ארכיון: רביב דרוקר

סמיר קונטר והתקדים הבעייתי

17 בנובמבר 2003
 

ח"כ אחמד טיבי כבר מחכה לפעם הבאה שמראיין ישאל אותו על הלגיטימיות של פעולות פלשתיניות בתחומי יהודה ושומרון. זאת לא מטאפורה. אחמד טיבי באמת מחכה. הוא אפילו כבר דאג לשים את היד על החלטת הממשלה בנושא עסקת השבויים. עכשיו הוא רק יושב ומחכה למראיין הבא שינסה לקלוע אותו לפינה שעד היום הוא הכי שנא.

"ח"כ טיבי", ישאל רזי ברקאי או שלי יחימוביץ "האם הפיגוע הזה בנצרים/חומש/אלפי מנשה הוא  מבחינתך התנגדות לכיבוש?"

מי שמכיר את טיבי יודע שהוא כבר מלטש את משפט התשובה. זה יהיה משהו בנוסח "ממשלת שרון היא זו שקבעה שיש הבדל בין פיגוע בתחומי הקו הירוק לפיגוע בשטחים". נשמע מוטרף? דימיוני? תעמולה פלשתינית זולה נוסח האשמת ישראל בשימוש באורניום נגד הפלשתינים? ובכן, לא בדיוק. למעשה, טיבי צודק לחלוטין.

לא הרבה אנשים שמו לב לדרך בה נימקה הממשלה את אי שיחרורו של סמיר קונטר, חבר החוליה שביצעה את הפיגוע בנהריה. בניסיונו המעט נואש לצאת מהסבך של עסקת שבויים קבע ראש הממשלה ואחריה הממשלה כולה עקרון מסוכן מאוד. על פי החלטת הממשלה, אין דין פגיעה בישראלים מחוץ לתחומי הקו הירוק כדין פגיעה בישראלים בתוך הקו הירוק. הממשלה החליטה כי לא ישוחררו אסירים עם דם על הידיים שפגעו בישראלים בתוך תחומי הקו הירוק. אלו עם דם על הידיים שפגעו בישראלים מחוץ לקו הירוק ישוחררו.

בפקולטות למשפטים נוהגים להגיד HARD CASE MAKES A BAD LAW . המקרה של סמיר קונטר הוא ללא ספק מקרה קשה וממשלת ישראל נפלה בדיוק למלכודת ממנה נוהגים להזהיר משפטנים. היא פתרה את המקרה הקשה של קונטר באמצעות חוק רע, רע מאוד. במשך 3 שנים מקפידה ישראל, בצדק, שלא לעשות אבחנה בין פיגוע בשטחים לפיגוע בתוך תחומי הקו הירוק. כל אחד יודע שבאופן מעשי יש, גם יש, הבדל כזה. אמפירית, לא קשה להוכיח שתגובות ישראל אחרי פיגועים בשטחים היו רכות יותר מהתגובות אחרי פיגועים בתוך תחומי הקו הירוק ובכל זאת, את הקו הרשמי נזהרו כל הממשלות לחצות. הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה חצתה בדיוק את הקו הזה לפני שבוע.

הנקודה המעצבנת ביותר בכל הסיפור הזה היא ששרון נקלע לפינה הזאת אך ורק באשמתו. שלא יספרו לכם סיפורים על דילמה בלתי אפשרית בה כל פיתרון היה פוגע באיזשהו עיקרון. זה נכון אולי למאבק בין משפחת ארד למשפחת טננבוים. זה לא נכון במקרה של קונטר. פה מדובר במשהו שבין רשלנות לסתם הססנות.

 על פי כל האינדיקציות, במו"מ עם החיזבאללה, באמצעות המתווך הגרמני, הסכימה ישראל לשחרר את כל האסירים הלבנוניים. שרון לא דאג להוציא מהעסקה את האסיר הלבנוני, קונטר, ובכך אפשר לנסראללה לטעון כי ישראל התחייבה לשחררו. בשלב מסוים, כנראה אחרי ששרי הממשלה תודרכו והעניין דלף לתקשורת, שרון התחרט. על פי גרסה אחרת, שרון לא היה ער בתחילה לכך שמשמעות העסקה היא שקונטר ישוחרר. כך או כך, התנאי שהכניס שרון להחלטת הממשלה, במטרה לחפות על השגיאה שלו, אינו חכם ולא פחות גרוע – הוא מציב את ישראל בעמדת נחיתות מול החיזבאללה. עכשיו, מחפשים שרון, בירן ואנשיהם פיתרון יצירתי לבעיית קונטר. אולי לקצוב את עונשו, אולי להעבירו לעוד כמה שנות מאסר בגרמניה. משהו שיוציא את האבן מהבאר.

לאורך השנים נוהג אריאל שרון להתגאות בהכנה המדוקדקת שהוא עורך לקראת כל החלטה שהוא מקבל. כשנחה עליו הרוח מוציא שרון את פנקס הקוהינור הקטן שלו ומנפנף בו בגאווה אל מול העיתונאי התורן. בזמן האחרון דומה שמשהו הכזיב, משהו לא דופק בלשכת ראש הממשלה. ראינו את זה במשבר המיותר בין שינוי למפד"ל ובהשתלחות המיותרת של שרון בהסכם ז'נבה. היינו עדים לזה שוב בניהול הפוליטי המוזר של הבחירות המוניציפאליות. ובכלל, לאור סדרת השגיאות הקשה בה היו מעורבים שרון ולשכתו באחרונה אולי הגיע הזמן שמישהו יקנה לראש הממשלה פאלם פיילוט.

הארכת הכהונה ההזויה של פרס

12 בנובמבר 2003
 

שמעון פרס רתח מכעס. מתן וילנאי מסתובב בסניפי המפלגה ועושה נפשות למועמדותו למנהיג המפלגה, אמר במרירות ביום שני היו"ר הזמני הכי קבוע של מפלגת העבודה. באמת חצוף מצדו של וילנאי. לחתור תחת פרס, לשאוף להיות מנהיג של מפלגת העבודה, חתרן קטן שכמותו.

לא פלא שפרס ממורמר. קודם כל הוא, כמובן, לא היה עושה דבר כזה למנהיג אחר. תשאלו את ברק. חוץ מזה, חבורת הפוליטיקאים הבכירים של מפלגת העבודה הרגילה אותו לצייתנות כנועה. מה פתאום מישהו מהם מרים ראש?

