ארכיון: רביב דרוקר

המו"מ הקואליציוני – פרס ללא מנהיגות

19 ביולי 2004
 

שמעון פרס קבע אתמול את צוות המו"מ של מפלגת העבודה לשיחות עם הליכוד. סביר להניח שהמו"מ הקואליציוני יהיה הרבה יותר קל לפרס מהויכוחים סביב הרכב הצוות. למעשה, בימים שקדמו לתחילת המו"מ יו"ר העבודה לא התעסק בכלל בהכנה למו"מ. לשכתו של פרס שימשה כזירת קרב סביב השאלה הדרמטית – מי יהיה בפנים. בסופו של דבר, פרס העז לפרסם את הרכב הצוות רק פחות משעה לפני ישיבת המו"מ הראשונה וגם זה רק לאחר שהתקשר אישית לרוב חברי הכנסת של העבודה. להתנצל, כמובן.

כמה חברים מונו בסופו של יום לצוות המו"מ של העבודה? 27. זאת לא טעות דפוס. פרס מינה 27 אנשים, 5 בצוות המרכזי ועוד 22 בצוותי המשנה. כל מי שפרס מאמין שיכול לסכל את ממשלת האחדות קיבל מינוי.

צוות המו"מ של הליכוד, לעומת זאת, כולל 5 אנשים. רק אחד מהם פוליטיקאי (גדעון סער). אף אחד בליכוד לא העז לצייץ. במילים אחרות, המו"מ הזה הוא לא כוחות. שרון, עם כל הקשיים וההתנגדויות, מטיל את חיתתו על הליכוד. פרס בקושי שולט באנשי לשכתו. שרון מצליח לגרום אפילו ל"מורדים" לתעל את היצירתיות המרדנית שלהם לשאלה – איך נוכל לשכנע אותך אריק שנהיה ממש ילדים טובים (ובלבד שלא תצרף את העבודה). בעבודה, פרס הוא בקושי ראשון בין שווים. רוב גדול של חברי הכנסת של העבודה מתקשים להגיד עליו מילה טובה, שלא לומר – בזים למנהיגותו.

במלים אחרות, המו"מ בכפר המכבייה הוא הצגה אחת גדולה.  אין אף מחלוקת אמיתית בין הליכוד לעבודה ואלו שהיו כבר נפתרו במו"מ החשאי בין אורי שני לחיים רמון. לפגישות המתוקשרות בכפר המכבייה יש מטרה אחרת לחלוטין. פרס רוצה להשתמש בכאילו-מו"מ הזה כדי לשכנע את מפלגתו להיכנס לממשלה. לשם כך הוא צריך קצת משברים והרבה מחלוקות עקרוניות.

גם שרון צריך את המו"מ הזה לצרכים אחרים לחלוטין. קודם כל, שרון אוהב לראות אנשים אחרים מזיעים מחשש לתפקידם. חוץ מזה, שרון מקווה שמכל הבלגאן תצא לו בסוף קואליציה יציבה. כרגע, כידוע, אין לשרון ופרס רוב בכנסת לאישור ממשלת האחדות. שרון ופרס רוצים, אם כן, לתזמר את המו"מ הזה כך שהוא ייצר את הרוב הזה.

איך עושים את זה? מסכמים מראש על ההישגים שכל אחד מהצדדים יוכל להציג לסיעתו. פרס יראה ששונו קווי היסוד ועוד איזו אמירה מעורפלת על התחלה של מו"מ להסדר קבע. שרון יגיד – העבודה קיבלה את מדיניותי. פרס אמור להביא לסיעתו 8-10 תפקידים, בממשלה ובכנסת. שרון יגיד – חוץ מסילבן שלום אף אחד לא נפגע.

במערכת הפוליטית הכמעט כאוטית שלנו, קצת קשה להאמין ששני המבוגרים האחראים האלה עדיין יכולים לעשות את התרגילים האלה. התקשורת אומנם נתנה בימים האחרונים לפרס סיבה לתקווה. הספין שלו בסוף השבוע, "פרס מאיים להפסיק את המו"מ הקואליציוני", עבד לא רע אבל בשורה התחתונה גם פרס יודע שהוא תלוי לחלוטין באריאל שרון וראש הממשלה לא יחליט אם הוא נותן סוף סוף לשימון לחזור לממשלה עד שהוא לא יידע שיש לו רוב בכנסת לאשר את זה.

השינויים הקלים אבל החשובים בתוכנית ההתנתקות

7 ביוני 2004
 

מי גיבש את תוכנית ההתנתקות החדשה? המדורגת? מתוקנת? משופצת? השד יודע איך קוראים לה. משום מה, אף אחד לא לוקח קרדיט על התוכנית הזאת. על המקורית דווקא התנהל קרב קרדיטים לא קטן. על המתוקנת אין שום קרב כי הקופירייטר האמיתי שלה הוא משה פייגלין, אנשי יש"ע ויותר מכולם  המחבר האלמוני של הכרוזים שחולקו על ידי מתנגדי ההתנתקות בקלפיות משאל הליכוד.

מרוב דיבורים וחישובים מפותלים של המיש-מש הפוליטי אף אחד לא מתעסק בשיפוט אינטליגנטי של השינויים שהכניס שרון בתוכניתו. זאת מחלה של עיתונאים בכל העולם. אנחנו מתעסקים כל הזמן במי ניצח (שרון, לבני), מי הפסיד (נתניהו, לבנת, שלום ולפיד, הפוליטיקאי שהחליף את אמונתו בכמה דקות של תיווך תקשורתי), סופרים מהלומות, במקום להתעסק במהות של העניין. על המהות, במקרה הזה, אין מחלוקת. כל אחד מהשינויים שנעשו בתוכנית ההתנתקות נראה גרוע ממשנהו. זה לא אני שאומר את זה. זה האדריכלים של התוכנית המקורית שאומרים את זה, כמובן, רק בחדרי חדרים.

השינוי המשמעותי ביותר בתוכנית הוא השלביות. לא פינוי בבת אחת אלא מדורג. ליישום מדורג יש יתרונות במקרה של הסכם. זאת דרך מצויינת לבדוק שהצד השני עומד בהתחייבויותיו. כשמדובר בנסיגה חד צדדית זה סתם טימטום. למי זה נותן משהו שהנסיגה מחולקת ל-4 שלבים? לפייגלין?

