות משחק שכולו פנדלים.

הפריים טיים מסתיים בעוד ייבוא היסטורי מערוץ ‭- 1‬ נסים משעל. גם כאן הפורמט מצהיב ומתפורר, מוחזק בחוטי תייל ובאיזולירבנד כחיפושית מודל 68 של סטודנט. הו, אלוהים: לא נעמוד בעוד פאנל. לא נשרוד עוד "אני נתתי לך, אז אתה תיתן לי להשלים את‭."…‬ ובכל זאת, משעל של בחירות הוא משעל של בחירות.

הפאנל של משעל, לפחות אמש, הציג תופעה נדירה: פגישת מחזור של עיתונאים דעתניים משלל כלי תקשורת – שהגיעו במצב רוח של "והיום נירק לבאר‭."‬ אולי הם סמכו על זה שאין סיכוי שהעורכים שלהם צופים. והנה, דווקא ביום שבו הוצגה רשימת קדימה, רשם משעל הישג מעניין: הפאנל שלו (אראל סג"ל מאצלנו, עפר שלח מ"ידיעות‭,"‬ אמנון אברמוביץ' מערוץ ‭,2‬ רביב דרוקר מ‭(10-‬ בעט, דרך וסחט בפומבי את האתרוג. זאת אחת הפעמים הראשונות שבה שאלו את עצמם בקול רם עיתונאים ופרשנים בכירים, מה הסיבה לחיבוק החם שמקבלת מהם קדימה. עכשיו נשאר לראות, אם משעל שימש כאן רק כספת פסיכולוג קולקטיבית, שעליה יכלו העיתונאים להשתרע, להתוודות ולשחרר קיטור – או שזוהי יריית פתיחה לסיקור שבמינימום יעשה קולות של "לא עושים חיים קלים לאולמרט‭." ‬

הארץ: אשר יגורנו. 4.1.2006

4 בינואר 2006
 

מהרגע הראשון היה ברור ששני הצדדים, לשכת ראש הממשלה והכתבים, פועלים בצל האירוע המוחי הקודם. אנשי הלשכה מיהרו הפעם לעדכן את התקשורת, לבל יחזרו שגיאות העבר. הדיווחים שלהם נטו להרגיע. שרון בהכרה. הוא מדבר. רופאו צמוד אליו. אילו המצב היה חמור היו מזעיקים מסוק. היו נוסעים לסורוקה ולא להדסה. אבל גם רביב דרוקר זכר את לקחי הפעם הקודמת. הוא הזכיר לצופים שדוברי ראש הממשלה נוהגים להמעיט בחומרת המצב. כדאי להתייחס לדבריהם בזהירות. להמשך קריאה.

העברות כספים לליצמן ותוכנית ההתנתקות

1 בספטמבר 2004
 

ועדת כספים העבירה באמצע חום אוגוסט  ככה פתאום כמה עשרות מיליוני שקלים למטרות היקרות לליבם של אנשי יהדות התורה. מי שלקחו קרדיט על ההעברה עם אברהם רביץ ומשה גפני, אנשי יהדות התורה, שניהלו את המו"מ הקואליציוני עם הליכוד. רביץ וגפני הציגו לאנשי הליכוד תיזה לפיה כדי לשכנע את הרבנים לשבת עם שינוי ולתמוך בהתנתקות צריך לשקם את האמון שלהם בכם. וכדי לשקם אמון צריך כבר עכשיו להעביר כסף. מכיוון שרוב הכסף ממילא היה אמור לעבור מתישהו החליטו בליכוד ובמשרד האוצר להיענות לבקשה.

לרביץ וגפני אכן מגיע קרדיט אבל מי שבאמת אחראי להעברת הכספים הזאת הוא דווקא יעקב ליצמן, המתנגד העיקרי בסיעה להצטרפות לקואליציה. ליצמן אחראי שלא על דרך המעשה, אלא על דרך המחדל. צוות המו"מ של הליכוד בראשות עו"ד יורם ראב"ד סבר שחשוב להעביר את הכסף דרך ועדת כספים רק כדי להוכיח לרבני יהדות התורה שלא חייבים את ליצמן שם כדי שהתקציבים באמת יעברו. צוות המו"מ של הליכוד באמת מאמין שהדבר העיקרי שמפריד בין יהדות התורה לממשלה הוא לא טומי לפיד ואפילו לא עזה. לדעתם, מה שמכשיל את המגעים הוא רצונו של ליצמן להיות יו"ר ועדת כספים.

אחרי התבוסה במרכז הליכוד הנחה אריאל שרון את עו"ד ראב"ד לנסות לסגור רק עם יהדות התורה. קואליציה קטנה, בלי מפלגת העבודה, אבל חזקה. הניסיון לא הצליח. רביץ וגפני, מסתבר לא יכולים לספק את הסחורה. לפחות לא כרגע. לפני שהם הלכו לפגישת הפיסגה עם ראב"ד, הודיע להם ליצמן שחבל להם על הזמן ושהם פשוט לא מייצגים אותו. רביץ וגפני בייאושם אפילו הציעו לראב"ד לוותר על אחד התיקים שהובטחו להם כדי לקבל את ועדת הכספים אבל ראב"ד התעקש.

