ארכיון שנת: 2007

התרגיל המבריק (והמוצדק) של בייניש

10 באוקטובר 2007
 

התקשורת קיבלה בטעם חמוץ את התרגיל של נשיאת ביהמ"ש העליון, בייניש ושני חבריה לביהמ"ש העליון. אני דווקא חושבשזה היה תרגיל חכם ונכון והכי חשוב – עמוק בתוך כללי המשחק הקשוחים ששורטטו בפועלעל ידה ועל ידי שר המשפטים, פרידמן. פרופסור פרידמן עקץ אתמול את בייניש, שגם היא מונתה בממשלת מעבר, אחרי רצח רבין. חתיכת דו פרצופית שכמוה. העובדה הזאת מופיעה גם בערך שלה בויקיפדיה והכי מעניין, מבחינתי – בנאום ההגנה של בייניש, באמצעות מקורביה. אפילוהם טענושאז לא הייתה קיימת הפסיקה על ממשלת מעבר וכו'.

למה זה כל כך מעניין? כי בייניש לא מונתה בממשלת מעבר. לפחות לא ככל שאני מבין את המצב החוקתי.

תנו לי שנייה להיות חנן קריסטל. בייניש מונתה לביהמ"ש העליון ב -25.12.1995 , חודש ושלושה שבועות אחרי רצח רבין. אכן, היה ראש ממשלה חדש, שמעון פרס, אבל ממשלתו לא הייתה ממשלת מעבר והבחירות נועדו להתקיים רק באוקטובר 1996. פרס ניהל מו"מ לשלום עם הסורים והפלשתינים, בו זמנית. חודשיים וחצי לאחר מכן, ב – 11.2.96, פרס הודיע על הקדמת הבחירות. רק אז ממשלתו הפכה באופן מעשי לממשלת מעבר.‏ מספר גולשים הזדרזו לתקן אותי שעצם פטירתו של ראש ממשלה הופכת את הממשלה לממשלת מעבר.‏ אני לא זוכר מה היה מצב החוק אז,‏ אבל לכן כתבתי "באופן מעשי ממשלת מעבר" כי מה שחשוב,‏ בעיניי, זו לא הקביעה הפורמליסטית אלא הדרך בה פורשה וכלפי פרס,‏ עד שהקדים את הבחירות,‏ לא נטען דבר בעניין הלגיטימיות שלו לקבל החלטות. ‏.

ואם כבר אני מטריח אתכם בעובדות היסטוריות – למיטב זיכרוני, כאשר הבחירות הוקדמו בפעם האחרונה ב – 2005, על ידי אריאל שרון, הודיעה שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, שהיא לא תכנס יותר את הוועדה לבחירת שופטים, מכיוון שהממשלה היא ממשלת מעבר. נכון, היה מבוי סתום בדיוני הוועדה גם לפני כן, בגלל רצונה של לבני למנות את פרופסור גביזון והתנגדותו של נשיא ביהמ"ש העליון, אהרון ברק, אבל עדיין, נקבע תקדים ואין סיבה שפרופסור פרידמן לא יפעל על פיו.

חוץ מזה, מה זאת הטענה של מזוז שההשפעה הפוליטית בוועדה מצומצמת ויש רק שני שרים? נשמע לי קצת מוזר. ציביון הוועדה והמינויים מוכתבים במידה לא מעטה על ידי יו"ר הועדה, שר המשפטים; ושר המשפטים, חברים יקרים, עשוי להיות מועף בקרוב מאוד. נשמע לכם הגיוני שפרופסור פרידמן ימנה עכשיו כמה שופטים לביהמ"ש העליון, שיכהנו שנים ארוכות, כאשר הוא עצמו עשוי להיות מוחלף תוך חודש? מה לא הגיוני בעמדת בייניש? לא רק הגיוני, גם חכם. פרופסור פרידמן מירר את חיי בייניש, תוך הסתמכות על כל אות בספר החוקים. הוא, למשל, טען טענה פורמליסטית שאין בשום מקום בחוק הוראה שבייניש עומדת בראש מערכת המשפט. כל שרי המשפטים, שקדמו לו, התייחסו לנשיא ביהמ"ש העליון כאל מי שעומד בראש המערכת, אבל לפרידמן יש חוק יבש והוא עומד מאחוריו. אז זהו, פרופסור פרידמן, עכשיו גם בייניש הולכת אחרי החוק היבש, ממש יבש.

צ'חצ'חים

10 באוקטובר 2007
 

האספסוף של הצ'חצ'חים

בבחירות 99 שידרתי פינת בחירות אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. הסתובבתי באירועי בחירות וניסיתי להביא צבע. יום שישי אחד אחר הצהריים הלכתי לאירוע ב"קומקום" בתל אביב, אירוע שזכור היטב ממערכת הבחירות ההיא וחרוט אצלי במוח כטראומה לא קטנה.

אהוד ברק הגיע ל"קומקום" כדי לקבל תמיכה של אמנים. הוא שר עם יבגני שפובלוב וכל מיני אמנים הביעו את תמיכתם. אני לא סיקרתי בכלל את מפלגת העבודה. הופקדתי על הליכוד ונתניהו, אבל חשבתי שיהיה שם אחלה צבע. ואכן היה צבע.

בשלב מסוים של האירוע יצאתי מהאולם והשארתי את הטייפ שלי להקליט. למה יצאתי? לא ממש זוכר.אולי כי נאווה ברק הייתה בחוץ ורציתי לנסות לייצר איתה איזשהו קשר (הייתה שיחה. לא נוצר קשר). כשנגמר האירוע הרגשתי שיש לי את הסחורה שרציתי. על הטייפ היו מוקלטים כל מיני אינסרטים צבעוניים. ביום ראשון בבוקר התחלתי לערוך את הפינה. על הדרך, נכנסתי לחדר המערכת של "עושים צהריים". אחת המפיקות אמרה לי שהיא שמעה ברשת ב', שתיקי דיין אמרה באירוע של ברק משהו על אספסוף. הופתעתי. לא שמעתי את זה. היא דיברה, מסתבר, בזמן שהייתי בחוץ. גם לא נראה לי מי יודע מה חשוב. אז תיקי דיין אמרה משהו. אז מה. אמרתי למפיקה – הנה קלטת האירוע. חפשי את זה. זה בטוח פה ונשמיע את זה אצלכם ב – 12, ב"עושים צהריים".

בתשע שידרתי את פינת הבחירות שלי ויצאתי מהתחנה. בעשר נפלו השמיים. רק מקצועית, כמובן. לא צריך להגזים. שלי יחימוביץ פתחה את "הכל דיבורים"ב"נאום האספסוף" של תיקי דיין. מה זה פתחה. פתחה וסגרה. שעתיים שלמות היא הקדישה רק לנושא הזה. ירון דקל, שלא היה באירוע, ליווה את השידור באולפן ונוהלה שם תוכנית, שהצטיירה כמה שעומדלשנות את מהלך הבחירות. ברק התנצל מיידית, עוד במהלך השידורוזרק את דיין לכלבים. בנימין נתניהויצא, לא הרבה לאחר מכן, לשוק הכרמל, כדי למנף את ההצלחה (ונתפס שם במיקרופוני ערוץ 2 עם התבטאות שהרסה הכל).

אני למדתי לקח חשוב. איתי היו באירוע 6 עיתונאים. אני לא יודע כמה מהם שמעו את הדברים אבל, כנראה, שאף אחד מהעיתונאים, או הנוכחים לא חשב שמשהו ממש חשוב נאמר. ביומני הטלוויזיה באותו ערב לא הייתה מילה על העניין וגם לא בעיתוני יום ראשון. כשיחימוביץ' פוצצה את העניין בכזו עוצמה, אני הרגשתי, כנראה לא מעט גם בגלל הפוזיציה האישית שלי, שהיא מגזימה מאוד, שההתבטאות ללא ספק שווה דיווח, בהחלט לגיטימי היה למתוח ביקורת על ברק, שלא הגיב מיידית להתבטאות, אבלתוכנית שלמה?

