ארכיון שנת: 2007

שרלטנים

10 באוקטובר 2007
 

מייד אחרי שנחתמים הסכמים קואליציוניים, דוברת הליכוד מעבירה אותם לכתבים. הם הופכים למידע גלוי. לא במקרה של מפלגת העבודה. צוות המו"מ של ברק ביקש מהליכוד לא להפיץ את ההסכם שנחתם הלילה. למה? יש לי ניחוש מבוסס. הם רוצים להרוויח כמה שעות של ספינים בתוכניות הרדיו, לפני שהם חייבים לפרסם אותו בוועידה.

אין תרגיל מלוכלך שהאנשים האלה לא עשו, כך שהתרגיל הזה קטן עליהם. על חלק מהכתבים זה אפילו עבד והם קנו את הספין של "הישגים דרמטיים" במו"מ הקואליציוני. שמעתי הבוקר את השר שלום שמחון אצל רזי ברקאי מדבר על ה"הישגים הדרמטיים" שלהם. כמעט התפוצצתי. אחר כך הוא סירב לפרט את ה"הישג הדרמטי" שאפילו הוא לא דמיין שישיג.מגיע ל"איש הגדול" הזה שיפרט אותו, הוא הסביר. האיש הגדול הזה הוא כולה עופר עיני. אפילו הוא אמר ששמחון מגזים.

מה אתם יודעים, אמני המו"מ מהעבודה. צמד חמד שמחון עינינכנסים בבוקר ויוצאים בלילה עם "הישגים דרמטיים" שלא היו כדוגמתם. כל כך דרמטיים, שהם מסרבים לפרסם אותם. רמה כזאת של שרלטנות ונכלוליות לא ראינו שנים ארוכות. שמחון בהחלט ראוי למילה על שמו. "שמחונות" – רדיפת שררה בכל מחיר, הפצת כזב ודברי שטות בפריים טיים רדיופוני.

עכשיו לעובדות.

הישגדרמטי ראשון – אכיפת החוק בנושא פינוי מאחזים. אל תתפסו את הבטן. מספיק לספר, שכאשר הם דרשו את זה, גדעון סער מהליכוד אמר להם שהוא מוכן שממשלת נתניהו תפנה את אותה כמות מאחזים שפינה שר הבטחון ברק בממשלת אולמרט.

הישג דרמטי שני – הממשלה תחתור להשיג שלום אזורי. אלוהים שיעזור. איזה קשקוש. איך היא תחתור? האם היא תהיה מוכנה לוותר על רמת הגולן? למה להקשות? תחתור, מספיק דרמטי, לא?

הישג דרמטי שלישי – הממשלה מחוייבת להסכמים קודמים. וואו. נתניהו פשוט התקפל לגמרי. נכנע. רוב ממשלות ישראלהרי זורקות לפח את ההסכמים הקודמים. אתם לא זוכרים איך ממשלת שמיר זרקה לפח את הסכם השלום עם מצרים? ואיך ממשלת נתניהו שרפה את הסכם אוסלו? לא? שמחון, מסתבר, זוכר.

בתחום הכלכלי גם הושגו "הישגים דרמטיים". העבודה מסרבת לפרסם אותם, אבל דובר ההסתדרות הוציא הודעה בה הוא מפרט את ההישגים. נדמה לי שזה מתמצת הכל. אלו הם הישגים של ההסתדרות. לא של מפלגת העבודה. עופר עיני היה משיג אותם בכל מקרה. מטעמיו שלו (ריצה לראשות העבודה אולי?) הוא בוחר להשיג אותם במסגרת הסכם קואליציוני של העבודה עם הליכוד. אין שום קשר לעבודה. אגב, רוב ההישגים הם שותפות של עיני בקבלת החלטות כלכליות – חברתיות. נתניהו הסכים לזה ועודד את זה, עוד לפני המו"מ הקואליציוני.

העבודה מנפנפת בקבלת 950 מיליון שקלים תוספת לקצבאות הזקנה. התוספת תתפרש על 3 שנים. א. בהסכם הקואליציוני שלא מומש בין העבודה לקדימה היה הישג גדול יותר עבור הגימלאים. ב. בוא נראה את זה קורה אחרי השנה הראשונה. ג. ש"ס עם 11 מנדטים השיגה הרבה יותר בהסכם הקואליציוני שלה. טוב, הם גם עשו מו"מ ולא התנהגו כמו סמרטוטים.

דבר אחד חייבים לתת למו"מ של העבודה. הם אכן השיגו הרבה מאוד בתחום הפרסונלי. 5 שרים, 4 תיקים, שליש כהונה כיו"ר ועדת חוץ ובטחון, סגני שרים. אני בטוח שאתם לא חושבים שזה הדבר היחיד שחשוב להם. אני בטוח שאין לזה קשר לעובדה שהשר הרצוג סיים להתלבט סוף סוף והחליט לתמוך בכניסת העבודה לממשלה. איזו הפתעה. כנראה שהוא קיבל תשובה לשאלות שהפנה לברק…

האם החלטתה של לבני ללכת לאופוזיציה מוצדקת?

10 באוקטובר 2007
 

ציפי לבני נשארה בלי סיבות. נתניהו עשהאת הבלתי ייאמן והשאיר אותה חשופה להתקפות מבפנים. למזלה, בא אהוד ברק והציל אותה. תשומת הלב הציבורית תתמקד בו והביקורת עליה בקדימה לא תתרומם. למרות זאת, מעניין להבין למה לבני נשארה בחוץ.

הסיסמא הראשונית של לבני הייתה רוטציה או אופוזיציה. נתניהו הסכים לרוטציה. לא שוויונית, אבל רוטציה. אני מודה – לא האמנתי שהוא יסכים לזה. גם היא לא האמינה.