ההתעקשות הזאת ראויה לתשומת לב נוספת. שרון נמצא כידוע במבוי סתום קואליציוני. הוא מת להיחלץ מכל החישוקים ששמו עליו והייתה לו, לדעתו, הזדמנות פז לעשות את זה. די מדהים לחשוב שהוא ויתר עליה רק בגלל ועדת הכספים. זה לא רק הלחצים של אחד מאחרוני נאמניו, אברהם הירשזון, שרוצה להישאר בתפקידו. שרון באמת לא רוצה לשמוט את המאחז החשוב הזה. בניגוד למה שאנשים חושבים שרון ראה את המהלך של השארת החרדים מחוץ לממשלתו, לאחר הבחירות, כמהלך אסטרטגי חשוב. הוא, כמובן, מוכן לרדת ממנו בלית ברירה לטובת מה שהפך לעילת הקיום שלו – תוכנית ההתנתקות, אבל במקרה של ועדת הכספים הוא עדיין מתעקש. יכול להיות שזה הספק אם ועדת כספים אכן תביא לכניסתה של יהדות התורה לקואליציה. יכול להיות שהוא חשב ששינוי לא ייתנו לזה לקרות אבל השורה התחתונה היא ששרון באמת מוכן להילחם על ועדת הכספים גם כשהוא נמצא עם גבו אל הקיר וזאת ללא ספק בשורה טובה לקראת הדיונים על תקציב 2005.

המינויים של דני נווה

1 בספטמבר 2004
 

סיפור קטן ממשרד הבריאות.

סמנכ"ל המינהל של משרד הבריאות, דב פסט, נסע לפני מספר חודשים במכוניתו עם בכיר בנציבות שירות המדינה שעה שהטלפון הנייד צלצל. על הקו היה דודו וולף, מקורבו של שר הבריאות. וולף התעניין (שוב) באחד המינויים הפוליטיים שלשכת נווה הייתה מעוניינת לקדם. הסמנכ"ל העלה הסתייגות. "אם אתה רוצה לשמור על תפקידך אז כדאי שתדאג שזה יתבצע", הבהיר וולף.

הדיבורית היא, אולי, מכשיר מאוד בטיחותי אבל יש בה גם סכנות. אפשר לנחש שוולף, שיעמוד בקרוב לדין משמעתי, היה מעדיף קצת פחות בטיחותיות בשיחה ההיא וקצת יותר דיסקרטיות. "זה היה בצחוק", הוא הסביר מאוחר יותר את האיום שלו.

אחרי פרסום דו"ח מבקר המדינה על השר צחי הנגבי התקשרתי לבכיר בלשכת נווה. אמרתי לו שלפי מה שאני שומע על המתרחש במשרד הבריאות, דני נווה יהיה "הכוכב" הבא של דו"ח מבקר המדינה. הבכיר קצת התפתל ובסוף אמר בגילוי לב: "ההבדל בינינו להנגבי הוא שאנחנו לא מצליחים. אנחנו באמת מנסים למנות אבל ללא הצלחה".

לפי מה שמספרים במרכז הליכוד אפשר, כנראה, לנחם את אותו בכיר. הכישלון לא עד כדי כך נורא. נווה גם יודע לטשטש עקבות בצורה חכמה יותר מהנגבי. כשהעוזר שלך מרים טלפון למנהל בית חולים ומבקש ממנו איזה מינוי קשה מאוד לעלות על זה. הסיפור הגדול הוא לא הפעולה של נווה וגם לא הנגבי. הסיפור האמיתי הוא נציבות שירות המדינה. הנציב הולנדר מאיים בתקשורת לבוא חשבון עם הסמנכ"ל למינהל במשרד לאיכות הסביבה, יורם הורביץ ומנכ"ל המשרד לשעבר, יצחק גורן. הורביץ וגורן אכן התכופפו בפני קדחת המינויים של הנגבי אבל הם התכופפו, מגלה דו"ח מבקר המדינה, גם מכיוון שהם ידעו שאין להם את הגיבוי של נציבות שירות המדינה.

אותו הדבר בדיוק קורה עכשיו במשרד הבריאות. לשכת השר מחפשת כל מיני "פטנטים" לאשר מינויים. הנציבות מתפתלת ומהססת אבל בסופו של דבר לא אוסרת. נציב שירות המדינה, שמשחק עכשיו את תפקיד השריף, שמופתע לגלות את עומק השחיתות בחצר האחורית שלו (איפה הוא בדיוק היה כשהנגבי מינה ומינה?) הוא נציב חלש, שעסוק רוב הזמן בניסיון לשחק את המשחק כך שהוא תמיד יישאר נציב ותמיד ייראה טוב. כשהזרקורים קצת יתרחקו הולנדר יחזור, מן הסתם, לתפקודו הרגיל. אגב, הנהנים העיקריים ממנו הם לא הנגבי או נווה. מי שהולנדר באמת רוצה לרצות הם ראש הממשלה ושר האוצר. אלו השניים היחידים שיכולים, חלילה, להרהר בצורך לרענן את השורות בנציבות שירות המדינה.