מאז אני יודע – כל מה שקשור לשד העדתי בזמן בחירות, תכפיל את מה שאתה חושב בעשר. אשכנזי כמוני, כנראה, לעולם לא יידע לאמוד נכון את עוצמת הרגשות, שהשימוש בשד העדתייכול לעורר. מאז בכל קמפיין, אני עוקב בעשר עיניים אחרי כל מי שהולך לכיוון הזה. לא לפספס.

עם אותה רגישות יתר באתי גם לקמפיין של "קדימה". ניסיתי וניסיתי לבדוקאם הנושא עולה באמת, כחלק מהקמפיין או במודעות של הבוחרים. לא מצאתי כלום. לא מזמן כינסנו 32 מתלבטים של "קדימה" לשתי קבוצות מיקוד. באחת מהן ניסיתי לעורר את שאלת המוצא. האם מופז מופלה לרעה? נעניתי בבוז, מזרחי ואשכנזי כאחד. פעם אחת שמעתי קצת הדים לשד ההוא. ישבתי עם בכיר במטה מופז, מישהו שאני מכיר היטב הרבה שנים. אין לי מושג אם הוא אשכנזי או מזרחי (נדמה לי שאשכנזי). הואאמר, להפתעתי,שמופז סובל מיחס גזעני כלפיו, בעיקר בתקשורת. הוא הזכיר ידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ובה צוטט סימור רייך, אחד ממנהיגי יהדות ארה"ב, מביע חשש בנושא האנגלית של מופז. "על לבני לא היו מפרסמים את זה", הוא אמר. בעניין הזה, הקטן, נטיתי להסכים איתו. האנגלית של לבני היא באמת לא משהו ולמרות זאת ממעטים להזכיר את זה. מאוחר יותר ראיתי שסימור רייך התנצל.

התלבטתי קצת מה לעשות עם הדברים של אותו בכיר. כותרת של "בכיר במטה מופז: התקשורת נוהגת בו בגזענות" הייתה יכולה לעשות קצת גלים בביצה. לפני כמה שנים אולי הייתי הולך על זה.הפעם החלטתי שלא. ידעתי שהוא לא מצפה למצוא את דבריו בערוץ 10 ולכן ויתרתי, אם כי הזכרתי את העניין בחטף, באחת הפעמים בהן דיברתי על מופז. לפני יומיים, כשמופז הגאה, שהגיע לכל מה שהגיע באמת בעשר אצבעות, החליט לחמם את האיטריה הקרה הזאת של השד העדתי, נעשה לי קצת חמוץ. אני יודע. זה רק קמפיין בחירות. כל מה שנאמר בו, נאמר תחת הסייג של "טוב לשימוש עד יום הבחירות" ובכל זאת, יש מקומות שמופז, לדעתי, יצטער שהוא הלך אליהם בקמפיין הזה וזה בדיוק יהיה המקום הזה.

אין לנו טענה למר פדרמן

10 באוקטובר 2007
 

אני מנסה להתאפק. באמת. נשבע לכם. ענת אומרת לי – עזוב אותך, תפסיק. אפילו הצלחתי להבליג ולא להגיד כלום על הפרסום ב"מחלקה ראשונה" שנחום ברנע פנה למפכ"ל כדי להשתדל אצלו לטובת אורי בר לב. לא אמרתי כלום. אני משוכנע שמתקפה שלי על "ידיעות" באה מהמקום הכי נקי, אבל מי כמוני יודע, שמה שחשוב זה איך זה נראה ולא מה אתה חושב. בקיצור, החלטתי להתאפק, אבל נכשלתי.

קראתם את ההבהרה המדהימה של "ידיעות אחרונות" בעיתון יום שישי?

הנה היא במלואה, למי שלא קרא:

"ב 21 באוגוסט 2008 פורסמה בעיתוננו ידיעה שעוסקת באהוד ברק ובהודעת אי מייל שלכאורה קיבל ושאליה שירבב הכותב, יהיה זה אשר יהיה, גם את שמה של משפחת פדרמן בין שמות אחרים. בידיעה אף צוין כי הכוונה היא למר מיקי פדרמן, יושב ראש אלביט תעשיות ובעל מלונות "דן". באותה ידיעה, וגם בפרסום מאוחר יותר, נטען והודגש כי אפשר שמדובר בפרשה חמורה של הפצת אי מייל מזויף. ברצוננו להבהיר כי אין ל"ידיעות אחרונות" טענה בעניין זה או אחר למר פדרמן, וצר לנו ששמו השתרבב לפרשה פוליטית שאינה קשורה אליו או לעסקיו".

או קיי. אני לא אלאה אתכם שוב בסיפור המלא. מי ששרד את הפוסט הקודם בעניין, כבר מבין כמה ההבהרה הזאת מגוחכת. ובכל זאת, בקטנה:

1. "שירבב הכותב, יהיה אשר יהיה", ענקים האנשים ב"ידיעות". איזה חוש הומור. אין לנו מושג מי כתב את המייל הזה ולכן שמנו אותו בכותרת הראשית של העיתון. גדול.

ב. טענו והדגשנו, כותב "ידיעות", שאפשר ומדובר בפרשה חמורה של זיוף מייל. אין עליהם. אין מילים. כשהם פרסמו לא הייתה מילה, שייתכן שהמייל מפוברק. אהוד ברק אמר את זה, אבל "ידיעות" לא אמרו שום דבר קרוב לזה. ובכלל, אם אפשר והמייל מפוברק, למה לעזאזל אתם מפרסמים אותו?

ג. אה, כן ואין לנו שום טענה למיקי פדרמן. שיירגע כבר העורך דין הזה, שמשגע אותנו. רק שלא יתבע. אין לנו טענה אליו. לו יש קצת טענות. הוא דווקא איכשהו ניחן בזיכרון ארוך (שבועיים שלמים עברו) וזוכר ש"ידיעות" דווקא הציב אותו בעמדה מאוד בעייתית, אבל, כאמור, מי יודע מי כתב את המייל, מתי ולמי, אז רד לנו מהצוואר, מר פדרמן.

זהו. אני מבטיח לא לכתוב מילה נוספת בעניין הזה.

עורך הניו יורק טיימס מזמן היה מתפטר

10 באוקטובר 2007
 

ביום ראשון שעבר פרסמתי את פרשת "טאורוס", החברה שפתחה נילי פריאל, אשתו של אהוד ברק. כמו כל כתב קיוויתי לפולו אפים, זה מחמיא לאגו והסיפור שווה את זה. החברה שהקימה פריאל, נראתה על פניה בעייתית. הפולו אפים אכן באו ובאו ובאו. "ידיעות" אפילו נתנו לי שוב ושוב קרדיט מלא, עם שמי. מאוד משמח. כמה פעמים יוצא לך לראות שם של חפיפניק בעיתון יום אחרי יום??

לאט לאט, השמחה על הצלחת החשיפה התחילה להחמיץ. קיבלתי את הרושם, שחלק מהפולו אפים לא נעשים מהטעמים הראויים. בעיקר הכעיסה אותי כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות" ביום חמישי שעבר, ארבעה ימים אחרי הפרסום הראשוני בערוץ 10. זה סיפור מדהים, רווי בפרטים, אבל מאוד שווה לקרוא עליו כדי להבין איך העיתון הגדול במדינה מתפקד ומהם הסטנדרטים העיתונאיים שלו ובעיקר של עורכו, שילה דה בר.

"פוליטיקה, עסקים ומשפחה: גילויים חדשים", הודיע העיתון בכותרת הגג שלו. בכותרת הראשית נכתב – "פרשת ברק: המסמך החדש". העיתון הציג "מסמך הנראה כאי מייל" וכתב"האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון" וסיפר שהאי מייל לכאורה נשלח מחתנו של ברק אל ברק ונכתב בו "הפרדמנים – ברר איתם איך רושמים בחוזה. דן או חברה אחרת. להזמין אותם לארוחת ערב לחימום…". פדרמן, הסביר העיתון, הוא "מאנשי העסקים הבולטים והמשפיעים במשק הישראלי. הוא הבעלים של החברה הבטחונית בגדולה בישראל – אלביט מערכות – שלה יש קשרים ועסקים רבים עם מערכת הבטחון שבראשה עומד ברק".

