ארכיון: רביב דרוקר

תוכנית ההתנתקות – הפוליטיקה מאחורי הקלעים

11 במרץ 2004
 

"דליה, אנחנו עושים היסטוריה, תאמיני לי. תבואי אליי לחצי שעה. אני אסביר לך", מנהל לשכת ראש הממשלה (ושר החוץ בפועל) נתקל במקרה בח"כ דליה איציק. "איך אני אדע שאתם לא מבלפים הפעם כפי שבילפתם אותי 3 שנים?" תהתה איציק  (שרון, כזכור, כינה אותה "גימנזיסטית מאוכזבת").

וייסגלס: "אז בילפנו. הפעם זה אמיתי".

המערכת הפוליטית יושבת בימים אלו על הגדר. שחקנים ראשיים כמו נתניהו, שלום, לבנת, שטרית לא הביעו עמדה רשמית, פומבית על התוכנית ההיסטורית שוייסגלס מדבר עליה. התירוץ הרשמי הוא שהתכנית עדיין לא גובשה, שיש עדיין הרבה סימני שאלה, שלא ברור מה בדיוק שרון רוצה לפנות ומה התמורה שתקבל ישראל, אם בכלל, מארה"ב. התירוץ הזה הוא במקרה הטוב לא מדויק.

למעשה, שרון הציג לאמריקנים תוכנית די מגובשת. אני מתכוון לפנות את כל עזה וכן בין 3 ל-17 התנחלויות ביהודה ושומרון. אני לא רוצה מכם כסף (האמריקנים מעריכים ששרון יבקש כסף לא עבור הפינוי אלא עבור שדרוג צה"ל) ולא הסכמה לסיפוח שטחים. כל מה שאני רוצה הוא שתתמכו בכתב באפשרות שלנו להגיב בעזה אחרי הפינוי וכן אני צריך את ההסכמה שבשתיקה שלכם לבנייה ישראלית בהתנחלויות שממילא נספח בעתיד.

 למה, אם כן, בנימין נתניהו, , סילבן שלום, לימור לבנת וחבריהם אומרים שיציגו את עמדתם בעניין תוכנית שרון רק אחרי שהיא תגובש? פשוט מאוד. ככה נוח להם. נוח להם לא לזעזע את הקואליציה, לשבת על הגדר, לחכות שהשחקנים האחרים במשחק יבצעו את המהלך הראשון. לימור לבנת, למשל, מתנה את תמיכתה בתוכנית בסיפוח יישובים ביו"ש. שרון הבהיר לאמריקנים שהוא לא יעשה זאת. לבנת יודעת זאת ועדיין שותקת פומבית (בשיחות סגורות היא מבהירה שתתנגד לתוכנית). מחכה. למה להסתבך עם ראש הממשלה.

ביום שני נפגש שר החוץ, סילבן שלום, עם שגריר ארה"ב בישראל, דן קרצר. שלום הציג לקרצר את העמדה האמריקנית בנוגע לתוכנית שרון. האמריקנים, על פי שלום, בכלל לא אוהבים את התוכנית. קרצר נראה המום. "אין כרגע עמדה אמריקנית, אדוני שר החוץ". שלום התעקש. עמדה אמריקנית שלילית עשויה לעזור לו להישאר שר חוץ. תמיכה אמריקנית בתוכנית עלולה, חלילה, להביא למימוש התוכנית ולהדחתו לטובת שמעון פרס. "אדוני שר החוץ, עם כל הכבוד. אני אומר לך – אין עוד עמדה אמריקנית ואני ממליץ לך לא להסתמך על קטעי מידע בעניין הזה".

זה הסיפור כולו. שר החוץ, כמו כל שאר המערכת הפוליטית, קובעים את עמדתם כלפי תוכנית שרון רק דרך המשקפיים הפוליטיות. אם שרון היה מבטיח מחר לשלום שהוא נשאר שר חוץ בכל מצב אתם יכולים לצפות לשינוי כיוון מהיר של שר החוץ. לא מאמינים? תציצו שנייה לכיוון שר הביטחון, שאול מופז, עד לא מזמן מתנגד חריף לנסיגה חד צדדית והיום התומך מספר 1 של התוכנית בממשלה. אגב, במקרה של מופז הזיגזג החד אפילו לא פגע בו. ההפך. לפי הסקרים האחרונים התמיכה בו בכלל עלתה באופן דרמטי. הציבור רואה בו פוליטיקאי אמין מה שמלמד שהשרים המכובדים שלנו בוחנים את התוכנית הזאת בראייה פוליטית צרה מדי. אולי חברי מרכז הליכוד לא אוהבים את פינוי עזה אבל הציבור מאוד אוהב את התוכנית.

החרמת הכספים נטולת ההנמקות

2 במרץ 2004
 

יועץ שר האוצר האמריקני התקשר ב – 8:00 בבוקר לעמיתו הישראלי. אני באמת לא מבין את הפעולה שלכם הבוקר. אנחנו מנסים לעודד את יציבות הבנקים הפלשתינים ואתם מחרימים כספים באמצעות טנקים. זה מנוגד לחלוטין להסכם שלכם ושלנו עם שר האוצר הפלשתיני, הסכם שנחתם רק לפני שנה. בכלל, הוסיף הבכיר האמריקני, יש דרכים אחרות לעשות את זה מבלי לפגוע באמינות הבנקים הפלשתיניים.

בתסריט האופטימאלי הנציג הישראלי היה אמור לשלוף עכשיו שורה של טיעונים מוחצים כדי להסביר את הפעולה המאוד לא שגרתית של צה"ל בבנקים ברמאללה.  במציאות הוא פשוט שתק במבוכה והבטיח לחזור עם תשובה.

תשובה ישראלית אמיתית לא ניתנה עד היום. בכירים במשרד החוץ האמריקני מחו וביקשו מספר פעמים מבני שיחם הישראלים הסברים. לשווא. לפחות הייתם צריכים לעדכן אותנו מראש, אמרו האמריקנים, הרי אתם מתגאים בתקשורת שזאת פעולה שתוכננה כבר לפני חודשים ארוכים.