עכשיו, לבני מתמקדת במו"מ המדיני. נתניהו מסכים שהיא תמשיך לנהל את המו"מ שלה עם אבו עלא. הוא מוכן למצוא איזו נוסחא מילולית שתכיל את אנאפוליס, תמרח משהו על מפת הדרכים, בקיצור, יסכים במשתמע ל"2 מדינות ל – 2 עמים". לבני לא מסתפקת בזה. היא טוענת ובצדק שנתניהו לא יוכל להסכים לחזון שלה, שהוא לא יוכל לעכל הסכם כמו זה שהיא מוכנה לו, שהוא תמיד יוכל לעצור אותה בדרך. היא הייתה עדה למה שעשה שרון לפרס. גם פרס דיבר עם אבו עלא. הם אפילו הגיעו להסכם, אבל אז פרס שמע ב"קול ישראל" בשש בבוקר ששרון אמר ש"ההסכם מסוכן לישראל". ככה זה נגמר. לבני ראתה מקרוב את הויכוחים האינסופיים בין שרון לפרס בימי ראשון. ביום שני היו אורי שני, מהצד של שרון ואבי גיל, מהצד של פרס נפגשים. "מה נעשה איתם, עם הזקנים?". בדרך כלל, הם הלכו על אותו פתרון. ארוחת בוקר עם הרבה זיתים בארבע עיניים בבית ראש הממשלה. לבני לא ממש מחבבת זיתים.

מצד שני, לא יכול להיות שהיא לא מבינה, שאין סיכוי ממשי שהמו"מ שלה עם הפלשתינים יגיע בשנים הקרובות לנקודת עימות בינה לבין נתניהו. לבני דיברה עם אבו עלא למעלה משנה. שום דבר לא יצא מזה. היא אפילו לא עדכנה עד היום את נתניהו בעמדות שהביעה במו"מ הזה (בקרוב, לא תהיה לה ברירה. הוא יראה את זה בעצמו). אין הוכחה טובה יותר לכמה היא לא רוצה להיכנס. אם הייתה רוצה, הייתה אומרת לביבי – זה וזה מה שאמרתי לאבו עלא. איך אתה חי עם זה?

בקיצור, התהליך עם הפלשתינים הוא אחלה תירוץ, אבל הוא רק תירוץ.

בשבועות האחרונים היו לי הרבה שיחות עם בכיר ב"קדימה" שמקורב ללבני (עד כמה שאפשר להיות מקורב אליה. היא לא כל כך אוהבת את המעמד של מקורבים). במשך כל התקופה, הבכיר טען בתוקף שנתניהו לא רוצה את "קדימה" באמת. התווכחתי איתו. עכשיו, אחרי שנתניהו עשה את הויתור הגדול שלו, גם הוא מסכים, שלפחות יש בסיס להתחיל מו"מ, אבל "היא לא רוצה". זה מה שאתה שומע מכל בכירי "קדימה" – "הגברת לא רוצה". נקודה.

למה, בכל זאת, לבני לא רוצה? יש לה סיבה טובה. היא לא מאמינה לנתניהו. היא שונאת את התנהלותו, חושבת שאין לו בעיה לשקר. בקיצור, לא חושבת שהוא ראוי להיות ראש ממשלה. פשוט לא. היא אמרה את זה בקמפיין הבחירות ובניגוד לרבים מעמיתיה, גם התכוונה לזה. היא לא רוצה להגיד את זה עכשיו. זה יהפוך את זה לאישי מדי, מכוער מדי ויחסום לה את האופציות בעתיד. לכן, היא מחפשת סיבות מתחת לשטיח למה היא לא נכנסת.

בתור מי שחושב ש"קדימה" צריכה להיכנס לממשלה, בגלל האינטרס הלאומי (עד כמה שאני מסוגל להגדיר אותו), אני חייב להגיד שיש לי הרבה כבוד להחלטה של לבני. זה פוגע במדינה, אבל היא באמת הולכת עם האמת שלה ולא מוכנה לשחק את המשחק הפוליטי הרגיל. פוליטיקה אחרת? אולי.

עסקת שליט והאיזון הלא קדוש

10 באוקטובר 2007
 

ביום חמישי דיברו איתנו ראשי המטה לשחרור גלעד שליט. הם כעסו, בלשון המעטה, על הכוונה שלנו לשדר ב"שישי" ראיונות עם הרוצחים, שאמורים להשתחרר מהכלא בעסקת שליט. הטענה המרכזית שלהם הייתה "אתם לא מאוזנים". המסר הלא סמוי היה – בגללכם לא ישוחרר גלעד שליט. מי רוצה לקחת על עצמו נטל איום כזה. שאלנומה אפשר לעשות כדי לאזן. הם אמרו שנביא לאולפן מישהו שחושב אחרת. למען הגילוי הנאות – אני אכן חושב שאסור לשחרר את 450 הטרוריסטים שדורש החמאס. עם זאת, מי שראיין את האסירים, יורם שווייצר, חושב הפוך ממני והוא גם אמר את זה בכתבה. לי זה נשמע די מאוזן. להם לא.בדרך כלל אנחנו לא מביאים לאולפן אנשים שיגיבו על כתבות, אבל לכל כלל יש בלה בלה בלה. הסכמנו לאזן. הם הציעו את יעקב פרי או אמנון ליפקין שחק. הסכמנו לשניהם, אבל לצערנו הם לא רצו/לא יכלו לבוא לאולפן.

למה אני מלאה אתכם בכל הפרטים האלה? כי אתמול ראיתי את מהדורות החדשות והיום קראתי עיתונים. אני מאמין קטן מאוד בעיתונות מאוזנת. תמיד אני שואל את עצמי אם ב-1860 תומכי האיזון בתקשורת היו מבקשים להשמיע תומך בהמשך קיום העבדות בארה"ב לצד מי שתומך בשחרורם. איזון זה איזון. עם זאת, גם שאלת האיזון היא שאלה של מינון. מותר ורצוי לעיתון לנקוט עמדה. "הארץ", למשל, חושב שצריך לבצע את עסקת שליט וצריך לבצע אותה עכשיו, מהר לפני שיהיה מאוחר מדי (תרגום לעברית – לפני שממשלת ימין תעלה). גם "ידיעות" ו"מעריב" חושבים כך, אבל מפה ועד הסיקור של העיתונים וערוצי הטלוויזיה והרדיו, הדרך ארוכה. יובל ארד מדברת בעד ביצוע העסקה, אחריה (לאיזון…) מדברת קרנית גולדווסר בעד העסקה, אחריה בני הזוג וקסמן. המסר שכלי התקשורת משדרים מדבריהם הוא שצריך להאיץ את שחרור גלעד (קראתי מאמר שכתב אביו של נחשון וקסמן, שמתנגד בכל תוקף לעסקה. איכשהו זה לא נכנס לתקשורת). אח"כ בא שר הבטחון אהוד ברק. הגיוני. מאהל מחאה נגד ראש הממשלה, לא יבוא?