עכשיו, האדונים הנכבדים בורג, רמון, איציק וכל השאר מוכנים להאריך את כהונתו של פרס, היו"ר הזמני, בשנתיים שלמות. למה? צריך מוח פתלתל במיוחד כדי להבין את הסיבה. למרבה המזל, לבכירי מפלגת העבודה אין מחסור במצרך הזה, פתלתלות מחשבתית.

כמה דברים משותפים בימים אלו לבכירי מפלגת העבודה. כל הבכירים מדברים בלהט על הצורך להעמיד אלטרנטיבה ראויה לממשלת שרון. פרס הוא הרי לא אלטרנטיבה כזאת, מה עוד שהוא הודיע שלא יתמודד על ראשות הממשלה (אלא אם כן התנועה תלחץ עליו, כמובן) כל אחד מהם בטוח שהוא הוא האלטרנטיבה האמיתית, שהוא היה יכול להיות ראש ממשלה נפלא, אם רק היו נותנים לו. כולם ביחד וכל אחד בנפרד מתעבים את פרס. לא, זאת לא מילה חזקה מדי. דברו איתם בחדר סגור. מה שהם אומרים על פרס גרוע בהרבה ממה שהם אומרים על אריק שרון. אה, כן. עוד דבר אחד משותף להם. כל מנהיגי המרגרינה האלה תומכים בהמשך כהונתו של פרס בשנתיים תמימות. מעכשיו ועד 2005. למה, מה הבעיה? מישהו פה רוצה להדיח את אריאל שרון?

שאלתי את בנימין בן אליעזר, עוד מנהיג בעיני עצמו, מה עמדתו בשאלת הארכת הכהונה. במשך השנים שאלתי את פואד מאות שאלות. חלקן בנושאים מאוד רגישים. זאת הייתה הפעם הראשונה ששר הביטחון לשעבר פשוט סרב לענות ולא, לא היה מיקרופון בסביבה. אולי הוא לא מאמין בעצמו שמפלגת האופוזיציה הראשית ממשיכה במסע ההרס העצמי רק מכיוון שבכיריה, כולל הוא עצמו, עסוקים בחשבונות הקטנוניים, המטומטמים שלהם.

קחו למשל את חיים רמון. מי שמכיר את רמון יודע שהוא באמת היה יכול להיות אלטרנטיבה מנהיגותית אבל רמון, גם רמון, מסביר היום בלהט למה פרס צריך להישאר במקומו. שקט תעשייתי. פרס, על פי רמון, מביא שקט תעשייתי. אתם מבינים, מפלגת העבודה לא נמצאת במשחק הזה כדי להעיף את הליכוד מהשלטון. היא נמצאת בו כדי שלבכיריה יהיה נוח ונעים, שיהיה להם שקט תעשייתי.

הסקרים מוכיחים שדרכו של אריאל שרון כבר מזמן אינה פופולארית בעיני הציבור. הציבור למעשה קרוב הרבה יותר לעמדות של מפלגת העבודה מאשר לעמדות של שרון – נתניהו ושות'. מצד שני, הציבור, מוכיחים הסקרים, לא סופר בכלל את המועמדים של מפלגת העבודה. למה שיספור? הם לא מוכנים להיאבק בעצמם על המנהיגות. הם מתנהגים כמו מי שיצא מקשר כואב ולא רוצה יותר לצאת לדייטים, מפחד להיכוות. זה אפילו יותר מרגיז מזה. בכירי מפלגת העבודה באמת מעדיפים שבשנתיים הבאות לא יהיה למפלגת העבודה מועמד אמיתי לראשות הממשלה ובלבד שזה לא יהיה מישהו מחבריהם.

יש יוצא דופן אחד בכל הסיפור הזה. מתן וילנאי. אפשר להגיד הרבה דברים על וילנאי. שר התרבות והספורט לשעבר בוודאי לא הרשים בביצועיו בממשלות ברק ושרון. עדיין, וילנאי רוצה, וילנאי מתמודד, וילנאי הולך עם סכין  בין השיניים וחורש בגבו של כל מתנגד, מברק ועד פרס. אל תופתעו אם בסופו של דבר וילנאי יצליח לעקוף את כל גורי המנהיגים האלה – רמון, בורג, בן אליעזר – בדרך לבכורה. יש לקוות בשבילו שכשזה יקרה עוד יישאר משהו ממפלגת העבודה.

השרים מתבטלים בפני ראשי מערכת הבטחון

10 בנובמבר 2003
 

שני שרים שינו אתמול ברגע האחרון את עמדתם בנושא עסקת השבויים. התפנית בעמדתם של אותם שרים, יוסף פריצקי ואליעזר (מודי) זנדברג, שניהם משינוי, גיבשה את הרוב לו נזקק ראש הממשלה כדי לאשר את העסקה. מותר לשרים, כמובן, לשנות את עמדתם, גם אחרי חודשים של דיון ציבורי. בוודאי שזאת לא הפעם הראשונה בה שרים נחלצים 'להציל' את ראש הממשלה בהצבעה חשובה, גם אם הם לא ממפלגתו, אבל ההסבר של אחד מהם, השר יוסף פריצקי, היה מביך במיוחד.

ראש השב"כ אמר לנו, הסביר פריצקי בלי למצמץ, שביצוע עסקת חילופי השבויים, עסקה שכוללת שחרור סיטונאי של אסירים פלשתיניים, לא צפוי להשפיע על הפלשתינים. צריך לקרוא את המשפט הזה כמה פעמים כדי להאמין. מה, בעצם, פריצקי אומר לנו?

קודם כל, פריצקי מאמין משום מה שלראש השב"כ יש מומחיות מיוחדת בקריאת מחשבותיהם של הפלשתינים. עכשיו דיכטר נתפס כבר לא רק כדמות יודעת כל באשר למעשיהם ומחשבותיהם של הפלשתינים בעבר. דיכטר, בעיני שר התשתיות, הוא גם קורא מחשבות עתידיות. דיכטר כבר יודע שהפלשתינים לא יושפעו מעסקת השבויים ופריצקי, אדם אינטליגנטי כשהוא רוצה להיות כזה, בחר להאמין ביכולות הפלאיות של דיכטר.