לא רק האמריקנים זעמו. האיחוד האירופי גינה את הפעולה. מאחורי הקלעים איימו כמה מדינות אירופאיות לדחות את הדיון הקרוב בתוכנית "WIDER EUROPE", תוכנית שישראל רוצה להיות חלק ממנה. ישראל עדיין שותקת. לא מכיוון שמדובר באיזה נימוק מבריק וסודי שישראל לא יכולה לחשוף אפילו בפני הטובה שבידידותיה. השתיקה נעוצה בהסבר הרבה יותר פשוט. התשובות הישראליות מאוד בעייתיות, בלשון המעטה.

פייאד, שר האוצר הפלשתיני, בכלל שמח על הפעולה הזאת, אומרים הדוברים הישראלים. ברור שכלפי חוץ הוא צריך להעמיד פני כועס אבל אנחנו למעשה עשינו לו טובה. עזרנו לו להתמודד עם כספי הטרור. נשמע מוזר? ככה זה. במציאות המוזרה שנוצרה כאן אין לדובר ישראלי בעיה לטעון שהוא יודע יותר טוב מפייאד מה טוב לו באמת. גם אם נדמה לך, אדון פייאד, שאתה כועס על הפגיעה ביציבות הבנקאות הפלשתינית, אחד האיים היחידים של יומיום בכאוס ההולך ומתהווה בשטחים, אנחנו יודעים יותר טוב ממך ואנחנו אומרים לך שאתה מרגיש מצוין.

הבעיה הקשה באמת היא לא עצם הפעולה ברמאללה. הקושי הגדול יותר הוא התגובה בציבוריות הישראלית. חיילים ישראלים 'ששודדים' בנק פלשתיני לא עוברים את יומן הצהריים. מחאות אמריקניות ואירופאיות מתקשות להרים כותרות בעיתונים היומיים. זה לא מעניין אף אחד. האופוזיציה לא גועשת. פרס לא מתבטא בעניין. התקשורת שותקת. אין פה אפילו קשר שתיקה. סתם אדישות כללית. זה לא מעניין יותר. לא חדשות. מאחורי מסך האדישות הזה צה"ל וראש הממשלה אפילו לא צריכים לנמק את מעשיהם. אחר כך, כמובן, נזדעזע כולנו משלטון הכנופיות בשטחים, נאשים את מנהיגותם ונצקצק בכאב – אוי, אוי, איזו אנרכיה נוצרה על מפתן דלתנו.

למה שרון מתעקש להציג את זה כתבוסה פלשתינאית?

3 בפברואר 2004
 

"אבו מאזן, ידידי, אתה יודע שיש לי עניין רב בהצלחתך, אה, הייתי אומר שאפילו תרמתי לה במשהו. לא משנה. תראה מה אני מציע לך. אני אשחרר 800 אסירים פלשתינים ואפנה את כל ההתנחלויות מרצועת עזה וגם כמה התנחלויות ביהודה ושומרון. האם אתה חושב שצעדים כאלו יכולים לעזור לך לבצר את שלטונך ולהילחם בארגוני הטרור?"

לא, שרון לא אמר את הדברים לאבו מאזן כשהוא היה ראש הממשלה הפלשתיני. למעשה, הוא אפילו לא היה קרוב לזה. שרון נתן לאבו מאזן, הישגו הגדול ביותר, ליפול ולא הסכים לפנות עבורו התנחלות אחת. אפשר רק לדמיין מה היה האפקט האדיר שהייתה יוצרת הצעה כזאת של שרון. אבו מאזן היה נראה כמו מי שהצליח לספק את הסחורה. ערפאת היה נלחץ לפינה. יאסין היה נדחק לפינה אפולוגטית. אם, רק אם.

אין דרך הגיונית להסביר את הפרדוכס הזה. בממשל האמריקני שואלים בתדהמה – אם כבר שרון מוכן לפנות את הרצועה למה הוא לא מציע את זה לאבו עלא? מה, הוא מעדיף לסכן את שלטונו ולא לקבל דבר ובלבד שלא לחזק מישהו שנתפס כמקורב לערפאת? מקרה שרון הוא המקרה הקלאסי של מי שמוכן לאבד עין אחת ובלבד שיריבו יאבד את שתי עיניו. אגב, גם אבו עלא אינו חף מאשמה. רק דמיינו לעצמכם מה היו הכותרות היום אם הצהרת שרון הייתה באה אחרי פגישה של אבו עלא עם שרון, פגישה שאבו עלא מעכב ומעכב.

אל תתבלבלו מההצהרות הפומביות. הממשל האמריקני יתמוך בתוכנית שרון, אם הוא אכן ינסה להוציא אותה אל הפועל. מה זה יתמוך. הממשל ידחוף, יעזור ובעיקר בעיקר יממן. משיחות ראשוניות עם אנשי ממשל אמריקנים ברור שהממשל יהיה מוכן לשפוך מיליארדי דולרים על פינוי רצועת עזה מיהודים. בעבר החזיק הממשל האמריקני בגישה שאנחנו לא נהיה מוכנים לממן את הפיצויים למתנחלים שלכם. אתם הבאתם אותם. אנחנו, אתם זוכרים, נכון, התנגדנו. אין שום סיבה שנפצה אתכם עכשיו על השטויות שעשיתם. הגישה הזאת, כנראה, היא נחלת העבר. בישראל ובארה"ב מתחילים לדבר על "הפתעת אוקטובר" או, יותר נכון "מתנת אוקטובר". לפי התיזה הזאת,  שרון יתזמן את הפינוי סמוך למועד הבחירות בארה"ב כמחווה לנשיא שאחראי במידה לא מעטה להישרדותו. נכון, בוש לא בדיוק בונה על עזה כשפן שינצח עבורו את הבחירות. רוב מכריע של האמריקנים לא יודע איפה עזה אבל בוש בהחלט יודע להעריך נאמנות פוליטית ולא תהיה לו בעיה לשלם עליה במטבע קשה. אגב, דבר אחד שרון כבר השיג בהצהרתו. עד עכשיו האמריקנים היססו לגבי בקשת שרון להתקבל החודש בבית הלבן. הבוקר ההיסוסים נגמרו. שרון יראה בקרוב מאוד את בוש.