בעצם, יש מישהו שמרוויח משיטת המסטיק הזאת. החמאס והג'יהאד האיסלמי. בכל שלב הם יוכלו לספר מחדש את סיפור הפלשתינים האמיצים שהבריחו את הישראלים הפחדניים. כל פינוי גם יחזיר את המאבק הפנימי בישראל. במקום לחוות את הטראומה פעם אחת יהיה לנו את העונג לחיות אותה 4 פעמים.

מה זה נותן לשרון? שני דברים. קודם כל, זה שינוי לעומת התוכנית המקורית. כבר טוב מבחינתו. שנית, זה תמריץ פוליטי מצוין למפלגות השונות להיכנס או להישאר בקואליציה. זבולון אורלב מהמפד"ל כבר משתמש בזה לקראת כינוס המפד"ל ביום רביעי. רק הישארות שלנו, הוא מסביר, תשאיר סיכוי לטרפוד יישום התוכנית.

השינוי השני בתוכנית החדשה הוא הריסת בתי המתנחלים ברצועת עזה. למה? ככה. כי בא לנו. כי אנחנו לא רוצים שהפלשתינים ייהנו. כי הפייגלינים הזהירו בכרוזים מדגלים ירוקים של מחבלי החמאס על הבתים של נצרים. 20 שנה משננים בישראל את הטעות של הריסת יישובי פתחת רפיח. במקום לקדם דו קיום, הבנה, פיוס, לעזור לאחד האיזורים הקשים בעולם להשתקם אנחנו משאירים שוב אדמה חרוכה. שרון מכיר את הלקחים האלה טוב מכולם ובכל זאת הוא נכנע למצוקה הפוליטית הרגעית וחוזר על אותה טעות.

השינוי השלישי הוא איסור על כניסת פועלים פלשתיניים מרצועת עזה לישראל אחרי ההתנתקות. למה? ככה. כי בא לנו וכי אנחנו לא רוצים שהפלשתינים ייהנו. חוץ מזה, הפייגלינים טענו שאיזו מין התנתקות זאת כשהפלשתינים ממשיכים לבוא אלינו. שרון יודע שאין שום היגיון כלכלי או מדיני בהחלטה. לא עבורנו, לא עבורם. ההחלטה גם תקשה מאוד על ישראל לקבל סיוע מסיבי מהבנק העולמי לשיקום עזה. אבל לשרון לא אכפת. העיקר שגילה גמליאל ולאה נס יהיו מבסוטות.

אז, זהו, אריק, שאם לפחות הגברות גמליאל ונס היו משתכנעות אז היינו מבינים אבל כך או כך אף אחד לא שינה את דעתו על התוכנית בגלל השינויים המטופשים האלה. בעוד 9 חודשים, אם אכן יפונו נצרים, כפר דרום ומורג, כולם ישאלו את עצמם למה לעזאזל אנחנו הורסים את בתי המתנחלים ואיך לא שמענו על זה? איך? פשוט מאוד. כולנו עסקנו בקשקוש המקושקש הזה של המו"מ במלון קרלטון.

נורמה – פוליטיקאים משקרים

1 ביוני 2004
 

בערב חג השבועות העניק ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ראיון מרגש לעיתונאית נורית פלתר ב"ידיעות אחרונות". בתוך הדברים היה חבוי פרט מעניין במיוחד. אולמרט גילה לפלתר כי בשיחות סודיות שהוא קיים עם ראש הממשלה, אהוד ברק, הוא הביע תמיכה בהעברת כמה שכונות פלשתיניות בירושלים לריבונות פלשתינית (אולמרט "הישן" היה קורא לזה "חלוקת ירושלים").

נשמע לכם מוכר?

לקראת מערכת הבחירות של 2001 הוציא אהוד ברק, בצעד שנוי במחלוקת, את מי שהיה אז ראש עירית ירושלים מהארון. "אולמרט היה אצלי", סיפר ברק בערוץ הראשון "ופתח מפות ותצלומי אוויר והציע לי הצעות לעמדות שאפשר להציג אותן, על דעתו, בקמפ דיוויד, שפירושן המעשי הוא חלוקת ירושלים". אולמרט התנפל על ראש הממשלה דאז בחמת זעם. "אני חושב שנשרף לו (לברק – ר.ד.) גנרטור", אמר אולמרט לקול ישראל "דבריו של ברק הם אוסף של שטויות שברק, כשהוא נמצא בצלילה לתהומות שהם לא נעימים – מנסה לייחס לי עמדה של חלוקת ירושלים". היום, כשזה, כנראה, קצת יותר נוח לאולמרט "החדש", הוא מספר את האמת. אולמרט יודע שאף אחד לא יבוא איתו חשבון על מה שאמר אז.

התרבות הפוליטית של "אי דיוקים", שלא לומר שקרים בוטים, היא משהו שהציבור הישראלי מקבל משום מה בשיוויון נפש. נדמה שהתחושה הציבורית היא – בטח, הפוליטיקאים האלו הם שקרנים, מה עוד חדש? חלק מאיתנו אפילו חושבים שהפוליטיקאים בכלל צריכים לשקר ואולי בכלל אנחנו רוצים שהם ישקרו.

זאת אחת התופעות המגעילות ביותר בתרבות הפוליטית שלנו והגרוע מכל הוא שזה בכלל לא נחשב חדשות אצלנו.

הנה עוד כמה דוגמאות מהזמן האחרון:

לפני כשלושה חודשים טענו ראשי מועצת יש"ע שמנכ"ל משרד ראש הממשלה הציע להם בשיחות דיסקרטיות להסכים לפינוי של מספר יישובים מצומצם. לשכת ראש הממשלה הכחישה באופן רשמי. אחר כך טענו שרון ואנשיו שהמנכ"ל יצחקי דיבר ללא רשות וסמכות (…). בסוף, כשכבר היה ברור שראשי יש"ע אמרו אמת הפסיקו אנשי שרון פשוט להגיב. גם הם יודעים שיום – יומיים לאחר מכן כולם ישכחו מזה. אכן, שכחו.

דוגמא שנייה.

לפני שבועות ארוכים הגיעו פרס ושרון לסיכום מפורט על ממשלת אחדות. פרס נשאל שוב ושוב על המגעים לאחדות והכחיש בזעם אדיר שהושג סיכום כזה או אפילו שהתנהל מו"מ עם הליכוד. יתרה מזאת, פרס לא היסס להכחיש את פגישתו עם מקורבו של שרון, אורי שני. בלי להתבלבל מסר דוברו של פרס לאיילה חסון מהערוץ הראשון שלא התקיימה פגישה כזאת. מאוחר יותר הסבירו אנשי פרס שהם נשאלו על פגישה עם אורי שני בביתו של פרס. הפגישה לא הייתה בבית של פרס ולכן ההכחשה במקומה.