3.5 שנים מפזמת מערכת הביטחון בקול אחד את אותה מנגינה. היציאה החד צדדית של ישראל מלבנון, קובעים במערכת הביטחון, שימשה מודל לדוגמא עבור הפלשתינים, מודל שעודד אותם לפתוח באינתיפאדה. פריצקי מכיר היטב את התזה הזאת. הוא שומע אותה בישיבות ממשלה אבל אתמול לפתע הוא שכח אותה.

פריצקי לא טרח לשאול את דיכטר איך יכול להיות שהפלשתינים, על פי מערכת הביטחון, שאבו דוגמא מהחיזבאללה בכל הקשור לשחרור אדמה כבושה אבל יתעלמו לחלוטין מהדרך "הנכונה", א-לה-חיזבאללה, לשחרר אסירים?

לא, פריצקי לא מטומטם. הוא גם יודע לשאול שאלות כשהוא רוצה (אפשר לשאול את אורי שגיא). ההסבר להתנהגותו, כנראה, הרבה פחות מסובך. פריצקי עושה מה שרוב גדול של שרינו עושים בשנים האחרונות. הוא מסתתר מאחורי גבם של ראשי מערכת הביטחון. ישראל לא מגרשת את ערפאת כי ראשי מערכת הביטחון אומרים שזה מסוכן. ישראל לא עושה מחוות כלפי אבו מאזן כי ראשי מערכת הביטחון יודעים, יודעים! שהדבר רק יעודד את ארגוני הטרור. הממשלה בה חבר פריצקי מתנהגת כאילו היא כפופה למערכת הביטחון.

לא פחות בעייתי הוא תפקוד ראשי מערכת הביטחון. דומה כי הם מקבלים על עצמם באהבה את הכוח ששרי ממשלה הססניים וחסרי מחשבה עצמאית מטילים עליהם. הנגישות שלהם לשיחות הטלפון של ערפאת מביאה אותם, כנראה, לחשוב שהם יודעים כל מה שהם צריכים לדעת על החברה הפלשתינית. ראש אמ"ן, אלוף אהרון פרקש, ידע לומר כבר בהופעה הראשונה שלו בפני ועדת חוץ וביטחון שערפאת לא יסכים לחתום על הסכם עם ישראל גם אם תסכים ישראל לתת לו את זכות השיבה. ראשי מערכת הביטחון ידעו לספר לנו שהריסת בתי משפחות מתאבדים תביא מיידית לצמצום המוטיבציה של מתאבדים להתאבד. אפרים הלוי ידע לומר עם פרישתו מתפקיד ראש המוסד שעד המחצית הראשונה של 2003 ערפאת לא יהיה איתנו. הלוי כבר לא איתנו. ערפאת עדיין כן.

זאת תופעה מאוד אנושית להכפיף את שיקול דעתך לשיקול הדעת של מישהו אחר, במיוחד כשהמישהו הזה מגיע עם מדים וכל מיני ניירות חשובים. בכל זאת, אני תמיד שואל את עצמי, את אותה שאלה. בשביל מה פריצקי, זנדברג וחבריהם עבדו כל כך קשה כדי להגיע לתפקיד של שר בממשלת ישראל? לא בשביל הכוח? לא בשביל האחריות? שוב ושוב אתה רואה את האנשים האלה יורקים דם כדי לקבל כמה שיותר כוח רק כדי לעשות כל שלאל ידם כדי להתפרק מהכוח הזה.

עוד אינפורמציה מניפולטיבית על רון ארד

12 באוקטובר 2003
 

אקטיביות תקשורתית

 

ידיעה מאוד יוצאת דופן פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" בכותרת הראשית שלו ביום שישי האחרון. על פי עדויות חדשות של גולים איראניים, סיפר העיתון, רון ארד חי ומוחזק בכלא באיראן. מה יש לדבר, סיפור מצוין. אלא שבכותרת המשנה של הידיעה נכתב משהו שספק אם קוראי העיתון קראו אי פעם בעבר. "ידיעות אחרונות מפרסם את עדויות הגולים, כפי שנמסרו לו, מבלי שיש בידיו אפשרות לבדוק אותן או לוודא את אמיתותן".

קשה להיזכר בעוד מקרה בו עיתון מרכזי בחר להבליט בצורה מקסימאלית סיפור שהוא אינו בטוח בו. זה לא מה שקוראים מצפים וראויים לקבל מהעיתון שלהם. מה ציפו עורכי "ידיעות" שאנחנו נעשה? נלך לבדוק בעצמנו? זה ממש לא סוג הסיפור שאתה יכול להעביר את הכדור למגרשו של הקורא.

בשבועות האחרונים מנהלת משפחת ארד קמפיין אגרסיבי, חסר תקדים במטרה לסכל את עסקת חילופי השבויים. בעיניי, הקמפיין הזה חרג מזמן מפרופורציות. אין שבוי ישראלי שהמדינה השקיעה כל כך הרבה בהחזרתו כמו רון ארד. ספק אם יש אדם בעולם שאיזושהי מדינה השקיעה יותר מלהחזירו.

נכון, נעשו טעויות, פוספסו הזדמנויות אבל התמונה הכללית היא שיש אנשים במערכת הביטחון שהשקיעו שנים ארוכות, כסף ומאמצים מודיעיניים ודיפלומטיים עצומים כדי להחזיר את רון ארד הביתה.

זכותה, כמובן, של משפחת ארד להשקיע כספים בשכנוע דעת הקהל ומקבלי ההחלטות לא לבצע את עסקת חילופי השבויים מבלי שמידע בעניין רון ארד מגיע לישראל. הבעיה מתחילה עם התנהגות התקשורת. ספק אם סיפור אחר, לא כזה שכותרתו היא "רון ארד חי", היה מקבל את הטיפול ש"ידיעות אחרונות" נתן ביום שישי לעדויות של הגולים האיראניים.

