ארכיון חודש: אוקטובר 2007

נתניהו כן ויתר על רמה"ג, ברק כן קיבל רגליים קרות

10 באוקטובר 2007
 

מאז שנחשף המו"מ הסודי שהוא ניהל עם אסד כראש ממשלה, בנימין נתניהו שב ואומר – לא הסכמתי לסגת מכל רמת הגולן. הסכמתי רק עד קו המצוקים. מאז שהסתיים בכישלון המו"מ שהוא ניהל עם אסד כראש ממשלה, אהוד ברק שב ואומר – לא קיבלתי רגליים קרות ברגע האמת, לא בגלל סקרים עצרתי את המו"מ ברגע הכי חשוב, לא בגלל פוליטיקה.

במשך השנים שעברו מאז, כבר נחשפו המון עדויות לכך ששני המנהיגים לא אומרים אמת, אבל דבר לא עוזר. נתניהו וברק בשלהם. כתבתי כבר בהרחבה על ברק ב"חרקירי". כתבתי כבר בעבר בבלוג הזה על נתניהו ("נתניהו והגולן" מיום 31.5.08), אבל גם בקמפיין הזה, אנחנו שומעים את הגירסאות ההן, ממש כאילו מישהו שיכנע את שני המנהיגים- אם תגידו את זה מספיק פעמים, בסוף יאמינו לכם.

עכשיו יצא סוף סוף (אני כותב סוף סוף, כי אינדיק רצה לפרסם את הספר כבר לפני 5-6 שנים) הספר החדש של מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל. שוב, הוא מספרמה באמת קרה. שוב הוא מספר איך רונלד לאודר, שליחו של נתניהו למו"מ הסודי ההוא, הגיע לנשיא קלינטון והראה לו טיוטה על פיה נתניהו ואסד הסכימו לנסיגה מכל רמת הגולן, עד לקו הגבול הבינלאומי של 1923. קלינטון וברק התלהבו עד השמיים. זה היה ויתור סורי (למרות שאפילו הקו הזה הוא הרבה יותר ממה שנתניהו טוען שהסכים) והשאיר בריבונות ישראלית מלאה את הכנרת. בטיוטה היו עוד אלמנטים שביטאו ויתורים סוריים. לא פלא שברק, שתודרך גם הוא על ידי לאודר,קפץ ואמר – אני רוצה כזה. לא "פיקדון רבין" ולא נעליים. מה שאסד הסכים עם נתניהו, אני לוקח.

אינדיק, בפרק 12בספר, מתאר את שאר מרכיבי הטיוטה ואת שמחת ברק, עד שאסד שמע על העניין.אסד רתח מכעס, כשהוא שמע על הטיוטה שלאודר הציג. הוא קרא לשגרירו בוושינגטון, ואליד מועלם ושם אותו במעצר בית. האישום – אתה הכרת לי את לאודר. לאודר, שהרגיש רע עם כל העניין, הלך שוב לקלינטון. הפעם, הואגילה לקלינטון שמה שהוא הראה לו בעבר זו לא הטיוטה האמיתית,שנדונה בין הצדדים.בטיוטה האמיתית לה נתניהו הסכים (הסכים!!!) נכתב:

"Israel will withdraw from the Syrian land taken in 1967…to a commonly agreed border baseds on the line of June 4, 1967."

(הציטוט בעמוד 250 לספר "INNOCENT ABROAD ")

צריך לתרגם? נתניהו הסכים לסגת לכל רמת הגולן לקו גבול, שיוסכם במשותף ויתבסס על הקו של יוני 67. זה מאפשר לנתניהו מרחב תמרון קטן פה ושם, אבל איפה זה ואיפה קו המצוקים, עליו דיבר נתניהו?

בעניין ברק, הדברים לא פחות חדים. אינדיק מספר על סצנה (שתוארה על ידי ב"חרקירי") בה הוא מחכה למטוסו של ברק, שנוחת בארה"ב. כשהמטוס נוחת, ברק במפתיע קורא לו פנימה ואומר לו "אני לא יכול לעשות את זה מכיוון שהנסיבות הפוליטיות השתנו". ברק הסביר לו, שלפי הסקרים שבידיו,לא ניתן כעת להגיע לרוב יהודי במשאל עם (עמוד 251). "אם אתחייב עכשיו לנסיגה מלאה, הציבור בישראל יחשוב שאני נותן הכל מראש לפני שאני יודע מה אקבל בתמורה…אני לא יכול להיראות כמו פראייר מול העם שלי". הטיעון הזה תואם אחד לאחד את הניתוח, שעשה עבור ברק, הסוקר שלו, סטנלי גרינברג, לפני שהוא יצא לדרך. "הציבור רוצה לראות מו"מ קשוח", כתב גרינברג.

כבר יצא לי להתעמת עם נתניהו וברק, בנפרד, על הנקודה הזאת. לא שכנעתי אותם. נתניהו טען, שהאמריקנים לא היו שותפים למו"מ ושזיכרונותיהם אינטרסנטיים. ברק טען, שאין שום קשר לסקרים והוא אמר לאינדיק, שלא יוכל להתקדם כי שמע, בהיותו על המטוס, שעיתונאים ישראליים מבלים במרכזי קניות יחד עם חברי משלחות המו"מ. עכשיו, תבחרו אתם למי אתם מאמינים.

יונית לוי, דובר צה"ל ודחיית הבחירות

10 באוקטובר 2007
 

1. העצומה נגד יונית לוי מכוערת ודוחה. לכל סיבוב מלחמתי מתלהם, יש את גילוי "הפטריוטיות" ההזוי שלו. באינתיפאדה השנייה, אריאל שרון סירב להאריך את כהונת מנכ"ל רשות השידור הזמני, כי הוא אפשר שידור ראיון עם יאסר ערפאת בערוץ הראשון. הראיון, אגב, גרם נזק עצום לערפאת והוא נשמע בו כמו זקן סהרורי, אבל לשרון זה הספיק. מהסיבוב הזה אנחנו נזכור, כנראה,את העצומה הזאת. מחבריה כותבים, בצביעותלא קטנה,שזה לא עניין של שמאל וימין. פשוט אסור לה לומר את דיעותיה (כמובן אלא אם דיעותיה תואמות את דיעות מחברי העצומה. אז מותר לה) ושהיא הביעה חמלה על הפלשתינים. אלוהים ישמור. איפה הלב שלה. איך היא יכולה לחשוב על עם אחר, גם אם נהרגו בו כמה מאות חפים מפשע, כשאנחנו סובלים כל כך?

לא יוצא לי כל כך לראות את שידורי חדשות 2. לא עניין של עיקרון, סתם עסוק בשידורים שלנו, אבל אני מכיר את יונית לוי והיא עיתונאית מצויינת. חדה, פרפקציוניסטית ושוקדת היטב על העובדות. אמירה כמו – הירי על אשדוד בא בתגובה להפצצות על עזה- נשמעת לי כמו אמירה, שנמצאת עמוק בתוך מרחב הלגיטימיות. האמת, זהקצת מטופש להתמודד עם טיעוני העצומה. גם אין ממש צורך.מהיכרותי עם ראשי "חדשות 2", אין סיכוי שחולפת להם בראש המחשבה -"לרסן" את יונית. קצת חבל לי שהקהילה שלנו, קהילת העיתונאים,שוב (כמו במקרה אבי ניר) לא מוצאת את הדרך להביע תמיכה קולקטיבית. אני לא חושב שזה קורה בגלל חוסר פרגון ליונית. זה יותר פשוט מזה. המנגנונים של הבעת הזדהות קבוצתית נשברו. אין ועד. אין ממש הנהלת חברת החדשות. כל אחד לעצמו וכשזה כל אחד לעצמו, אז כל אחד מעביר סמס הזדהות וזהו.