ספין האנטישמיות המייגע

27 בינואר 2004
 

אנטישמיות

 

אחרי המפגן האמנותי של שגריר ישראל בשבדיה, צבי מזאל, הודיע משרד החוץ כי "ישראל החליטה להוריד את דרג הייצוג שלה בוועידה שנושאה "מניעת רצח עם" אשר תתקיים בשטוקהולם בשבוע הבא, ותיוצג בדרג פקידותי בלבד".  ובכן, איך להתבטא בעדינות – ההודעה הזאת אינה אמת.

בהודעת משרד החוץ נמסר כי "ישראל מצרה על כך שלא נוצרו התנאים לאפשר השתתפותה בדרג בכיר יותר". לעיתונאים נמסר כי ה"תגובה הציונית ההולמת" באה בעקבות ההחלטה השבדית לא להסיר את המיצג "שלגיה". האמת היא הרבה יותר פשוטה. אכן, לא נוצרו התנאים לאפשר השתתפות ישראלית בדרג בכיר יותר מסיבה מאוד פשוטה. עוד הרבה לפני ש"שלגיה" באה לעולם אף בכיר ישראלי לא רצה לצאת לשבדיה סתם כי זה לא נוח. משרד החוץ פנה לשרים שונים שבועות ארוכים לפני המיצג השנוי במחלוקת אבל אלו כולם סרבו. חלק מהם לא אהבו את הרעיון שיצטרכו לנסוע לשבדיה בטיסות לא ישירות. גם הנשיא הודיע כי לא יוכל לצאת לוועידה וכך גם שר החוץ, סילבן שלום. במשרד הוחלט, שוב, הרבה לפני "שלגיה", לשלוח את נמרוד ברקן, איש המשרד. אחרי השערורייה הגדולה החליטו במשרד החוץ, מסתבר, לעשות סיבוב על העניין. למה לא? השרים, מסתבר, לא נוסעים בגלל אנטישמיות. נכון, הועידה בשבדיה בכלל נועדה להילחם ברצח עם. נכון, הממשלה השבדית עושה בשנים האחרונות יותר מכל מדינה אחרת בעולם להנצחת השואה אבל מה זה משנה. אנחנו פה בישראל נראה להם מה זה. האנטישמים האלה. ממשלת ישראל הרי הייתה מורידה בשנייה מיצג מעורר מחלוקת שהיה מוצג נאמר במוזיאון תל אביב. ברור, לא?

הפגנת השרירים הפתטית של משרד החוץ היא רק ביטוי לתופעה שהולכת ומתחדדת בחודשים האחרונים. האנטישמיות חוזרת. לא, לא ממש חוזרת לאירופה כמו שהיא חוזרת לישראל. מכשירה את חטאינו, מלבינה את כתמינו ובעיקר בעיקר מצדיקה את מלחמתנו. ברדיו מתנגן ג'ינגל מפחיד על "שריפת בתי כנסת" ו"הכחשת השואה". אתה שומע ומסתכל סביב אם אתה לא נמצא במקרה בגרמניה של שנות השלושים. בעיתונים מובלטים סקרים שנעשו באירופה. הידעתם? אחד מכל שישה בריטים חושב שהיהודים עושים שימוש מוגזם בשואה. חבל שלא עשו סקר כזה בארץ. ייתכן שפה בישראל האחוזים יותר גבוהים.

קמפיין האנטישמיות הוא לא מקרי. יש כאן קואליציה של אינטרסנטים. עבור ראש הממשלה זה חלק מתמונת עולמו. כל העולם נגדנו ואי אפשר לסמוך על אף אחד. כשכולם אנטישמים ברור שאי אפשר לעשות שלום עם אף אחד, שלא לדבר על לסמוך על כוח בינלאומי לשמירת שלום. מצד שני, נמצאת הסוכנות היהודית. השנה עלו לארץ רק 25 אלף עולים, הכמות הזעומה ביותר ב- 15 השנים האחרונות. מחצית מהעולים מארצות חבר העמים אינם יהודים. רבים מאלו שבאים לא קשורים בשום דבר לחלום הציוני. בחלק לא קטן מהמקרים מדובר בזקנים וחולים שנוחתים כאן ומועברים ישירות בכיסא גלגלים לבית החולים הקרוב. כן, יכול להיות שגם זאת חלק מהמחויבות של מדינת היהודים לעוליה אבל ברור שבמצב כזה הסוכנות חייבת להרים קצת יותר גבוה את דגל האנטישמיות.

מה שעושים ראש הממשלה, שר החוץ והסוכנות היהודית מובן וברור. הבעיה היא שאין אף גורם בצד השני שיש לו אינטרס לספק מידע מרגיע. הממשלות האירופאיות מנסות לעשות זאת על קצות האצבעות. הן יודעות שהן הולכות על ביצים כאן. המרחק מ"אתם הישראלים קצת מגזימים עם בעיית האנטישמיות באירופה" ל"אתם האירופאים כולכם אנטישמים" הוא דק מאוד. בשוק הדעות והמחשבות הזה יש קונצנזוס – אירופה רוויה אנטישמיות מפחידה. הכי טוב לחיות בישראל.

שרון רוצה להרגיז את מרכז הליכוד

6 בינואר 2004
 

הנה הדרך הנכונה לפצח את מרכז הליכוד (ותודה לאריאל שרון ולימור לבנת) – הרגז אותם, עצבן אותם, הילחם בהם. כמה צעקות של הפייגלינים יהפכו אותך לאקדוחן האמיץ ביותר בעיר.

לא פלא שאריאל שרון לא אהב אתמול את הניסיון של ישראל כץ לעזור לו. "אתם יכולים להניף את הניירות", הוא אמר כששר החקלאות ניסה לעזור לו. אפשר היה ממש לדמיין איך שרון מסיים את המשפט הזה בלב. שרון רצה את קריאות הבוז והשלטים. הוא רצה לשכפל את המודל המוצלח של רכישת פופולאריות על גבו של הגוף הכי מושמץ במדינת ישראל – מרכז הליכוד.