האמת היא שאחרי 8 שנים בתפקיד הגיע הזמן למצוא נציב שירות מדינה חדש, אחד שפחות מודאג משרידותו האישית ויותר מוטרד מאיכות השירות הציבורי.

לשכת נתניהו – שוב הדברים המוכרים

19 באוגוסט 2004
 

לשכת שר האוצר נתניהו מתפרקת. ראש המטה, אביב בושינסקי, עזב. יועץ התקשורת, אחד היועצים הפוליטיים והיועץ המדיני, כנראה, גם בשלבים כאלו ואחרים של עזיבה. אלו אינם סתם שינויים פרסונאליים בסביבה של מי שרואה את עצמו ראש ממשלה בעתיד הקרוב. למעשה, מה שקורה ללשכת שר האוצר, לא בפעם הראשונה, מספר את סיפורו של האיש בנימין נתניהו.

נתניהו הוא איש מאוד מוכשר. הוא ממש לא צריך אותי או כל אחד אחר בשביל לדעת את זה. הימים בהם שמאלנים מושבעים ועיתונאים ציניים (לא תמיד זה אותו דבר…) נהגו לזלזל באינטליגנציה שלו כבר עברו מזמן. עכשיו כבר לא שואלים – איך הוא הגיע לשם. היום נהוג לשאול – האם הוא השתנה? האם יש ביבי חדש?

הבעיה הגדולה ביותר של נתניהו, וגם זה לא חדש, היא נתניהו. החשדנות הבלתי נגמרת, הרצון להחזיר מהלומה על כל עקיצה, הנטייה להגיב בהיסטריה, התמכרות לתקשורת, ל"מה אומרים". נתניהו תמיד בטוח שמה שלא קורה, קורה בגללו וכנגדו. העולם נגד נתניהו.

נתניהו, למשל, היה בטוח ב- 1999 שלאהוד ברק וחאפז אל אסד יש הסכם, מה שהוא ראה כפגיעה ממשית בסיכוייו לחזור לראשות הממשלה. שנה לאחר מכן ביבי גם היה בטוח שברק ושרון כבר סגרו עסקה לממשלת אחדות במטרה לחסום אותו.

הסביבה הקרובה של אנשים חשובים משופעת באנשים שמשחקים לתוך החולשות של הבוסים שלהם. לנתניהו תמיד היו אנשים סביבו שליבו את הפרנויה, שאישרו את החשדות שלו ועודדו אותו להגיב בלוחמנות. תמיד, חוץ מבשנה וחצי האחרונות. פתאום נוצרה סביב ביבי קואליציה של מקורבים. בושינסקי וגינוסר בתוך הלשכה, גיל סמסונוב וגבי פיקר מחוצה לה. כולם ביחד הובילו קו אחד. ביבי, אל תגיב. ביבי, תתעסק בכלכלה. ביבי, זה לא נגדך. פיקר מכיר את נתניהו מגיל אפס. הוא היחיד שיכול להיכנס לנתניהו לתפוס אותו בגרוגרת ולהגיד לו – אל תבלבל את המוח. גם האחרים קרוצים מאותו חומר. הם לא מפלגתיים, מאוד מכירים את התקשורת ופחות מחוברים למרכז הליכוד. קואליציית המקורבים של נתניהו אחראית במידה רבה להתנהלות המאוד מוצלחת של נתניהו מאז הפך לשר אוצר. פתאום, נתניהו לא מגיב לכל מתקפה. הוא מופיע הרבה פחות בתקשורת ולא מתרגש מכל מאמר. משפחתו ובעיקר אשתו נשארים הרחק מאחורי הקלעים. חוץ מפעם אחת הוא אפילו הצליח להימנע מהדימוי המזיק של מי שחותר כנגד ראש ממשלה. יותר חשוב, לראשונה בקריירה הפוליטית שלו נתניהו מצליח לייצב הישגים אמיתיים, שאינם שנויים במחלוקת.

אבל ביבי בעט. לפני מספר חודשים הוא הביא ללשכה יועץ אסטרטגי חדש, שעיה סגל. ללא קשר לאיכויותיו של סגל, איש יחסי ציבור, התוצאה הייתה ברורה. גם לביבי. הסביבה ההומוגנית של נתניהו הפכה לקרב של מחנות. כולם נגד כולם. פתאום המסר האחיד והמשעמם משהו שיצא מלשכתו של נתניהו במשך חודשים ארוכים הפך לשני מסרים. פתאום לא היה ברור מיהם מקורבי נתניהו שמדברים בכל מיני מקומות. העיתונאים הריחו מאוד מהר על איזה צד הלחם מרוחה הכותרת. ככה, מסתבר, נתניהו אוהב שהסביבה שלו מתנהגת. אחד נלחם בשני וכולם מנסים להשיג דבר אחד – שהבוס יהיה מרוצה. במשך חודשים ארוכים ביבי רטן שאנשיו מנהלים אותו, שלא תמיד הוא זה שמקבל את ההחלטות. עכשיו הוא קיבל את מה שהוא רצה. לשכה וסביבה כמו שהייתה לו כשהיה ראש ממשלה. אף אחד לא מתווכח עם הבוס.