2. בתקופה כזאת, אנשים מצפים ממך שתקבל את דיווחי צה"ל ודובר צה"ל כמהימנים, או לפחות עדיפים על הגירסה הפלשתינית. מה לעשות וכולנו בוגרי אירועים רבים בעבר, בהם האמנו והאמנו והאמנו, עד שהתברר שהיטעו אותנו. לפעמים ברשלנות, לפעמים ברשלנות רבתי. פעם הקסאם, שהועלה על האמבולנס, התגלה כאלונקה. פעם אחרת, הבתים שצה"ל נשבע שהוא לא הרס ברפיח, כן נהרסו. פעם שלישית, צלם עיתונות נהרג, לא בנסיבות שצה"ל טען בתוקף. היו עוד לא מעט מקרים כאלה, שצרבו לי בתודעה תחושת ספקנות גדולה כלפי הודעות דובר צה"ל. גם המבצע הזה לא חף מספקות. המשאית עם טילי הגראד שהופצצה, התגלתה כמשאית עם בלוני חמצן. בית ספר הופצץ, מכיוון שירו ממנו מרגמות ויורי המרגמות, לדברי צה"ל, נהרגו מהירי והוחבאו על ידי הפלשתינים. מאוד רציתי להאמין בזה, כי עשרות האזרחים שנהרגו שם היו כבדים מאוד על המצפון. אתמולהייתה ידיעה קטנה (נדמה לי ב"הארץ"). התחקיר הצה"לי בכלל גילה שיורי המרגמות ירו מהרחוב שליד בית הספר. ירי התגובה הארטילרי של צה"ל, נאמר בידיעה שהתבססה על תחקירפנימי של צה"ל,לקח בחשבון אפשרות של סטייה מהיעד המותקף, נדמה לי, שאפילו היה מי שלא רצה לירות, אבל כן ירו וכן פגעו. בבית ספר. צה"ל אומר שנהרגו שם רק 7. הפלשתינים גורסים 40. אני מת להאמין לצה"ל.

3. מבחינה אישית, אני רוצה בדחיית הבחירות בערך כמו להידבק בהרפס. למעשה, אני סופר את הימים עד תום הסיוט הזה. אלא שבתוך תוכי, אני מבין שחייבים לדחות אותן. אם לא נדחה, נחיה בשנים הקרובות בתחושה, שמי שבחרנו בו, לא באמת בחרנו. שהיינו תחת טראומה, שלא הפנמנו את הלקחים, שלא שקלנו את השיקולים. זה לא משנה מי ייבחר (וכרגע דווקא השמאל מרוויח מהמלחמה, לכאורה),אלו לא יהיו בחירות אמיתיות. בדצמבר 1973, היו בחירות בישראל וממשלת המחדל של גולדה מאיר ניצחה. למה? איך זה יכול להיות? הרי היינו רק חודש – חודשיים אחרי המלחמה הנוראית ההיא. ובכן, הייתה ועידה בינלאומית והיו שיקולים כאלה ואחרים ובסוף בסוף, כנראה שהציבור עוד לא הפנים עד הסוף מה קרה שם במלחמה.

זמן קצר לאחר מכן כבר התחילו ההפגנות וגולדה הלכה הביתה. אני לא יודע וכנראה שאף אחד לא יכול לדעת, איך נרגיש אחרי המבצע הקרקעי הזה, אבל סביר להניח, שאחרי שלושה חודשים נדע הרבה יותר טוב, מי עשהנכון ומי לא, מי צדק ומי לא. נוכל לחזור גם לדון בנושא קריטי כמו המשבר הכלכלי ואיזו הנהגה יותר ראויה לנהל אותו. בקיצור, צריך לדחות את הבחירות. איזה באסה.

• עוד על דחיית הבחירותבחמישייה הפותחת ששודרה בשישי האחרון.

לסיים עכשיו, אם רק אפשר

10 באוקטובר 2007
 

הבעיה הגדולה במלחמות 'קטנות', מהסוג שישראל ניהלה בלבנון ומנהלת עכשיו בעזה, היא שמושג הניצחוןחמקמק למדי. גודל ההקרבה של הציבור (ימים ארוכים במקלטים, השבתה של החיים הרגילים עבור מאות אלפי אנשים), עוצמת החריגה מהשיגרה והאתוס המערבי של חיים נורמליים, גוזרים, באופן אוטומטי, ציפייה שבסוף הדרך יהיה פתרון, יהיה ניצחון, אבל מה זה, לעזאזל, ניצחון בקרב כל כך לא סימטרי כמו זה שאנחנו מנהלים מול החמאס? אנחנו נהרוג 100 והם יהרגו 10 באשדוד. זה ניצחון? ברור שלא. אז מה כן?

הנה כמה ניצחונות, שיתקבלו ככאלה על ידי רוב מוחלט של הציבור הישראלי:

1. החמאסמופל מהשלטון בעזה

2. החמאס מתחנן להפסקת אש ומחזיראת גלעד שליט ללא תמורה

3. נפסק לחלוטין יריקסאמים ומרגמות לעבר ישראל.

במילים אחרות, זה לא יהיה. נדמה לי, שזה ברור לכולנו. המטרה, אם כן, צריכה להיות "מעין ניצחון", תחליף נצחון, משהו שקרוב לזה, שינפיק תחושה של ניצחון בציבור הישראלי. משהו כמו:

1.חיסול של ראשי החמאס. יש רק כמה מוכרים, שייתפסו כמספיק בכירים, כדי לספק תחושה כזאת. מוחמד דף, א-זהאר, הנייה, ג'עברי.שיהיה ברור – אני לא מדבר על התועלת שתצא מהפעולה, רק על היכולת לסיים את המבצע בתחושת ניצחון.

2. אלמנט ההשפלה – 100 אנשי חמאס במדים מובאים בפלנליות על העיניים ושרוכי נעליים פתוחים לשבי צה"ל. מחזות כאלה ייתפסו כניצחון. ב"חומת מגן" ראינו את זה. הפיגועים נמשכו, אבל הייתה תחושה שניצחנו.

3. מכה אחת ניצחת – אתמול בהחלט נעשה מהלך שיצר את התחושה הזאת. לא הופסק ירי הקסאם, שלטון החמאס לא התמוטט, אבל אפשר "למכור" לציבור הישראלי ניצחון ולהמשיך לנסות לנהל את המאבק מול חמאס, עד הסיבוב הבא.

זהו הניתוח התודעתי של המצב. לכן, אני חושב שאם היה אפשר להפסיק עכשיו, היה טוב. הבעיה היא, כמובן, שמרגע שפתחת במהלך הצבאי, אין לך שליטה מלאה על תאריך הסיום. כמה גראדים שיפגעו ויהרגו, יקשו על ברק לסיים את המבצע. יהיהקשה יותר לטעון לניצחון.

ועכשיו, לניתוח המהותי. איזה סוג של מציאות קבועה אנחנו מבקשים ליצור מול החמאס? זו ההחלטה, שישראל מתקשה לקבל מאז יוני 2007, המועד בו החמאס עלה לשלטון.שלוש אסכולות מרכזיות:

1. כיבוש עזה, מיטוט שלטון החמאס ושליטה ישראלית עד למציאת שליט אחר על הרצועה. למעשה, האישיות הציבורית המשמעותית ביותר, שמקדמת את האופציה הזאת, היא אלוף בדימוס, יעקב עמידרור. אניחושב שהוא טועה, אבלאי אפשר, שלא להודות, שבאופציה הזאת יש היגיון פנימי. ימותו חיילים רבים, כנראה, אבל ישהיגיון בטענה שכשמדינה מותקפת, חיילים צריכים למות ולא אזרחים בשדרות. יש גם היגיוןצבאי בטענה, שאין דרך אחרת להפסיק לחלוטין את שיגור הקסאמים.בעיניי, זו דרך לא נכונה, כי המחיר שנשלם, כשננסה לשלוט בעזה, יהיה כבד מדי.נתקשה מאוד למצוא מישהו, שייקח מאיתנו את תפוח האדמה הבוער הזה. ניתקע שם כמו האמריקנים בעיראק, אבל לנו אין את הטריליונים מצד אחדוכמות החיילים מצד שני, שהם שפכו שם כדי לצאת, כנראה, עם כבוד מעיראק.