גם פרס יודע שבארץ לשקר בפומבי זה לא חדשות.

ולבסוף, מגיעה הדוגמא של משאל מתפקדי הליכוד. כאן לא מדובר בשקר אלא 'סתם' בהפרת הבטחה פומבית. נכון, התקשורת רוצה בנסיגה מעזה ולכן לא מציקה לשרון אבל מה שעושה ראש הממשלה הוא כמעט בלתי נתפס. רק לפני חודשיים הוא הבטיח פומבית לקיים את צו הבוחר. חכם, לא חכם, לא משנה. ראש הממשלה הבטיח. כשנדמה היה ששרון מנצח הזהירו אנשיו את שרי הליכוד המתנגדים שלא יעזו להפר את צו הבוחר. לכאורה, הבטחה פומבית של ראש ממשלה היא הבטחת ברזל, צ'ק בנקאי. לא בישראל. שרון פשוט דורס עכשיו ברגל גסה את הבטחתו בלי להסביר, בלי לנמק, בלי שיש נסיבות חדשות, כלום. אמרתי? הבטחתי? אז מה?

אין צירוף מילים שחוק ומאוס יותר מ"במדינות מתוקנות"  שלאחריו תמיד באה השוואה מתנשאת עם ישראל. במקרה הזה יש לצירוף המילים הזה מקום אמיתי. אין במאמר הזה מספיק מקום לפרט את כל הדוגמאות לפוליטיקאים בעולם שנאלצו להתפטר אחרי שנתפסו בשקר קטן, קטן, לא שקרים גדולים ומשמעותיים כמו אלו של אולמרט, פרס ושרון. שוויון הנפש הציבורי כלפי התופעה רק מבטיח את התעצמותה.

שרון, נתניהו וההתנתקות

30 במאי 2004
 

את הספין הזה באמת קשה לעצור. קודם כל, כי שרון הולך עליו בכל הכוח. תוכנית ההתנתקות, טוען שרון, לא עוברת בגלל ביבי החתרן. אני הלכתי כל הדרך לקראתו, שרון אומר שוב ושוב, אבל הוא, הוא (שרון לא אוהב לקרוא לנתניהו בשמו) רק רוצה להפיל אותי.

עוד יותר קשה לעצור את זה כי ביבי באופיו הוא באמת חתרן. נתניהו באמת ישב עם דפים ועשה רשימות של חברי הכנסת שיתמכו בו ביום פקודה כדי לראות אם הוא מגיע ל-61. ככה ביבי עובד. אין יום שהוא קם ולא חושב שהיום מדינת ישראל הפסידה כתוצאה מהעובדה שהוא לא ראש ממשלה.

אלא שבסיפור הספציפי הזה נתניהו זכאי. הוא לא ניסה להפיל את שרון. ההפך. הוא יצא מגדרו כדי לגמור את הסיפור הזה בשלום ועם כמה שפחות נזקים עבורו. אלא ששרון לא מסתפק בטבילה הנוצרית שביבי עשה בשבילו. שרון רוצה להמיר את דתו של נתניהו לחלוטין.

בוא נחזור לרגע כמה חודשים אחורה. נתניהו הוא מתנגד אדוק ועקבי לפינוי יישובים. לפני הבחירות ב – 99 הוא אפילו הצהיר בערוץ 7 שממשלה בראשותו לעולם לא תפנה יישובים. נתניהו הוא גם מתנגד עיקש לצעדים חד צדדיים. תוכנית שרון מנוגדת לכל מה שהוא מאמין בו. נכון, ראינו כבר את נתניהו משנה את מה שהוא מאמין בו, לפעמים בטווח של ימים אבל במקרה הזה מי שמוביל את התוכנית הוא יריבו הקשה ביותר. לכאורה, אין לנתניהו שום סיבה לסטות מדרכו. אדרבא, לא מעט אנשים בימין חשבו שנתניהו יוביל את מרד הימין בתוכנית ההתנתקות של שרון. במקום זאת, הפתיע נתניהו את כולם ותמך, גם אם בחצי פה, בתוכנית. שרון לא ממש הפגין אסירות תודה. ליתר דיוק, הוא תקף את נתניהו בחמת זעם כאילו הוא אשם בהפסד במשאל.

עכשיו שרון חוזר לעוד סיבוב. המו"מ בין שרון לנתניהו עמד במוצאי חג השבועות כבר על סף סיכום. המחלוקת ביניהם כל כך קטנונית שלוקח 5 שעות להסביר אותה ו- 5 דקות לפתור אותה. השורה התחתונה היא שנתניהו הסכים לתמוך בפינוי של 3 יישובים ברצועת עזה. שר האוצר גם הסכים לא להתנגד לאמירות פומביות של ראש הממשלה שהפינוי הזה יהיה רק צעד ראשון ביישום תוכניתו.

מה פוצץ את המו"מ? מאוד פשוט. אגו, אגו ועוד פעם אגו. שרון פתח טלוויזיה ביום חמישי בערב ושמע שהוא "נכנע" לנתניהו. אין דבר שמרגיז אותו יותר מלשמוע את שמו בסמיכות לפועל "נכנע" ועוד לנתניהו. ראש הממשלה החליט לחזור לתוכניתו המקורית, להתעלם לחלוטין ממשאל המתפקדים שהוא התחייב לקבל וכן, כרגיל, להתנפל על נתניהו. זה לא רק הבטן שגורמת לשרון לתקוף את ביבי. שרון יודע שנתניהו הוא היחיד שיכול להדיח אותו מראשות הממשלה. הוא מנסה באופן מכוון ומחושב להציג אותו כפוליטיקאי קטן וחתרן שפועל בניגוד לרצון של 70% מהציבור. המשחק הפוליטי הזה מתנהל כרגיל ללא שום קשר אמיתי למהות. עושה רושם ששרון רוצה פחות בתועלות המדיניות והביטחוניות שתוכניתו אמורה להביא והרבה יותר ברווחים הפוליטיים שלה. מזוז כבר סוגר את התיק, תדמיתו של נתניהו תיפגע ושרון ייראה כמו המנהיג הנחוש שקידם את הפשרה הכואבת (עם מי?) למרות כל הקשיים. אמרתי לכם – זה ספין שקשה מאוד להילחם בו.