הטיפול של "ידיעות" הוא רק דוגמא בולטת להתנהגות של התקשורת כולה. עיתונאים מסתובבים בתחושה שאין להם זכות מוסרית להתמודד עם הטענות של משפחת ארד. התחושה הכללית שהתקשורת מקרינה היא – ממילא אנחנו לא יודעים הכל ובעימות בין משפחת ארד למדינה תמיד הרבה יותר קל לזרוק את הבוץ על המדינה. במקרה הזה, התקשורת לא יכולה להתגונן בטענה של הבאנו דברים בשם אומרם. יש הרבה עיתונאים בישראל שמכירים את סיפור רון ארד לפני ומלפנים. הם צריכים וחייבים לספק לציבור את העובדות על סיפור רון ארד. הם צריכים לצטט ביושר הערכות של גורמים מדיניים וביטחוניים בכירים ביותר שאומרים בשיחות סגורות (גם הם לא רוצים להיראות לא אנושיים)– ספק גדול אם רון ארד בחיים. לא הגיוני, הם מסבירים בלחש, שאדם מוחזק שנים ארוכות בשבי כאשר שוביו לא מנצלים את האפשרות לגבות מחיר גבוה מאוד מישראל. אם מוסטפה דיראני הוא קלף מיקוח כל כך חשוב לשחרור רון ארד איך יכול להיות שהאנשים שמחזיקים ברון ארד לא עושים דבר כדי לשחרר את דיראני.

אף אחד לא רוצה להתחלף עם משפחת ארד אבל הקמפיין שלה לא פועל בחלל ריק. המשמעות של היענות לדרישת המשפחה היא פגיעה קשה במשפחות השבויים האחרות. יכול להיות  שלא צריך לבצע את עסקת חילופי השבויים אבל לא מהטעמים שמעלה משפחת ארד. זה מאוד לא נעים אבל התקשורת חייבת להפסיק להסתתר מאחורי הכאב האנושי של המשפחה ולנהל דיון נוקב בטענות של המשפחה, דיון שכרגע לא מתנהל.

ההפצצה ליד דמשק – בלי קבינט?

7 באוקטובר 2003
 

אנשים שמכירים מקרוב שנים רבות את תהליך קבלת ההחלטות בנושאים מדיניים-ביטחוניים בישראל דיברו בימים האחרונים במילים קשות במיוחד על הדרך בה אושרה ההחלטה להפציץ מחנה אימונים של הג'יהאד האיסלמי ליד דמשק. "אי אפשר להאמין" ו"מטורף לחלוטין" הם רק חלק מהביטויים שיכולתם לשמוע לא לציטוט מאנשים שכיהנו כשרים בכירים או מזכירי ממשלה.

לכאורה, מה זה משנה ולמי אכפת. ממילא ראשי ממשלה בישראל, כמעט ללא יוצא מן הכלל (מנחם בגין נהג לשתף את הקבינט יותר מאחרים אבל החליט, כמובן, על הנסיגה מסיני בלי לשתף את הקבינט), קיבלו תמיד החלטות דרמטיות לבד והשתמשו בקבינט המדיני – ביטחוני כחותמת גומי בלבד. אולם אריאל שרון חצה (גם) בעניין הזה גבולות שקודמיו חששו לחצות.

החלטה כל כך דרמטית כמו תקיפה אווירית בעומק סוריה, לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים, לא הובאה לפורום קבלת ההחלטות העליון במדינת ישראל, הקבינט המדיני-ביטחוני. למעשה, ההחלטה התקדימית שבה ישראל קושרת לראשונה בין פיגוע בחזית הפלשתינית לתגובה בזירה הסורית לא הובאה לאף פורום אמיתי, כזה שנמצא בספר החוקים.

שרון ומופז העלו את ההחלטה בפני פורום שהם המציאו, מטבחון בן 5 שרים. נכון, ממשלות רבות הקימו מטבחונים אבל אף ממשלה לא העזה להביא לפורום הזה החלטות שעלולות לדרדר את ישראל למלחמה עם סוריה. מותר, כמובן, למטבחון ליצוק תוכן לתוך החלטה עקרונית שהתקבלה על ידי הקבינט. כך, פחות או יותר, מתבצעים החיסולים. אסור למטבחון לקבל החלטה עקרונית בנושא חדש לחלוטין.

זאת אינה שאלה פורמליסטית גרידא. ההצעה להפציץ ליד דמשק הובאה בעבר מספר פעמים לקבינט ונדחתה פעם אחר פעם. ההחלטה לא להביא זאת הפעם לקבינט מעלה חשד שמישהו שם למעלה חשש שאין לו את הרוב הנחוץ או סתם לא רצה שינוהל פרוטוקול מסודר של ישיבה. גם במטבחון הרוב של שרון ומופז היה דחוק. 3 שרים בעד, 2 נגד. אפי איתם, למשל, חבר בקבינט שאינו חבר במטבחון, כבר התבטא נגד ההחלטה. ייתכן מאוד שבקבינט שלום, לפיד, פורז ואיתם היו חוסמים את שרון ומופז.

הטיעון של ראש הממשלה ושר הביטחון הוא טיעון מאוד עתיק ומאוד נכון. הכל דולף מהקבינט. לא יכולנו להסתכן שההצעה הזאת תדלוף. הבעיה של הדלפות מישיבות קבינט היא בעיה אמיתית, שמחייבת טיפול חכם, אם כי לשרון יש נטייה להגזים בה. נדירים המקרים בהם הודלפו החלטות מבצעיות ומאוד נדירים המקרים בהם פורסמו הצעות כאלו. חוץ מזה, אף ועדת חקירה לא הייתה מקבלת טיעון של ראש ממשלה שהוא נמנע מלקיים דיון ראוי לשמו בפורום המתאים לכך מכיוון שחשש מהדלפות. תשאלו את אהוד ברק. הוא טען בדיוק את הטענה הזאת בפני ועדת אור. הועדה הגדירה את הטענה "מביכה".

למה עבור טננבאום משחררים מחבלים ולאבו מאזן אומרים 'לא'

22 בספטמבר 2003
 

בתנאים האלו – אין עסקה

במשך שבועות ארוכים ניהלו אבו מאזן ואריאל שרון מו"מ קשוח על שחרור אסירים פלשתינים. אבו מאזן ביקש, התחנן, הסביר, גייס תמיכה בעולם, אמר שוב ושוב ששחרור נדיב יועיל לו יותר מכל צעד ישראלי אחר. שרון הגיב בדרכו האופיינית. החליט לא להחליט. בידו הימנית התהדר שרון בהישג שלו – מינוי אבו מאזן. בידו השמאלית התעקש שרון על כל אסיר ואסיר, כאילו ביטחון מדינת ישראל תלוי בכל אחד מאלפי האסירים הפלשתינים שכלואים בישראל. בסופו של דבר, הסכים שרון, כזכור, לשחרור קמצני. חלק מהאסירים ששחרר היו אמורים ממילא להשתחרר תוך זמן קצר. משוחררים אחרים היו בכלל גנבי רכב ועבריינים קטנים.