2. מיטוט שלטון החמאס בדרכים אחרות – זו האסכולה לה מטיפים חיים רמון מתוך הממשלה, בנימין נתניהו, כיו"ר האופוזיציה ומומחים חיצוניים שונים. איך עושים את זה, לשיטתם? מפעילים לחץ הרבה יותר גדול. רמון חושב שצריך להפציץ תשתיות, חשמל, מים, לא לתת אוכל, להפציץ בצורה הרבה יותר מסיבית בעזה עד שייכנעו. הקהילה הבינלאומית תצעק? ממילא היא צועקת. זה כבר לא ישנה הרבה בכמות הצעקות וישנה מאוד, לדעתו, בתוצאה. נתניהו לא מפרט, אבל גם הוא רומז לסל של צעדים כלכליים וצבאיים שיופעלו מבחוץ, בלי כיבוש הרצועה, ויגרמו למיטוט שלטון החמאס.

אני לא מתיימר להתחרות בהבנה ובידע הבטחוני-מדיני של אנשים, כמו רמון ונתניהו. באמת שלא. בכל זאת, אני מפקפק מאוד, אם ניתן להשיג את התוצאה בצעדים שהם מציעים. מעבר לכך שזה נראה לי בלתי מוסרי בעליל ובעיניי, זה צריך להיות שיקול חשוב, אני גם לא חושב שהסבל העצום שיהיה בעזה, יביא את בכירי החמאס להיכנע ולהניח למישהו אחר לשלוט. אני גם לא רואה את זהות הגורם, שבמקרה כזה יסכים לקחת את המושכות מידי החמאס. נדמה לי שאחרי שאנחנו נבצע מעשים שהם, בעיניי,על גבול פשעי המלחמה,נקבל תוצאה אחרת לגמרי. אוכלוסייה הרבה יותר קיצונית (כן, זה עדיין אפשרי) פגיעה גדולה ביהודה ושומרון, לחץ גדול של הקהילה הבינלאומית, אולי אפילו פגיעה ביחסים עם אובמה ובסוף בסוף, יימשכו הקסאמים.

3. הכרה דה פקטו בשלטון החמאס וניהול היחסים איתו – לא שומעים כמעט על האופציה הזאת, למרותשבאופן מעשי,זו התוצאהשל מדיניות ברק. הוא לא יודה בכך, באופן טבעי, אבל ברור שסיכום על רגיעה איתם, ניהול מגעים עקיפים ומסר בסגנון – אתם תהיו בשקט, אנחנו נגיב בשקט, כל אלו גוזרים המשך קיום החמאס.

ברור ששלוש החלופות בעייתיות. עדיף היה שתהיה התקוממות עממית בעזה ויזרקו את בכירי החמאס לכלא. כנראה, שזו לא אופציה. בין החלופות הקיימות,השלישית נראית לי המעשית ביותר. יש לה יתרון אחד ברור – החמאס שולט ברצועה באופן הרבה יותר ברור מהפתח. כתובת היא כתובת. מילה היא מילה.החמאס מעוניין, על פי טובי המומחים שלנו, ברגיעה, בהתבססות בשלטון, בהוכחה שגוף איסלמי יכול לנהל את החיים. אני חושב, שהדרך הנכונה לגרום לציבור הפלשתיני לתמוך פחות בחמאס, היא לאפשר להם, לכאורה, לנסות את זה. ללכת על רגיעה, לפתוח מעברים ולהפסיק את המצור הכלכלי. מישהו חושב, שבהיעדרמצור כלכלי, אפשר להפוך את עזה למקום שטוב לחיות בו? אני לא חושב. כיום יש לחמאס שעיר לעזאזל. כל בעיה היא אשמת ישראל. אם היה נפסק המצורוהחמאס היה בשלטון, אולי אולי היה מתחיל תהליך אמיתי של איבוד פופולריות שלהם. אנחנו מנסים את אופציית המצור הכלכלי כבר שנה וחצי. בינתיים, נדמה שהפופולריות שלהם בעזה רק עולה. אני גם לא מכיר תקדים אמיתי שלחץ חיצוני הביא שלטון להסכים לחילופי משטר. בקובה האמריקנים מנסים סנקציות כלכליות כבר חמישים שנה. לא ממש עוזר להם. בעזה, החמאסלא משלם מחיר על הסבלשל התושבים. כדי שישלמו, צריך להתנתק באמת מעזה וכדי שזה יקרה, צריך להגיע לרגיעה. כדי להגיע לרגיעה, צריך לנסות לייצר מצב בו שני הצדדים יכולים להכריז על ניצחון. אנחנו, כי היכינו אותם כל כך חזק בהתחלה ובהפתעהוהם, כי הצליחו להוציא קסאמים, גם אחרי המכה הגדולה. בקיצור, בוא נסיים עם זה כבר ולו מכיוון שקשה לי לראות הישגיםמשמעותיים יותר מאלו שהושגו לכאורה אתמול.

עזה והפוליטיקה או הפיל שבחדר

10 באוקטובר 2007
 

ישבתי פעם עם גידי גרינשטיין, מנכ"ל מכון "ראות". גרינשטיין ביקש להיפגש, כדי להראות לי קצת מהדברים שעושים במכון וגם להתייעץ. איך עושים את המכון שלנו ליותר אפקטיבי? איך מכניסים אותו יותר לתקשורת?

אני מכיר את הטריק הזה מצוין. אתה רוצה לרתום עיתונאי לסיקור שלך? תתייעץ איתו איךנכנסים לתקשורת, תן לו תחושה של מומחה, תקשיב לו בנימוס ותתפעל מעצותיו. נראה אותואחר כך אומר לך "לא", כשאתה רוצה להכניס משהו לתקשורת.

לכן, אני מנסה להתחמק ככל האפשר ממתן עצות. זה לא כל כך קל. ראשית, גם לי יש אגו.שנית, אתה כבר יושב בפגישה. מה תעשה? תשב ותשתוק?

אמרתי לגרינשטיין, שדבר אחד חסר מאוד בארץ, בכל מה שקשור למכוני מחקר. חשיבה פוליטית. זה מה שהאמריקנים קוראים "הפיל בחדר". כולם יודעים, שאצל מקבלי ההחלטות (בכל העולם), השיקול הפוליטי הוא מאוד גבוה בסדר היום. זה טבעי לגמרי. הם חושבים על עצמם, כמו שכל אחד מאיתנו חושב על עצמו כשהוא עושה החלטות בעבודה.

אל תאמינו לקשקושי הבחירות. מה שלא יחליט אהוד ברק בנוגע לעזה לא מנותק משיקולים פוליטיים. לא יכול להיות. הוא יהיה מטומטם, אם הוא ינתק את זה. הבעיה היא, שברק לא יכול לעשות את הדיון הפוליטי על עזה עם אף אחד. אם הוא ידון עם יועציו בשאלה "מה יקרה לסקרים, אם אני מבליג/תוקף/כובש?", הוא מסתכן במוות פוליטי. דליפה של עצם הדיון, יכולה לחסל פוליטיקאי.

מצד שני, אין לו לפוליטיקאי, במקרה הזה ברק, מכוני מחקר עצמאיים שיחשבו בשבילו על הנושא הזה. רוב מכוני המחקר מתייחסים לפוליטיקה, כאל עסק מלוכלך, ששייך לאנשים שיטחיים וציניים. הם מעדיפיםלהתעסק במשמעויות המדיניות של תקיפה בעזה.

הנה כמהמחשבות שלי על ההשלכות הפוליטיות של המדיניות כלפי עזה.המסקנות שליספקולטיביות לחלוטין. הדיון בפוליטיקה סובל תמיד ממקדם אי ודאות גבוה, קל וחומר בתקופת בחירות.