ביקורת על ספרו של שלמה בן עמי, חזית ללא עורף

24 באפריל 2004
 

שלמה בן עמי, עד לפני שלוש שנים הדיפלומט מספר 1 של ישראל כתב ספר מאוד לא דיפלומטי ("חזית ללא עורף", הוצאת "ידיעות אחרונות"). רוב גדול של מאות הגיבורים שמוזכרים בספרו של בן עמי, גיבורי תהליך השלום זצ"ל, לא ישמחו לקרוא את זיכרונותיו של שר החוץ לשעבר. בן עמי תוקף את ברק (לא יצר אמון עם ערפאת, סרב לפגוש את המנהיג הפלשתיני במהלך פסגת קמפ דייויד, נסוג מהבנות עם האמריקנים במהלך המו"מ עם הסורים ולבסוף "ברק ידע שהוא נוהג ברפיסות ובחוסר הגינות כלפיי"), פרס (רצה לנהל מו"מ רק כתרגיל בחירות), מופז ("רמטכ"ל פוליטי") שלא לדבר על ביקורת קשה על הממשל האמריקני בכלל וההתנהגות חסרת האונים של הנשיא קלינטון בפרט.

ספרו של בן עמי מבוסס על היומן המפורט שניהל ההיסטוריון לשעבר במהלך תהליך השלום. היומן הזה אמור היה להפוך לאלבום ניצחון גדול. במקום זאת, הוא הפך למצבת זיכרון מפורטת, אולי מפורטת מדי, לכישלון הדיפלומטי הגדול ביותר, כנראה, בתולדות המדינה.

בשפע הפרטים הבלתי נגמר שמוסר בן עמי חסר, בעיניי, הסיפור הגדול באמת. הטרגדיה האישית של הפוליטיקאי האולטרה – אמביציוזי, שלמה בן עמי. מי שהיה מועמד ודאי של השמאל לראשות ממשלה, מקום ראשון בפריימריס של מפלגת העבודה ב- 99, והפך תוך זמן קצר ל – NOBODY, לפחות בכל מה שקשור לפוליטיקה ישראלית.

זה בולט במיוחד בתיאור היבש והקצר שמוסר בן עמי לאירועים הדרמטיים של דצמבר 2000. למי שלא זוכר – בן עמי בוושינגטון, תוך כדי אינתיפאדה, הלך במודע הרבה מעבר למנדט שקבע לו ראש הממשלה והציע להעביר את הריבונות בהר הבית לידיים פלשתיניות. במקביל בירושלים, ממש באותו זמן, ראש הממשלה ברק "מכר" את תיק החוץ, תיקו של בן עמי, לשנוא נפשו, שמעון פרס. בן עמי לא מדווח לקוראיו על הדראמה. האם בגידתו של ברק בירושלים השפיעה על התנהגותו של בן עמי בוושינגטון? "חזית ללא עורף" לא מגלה לנו.

יחד עם זאת, בהחלט אפשר למצוא עקבות למה שעבר על שר החוץ לשעבר  בדרך החושפנית, אולי אפילו קצת מרירה, בה הוא כותב את ספרו. בן עמי כותב כמי שיודע שאין לו עתיד פוליטי. הוא חושף פרטים מביכים על המנהיגות הפלשתינית, ביקורת של בכירים פלשתיניים (דחלאן, עריקאת) על ערפאת, ההתנהגות הדו פרצופית והפחדנית של מצרים ושל הנשיא מובארק בעצמו, הרפיסות והפחדנות האירופאית מעימות עם הפלשתינים ומותח ביקורת קשה על צה"ל. הוא אפילו מודה בטכניקת המו"מ הישראלית הבעייתית של כתיבת ניירות מו"מ שיוצגו כניירות אמריקנים מתוך כוונה להסתייג מהם מאוחר יותר (עמוד 103). זו, אגב, בדיוק אותה טכניקה שגורמת לפלשתינים לא להאמין למילה אחת שנאמרת להם מפי המתווכים האמריקנים. עד היום, אם לא הבנתם, אף נושא ונותן ישראלי לא אישר  רשמית שישראל משתמשת בטכניקה הזאת.

אי אפשר לטעון כנגד הספר שהוא אינו מנומק כהלכה. בן עמי מביא אמירות של אנשים בשם אומרם (ראש המוסד, ראש השב"כ, שרים בכירים) מדיונים סגורים, כולל כאלו שמוגדרים סודיים. הוא חושף הערכות מודיעין שניתנו לו בזמן אמת כדי להוכיח ש"מהלך השלום שלנו לא היה אפוא הזיה של פוליטיקאים".

אבל ההנמקות והאסמכתאות של בן עמי לא פותרות את מה שנראה, בעיניי, הבעיה הגדולה של הספר – הסתירה המובנית והיסודית שמבצבצת מכל עמוד בו. בן עמי כותב שוב ושוב שערפאת באופיו אינו מסוגל להגיע להסדר קבע סופי עם ישראל. יש לו אלפי סיבות ונימוקים  אבל הוא נכשל מלהסביר בשביל מה, אם כך, הוא מצביע על אלפי פגמים שהוא מוצא בהתנהגותם של אחרים. אם ערפאת ממילא לעולם לא היה חותם על הסכם קבע עם ישראל  אז מה זה משנה, למשל, שברק טעה בכך שלא התיר לו להיפגש שוב בחשאי עם אבו עלא לפני פסגת קמפ דייויד ובכך "החמיץ סיכוי לתפנית דרמטית" (עמוד 110)? אם ערפאת האיש פשוט אינו יכול-  מה מעלות או מורידות הטעויות של ברק, קלינטון, האירופאים או העולם הערבי, שבן עמי מביא בפירוט רב?

יתרה מזאת, אם זה המצב למה בן עמי טורח להביא אינדיקציות כאלו ואחרות שערפאת כן רצה הסכם (עמוד 132)? רק ככתב הגנה? או כי הוא עדיין לא בטוח בתיאוריה שלו עצמו?

