ארכיון שנת: 2003

ג'יסון בלייר – איזה מזל שאצלנו אין כאלה

12 במאי 2003
 

גם אצלנו ממציאים ידיעות

מאת רביב דרוקר

העיתון מספר 1 בעולם, הניו יורק טיימס, פרסם לפני מספר ימים כתבת תחקיר חושפנית ובלעדית. העיתון חשף בעל תפקיד בכיר, שרימה לאורך זמן בעבודתו. התחקיר קיבל את המקום הראוי לו. ידיעת עמוד ראשון ונפח משמעותי בעמודי הפנים של העיתון. אלא שאף אחד בטיימס לא שמח על התחקיר – מושא התחקיר היה כתב העיתון, ג'ייסון בלייר. עשרות מאמרים שלו נמצאו נגועים באי דיוקים, המצאות ושקרים.

הטיימס כיבס את הכביסה המלוכלכת ברחוב. הוא פירט כמעט באובססיביות את השקרים של הכתב והזמין את הקוראים להפנות את תשומת לב העיתון לשקרים נוספים שהופיעו בידיעות של בלייר.

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה בארה"ב. אחת הדוגמאות המפורסמות היא פיטוריו לפני מספר שנים של פיטר ארנט, המגיש-כוכב של CNN. ארנט אפילו לא ביצע את התחקיר השגוי על פעולותיו של צבא ארה"ב בוייטנאם. הוא רק הקריא אותו אבל זה הספיק ל – CNN כדי לפטר אותו. אצלנו, איכשהו, זה אף פעם לא קרה. כתבים לא משלמים מחיר על אי דיוקים, שקרים והמצאות ואם כבר מישהו בא אתם חשבון, כלי התקשורת דואג להצניע את זה עמוק עמוק בתוך המערכת.

ישנן כמה אפשרויות. ייתכן שהכתבים הישראלים יותר מדויקים, ייתכן שהם יודעים איך לא להיתפס וייתכן שפשוט כלי התקשורת בארץ לא בודקים את הכתבים שלהם. מהיכרות עם התקשורת הישראלית, לצערי, התשובה הנכונה היא האחרונה.

כל מי שעובד בתקשורת הישראלית יודע שיש כתבים שיצא להם שם של "ממציאנים". חלק מהם נמצאים בצמרת התקשורת הישראלית. אחרים נחשבים כבלתי מדויקים. יש כתבים שתוכניות הרדיו והטלוויזיה חוששות לעשות פולו אפ לסיפורים שלהם אחרי שהתברר שסיפורים שפרסמו בעבר היו, בלשון המעטה, לא מדויקים.

כל כתב ישראלי יכול לשלוף מהשרוול 5 סיפורים על ידיעות שהתפרסמו בכלי תקשורת בארץ ולא היו ולא נבראו. איך קורה שאף פעם אנחנו לא שומעים על זה? איך זה שאנשי תקשורת ישראלים בכירים פרסמו בעבר סיפורים שהוכח בעליל שאין להם קשר עם האמת והם ממשיכים לתפקד כאילו דבר לא קרה?

לתקשורת מותר לטעות. למעשה, הטעויות הן חלק אינטגראלי מהסביבה המובנית בה פועלת תקשורת מודרנית. המיידיות, התחרות, השידורים החיים, כל אלה מצמיחים טעויות. הבעיה היא לא הטעויות. הבעיה היא ההמצאות.

שלא ייווצר רושם מוטעה. אני לא מחזיק ביד הוכחות שכתבים ממציאים סיפורים. יתרה מזאת, התקשורת הישראלית גם פרסמה כמה תחקירי מופת בשנים האחרונות, שיכולים להילמד בכל בית ספר לתקשורת בעולם אבל את הריח שנודף מידיעות מסוימות כל איש תקשורת בארץ מריח. גם לממונים על אותם כתבים יש אף רגיש. משום מה, הם בוחרים להתנהג כטטרנים. אולי מכיוון שזאת הנורמה בישראל. אולי מכיוון שאין להם שום תמריץ לנהוג אחרת.