בקיצור, העיתון רמז, לא פחות ולא יותר, שחתנו של אהוד ברק, בידיעתו המלאה, ניסה לקבל כספים באופן לא כשר ממיקי פדרמן. הרי פדרמן לא צריך שפריאל תקשר אותו עם 900 האנשים החשובים במשק הישראלי. אם הוא חותם על חוזה, יש לו סיבה אחרת. חמור מאוד. אלא שהפרסום היה מאוד בעייתי, בלשון המעטה. ברק הכחיש אותו לחלוטין וטען שהאי מייל בכלל מפוברק. העיתון ציין את זה אבל הלך עם הפרסום. מאז הפרסום, ברק המשיך לתבוע את עלבונו מצמרת "ידיעות". היום נשלח בעל הטור המרכזי של "ידיעות" לנסות לנקות קצת את הלכלוך. הוא ראיין את חתנו של ברק, זיו לוטנברג. הטור של ברנע הוא מלאכת מחשבת של אנטי עיתונות, חייבים לקרוא כדי להאמין. הנה תמצית של מה שברנע כתב:

"תוכנו של המייל החשיד את ברק במרומז בערבוב עסקי מדינה בעסקיו הפרטיים. לפני הפרסום, ברק ואשתו אמרו שהמייל מזויף, אבל סירבו לפרט ולהסביר. העיתון הציע להם להגיש תלונה במשטרה. הם סירבו. בהשאלה מתחום הכדורגל, הם שיחקו בונקר (במילים אחרות – הם אשמים. ר.ד.)…בראש המייל רשומות שלוש מילים בכתב יד: "לשיחה עם א". המקור שיער (שיער, שיער! הוא שיער ואנחנו מפרסמים – ר.ד.) שזה כתב ידה של נילי פריאל וש"א'" הוא אהוד ברק. היא סירבה לאשר או להכחיש (נו, יש הוכחה טובה יותר לכך שהמייל נכון? – ר.ד.)…התאריך במייל שנמסר לעיתון היה מחוק. התאריך במייל שמסר לנו לוטנברג היה 24 במאי 2007. במאי 2007 ברק היה עדיין אזרח פרטי שמתמודד בפריימריז. אם חשדותיו של לוטנברג נכונים, מי שמחק את התאריך רצה ליצור את הרושם שהטקסט מתייחס לתקופה שבה ברק היה כבר שר בטחון".

כמה נקודות:

1. מישהו "רצה ליצור את הרושם"? אולי המישהו הזה הוא "ידיעות" שבפרסום המקורי כתב: "האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון"? הרי מייל כזה לפני שברק שר בטחון הוא בקושי חצי סיפור. אחרי, זה סיפור גדול. זו לא עובדה טריוויאלית. ברנע כותב ש"ידיעות" לא ידעו ממתי המייל, שהוא הגיע אליהם מחוק אבל הם פרסמו שהוא נכתב אחרי שברק כבר שר בטחון. וואו. יכול להיות שברנע מודה ש"ידיעות" פשוט כתבו שקר בפרסום הראשון שלהם?

2. "ידיעות", מסתבר, פרסמו סיפור סנסציוני בכותרת ראשית, שמכתים אנושות את שר הבטחון, כשיש להם מייל, שהם לא בטוחים שהוא לא מפוברק, שהם לא יודעים ממתי הוא, שהם לא יודעים של מי כתב היד שעליו, שהם לא יודעים מי הוא א' עליו מדברים, שהם בעצם מחזיקים ביד כמעט כלום, רמז לסיפור, קצה חוט, רחוק מלהיות כותרת ראשית, אבל הם פרסמו.

3. ברנע כותב היום "בהנחה שהוא (לוטנברג, חתנו של ברק) דובר אמת הסיפור שלו מטריד הרבה יותר מתוכנו של המייל שפורסם בעיתון". אהה. נכון, נחום, ברור. תוכן המייל רק האשים את שר הבטחון של מדינת ישראל בהאשמה כבדה, אבל זה פחות מטריד אותך. איפשהו, לקראת סוף הטור, ברנע מסכים שלברק נגרם עוול אבל מוסיף ש"אולי מעז ייצא מתוק. עכשיו כשחתנו של ברק בחר לדבר ניתן יהיה לפתוח בחקירה משטרתית שתבהיר באופן מוסמך האם היה כאן זיוף". במילים אחרות, אנחנו ב"ידיעות" עשינו טוב כשפרסמנו מסמך, שאולי הוא מזויף ואולי לא. ככה פועל עיתון אחראי. מפרסמים משהו ומקווים לטוב.

סיפור המסמך המפוברק או לא הוא רק ביטוי אחד למה שקורה ב"ידיעות אחרונות". לפני שבועיים, העיתון פרסם סיפור על ניצול טבח מינכן שמת בחוסר כל. הסיפור קיבל הפנייה בעמוד ראשון ואחר כך כמעט עמוד בתוך עיתון יום שישי, שמופץ באינסוף עותקים. אה, כן. מתברר שהסיפור לא היה ולא נברא. ביום ראשון העיתון פרסם התנצלות. לא, לא ראיתם אותה, אלא אם כן יש לכם עיניים של סטיב אוסטין. היא הייתה קבורה ולא מובנת. אח"כ עורך העיתון, שילה דה בר, פיטר את הכתבת נאווה צוריאל. איך היו קוראים לזה ב"ידיעות" אם זו הייתה מערכת אחרת? לפטר את הש.ג.? אין בעיתון עורך לעמוד הראשון? ראש דסק? ראש מערכת חדשות? עורך עיתון? אף אחד לא מרים טלפון למישהו, שהיה אז במינכן, שיגיד להם שזה שטויות?

לפני כשש שנים עיתונאי אפרו אמריקני בשם ג'ייסון בלייר נתפס בדיווחים שקריים. עורך הניו יורק טיימס התפטר, ראש מערכת החדשות התפטר, החלה סערה ענקית והעיתון פרסם תחקיר שלם על דפיו. אין מה לדאוג. "ידיעות אחרונות" הוא לא הניו יורק טיימס ושילה דה בר לא חושב ללכת הביתה. יותר קל לפטר את צוריאל.

שחקן חיזוק – רזי ברקאי

10 באוקטובר 2007
 

חברי ועמיתי, רזי ברקאי ביקש לפרסם את הקטע הבא בנוגע לאותו סיקור של ועידת קמפ דייויד, שפורסם בכתבה של "ידיעות".

להלן הקטע:

לפני כמה ימים צלצל אליי רז שכניק.

– "אני עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", עושה כתבה על רביב דרוקר. זקוק לעזרתך".

– בשמחה

– האם נכון שביולי 2000 לא שידרתם מקמפ דייויד אלא מוושינגטון?

– איש מהעיתונאים לא שידר מקמפ דייויד. אסור היה לעלות למעלה. שידרנו, כמו גם רוב העיתונאים האחרים, מפרדריק (עיירה במרילנד, סמוכה לקמפ דייויד), שם היה מרכז העיתונות.

– אבל רביב טען לימים ששידרתם מוושינגטון.

– לא יכול להיות.

שכניק השמיע לי הקלטה בקולו של דרוקר (בהרצאה שלו מינואר 2005). הוא ניסה לשכנע אותי שרביב ואני "התחזינו" כמי שמשדרים מקמפ דייויד.

– גם מההקלטה שאתה משמיע לי אין זכר לוושינגטון. אבל אם רביב אמר ששידרנו משם, הוא סובל מאמנזיה.

אח"כ ביקש ממני שכניק לחוות דעתי על ההתנהלות המקצועית של רביב. אמרתי לו: הוא איש מקסים ועיתונאי מדהים.

אהה, הוא אמר לי, ונדמה לי ששמעתי אכזבה בקולו.

להלן העובדות ששכניק העתונאי ידע, ושכניק המשת"פ הסתיר:

1. מחנה קמפ דייויד היה סגור לתקשורת. אנשי קלינטון גם דאגו להחרים טלפונים ניידים של אנשי ברק וערפאת. הייתה האפלה תקשורתית מלאה.