המו"מ על חילופי השבויים עם החיזבאללה נכנס בימים אלו לימים המכריעים שלו. אם הפרסומים שבאים בעיקר מכיוון חיזבאללה נכונים, הרי ישראל מתכוונת לשחרר, בין השאר, 400 אסירים פלשתינים לרבות  מרוואן ברגותי. איך לפתע פתאום נמצאו 400 אסירים פלשתיניים ראויים לשחרור? מה עם התנאי הישראלי שלא יימצא "דם על הידיים" של האסירים (בפרשנות הרחבה)? מה עם התנאי שנוגע להשתייכותם הארגונית של האסירים? לאן נעלם הדיון בתאריך ביצוע העבירה על ידי המיועדים לשחרור – לפני או אחרי חתימת הסכם אוסלו? בקיצור לאיזה סל אשפה נזרקו פתאום כל התנאים שבשמם מירר שרון את חייו של אבו מאזן?

כמעט בלתי אנושי להתנגד לעסקה של חילופי שבויים. אני לא רוצה לדמיין מצב בו קרוב משפחה שלי נמצא בשבי החיזבאללה. לו אני במצבם הבלתי אפשרי של בני משפחת אביטן, טננבוים או כל אחד מהאחרים, הייתי, מן הסתם, מוכן לשחרר במו ידיי את כל האסירים בארץ כדי להביא לסיום הפרשה. אלא שצריכים לומר את הדברים באופן חד וברור עוד לפני שהתבצעה העסקה – אם הפרסומים נכונים אסור לישראל לבצע את העסקה הזאת. זו תהיה טעות קשה שתעלה בחיי אדם רבים ותפגע קשות במה שנשאר מהמחנה הפלשתיני שמוכן לפשרה עם ישראל.

לפני 20 שנה עשתה ישראל עסקה של חילופי שבויים עם ארגונו של אחמד ג'יבריל. ישראל שחררה 1130 מחבלים תמורת שלושה שבויים ישראלים. אריה (לובה) אליאב ושמואל תמיר, מנהלי המו"מ במו"מ החשאי ביקשו אז מועדת העורכים של כלי התקשורת בישראל – אז עדיין אפשר היה לעשות את זה- לא להבליט את הידיעות שהגיעו מסוכנויות ידיעות זרות על העסקה הממשמשת ובאה. העורכים נענו לבקשתם. העסקה התבצעה. אין היום כמעט מחלוקת על כך שישראל שילמה בעסקה ההיא מחיר מוגזם. שר הביטחון דאז, יצחק רבין אמר לאחר העסקה לעורך "ידיעות אחרונות" דאז, דב יודקובסקי: "ייתכן שאם הייתם כותבים, לא היו משחררים את השבויים ולא היה צורך לשחרר את המחבלים".

אסור לתת לחיזבאללה את ההישג הזה. צה"ל וחלק נכבד משרי ממשלת שרון קושרים עד היום בין הנסיגה החד צדדית של צה"ל מלבנון לאינתיפאדה. איך אותם אנשים יכולים לאפשר לחיזבאללה להשיג בכוח את מה ששוב אנחנו לא מוכנים לתת לפלשתינים ליד שולחן המו"מ? איזה לקח ניתן להפיק מעסקה כזאת חוץ מהשיעור שישראל מלמדת את שכנותיה שוב ושוב – אנחנו מבינים רק כוח ואם אתם רוצים לאלץ אותנו לוותר אנא הפעילו קצת יותר כוח.

בחודשים האחרונים דומה שאריאל שרון שעבד כל כך קשה כדי להימצא סוף סוף לבד ליד הגה קבלת ההחלטות עושה כל שביכולתו כדי לברוח מהחלטות קשות. בעניין הזה אין לשרון ברירה. אסור לו להיכנע לדחף הכל כך אנושי להחזיר את השבויים הביתה. עם החיזבאללה צריך לנהל את המו"מ במגרש הלבנוני. נושאים שלחיזבאללה יש עניין גדול בהם כמו שחרור עצירים לבנונים, טיסות חיל אוויר בדרום לבנון, ומסירה של מפות המוקשים, שהניחה ישראל, בדרום לבנון – כל אלו יכולים, אולי גם צריכים, להיות חלק מהמו"מ. הפלשתינים חייבים להישאר מחוץ לתמונה.

אבו מאזן כבר התאדה. אם ישראל תיתן לחיזבאללה את ההישג העצום הזה בחזית הפלשתינית ילך אבו עלא בדרכי קודמו ואחריו כל הפלשתינים שעוד מאמינים שניתן להוציא ויתורים מישראל בלי להשתמש בכוח. לא יכול להיות שזה מה שאריאל שרון בעצם רוצה. נכון?

ג'יסון בלייר – איזה מזל שאצלנו אין כאלה

12 במאי 2003
 

גם אצלנו ממציאים ידיעות

מאת רביב דרוקר

העיתון מספר 1 בעולם, הניו יורק טיימס, פרסם לפני מספר ימים כתבת תחקיר חושפנית ובלעדית. העיתון חשף בעל תפקיד בכיר, שרימה לאורך זמן בעבודתו. התחקיר קיבל את המקום הראוי לו. ידיעת עמוד ראשון ונפח משמעותי בעמודי הפנים של העיתון. אלא שאף אחד בטיימס לא שמח על התחקיר – מושא התחקיר היה כתב העיתון, ג'ייסון בלייר. עשרות מאמרים שלו נמצאו נגועים באי דיוקים, המצאות ושקרים.

הטיימס כיבס את הכביסה המלוכלכת ברחוב. הוא פירט כמעט באובססיביות את השקרים של הכתב והזמין את הקוראים להפנות את תשומת לב העיתון לשקרים נוספים שהופיעו בידיעות של בלייר.