בכלל, כשמנקים מספרו של בן עמי את התסכול העצום על הכישלון מתברר שסיפורו של המו"מ הישראלי – פלשתיני הוא סיפור אחר לחלוטין מזה שבן עמי מספר לנו. הסיפור האמיתי הוא שמנהלי המו"מ הישראלי, כולל בן עמי, חשבו שכל ההצעות שהוגשו לפלשתינים עד להצעות קלינטון בדצמבר 2000, היו לא הוגנות, לא מעשיות והכי חשוב – לא היה להן סיכוי להתקבל על ידי הפלשתינים. בכל זאת, כשהפלשתינים דוחים את כל ההצעות הללו בשבדיה, בקמפ דייויד ובוושינגטון בן עמי כועס, לוחץ, מתעצבן והכי גרוע – מאבד את האמון שלו בשותף הפלשתיני. הסיפור שבן עמי נכשל מלספר לנו, אם כן, הוא על מנהל מו"מ, שצריך איכשהו לנווט מול ציבור ישראלי שמסומם מהשקרים שסיפרו לו כל השנים ("ירושלים לא תחולק לעולם"), שחי באשליה שאפשר להגיע להסכם עם הפלשתינים במחיר מציאה. סיפור המו"מ שבן עמי לא מספר לנו הוא בכלל לא מו"מ בין ישראל לפלשתינים. זהו הסיפור על מו"מ בין ברק ובן עמי לציבור הישראלי. לא פלא שהפלשתינים כמעט ולא השתתפו במו"מ הזה. זה לא מקרה שהם לא זזו מעמדת המוצא שלהם בעוד שישראל גולשת וגולשת מעמדתה המקורית (80% מהשטח, ירושלים בריבונות ישראלית מלאה) לעמדות שהוצגו בועידת טאבה (חזרה כמעט מלאה לקווי 67, חלוקת ירושלים). הסיפור הזה לא מוצא ביטוי אמיתי בספר. במקומו, בן עמי בוחר לזרוק הכל על ערפאת. שלא יובן כאן שאני חושב שערפאת הוא הפרטנר האידיאלי לתהליך שלום. רחוק מכך. אבל משלמה בן עמי, המתוחכם, הידען ובעיקר הישר, ציפיתי למסקנה קצת פחות פשטנית לכישלון המו"מ מאשר – "ערפאת באופיו לא מסוגל לחתום על הסדר קבע עם ישראל" .

שתי הערות קטנות לסיום:

ראשית, מי יסכים אי פעם לנהל תהליך דיסקרטי באיזשהו תחום עם שלמה בן עמי כשהוא יודע שעשוי לבוא יום בו כל דבר שהוא אמר ייכתב בספר? כעיתונאי, אני האחרון שיכול להתרעם על כתיבה חושפנית מהחדר. מצד שני, אפשר להבין את התרעומת של אנשים רבים במערכת שדיברו מתוך אמון מלא עם בן עמי ומוצאים את זה היום בחנויות הספרים.

שנית ולא בציניות – המערכת הפוליטית חסרה היום את פרופסור שלמה בן עמי. אין במערכת הרבה פוליטיקאים עם איכויות כמו של בן עמי ואחרי מה שהוא עבר ספק אם יהיו, לפחות בעתיד הקרוב.

חיסול רנטיסי – במותו ציווה להם את החיים

18 באפריל 2004
 

במותו ציווה רנטיסי לשרון את החיים.

מ – 168 החיסולים שביצעה ישראל עד היום כנראה שזה היה החשוב ביותר, מבחינתו של אריאל שרון לפחות. עד החיסול הזה היה למתנגדי ההתנתקות בליכוד עדיין איזשהו סיכוי לדגדג את שרון. הפער עמד על 10-15 אחוזים. הצטרפות של שלישיית בל"ש (ביבי, לבנת, שלום) למתנגדים עשויה הייתה לסגור את הפער. הטילים של חיל האוויר ב – 20:30, מוצאי שבת, סגרו את הסיפור בליכוד (בהסתייגות המתבקשת לפני כל בחירות).

כשאריאל שרון הציג את תוכנית ההתנתקות שלו לימור לבנת הציבה תנאי. אתמוך בתוכנית רק אם יסופחו גושי ההתיישבות לישראל. לבנת ידעה היטב ששרון לא יכול לספח והתכוונה להתנגד לתוכנית. היא אפילו אמרה זאת בפומבי. ואכן, אפילו סנטימטר מיהודה ושומרון לא סופח ולמרות זאת לבנת תומכת בהתנתקות. ההסבר שלה לפליק פלאק שלה צריך להילמד בבתי ספר למנהיגות. בשיעור של אנטי מנהיגות, כמובן. אני חושבת שהתוכנית רעה, הסבירה לבנת, הליכי קבלת ההחלטות פגומים אבל אני תומכת כי הציבור רוצה בזה.

מסתבר שהסיפור המיושן הזה של מנהיג שמוביל את הציבור נגמר. עכשיו המנהיג הולך בגלוי ובגאון אחרי הציבור.

הסיפור של נתניהו לא שונה בהרבה. נתניהו אמר כי התוכנית רעה, מסוכנת, שהוא לא היה יוזם אותה אבל בסופו של דבר הוא החליט לתמוך בה. למה? קחו נשימה ארוכה. ראשית, כי היא כבר יצאה לדרך. שנית, כי שרון הבטיח בקולו (ראש הממשלה אפילו לא הסכים להעניק לו פגישה) שגושי ההתיישבות יוקפו בגדר עוד לפני הפינוי. כשנתניהו רוצה, מסתבר, הוא יכול להיות מאוד תמים. שר האוצר הרי יודע ששרון הבטיח לאמריקנים שחלקים שונים בגדר לא ייבנו, לרבות החיבור לאריאל. נתניהו גם התנגד במהלך הקריירה שלו לכל כך הרבה תוכניות ש"יצאו לדרך" שקשה כמעט להאמין שזה הנימוק שלו להסכים לפינוי יישובים.

הסיבה האמיתית להחלטה של נתניהו ולבנת היא, כמובן, הרצון להיות בעגלה של המנצחים ולא להצטייר כקיצוניים. אחרי חיסולו של רנטיסי שניהם החליטו כי להתנגד לתוכנית זה כמו לדפוק את הראש בקיר ואף אחד מהם, ראשי ממשלה בעיני עצמם, לא נוהג לעשות את זה.

השורה התחתונה היא הישג עצום לאריאל שרון. בדיוק כמו שהוא חשב – התמיכה הציבורית בפינוי עזה כופפה את שריו אחד אחרי השני. ב – 2.5.04 הוא ינצח, אם לא יקרה משהו מטורף, במשאל ברוב גדול, מייד לאחר מכן הוא יעביר את התוכנית שלו ברוב עצום בממשלה ובכנסת. עם קצת מזל, הוא יוכל אפילו לשמר את הקואליציה הנוכחית שלו לתקופה מסוימת (זבולון אורלב יוביל את המפד"ל להישארות בממשלה).