2. בוקר אחד, בעיצומה של הועידה, "ידיעות אחרונות" יצא בכותרת ראשית שהייתה מרוחה כמיטב המסורת של העיתון על רוחב העמוד הראשון: הנוסח היה משהו כמו "קמפ דייויד נכשל. המשלחות אורזות את המזוודות".

3. רביב ואני שמענו על הכותרת מהמערכת בגלי צה"ל. רצנו כל עוד נפשנו בנו חזרה לפרדריק, קרוב למרכז התקשורת. הרגשנו מושפלים עתונאית. "ידיעות" גנב לנו את סיפור המאה.

4. עשינו כמה טלפונים. למעטה החיצוני, לא למשתתפי הועידה עצמם, שהיו כאמור מנותקים. נאמר לנו, שהסיפור, איך לומר, "חפיף".

5. שידרנו. לא רצינו להסתלבט על עמיתינו מ"ידיעות" – לפחות לגביי מדובר באנשים שאני מאוד מעריך – ואז הוספתי בציניות (זה היה משפט שלי, אל תפילו את התיק על דרוקר) משהו על המכוניות שעדיין נמצאות על ההר של קמפ דייויד. סיכמתי שלפי מיטב ידיעתי הועידה נמשכת.

6. כמה שעות אחר כך השגנו ראיון בלעדי עם אמנון ליפקין שחק וכמה ימים לאחר מכן גם עם שלמה בן עמי. למותר לציין ש"ידיעות" לא ממש התייחסו לראיונות.

7. כאמור, העיתונאי רז שכניק ידע את כל העובדות האלה, שמדובר באחד הפלופים הכי גדולים בעיתונות הישראלית בעשור האחרון. לא של גל"צ, של "ידיעות".

8. הועידה אכן התפוצצה. שבוע אח"כ. "ידיעות אחרונות" שוב יצאו גדולים: הם פרסמו מה שה"ניו יורק טיימס" ידע לפרסם רק שבעה ימים יותר מאוחר.

9. רז שכניק, מן הסתם, מחזיק תעודת עתונאי, כמונו. הוא, ומולו רביב ואני, לא עובדים באותו מקצוע.

רזי ברקאי.

עזוב אותך, חפיף

10 באוקטובר 2007
 

האמת, אני לא כל כך יודע איך להגיב לכתבה הקשה כנגדיב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"מהבוקר. מצד אחד, אדם שכל הזמן יורה ביקורת באחרים צריך לדעת לקבל ביקורת על עצמו. מצד שני, מניעי הכתבה כל כך מכוערים וכמות השקרים בה היא כל כך גדולה, שאני מתקשה לתת לזה לעבור לידי. בקיצור, עד שאני אחליט מה אני עושה חשבתי לענות לכל אלו ששואלים אותי – "אבל, מה יש ל"ידיעות" נגדך?".

אז הנה מקבץ מהדברים שאמרתי על ה"עיתון של המדינה". בחלק מהמקרים רעדו לי הברכיים לפני שאמרתי. באמת. אני מכיר את המנטליות של העיתון ויודע שאין להם בעיה לענות בכתבה מהסוג הזה. לא, אני לא טופח על שכמי האמיץ. לא פעם לא הלכתי נגדם עד הסוף, מתוך רצון לא להתמקם להם חזק על הרדאר. כנראה, שההערכה שלי על הרדאר שלהם הייתה הערכת חסר.

הנה הקטעים לפי סדר כרונולוגי:

1.דיעה ב"שישי" על עורך העיתון, שילה דה בר, אפרופוהסיקור של העיתון בנוגע לשר הביטחון, אהוד ברק

2.השתתפות בפאנל של "לונדון את קירשנבאום" בפסטיבל ראש פינה בנוגע להתנהגות של כלי תקשורת בישראל (סביבות דקה 28:00)

3.פוסט שהעליתי בבלוג אפרופו פרשת הירשזון והניסיון של "ידיעות" לקחת קרדיט על הפרשה

4.דיעה ב"שישי" על דברים שכתב העיתונאי נחום ברנע

5.דיעה בנוגע לעיתונאי נחום ברנע בתום כתבתו של בן שני עליו ב"שישי"

הצעת החוק לחיסול התקשורת

10 באוקטובר 2007
 

הצעת החוק החדשה של ח"כ גלעד ארדן בנושא לשון הרע היא הצעה לחיסול התקשורת החופשית. ממש כך. אני לא מגזים. הוא בטח מתכוון להתחיל מגבוה, להתמקח ולסגור באמצע, אבל גם האמצע הוא מאוד מרחיק לכת.

הקדמה, למי שלא מתמצא.

ארדן הגיש יחד עם שלושה חברי כנסת נוספים הצעת חוק שתשנה באופן טוטלי את האפשרויות העיתונאיות לפרסם משהו בישראל.היום בתי משפטלא מוציאים צולמניעת פרסום, אלא במקרים מאוד חריגים ויוצאי דופן. זו הלכה שנקבעה בפסק דין של ביהמ"ש העליון, אבנרי נגד שפירא. הרעיון הוא שהעיתונאי צריך לקחת אחריות על פירסומיו. כן, בימ"ש יתיר לך לפרסםכמעט כל דבר, ביהמ"ש לא יתחיל לנהל משפט לפני פרסום אם ראוי לפרסם ואם מדובר בפרסום אמת, אבל דע לך, מר עיתונאי,שאם תשגה ותפגע בשמו הטוב של אדם, אזי אתה חשוף לתביעת לשון הרע. אתה תהיה זה שבתביעה יצטרך להוכיח שדיברת אמת. הצד השני רק יצטרך להראות שפגעו בשמו הטוב.

ח"כ ארדן מציע לשנות את המצב מעיקרו. בימ"ש יוכל לעצור פרסומים כמעט בכל מצב. החוק החדש מציע שלל סיבות לעצור פרסומים. אין לכם כמעט פרסום, שלא ניתן לעצור אותו.מספיק שהנפגע הראה שיש ספק בקשר לאמיתות הפרסום או שהפרסום מייחס לנפגע "מעשה אסור אחר" ו"אין בידי המפרסם ראיות מספקות להוכיח את הפרסום". בוא נתעכב שנייה על זה.

נדמיין שבמקום למשטרה, מוריס טלנסקי בא לערוץ טלוויזיה. הוא מוסר עדות מפורטת על יחסיו עם אולמרט. הוא אפילו מוכן לעשות את זה בקולו ותמונתו. אולמרט רץ לביהמ"ש לפני הפרסום. על פי החוק, הוא זכאי לקבל את הפרסום המלא עוד לפני שפורסם. הוא מעורר ספק בקשר לאמיתות הפרסום. בשביל זה יש לו ארבעה עורכי דין. לערוץ הטלוויזיה, בניגוד למשטרה,אין יכולת לעשות חיקור דין בארה"ב, שיספק ראיות חיצוניות שיתמכו בדברי טלנסקי. לפי ארדן, זה הזמן להוציא צו מניעה ולמנוע את הפרסום.

ומה אם טלנסקי בכלל מוכן להגיד את הדברים בעילום שם? הוא מוכן לספק ראיות חיצוניות אבל מבקש חיסיון עיתונאי – מקור. אז בכלל אין סיכוי שמשהו יתפרסם כי לכלי התקשורת אין אפילו מה להציג בביהמ"ש כשבאים לדון אם יש או אין "ראיות מספקות".

הלאה. פרשת קצב. א' 1 או א' 2 או א'3 באות לערוץ טלוויזיה. אותו תהליך. שוב, קצב הולך לביהמ"ש. ברור שיוצא צו מניעה. הירשזון? כנ"ל. חיים רמון? בטח. אף פעם אין לכלי התקשורת "ראיות מספקות". ראיות מספקות יש רק בבימ"ש. תמיד אפשר לעורר ספק. אין לזה סוף. קחו עכשיו את קמפיין לבני – מופז. אתה רוצה לעשות תחקיר על אחד מהם. על פי החוק החדש, אין לך סיכוי. כל מה שנשוא התחקיר צריך לעשות זה לעכב אותך בצו מניעה עד הפריימריס. אחרי הבחירות המקדימות, כשהזוכה כבר יהיה אולי ראש ממשלה, ייתכן ותצליח לפרסם, אבל אז יתנפלו עליך ויגידו – למה לאפרסמת לפני הבחירות, אולי לא היינו בוחרים בו/בה?