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה בארה"ב. אחת הדוגמאות המפורסמות היא פיטוריו לפני מספר שנים של פיטר ארנט, המגיש-כוכב של CNN. ארנט אפילו לא ביצע את התחקיר השגוי על פעולותיו של צבא ארה"ב בוייטנאם. הוא רק הקריא אותו אבל זה הספיק ל – CNN כדי לפטר אותו. אצלנו, איכשהו, זה אף פעם לא קרה. כתבים לא משלמים מחיר על אי דיוקים, שקרים והמצאות ואם כבר מישהו בא אתם חשבון, כלי התקשורת דואג להצניע את זה עמוק עמוק בתוך המערכת.

ישנן כמה אפשרויות. ייתכן שהכתבים הישראלים יותר מדויקים, ייתכן שהם יודעים איך לא להיתפס וייתכן שפשוט כלי התקשורת בארץ לא בודקים את הכתבים שלהם. מהיכרות עם התקשורת הישראלית, לצערי, התשובה הנכונה היא האחרונה.

כל מי שעובד בתקשורת הישראלית יודע שיש כתבים שיצא להם שם של "ממציאנים". חלק מהם נמצאים בצמרת התקשורת הישראלית. אחרים נחשבים כבלתי מדויקים. יש כתבים שתוכניות הרדיו והטלוויזיה חוששות לעשות פולו אפ לסיפורים שלהם אחרי שהתברר שסיפורים שפרסמו בעבר היו, בלשון המעטה, לא מדויקים.

כל כתב ישראלי יכול לשלוף מהשרוול 5 סיפורים על ידיעות שהתפרסמו בכלי תקשורת בארץ ולא היו ולא נבראו. איך קורה שאף פעם אנחנו לא שומעים על זה? איך זה שאנשי תקשורת ישראלים בכירים פרסמו בעבר סיפורים שהוכח בעליל שאין להם קשר עם האמת והם ממשיכים לתפקד כאילו דבר לא קרה?

לתקשורת מותר לטעות. למעשה, הטעויות הן חלק אינטגראלי מהסביבה המובנית בה פועלת תקשורת מודרנית. המיידיות, התחרות, השידורים החיים, כל אלה מצמיחים טעויות. הבעיה היא לא הטעויות. הבעיה היא ההמצאות.

שלא ייווצר רושם מוטעה. אני לא מחזיק ביד הוכחות שכתבים ממציאים סיפורים. יתרה מזאת, התקשורת הישראלית גם פרסמה כמה תחקירי מופת בשנים האחרונות, שיכולים להילמד בכל בית ספר לתקשורת בעולם אבל את הריח שנודף מידיעות מסוימות כל איש תקשורת בארץ מריח. גם לממונים על אותם כתבים יש אף רגיש. משום מה, הם בוחרים להתנהג כטטרנים. אולי מכיוון שזאת הנורמה בישראל. אולי מכיוון שאין להם שום תמריץ לנהוג אחרת.

בארה"ב, כלי תקשורת מכובדים מחזיקים מחלקה לבדיקת עובדות. מפעם לפעם, אנשי המחלקה בודקים ידיעה או מאמר מהמסד ועד הטפחות. הם מגיעים עד למפגין מול בית המושל בבוסטון כדי לבדוק אם הוא אכן אמר את מה שצוטט מפיו בבוסטון גלוב. בארץ אין מחלקות כאלו. אין שום בדיקה רצינית ואם ישנה, הציבור לא מעודכן בתוצאותיה. התקשורת הישראלית שמטיפה לכולם על שקיפות אוטמת את עצמה.

בארה"ב, כמו בישראל, רמת האמון של הציבור בתקשורת  נמוכה אבל בארה"ב כלי התקשורת החשובים לפחות עושים מאמץ לשנות את זה. בישראל מעדיפים ללכת עם אטב כביסה על האף.

התקשורת האמריקנית והתמונות מעיראק

24 במרץ 2003
 

 

 

המגיש הוותיק של רשת ABC נראה מזועזע. "הטלוויזיה העיראקית", הוא בישר לצופיו "מקרינה תמונות של שבויים אמריקניים ותמונות של גופות חיילים אמריקניים. אנחנו, כמובן, לא נשדר את התמונות הללו". מייד לאחר מכן פתח שדר החדשות במונולוג נרגש כנגד פרסום תמונות מעין אלו, מונולוג שהסתיים בהקראה בשידור של סעיף 13 לאמנת ז'נבה, שאוסר, לפרשנותו, אליה הצטרפו למעשה רוב מכריע של גופי השידור האמריקניים, צילום של גופות שבויים.

באותו שידור של ABC היה עוד מישהו באוויר. טד קופל, המגיש הוותיק של הרשת, שידר אי שם מהמדבר העיראקי בתמונה ירוקה ומטושטשת.

"אני רוצה להזכיר", אמר קופל (יותר נכון, צלליתו) "שבעבר שידרנו לא פעם תמונות כאלו וזה הולך אחורה אפילו עד וייטנאם". קופל הזכיר את הנימוק הידוע בעד פרסום תמונות כאלו – בלעדיהן העולם עלול לטעות ולחשוב שהמלחמה היא משהו סטרילי, אסתטי עם להבות יפות על רקע לילה חשוך.

לא צריך להיות גאון כדי להבין למה התקשורת האמריקנית לא שידרה את התמונות הללו. אין, מן הסתם, ישראלי שלא זוכר בבעתה את התמונות של חיילים ישראלים בשבי האויב במלחמת יום הכיפורים. תמונות כאלו הן טראומה לאומית לכל עם ובכל מצב.

עבור הציבור האמריקני במלחמה המוזרה הזאת זה קשה שבעתיים.

במשך חודשים טפטף הממשל האמריקני לציבור את המסר שזאת הולכת להיות מלחמה קלה, כמעט טיול אחר הצהריים בעיראק. אחד הכתבים הבכירים, שסופח ליחידה אמריקנית, כבר מצא שם לספר שהוא כותב על המלחמה – THE FUN WAR.

לממשל האמריקני לא הייתה הרבה ברירה. בכירי הממשל, מהנשיא ומטה, הרגישו שבלי הבטחה למלחמה קלה לא ניתן יהיה למכור את המלחמה הזאת, הראשונה מסוגה בעידן המודרני, לציבור האמריקני. גם עם ההבטחה למלחמה נקייה, התמיכה הציבורית במלחמה הזאת פריכה ושברירית באופן חסר תקדים.