  1. הגעה להסכם תהדייה חדש – אם מגיעים להסכם, בלי פעולה צבאית, שתכאיב לחמאס, זה אסון פוליטי עבור ברק. מה שטוב לברק במשבר הביטחוני הוא, שזה שם אותו במרכז תשומת הלב. אין כמעט דבר חשוב מזה בקמפיין. מה שרע במתקפת הקסאמים זה, שברק מצטייר כחלש, פחדן, מי שלא יודע איך לפעול ולא מעז לפעול. הסכם תהדייה ללא פעולה צבאית מוריד, מצד אחד,את העניין מסדר היום הציבורי. מצד שני,הוא משאיר את ברק בעמדה ההססנית. זו ממש לא נקודת פתיחה טובה, כדי לקבל את תיק הביטחון אצל נתניהו.
  2. "חומת מגן 2" – כיבוש עזה והפלת החמאס -ברמה הצבאית, המהותית, אני חושב שזה יהיה טמטום גמור. ממה שאני יודע על עמדתו של שר הבטחון, הוא לא חושב אחרת.ברמה הפוליטית, ייתכן שזו אופצייה מאוד מלבבת עבורו. פעולה גדולה בעזה כרוכה בגיוס מילואים, בתחושת חירום, בגלים פתוחים. בקיצור, המתכון המושלם ליצירת תופעת Rally around the flag. הנשיא קנדי נדהם לגלות שאחרי הפיאסקו של מפרץ החזירים (הניסיון הכושל לחולל הפיכה בקובה), שיעור שביעות הרצון ממנו עלה בסקרים. בטווח הקצר, משבר בטחוניבדרך כלל גורם לתמיכה גדולה במי שמנהל אותו. זוכרים את הימים שפרץ קיבל 70% תמיכה בסקרים ואולמרט עמד על שיעור תמיכה סטליניסטי של 80%? הו, הימים ההם של מלחמת לבנון השנייה. גם אם יהיה מטר קסאמים על באר שבע תוך כדי הפעולה וחלילה, עשרות הרוגים, ברק ירוויח פוליטית. הנפילה תתחיל רק אחרי שתסתיים הפעולה ויתברר שהיאסיבכה אותנו עוד יותר, שאין לנו למי להעביר את השלטון ושמתחילים פיגועים נגד חיילי צה"ל, ששוהים בעזה. אבל אז זה כבר יהיה אחרי הבחירות.
  1.  

    פעולות צבאיות מוגבלות – חיסולים של בכירי חמאס, כניסה של צה"ל לחלקים ברצועה ופגיעה בחמושים, הפצצות מהאוויר. נדמה לי שזה מתכון לסטטוס קוו. לא מרוויח, לא מפסיד. סביר להניחשבתום הסיבוב הצבאי נחזור לאותו מצב. החמאס יגיד"ניצחתי. המשכתי לירות קסאמים עד הרגע האחרון ולכן צה"ל הפסיק את האש". צה"ל יאמר "הם ירדו על הברכיים לבקש הפסקת אש. עובדה שעכשיו יש שקט".ניסיון העבר מלמד שבדרך כלל, בתום הסיבוב הצבאי יש שקט ולו לתקופה קצרה. בשקט הזה ייערכו בחירות. ברק יגיד, ניצחתי את החמאס. רוב הציבור לא יאמין לו וסביר להניח שמצבו הפוליטי לא ישתנה, באופן משמעותי. אלא אם כן, כמובן, יהיה מדובר בחיסול של א-זהאר, משעל בדמשק או מישהו בסדר הגודל הזה. כל פעולה ישראלית שתחזיר לנו את האמון בכוחו המיתי של צה"ל תעזור מאוד לברק, גם אם תעלה לנו בקסאמים רבים.

הניחוש שלי – ברק יילך על משהו מהפעולות המוגבלות. הוא בטח לוחץ על צה"ל לנסות להביא לו איזה אס, איזה חיסול איכותי, חטיפה מרשימה, משהו שיראה צה"ל חכם וממזרי. הפעולה הזאת היא, מבחינתו, הצ'אנס האחרון שלו להציל את עצמו מגסיסה פוליטית מכוערת.

 

חיים זיסוביץ על חגי גולן

10 באוקטובר 2007
 

ב"שישי" האחרון פרסמתיכתבה על העסקאות השונות שביצע ארקדי גיידמק. בין השאר, פרסמתי את המשכורות ששולמו ברדיו 99. העיתונאי חיים זיסוביץ כתב מאמר קצר, שנוגע לאחד האנשים שהוזכרו בכתבה. הנה המאמר:

לא עם כל מה שנחשף בכתבתו של רביב דרוקר ביום שישי, הסכמתי. רשימת העיתונאים ששידרו בערוץ הרדיו של גאידמק ועשו הון על גבו של האוליגרך המוזר עוררה בי בעיקר קינאה. לא כעס (אם כי, כעת מותר לי לגלות: גם אני קיבלתי הצעה לשדר ברדיו תוכנית יומית וסירבתי, בגלל תפקידי כמגיש תיק תקשורת).

אבל גילוי אחד היה חשוב. חגי גולן, עורך גלובס, העיתון הכלכלי החשוב, משדר תוכנית כלכלית בתחנת הרדיו של איש העסקים גאידמק. תמורת שירותיו גובה גולן 50 אלף ₪. לא מדובר בחשיפה. העבודה הצדדית של חגי גולן אצל גאידמק מתפרסמת בגדול כבר שנים בעיתון ובאתר האינטרנט. חגי גולן גאה מאוד בעבודה המכניסה. הוא לא חושב שיש ניגוד אינטרסים בין החלטורה המניבה אצל גאידמק לבין עבודתו בעיתון. אין לדעתו שום בעיה בכך שעורך עיתון עסקים מקבל כסף מבעל- עסקים שאותו הוא אמור לסקר ולבקר.

ובאמת, למה שחגי גולן ירגיש לא בנוח? גם מועצת העיתונות רואה את המודעות של גולן ולא מוחה ולא מצפצפת.

האם צריך להסביר את הסירחון האתי בכפל עיסוקיו של גולן?

עורך כלכלי שמחלטר אצל איש עסקים הוא כמו עורך עיתון שבשעות הפנאי מחלטר כפוליטיקאי במפלגה שאותה הוא מסקר. זה כמו זה, פסול.

לפני שנה וחצי בערך פרסם חגי גולן בעיתונו כתבה גדולה ונוטפת תרעומת שבה האשים אותי בניגוד אינטרסים: הגשתי אז את תיק תקשורת ובאותה עת ניהלתי משרד לייעוץ תקשורת בשדרות. על הדרך ידע גלובס לספר – סיפור כוזב ושיקרי – כאילו ייעצתי למועמד של גאידמק לראשות עיריית שדרות ובאותה עת גם ראיינתי את גאידמק לתיק תקשורת. למען הדיוק והסדר הטוב: למועמד שבו דובר לא היה שום קשר לגאידמק, אני פגשתי אותו במשרדי בפעם הראשונה בחיי בערך 8 חודשים לאחר שראיינתי את גאידמק. את העובדות האלה הבהרתי לגולן לפני הפרסום של הבדותא אבל הן זה לא קלקל לו את הסיפור הטוב. חגי גולן-זה שחלטר בקביעות אצל איש העסקים, היה נורא מזועזע מניגוד העניינים שלי.

להתנהגות מסוג זה מתאים בדרך כלל הניב העברי – "טובל ושרץ בידו".