בארה"ב, כלי תקשורת מכובדים מחזיקים מחלקה לבדיקת עובדות. מפעם לפעם, אנשי המחלקה בודקים ידיעה או מאמר מהמסד ועד הטפחות. הם מגיעים עד למפגין מול בית המושל בבוסטון כדי לבדוק אם הוא אכן אמר את מה שצוטט מפיו בבוסטון גלוב. בארץ אין מחלקות כאלו. אין שום בדיקה רצינית ואם ישנה, הציבור לא מעודכן בתוצאותיה. התקשורת הישראלית שמטיפה לכולם על שקיפות אוטמת את עצמה.

בארה"ב, כמו בישראל, רמת האמון של הציבור בתקשורת  נמוכה אבל בארה"ב כלי התקשורת החשובים לפחות עושים מאמץ לשנות את זה. בישראל מעדיפים ללכת עם אטב כביסה על האף.

התקשורת האמריקנית והתמונות מעיראק

24 במרץ 2003
 

 

 

המגיש הוותיק של רשת ABC נראה מזועזע. "הטלוויזיה העיראקית", הוא בישר לצופיו "מקרינה תמונות של שבויים אמריקניים ותמונות של גופות חיילים אמריקניים. אנחנו, כמובן, לא נשדר את התמונות הללו". מייד לאחר מכן פתח שדר החדשות במונולוג נרגש כנגד פרסום תמונות מעין אלו, מונולוג שהסתיים בהקראה בשידור של סעיף 13 לאמנת ז'נבה, שאוסר, לפרשנותו, אליה הצטרפו למעשה רוב מכריע של גופי השידור האמריקניים, צילום של גופות שבויים.

באותו שידור של ABC היה עוד מישהו באוויר. טד קופל, המגיש הוותיק של הרשת, שידר אי שם מהמדבר העיראקי בתמונה ירוקה ומטושטשת.

"אני רוצה להזכיר", אמר קופל (יותר נכון, צלליתו) "שבעבר שידרנו לא פעם תמונות כאלו וזה הולך אחורה אפילו עד וייטנאם". קופל הזכיר את הנימוק הידוע בעד פרסום תמונות כאלו – בלעדיהן העולם עלול לטעות ולחשוב שהמלחמה היא משהו סטרילי, אסתטי עם להבות יפות על רקע לילה חשוך.

לא צריך להיות גאון כדי להבין למה התקשורת האמריקנית לא שידרה את התמונות הללו. אין, מן הסתם, ישראלי שלא זוכר בבעתה את התמונות של חיילים ישראלים בשבי האויב במלחמת יום הכיפורים. תמונות כאלו הן טראומה לאומית לכל עם ובכל מצב.

עבור הציבור האמריקני במלחמה המוזרה הזאת זה קשה שבעתיים.

במשך חודשים טפטף הממשל האמריקני לציבור את המסר שזאת הולכת להיות מלחמה קלה, כמעט טיול אחר הצהריים בעיראק. אחד הכתבים הבכירים, שסופח ליחידה אמריקנית, כבר מצא שם לספר שהוא כותב על המלחמה – THE FUN WAR.

לממשל האמריקני לא הייתה הרבה ברירה. בכירי הממשל, מהנשיא ומטה, הרגישו שבלי הבטחה למלחמה קלה לא ניתן יהיה למכור את המלחמה הזאת, הראשונה מסוגה בעידן המודרני, לציבור האמריקני. גם עם ההבטחה למלחמה נקייה, התמיכה הציבורית במלחמה הזאת פריכה ושברירית באופן חסר תקדים.

רק 50% מהדמוקרטים תומכים במלחמה שמנהל הנשיא הרפובליקני (לעומת כמעט 90% מהדמוקרטים בימים הראשונים של מלחמת המפרץ 1). הפגנות מתנהלות בכל ארה"ב כל יום וכמעט בכל מקום. מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט, טום דאשל, תקף את הנשיא כבר בערב הראשון למלחמה. בוייטנאם, רק לשם השוואה, עברו שנים עד שההפגנות התחילו והתמיכה נסדקה.