לאורך כל נאומו של שרון אפשר היה לראות את ניסיונות ההתגרות. זה היה כמעט שקוף מדי. על כוונתו לפנות יישובים חזר שרון 3 פעמים, למקרה שאיזה פייגלין לוקה בבעיות שמיעה. לעומת זאת, שרון "שכח" את הרמיזה החדה שלו מנאום הרצליה על כוונתו לספח חלק מהשטחים. זה לא פלא ששרון נפנף שוב ושוב במקל השמאלני והשאיר בבית את הגזר הימני. ראש הממשלה פשוט פיצח את הקוד הגנטי של מרכז הליכוד.

יש שני סוגי בכירים בליכוד. רוב השרים, ובעיקר סילבן שלום ודני נווה, בטוחים שקידומם האישי תלוי בחברי מרכז הליכוד. הבכירים הללו מעדיפים להתאבד לפני שהם ירגיזו את חברי המרכז. רוב הזמן הם עסוקים בלנסות לרצות אותם, שלא לומר להתחנף אליהם. ויש גם קבוצה קטנה שפועלת אחרת.

לא פלא שלימור לבנת בחרה לאוורר את דעותיה על  ניסיון ההשתלטות על הליכוד ערב לפני ועידת הליכוד. לבנת, כמו גם מאיר שטרית, אריאל שרון ואהוד אולמרט הבינו את הפרינציפ. זה לא רק שהציבור והתקשורת אוהבים אותך הרבה יותר אם אתה מתעמת עם המרכז. זה הרבה יותר מזה. בסופו של יום חברי מרכז הליכוד מעריכים אותך הרבה יותר אם אתה לא מתמסר להם. אל תתרשמו מכמה צעקנים פה ושם. גם סילבן שלום הודה באחרונה, בשיחות עם חברי מרכז, שההתבטאויות 'השמאלניות' של אולמרט קידמו אותו במרוץ על הירושה. לא מדובר (רק) ביחסי סאדו-מאזו שמנהלים חברי המרכז על נבחריהם. זה הרבה יותר עמוק מזה.

אתמול דנה ועידת הליכוד במאות רבות של תיקונים לחוקת הליכוד, שהציעו חברי המרכז. יש שם מכל טוב, אפילו הצעה לחרם דיפלומטי על ארה"ב עד שיונתן "אחינו" פולארד ישוחרר מכלאו (ראש הממשלה ושר החוץ מקבלים פטור. הם יוכלו להמשיך לבקר בארה"ב). המכנה המשותף מאוד ברור. עוד, עוד כוח למרכז הליכוד. רוב החברים שבאו הלכו עם מדבקות על החולצה. "להחזיר את הכוח למרכז". אתם מבינים, הגוף הוולונטרי החזק ביותר בארץ רוצה עוד כוח. זה בדיוק מה שהבינו אולמרט, לבנת ושרון. בסופו של יום, חברי המרכז האלו יבחרו במי שייתן להם עוד כוח ובאופן פרדוכסלי מי שיכול לתת להם עוד כוח, עוד שלטון זה דווקא אלו שמתעמתים איתם.

עושים חוק מיוחד עבור אלון אלרואי

25 בדצמבר 2003
 

אלון אלרואי הוא שם שאינו אומר הרבה לציבור הרחב. בכל זאת, אלרואי עומד לקבל משהו שמעטים מאוד קיבלו בארץ  – חוק מיוחד על שמו, חוק אלרואי, לא פחות ולא יותר. למה זכה אלרואי לכבוד הגדול הזה, כבוד שזכו לו עד היום רק יחידי סגולה (לאה רבין ובנימין נתניהו)?

פשוט מאוד. בכנסת שלנו כשאדם חשוב רוצה משהו והחוק אינו מאפשר זאת משנים את החוק. ככה זה. אלרואי, מסתבר, הוא אדם חשוב מאוד. יש לו מהלכים במרכז הליכוד. הוא נחשב קרוב לשרים סילבן שלום ולימור לבנת והוא חבר מליאת רשות השידור.

פה גם בדיוק מתחיל הסיפור המוזר הזה. אלרואי מסיים עכשיו שתי קדנציות במליאת רשות השידור.

על פי חוק רשות השידור, לא ניתן להמשיך לקדנציה שלישית. אלרואי, כנראה, חושב שהחוק הזה לא ראוי. אחרי ככלות הכל, לא מחליפים סוסים מנצחים באמצע המרוץ ומהי מליאת רשות השידור אם לא סוס מנצח. אפשר לשאול את דן מרגלית ויעקב אחימאיר.

בהליך מזורז במיוחד הונחה בשבוע שעבר הצעת חוק בכנסת שתאפשר לאלרואי קדנציה שלישית. על פי הצעת החוק, מי שאחת משתי הכהונות שלו נפסקה לפני סופה שלא באשמתו יכול להמשיך לכהונה שלישית. אלרואי היה חבר במליאת רשות השידור בשעה שבג"צ החליט לפני מספר שנים לפזר אותה. אחת משתי הקדנציות שלו, אם כן, ארכה 27 חודשים בלבד. כהונה מלאה היא 36 חודשים.  בגין 9 החודשים האבודים האלה החליטה הכנסת לפצות את אלרואי ולהעניק לו כהונה שלמה נוספת של 36 חודשים. הצעת החוק, כאמור, כבר עברה במהירות את השלבים הראשוניים של החקיקה ובשבוע הבא היא אמורה לעבור במהירות 3 קריאות בדרך לכניסתה לספר החוקים.