אני יכול להמשיך ולהוכיח את מופרכותה של הצעת החוק. בדיוק קראתי קצת על פרשת "מסמכי הפנטגון" בארה"ב. זה, כמובן, לא אותו הדבר אבל זה הרי אף פעם לא בדיוק אותו הדבר. רק קצת דומה. מחקר היסטורי סודי של הפנטגון על תהליך קבלת ההחלטות, שהוביל למלחמת וייטנאם, הודלף לניו יורק טיימס ולאחר מכן לוושינגטון פוסט. ממשל ניקסון, שעדיין ניהל אז מלחמה בוייטנאם, ניהל קרב משפטי אדיר בתביעה להפסיק את הפרסומים (כל יום התפרסמו עוד פרטים מהמחקר). ביהמ"ש העליון של ארה"ב דן והתחבט והתיר את הפרסומים. היום, ספק אם יש מישהו בארה"ב שחושב שהיה צריך למנוע את הפרסום ההוא, פרסום שהשפיע עמוקות על דעת הקהל בארה"ב בנוגע למלחמה ההיא.

אני מדבר מהפוזיציה. אני עיתונאי וחי על פרסומים כאלה, אבל כדאי שגם ח"כ ארדן יידע מה המצב היום (לדעתי, הוא יודע).

כשאני או כל עיתונאי אחר ניצב לפני פרסום משמעותי, שיש בו כדי להטיל דופי באדם, ממילא אנחנו שוקל – האם יש לנו ראיות להוכיח את זה בביהמ"ש. כל מערכת תקשורת אחראית עושה את זה. המקורות החסויים למיניהם לא יגיעו לבימ"ש. החיסיון מגן על זהותם אבל לא עוזר לנו להוכיח כי "אמת דיברתי". במילים אחרות, גם ככה מצבנו בבימ"ש, בבואנו להגן על סוג פירסומים כזה הוא בעייתי.לכל כלי התקשורת יש היום הרי עורכי דין שבודקים פרסומים כאלה. הם עולים לכלי התקשורת הרבה כסףוזה נעשה, כמובן,משיקולים פרקטיים. מהבנה שאם לא, הם חושפים את עצמם לתביעת לשון הרע יקרה.

בדברי ההסבר להצעת החוק, כותבים מציעיו-שהמצב הקיים רע. תביעות לשון הרע מתבררות זמן רב מדי ובינתיים, הנזק לנפגע גדול מדי. יכול להיות. אני בכלל לא בטוח, אבל בוא נניח שכך המצב. יש אלף דרכים להאיץ את הטיפול בתביעה בלי ללכת לקיצוניות כל כך בלתי אפשרית. אם הצעת החוק של ארדן תתקבל, המשמעות היא שנפגעים פוטנציאליים עם כסף יעצרו פרסומים כנגדם לעד. מי שאין לו כסף, טוב, למי שאין כסף אין ממילא שם טוב, לא?

כלי תקשורת בכלל לא ייכנסו לתהליך הזה של תחקירים, כי כשאתה לא יודע אם ומתי תוכל לפרסם משהו, אתה לא מתחקר. תוכניות כמו "עובדה", "כלבוטק" ו"שומר מסך" עלולות למות. גם כיום הן מנהלות הרבה הליכים משפטיים בו זמנית אבל לפחות הן מפרסמות. ברגע שהכל יהיה תקוע בבתי משפט, לא תהיה תוכנית. לחילופין, נתחיל להתנהג כמו גנבים בלילה. איך נפגע בדרך כלל יודע שיש נגדו פרסום פוגע? מאיתנו. אנחנו פונים לקבל תגובה. אם התוצאה של זה היא שהוא יוכל לפנות לבימ"ש ולעצור את הפרסום אז המשמעות היא שלא נבקש תגובה או שנבקש אותה כל כך קרוב לפרסום כדי שהוא לא יספיק אפילו לקחת טקסי לביהמ"ש. במילים אחרות, הצעת החוק גם תתמרץ עיתונות לא הגונה.

עוד שתי הערות:

בריטניה נחשבת ל"בירת הדיבה" העולמית. נפגעים מכל רחבי העולם מחפשים דרך לתבוע את עלבונם בבריטניה, בגלל חוקי לשון הרע המחמירים. נו? אז זה עוזר למנוע את הצעקנות של הצהובונים הבריטיים? לא ממש. מה זה כן עושה? זה עזר, למשל, להסתיר מהעולם את פרצופו של רוברט מקסוול. לכלי התקשורת הבריטיים היה הרבה מידע עליו, עוד לפני שמת, אבל כל פעם שהם היו מפרסמים איזה פירור הוא היה תובע. בבריטניה קראו לזה "טרור הדיבה". התוצאה – הציבור לא ידע מיהו מקסוול עד מותו. הצעת החוק של ח"כ ארדן הולכת כמה גשרים רחוק יותר מהבריטיים.

ח"כ ארדן לא לבד. הצעת החוק הוגשה על ידי 27 חברי כנסת. 27! זה המון. חלקם נפגעי תקשורת (מרציאנו, הירשזון), חלקם מקופחי תקשורת וחלקם חברי כנסת טובים והגונים שבאמת מאמינים, מסתבר, שזו הדרך הנכונה (רובי ריבלין, משה כחלון, אחמד טיבי, זבולון אורלבוכן, גלעד ארדן). אני באמת מבין אותם. התקשורת הרוויחה, בצדק, את הצעת החוק הזאת. בשטחיות, ברדידות, בחוסר דיוק ולא פעם בחיסולי החשבונות המכוערים שנעשים על ידי עיתונאים שונים. הכל נכון. אבל זה הזמן להזכיר את הקלישאה על התינוק והמים. הדרך לתקן היא לא על ידי חיסול התקשורת. הצעת החוק הזאת היא באמת חיסול התקשורת כגוף יוזם, עצמאי וחוקר. יש הרבה דרכים אחרות לתקן ואת חלקן צריכה התקשורת ליזום מתוך עצמה, לפני שהצעת חוק כזאת תעבור ויהיה מאוחר מדי.

הפוליגרף החדש של א' או: איזה קשקוש

10 באוקטובר 2007
 

כמה קל לעשות ספין בישראל. אוף, כמה שזה קל. כלי התקשורת מספרים בכותרות אדירות על הפוליגרף שעברה א', המתלוננת הראשונה נגד משה קצב.

ובכן, זה לא סיפור. בלשון המעטה.

א. א' עברה בדיקת פוליגרף בתחילת הפרשה, איפשהו ביולי 2006. אני לא זוכר תאריך מדויק. זה היה כל כך מזמן. תוצאות הבדיקה (דוברת אמת) דווחו לפני שנתיים. שנתיים! מה חדש בבדיקה הזאת? כלום.

ב. עזבו את העובדה שבדיקת פוליגרף אינה קבילה במשפט פלילי. הנקודה החשובה היא, שפוליגרף לא יכול לבדוק את הנפש, במילים אחרות, הפוליגרף יכול לבדוק את השאלה אם א' מספרת אמת כשהיא אומרת שקיימה יחסי מין מלאים עם משה קצב. הוא לא מסוגל לענות ולא מתיימר אפילו אם הייתה או לא הייתה הסכמה ליחסי המין הללו. א' לא נשאלה בעניין הזה ולא ענתה. מיותר לציין שזו השאלה היחידה שבאמת משנה. גם הפרקליטות חושבת שא' וקצב קיימו יחסי מין מלאים, היא רק לא הייתה בטוחה שתצליח להוכיח שלא הייתה הסכמה. אני חשבתי שצריך להגיש כתב אישום נגד קצב בעניין של א', למרות הסתירות שהתגלו בעדותה, לפחות על בעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות. הפרקליטות חשבה אחרת. בכל מקרה,הפוליגרף הוא ממש לא גורם בעניין הזה. כדי להוכיח את העבירה של בעילה בהסכמה צריך להוכיח "ניצול" ו"ניצול" זה לא דבר שפוליגרף יכול לבדוק.