ותוספת קצרה שלי: אני לא חושב שיש בעיה עם רבים מהעיתונאים של רדיו 99, שקיבלו משכורות גבוהות. למעשה, כתבתי בעבר פוסט שהגן על החלטתם של גיא מרוז ואורלי וילנאי לשדר ברדיו 99. אני עדיין חושב כך. אין גם שום ניגוד עניינים, בעיניי, בין עבודתם של גיא פינס וורדה רזיאל זקונט ברדיו 99, לא משנה מה המשכורת, למה שהם עושים מחוץ לרדיו. יש עיתונאים אחרים, שבעיניי כן יש בעיה עם החלטתם לעבוד ברדיו 99. זו הכל שאלה של עוצמת ניגוד העניינים. מי שסיקר את ארקדי באופן שוטף, במישרין או בעקיפין, מחוץ לרדיו 99, לא יכול לקבל ממנו כסף ברדיו 99, במיוחד אם מדובר בסכומים שחורגים באופן משמעותי מהנורמה. הדברים נכונים, לדעתי, גם אם ארקדי באמת לא התערב בעבודתם של אותם עיתונאים, כפי שהם טוענים. מה שחשוב זה איך זה נראה, באיזה מצב מבני העיתונאים נתונים ולא מה קרה בסופו של דבר. הרי אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת מה בסוף באמת קורה. אנחנו יכולים לדעת איזה אינטרסים יש לאדם שנמצא בעמדה מסוימת ועדיף שלא יהיו לו אינטרסים נוגדים בעוצמה חזקה.

מ"פירמה", המגזין של "גלובס" שפרסם את הכתבה נגד זיסוביץ, נמסרה התגובה הבאה:

"זיסוביץ' לא מדייק בכמה נקודות בדרך שהוא מתאר את התחקיר עליו. הכתבה של ארי ליבסקר בפירמה הראתה איך זיסוביץ' ראיין בכפפות משי את גאידמק ואחר כך קיבל להריץ את המועמד של גאידמק בשדרות דרך המשרד שלו. ושאלה אם מדובר בחלטורה לגיטימית או לא, דבר שהקורא יכול לקבוע בעצמו. זיסוביץ' אולי מדבר בדם לבו, כמי שנאלץ להחליף את עבודתו לאחר הכתבה, אבל לא דייק בקובעו כי בכתבה מצוין שזה קרה בה בעת בעוד בארבעה מקומות בכתבה הקטנה מוזכרים הפרשי הזמנים. הוא אומר שלמועמד אין קשר לגאידמק, בעוד המועמד אז התגאה בזה בפני הכתב (בימים ההם גאידמק היה שם חזק). אולי זה היה עובר כשמדובר בעיתונאי רגיל, והרי מדובר בארץ קטנה, ובאמת אנשים צריכים לקושש כאן פרנסה. אנחנו מעריכים כמובן את זיסוביץ', אבל לתיק תקשורת, שעיקרה דיונים אתיים, דרושה מחויבות אתית קצת יותר רצינית וזה מוזר שהמנחה הוא למעשה בלילה גם בעל משרד יחצנות ויעוץ תקשורת. אנחנו כמובן עומדים מאחורי הכתבה והכתב".

ועל כך זיסוביץ מגיב: "הכתבה בפירוש יצרה את הרושם שהראיון עם גיידמאק היה רך ונוח, בגלל קשר שהיה לי באותה עת עם "מועמדו" בוסקילה. בוסקילה לא שכר את שירותי המשרד אלא קיבל עזרה בחינם משותפי. העיתון הואיל להוסיף הבהרה שהראיון עם גיידמאק נערך זמן רב לפני הקשר עם בוסקילה, רק לאחר ששמעתי על הכוונה לפרסם את הכתבה ורק על פי דרישתי. ההבהרה פורסמה בקטן בנפרד מהכתבה במוסף עבור חדי העין, שבין הקוראים.

לא נאלצתי להחליף עבודה אלא סיימתי את עונת השידורים ועברתי למקום מכובד ומתגמל. אוניברסיטת בר אילן.

לצערי לא ראיתי שום הבהרה בקשרלכפל עיסוקיו של העורך. צר לי מאד על תגותה הרופסת של מועצת העיתונות הממתינה לתלונה רשמית.

ולבסוף, אם דרושה הבהרה-גם אם עיסוק בעיתונות וניהול משרד תקשורת מעמידים אותי במצב שבל חשש לניגוד ענינים, אני מעולם לא כתבתי ולא ראיינתי מישהו מלקוחותי, כלומר מעולם לא חטאתי בניגוד ענינים. האם יכול חגי גולן לומר שמעולם לא כתב בעיתונו על מעסיקו גיידמאק?"

"בדרכים" עם שלי יחימוביץ

10 באוקטובר 2007
 

הרבה זמן לקחנו לנו לשכנע את שלי יחימוביץ לצאת איתנו ל"דרכים". לפחות שנה. אני הייתי בעמדת המשכנע והיא בעמדת המתחמקת. פעם זה היה – "תן לי לרזות קודם" ופעם – "אני מעדיפה להתראיין בחי". מתישהו, התייאשתי, או יותר נכון, האגו שלי התעורר וצרח. מספיק. די להתבזות. כשהגיעו הפריימריז ב"עבודה", היא אמרה "רוצה אני".

יחימוביץ ואני מכירים עוד מתקופת היותה מגישה בגלי צה"ל. היא הייתה באה בימי חמישי להחליף את רזי ברקאי. אני הייתי יושב, כהרגלי מדי בוקר, על הספה המג'וייפת בחדר "מה בוער" ומנסה לעזור להרכיב ליין אפ. לעזור לעורכת, שרי סגל, כי שלי הייתה עסוקה בלנסות לסגור מרואיין ל"פגוש את העיתונות" ביום שבת. בכל מקרה, התיידדנו ולמדתי מאוד לחבב אותה. היא יכולה להיות די מתישה עם אינסוף העקרונות שלה, אבל היא גם חביבה להפליא ומפרגנת וכייפית.

ביום שהיא הודיעה על כניסתה לפוליטיקה, החלפתי את מוטי קירשנבאום בהגשת "לונדון וקירשנבאום". התקשורת מלאה שבחים ליחימוביץ והחלטתה. לא היה לי משהו אחר להגיד על ההחלטה, או עליה, אבל בהיותי דווקאיסט, הייתי נחוש להפוך את הראיון שלה אצלנו למשהו קצת יותר עיתונאי. הצעתי לירון לונדון, שאנחנו נשאל אותה על עמדותיה בשורה של נושאים: ירושלים, נסיגה חד צדדית, מס עיזבון, כאלה. כל נושא היה אמור לעמת אותה בין מה שהנחנו שהן עמדותיה לבין עמדות קמפיין של מפלגת העבודה. את שאלות ה"למה החלטת לעבור לפוליטיקה" החלטנו לזנוח.

הראיון הפך לעימות. בעיקר בין לונדון ליחימוביץ, אבל גם אני, עד כמה שאני זוכר, לא נשארתי יבש. שלי, כמו שלי, סירבה לענות על שאלות מדיניות. אנחנו עמדנו על שלנו ואני הנחתי שהלכה הידידות בינינו. לימים, הסתבר שהיא לא נוטרת לי טינה.הנחתי שזה פשוט מכיוון שיש לה יכולת להכיל אירועים כאלה ולזכור שזה המקצוע. כשהסתובבנו איתה השבוע, הזכרתי לה את הראיון ההוא ובעיקר את העובדה, שבראיון עיתונאי היא אמרה, שלונדון התנהג בראיון ההוא "כמו בהמה מטורפת". היא לא האמינה למשמע אוזניה. "אתה היית בראיון ההוא? אני לא מאמינה".

כך או כך, אלו הראיונות שהכי קשה לי לעשות. אין לי חברים פוליטיקאים. אם יש לי כבר איזה פוליטיקאי, שמחבב אותי, אז זה עובר לו ברגע שהוא מתקדם. גם יחימוביץ לא תגדיר אותי כחבר שלה, אבל אין ספק, שיש בינינו פחות מרחק מזה שאני רגיל, ביני לבין פוליטיקאים. בקיצור, באתי בהחלטה לא לעשות לה הנחות. איך יצא?הנה הראיון המלא. שפטו בעצמכם.