רק 50% מהדמוקרטים תומכים במלחמה שמנהל הנשיא הרפובליקני (לעומת כמעט 90% מהדמוקרטים בימים הראשונים של מלחמת המפרץ 1). הפגנות מתנהלות בכל ארה"ב כל יום וכמעט בכל מקום. מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, טום דאשל, תקף את הנשיא כבר בערב הראשון למלחמה. בוייטנאם, רק לשם השוואה, עברו שנים עד שההפגנות התחילו והתמיכה נסדקה.

ההבטחה למלחמה קלה הרדימה את האמריקנים. עכשיו שהעניינים קצת מסתבכים הם מתעוררים  למציאות שהם לא רוצים אפילו לחלום עליה. לא פלא שהרשתות האמריקניות מסוככות עליהם קצת, חוסכות מהם את התמונות הקשות. בכלל, לאמריקנים אין סבלנות למלחמה הזאת. שנה וחצי של משחק מקדים הוציאו מהם כל שבריר אנרגיה לדבר האמיתי. זאת המשימה הקשה ביותר כרגע של W, כפי שהוא מכונה כאן. לשנות דיסקט. להרגיל את הציבור האמריקני למחשבה שזאת הולכת להיות מלחמה קשה וכדרכן של מלחמות היא תגבה בדרך לא מעט קורבנות. אתמול הוא העביר בדיוק את המסר הזה. "זה נראה כאילו כבר עבר הרבה זמן בגלל כל האקשן בטלוויזיה", אמר הנשיא (דוברו נשאל יומיים לפני כן אם הנשיא מתעדכן באירועים באמצעות הטלוויזיה ואמר שיש לנשיא דרכים טובות יותר להתעדכן)"אבל אנחנו רק בשלבים הראשוניים".

הציבור האמריקני מתקשה להסתגל לרעיון הזה. הוא רואה את המלחמה בטלוויזיה וזה נראה לו כמו סרט מלחמה, גם אם ההפקה לא עד הסוף מהוקצעת ולא רואים את האויב. בסרטי המלחמה שהוא מכיר הטובים תמיד מנצחים ובדרך כלל אחרי שעתיים אתה כבר בחזרה בחנייה של הקולנוע.

סרט המלחמה הזה מתחיל, כבר בשלב המוקדם הזה, להיות ארוך וכואב מדי עבור הציבור האמריקני. הלחץ על הממשל והצבא האמריקני לספק תוצאות וניצחונות (גם תצלום של נשק כימי יתקבל בברכה) גדל והולך. בשלב הזה, זאת תהיה הפתעה קטנה מאוד אם הצבא האמריקני יתחיל להסיר את הכפפות. קשה לקרוא ל-1500 טילים ב- 24 שעות מלחמה סטרילית אבל בסך הכל מספר הקורבנות העיראקיים, ככל שאנחנו יודעים, רחוק בהרבה ממה שהיה צפוי. יכול מאוד להיות ש – 5 החיילים האמריקנים שנפלו אתמול בשבי הביאו לכלל סיום את הזהירות האמריקנית מפני קורבנות עיראקיים מיותרים.

שרון ומלחמת עיראק השנייה

11 בפברואר 2003
 

הרתעה? מאצ'ואיזם

 

בואו נחזור שנייה לימי בית הספר. נאמר שאתם רוצים ללמד לקח את אחד הילדים בכיתה. אתם קצת חוששים שהוא חזק מדי אבל עוד יותר מטרידה אתכם הידיעה שאם תגעו בשערה משערות ראשו יבוא אחיו הגדול והחזק וייפרע מכם בדיוק כמו שהוא עשה לילד המופרע, סדאם חוסיין. מה הסיכוי שתעזו להסתבך עם אותו ילד בקרב?

פשטני מדי? יכול להיות.

בואו נלך לעובדות. במלחמת המפרץ ישראל הותקפה על ידי עיראק ולא הגיבה. הרבה גנרלים וכמה שרים מתלהמים אמרו אז שהדבר יפגע באופן קשה בהרתעה הישראלית.

ובכן, לא ממש.

נשיא סוריה אסד הסכים, אחרי ההבלגה, לראשונה למו"מ ישיר עם ישראל ושלח את שר החוץ שלו לועידת מדריד. לא הרבה לאחר מכן הוא קיבל (עפ"י ההערכה המקובלת בישראל) החלטה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, הסכים, אחרי ההבלגה, לייצוג פלשתיני נכה ועקיף בועידת מדריד ולא הרבה לאחר מכן, ספטמבר 93, הכיר במדינת ישראל וחתם על הסכם אוסלו. אתם יכולים לחשוב מה שאתם רוצים על הסכם אוסלו אבל בעיניים פלשתיניות זה היה ויתור גדול.

המלך חוסיין חתם ב – 94 , אחרי ההבלגה, על הסכם שלום עם ישראל בניגוד להערכת קהילת המודיעין בישראל לפיה הוא לא יעז לעשות זאת.

היכן בדיוק נשחקה ההרתעה?

גם אם בוחנים את הנושא במבחנו של השכל הישר לא ברור איך הבלגה שוחקת את ההרתעה הישראלית. נסו להיכנס לראש של חמנאי, אסד ונסראללה. האם סביר להניח שהם יחשבו שישראל לא מגיבה על התקפה עיראקית מכיוון שהיא חלשה או מכיוון שהיא חכמה ונותנת לארה"ב לעשות את העבודה (הקשה והמלוכלכת, אגב)?

הבלגה ישראלית ותנועת "תחזיקו אותי" היא גם יותר מרתיעה וגם יותר חכמה. חכמה כי היא מונעת עימות עם ארה"ב בעת שהיא נלחמת עם עיראק ובדיוק בשעה שהבקשה לסיוע של מיליארדי דולרים למשק הישראלי מונחת על שולחן הקונגרס.

לא פחות חשוב, הבלגה ישראלית תעזור להסתיר את האמת העירומה והאמת העירומה היא שאם ישראל תגיב, אז, או אז, תישחק באמת ההרתעה הישראלית.

מאז מלחמת המפרץ מספרים לנו אגדות על התוכניות שהכין צה"ל להגיב על ירי הסקאדים. סיירת מטכ"ל כבר הייתה בדרך. הטייסים היו בתוך המטוסים. המטכ"ל לחץ. לו רק היו נותנים לנו היינו מראים לחוסיין הזה מאיפה משתין הדג.