ג. אלוהים אדירים, שנה אחרי שנסגרה עסקת טיעון, חודשיים אחרי שקצב חזר בו, כשפרושים לפנינו כל מסמכי החקירה, עדות קצב, עדות א', עדויות חברותיה,מה לעזאזל נותן הפוליגרף? למה אנחנו מפרסמים את זה ועוד בהבלטה כזאת?

המניפסט של "שישי" (על דעתי בלבד)

10 באוקטובר 2007
 

לא בטוח שזה יעניין מישהו אבל חשבתי לכתוב על "שישי", התוכנית שעפר שלח ואני מגישים בשנתיים ומשהו האחרונות בערוץ 10 ביום שישי בשמונה. אני אנסה להסביר (אזהרה: זה יהיה ארוך להפליא) את הבחירות שלנו (שלנו, זה ממש לא רק עפר ואני, אלא עורכים, כתבים, תחקירנים, מפיקים, כל צוות התוכנית), את הפורמט, למה התוכנית נראית כך ולא אחרת. אולי זה יעניין מישהו.

פתיחה – "ערב טוב לכם"

במקור היינו פותחים בקליפ. עומדים אחד ליד השני, דחקה קצרה וקליפ ביקורתי – סאטירי על ענייני השבוע. אחרי חצי שנה זה נזרק לפח. למה? זה מסוג הדברים המעניינים בטלוויזיה. לא ממש התקבלה החלטה מסודרת לזרוק את זה. מתישהו הייתה הרגשה שזה לא מצדיק את ההשקעה ההפקתית (זה המון עבודה), שזהצובע את התוכנית בצבעשל תוכנית נישתית מדי, ברנז'אית מדי ואה, כן, גם הגיעה עורכת חדשה (טלי בן עובדיה) שלא אהבה את זה. הקליפ עף. אגב, כקונספט אני עדיין מאוד מאמין בשילוב של סאטירה וחדשות אבל זה כבר לטור אחר.

במקום קליפ, אנחנו פותחים ב"ערב טוב לכם" שיגרתי. בהתחלה היינו מתלבשים מאוד לא פורמלי. אני חשבתי שזה נכון לשדר משהו אחר, שונה מיומני החדשות האחרים. עפר סתם לא אוהב חליפות…לאט לאט התברגנו. מטריקו לחולצות כפתורים, מחולצות כפתורים לז'קטים ועניבות. המון זמן גם התעקשתי להגיד "ערב טוב עופריקו". שוב, ניסיון לשדר מגניבות, נכנסתם אלינו לסלון ואתם רואים שיחה רגילה בין שני אנשים, משהו אחר. גם זה עף. יותר ויותר אנשים בחברה העירו. אף אחד לא לחץ. זה לא עובד ככה. רק הערות קטנות שמסבירות לך שזה מגניב רק אותך ושאת אחרים זה בעיקר מעצבן. הלו, זה יום שישי בערב. תתנהג בהתאם. "ערב טוב לכם".

אגב, אני עדיין אומר "ערב טוב צלח". ניסיון ילדותי לשמור על משהו.

מבזק

גם פה ניסינו להתחכם. להגיש בעצמנו. להגיד משהו על כל ידיעה. גם זה עף. אין לנו שום יתרון בהגשת חדשות, שלא לומר שיש לנו חסרונות. הפרצוף של "4 הרוגים בתאונת דרכים מחרידה הבוקר סמוך ל…" פשוט לא מתיישב עלינו טוב. בעיה. נסלי ברדה עושה את זה יותר טוב.

"5 דעות"

המון זמן דיברנו בינינו על איך משדרים דעות בטלוויזיה. צרכן התקשורת מאוד רגיל ומיומן בקריאת דעות בעיתון. מהטלוויזיה, משום מה, קשה לו יותר לצרוך אותן. אני זוכר שפעם ניסיתי לגייס את אמנון לוי לעשות אצלנו דעה והוא אמר לי בגילוי לב. לא נראה לי הפורמט שלכם של הדעות. איכשהו, בטלוויזיה זה לא יוצא טוב. גם מגישים כמו יעקב אילון ורפי רשף, למשל,לא מתחברים לפורמט.

מצד שני, אני מאוד מאמין שזה בדיוק התפקיד של תוכנית חדשות בטלוויזיה היום. לבטא דעות, להפסיק לשחק את שופט הקו האובייקטיבי, לעורר דיון, להיות פרובוקטיביים.

בסוף יצרנו את הפורמט הזה של "5 דעות" (הרבה בעזרת בן שני שעזר לפצח את זה טלוויזיונית). בין ארבעים שניות לדקה של טקסט, 2 סאונד אפים, קצב, תנועות מצלמה, משהו אולפני ערוך אבל קצת מלוכלך. לא מעט צופים הסתייגו בהתחלה מהתזזיתיות והתלוננו שבגלל תנועות המצלמה קשה להם להבין מה אומרים. הורדנו את הקצב והוספנו תרגום ובעיניי, יצרנו משהו ייחודי שהוא בדיוק מה שאנחנו מנסים לשדר בתוכנית. תאהבו אותנו או תשנאו אותנו, אבל בואו תשמעו מה יש לנו (ולכתבים ומגישים אחרים) להגיד. אגב, בתרגום למילים זה בערך 80 עד 100 מילה. בעיתון, סתם לשם השוואה, מאמר דעות הוא 500 מילה. פי 5. לאט לאט אתה מבין שהצורך לקצר רק מזקק את הדעה והופך אותה לטובה יותר.

הלב של העניין צריך להיותפרובוקטיביות. דעות שלא שמעתם במיליון ואחד ערוצים התקשורת האחרים. זה לא קל. אתה לא רוצה לייצר פרובוקציה לשם פרובוקציה. גם לא קל לייצר תמהיל דמוגרפי מספיק מגוון של דעתניים. אנחנו, למשל, בחיפוש מתמיד אחרי נשים וימניים. עפר ואני לא נמנים על שתי קבוצות האוכלוסייה האלה וכדי שלא תרגישו שאיך שאתם רואים אותנו על המסך אתם כבר יודעים מה נגיד, אנחנו מחפשים תמיד גיוון.

כתבות דוקומנטריות

אני לא מאמין גדול בכתבות דוקומנטריות. כתבות של 10-12 דקות נראות לי כמו נצח. נראה לי שהצופה המודרני, אחוז התזזית, מפוצץ הגירויים, לא יכול להחזיק על סיפור אחד כל כך הרבה זמן, מה עוד שמעטים הסיפורים הטלוויזיוניים ששווים 12 דקות. מאיפה אני מביא את כל התובנות המלומדות הללו? מהצופה שאני מכיר הכי טוב. מעצמי. הנה עוד בעיה בגיבוש פורמט טלוויזיוני. אתה בטוח שאם תבנה תוכנית שאתה רוצה לצפות בה אז גם אחרים ירצו. אולי נוח לך להאמין בזה כי איזה עוגן אחר יש לך להיתלות בו?

עפר ואני רצינו בהתחלה לעשות תוכנית עם קצב מטורף, ששואב השראה מתוכניות המגזין בערוץ הספורט שעפר משתתף בהן. כתבות של 3-4 דקות ורצים מאייטם לאייטם. די במהירות ירדנו מזה.

למה? לא בהכרח מכיוון ששינינו את דעתנו על איך צריכה להיראות תוכנית החלומות שלנו.

כמה סיבות:

1. כשיש לך כתבי מגזין כל כך טובים(בן שני, ישראל רוזנר ונסלי ברדה) אתה צריך להיות מטומטם או אגו מנייאק כדי לוותר עליהם לטובת עקרונותיך הלא מבוססים.

2. אלוהים אדירים, נסו אתם למלא תוכנית של 90 דקות באייטמים של 3-4 דקות.

3. מסתבר, שלא כל הצופים מרגישים כמוני. עובדה. הקהל של התוכנית שלנו כל הזמן גדל. גם תוכניות אחרות, שמשדרות כתבות כאלו, לא בדיוק מתרסקות.