ארקדי – הבלוף התקשורתי

10 באוקטובר 2007
 

ההפתעה הכי קטנה של הבחירות המקומיות היא כישלונו המהדהד של ארקדי גיידמק. 7,000 ומשהו קולות בבחירות לראשות עירית ירושלים. פחות מ – 4%. קולות בודדים במזרח ירושלים. מפלגת "צדק חברתי" טוענת שהיא השיגה רשות אחת בארץ. וואו.

האמת, היה צריך להיות טיפש גמור כדי להאמין שארקדי יהיה פקטור בירושלים. בן אדם שלא נואם בעברית, אימפולסיבי, זגזגן, בעל קשר רופף לארץ. למה, לעזאזל, שמישהו יבחר בו? רק כי יש לו כסף? ובכל זאת, מי שצרך תקשורת ישראלית היה יכול לחשוב שארקדי עומד להשתלט על 100 רשויות מקומיות, כפי שפורסם בפתיחת מהדורה אחת, שהוא מועמד רציני בירושלים, כפי שפורסם בדיווח אחר ושערביי מזרח ירושלים עומדים לשבור מסורת ארוכת שנים ולצאת מהבית כדי להצביע עבור ארקדי.

אני מכיר היטב את יועץ התקשורת הפעלתן והסופר ערמומי של גיידמק, יוסי מילשטיין. הוא עבד כאן בערוץ 10 כתחקירן.

הוא יודע ליצור פיתוי תקשורתי ויש לו לקוח רייטינגי. אני מבין מצוין את הפיתוי, כשמילשטיין, או מישהו אחר מאנשי גיידמק, משווק הצעה כמו – "ארקדי יוצא לסיור במזרח ירושלים. בוא איתנו", או "אני אתן לכם את רשימת היישובים שאנחנו עומדים לכבוש". העיתונאים שעשו את זה, הם עיתונאים טובים וראויים. הם בוודאי חשים, שהם לא יכלו לפעול אחרת. אני חולק על הגישה הזאת. זה תפקידו של עיתונאי. אתה חושב שזה לא מעשי? אל תלך על זה. שמעתי הרבה מהקשקושים של אנשי גיידמק. אמרתי להם כל הזמן – אין לכם שום סיכוי. לא תכבשו את עיריית ירושלים. לא יהיו לכם ראשי ערים בכל הארץ ולא תכבשו את הממשלה. ממש לא הייתי יוצא דופן. רוב האנשים בבנז'ה הפוליטית חשבו כמוני. אני מודה שמאוד שמחתי על כישלונו של האיש. לא רק כי צדקתי. גם. וגם כי אני חושב, שתפקידנו הוא לא רק לעמוד ולדווח. תפקידנו הוא להעריך כמה זה מעשי. הפתרון הקונבציונלי לדילמה הוא – לעשות את האייטם הסקסי על ארקדי ולהכניס את הערכתנו המושכלת לתוך האייטם. בעיניי, במקרה הזה זו טעות. די בכך שנתנו לו את הבימה, כדי שהוא יקבל את מה שהוא רצה וזה עוד לא כל כך נורא. מה שנורא זה שהאייטמים האלה נותנים שירות רע לצרכנינו. נתנו תחושה שהוא מועמד רציני ושהוא פקטור משמעותי בבחירות. הוא אף פעם לא היה, לא זה ולא זה. לעתים, פשוט צריך לא לדווח. אם זה לגמרי לא מעשי, אין טעם לדווח. בדיוק כשם שלא נדווח על כל מפלגה קיקיונית, שתרוץ בבחירות הקרובות ותתיימר להביא עשרה מנדטים.

פרידה מיוסי ביילין

10 באוקטובר 2007
 

בטח אתם שומעים כל הזמן מחמאות על יוסי ביילין הפורש. גם מכיוון ימין. המחמאות מגיעות לו. ביילין, ללא קשר לדעותיו, ידע להיות פוליטיקאי מאוד אפקטיבי, שהשפיע על המציאות כאן, הרבה יותר מפוליטיקאים\ שהחזיקו בעמדות הרבה יותר בכירות ממנו. איך הוא עשה את זה?

ענייניות

תנו לי לתאר לכם פגישה אופיינית עם ביילין. אתה נכנס. קול המוסיקה דולק, הוא יושב, מקשיב. לרגל הפגישה הוא מנמיך קצת. לא מכבה. המוסיקה לאט לאט מוציאה אותך מדעתך. לפחות אותי. מה תגיד לו? כבה את החרא הזה? אין מצב. הוא מתחיל לשאול אותך לא מעט שאלות ולא כדי לצאת ידי חובה. הוא מקשיב לתשובה ולא פעם מתווכח איתה, או מקבל. לפעמים, אתה שואל אותו שאלה והוא שותק. חושב. זה יוצר קצת תחושה לא נוחה בהתחלה, אבל בסוף, הוא אף פעם לא יענה לך בסיסמא ריקה. רמת המידע, שהוא מחזיק אצלו היא מדהימה. לא משנה מה עמדתו במערכת. שר, חבר כנסת או סתם חוצן. רשת הקשרים שלו, הגלובליות, הופכת את הקשר איתו, לכדאי עבור כל עיתונאי.

אבל זה הרבה יותר מזה. ביילין הצליח לשכנע מערכת פוליטית שלמה, שכשהוא נוקט עמדה, זו עמדה עניינית ולא עמדה שמבוססת על אינטרס אישי. אם הוא תוקף רעיון של רמון, חברו, כמו שהוא עשה כמה פעמים בשנים האחרונות, אתה יודע, שרמון יודע, שהוא לא עושה את מטינת רמון, אלא מטינת הרעיון. הוא הצליח לשכנע, כי הוא באמת כזה. יש לו, כמובן, שנאות ואהבות אישיות, אבל הוא עובד מאוד קשה כדי לנטרל אותן ולנפק עמדה הגיונית. זה מאוד נדיר, אצל פוליטיקאים ובני אדם בכלל. לביילין יש את זה. בגלל זה לא הייתה לו בעיה עם החיבור עם איווט ליברמן, חיבור שבדיעבד פגע בו פוליטית לפני הבחירות האחרונות.

ביום שישי נחום ברנע כתב ב"ידיעות" כמה מילים מכוערות על ביילין. אני מסכים, שעבור ביילין, כמעט כל אמצעי מקדש את המטרה הקדושה של השגת השלום. לא אכפת לו על איזה סוס לרכב בדרך אליו. שרון? שיהיה שרון. אולמרט? אחלה. נתניהו? גם טוב. הוא מסוגל לתקשר עם כל אחד ולשתף פעולה, כמעט עם כל אחד. לא תהיה שם חמימות גדולה בקשר, אבל תהיה ענייניות.

במעט שברנע כתב על ביילין הוא טרח להדגיש, שביילין עומד בראש קרן שנתמכת על ידי מדינות זרות. כשכותבים את זה ככה, זה מרגיש כמעט כמו איזה ארגון ריגול אנטי ישראלי. ביילין אכן עומד בראש ECF, הקרן לשיתוף פעולה כלכלי. זהו ארגון שקט, שמשפיע מאוד על החיים כאן. לדעת רבים, הוא משפיע מאוד לטובה. הארגון, בין השאר,קולט לתוכו בוגרי מערכת הבטחון, ששייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית (שאול אריאלי, דב (פופי) צדקה ועוד) ומשתמש במאגר הידע והקשרים העצום שלהם כדי לנפק רעיונות מעשיים, שיקדמו את האידיאולוגיה שלהם. התהפוכות בתוואי גדר ההפרדה הן תוצאה ישירה של פעולת הארגון. אכן, הקרן נתמכת על ידי האיחוד האירופי. אפשרלמתוח על זה ביקורת, אבל גם ברנע יודע שביילין ראוי להערות אחרות לגמרי על פועלו, מאשר הסמטה הצדדית הזאת.