לכאורה, מדובר בדינאמיקה כל כך בסיסית שאתם בוודאי לא מבינים איך נתניהו לא קולט את זה בעצמו. פשוט מאוד. נתניהו חושב אחרת. המאמר הזה, למשל, לא ייראה לנתניהו לשנייה אחת כמאמר ענייני. אני מוכן לשים את האגורה האחרונה שלי שאני יודע מה נתניהו יחשוב עליו. המקורבים האלה הם המדליפים של דרוקר ולכן הוא בוכה על לכתם. לחילופין או בנוסף, הנוטשים למיניהם הם אלו שיזמו את המאמר, מה שרק מצדיק את ההחלטה להרחיק אותם. שתי התיאוריות הן, כמובן, שטויות מוחלטות אבל אף אחד לא יוכל לשכנע את נתניהו בזה.

לבנימין נתניהו בהחלט קרה משהו בשנים האחרונות. הוא באמת התבגר. ההתרחשויות מאחורי הקלעים בלשכה שלו הם הסימן הראשון שמיצר ההרס העצמי הוא עדיין לא נגמל. ההתקפה הבוטה והמיותרת על מופז ואולמרט השבוע היא אולי דוגמא ראשונה להיעדרותם של גורמים מרסנים בסביבתו.

סילבן והדרך המוזרה שלו להילחם בממשלה חילונית

8 באוגוסט 2004
 

בוא נתחיל מזה שהטיעונים נגד ממשלת אחדות חילונית (ליכוד-עבודה-שינוי) הם לא חכמים במקרה הטוב ולא הגונים במקרה הרע. זה שסילבן שלום רוצה להישאר שר חוץ זה ברור. זה שהוא ממציא טיעונים אידיאולוגיים כי הוא לא מוכן להגיד את האמת, גם זה ברור. מה שלא ממש ברור זה האם הטיעונים האלה באמת משפיעים על אריאל שרון או שהוא סתם עושה הצגה של מו"מ עם החרדים כדי לשכנע את מורדי הליכוד.

הטיעון הראשון של מתנגדי הקואליציה החילונית הוא שבוחרי הליכוד לא יוכלו לחיות איתה. זה נגד הטבע, אומר שר החוץ. לא פחות ולא יותר. במילים בוטות, זה שטויות. סקרים הוכיחו שבוחרי הליכוד מעדיפים את מפלגת העבודה על ש"ס. בכלל, בוחרי הליכוד היו מעדיפים קואליציה בלי העבודה ובלי ש"ס. שלום ואנשיו מקפידים לשכוח שרק לפני 5 שנים, ב – 99, הליכוד הכריז מלחמה על ש"ס –  הם גנבו את הקולות שלנו, אמרו אז אנשי הליכוד. בכלל, העמדה בה שמו את עצמם מורדי הליכוד היא קצת פתטית. עוזי לנדאו לא יכול להוביל את חבריו לבחירות כי עם כל הכבוד לחבל עזה, הרבה יותר חשוב להם להישאר בכנסת. לכן, מורדי הליכוד שוכבים על הכביש כדי שליצמן ורביץ יהיו בקואליציה, מגוחך ככל שזה נשמע.

הטיעון השני הוא שאין טיעון שני. פשוט אפשר בלי, מסביר שר החוץ. למה צריך להרחיב את הקואליציה. הכל טוב ככה. אז אין רוב, אז קצת מקרטעים. אז מה. זה אותו שר חוץ שהסביר כשהיה נוח לו (אז הוא רצה להרתיע את שרון מקידום התוכנית) שמימוש תוכנית ההתנתקות יוביל לבחירות ומסביר היום שבכל מקרה מימוש תוכנית ההתנתקות לא יוביל לבחירות (עכשיו צריך להסביר למה לא צריך להכניס את פרס לממשלה).

האמת היא ששרון נמצא באמת בהתלבטות אסטרטגית. קואליציה חילונית ועימות עם מורדי הליכוד או קואליציה עם החרדים ועימות עם טומי לפיד.

לדעתי האישית, אם היא שווה משהו, לא אמורה להיות לשרון דילמה אמיתית. במשרד האוצר יגידו לכם שכל חודש שהחרדים בחוץ הוא אוויר לנשימה. פוליטית, הכנסת החרדים לממשלה וזריקת שינוי היא מכה אנושה לפופולאריות של ראש הממשלה. זה ייתפס כבגידה בשותף הנאמן שינוי, במיוחד אחרי הויתור הגדול של לפיד, והחזרת ה'סחטנים' החרדים.