4. בעבודה תחקירית נכונה (ויש לנו באמת צוות תחקירנים מופלא – מואב ורדי, שלי טפיירו, טל גרנות ואסף אוזן) ועם עורכת מעולה (עדי גרתי – נער) וסגן עורך מבריק, נדב פייניק, אתה מצליח לאתר מספיק סיפורים טובים ששווים 12 דקות. חוץ מזה, בן שני וישראל רוזנר פשוט לא מצליחים להגיד כלום בפחות מ – 12 דקות…

אז על מה עושים כתבות?

אוהו, על זה יש לנו ויכוחים אינטנסיביים. אני, למשל, לא מסוגל לראות עוד כתבה על הסבל בשדרות. מצד שני, לבן שני יש איזה מנגנון אוטומטי באוטו שגורם לו לנסוע לשדרות כל פעם שנופל שם קסאם. אני מאוד מאמין שאין טעם לעשות כתבות שאין להן קשב מינימאלי אצל הצופה ודברים שהוא ראה כבר אלף פעם הוא לא ירצה לראות שוב. גאוני, לא? רק חוכמולוג אחד, אולי תציע משהו חדש, במקום לרטון כל הזמן? טוב, בוא נצלם ילדים בשדרות, או נצלם את העיתונאים שמסקרים את שדרות. אה, עשינו את זה כבר?

אני גם מאוד מאמין שאין סיבה לדכדך את הצופה. יש שיקראו לזה אסקפיזם. יאללה, בסדר. אם יש לזה ערך עיתונאי, כמו התמונות של הקופים שעורכים בהם ניסויים, אז זה שווה ושידרנו כתבה כזאת אחרי הרבה פרפורים (ואחרי שחדשות 2 דחו אותה). אם זה נטו רגש, זעקות נוראיות של הורים שכולים וכד', בעיניי, אין לזה מקום. פעם אחר פעם אני, כמובן, מפסיד בויכוח הפנים מערכתי, אבל לפחות אני ממרר את החיים למי שעושה אותן.

יש נקודה שמאוד חשוב להבין על הדרך בה חושבים אנשי טלוויזיה. אין לנו מושג אמיתי מה הציבור חושב. יכול להיות שלא יכול להיות לנו. אין הרי קבוצות מיקוד יומיומיות שיגידו לנו מה טוב ומה לא. אנחנו קוראים ביקורות בעיתונים, מקבלים משובים מאנשים ברחוב ומחברים ומגבשים עמדה "מלומדת" על מה הציבור רוצה לראות. כך למשל נוצר מיתוס, מן הסתם מוצדק, על הרגלי הצפייה ביום שישי. צפייה משפחתית, ילדים ליד הורים, לעתים צפייה אגבית – הטלוויזיה דולקת כשאנשים אוכלים ארוחת ערב.

איך מתרגמים את זה לכתבות? למשל, אל תעשה כתבות על אונס מחריד עם תיאורים פלסטיים (אנחנו, כמובן, עשינו, למגינת ליבם של בכירים בחברה). כן תעשה כתבות שילדים ומבוגרים,נשים וגברים,יכולים לראות ביחד. תן דוגמא? אופס. זו בדיוק הבעיה. איזה סיפורים עיתונאיים משמעותיים מעניינים נשים…ילדים, ילדים. צוחקים אתכם.

דיבור באולפן או למה אין לנו כמעט פרשנים?

זה אולי הדבר היחיד שנשארנו עקביים ונחרצים לגביו מהתחלה ועד הסוף. בלי פרשנים באולפן. מפעם לפעם זה קורה באירועים גדולים, אבל בעיקרון שנינו נגד ובמקרה יוצא הדופן הזה גם המערכת איתנו. פאנל הפרשנים של "אולפן שישי" נולד בימים אחרים. פרשנים אז מיעטו להופיע במהדורות אמצע השבוע (מהדורה ארכה אז חצי שעה), נשאר להם המון מה להגיד ביום שישי. ייתכן שגם צרכן התקשורת הגיע לסוף השבוע עם רצון להשלים את מה שהחסיר במשך השבוע. היום, לתחושתי, צרכן התקשורת כבר קרא וראה הכל לאורך כל השבוע. אין לו שום צורך לשמוע את האטריות הלעוסות שלך, אדוני הפרשן, שוב.

אבל יותר מזה. אני הרי פרשן. אני זוכר מה היה קורה כשגלעד עדין היה מזמין אותי ל"אולפן המרכזי", תוכנית החדשות ביום שישי של ערוץ 10, שקדמה לנו. למי יש כוח לאסוף אינפורמציה ביום שישי? ואם יש כוח, מה הסיכוי שאצליח לגייס מידע חדש/תובנות חדשות שלא עשיתי בהן שימוש במשך כל השבוע? תאמינו לי – די נמוך.

כשנוסדה "שישי" נאמר לנו שרוצים תוכנית שתתרחש רובה באולפן. זה שווק בעטיפה מרשרשת של חנפנות, "לך ולעפר יש כל כך הרבה דברים מעניינים להגיד", והסתיר, לא בהצלחה מרובה, צרכים כלכליים.תוכנית אולפן מאוד זולה.יציאה לשטח יותריקרה.היום אנחנו בדיוק מה שהוגדר לנו, רק ההפך. התוכנית כמעט לא מתרחשת באולפן.בדרך כלל הזמן המקסימאלי שאנחנו מבלים באולפן יהיה שתי דקות. הערה שליאחרי כתבה (חצי דקה) והערה של עפר (דקה וחצי…). זהו. קצב, קצב, קצב.

ברייקולוגיה

מה זה? זהו המדע של הברייקים או מתי יוצאים לפרסומות. שטות גמורה, נכון? מה זה משנה?כמויות מטורפות של אנרגיה נשפכות במטרה לפצח את חידת היקום הזאת. לצאת מוקדם או מאוחר? יחד עם ערוץ 2, לפניהם או אחריהם? לא אשתף אתכם בזה כי זה משעמם אבללמי שיש תובנה משמעותית בעניין הזה אנא כתבו. אנחנו נואשים…

שליפות

מראש היה לנו ברור שיש אנשים שיקבלו אלרגיה מלראות את שנינו על המסך. דעתניים, קצת זחוחים, חושבים שהם יודעים הכל, ציניים, ביקורתיים, מי הם חושבים שהם. לכן, הקמנו את "שליפות מהמותן" או "רשימת חיסול" (שני השמות לא מוצלחים אבל התרגלנו). כל מה שחשבתם עלינו, רק יותר גרוע.

קודם כל, זה פרסונאלי. אני מאמין שכמעט ואין טעם למתוח ביקורת (או להחמיא. זה קורה, נבלות) על מוסד. זה לא אפקטיבי. לכוון את זה לאדם זה מעניין יותר, נכון יותר וכן, כואב יותר. רשימת האנשים שהסתכסכנו איתם היא באמת אינסופית. אני לא כותב את זה כדי שתטפחו לנו על הכתף (טוב, אולי קצת)אבל לפעמים אני שואל את עצמי – עד לאן ייקח אותך יצר ההתבלטות שלך? עם כמה אנשים עוד תסתכסך רק כדי להיות שונה? האם עפר ואני בוחרים כל פעם יעדים קשים יותר כדי להרשים אחד את השני? אולי. אף פעם לא דיברנו על זה, אז אני לא יודע. הוא יורד עליי מפעם לפעם, שכשכבר ירדתי על בוז'י הרצוג קראתי לו "מוכשר כמו שד". אני ממריץ אותו לרדת על הרמטכ"ל (יש ביניהם איזה קשר ארוך שנים). בסוף אני אסכסך אותו עם אשכנזי והוא יסכסך אותי עם הרצוג. אולי זה כבר קרה.

התגובות ל"שליפות" מרתקות. אותי, לפחות. לא מעט אנשי תקשורת מתוחכמים לא אוהבים את זה. ירון לונדון, אהוד אשרי ז"ל. הפנייה הישירה נראית להם פופוליסטית מדי. יש בזה משהו. אני חושד שאם אני לא הייתי עושה את זה, גם אני לא הייתי מת על זה. הפוליטיקאים אוהבים את זה (או כך לפחות הם אומרים לי). חלקם תורמים לי רעיונות. חלקם מחכים כבר שנשחט מישהו מחבריהם. הציבור הרחב? שוב, אלוהים יודע. אנחנו מקבלים תגובות טובות אבל מי יודע.