ההבטחה למלחמה קלה הרדימה את האמריקנים. עכשיו שהעניינים קצת מסתבכים הם מתעוררים  למציאות שהם לא רוצים אפילו לחלום עליה. לא פלא שהרשתות האמריקניות מסוככות עליהם קצת, חוסכות מהם את התמונות הקשות. בכלל, לאמריקנים אין סבלנות למלחמה הזאת. שנה וחצי של משחק מקדים הוציאו מהם כל שבריר אנרגיה לדבר האמיתי. זאת המשימה הקשה ביותר כרגע של W, כפי שהוא מכונה כאן. לשנות דיסקט. להרגיל את הציבור האמריקני למחשבה שזאת הולכת להיות מלחמה קשה וכדרכן של מלחמות היא תגבה בדרך לא מעט קורבנות. אתמול הוא העביר בדיוק את המסר הזה. "זה נראה כאילו כבר עבר הרבה זמן בגלל כל האקשן בטלוויזיה", אמר הנשיא (דוברו נשאל יומיים לפני כן אם הנשיא מתעדכן באירועים באמצעות הטלוויזיה ואמר שיש לנשיא דרכים טובות יותר להתעדכן)"אבל אנחנו רק בשלבים הראשוניים".

הציבור האמריקני מתקשה להסתגל לרעיון הזה. הוא רואה את המלחמה בטלוויזיה וזה נראה לו כמו סרט מלחמה, גם אם ההפקה לא עד הסוף מהוקצעת ולא רואים את האויב. בסרטי המלחמה שהוא מכיר הטובים תמיד מנצחים ובדרך כלל אחרי שעתיים אתה כבר בחזרה בחנייה של הקולנוע.

סרט המלחמה הזה מתחיל, כבר בשלב המוקדם הזה, להיות ארוך וכואב מדי עבור הציבור האמריקני. הלחץ על הממשל והצבא האמריקני לספק תוצאות וניצחונות (גם תצלום של נשק כימי יתקבל בברכה) גדל והולך. בשלב הזה, זאת תהיה הפתעה קטנה מאוד אם הצבא האמריקני יתחיל להסיר את הכפפות. קשה לקרוא ל-1500 טילים ב- 24 שעות מלחמה סטרילית אבל בסך הכל מספר הקורבנות העיראקיים, ככל שאנחנו יודעים, רחוק בהרבה ממה שהיה צפוי. יכול מאוד להיות ש – 5 החיילים האמריקנים שנפלו אתמול בשבי הביאו לכלל סיום את הזהירות האמריקנית מפני קורבנות עיראקיים מיותרים.

שרון ומלחמת עיראק השנייה

11 בפברואר 2003
 

הרתעה? מאצ'ואיזם

 

בואו נחזור שנייה לימי בית הספר. נאמר שאתם רוצים ללמד לקח את אחד הילדים בכיתה. אתם קצת חוששים שהוא חזק מדי אבל עוד יותר מטרידה אתכם הידיעה שאם תגעו בשערה משערות ראשו יבוא אחיו הגדול והחזק וייפרע מכם בדיוק כמו שהוא עשה לילד המופרע, סדאם חוסיין. מה הסיכוי שתעזו להסתבך עם אותו ילד בקרב?

פשטני מדי? יכול להיות.

בואו נלך לעובדות. במלחמת המפרץ ישראל הותקפה על ידי עיראק ולא הגיבה. הרבה גנרלים וכמה שרים מתלהמים אמרו אז שהדבר יפגע באופן קשה בהרתעה הישראלית.

ובכן, לא ממש.

נשיא סוריה אסד הסכים, אחרי ההבלגה, לראשונה למו"מ ישיר עם ישראל ושלח את שר החוץ שלו לועידת מדריד. לא הרבה לאחר מכן הוא קיבל (עפ"י ההערכה המקובלת בישראל) החלטה אסטרטגית לעשות שלום עם ישראל. יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, הסכים, אחרי ההבלגה, לייצוג פלשתיני נכה ועקיף בועידת מדריד ולא הרבה לאחר מכן, ספטמבר 93, הכיר במדינת ישראל וחתם על הסכם אוסלו. אתם יכולים לחשוב מה שאתם רוצים על הסכם אוסלו אבל בעיניים פלשתיניות זה היה ויתור גדול.