מה שמדהים בסיפור הזה הוא איך חברי הכנסת מגייסים זה את זה לתמיכה בהצעת חוק כל כך מוזרה. בכל מה שקשור לטובות לחברים אין קווים מפלגתיים. בליכוד עומד מאחורי ההצעה ח"כ גלעד ארדן אבל ארדן ידע שבסיפור הזה אסור לו להישאר לבד. במליאת רשות השידור יש עוד חברים שרוצים קדנציה שלישית. כל אחד מהחברים האלה 'שייך' למפלגה אחרת. חברה אחת, למשל, היא ממפ"ם. גם היא רוצה להישאר. התוצאה- ח"כ אבשלום וילן ממרצ חתום גם הוא על הצעת החוק. בצורה דומה שוכנעו ח"כ דליה איציק מהעבודה וח"כ יאיר פרץ מש"ס. בשביל מה בכלל להיבחר לכנסת, שואלים את עצמם, מן הסתם, חברי הכנסת אם אי אפשר לחוקק איזה חוק קטן בשביל חברים פה ושם?

נמאס כבר לכתוב על מה שעושים חברי הכנסת לפרלמנט שלנו. בשיעור הראשון של משפט חוקתי מלמדים שחוק הוא דבר כללי ושיוויוני שחל על כולם, שהכלליות הזאת היא בבסיסו של הרעיון הדמוקרטי. כולם שווים בפני החוק. לא מייצרים חוקים מיוחדים כדי לפתור בעיה אישית.

קשה לצפות שהכנסת תתמרד בשבוע הבא ולא תאשר את חוק אלרואי. יש רק סיכוי אחד לטרפד את היוזמה המוזרה בעודה באיבה. השר הממונה על רשות השידור, אהוד אולמרט, צריך להודיע שאין בכוונתו למנות את אלרואי לכהונה שלישית. במקרה כזה אל תופתעו אם לפתע פתאום, בלי שום קשר לדבר, כמובן, הצעת החוק תיגנז. אולמרט בוודאי יכול למצוא באימפריית המינויים שתחת ידיו משהו אחר לתת לאלרואי.

שרון צור, זאב רובינשטיין ואיך הם מפריטים את משרד החוץ

10 בדצמבר 2003
 

שרון צור היא בחורה צעירה ששמה לא אומר דבר לרוב מוחלט של תושבי ישראל אולם צור היא עדות לתופעה מדאיגה שהולכת  ומתרחבת בחודשים האחרונים. צור מארגנת לבכירים ישראליים שונים סיורים בארה"ב, בעיקר בניו יורק. ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, למשל, מסתייע רבות בשירותיה הטובים של צור. לכאורה, אין שום פסול בכך שצור, שמייצגת ארגון הסברה יהודי, מארגנת לאולמרט ובכירים אחרים סיורים בניו יורק בשירותה של התעמולה הישראלית. למעשה, מדובר בסוג של יחסים שטוב לא יכול לצאת מהם.

התופעה רחבה וכוללת הרבה מאוד שרים ובכירים. כשלימור לבנת נוסעת לארה"ב היא בדרך כלל מסתייעת בשירותיו של איש עסקים יהודי-אמריקני. בני אלון, שר התיירות, שנוסע הרבה מאוד לארה"ב (להביא תיירים לישראל, כמובן) מסתייע באיש עסקים אחר. אורי לופליאנסקי, ראש עירית ירושלים, חזר לא מזמן מארה"ב. גם הוא הסתייע בביקורו באיש עסקים שלישי.

המארגנים הפרטיים למיניהם דואגים בדרך כלל לאורחיהם לכל דבר, מקטן עד גדול. הם אחראים על תוכנית הביקור, רשימות האורחים לאירועים השונים, האנשים שיפגוש השר ועד ללוגיסטיקה חשובה. איפה עושים קניות, המלון בו ישהה הבכיר וכו'. בוא נניח, רק לשם הדיון, שכל מה שיש למארגנים בראש זה כוונות טובות והכנסת אורחים. אף פעם לא חלפה לידם מחשבה על הפקת טובת הנאה מהקרבה הזאת.

עדיין, האם אתם יכולים לחשוב על סיבה אחת עניינית בגללה אולמרט, לבנת וחבריהם יעדיפו את אותם אנשי עסקים פרטיים על שירותיו של משרד החוץ, שירותים שניתנים, כזכור, בחינם?

הרי בדיוק בשביל הדברים האלה יש לישראל שגרירות בוושינגטון, קונסוליה בניו יורק ועוד לא מעט קונסוליות ברחבי ארה"ב. האם יכול להיות שיש סיבות אחרות, לא ענייניות, שבגללן הבכירים מעדיפים את השירותים של צור וחבריה על השירותים של משרד החוץ?

בשיחות סגורות יגידו לכם הבכירים למיניהם שהסיבה האמיתית היא שמשרד החוץ מדליף כל דבר. אי אפשר לסמוך עליהם. תמיד יש להם, לבכירים, גם מין חיוך ממתיק סוד כזה כשהם מגלים לך, העיתונאי, את הסוד הגדול. לפעמים, אחרי שאתה מתאושש מתחושת הסחבקיות הנעימה אתה שואל את עצמך -רגע, רגע, מה בדיוק יש להדליף? מה יש לשרינו להסתיר כשהם מבקרים בארה"ב? מה הם לא רוצים שנדע?

בוא נפסיק להיתמם. השרים המכובדים לא רוצים שנדע שגיחותיהם לחו"ל מנוצלות, לא מעט, למציאת תורמים כבדים, הם פוחדים שפקידי משרד החוץ יידעו מי התורמים האלו ועוד יותר הם חוששים להיתפס ברגעים הדוניסטיים לא נעימים. מלון יקר מדי. פמליה עבה. מערכת שעות דלילה. פגישות עם קרובי משפחה ושאר סודות מהחדר. שרינו הרי אף פעם לא לוקחים חופשה (וגם זה חלק ממציאות ישראלית חולה משהו). הם תמיד עובדים, תמיד מופיעים בפני קהילות יהודיות, תמיד מזיעים. אלא שהמחיר של ההסדר העקום הזה גבוה מדי. השרים ושאר הבכירים נכנסים למערכת יחסים לא בריאה, שלא לכנות זאת בכינויים אחרים, עם אותם מארגנים למיניהם. אחת משתיים – אם מלאכת הארגון נעשית בתשלום מדובר בשערורייה. מניין מוצא השר תקציב לשלם למארגן פרטי כאשר יש לו עובדי מדינה מיומנים שמוכנים לעשות את העבודה בחינם? ואם המארגנים אכן עובדים בחינם ראוי לשאול למה? מה הם מצפים לקבל בחזרה? איך שר מוכן להכניס את עצמו למצב כזה בו הוא חייב משהו למישהו, במיוחד איש עסקים? פוליטיקאים חייבים הרבה מאוד לכל מיני אנשים. זה טיבו של העיסוק הפוליטי. פוליטיקאי מוכשר יודע איך לצמצם את מספר הנושים. במקרה הזה אין לבכירינו שום סיבה להיכנס לפינה הזאת.