בכל מה שקשור לתוכנית ההתנתקות זה לא ממש משנה. ההתנתקות, כל כמה שהדברים קשורים לכנסת, היא כבר עובדה מוגמרת.

ולבסוף, יש טיעון אחד מוזר במיוחד. כשמבצעים תוכנית כל כך קשה כמו פינוי עזה צריך מרכיב דתי בממשלה. למה? לא ברור. האם צבי הנדל ימתן את התנגדותו לתוכנית במידה ויעקב ליצמן יהיה יו"ר ועדת כספים? לא נראה לי. בסופו של דבר, סילבן שלום עלול לצאת כמו המטומטם הכי גדול בעיר. ההתנגדות שהוא מוביל תאלץ את שרון לזרוק את שינוי ולהכניס את העבודה והחרדים לממשלה. ומה ייצא לסילבן מזה? פרס בכל זאת יקבל את תיק החוץ. על זה אומרים, לנצח בקרב, להפסיד במלחמה.

לא רק טומי לפיד התבזה, גם אלי ישי

3 באוגוסט 2004
 

לא רק טומי לפיד ספג מכה קשה כתוצאה מהחלטתו להפר את הנדר שלו לא לשבת עם חרדים. הקורבן השני של הסיפור הזה הוא יריבו הגדול של לפיד – אלי ישי. להבדיל מלפיד, ישי היה יכול לחסוך מעצמו את הביזיון אבל תאוותו להיכנס לקואליציה העבירה אותו על דעתו.

תזכורת. כשאהוד ברק רצה לפני 4 שנים להעביר 3 כפרים באזור ירושלים ממעמד של שטח B למעמד של שטח A (מי בכלל זוכר את המשמעות של ההבדל הזה?) – אלי ישי וש"ס הקימו מהומת אלוהים. קצת לאחר מכן ש"ס פרשה מהממשלה. מה קרה? שום דבר מיוחד. ברק העז לצאת לקמפ דייויד בלי לפרט בפני אלי ישי בדיוק מה הם הקווים האדומים שלו.

היום אלי ישי הרבה יותר צנוע. למעשה, הוא לא מעז להציב תנאים לכניסת ש"ס לקואליציה. מותר לאלי ישי ולש"ס למכור את עצמם בזול (ישי אפילו קבע כלל – לא מעלים שום דרישות במו"מ הקואליציוני. שאף אחד לא יוכל לצייר אותנו כסחטנים) אלא שבמקרה הזה הנזק שהם גורמים רחב הרבה יותר מנזק עצמי.

כששרון יצא עם תוכנית ההתנתקות שלו אלי ישי עמד, יותר נכון, ניסה לעמוד, בחזית ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות. הוא מתח עליה ביקורת חריפה בכל מקום אפשרי. מר"ן עובדיה פרסם עוד אחד מפסקי ההלכה הדרמטיים שלו. כמה שבועות עברו, שרון מצמץ קלות לכיוון של ש"ס וכל הטיעונים העקרוניים- אסטרטגיים נזנחו. עכשיו ישי כבר אומר שהרב יחליט, שזה לא בסמכותו ובכלל, ההתנגדות של הרב הייתה רק למרכיב החד צדדי שבתוכנית. אה, לא ידענו שהמצרים יהיו מעורבים, אומרים בלי בושה ישי ומקורביו: אם המצרים מעורבים (כאילו זאת התפתחות חדשה) זה משנה את כל התמונה. ההתנתקות פתאום (כשש"ס בפנים) היא בכלל לא חד צדדית.

אריק שרון, שמזמן כבר לא צריך את השבחים שלי ליכולתו הפוליטית, סוחט את הלימון הזה עד הסוף. הוא קודם כל מוציא מש"ס (ומיהדות התורה) אמירות וחצאי אמירות בעד התוכנית ואז מנהל איתם מו"מ. מבחינתו, גם אם המו"מ ייכשל הוא ייהנה מהתנגדות מרוככת לתוכנית ההתנתקות. ישי, כבר למדנו, מסוגל לפליק פלאקים מורכבים במיוחד אבל אפילו הוא יתקשה להנהיג עכשיו מרד אופוזיציוני נגד ההתנתקות. במלים אחרות, בלי לתת דבר שרון כבר ריכך מאוד את מאחזי ההתנגדות האחרונים לתוכנית ההתנתקות שלו. לפחות ככל שהדברים אמורים בכנסת.

אלי ישי קיבל מפלגה עם 17 מנדטים. הוא כיהן שנים ארוכות כחבר בכיר בקבינט. במשך תקופה ארוכה, ש"ס ניסתה לפחות לשחק על המגרש המדיני – ביטחוני. זה לא ממש עבד. חוץ מהראיונות הפומביים של בניזרי וישי אחרי ישיבות קבינט דרמטיות (ראיונות שתרמו משמעותית לכרסום במעמדו של הקבינט) אף אחד לא ממש תפס את ראשי ש"ס כסמכות ביטחונית – מדינית. ההחלטה של לפיד אתמול הופכת את ש"ס לקורבן האמיתי של המו"מ הזה. גם התבזו וגם, כנראה, לא יהיו בקואליציה.