יד על הלב, אתם באמת מאמינים שיש משהו שצה"ל יכול לעשות שצבא ארה"ב לא יכול לעשות?

אלו פטפוטים יהירים של גנרלים שששים אלי קרב ורוצים אולי לחרוט את שמם על איזו עלילת גבורה. מי שיודע משהו על היכולות של הצבא הישראלי מזה והצבא האמריקני מזה, יודע שמוטב שאנחנו נמשיך  לפטפט והמרינס יעשו את העבודה.

ראש הממשלה, אריאל שרון, מנהל עד עכשיו את המשבר הזה בהרבה חוכמה. בניגוד לכל הדברנים הכפייתיים שסביבו הוא לא זורק הצהרות מיותרות בעניין התגובה הישראלית. שרון יודע שהרתעה שווה  עמימות. יתרה מזאת, שרון קבע את רף התגובה הישראלית על קו שמובן לכל אחד בעולם: ישראל תגיב במידה ועיראק תתקוף בנשק בלתי קונבציונלי.

בשעת אמת, שרון יזדקק לכל גרם של הניסיון שלו כדי לרסן את הגנרלים שסביבו לא פחות מהשדים שבתוכו.

הנסיבות היחידות בהן ראוי שישראל תגיב הן במידה ומתברר במהלך המלחמה שארה"ב לא משקיעה די מאמצים כדי לטרפד ירי עיראקי על ישראל. גם במקרה הלא כל כך הגיוני הזה ראוי להגיב רק במידה וצה"ל באמת מסוגל לבצע פעולה שתטביע את חותמה על המלחמה הזאת.

בכל מקרה אחר, ראוי לאפסן זמנית את הכבוד הלאומי והמאצ'ואיסטיות בארון ולתת למישהו אחר לחסל את הגרוע באויבי ישראל בעת הזאת.

המרכזייה של שמעון פרס – הכי עמוסה בעולם

21 בינואר 2003
 

לא, לא שמעון פרס יזם את הסקר ב"מעריב" שגילה שהוא יכול להביא למפלגת העבודה עוד 10 מנדטים. פרס גם לא אחראי לחבורת השפנים ממפלגת העבודה שקוראים אוף דה רקורד, כמובן, רק בינינו, לעמרם מצנע לעשות את "המעשה האמיץ". וכמובן, אי אפשר להאשים את שמעון פרס בתופעת שירי וייצמן. אין, כנראה, אדם אחד שאפשר לבוא עמו חשבון בעניין הזה.

אבל שימו לב למשפט אחד מעניין בדיווחים על מועמדותו המחודשת של שמעון פרס. "ללשכת פרס הגיעו אתמול שיחות טלפון רבות מאוהדים".

אנשים מתקשרים באופן ספונטאני למזכירותיו של פרס (הוא הרי בכלל שוהה ברומא) כדי לקרוא לו לרוץ.

כמה הייתם מוכנים לשלם כדי פעם אחת לשמוע שיחת טלפון כזאת? איך זה נשמע? מי אלו האנשים שמתקשרים תמיד ללשכת פרס לחזק את ידיו? איך זה שכל שונאי פרס לדורותיהם אף פעם לא מתקשרים?

זאת, כמובן, לא הפעם הראשונה שלשכת פרס מוצפת בטלפונים. היא הוצפה בבחירות הקודמות כאשר אלפי אנשים קראו לפרס לרוץ במקום אהוד ברק. היא קרסה תחת טלפונים של אנשים שקראו לפרס לא להתפטר מממשלת האחדות ושכנעו אותו – זאת בטח הייתה משימה לא קלה – להתגבר על יצרו ולהישאר שר חוץ.

מרכזיית הטלפונים של פרס, מסתבר, היא המרכזייה העמוסה ביותר בעולם.

שימו גם לב לתגובה הכל כך פרסית של המועמד הנצחי על הסקר ב"מעריב".

"לעבודה יש יו"ר והוא המוביל בבחירות הקרובות". נשמע כמעט כמו פרשן משפטי. כל כך קפדן בניסוח, כל כך קמצן במילים.

לא "מצנע הוא המועמד הטוב ביותר להוביל את מדינת ישראל". בטח ובטח שלא "אני לא רואה עצמי מועמד לראשות הממשלה". פרס, לפתע, הוא חסיד התמציתיות. אפשר רק לדמיין איזו שמחה אחזה בפרס כשהוא הצליח לגבש את משפט התגובה הזה, משפט שיאפשר לדוברו להמשיך לומר שלשכתו מוצפת בטלפונים (רק מתוך חובת הגילוי הנאות הוא עושה זאת) ומצד שני לא ייראה חתרני מדי.

האמת, אין משהו שעוד אפשר להגיד על תופעת פרס ולא נאמר. זה כמעט מצחיק לבקש ממנו להתנהג פעם אחת קצת באצילות ולתמוך באמת במועמדות של מצנע. זה מרגיש מגוחך לקרוא לו להתגבר על יצרו. עוד מעט כבר נשמע על הפגנות ספונטאניות של אנשים תחת הקריאה "מצנע וותר לפרס". פרס, כמובן, יגיד "מה אתם רוצים ממני? אני לא קשור לזה".

מילה אחת לסיום על שירי וייצמן לבעלי הזיכרון הקצר במיוחד. אתמול הוא אמר שאינו יכול לשתוק. עד כאן אין בכך שום חדש. הנקודה המעניינת היא שרק לפני שנתיים וייצמן היה באותו סרט. אז בינואר 2001, פטרונו, אהוד ברק, היה בפיגור של 20% מול אריאל שרון בעוד פרס, לפי הסקרים, נתן קרב צמוד. וייצמן החזיק גם אז בדעה מאוד נחרצת, רק הפוכה לחלוטין. הוא כיבד את פרס בשפע של קללות וגידופים, שאפילו בזירה הפוליטית שלנו, היו מאוד יוצאי דופן. וייצמן האשים את פרס שהעלאת מועמדותו לא מאפשרת לברק להמריא. מצנע, עם או בלי פרס, כבר, כנראה לא ימריא. מה שעושה לו שירי וייצמן עכשיו הוא רק בבחינת וידוא הריגה.