בטלוויזיה אתה שומע רק צד אחד, בעיתון אתה קורא כמעט רק צד אחד. הנימוקים ברובם אמוציונליים, וקסמן, ארד, גולדווסר, כל מי שמרעיד לנו את הלב. יש הרגשה של מדינה שיצאה מדעתה, תקשורת ששכחה את תפקידה וראש ממשלה אחד שעומד במצור ובינתיים, יכול לו.עוד שבוע הוא מעביר את המקל, כנראה, לנתניהו, וזה בעיניי יהיה ההישג הכי מרשים שלו. אי הכניעה לטירוף הלאומי.

"יהיה המחיר אשר יהיה"

10 באוקטובר 2007
 

אתמול שמעתי את יו"ר האיחוד הלאומי, יעקב כץ (כצל'ה) בגלי צה"ל. יהיו, כנראה, מעט מאוד דברים עליהם הוא ואני נסכים בקדנציה הקרובה שלו, אבל אתמול כמעט חיבקתי אותו דרך הרדיו.

לפניו התראיין חבר הקבינט המדיני-ביטחוני, השר בנימין בן אליעזר. הוא נשאל על עסקת שליט ואמר שצריך להחזיר אותו הביתה "יהא המחיר אשר יהא". אחריו עלה כצל'ה, ההוא מה"ימין ההזוי". פתאום שמעתי קול של שפיות. "פואד התעייף", אמר כצל'ה, "מה זאת אומרת יהא המחיר אשר יהא? איזו מין גישה זו?". צודק. היום שמעתי את דני יתום, לשעבר ראש המוסד, לשעבר בכיר בשלוש לשכות ראש ממשלה שונות. יתום אמר שצריך לשחרר את שליט "יהא המחיר אשר יהא". לא יאומן. הוא גם הסביר שזה לא כל כך נורא שהרוצחים האלה ישוחררו, שהם לא יגרמו כזה נזק ושבכלל לחסל אותם זה קלי קלות.

אני כולה עיתונאי, ולכן אנסח את הזעזוע שלי מהגישה הזאת בשבע שאלות:

1. האם שחרור בכירי הרוצחים לא משדר מסר לרוצחי העתיד שלא ישלמו מחיר מלא על הרצח?

2. האם שחרור 1,000 אסירים לארגון טרור, מכיוון שהוא חטף חייל, לא משדר לחברה הפלסטינית ולכל המזרח התיכון שאנחנו מבינים רק כוח ושהדרך להשיג מאיתנו דברים זה לחטוף חיילים?

3. האם הממשלה לא מבינה שברגע שהיא קושרת את פתיחת המעברים לשחרור שליט, אז החמאס מבין שחטיפת עוד חיילים כבר לא תביא לו רק אסירים, אלא גם פתיחת מעברים ובשלב הבא אולי פינוי שטחים?

4. אם מרוואן ברגותי אמור להיות, בראייתנו, המנהיג העתידי המתון של העם הפלסטיני, זה שינהל איתנו מו"מ על בסיס התנערות מטרור – האם זה לא בעייתי, שאת חירותו הוא יהיה חייב לאויב הכי גדול שלו, החמאס, שמאמין בהשגת דברים מישראל בכוח?

5. מה נעשה אם בפעם הבאה חלילה ייחטפו 3 חיילים או 10?

6. אם מבצע "עופרת יצוקה" כל כך הצליח, איך זה שהחמאס כמעט ולא הגמיש את דרישותיו תמורת שליט בעוד מנהיגינו מבצעים זיגזוג פראי בעמדותיהם?

7. ולבסוף, למה בנימין נתניהו, ראש הממשלה הבא, חושב שהוא יכול להמשיך להתעטף בשתיקה ולא להביע עמדה בעניין? הרי את תוצאות הביאושים של עסקה כזו הוא, כראש ממשלה, יספוג.

דווקא כשר אוצר, איווט לא מפחיד

10 באוקטובר 2007
 

סבר פלוצקר משתף אותנו היום בפחד החדש שלו – אביגדור ליברמן ימונה על ידי נתניהו לשר אוצר. דה מארקר גם לא מסתיר את עמדתו על המינוי האפשרי. רותם שטרקמן כותב מאמר בולט כנגד המינוי.

אני רחוק מלהיות אחד מאוהדיו של ליברמן. למעשה, על כמה מהדברים שאמרתי עליו לאחרונה, הוא החליט להחרים אותי ואת "שישי". כשהתחקירנים שלנו ביקשו ממנו ראיון, קיבלנו תשובה שהוא יעדיף ללכת קודם לאל ג'זירה. ביום הבחירות היה אמור ישראל רוזנר להתלוות לכמה מפעיליו. יוםלפני כן, הדוברת אירנה אטינגר, אסרה על כולם להשתתף בכתבה. ניסיתי לשכנע אותה בסמס. עד היום היא לא ענתה לי. לגיטימי.

אחרי הגילוי הנאות, אני רוצה לומר שדווקא בתפקיד שר האוצר הוא יכול להיות הפתעה מאוד נעימה. ליברמן הוא ביצועיסט אמיתי. הוא לא בולדוזר צעצוע כמו פואד, שאצלו זה יותר תדמית והרבה פחות מעשים. ליברמן היה שר תשתיות מוצלח למדי ושר תחבורה טוב ויעיל. לא אני אומר את זה. אמרו לי את זה אנשים רבים שהוא עבד מולם, שאינם נמנים על מצביעיו. בכירים לשעבר באגף התקציבים באוצר, ב"מקורות", במשרד התחבורה, במשרד התשתיות, ברכבת ישראל, שרים שעבדו איתו ועוד. הוא קידם ביעילות רפורמות רבות ולא חשש להיכנס למאבקים טעונים. תפיסת העולם שלו דומה מאוד לזו של ראש הממשלה המיועד, בנימין נתניהו. המשקעים בין השניים רבים, אבל אין ספק שיש להם גם את היכולת לעבוד ביחד. ליברמן גם יודע לאזן את נטייתו של נתניהו להיכנס ללחץ ולהתקפל. בקיצור, הוא מועמד טוב לתפקיד הקשה בזמן משברי.