המו"מ הקואליציוני – פרס ללא מנהיגות

19 ביולי 2004
 

שמעון פרס קבע אתמול את צוות המו"מ של מפלגת העבודה לשיחות עם הליכוד. סביר להניח שהמו"מ הקואליציוני יהיה הרבה יותר קל לפרס מהויכוחים סביב הרכב הצוות. למעשה, בימים שקדמו לתחילת המו"מ יו"ר העבודה לא התעסק בכלל בהכנה למו"מ. לשכתו של פרס שימשה כזירת קרב סביב השאלה הדרמטית – מי יהיה בפנים. בסופו של דבר, פרס העז לפרסם את הרכב הצוות רק פחות משעה לפני ישיבת המו"מ הראשונה וגם זה רק לאחר שהתקשר אישית לרוב חברי הכנסת של העבודה. להתנצל, כמובן.

כמה חברים מונו בסופו של יום לצוות המו"מ של העבודה? 27. זאת לא טעות דפוס. פרס מינה 27 אנשים, 5 בצוות המרכזי ועוד 22 בצוותי המשנה. כל מי שפרס מאמין שיכול לסכל את ממשלת האחדות קיבל מינוי.

צוות המו"מ של הליכוד, לעומת זאת, כולל 5 אנשים. רק אחד מהם פוליטיקאי (גדעון סער). אף אחד בליכוד לא העז לצייץ. במילים אחרות, המו"מ הזה הוא לא כוחות. שרון, עם כל הקשיים וההתנגדויות, מטיל את חיתתו על הליכוד. פרס בקושי שולט באנשי לשכתו. שרון מצליח לגרום אפילו ל"מורדים" לתעל את היצירתיות המרדנית שלהם לשאלה – איך נוכל לשכנע אותך אריק שנהיה ממש ילדים טובים (ובלבד שלא תצרף את העבודה). בעבודה, פרס הוא בקושי ראשון בין שווים. רוב גדול של חברי הכנסת של העבודה מתקשים להגיד עליו מילה טובה, שלא לומר – בזים למנהיגותו.

במלים אחרות, המו"מ בכפר המכבייה הוא הצגה אחת גדולה.  אין אף מחלוקת אמיתית בין הליכוד לעבודה ואלו שהיו כבר נפתרו במו"מ החשאי בין אורי שני לחיים רמון. לפגישות המתוקשרות בכפר המכבייה יש מטרה אחרת לחלוטין. פרס רוצה להשתמש בכאילו-מו"מ הזה כדי לשכנע את מפלגתו להיכנס לממשלה. לשם כך הוא צריך קצת משברים והרבה מחלוקות עקרוניות.

גם שרון צריך את המו"מ הזה לצרכים אחרים לחלוטין. קודם כל, שרון אוהב לראות אנשים אחרים מזיעים מחשש לתפקידם. חוץ מזה, שרון מקווה שמכל הבלגאן תצא לו בסוף קואליציה יציבה. כרגע, כידוע, אין לשרון ופרס רוב בכנסת לאישור ממשלת האחדות. שרון ופרס רוצים, אם כן, לתזמר את המו"מ הזה כך שהוא ייצר את הרוב הזה.

איך עושים את זה? מסכמים מראש על ההישגים שכל אחד מהצדדים יוכל להציג לסיעתו. פרס יראה ששונו קווי היסוד ועוד איזו אמירה מעורפלת על התחלה של מו"מ להסדר קבע. שרון יגיד – העבודה קיבלה את מדיניותי. פרס אמור להביא לסיעתו 8-10 תפקידים, בממשלה ובכנסת. שרון יגיד – חוץ מסילבן שלום אף אחד לא נפגע.

במערכת הפוליטית הכמעט כאוטית שלנו, קצת קשה להאמין ששני המבוגרים האחראים האלה עדיין יכולים לעשות את התרגילים האלה. התקשורת אומנם נתנה בימים האחרונים לפרס סיבה לתקווה. הספין שלו בסוף השבוע, "פרס מאיים להפסיק את המו"מ הקואליציוני", עבד לא רע אבל בשורה התחתונה גם פרס יודע שהוא תלוי לחלוטין באריאל שרון וראש הממשלה לא יחליט אם הוא נותן סוף סוף לשימון לחזור לממשלה עד שהוא לא יידע שיש לו רוב בכנסת לאשר את זה.

השינויים הקלים אבל החשובים בתוכנית ההתנתקות

7 ביוני 2004
 

מי גיבש את תוכנית ההתנתקות החדשה? המדורגת? מתוקנת? משופצת? השד יודע איך קוראים לה. משום מה, אף אחד לא לוקח קרדיט על התוכנית הזאת. על המקורית דווקא התנהל קרב קרדיטים לא קטן. על המתוקנת אין שום קרב כי הקופירייטר האמיתי שלה הוא משה פייגלין, אנשי יש"ע ויותר מכולם  המחבר האלמוני של הכרוזים שחולקו על ידי מתנגדי ההתנתקות בקלפיות משאל הליכוד.