יכול להיות שההערות של ברנע קשורות למה שקרה בסתיו 2003. ביילין השיק אז את יוזמת ז'נבה. אנשי היוזמההזמינו את נחום ברנע, כדי לחלוק איתו באופןמפורט את היוזמה, בהתאם למעמדו.לפי מה שהם סיפרו לי, הם גם הראו לו אתהמסמך (הסודי באותה תקופה), אבל סרבו לתת לו. ברנע כתב טורמשמעותי על היוזמה ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", אבל השתגע, לדבריהם, מכעס כשגילה שבן כספית, בעיתון המתחרה, פרסם את המסמך עצמו. מאז, ברנע קורע את ביילין ואת יוזמת ז'נבה. אפילו בטור האחרון שלו, חמש שנים אחרי האירוע ההוא, הוא עדיין טוען שיוזמת ז'נבה היא יוזמה לא חשובה. בזמן אמת, אחרי שכספית פרסם את המסמך, הטיל "ידיעות אחרונות" בצעד סופר כוחני, חרם על יוזמת ז'נבה. כמעט שום מילה על היוזמה, לא התפרסמה בעיתון, למרות שבאותה תקופה היא סוקרה באינטנסיביות בכלי תקשורת אחרים. ביילין וזה הדבר המדהים, מעולם לא השתלח בפומבי ב"ידיעות" או בברנע. לפחות, לא למיטב ידיעתי. ענייני, כבר אמרתי? לפעמים, אפילו יותר מדי ענייני. הוא כן הלך לפגישות עם ראשי "ידיעות", אבל מסתבר שלא הצליח לפייס את ברנע.

אינטליגנציה רגשית

בדרך כלל, ביילין נראה כמו האדם האחרון, שאפשר להאשים אותו באינטליגנציה רגשית. זה מכיוון שאנחנו מזהים, בטעות, שפת גוףביישנית ודיבור רציונלי עם אוטיסטיות רגשית (מישהו אמר ברק?). בשיחותיי איתו, הופתעתי שוב ושוב לגלות כמה הרושם הזה מטעה. ביילין מבין טוב מאוד רגשות ויודע לקלוט אנשים נהדר. למעשה, היו שני מקרים שהתכווחתי איתו לגבי מנהיגים פוטנציאליים. בשניהם, אני, שחושב את עצמי למי שיודע לאבחן נכון בני אדם, די התלהבתי והוא היה מאוד ביקורתי. בשני המקרים (לצערי, בלי אישורו, אני לא יכול לפרסם את השמות), הוא צדק ובענק.

צוות

בשנים הבאמת אפקטיביות שלו, ביילין יישם את השיעור הכי חשוב, לדעתי, לפוליטיקאים שרוצים להצליח: צוות מעולה מסביבך. אולי הוא לקח את זה מפרס, שגם הצטיין בזה. לא משנה. ביילין, בשנותיו הטובות, היה מוקף באנשים כמו דניאל לוי, עמיר אברמוביץ, שלמה גור. כל אחד מהם בעל יכולות מרשימות, ששימשו כמכפילי כוח של ביילין. כשהוא היה יו"ר מרצ, נהגו להאשים אותו חברי סיעתו, שהוא לא מתייעץ. הם צדקו. הוא לא התייעץ איתם, אבל זה היה החריג. ביילין הוא מתייעץ סדרתי, אחד שיודע לשתף קבוצה רחבה של אנשים במהלכיו ויודע לרתום אותם. יוזמת ז'נבה הייתה דוגמא מעולה. אם ביילין היה סוגר הסכם עם עבד ראבו, כלב לא היה משתין על העניין הזה. לביילין היה את השכל והחוכמה לרתום עשרות אנשים לעניין, משני הצדדים, לחלוק בקרדיט ולהפוך את זה לסיפור הצלחה, שהשפיע מאוד ועדיין משפיע על השיח בארץ.

לבסוף, יש את העניין הזה של ניהול אגו. כשאתה נכנס לפגישה עם סילבן שלום, לפחות 75% מהמשפטים שלומתחילים במשפטים כמו "אני עשיתי, אני אמרתי, לא האמינו לי, עכשיו רואים שצדקתי" וכו'. עם נתניהו זו חוויה די דומה. כל הזמן הוא מנסה להוכיח לך שהוא צדק, שסתם שפכו את דמו, שהוא כבר אמר את זה בעבר וכאלה. ביילין, איכשהו, הצליח להתמודד עם האגו שלו ככה שהוא לא דחף לך אותו לפנים כל הזמן וזו עוד תכונה שהפכה אותו לכל כך אפקטיבי.

יוסי ביילין עזב בזמן את המערכת הפוליטית. הסיכוי שלו להשפיע עליה מתוכה הפך להיות נמוך. מי ששמח על עזיבתו, שיירגע. הוא ישפיע לא פחות מבחוץ.

הפרטת התחקיר – יומן המשימות של מופז

10 באוקטובר 2007
 

אתמול בערב פרסמנו במהדורת חדשות 10מסמך יוצא דופן. אנשי מופז הכינו לו מסמך מפורט וארוך עם טלפונים שהוא התבקש לעשות במהלך הפריימריס נגד ציפי לבני. בכל עיר נכתב מיהו הפוקד המרכזי של מופז ומיהם פוקדי המשנה. נכתב למופז גם מה כדאי להגיד לאותם אנשים ומיהם בכלל.

המסמך חשף גם את הדרך בה מנסים להכניס קצת אינטימיות לפוליטיקה. מופז, כמובן, רחוק מלהמציא את זה, אבל תמיד נעים לראות חומר גולמי שמיועד לפוליטיקאי. תגיד לה שהאוכל היה מצוין. תגיד לו שאתה זוכר אותו. תגיד לו שאתה "מטפל" בבקשתו וכאלה.

יותר חשוב, המסמך חשף, לדעתי, את ההוכחה האולטימטיבית ממה בנוי המערך הפוליטי של מופז בפריימריז. שידרנו, כמובן, את החיבור שלו לועדים שכפופים למשרד התחבורה, לרשויות מקומיות שסמוכות על שולחן המשרד ולאנשים, שאין להם קשר ל"קדימה". אבל זה דבר אחד להגיד את זה על סמך השתתפות בכנס או ידיעה על תמיכה כללית וזה דבר אחר לראות את זה במסמך של מטה מופז, מחולק לפי מקומות והיררכיות.

לשכת מופז הגיבה בתגובה הצפויה שמופז לא ראה את המסמך. זו איזה יוזמה מקומית וקטנה של אנשיו (רק שימו לב למאמץ, שהשקיעו אנשיו ביוזמה פרטית) ויועצו הבכיר פסל אותה. לדעתי, קשקוש בלבוש. ראשית, אנשים שהתקשרנו אליהם מתוךהרשימה אישרו שמופז התקשר וחלקם אף אישרו שאמר להם מה שהמסמך המליץ לו להגיד. שנית, יש סיכוי שאוכיח בקרוב שמופז ראה מצוין את המסמך הזה, אבל עד שההוכחה לא תגיע, אני אתאזר בסבלנות.

למה אני מטריד אתכם בבלוג? כי אני רוצה להשתמש בבלוג לצורך קבלת מידע. זה קרה לי ככתב לא פעם. קיבלתי חומר נפלא, במקרה הזה עמודים על עמודים של פוקדים ופוקדי משנה. רבים מהם מקפלים מאחוריהם סיפורים פוליטיים מעניינים. למה הם תומכים במופז? מה האינטרס שלהם? למי הם קשורים? מה חשבו יריבי מופז על השייכות הארגונית שלהם? רק שהיכולת שלי, בסד הזמןשבו אני עובד, מוגבלת. אני יכול להגיע רק לכמות מסוימת של סיפורים. לכן, אני מעלה כאן את המסמך המלא וקורא לכם להעשיר את ידיעותיי וידיעותינו לגבי המערך הפוליטי שהפעיל שאול מופז כדי לקבל הזדמנות של פעם בחיים להיות ראש ממשלת ישראל.