פלוצקר מונה כמה חששות. הראשון הוא הקשרים המושחתים של ליברמן, התחושה שהוא מחובר לעולם עיסקי לא ידוע, שנחקר במשטרה. זהאכן נושאבעייתי מאוד, אבל כל עוד אין כתב אישום אני חושב שאין ברירה אלא להתעלם ממנו. בטח על רקע האלטרנטיבות. זו אחריות היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה להחליט מהר בנושא. בעיניי, אין תירוץ קביל להתמשכות החקירה הזאת. החקירה נמשכת כבר שלוש שנים וזה זמן ארוך מדי עבור חקירה כל כך רגישה (אני מכיר את התירוץ על כך שרק באוגוסט אישר ביהמ"ש לעיין במסמכים שנתפסו אצל עו"ד יואב מני. גם כך עברה חצי שנה. מספיק זמן לתרגם, לעיין ולהחליט).

הטיעון השני כנגד מינויו של פלוצקר הוא שאין לו השכלה כלכלית רחבה מספיק, אין לו את העומק. עם כל הכבוד, זה שטויות במיץ עגבניות. הרבה יותר חשוב שיש לו מאחוריו 15 אצבעות צייתניות. כוחו הפוליטי רב. יכולתו של איווט ללמוד חומר היא גבוהה מאוד. הוא עוסק בתחומים כלכליים ממשליים כבר מ – 1996 ובוודאי יודע איך לנהל את משרד האוצר יותר מכל פרופסור שפלוצקר מכיר.

הטיעון השלישי הוא כנגד מתן עמדת כוח כל כך בכירה למישהו עם עמדות סמי גזעניות כשל איווט. אני מודה – גם אני לא מת על זה, אבל פה צריך לגלות קצת מעשיות. אם ליברמן יהיה בממשלה, הוא יהיה בתפקיד בכיר. מבחינתי, הסיכוי שלו לגרום נזק בנושאים המדיניים הוא הרבה יותר קטן, אם יהיה במשרד האוצר. לא יהיה לו זמן לכך והוא יהיה אחוז אמביציה להצליח באוצר. שר האוצר ליברמןלא ירצה להרוס לעצמו הכל ולהפסיד את עמדת הכוח המדהימה של משרד האוצר, בגלל ויכוח על איזה מאחז. הוא ייטה פחות לפרובוקציות הרגילות שלו נגד ערביי ישראל ויתעסק בקרנות הפנסיה. טוב לו. טוב לנו.

מצד שני, אני גם חשבתי שעמיר פרץ יכול להיות הפתעה מרעננת כשר ביטחון…

משכורות בכירי ערוץ 10

10 באוקטובר 2007
 

בוא נפתח אחת ולתמיד את הנושא הזה. רוב הטוקבקיסטים שלא אוהדים את מאבקו של הערוץ מתחילים (וגומרים) את התנגדותם בכך שאנחנו מרוויחים הרבה כסף. אני נמנה על אלה שמרוויחים הרבה כסף בערוץ 10, אבל נוח לי לעשות את הדיון דרך לונדון וקירשנבאום. אין לי מושג כמה הם מרוויחים. נניח שהפירסומים נכונים ושעלות שכרם הייתה לפני הקיצוץ140 אלף שקלים לחודש (רוב הציבור שוכח שזה לא שכרם ברוטו. זו עלות השכר לערוץ 10.הברוטו, אם זו אכן עלות השכר, עומד על כ – 110-120 אלף שקל. לא, לא שכר רעב, אבל חשוב לעשות את האבחנה).

מדובר בשני עיתונאים בני קרוב ל – 70, לכל אחד מהם יש למעלה מ – 40 שנות ניסיון, הם הגיעו לקצה של הצמרת של העיתונות בישראל. אחד, חתן פרס ישראל (קירשנבאום), השני חתן פרס סוקולוב (לונדון). אחד היה מנכ"ל רשות השידור ועשה מיליון סרטים וכתבות, למעשה, הוא כמעט ייסד את הז'אנר הדוקומנטרי בישראל. השני חצב נישה משלו בתקשורת הישראלית, שעוד אף אחד לא צעד בעקבותיה. כמה ירון לונדון אתם מכירים בעולם?

עכשיו, בוא נדמיין שהם היו רושמים את אותם הישגים בקהילת עורכי הדין, או הרופאים, או המהנדסים, או אנשי ההיי טק. בכל תחום אחר, שניהם היו מיליונרים. יותר נכון, מולטי מיליונרים. כמה עו"ד רם כספי מרוויח על כל עסקה גדולה? רם כספי הוא לעורכי הדין מה שלונדון וקירשנבאום הם לעיתונאים. אני מוכן גם לטעון שתפקידם החברתי חשוב בהרבה מתפקידו.

כמה מנתח מוח בכיר מקבל על ניתוח פרטי? כמה איש היי טק, שעושה הנפקה מוצלחת, מקבל לחברה שלו? כמה גיל שוויד עשה על הפיירוול שהוא פיתח? מאות מיליונים?