מרוב דיבורים וחישובים מפותלים של המיש-מש הפוליטי אף אחד לא מתעסק בשיפוט אינטליגנטי של השינויים שהכניס שרון בתוכניתו. זאת מחלה של עיתונאים בכל העולם. אנחנו מתעסקים כל הזמן במי ניצח (שרון, לבני), מי הפסיד (נתניהו, לבנת, שלום ולפיד, הפוליטיקאי שהחליף את אמונתו בכמה דקות של תיווך תקשורתי), סופרים מהלומות, במקום להתעסק במהות של העניין. על המהות, במקרה הזה, אין מחלוקת. כל אחד מהשינויים שנעשו בתוכנית ההתנתקות נראה גרוע ממשנהו. זה לא אני שאומר את זה. זה האדריכלים של התוכנית המקורית שאומרים את זה, כמובן, רק בחדרי חדרים.

השינוי המשמעותי ביותר בתוכנית הוא השלביות. לא פינוי בבת אחת אלא מדורג. ליישום מדורג יש יתרונות במקרה של הסכם. זאת דרך מצויינת לבדוק שהצד השני עומד בהתחייבויותיו. כשמדובר בנסיגה חד צדדית זה סתם טימטום. למי זה נותן משהו שהנסיגה מחולקת ל-4 שלבים? לפייגלין?

בעצם, יש מישהו שמרוויח משיטת המסטיק הזאת. החמאס והג'יהאד האיסלמי. בכל שלב הם יוכלו לספר מחדש את סיפור הפלשתינים האמיצים שהבריחו את הישראלים הפחדניים. כל פינוי גם יחזיר את המאבק הפנימי בישראל. במקום לחוות את הטראומה פעם אחת יהיה לנו את העונג לחיות אותה 4 פעמים.

מה זה נותן לשרון? שני דברים. קודם כל, זה שינוי לעומת התוכנית המקורית. כבר טוב מבחינתו. שנית, זה תמריץ פוליטי מצוין למפלגות השונות להיכנס או להישאר בקואליציה. זבולון אורלב מהמפד"ל כבר משתמש בזה לקראת כינוס המפד"ל ביום רביעי. רק הישארות שלנו, הוא מסביר, תשאיר סיכוי לטרפוד יישום התוכנית.

השינוי השני בתוכנית החדשה הוא הריסת בתי המתנחלים ברצועת עזה. למה? ככה. כי בא לנו. כי אנחנו לא רוצים שהפלשתינים ייהנו. כי הפייגלינים הזהירו בכרוזים מדגלים ירוקים של מחבלי החמאס על הבתים של נצרים. 20 שנה משננים בישראל את הטעות של הריסת יישובי פתחת רפיח. במקום לקדם דו קיום, הבנה, פיוס, לעזור לאחד האיזורים הקשים בעולם להשתקם אנחנו משאירים שוב אדמה חרוכה. שרון מכיר את הלקחים האלה טוב מכולם ובכל זאת הוא נכנע למצוקה הפוליטית הרגעית וחוזר על אותה טעות.

השינוי השלישי הוא איסור על כניסת פועלים פלשתיניים מרצועת עזה לישראל אחרי ההתנתקות. למה? ככה. כי בא לנו וכי אנחנו לא רוצים שהפלשתינים ייהנו. חוץ מזה, הפייגלינים טענו שאיזו מין התנתקות זאת כשהפלשתינים ממשיכים לבוא אלינו. שרון יודע שאין שום היגיון כלכלי או מדיני בהחלטה. לא עבורנו, לא עבורם. ההחלטה גם תקשה מאוד על ישראל לקבל סיוע מסיבי מהבנק העולמי לשיקום עזה. אבל לשרון לא אכפת. העיקר שגילה גמליאל ולאה נס יהיו מבסוטות.

אז, זהו, אריק, שאם לפחות הגברות גמליאל ונס היו משתכנעות אז היינו מבינים אבל כך או כך אף אחד לא שינה את דעתו על התוכנית בגלל השינויים המטופשים האלה. בעוד 9 חודשים, אם אכן יפונו נצרים, כפר דרום ומורג, כולם ישאלו את עצמם למה לעזאזל אנחנו הורסים את בתי המתנחלים ואיך לא שמענו על זה? איך? פשוט מאוד. כולנו עסקנו בקשקוש המקושקש הזה של המו"מ במלון קרלטון.

נורמה – פוליטיקאים משקרים

1 ביוני 2004
 

בערב חג השבועות העניק ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ראיון מרגש לעיתונאית נורית פלתר ב"ידיעות אחרונות". בתוך הדברים היה חבוי פרט מעניין במיוחד. אולמרט גילה לפלתר כי בשיחות סודיות שהוא קיים עם ראש הממשלה, אהוד ברק, הוא הביע תמיכה בהעברת כמה שכונות פלשתיניות בירושלים לריבונות פלשתינית (אולמרט "הישן" היה קורא לזה "חלוקת ירושלים").