מה ששרון עשה הוא לא פחות מבלתי יאומן. קחו 6 חודשים אחורה. אם מישהו היה אומר לכם באוקטובר 2003 שאריק שרון, אריק שרון(!) יוביל תוכנית לפינוי מלא של עזה ו-4 יישובים ביהודה ושומרון בלי שום תמורה פלשתינית ובפינוי תומכים הניצים הטורפים נתניהו, לבנת, מופז ואולמרט הייתם, מן הסתם, מפנים אותו לפסיכיאטר הקרוב. כנראה שהאינתיפאדה בכל זאת עשתה משהו.

מכתב בוש – מה באמת קיים בו

18 באפריל 2004
 

הרבה מילים יפות יש במכתבו של הנשיא בוש לראש הממשלה שרון. לא צריך לזלזל בהן. יש להן חשיבות הסברתית, מוסרית, אולי אפילו הן יכולות לעזור לגורמים המתונים בעולם הערבי ובחברה הפלשתינית לרדת מעץ השיבה. אבל בסופו של יום אלו הן רק מילים. אין לעמדותיו הנוכחיות של הנשיא בוש שום משמעות פרקטית.

במכתב בוש קיימת הכרה מרומזת ומשתמעת בגושי ההתיישבות אולם במקביל ארה"ב קיבלה הבטחה כתובה מישראל לעבור במשותף צוות ישראלי וצוות אמריקני על התנחלות אחר התנחלות ולקבוע עד היכן ניתן לבנות בכל התנחלות.

המילים החשובות ביותר במכתב הן, כמובן, אלו שבהן בוש ממקם את שיקום הפליטים הפלשתיניים בפלשתין העתידית ולא (RATHER THAN ) ישראל.  מה זה נותן לנו? הרגשה טובה? אין ספק. מצד שני, ההתבטאות של בוש לא תשנה דבר במו"מ העתידי בין מנהיג ישראלי למנהיג פלשתיני.

שלא תבינו אותי לא נכון – זהו הישג ישראלי גדול. אף נשיא אמריקני לא אמר את זה לפני בוש אבל צריך גם לשים את הדברים בפרופורציות. אף נשיא אמריקני לא העלה על הדעת שזכות השיבה תמומש. יתרה מזאת, בפעם היחידה שהדבר עמד למבחן ממשי פעל הנשיא קלינטון בדיוק בדרך הזאת. בועידת קמפ דייויד שאל קלינטון את נביל שעת' הפלשתיני איזה מספר של פליטים אמור לדעתו לחזור לישראל. שעת' דיבר על 5%-10%. קלינטון כמעט התפלץ. הוא האדים ותקף את שעת' בחריפות. 5 חודשים מאוחר יותר הוא פרסם את הצעתו להסדר קבע סופי בין ישראל לפלשתינים. על פי ההצעה הזאת, לא תהיה לפלשתינים זכות שיבה לישראל.

יתרה מזאת, בניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב למילים של נשיא אמריקני בעניין המזרח התיכון אין משמעות כל כך גדולה. אולי מכיוון שאנחנו לא מייחסים משמעות גדולה למילים של ראש ממשלה ישראלי אנחנו נוטים לתת קרדיט יותר גדול למילים האמריקניות. כדאי אולי להזכיר את תוכנית רוג'רס, שר החוץ האמריקני, תוכנית רייגן, הצהרותיו של ג'ורג' שולץ ועוד. לכולם היה מה להגיד בעניין הסדר הקבע בין ישראל לפלשתינים וכל מה שהם אמרו לא הפך למציאות בשטח.

בסוף, בסוף כשעוברים טוב על הדברים של הנשיא בוש מבינים לאן הם באמת מובילים. זהו אותו פיתרון, זהו אותו הסדר קבע שנמצא בתוכנית קלינטון, ביוזמת ג'נבה, ביוזמה הסעודית (פחות או יותר). מדינה פלשתינית על גבולות 67 תוך תיקוני גבול. גושי התיישבות לישראל, חילופי שטחים, חלוקת ירושלים, אין זכות שיבה. היכולת של דובי וייסגלס ואריאל שרון לקחת את מה שבאמת חושבים האמריקנים ולעבד ממנו מכתב נשיאותי שכן יעזור להם להעביר את תוכנית ההתנתקות הוא ההישג האמיתי שטמון במכתב בוש.

גמר יול"ב – מכתב לשרון

12 באפריל 2004
 

זאת ללא ספק הייתה העונה הקשה ביותר. לא, לא לשרון. זאת אומרת, גם לשרון, אבל בראש וראשונה לציפי, אמא של שרון, אמא שלי. לפני איזה 15 שנה אמא ציפי באה לאיזה משחק נערים של שרון, כשהוא עוד היה שחקן.

שרון הפסיד באותו משחק ואיתו באה לעולם החלטה נחרצת. אמא ציפי לא רואה יותר משחקים של שרון. כשמתחיל המשחק היא יוצאת לצעדה שמסתיימת רק כשאבא אבי מתקשר עם התוצאה. כמו שנראו המשחקים של ירושלים השנה אתם יכולים לתאר לעצמכם לאן היא הגיעה עם הצעדות שלה. בשלב מסוים שקלנו לקנות לה GPS כדי שתמצא את הדרך חזרה. מה אתם יודעים. היו צעדות השנה שאמא ציפי, בחרדותיה, הייתה מוכנה לחנוק את ויל סולומון במו ידיה. באחרות היא הייתה מוכנה לעשות לו דברים אחרים (הלו, זאת אמא שלי).

לא היה לשרון עד היום אתגר בקריירת האימון שלו כמו ויל סולומון (ובורקו ראדוביץ' היה חתיכת אתגר). בכלל, יש רק ויל סולומון אחד וטוב שכך. מיותר להגיד שסולומון הוא אחד השחקנים הכי גדולים ששיחקו בארץ מאז ומעולם. מצד שני, אם מישהו רצה לייצר שחקן שהפוך ב – 180 מעלות לכל מה ששרון רוצה הוא בוודאי היה קורא לו ויל סולומון. שרון אוהב שחקנים כמו קלי מקארתי, דורון שפר, גיא קנטור, ג'סי סולטרס (זוכרים?). לא צריך להסביר למה. אבל את סולומון שרון הביא. למעשה, הוא חצי גנב אותו ממכבי (בלאט כבר התקשר) ושכנע את דני קליין לשים עליו כמות דולרים שכמעט מוטטה את חברת "מגדל" (טוב, אני מגזים).