כמה מילים על פירמידת השכר של עיתונאים. אני מניח בהערכה גסה שבארץ עובדים אלפי עיתונאים (ההגדרה לעיתים קשה. מה דינו של גרפיקאי במערכת עיתון או סאונד מן באולפן חדשות?). רובם משתכרים שכר נמוך. מעמד הביניים של העיתונות בישראל נשחק באופן דרמטי בשנים האחרונות. העיתונים מפטרים כל הזמן, לקול ישראל קשה עד בלתי אפשרי להיכנס, בגלל המצב של רשות השידור וכך גם לערוץ הראשון. שערי העיתונות די נעולים. המקומונים משלמים משכורות רעב וכך גם, בדרך כלל, תחנות הרדיו האזוריות. למעלה,בצמרת, יש כמה עשרות עיתונאים שמרוויחים טוב מאוד (תבדילו בין עיתונאים לטאלנטים בתחום הבידור כמו צביקה הדר, דודו טופז ואלי יצפאן). ב"ידיעות" יש בטח 10 – 20 אנשים כאלו. ב"מעריב" פחות מעשרה, ב"הארץ" עוד כמה. עוד ממש מעט ברדיו. שאר המשתכרים טוב עובדים בטלוויזיה. למה טלוויזיה? כי מה לעשות – זה המדיום המוביל (לאו דווקא ברמה של איכות) והוא משלם הכי הרבה כסף. ככה זה ברוב המדינות שאני מכיר. ככה זה בישראל. בשביל להיות עיתונאי טוב בטלוויזיה, לא די שתהיה עיתונאי טוב. אתה גם צריך לעבור מסך, לדבר טוב ורהוט, לדעת לארוז את הדברים שלך במהירות רבה וכו'. לא, לא מגיע לנו פרס נובל, אבל עובדה שלא כל כך קל לייצר עיתונאי טלוויזיה בכירים ומוכרים וזה באמת לא קורה בתכיפות כל כך גדולה.

אין דרך אחת לתמחר עבודה. התגמול עבור עבודה הוא לאו דווקא פונקציה של כמות המאמץ, כמות הלימוד או הערך החברתי של העבודה. מורה מרוויח פחות מברוקר. איש היי טק יכול להמציא איזה מעגל אלקטרוני ולהתעשר לכל החיים. בכל זאת, אם רוצים לתת ערך חברתי לעבודות, אז לעבודת העיתונאי, בעיניי, יש ערך מאוד גבוה. חברה בריאה צריכה שעיתונאיה ירוויחו יפה ושאנשים מוכשרים והגונים ירצו לעסוק במקצוע הזה. זה אינו המצב במדינת ישראל בשנים האחרונות. המשכורות נמוכות והתנאים לא טובים. קשה מאוד להגיע לפיסגת השכר ובה יש, כאמור, מעטים. גם הם, כאמור, מרוויחים הרבה פחות מהצמרת של הרופאים/מהנדסים/קבלנים/אנשי היי טק/רופאים וכו'. כמה שלא ירוויחו מוטי וירון (ומגיע להם כל שקל) הם לא יתעשרו מזה. העיתונאים שמשתכרים הכי הרבה בארץ יכולים לחיות טוב מאוד, להפוך לאנשים אמידים. מולטי מיליונרים הם לא יהיו.

עכשיו אליי. התחלתי לעבוד בתקשורת ב – 1993. לא היו לי קשרים, למעשה לא הכרתי איש בתקשורת. קיבלו אותי ל"מעריב" בעקבות מכתב בכתב יד שכתבתי לעורך "מעריב", יעקב ארז. בשנתי הראשונה גיליתי מה זה להיות דנידין. אוויר. הייתי יושב במסדרון "מעריב", מחוץ לחדר רכז הכתבים ומחכה שאולי יזרקו לי פירור. אנשים היו עוברים דרכי.חצי מהזמן ביליתי בארכיון בנבירה במעטפות בניסיון להרכיב מסגרת ארכיונית על אייטם כזה או אחר. בחצי האחר ביליתי בבתי חולים, הלוויות ושאר אירועים משמחים. על ידיעה שהעברתי קיבלתי 50 שקלים. לא נתנו לי ביפר, עובדה שמשעותה הייתה – תבוא למערכת ותחכה. אולי תהיה עבודה ואולי לא. בהתחלה גם לא הסכימו לתת קרדיט. תהיתם פעם מי זה "סופר מעריב"? אני הייתי כמה חודשים הסופר הזה. לא ממליץ על החוויה. שלא תבינו אותי לא נכון – לא הייתי מסכן. נדבקתי בחיידק העיתונאי, אבל כיף זה לא היה. אגב, התחלתי את דרכי עם עוד 7 כתבים חדשים שחלמו על עיתונות. חוץ מאיציק סבן, שעובד ב"ישראל היום", לדעתי אף אחד מהם לא עובד בעיתונות היום. למה? תתחילו מכמה שמשלמים. אחרי השנה ההיאהייתי כתב נדל"ן שלוש שנים, כתב מדיני שני ב"מעריב", כתב מדיני בגלי צה"ל, עשיתי את כל הדרך ואיכשהו, אחרי 15 שנה הצלחתי להגיע למשכורת גבוהה. אולי אני ראוי לה ואולי לא, אבל אני מרגיש, בשחצנות, שאם ב- 93 הייתי ממשיך את דרכי המשפטית (התקבלתי להתמחות בשני מקומות יוקרתיים, הלשכה המשפטית של משרד הביטחון ומחלקת הבג"צים של פרקליטות המדינות), עושה התמחות והופך לעורך דין, הייתי מרוויח היום יותר, אולא פחות.

מילה אחרונה – הטענה כנגד ערוץ 10 היא: אם לא הייתם משלמים משכורות כאלה גבוהות, לא הייתם מפסידים כל כך הרבה כסף. כמה הערות: ראשית, ערוץ 2 משלם לא פחות לבכירי העיתונאים שם (ובצדק). שנית, אם ערוץ 10 היה משלם פחות, הוא היה מפסיד אולי קצת פחות, אבל עדיין הרבה מאוד, כי רוב העלויות של הערוץ הן בכלל לא על חברת החדשות, כי אם על ההפקות של הערוץ עצמו. שלישית,אם הוא היה משלם פחות ייתכן שלונדון וקירשנבאום כבר היו בערוץ 2(כזכור, ערוץ 2 הציע להם הרבה יותר ממה שערוץ 10 משלם להם – מוטי וירון אמרו לי וגם מודי פרידמן, מנכ"ל הערוץ דאז) ואולי גם חלק מהאחרים ואז לא הייתה חברת חדשות חשובה ובועטת לערוץ 10. ואז מה?