נשמע לכם מוכר?

לקראת מערכת הבחירות של 2001 הוציא אהוד ברק, בצעד שנוי במחלוקת, את מי שהיה אז ראש עירית ירושלים מהארון. "אולמרט היה אצלי", סיפר ברק בערוץ הראשון "ופתח מפות ותצלומי אוויר והציע לי הצעות לעמדות שאפשר להציג אותן, על דעתו, בקמפ דיוויד, שפירושן המעשי הוא חלוקת ירושלים". אולמרט התנפל על ראש הממשלה דאז בחמת זעם. "אני חושב שנשרף לו (לברק – ר.ד.) גנרטור", אמר אולמרט לקול ישראל "דבריו של ברק הם אוסף של שטויות שברק, כשהוא נמצא בצלילה לתהומות שהם לא נעימים – מנסה לייחס לי עמדה של חלוקת ירושלים". היום, כשזה, כנראה, קצת יותר נוח לאולמרט "החדש", הוא מספר את האמת. אולמרט יודע שאף אחד לא יבוא איתו חשבון על מה שאמר אז.

התרבות הפוליטית של "אי דיוקים", שלא לומר שקרים בוטים, היא משהו שהציבור הישראלי מקבל משום מה בשיוויון נפש. נדמה שהתחושה הציבורית היא – בטח, הפוליטיקאים האלו הם שקרנים, מה עוד חדש? חלק מאיתנו אפילו חושבים שהפוליטיקאים בכלל צריכים לשקר ואולי בכלל אנחנו רוצים שהם ישקרו.

זאת אחת התופעות המגעילות ביותר בתרבות הפוליטית שלנו והגרוע מכל הוא שזה בכלל לא נחשב חדשות אצלנו.

הנה עוד כמה דוגמאות מהזמן האחרון:

לפני כשלושה חודשים טענו ראשי מועצת יש"ע שמנכ"ל משרד ראש הממשלה הציע להם בשיחות דיסקרטיות להסכים לפינוי של מספר יישובים מצומצם. לשכת ראש הממשלה הכחישה באופן רשמי. אחר כך טענו שרון ואנשיו שהמנכ"ל יצחקי דיבר ללא רשות וסמכות (…). בסוף, כשכבר היה ברור שראשי יש"ע אמרו אמת הפסיקו אנשי שרון פשוט להגיב. גם הם יודעים שיום – יומיים לאחר מכן כולם ישכחו מזה. אכן, שכחו.

דוגמא שנייה.

לפני שבועות ארוכים הגיעו פרס ושרון לסיכום מפורט על ממשלת אחדות. פרס נשאל שוב ושוב על המגעים לאחדות והכחיש בזעם אדיר שהושג סיכום כזה או אפילו שהתנהל מו"מ עם הליכוד. יתרה מזאת, פרס לא היסס להכחיש את פגישתו עם מקורבו של שרון, אורי שני. בלי להתבלבל מסר דוברו של פרס לאיילה חסון מהערוץ הראשון שלא התקיימה פגישה כזאת. מאוחר יותר הסבירו אנשי פרס שהם נשאלו על פגישה עם אורי שני בביתו של פרס. הפגישה לא הייתה בבית של פרס ולכן ההכחשה במקומה.

גם פרס יודע שבארץ לשקר בפומבי זה לא חדשות.

ולבסוף, מגיעה הדוגמא של משאל מתפקדי הליכוד. כאן לא מדובר בשקר אלא 'סתם' בהפרת הבטחה פומבית. נכון, התקשורת רוצה בנסיגה מעזה ולכן לא מציקה לשרון אבל מה שעושה ראש הממשלה הוא כמעט בלתי נתפס. רק לפני חודשיים הוא הבטיח פומבית לקיים את צו הבוחר. חכם, לא חכם, לא משנה. ראש הממשלה הבטיח. כשנדמה היה ששרון מנצח הזהירו אנשיו את שרי הליכוד המתנגדים שלא יעזו להפר את צו הבוחר. לכאורה, הבטחה פומבית של ראש ממשלה היא הבטחת ברזל, צ'ק בנקאי. לא בישראל. שרון פשוט דורס עכשיו ברגל גסה את הבטחתו בלי להסביר, בלי לנמק, בלי שיש נסיבות חדשות, כלום. אמרתי? הבטחתי? אז מה?

אין צירוף מילים שחוק ומאוס יותר מ"במדינות מתוקנות"  שלאחריו תמיד באה השוואה מתנשאת עם ישראל. במקרה הזה יש לצירוף המילים הזה מקום אמיתי. אין במאמר הזה מספיק מקום לפרט את כל הדוגמאות לפוליטיקאים בעולם שנאלצו להתפטר אחרי שנתפסו בשקר קטן, קטן, לא שקרים גדולים ומשמעותיים כמו אלו של אולמרט, פרס ושרון. שוויון הנפש הציבורי כלפי התופעה רק מבטיח את התעצמותה.