מסמך מופז (לחצו על הלינקים והקליקו פעם נוספת על התמונות להגדלה):1,2,3,4,5,6

ראיון עם יגאל עמיר

10 באוקטובר 2007
 

לפני כשלושה שבועות עדי גרתי, עורכת "שישי", התקשרה. "לשלי (טפיירו, עיתונאית ב"שישי") יש שיחות מוקלטות עם יגאל עמיר". כמעט נפלתי מהכיסא. שאלו אותי, לפעמים, אם הייתי מראיין את יגאל עמיר ותמיד אמרתי כן. בטח. תמיד זה נשאר היפותטי כזה. הייתי סופג את מבט הגועל, ממי שלא היה בסביבה וככה זה היה נגמר. כנראה, שלא הייתי ממש אמיץ כי עובדה שאף פעם לא ניסיתי לקדם ראיון כזה. טפיירו כפתה עליי ועלינו התמודדות אמיתית עם השאלה. אמרתי לגרתי אינסטינקטיבית – צריך לשדר, אבל בוא נכנס דיון. עפר שלח חשב אותו הדבר.

החלטנו לעשות כמה דברים. קודם כל, עבודת מחקר משמעותית על כל מה שפורסם כבר בשמו של יגאל עמיר, או עליו. אילנה דיין ראיינה אותו בראיון אינטרקום קצר ומוזר בכלא. מיכאל קרפין הקליט איתו שיחת טלפון ופרסם אותה בספרו. הרוצח גם נתן עדויות מפורטות במשפטו, בחקירתו אחרי הרצח ולתחקירני ועדת שמגר. העיתונאי יגאל סרנה, בספרו, פרסם פרטים נוספים בעניין. במקביל, גיבשנו יחד עם טפיירו שאלות עבור עמיר, עוד ועוד שאלות, עוד ועוד שיחות. החומר שהצטבר נראה לנו מאוד מעניין, חשוב וראוי לשידור. בסה"כ, ניהלה טפיירו איתו כ – 10 שיחות במשך כ – 5 שעות. חלקן הוקלטו ותומללו. איכשהו, נפוץ בתקשורת דיווח, שהשיחה של טפיירו איתה נוהלה אחרי שהיא הלכה לאישתו של עמיר, לריסה, וניהלה שיחת ועידה עם הרוצח. קשקוש מקושקש. עמיר התקשר שוב ושוב ישירות לטפיירו והם ניהלו שיחות ארוכות, חלקן לידינו.

בעצה אחת עם מנכ"ל "חדשות 10", ראודור בנזימן, החלטנו שצריך לשתף בהחלטה כזאת את בכירי הערוץ. היה לנו ברור, שזה ראיון שצובע את הערוץ כולו, שרבים בציבור ירצו להחרים אותנו, את הערוץ, את התוכנית, שזה משהו שנדבק אליך לזמן רב. ביום שלישי התכנס הדיון. באופן מפתיע, מבחינתי, רוב משמעותי של הנוכחים בחדר היו בעד השידור. כולם דיברו על הבחילה, אבל על הצורך לשמוע, להתעמת, לקבל מהרוצח בקולו את גרסתו לשאלות כמו: מי השפיע עליו, מתי תכנן, איך, מי ידע, מי אישר.

הוחלט לשדר, תוך קביעת גבולות גזרה. לא מאנישים את הרוצח, לא מספרים על חייו הקשים בכלא וגם לא משמיעים את דעותיו על נושאים אחרים, שאינם הרצח. הוחלט גם להביא מרואיינים נוספים, שיידעו לשים את דבריו של עמיר בהקשר הנכון. הבימאי ישראל רוזנר ועורכת הוידאו, טלי קורין, הצליחו לבנות כתבה מרתקת של כמעט 18 דקות.

ביום חמישי שידרנו בתחילת המהדורה קטע קצר מהכתבה. בכוונה לא עשינו שום פרומואים. לא העברנו מבעוד מועד את הסיפור לעיתונים. התעקשנו לא לעשות קידום ושיווק של העניין הזה. מבחינתי, זה היה באמת משהו שרציתי כבר לעבור. אני חושב, שזה ראיון שחשוב לשדר וחשוב לשמוע, אבל רחוק מלהיות כיף. הייתי מעדיף בהרבה, שמישהו אחר ישדר ואני אתמוך בו מהטריבונה. כמה דקות אחרינו עלו ערוץ 2 עם אותו סיפור.העובדה שהםענו לנו, בבהילות, עם שידור משלהם, דווקא קצת שימחה אותי. לא הכול ישכב על הכתפיים שלנו. יהיה עם מי לחלוק את הנטל.

ביום שישי בבוקר זה התהפך. ערוץ 2 החליט לא לשדר. הלחצים על ערוץ 10 הפכו להיות יותר ויותר כבדים. בסופו של דבר הוחלט, נגד דעתנו, לא לשדר. לקיים דיון בדירקטוריון החברה במהלך השבוע ולהחליט.

למה, לדעתי, צריך לשדר ראיון עם יגאל עמיר?

  1.  

    כי בכל שאלה משמעותית, שקשורה לרצח, הוא העד המרכזי. מי השפיע עליו? כמה ההפגנות הגדולות השפיעו? כמה נתניהו השפיע? שרון? אנשי הצבא? רבנים? איך הוא התכונן? ברור לחלוטין שכל היסטוריון שיכתוב פעם על רצח רבין ירצה לגבות את עדותו. לא בטוח שכל מה שהוא אומר, זו האמת, אבל ברור שזה יוסיף לכולנו הרבה ידע על הרצח הפוליטי ששינה את ישראל.

  2.  

    בכל מקום בעולם שבדקנו, משדרים ראיונות עם רוצחים כאלה. בארה"ב שידרו ראיונות עם רוצחיהם של בובי קנדי, מרטין לותר קינג ועוד. באיטליה פרסמו ראיון עם המתנקש באפיפיור. יש עוד דוגמאות. זה לא מצדיק שידור גם אצלנו, אבל מראה על הדרך בה מתמודדים במקומות אחרים עם הדילמה.

  3.  

    כלי התקשורת בישראל משדרים ראיונות עם רוצחים לא פחות גדולים. אנחנו משדרים נאומים (בלי שאלות) של חסן נסראללה בזמן מלחמה. אנחנו נלחמים על ראיון עם מרוואן ברגותי, שנדון לחמישה מאסרי עולם. אנחנו מראיינים את פרנסואה אבוטבול ומנסים להשיג את זאב רוזנשטיין. אנחנו אפילו מפרסמים ראיון עם סמיר קונטאר, שביצע את הפיגוע הנורא במשפחת הרן. רוצחו של ראש הממשלה לא פחות חשוב ומשמעותי מרובם, ברמת השפעתו על חיינו. אגב, מה היינו עושים אם היינו מוצאים היום קלטות של היטלר מדבר? יש סיכוי שהן לא היו מתפרסמות? נניח שבארה"ב היו נמצאות קלטות של רוצחו של ג'ון קנדי אחרי הרצח. הן לא היו מתפרסמות?

לבסוף, אני לגמרי שותף לתחושת החשש מפני תופעת "המדרון החלקלק". "נתנו לו להתחתן, נתנו לו להוליד ילד, עכשיו נותנים לו להתראיין ואחר כך ישחררו אותו". אז זהו, שלא. אין שום חיבור אוטומטי בין הדברים. העובדה שגרסתו תישמע לא אמורה לקדם בסנטימטר את שחרורו. אני חושב שהוא צריך להירקב עד סוף חייו בכלא, אבל דעתי ממש לא משנה, כי יש חוק מיוחד שמונע אפילו את חנינתו.

עמוד 2 מתוך 612345...לסוף »