מילשטיין עבד על ענבר. ענבר ידע (בחלק מהמקרים)

10 באוקטובר 2007
 

כבר כתבתי בעבר קצת על הדרך המבישה בה סיקרנו את פעילותו של ארקדי גיידמק, בתקופה בה עדיין היה גביר. חוסר בדיקה מינימלי של עובדות, נכונות לבלוע כל לוקש וכל קשקוש.

לפני כמה ימים, ראיתי ראיון בערוץ הספורט של העיתונאי דני ענבר עם יועץ התקשורת לשעבר של גיידמק, יוסי מילשטיין. ענבר צילם בעבר סרט עתיר רייטינג על גיידמק, ששודר בערוץ 2. מי שראה, זוכר. גיידמק פיזר אינסוף עובדות מדהימות. לצופה לא היו שום כלים לשפוט אותן וגם יוצרי הסרט לא הציגו שום בדיקה אובייקטיבית של העובדות, למעט הודאה קצת מוזרה, שהם לא הצליחו.

וכך התנהל הדיאלוג בין ענבר למילשטיין בראיון:

ענבר: כמה עבדתם עליי בסרט?

מילשטיין מחייך: המון.

ענבר: למה עשיתם לי את זה?

לא זוכר מה מילשטיין ענה. לא בטוח שזה משנה. בהמשך הראיון מילשטיין יורד על התקשורת הישראלית ועל אישי הציבור הישראליים הבכירים, שקנו כל שטות שהם מכרו בלי בדיקה. בסוף הראיון, אמר ענבר למילשטיין בחיוך – רק שתדע, כשעבדתם עליי וצחקתם עליי, בחלק מהמקרים ידעתי מזה.

סיכום קצר:

1. מילשטיין עזר לגיידמק להטעות את ענבר ודרכו את הציבור הישראלי.

2. הוא גאה בזה.

3. הוא ביקורתי על התקשורת הישראלית (בצדק).

4. ענבר יודע שעבדו עליו (בחלק מהמקרים).

5. אנחנו לא ידענו שעובדים עלינו, לא ידענו שמי שעשה את הסרט יודע (בחלק מהמקרים). שטויות. היה אחלה רייטינג.

דני ענבר מגיב:

בסרט "איש עם ביצים" שביימתי על גאידמאק מעולם לא התיימרתי לייצר תחקיר. כך נאמר בסרט. כך היתה הדרישה מהמזמינים. בסה"כ היתה בקשה מ"רשת" אליי לליווי של גאידמאק חמישה ימים ברוסיה. הסרט היה אמור להיות קידום לתוכנית ריאליטי בהנחייתו של גאידמאק, תוכנית שנגנזה עקב כניסתו לפוליטיקה.

מכיוון שמר מילשטיין הנכבד שיחק עם לא מעט כלי תקשורת (והבנתי שגם עליך לא פסח) לי לפחות היה העז להוציא את זה החוצה, כמו גם את העניין המרכזי בסוגיית גאידמאק – שהכל היה ספין על ספין על ספין! אולי כעסת כי בחרת לשדר כתבה בערוץ 10 המראה כאילו למילשטיין אין איפה לישון והוא כל כולו מעוקל (אגב עיקולים מלפני למעלה מ – 5 שנים, לפני שהכיר את גאידמאק) , כאשר שבוע לאחר מכן אצל גיא פלג שלהבדיל ממך גם גם ראיין אותו בערוץ 2 ראו שלחבר מילשטיין יש דווקא חיים מרופדים ומלאי עושר! אולי כעסת כי מילשטיין בחר לתת את הידיעות הפוליטיות על גאידמאק לערוץ שמתחרה בך?!

מדוע לא מיהרת לפרסם התנצלות על כתבתך כאילו מילשטיין מעוקל כולו?! אה, זה לא היה רייטינגי…

רביב, העניין אינו מילשטיין – הוא השולייה. העניין הוא גאידמאק – והסאבטקסט של הדברים היה על הופעת האיש הזה פתאום באמצע חיינו, משום מקום – וההשלכות שלו על כולנו. אגב, בתוכנית "אדרנלין" עם ענת גורן שאני מאוד אוהב והיא עשויה בטעם ובכישרון, סופר על בעל מכון ליחסי החלפת זוגות. מדוע לא כתבת בלוג על הממצאים האחרונים על אותו "איש נקי" כפי שתואר בסדרה, איש שמואשם כעת בסדרה של מעשי אונס נוראיים?!

לסיכום, נדמה לי שפוסט תקשורת המבקר את הקולגות שלך אינו אלא הדרך שלך להתכתב עם ביקורת. לטעמי זה מיותר ומצביע על חולשתך.

תגובה לדני ענבר

לקח לי כמה ימים מאז שראיתי את הראיון ועד שכתבתי את הפוסט. הסיבה: לא רציתי להסתכסך עם דני ענבר. בסוף, כרגיל, הלכתי על זה.

כמה נקודות:

1. אם כבר אתה מעלה את זה, אז לי מילשטיין לא הצליח למכור דבר. מעולם. תבחן את כל שידוריי. הוא כמעט וגם לא ניסה. שאל אותו למה. מעולם לא הצטערתי על אייטמים שהוא מכר לערוצים מתחרים, כי ידעתי מה ערכם והיום אנחנו רואים אותו במדויק.

2. מר ענבר לא כל כך מבין בנושא עיקולים. זה לא עיקולים. למילשטיין יש תיק בהוצאה לפועל והוא מוגדר כ"חייב מוגבל באמצעים". מוגדר כיום, לא לפני חמש שנים. זה כבר תקף חמש שנים, אבל מילשטיין לא הצליח לכסות את החוב. המעמד הזה גוזר עליו מספר דברים. הוא לא יכול לפתוח חשבון בנק חדש, הוא לא יכול להחזיק כרטיס אשראי או פנקס צ'קים ולא יכול להיות דירקטור בחברה ציבורית. אני לא מתיימר לדעת מה הם המשאבים שעומדים לרשות מר מילשטיין. ההיגיון הישר שלי אומר שאם היה לו הרבה כסף, הוא היה סוגר את התיק בהוצאה לפועל (לא מדובר בכסף גדול) ומקבל כרטיס אשראי ופנקס צ'קים. בין התמונה שאני שירטטתי, על משאביו של מר מילשטיין והתמונה שעלתה מהכתבה של גיא פלג, אני חושד שהתמונה שלי יותר מדוייקת.