היו ימים בעונת הלונה פארק הזאת שסולומון רצה לעזוב. הגיעו כבר הצעות מחו"ל. היו ימים שאפילו שרון כבר חשב לוותר על המשימה הבלתי אפשרית הזאת. אם אתם שואלים אותי (ואתם לא) זה ההישג הגדול ביותר של שרון בקריירה המטאורית שלו. סולומון של היום משחק גם עבור הפועל ירושלים ולא רק עבור סולומון. לא, זה לא 100%. הוא כבר לא יהיה שפר. מצד שני, הייתי בחולון לא מזמן במשחק רבע הגמר נגד בני השרון. סולומון יצא למתפרצת. ב- WEEK SIDE, רחוק מהכדור, התייצב דורון שפר מנופף בידיו, אילם (הפעם מסיבות לא רצוניות). סולומון קלט אותו, חדר לאמצע ועבר שני שחקנים רק כדי למסור לשפר. זה נגמר בשלשה. יותר נכון, זה נגמר בניצחון, עוד ניצחון בדרך לעונה מדהימה של הפועל ירושלים בהנהגתו של האחד והיחיד ויל סולומון.

הערב אמא ציפי תצא לצעדה לילית ארוכה במיוחד. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הצעדה הזאת מסתיימת בחלום שלי-  ויל סולומון גובר על הרגליים המעט עייפות של אלמר בנט ועוד יותר חשוב על האגו התמיד רעב שלו, שפר שם את השלשות, קוז'יקרו חופר בעומק הבשר המדרידי הבלתי נגמר ואז, או אז, אבא אבי יחייג משרלרואה (תזכיר לי לקחת סלולרי איתנו) עם דמעות ואני לידו (חונק את הדמעות, בכל זאת צריך להתקשר לאלירן, האח היותר מוצלח…) ויגיד לה – יאללה, ציפי, תחזרי הביתה. לקחנו גביע.

מגיע להפועל ירושלים, מגיע לדני קליין, מגיע לשרון והכי חשוב – מגיע לה.

עוד חיסול ועוד אחד

23 במרץ 2004
 

ב"טווח הארוך" יהיה יותר טוב, ב"טווח הארוך". ב"טווח הארוך", אמר היום הרמטכ"ל יעלון. "בטווח הארוך", אמר אתמול שר האוצר, נתניהו. מתי כבר מגיע ה"טווח הארוך" הזה? כמה ארוך ה"טווח הארוך" הזה? ה"טווח הקצר", לעומת זאת, כבר פה, מה זה פה, ממש ממש פה. ביפו, בירושלים, במוצבי הר דב.  3.5 שנים אנחנו חווים רק את ה"טווח הקצר". ה"טווח הארוך", לעומת זאת, ממאן להגיע.

אחרי כל חיסול משמעותי מספרים לנו שבטווח הקצר זה אולי יגרום לעלייה בטרור אבל בטווח הארוך, הו הו, בטווח הארוך יהיה הרבה יותר טוב. תרגיל ה"טווח הארוך" הוא, כנראה, תרגיל כיסוי הישבן הוותיק ביותר בספר. בטווח הקצר הזיכרון שלנו עדיין עובד. כולנו נדע לקשור בין חיסול יאסין לפיגוע, הפיגועים הבאים שיבואו. נזכור אבל לא נוכל, חלילה, למתוח ביקורת על קברניטינו. הרי הם הודיעו שזה מה שיקרה בטווח הקצר ובכלל, אם הפיגוע יבוא בטווח הממש קצר, כלומר היום, מחר, תמיד אפשר לשלוף עוד תרגיל שחוק מהספר – הפיגוע לא קשור לחיסול יאסין כי פיגוע כזה מצריך הכנה ארוכה, אי אפשר להכין אותו ביום- יומיים.

בטווח הארוך, לעומת זאת, מי זוכר. יהיו כבר כל כך הרבה פיגועים, תגובות, חיסולים, חדירות, שמן הסתם, אף אחד כבר לא יתעניין בהשלכות החיסול הזה. במקרה הכי גרוע הם תמיד יוכלו לטעון שלולא החיסול הזה המצב עוד היה הרבה יותר גרוע.

שתי שאלות ראויות להישאל – למה בכל זאת ישראל ממשיכה עם השטות הגמורה הזאת? ויותר חמור, איך יכול להיות שאנחנו ממשיכים לבלוע את זה?

התשובה לשאלה הראשונה מאוד פשוטה. נקמה, נקמה, נקמה. נסו להיכנס לנעליים של הרמטכ"ל יעלון. הוא מגיע לישיבת קבינט דרמטית. ראש הממשלה, שר הביטחון וכל שאר השרים מסתכלים עליו בעיניים כלות. תן לנו משהו, תגיד משהו, ספק איזו תרופה. אתה הרמטכ"ל ואנחנו חייבים לעשות משהו.

יעלון מכיר את המשחק. הוא יודע לספק את הסחורה ולזכותו ייאמר שהוא יודע לעטוף את יצר הנקמה הבסיסי הזה בחליפה אינטלקטואלית נאה. יעלון וחבריו כבר למדו שאף אחד לא יזכיר להם שהם אמרו דברים מנוגדים בתכלית במשך שנתיים. שנתיים שאלנו אותם למה אתם תוקפים את הרשות הפלשתינית ומחסלים כל מיני דגי רקק. הרי לשיטתכם צריך לחסל את יאסין. בצה"ל הסבירו לנו שלא, זה לא יהיה צעד חכם. יאסין הוא דרג פוליטי – מדיני וחיסולו עלול להפוך את העימות לעימות דתי. המוסלמים נגד היהודים. יום אחד שינו הגנרלים את טעמם. מה זה משנה מה יקרה אחר כך. העיקר שנהרוג את המנוול הזה. בבת אחת יאסין הפך להיות קשור ישירות לפיגועי טרור. הם אפילו לא טרחו להגיד שהם קיבלו מידע חדש. ההפך. המודיעין טוען שהוא תמיד ידע שיאסין קשור ישירות לפיגועי טרור, שהוא מדריך, שהוא מנחה. הם סומכים, בצדק, על כך שאף אחד לא יזכור מה הם אמרו שנה ושנתיים אחורה.