המלך חוסיין חתם ב – 94 , אחרי ההבלגה, על הסכם שלום עם ישראל בניגוד להערכת קהילת המודיעין בישראל לפיה הוא לא יעז לעשות זאת.

היכן בדיוק נשחקה ההרתעה?

גם אם בוחנים את הנושא במבחנו של השכל הישר לא ברור איך הבלגה שוחקת את ההרתעה הישראלית. נסו להיכנס לראש של חמנאי, אסד ונסראללה. האם סביר להניח שהם יחשבו שישראל לא מגיבה על התקפה עיראקית מכיוון שהיא חלשה או מכיוון שהיא חכמה ונותנת לארה"ב לעשות את העבודה (הקשה והמלוכלכת, אגב)?

הבלגה ישראלית ותנועת "תחזיקו אותי" היא גם יותר מרתיעה וגם יותר חכמה. חכמה כי היא מונעת עימות עם ארה"ב בעת שהיא נלחמת עם עיראק ובדיוק בשעה שהבקשה לסיוע של מיליארדי דולרים למשק הישראלי מונחת על שולחן הקונגרס.

לא פחות חשוב, הבלגה ישראלית תעזור להסתיר את האמת העירומה והאמת העירומה היא שאם ישראל תגיב, אז, או אז, תישחק באמת ההרתעה הישראלית.

מאז מלחמת המפרץ מספרים לנו אגדות על התוכניות שהכין צה"ל להגיב על ירי הסקאדים. סיירת מטכ"ל כבר הייתה בדרך. הטייסים היו בתוך המטוסים. המטכ"ל לחץ. לו רק היו נותנים לנו היינו מראים לחוסיין הזה מאיפה משתין הדג.

יד על הלב, אתם באמת מאמינים שיש משהו שצה"ל יכול לעשות שצבא ארה"ב לא יכול לעשות?

אלו פטפוטים יהירים של גנרלים שששים אלי קרב ורוצים אולי לחרוט את שמם על איזו עלילת גבורה. מי שיודע משהו על היכולות של הצבא הישראלי מזה והצבא האמריקני מזה, יודע שמוטב שאנחנו נמשיך  לפטפט והמרינס יעשו את העבודה.

ראש הממשלה, אריאל שרון, מנהל עד עכשיו את המשבר הזה בהרבה חוכמה. בניגוד לכל הדברנים הכפייתיים שסביבו הוא לא זורק הצהרות מיותרות בעניין התגובה הישראלית. שרון יודע שהרתעה שווה  עמימות. יתרה מזאת, שרון קבע את רף התגובה הישראלית על קו שמובן לכל אחד בעולם: ישראל תגיב במידה ועיראק תתקוף בנשק בלתי קונבציונלי.

בשעת אמת, שרון יזדקק לכל גרם של הניסיון שלו כדי לרסן את הגנרלים שסביבו לא פחות מהשדים שבתוכו.

הנסיבות היחידות בהן ראוי שישראל תגיב הן במידה ומתברר במהלך המלחמה שארה"ב לא משקיעה די מאמצים כדי לטרפד ירי עיראקי על ישראל. גם במקרה הלא כל כך הגיוני הזה ראוי להגיב רק במידה וצה"ל באמת מסוגל לבצע פעולה שתטביע את חותמה על המלחמה הזאת.

בכל מקרה אחר, ראוי לאפסן זמנית את הכבוד הלאומי והמאצ'ואיסטיות בארון ולתת למישהו אחר לחסל את הגרוע באויבי ישראל בעת הזאת.