3. באמת שאין לי שום רצון לפגוע במר ענבר, אבל החרטבונה הזאת של "התלוות" ולא תחקיר היא בדיוק הבעיה שלי. הצופה מקבל תמונה עובדתית. אין אצלו "התלוות". יש אצלו "סרט על גיידמק" וכך זה שווק בפרומואים ובכל מקום. אני לא מאשים את מר ענבר. ברורים לי האילוצים בהם הוא (ואני) עובדים, אבל ברגע שעושים בחירה "להתלוות" ולא לתחקר, אז בסוף יוסי מילשטיין עושה ממך צחוק.

נתניהו כן ויתר על רמה"ג, ברק כן קיבל רגליים קרות

10 באוקטובר 2007
 

מאז שנחשף המו"מ הסודי שהוא ניהל עם אסד כראש ממשלה, בנימין נתניהו שב ואומר – לא הסכמתי לסגת מכל רמת הגולן. הסכמתי רק עד קו המצוקים. מאז שהסתיים בכישלון המו"מ שהוא ניהל עם אסד כראש ממשלה, אהוד ברק שב ואומר – לא קיבלתי רגליים קרות ברגע האמת, לא בגלל סקרים עצרתי את המו"מ ברגע הכי חשוב, לא בגלל פוליטיקה.

במשך השנים שעברו מאז, כבר נחשפו המון עדויות לכך ששני המנהיגים לא אומרים אמת, אבל דבר לא עוזר. נתניהו וברק בשלהם. כתבתי כבר בהרחבה על ברק ב"חרקירי". כתבתי כבר בעבר בבלוג הזה על נתניהו ("נתניהו והגולן" מיום 31.5.08), אבל גם בקמפיין הזה, אנחנו שומעים את הגירסאות ההן, ממש כאילו מישהו שיכנע את שני המנהיגים- אם תגידו את זה מספיק פעמים, בסוף יאמינו לכם.

עכשיו יצא סוף סוף (אני כותב סוף סוף, כי אינדיק רצה לפרסם את הספר כבר לפני 5-6 שנים) הספר החדש של מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל. שוב, הוא מספרמה באמת קרה. שוב הוא מספר איך רונלד לאודר, שליחו של נתניהו למו"מ הסודי ההוא, הגיע לנשיא קלינטון והראה לו טיוטה על פיה נתניהו ואסד הסכימו לנסיגה מכל רמת הגולן, עד לקו הגבול הבינלאומי של 1923. קלינטון וברק התלהבו עד השמיים. זה היה ויתור סורי (למרות שאפילו הקו הזה הוא הרבה יותר ממה שנתניהו טוען שהסכים) והשאיר בריבונות ישראלית מלאה את הכנרת. בטיוטה היו עוד אלמנטים שביטאו ויתורים סוריים. לא פלא שברק, שתודרך גם הוא על ידי לאודר,קפץ ואמר – אני רוצה כזה. לא "פיקדון רבין" ולא נעליים. מה שאסד הסכים עם נתניהו, אני לוקח.

אינדיק, בפרק 12בספר, מתאר את שאר מרכיבי הטיוטה ואת שמחת ברק, עד שאסד שמע על העניין.אסד רתח מכעס, כשהוא שמע על הטיוטה שלאודר הציג. הוא קרא לשגרירו בוושינגטון, ואליד מועלם ושם אותו במעצר בית. האישום – אתה הכרת לי את לאודר. לאודר, שהרגיש רע עם כל העניין, הלך שוב לקלינטון. הפעם, הואגילה לקלינטון שמה שהוא הראה לו בעבר זו לא הטיוטה האמיתית,שנדונה בין הצדדים.בטיוטה האמיתית לה נתניהו הסכים (הסכים!!!) נכתב:

"Israel will withdraw from the Syrian land taken in 1967…to a commonly agreed border baseds on the line of June 4, 1967."

(הציטוט בעמוד 250 לספר "INNOCENT ABROAD ")

צריך לתרגם? נתניהו הסכים לסגת לכל רמת הגולן לקו גבול, שיוסכם במשותף ויתבסס על הקו של יוני 67. זה מאפשר לנתניהו מרחב תמרון קטן פה ושם, אבל איפה זה ואיפה קו המצוקים, עליו דיבר נתניהו?

בעניין ברק, הדברים לא פחות חדים. אינדיק מספר על סצנה (שתוארה על ידי ב"חרקירי") בה הוא מחכה למטוסו של ברק, שנוחת בארה"ב. כשהמטוס נוחת, ברק במפתיע קורא לו פנימה ואומר לו "אני לא יכול לעשות את זה מכיוון שהנסיבות הפוליטיות השתנו". ברק הסביר לו, שלפי הסקרים שבידיו,לא ניתן כעת להגיע לרוב יהודי במשאל עם (עמוד 251). "אם אתחייב עכשיו לנסיגה מלאה, הציבור בישראל יחשוב שאני נותן הכל מראש לפני שאני יודע מה אקבל בתמורה…אני לא יכול להיראות כמו פראייר מול העם שלי". הטיעון הזה תואם אחד לאחד את הניתוח, שעשה עבור ברק, הסוקר שלו, סטנלי גרינברג, לפני שהוא יצא לדרך. "הציבור רוצה לראות מו"מ קשוח", כתב גרינברג.

כבר יצא לי להתעמת עם נתניהו וברק, בנפרד, על הנקודה הזאת. לא שכנעתי אותם. נתניהו טען, שהאמריקנים לא היו שותפים למו"מ ושזיכרונותיהם אינטרסנטיים. ברק טען, שאין שום קשר לסקרים והוא אמר לאינדיק, שלא יוכל להתקדם כי שמע, בהיותו על המטוס, שעיתונאים ישראליים מבלים במרכזי קניות יחד עם חברי משלחות המו"מ. עכשיו, תבחרו אתם למי אתם מאמינים.