התשובה לשאלה השנייה הרבה יותר מורכבת. הסקר ש"ידיעות אחרונות" פרסם הבוקר מספר את כל הסיפור. רוב גדול בציבור תומך בחיסול. רוב עוד יותר גדול בטוח שהחיסול יגביר את הטרור. איך זה יכול להיות? איך זה ייתכן שהציבור תומך במהלך בידיעה שהוא יגביר את הטרור? פשוט מאוד. התחלנו להאמין בשטויות שראש הממשלה וקציני צה"ל הבכירים מספרים לנו, במילים אחרות, שהמוטיבציה הפלשתינית לבצע טרור היא מין זרם קבוע, חזק והכי חשוב – בלתי משתנה בעוצמתו. מה זה משנה אם נעשה כך או אחרת, ממילא הם ימשיכו לנסות לפגע בנו.

אז זהו שזה שטויות. ב – 10 החודשים הראשונים של שנת 2000 נהרג ישראלי אחד, אחד, מטרור. איפה הייתה אז המוטיבציה הפלשתינית החזקה, הקבועה והבלתי משתנה לפגוע בנו? יכול להיות שיש לנו השפעה על המוטיבציה שלהם? ב – 3.5 שנים שעברו מאז חיסלנו מאות פלשתינים. כולם היו ראשי טרור, פצצות מתקתקות, רובם ככולם היו קשורים לפיגוע במלון "פרק" או לפחות לפיגוע בדולפינריום. מה יצא לנו מזה? ראשי מערכת הביטחון יגידו לכם בסיפוק – עכשיו רנטיסי מסתתר. וואו. איזה הישג. מסתבר שהמטרה של צה"ל והשב"כ אינה מניעת טרור. המטרה האמיתית היא פגיעה באיכות חייו של רנטיסי, א-זהאר ושאר "צדיקי" החמאס.

תוכנית ההתנתקות – הפוליטיקה מאחורי הקלעים

11 במרץ 2004
 

"דליה, אנחנו עושים היסטוריה, תאמיני לי. תבואי אליי לחצי שעה. אני אסביר לך", מנהל לשכת ראש הממשלה (ושר החוץ בפועל) נתקל במקרה בח"כ דליה איציק. "איך אני אדע שאתם לא מבלפים הפעם כפי שבילפתם אותי 3 שנים?" תהתה איציק  (שרון, כזכור, כינה אותה "גימנזיסטית מאוכזבת").

וייסגלס: "אז בילפנו. הפעם זה אמיתי".

המערכת הפוליטית יושבת בימים אלו על הגדר. שחקנים ראשיים כמו נתניהו, שלום, לבנת, שטרית לא הביעו עמדה רשמית, פומבית על התוכנית ההיסטורית שוייסגלס מדבר עליה. התירוץ הרשמי הוא שהתכנית עדיין לא גובשה, שיש עדיין הרבה סימני שאלה, שלא ברור מה בדיוק שרון רוצה לפנות ומה התמורה שתקבל ישראל, אם בכלל, מארה"ב. התירוץ הזה הוא במקרה הטוב לא מדויק.

למעשה, שרון הציג לאמריקנים תוכנית די מגובשת. אני מתכוון לפנות את כל עזה וכן בין 3 ל-17 התנחלויות ביהודה ושומרון. אני לא רוצה מכם כסף (האמריקנים מעריכים ששרון יבקש כסף לא עבור הפינוי אלא עבור שדרוג צה"ל) ולא הסכמה לסיפוח שטחים. כל מה שאני רוצה הוא שתתמכו בכתב באפשרות שלנו להגיב בעזה אחרי הפינוי וכן אני צריך את ההסכמה שבשתיקה שלכם לבנייה ישראלית בהתנחלויות שממילא נספח בעתיד.

 למה, אם כן, בנימין נתניהו, , סילבן שלום, לימור לבנת וחבריהם אומרים שיציגו את עמדתם בעניין תוכנית שרון רק אחרי שהיא תגובש? פשוט מאוד. ככה נוח להם. נוח להם לא לזעזע את הקואליציה, לשבת על הגדר, לחכות שהשחקנים האחרים במשחק יבצעו את המהלך הראשון. לימור לבנת, למשל, מתנה את תמיכתה בתוכנית בסיפוח יישובים ביו"ש. שרון הבהיר לאמריקנים שהוא לא יעשה זאת. לבנת יודעת זאת ועדיין שותקת פומבית (בשיחות סגורות היא מבהירה שתתנגד לתוכנית). מחכה. למה להסתבך עם ראש הממשלה.

ביום שני נפגש שר החוץ, סילבן שלום, עם שגריר ארה"ב בישראל, דן קרצר. שלום הציג לקרצר את העמדה האמריקנית בנוגע לתוכנית שרון. האמריקנים, על פי שלום, בכלל לא אוהבים את התוכנית. קרצר נראה המום. "אין כרגע עמדה אמריקנית, אדוני שר החוץ". שלום התעקש. עמדה אמריקנית שלילית עשויה לעזור לו להישאר שר חוץ. תמיכה אמריקנית בתוכנית עלולה, חלילה, להביא למימוש התוכנית ולהדחתו לטובת שמעון פרס. "אדוני שר החוץ, עם כל הכבוד. אני אומר לך – אין עוד עמדה אמריקנית ואני ממליץ לך לא להסתמך על קטעי מידע בעניין הזה".

זה הסיפור כולו. שר החוץ, כמו כל שאר המערכת הפוליטית, קובעים את עמדתם כלפי תוכנית שרון רק דרך המשקפיים הפוליטיות. אם שרון היה מבטיח מחר לשלום שהוא נשאר שר חוץ בכל מצב אתם יכולים לצפות לשינוי כיוון מהיר של שר החוץ. לא מאמינים? תציצו שנייה לכיוון שר הביטחון, שאול מופז, עד לא מזמן מתנגד חריף לנסיגה חד צדדית והיום התומך מספר 1 של התוכנית בממשלה. אגב, במקרה של מופז הזיגזג החד אפילו לא פגע בו. ההפך. לפי הסקרים האחרונים התמיכה בו בכלל עלתה באופן דרמטי. הציבור רואה בו פוליטיקאי אמין מה שמלמד שהשרים המכובדים שלנו בוחנים את התוכנית הזאת בראייה פוליטית צרה מדי. אולי חברי מרכז הליכוד לא אוהבים את פינוי עזה אבל הציבור מאוד אוהב את התוכנית.