בסוף השבוע תגיע לארץ משלחת של חברי קונגרס מכובדים מארה"ב. אנשי השגרירות האמריקנית בישראל כבר נערכים לביקור. הם ילוו את האורחים בכל פעילויותיהם בארץ, ישתתפו בפגישות, ייקחו את המכובדים ויחזירו אותם. סומכים עליהם. לפני כמה חודשים שאלתי חבר קונגרס שביקר בארץ על האפשרות שאיש עסקים ישראלי יארגן את ביקורו. חבר הקונגרס הסתכל עליי בפליאה. לא הבנתי, מה זאת אומרת, למה אני צריך את זה, לא, לא, זה בלתי אפשרי, הוא סיכם.

ההתקפות של השמאל על הסכם ז'נבה חמוצות מקנאה

1 בדצמבר 2003
 

מי ששמע אי פעם את שמעון פרס או אהוד ברק מדברים זה על זה יודע איך נשמעת שנאה טהורה, אמיתית. לכן, לא פלא שהאנשים שנמצאו במזנון הכנסת לפני שבוע הוכו בתדהמה. פרס וברק ישבו ביחד  ליד שולחן ודיברו. אין צורך לקרוא לתוך הפגישה הזאת יותר ממה שיש בה. זאת הייתה פגישה מקרית שנכפתה עליהם על ידי חברת הכנסת דליה איציק.

ובכל זאת, על מה דיברו השניים? רק על נושאים ששניהם מסכימים לחלוטין –  התמרמרות קשה על התנהלות רשות השידור וכמובן – ביקורת חריפה על הסכם ז'נבה. הביקורת שלהם על היוזמה, שתושק היום (בפעם המי יודע כמה) בשוויץ, היא לא חדשה. הם כבר נתנו לה פומבי פעם ועוד פעם ועוד פעם.

יום לאחר השיחה הנדירה ההיא פרס פרסם תוכנית מדינית חדשה של מפלגת העבודה. ירושלים תחולק, ישראל תיסוג לקווי 67 ולא תהיה זכות שיבה לפליטים הפלשתיניים. בקיצור, הסכם ז'נבה לייט קומפקטי.

אצל אהוד ברק אפילו לא מדובר בסתם פרסום תוכנית מדינית. ברק הציע לפלשתינים על שולחן המו"מ 97% משטחי הגדה (לאחר חילופי שטחים), חזרה של עשרות אלפי פליטים וחלוקת ירושלים. בתמורה הוא לא קיבל ויתור, אפילו לא במשתמע (כמו בהסכם ז'נבה), על זכות השיבה. אם תרצו, ברק חלם להגיע להסכם ז'נבה אבל כשל.

קצת מפחיד לחשוב ששני אנשים שמתיימרים להחזיק בעמדות מנהיגות לא מסוגלים להתעלות מעל האגו הקטנוני שלהם. נכון, זה לא מפתיע. כל מי שהסתובב בקרבת האגו הענק של פרס או ברק מכיר את ההטפות הצדקניות שלהם לאחרים. תתעלו מעל האינטרסים האישיים שלכם, המדינה יותר חשובה מהכבוד שלכם, מה חשוב התואר (שלכם, התואר שלהם מאוד חשוב), חשובה המהות.

אצל פרס וברק שום דבר לא אישי, כמובן. כבודם שלהם, כמובן, הוא לא משהו אישי. מדובר בערך עליון, אינטרס לאומי שראוי להשליך כל עיקרון אחר כדי לשמור עליו. פרס וברק הוכיחו זאת אינסוף פעמים. הסכם ז'נבה הוא רק עוד הוכחה קטנה. אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאם ביילין היה נותן לברק או פרס להוביל את מהלך ז'נבה הייתם רואים אותם היום על הבמה בז'נבה מגנים בחירוף נפש על ההסכם.

בכלל, ההתקפות על הסכם ז'נבה מתוך השמאל הישראלי חמוצות מקנאה. עו"ד גלעד שר, ממובילי המו"מ הכושל עם הפלשתינים בתקופת ברק, תוקף את הסכם ז'נבה שוב ושוב ושוב מסיבות שכמעט קשה לזכור. אחד הטיעונים המובילים שלו הוא שבין ישראל לפלשתינים יש הסכמים קיימים. אף אחד מהצדדים לא ביטל אותם ולכן אין צורך בהסכם חדש, כתב ואמר שר בלי למצמץ. צריך באמת לקרוא את המשפט הזה פעמיים. אולי לא שמתם לב אבל בכלל יש הסכמים בין ישראל לפלשתינים. בשביל מה לכתוב עוד אחד? רק בגלל כמה מהומות קלות שמתפרשות על שלוש שנים? לא חבל על הדיו? ואם כבר כתבתם עוד הסכם איך העזתם לא לקחת אותי,  גלעד שר, לכתוב את ההסכם. איך אתם מעלים על דעתכם שמישהו אחר יכול לעמוד במשימה הזאת?