יונית לוי, דובר צה"ל ודחיית הבחירות

10 באוקטובר 2007
 

1. העצומה נגד יונית לוי מכוערת ודוחה. לכל סיבוב מלחמתי מתלהם, יש את גילוי "הפטריוטיות" ההזוי שלו. באינתיפאדה השנייה, אריאל שרון סירב להאריך את כהונת מנכ"ל רשות השידור הזמני, כי הוא אפשר שידור ראיון עם יאסר ערפאת בערוץ הראשון. הראיון, אגב, גרם נזק עצום לערפאת והוא נשמע בו כמו זקן סהרורי, אבל לשרון זה הספיק. מהסיבוב הזה אנחנו נזכור, כנראה,את העצומה הזאת. מחבריה כותבים, בצביעותלא קטנה,שזה לא עניין של שמאל וימין. פשוט אסור לה לומר את דיעותיה (כמובן אלא אם דיעותיה תואמות את דיעות מחברי העצומה. אז מותר לה) ושהיא הביעה חמלה על הפלשתינים. אלוהים ישמור. איפה הלב שלה. איך היא יכולה לחשוב על עם אחר, גם אם נהרגו בו כמה מאות חפים מפשע, כשאנחנו סובלים כל כך?

לא יוצא לי כל כך לראות את שידורי חדשות 2. לא עניין של עיקרון, סתם עסוק בשידורים שלנו, אבל אני מכיר את יונית לוי והיא עיתונאית מצויינת. חדה, פרפקציוניסטית ושוקדת היטב על העובדות. אמירה כמו – הירי על אשדוד בא בתגובה להפצצות על עזה- נשמעת לי כמו אמירה, שנמצאת עמוק בתוך מרחב הלגיטימיות. האמת, זהקצת מטופש להתמודד עם טיעוני העצומה. גם אין ממש צורך.מהיכרותי עם ראשי "חדשות 2", אין סיכוי שחולפת להם בראש המחשבה -"לרסן" את יונית. קצת חבל לי שהקהילה שלנו, קהילת העיתונאים,שוב (כמו במקרה אבי ניר) לא מוצאת את הדרך להביע תמיכה קולקטיבית. אני לא חושב שזה קורה בגלל חוסר פרגון ליונית. זה יותר פשוט מזה. המנגנונים של הבעת הזדהות קבוצתית נשברו. אין ועד. אין ממש הנהלת חברת החדשות. כל אחד לעצמו וכשזה כל אחד לעצמו, אז כל אחד מעביר סמס הזדהות וזהו.

2. בתקופה כזאת, אנשים מצפים ממך שתקבל את דיווחי צה"ל ודובר צה"ל כמהימנים, או לפחות עדיפים על הגירסה הפלשתינית. מה לעשות וכולנו בוגרי אירועים רבים בעבר, בהם האמנו והאמנו והאמנו, עד שהתברר שהיטעו אותנו. לפעמים ברשלנות, לפעמים ברשלנות רבתי. פעם הקסאם, שהועלה על האמבולנס, התגלה כאלונקה. פעם אחרת, הבתים שצה"ל נשבע שהוא לא הרס ברפיח, כן נהרסו. פעם שלישית, צלם עיתונות נהרג, לא בנסיבות שצה"ל טען בתוקף. היו עוד לא מעט מקרים כאלה, שצרבו לי בתודעה תחושת ספקנות גדולה כלפי הודעות דובר צה"ל. גם המבצע הזה לא חף מספקות. המשאית עם טילי הגראד שהופצצה, התגלתה כמשאית עם בלוני חמצן. בית ספר הופצץ, מכיוון שירו ממנו מרגמות ויורי המרגמות, לדברי צה"ל, נהרגו מהירי והוחבאו על ידי הפלשתינים. מאוד רציתי להאמין בזה, כי עשרות האזרחים שנהרגו שם היו כבדים מאוד על המצפון. אתמולהייתה ידיעה קטנה (נדמה לי ב"הארץ"). התחקיר הצה"לי בכלל גילה שיורי המרגמות ירו מהרחוב שליד בית הספר. ירי התגובה הארטילרי של צה"ל, נאמר בידיעה שהתבססה על תחקירפנימי של צה"ל,לקח בחשבון אפשרות של סטייה מהיעד המותקף, נדמה לי, שאפילו היה מי שלא רצה לירות, אבל כן ירו וכן פגעו. בבית ספר. צה"ל אומר שנהרגו שם רק 7. הפלשתינים גורסים 40. אני מת להאמין לצה"ל.

3. מבחינה אישית, אני רוצה בדחיית הבחירות בערך כמו להידבק בהרפס. למעשה, אני סופר את הימים עד תום הסיוט הזה. אלא שבתוך תוכי, אני מבין שחייבים לדחות אותן. אם לא נדחה, נחיה בשנים הקרובות בתחושה, שמי שבחרנו בו, לא באמת בחרנו. שהיינו תחת טראומה, שלא הפנמנו את הלקחים, שלא שקלנו את השיקולים. זה לא משנה מי ייבחר (וכרגע דווקא השמאל מרוויח מהמלחמה, לכאורה),אלו לא יהיו בחירות אמיתיות. בדצמבר 1973, היו בחירות בישראל וממשלת המחדל של גולדה מאיר ניצחה. למה? איך זה יכול להיות? הרי היינו רק חודש – חודשיים אחרי המלחמה הנוראית ההיא. ובכן, הייתה ועידה בינלאומית והיו שיקולים כאלה ואחרים ובסוף בסוף, כנראה שהציבור עוד לא הפנים עד הסוף מה קרה שם במלחמה.

זמן קצר לאחר מכן כבר התחילו ההפגנות וגולדה הלכה הביתה. אני לא יודע וכנראה שאף אחד לא יכול לדעת, איך נרגיש אחרי המבצע הקרקעי הזה, אבל סביר להניח, שאחרי שלושה חודשים נדע הרבה יותר טוב, מי עשהנכון ומי לא, מי צדק ומי לא. נוכל לחזור גם לדון בנושא קריטי כמו המשבר הכלכלי ואיזו הנהגה יותר ראויה לנהל אותו. בקיצור, צריך לדחות את הבחירות. איזה באסה.

• עוד על דחיית הבחירותבחמישייה הפותחת ששודרה בשישי האחרון.

עמוד 2 מתוך 712345...לסוף »