המרכזייה של שמעון פרס – הכי עמוסה בעולם

21 בינואר 2003
 

לא, לא שמעון פרס יזם את הסקר ב"מעריב" שגילה שהוא יכול להביא למפלגת העבודה עוד 10 מנדטים. פרס גם לא אחראי לחבורת השפנים ממפלגת העבודה שקוראים אוף דה רקורד, כמובן, רק בינינו, לעמרם מצנע לעשות את "המעשה האמיץ". וכמובן, אי אפשר להאשים את שמעון פרס בתופעת שירי וייצמן. אין, כנראה, אדם אחד שאפשר לבוא עמו חשבון בעניין הזה.

אבל שימו לב למשפט אחד מעניין בדיווחים על מועמדותו המחודשת של שמעון פרס. "ללשכת פרס הגיעו אתמול שיחות טלפון רבות מאוהדים".

אנשים מתקשרים באופן ספונטאני למזכירותיו של פרס (הוא הרי בכלל שוהה ברומא) כדי לקרוא לו לרוץ.

כמה הייתם מוכנים לשלם כדי פעם אחת לשמוע שיחת טלפון כזאת? איך זה נשמע? מי אלו האנשים שמתקשרים תמיד ללשכת פרס לחזק את ידיו? איך זה שכל שונאי פרס לדורותיהם אף פעם לא מתקשרים?

זאת, כמובן, לא הפעם הראשונה שלשכת פרס מוצפת בטלפונים. היא הוצפה בבחירות הקודמות כאשר אלפי אנשים קראו לפרס לרוץ במקום אהוד ברק. היא קרסה תחת טלפונים של אנשים שקראו לפרס לא להתפטר מממשלת האחדות ושכנעו אותו – זאת בטח הייתה משימה לא קלה – להתגבר על יצרו ולהישאר שר חוץ.

מרכזיית הטלפונים של פרס, מסתבר, היא המרכזייה העמוסה ביותר בעולם.

שימו גם לב לתגובה הכל כך פרסית של המועמד הנצחי על הסקר ב"מעריב".

"לעבודה יש יו"ר והוא המוביל בבחירות הקרובות". נשמע כמעט כמו פרשן משפטי. כל כך קפדן בניסוח, כל כך קמצן במילים.

לא "מצנע הוא המועמד הטוב ביותר להוביל את מדינת ישראל". בטח ובטח שלא "אני לא רואה עצמי מועמד לראשות הממשלה". פרס, לפתע, הוא חסיד התמציתיות. אפשר רק לדמיין איזו שמחה אחזה בפרס כשהוא הצליח לגבש את משפט התגובה הזה, משפט שיאפשר לדוברו להמשיך לומר שלשכתו מוצפת בטלפונים (רק מתוך חובת הגילוי הנאות הוא עושה זאת) ומצד שני לא ייראה חתרני מדי.

האמת, אין משהו שעוד אפשר להגיד על תופעת פרס ולא נאמר. זה כמעט מצחיק לבקש ממנו להתנהג פעם אחת קצת באצילות ולתמוך באמת במועמדות של מצנע. זה מרגיש מגוחך לקרוא לו להתגבר על יצרו. עוד מעט כבר נשמע על הפגנות ספונטאניות של אנשים תחת הקריאה "מצנע וותר לפרס". פרס, כמובן, יגיד "מה אתם רוצים ממני? אני לא קשור לזה".

מילה אחת לסיום על שירי וייצמן לבעלי הזיכרון הקצר במיוחד. אתמול הוא אמר שאינו יכול לשתוק. עד כאן אין בכך שום חדש. הנקודה המעניינת היא שרק לפני שנתיים וייצמן היה באותו סרט. אז בינואר 2001, פטרונו, אהוד ברק, היה בפיגור של 20% מול אריאל שרון בעוד פרס, לפי הסקרים, נתן קרב צמוד. וייצמן החזיק גם אז בדעה מאוד נחרצת, רק הפוכה לחלוטין. הוא כיבד את פרס בשפע של קללות וגידופים, שאפילו בזירה הפוליטית שלנו, היו מאוד יוצאי דופן. וייצמן האשים את פרס שהעלאת מועמדותו לא מאפשרת לברק להמריא. מצנע, עם או בלי פרס, כבר, כנראה לא ימריא. מה שעושה לו שירי וייצמן עכשיו הוא רק בבחינת וידוא הריגה.