אפילו ההתקפה של עמי איילון, אדם בעל יושר אינטלקטואלי נדיר, קצת מוזרה. ז'נבה אומנם גנבה לו את ההצגה. יוזמת "המפקד הלאומי" שלו ושל סרי נוסייבה מעולם לא זכתה ליחסי הציבור של ז'נבה. הסקר של "הארץ" מהיום מגלה כי הרבה יותר אנשים מכירים את יוזמת ז'נבה, למרות ש"המפקד הלאומי" קדם לה בחודשים ארוכים. בכל זאת, האם הטיעון של איילון שז'נבה חצתה את הקו האדום שלו בעניין זכות השיבה אכן מחזיק מים? ברור לחלוטין מההסכם שבפועל לא תהיה זכות שיבה לפלשתינים. ז'נבה מלהטטת עם הניסוחים אבל השורה התחתונה מאוד ברורה. ישראל תקבע כמה פלשתינים יחזרו. אני מתקשה להאמין שלאיילון באמת קשה לחיות עם ויתור כזה או לפחות שקשה לו לחיות איתו ברמה כזאת שמצדיקה את תקיפת ההסכם.

שלא תהיה אי הבנה. יש הרבה מקום למתוח ביקורת על הסכם ז'נבה. בתחום מימון הפעילות יש בוודאי למבקרים טענה נוחה. יוזמי הסכם ז'נבה מובילים יוזמה ציבורית חשובה ומשפיעה ובתור שכך מגיע לציבור לדעת מי מממן אותם. אנחנו זכאים לדעת מי רוצה להשפיע על עתידנו. יהודים אמריקניים? ארגונים אירופאיים? אנשי עסקים ישראליים?

יוזמי ההסכם חייבים לפרסם את רשימות התורמים ובמיוחד את רשימת הממשלות הזרות שתרמו לקופתם. ומה על אלו שלא מוכנים להיחשף? ביילין וחבריו נמצאים היום במצב כזה שהם יכולים בקלות לוותר על התרומות החשאיות האלה.

סימון מוצרי התנחלויות – אולמרט מדינאי, שלום פוליטיקאי

27 בנובמבר 2003
 

זאת דוגמא קלאסית להתנהלות הבעייתית של אריאל שרון כראש ממשלה. בדיונים הפנימיים עם שר החוץ ושר התמ"ת, שכונסו בעקבות הלחץ האירופאי המסיבי להטיל מכס על מוצרים שיוצרו בהתנחלויות, תמך שרון בעמדה של סילבן שלום. בוא נמשוך עוד קצת זמן עם האירופאים. מי יודע –  אולי הם ישכחו, אולי הם ישנו את דעתם ובכל מקרה, למה לקבל החלטה אם אפשר למשוך עוד קצת זמן. זה שרון הפוליטיקאי, שרון שבורח מכל החלטה שאין צורך לקבל אותה בשנייה הזאת.

אבל בשיחה פרטית עם אהוד אולמרט, שרון  שינה את עורו. עכשיו זה שרון המדינאי, שרון הביצועיסט או מה שנשאר ממנו אחרי יותר מדי שנים בפוליטיקה. "אל תדאג, אהוד, אני אתן לך גיבוי. לא אשאיר אותך לבד", אמר שרון לאולמרט, שלחץ עליו לפתור את הבעיה אחת ולתמיד – להודיע לאירופאים שכל מוצר ישראלי יישא את שם המקום בו ייוצר. הם כבר יעשו את האבחנה. אחרי ככלות הכל, מדובר בסך הכל ב – 8 מיליון דולר לשנה, 8 מיליון דולר שמסכנים ייצוא ישראלי של מיליארדי דולרים לאירופה.

"אריק, אני כבר ילד גדול. אני יכול לספוג את זה. זאת ההחלטה הנכונה", השיב אולמרט. אין מילים שנעימות יותר לאוזניו של שרון ובאמת הוא נותן לילד הגדול להתמודד עם האש לבד. שלום רותח, חברים במרכז הליכוד צועקים, ראשי יש"ע משתוללים מזעם ושרון שותק.

מישהו שמע ציוץ מכיוונו של ראש הממשלה מאז הודיע אולמרט על ההסדר שהושג עם האירופאים בעניין הייצוא הישראלי לאירופה? ראש הממשלה שותק. בלשכתו אומרים כי שרון מתלבט, מתלבט, אתם מבינים? כאילו משהו חדש קרה השבוע, כאילו הוא לא ידע מראש שזה מה שאולמרט עומד להציע לאירופאים? כאילו וייסגלס, איש אמונו האולטימטיבי, לא עודכן בזמן אמת על התגובה האירופאית מייד אחרי הפגישה של אולמרט.

עכשיו שרון קובע פגישה עם שלום ואולמרט בעניין. מתי הפגישה? ביום ראשון הבא. כן, כן, עד אז אין זמן לדון בעניין הזה. אולמרט יכול להמשיך להיצלות על ידי כל גורמי הימין. שרון מתלבט. הוא צריך עוד קצת זמן. יום ראשון זה מספיק זמן כדי שההחלטה, ששרון מבין שהיא נכונה, תעוכל.

אי אפשר להתעלם משני הגיבורים האחרים של הפרשה הזאת. סילבן שלום ממשיך להוכיח במשרד החוץ שהוא בעצם נשאר פוליטיקאי ושהדיפלומטים של המשרד לא הצליחו להדביק אותו בקמצוץ של מדינאות או מנהיגות. שלום לא נפגש עם פלשתינאים והוא גם לא יוצא עם יוזמות מדיניות, מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שר חוץ. יוזמה מדינית עלולה, חלילה, להרגיז את חברי מרכז הליכוד. בפרשה הזאת גם שלום יודע שאולמרט עשה את הצעד הנכון אבל הוא מאוד שמח להעמיד פני כועס ולא להשתתף בהחלטות הקשות. גם הוא יודע שטקטיקת משיכת הזמן עליה המליץ לא הייתה עובדת. ישראל כבר מיצתה אותה עד תום ב – 6 השנים מאז עלה הנושא לראשונה.