בערך שנה אחרי שהתוכנית עלתה התפרסמה ביקורת מאוד אוהדת עליה. התיזה הייתה שסוף סוף נותנים לעפר ולי לעשות את הטלוויזיה שאנחנו מאמינים בה ולכן התוצאה כל כך טובה. מאז זו הבדיחה הקבועה שלנו. הביקורת התפרסמה בדיוק כשרוב העקרונות בהם האמנו נזרקו לפח והתוכנית עברה שינוי גדול. מאז אנחנו מאמינים רק ברייטינג והרייטינג עולה, תודה ששאלתם.

מילה אחרונה

רק ערוץ 10, בנסיבות המיוחדות בהן הוא פעל, יכול היה לאפשר לתוכנית הזאת להתגבש למשהו שהיום אנחנו מאוד גאים בו. היכולת לספוג חודשים של רייטינג נמוך (לפני עלייתנו לאוויר הרייטינג היה 3%. בתוכנית האחרונה – 7.7%), המרחב לשנות, לטעות, לחדש. אף פעם, אבל באמת אף פעם לא התערבו לנו בתכנים. לא הורידו כתבה, לא באו ברגל גסה והנחיתו – תשדרו את זה, או אל תשדרו את זה. האמת חייבת להיאמר, גם אם היא מכאיבה…חשבתי גם לכתוב על "בדרכים" ו"שחקן חיזוק" אבל המניפסט יצא עוד יותר ארוך ממה שתכננתי אז אולי בפעם אחרת.

נתניהו והגולן או: בשידור החוזר נראיתי קצת יותר טוב

10 באוקטובר 2007
 

אז לאן בדיוק הסכים נתניהו לסגת במו"מ שלו עם הסורים?

הסיפור הזה הוא סיפור יוצא דופן. עובדותיו פורסמו מספר פעמים בצורה די מדויקת, אבל זה לא מפריע למר נתניהו שוב ושוב להכחישאותו.הוא לא סתם מכחיש. בכל פעם שהסיפור צץ, נתניהו הולך צעד אחד קדימה בהכחשה.נדמה שבכל פעם הוא מתקן את סיפור המו"מ באופן רטרואקטיבי.

כשסיפור המו"מ הישראלי-סורי בתקופת נתניהו פורסם לראשונה על ידי זאב שיף ב"הארץ", נתניהו דיבר על כך שהסכים לסגת מרמת הגולן אבל דרש שישראל תישאר מיילים מהגבול. הוא טען שלא נקב בכמות המיילים. כשאהוד ברק פתח במו"מ אינטנסיבי עם הסורים הוא הדליף את ויתוריו המלאים של נתניהו. הטיוטות פורסמו בהרחבה בעיתונים אבל נתניהו המשיך להכחיש. הוא דיבר על כך שהסכים לרדת רק עד קו המצוקים ברמת הגולן וטען שהצליח לקבל הסכמה מרחיקת לכת של אסד לויתורים שלו בגולן.לפי גירסת נתניהו הוא עמד על כך שהיישובים הישראליים בגולן יישארו.

עכשיו אולמרט מנהל מו"מ עם הסורים. נתניהו שוב נשאל על המו"מ ועכשיו כבראפשרלהביןממנו שהוא בכלל לא הסכים לנסיגה מהגולן.

הסיפור המלאפורסם בספרו של דניס רוס – "THE MISSING PEACE". רוס הוא מתעד כפייתי. הוא מספר בספרו שהעיתונאי תומס פרידמן נתן לו עצת זהב, כשהתחיל את תפקידו, לתעד, לתעד ולתעד.רוס אכן תיעד. כל יום, כל שיחה, כל מבט וכל תנועה. הוא לא ידע בזמן אמת על המו"מ הסודי שנתניהו ניהל עם אסד דרך רונלד לאודר.

כשברק עלה לשלטון הוא הציב את ההסכם עם הסורים בראש סדר העדיפויות שלו. רוס ניסה להבין ממנו האם יסכים לאשרר את "הפיקדון" של רבין. ברק סירב. נציגיו (דני יתום וצביקה שטאובר) נתנו לרוס להבין שהם יודעים משהו שהוא לא יודע, שיש להם יסוד להניח שאסד יהיה מוכן לנסיגה ישראלית לא עד קווי הארבעה ביוני. אחרי כמה זמן התעלומה פוצחה. ברק בנה על טיוטה שלאודר הציג לקלינטון. ברק גילה את הטיוטה כשהגיע למשרד ראש הממשלה וחשב, מן הסתם, שלא יכולה להיות מבחינתו הצעה טובה יותר. הוא יחתום על ההסכם שנתניהו עשה. כך, גם ישיג הסכם טוב וגם יעביר אותו בקלות בציבור ובכנסת. הלו, אם נתניהו הסכים לזה מי בליכוד יכוללהתנגד?

רוס ראה במהירות שהטיוטה הייתה טובה מכדי להיות אמיתית. הוא התקשה להאמין שאסד האב באמתנתן לה יד ובמיוחד לנקודהבמסמך לפיההנסיגה הישראלית תהיה עד קו הגבול הבינלאומי של 1923 ולא עד קווי הארבעה ביוני. מהר מאוד התברר שהטיוטה היא באמת, במקרה הטוב, הצעת נתניהו. הסוריםלא הסכימולה. אבל הסיפור לא נגמר כאן. ביבי, מסתבר, הסכים ליותר מזה.

בשלב מאוחר יותר במו"מ, לאודר הציג ביוזמתו בפני האמריקנים את הטיוטה האמיתית עליה הצדדים הסכימו. פה כבר דובר על נסיגה ישראלית מכל רמת הגולן עד לקווי הארבעה ביוני 1967. במסמך הזה כבר לא הייתה הסכמה סורית למנוע התקפות על ישראל מלבנון (כמו שהייתה בטיוטה הראשונה שהציג לאודר) ולמסמך הזה, כפי שגילו האמריקנים במהירות, הסורים באמת הסכימו. אלא שעל המסמך הזה ברק לא הסכים לשמוע. הוא לא הסכים לנסיגה לה הסכים נתניהו, כותב רוס (למי שמתעניין – עמוד 528 בספר).

שני דבריםמושכים אותי במיוחד לחזור לסיפור הזה.

ראשית,מה שקרה פה, בישראל, במו"מ הסודי ההוא, מעולם לא סופר. איציק מרדכי ואריאל שרון (שרי הביטחון והחוץ, בהתאמה, בתקופה הנידונה) לקחו קרדיט על בלימת המו"מ של נתניהו אבל הם מעולם לא סיפרו את גירסתם. יועצו המדיני של נתניהו באותה תקופה, עוזי ארד, היה מעורב, אבל גם הוא לא כתב זיכרונות. בארה"ב, סיפור כזה כבר היה מפרנס 20 ספרים, אם הוא היה סיפור פנימי שלהם, כמובן. רק דמיינו לכם נשיא אמריקני שהיה עושה מו"מ חשאי, בניגוד לעמדותיו הפומביות, דרך איש עסקים, עם מנהיג של מדינת אויב. חמישים שנה אחרי המו"מ עוד היו יוצאים ספרים עליו. כאן אין תרבות משמעותית של כתיבת ספרים פוליטיים ועוד יותר משזו בעיה של תרבות, זו בעיה של כסף. שוק קטן. לא שווה לכתוב. לא שווה להסתכן במריבות עם מקורות.

הנקודה השנייה היא נתניהו. יש משהו כמעט חידתי ביכולת שלנתניהולהכחיש, באופן כל כך בוטה, עובדות מוצקות ומתועדות. הוא יודע שתיעוד המו"מ נמצא במשרד ראש הממשלה, כלומר, הוא יודע שיריביו (ברק, שרון בזמנו ואולמרט עכשיו) היו חשופים למידע. הוא יודע שהדברים התפרסמו, אבל איכשהו הוא מאמין, שאם יחזור על האמתשלו מספיק פעמים, הקהל שלו יאמין לו או לפחות לא יהיה לו כוח לקרוא את הספר של דניס רוס.

עמוד 4 מתוך 7« להתחלה...23456...לסוף »