על אהוד אולמרט אפשר להגיד הרבה דברים. כשהוא עולה לראיון ברדיו הוא לא בדיוק מעורר אמפטיה. לפעמים נראה שאולמרט פשוט שונא עיתונאים ובכלל לא ממש יודע להתמודד עם ביקורת. מצד שני, אולמרט הביא איתו לקדנציה הזאת משהו שכבר הרבה זמן לא ראינו אצל השרים שלנו. הוא רוצה להחליט, הוא לוקח את ההכרעות אליו. אפשר בהחלט להתווכח עם אולמרט על חלק מהעימותים שהוא מנהל (העימות עם היועץ המשפטי לממשלה סביב הפשרת הקרקעות הוא דוגמא טובה). אי אפשר לקחת ממנו את הרצון להחליט. אולמרט מזכיר לכולנו בשביל מה אנחנו בוחרים פוליטיקאים. בפרשה הזאת הוא הוכיח מנהיגות אמיתית. חבל שהלקח הפוליטי שהוא יפיק ממנה הוא שזאת הייתה טעות קשה.

סמיר קונטר והתקדים הבעייתי

17 בנובמבר 2003
 

ח"כ אחמד טיבי כבר מחכה לפעם הבאה שמראיין ישאל אותו על הלגיטימיות של פעולות פלשתיניות בתחומי יהודה ושומרון. זאת לא מטאפורה. אחמד טיבי באמת מחכה. הוא אפילו כבר דאג לשים את היד על החלטת הממשלה בנושא עסקת השבויים. עכשיו הוא רק יושב ומחכה למראיין הבא שינסה לקלוע אותו לפינה שעד היום הוא הכי שנא.

"ח"כ טיבי", ישאל רזי ברקאי או שלי יחימוביץ "האם הפיגוע הזה בנצרים/חומש/אלפי מנשה הוא  מבחינתך התנגדות לכיבוש?"

מי שמכיר את טיבי יודע שהוא כבר מלטש את משפט התשובה. זה יהיה משהו בנוסח "ממשלת שרון היא זו שקבעה שיש הבדל בין פיגוע בתחומי הקו הירוק לפיגוע בשטחים". נשמע מוטרף? דימיוני? תעמולה פלשתינית זולה נוסח האשמת ישראל בשימוש באורניום נגד הפלשתינים? ובכן, לא בדיוק. למעשה, טיבי צודק לחלוטין.

לא הרבה אנשים שמו לב לדרך בה נימקה הממשלה את אי שיחרורו של סמיר קונטר, חבר החוליה שביצעה את הפיגוע בנהריה. בניסיונו המעט נואש לצאת מהסבך של עסקת שבויים קבע ראש הממשלה ואחריה הממשלה כולה עקרון מסוכן מאוד. על פי החלטת הממשלה, אין דין פגיעה בישראלים מחוץ לתחומי הקו הירוק כדין פגיעה בישראלים בתוך הקו הירוק. הממשלה החליטה כי לא ישוחררו אסירים עם דם על הידיים שפגעו בישראלים בתוך תחומי הקו הירוק. אלו עם דם על הידיים שפגעו בישראלים מחוץ לקו הירוק ישוחררו.

בפקולטות למשפטים נוהגים להגיד HARD CASE MAKES A BAD LAW . המקרה של סמיר קונטר הוא ללא ספק מקרה קשה וממשלת ישראל נפלה בדיוק למלכודת ממנה נוהגים להזהיר משפטנים. היא פתרה את המקרה הקשה של קונטר באמצעות חוק רע, רע מאוד. במשך 3 שנים מקפידה ישראל, בצדק, שלא לעשות אבחנה בין פיגוע בשטחים לפיגוע בתוך תחומי הקו הירוק. כל אחד יודע שבאופן מעשי יש, גם יש, הבדל כזה. אמפירית, לא קשה להוכיח שתגובות ישראל אחרי פיגועים בשטחים היו רכות יותר מהתגובות אחרי פיגועים בתוך תחומי הקו הירוק ובכל זאת, את הקו הרשמי נזהרו כל הממשלות לחצות. הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה חצתה בדיוק את הקו הזה לפני שבוע.

הנקודה המעצבנת ביותר בכל הסיפור הזה היא ששרון נקלע לפינה הזאת אך ורק באשמתו. שלא יספרו לכם סיפורים על דילמה בלתי אפשרית בה כל פיתרון היה פוגע באיזשהו עיקרון. זה נכון אולי למאבק בין משפחת ארד למשפחת טננבוים. זה לא נכון במקרה של קונטר. פה מדובר במשהו שבין רשלנות לסתם הססנות.

 על פי כל האינדיקציות, במו"מ עם החיזבאללה, באמצעות המתווך הגרמני, הסכימה ישראל לשחרר את כל האסירים הלבנוניים. שרון לא דאג להוציא מהעסקה את האסיר הלבנוני, קונטר, ובכך אפשר לנסראללה לטעון כי ישראל התחייבה לשחררו. בשלב מסוים, כנראה אחרי ששרי הממשלה תודרכו והעניין דלף לתקשורת, שרון התחרט. על פי גרסה אחרת, שרון לא היה ער בתחילה לכך שמשמעות העסקה היא שקונטר ישוחרר. כך או כך, התנאי שהכניס שרון להחלטת הממשלה, במטרה לחפות על השגיאה שלו, אינו חכם ולא פחות גרוע – הוא מציב את ישראל בעמדת נחיתות מול החיזבאללה. עכשיו, מחפשים שרון, בירן ואנשיהם פיתרון יצירתי לבעיית קונטר. אולי לקצוב את עונשו, אולי להעבירו לעוד כמה שנות מאסר בגרמניה. משהו שיוציא את האבן מהבאר.

לאורך השנים נוהג אריאל שרון להתגאות בהכנה המדוקדקת שהוא עורך לקראת כל החלטה שהוא מקבל. כשנחה עליו הרוח מוציא שרון את פנקס הקוהינור הקטן שלו ומנפנף בו בגאווה אל מול העיתונאי התורן. בזמן האחרון דומה שמשהו הכזיב, משהו לא דופק בלשכת ראש הממשלה. ראינו את זה במשבר המיותר בין שינוי למפד"ל ובהשתלחות המיותרת של שרון בהסכם ז'נבה. היינו עדים לזה שוב בניהול הפוליטי המוזר של הבחירות המוניציפאליות. ובכלל, לאור סדרת השגיאות הקשה בה היו מעורבים שרון ולשכתו באחרונה אולי הגיע הזמן שמישהו יקנה לראש הממשלה פאלם פיילוט.