ארכיון חודש: אוקטובר 2007

תשובה ליועץ ראש הממשלה

10 באוקטובר 2007
 

יועץ ראש הממשלה לתקשורת שיגרמכתב קשה נגדי לרשות השנייה.הוא מחה עלדברים חריפים, שאמרתי כנגד ראש הממשלהב"שישי". חשבתי שזו הזדמנות לספר על מערכת היחסים שלי עם אהוד אולמרט וגם להתמודד עם המכתב.

הכרתי את אהוד אולמרט כראש עירית ירושלים ולאחר מכן כשר תמ"ת. הייתה בינינו מערכת יחסים טובה. לא חברים קרובים, אבל פגישה, אחת לכמה חודשים ושיחות אקראי נעימות בכנסת. כמו כולם, סלדתי מיהירותו והערכתי מאוד את ניסיונו, חוכמתו וחריפותו. נפגשתי איתו, גם לפני כתיבת "חרקירי" ולפני כתיבת "בומרנג" (יחד עם עפר שלח). לא אלאה אתכם בפרטים, אבל היחסים היו מספיק נוחים, עד כדי כך שיום אחד הוא פגש אותי במזנון הכנסת ואמר לי "תגיד ששר החוץ, סילבן שלום, הוא קריקטורה. זה לציטוט". שאלתי אותו אם הוא בטוח. הוא אמר שכן והתנצל בפני שלום מאוחר יותר.

היחסים התחילו להתערער בעקבות כתבה שכתבתי עליו במגזין "כותרת" (השם ייקום דמו). תיארתי את מצבו האנוש במרכז הליכוד והערכתי שיכול להיות שאנחנו חוזים בסופו הפוליטי של אהוד אולמרט. העתיד, כמובן, הוכיח שאלו היו שטויות גמורות. אולמרט רתח.הוא ראה בכך חבירה לנתניהו ואלוהים יודע מה עוד. אח"כ באה תקרית, שפוצצה סופית את היחסים. אני תיארתי במהדורת "חדשות 10" את מערך הכוחות סביב אריאל שרון, בכל הנוגע לפרישה מהליכוד והקמת מפלגה חדשה. אמרתי, בין השאר, שאולמרט תומך מאוד ברעיון.

למחרת, אולמרט שיגר לאתר "ליכודניק" הודעה ובה נאמר "רביב דרוקר הוא שקרן ידוע". הוא הכחיש מכל וכל את הדיווח שלי. באותה תקופה, הוא עדיין ניסה לשקם את מעמדו (הבעייתי מאוד) בליכוד. התקשרתיליועץ התקשורת שלו, חגי אליאס. דרשתי התנצלות. הוא סירב, בשם אולמרט. החלטתי לנתק את היחסים. אחת לכמה זמן, גם לי יש קצת כבוד. ממש מעט, אבל יש. במקביל, פינטזתי עלהיום שאתבע את אולמרט על לשון הרע. היה ברור לי, שבעתיד הוא ייקח קרדיט על הפרישה מהליכוד, אם וכאשר זה יקרה. לא הייתי צריך לחכות הרבה. אחרי שעלה לשלטון, אולמרט התראיין כראש ממשלה לעיתונאים אלוף בן ויוסי ורטר ב"הארץ". הם שאלו אותו על נעליו הגדולות של שרון. אולמרט סיפר איך מגיע לו קרדיט על הקמת "קדימה", איך דחק בשרון במשך חודשים ארוכים לפרוש מהליכוד וכו' וכו'. לא תבעתי. אתה לא תובע ראש ממשלה בישראל על לשון הרע.

יתרה מזאת, גלנטי צודק. ביקשתי הרבה פעמים לנסות ליישר את ההדורים עם אולמרט. למתווכים השונים (טל זילברשטיין, דן מרגלית, כשעוד דיברו, אסף שריב, יועץ התקשורת הקודם) סיפרתי את סיפור יחסיי עם אולמרט (הנוגע ללב. תודו…)ואמרתי להם – אם הוא לא היה נבחר לראש ממשלה, לא הייתי מנסה לשקם את היחסים, אבל, כרגע, זו העבודה שלי ואני מוכן לשים את עלבונותיי מאחוריי. מקווה שגם הוא. אולמרט לא הסכים וזו זכותו המלאה, כמובן. אגב, לפני שגלנטי נכנס לתפקידו הוא דיבר איתי. היחסים בינינו אז היו טובים מאוד. אני מכיר אותו עוד ככתב ב"מעריב" ולאחר מכן כדובר משרד המשפטים. ידעתי מה הוא חושב על אולמרט. חלק מהדברים שהוא אמר לי על אולמרט בעבר, היולא פחות קשים ממה שאני אמרתי עליו, אבל לא חשבתי שזה הזמן להזכיר לו את העבר. במקום זאת, סיפרתי גם לו מה מצב היחסים ביני לבין אולמרט. הוא טען -נדמה לי שזה אפילו התפרסם -שהוא הציב לעצמו אתגר בתפקיד החדש: ליישב את ההדורים בין ראש הממשלה לדן מרגלית ובין ראש הממשלה לביני.באתגר הזה הוא לא עמד. מצד שני, אני חושב, שהוא היה יועץ תקשורת טוב לראש הממשלה. דיברתי איתו לא מעט והתרשמתי מאוד מיכולתו לתדרך עיתונאים, גם אם, לעיתים, הפתיל הקצר שלו מכניס אותו לחיכוכים מיותרים.

ברוב טענותיו האחרות, גלנטי לא צודק. רגלידרכה במשרד ראש הממשלה של אולמרט. למעשה,גלנטי בעצמו היה איתי פעמיים בפגישות עם בכירים במשרד (הוא בטח שכח…) ויש לי קשר שוטף עם כמה מהמקורבים הבכירים מאוד של אולמרט. ראיינתי פעם את ראש הממשלה אולמרט ל"שישי" וגם טסתי איתו לחו"ל. ממש לא קשר תכוף, בגלל טינתו אליי, אבל קשר. גם גלנטי יודע שכמה מהידיעות הכי משמעותיות, שנוגעות לאולמרט,פורסמו על ידי. רק לפניכחודשפרסמתי ב"שישי" על כוונתו של אולמרט להתפטר, יומיים לאחר מכן. אגב, לא עשיתי סוד ממצב היחסים שלי עם אולמרט.סיפרתי על כך בראיונות ובשידורים שונים.

כאמור, אין לי גם טענה למר אולמרט על כך שהחרים אותי.כמה מהידיעות הכי קשות נגדו פורסמו על ידי.בראש וראשונה,המסמך המדהים שכתב עוזר בלשכתו וחשף אתהתעשייה שהוא ניהל של עזרה לפעילי ליכוד. הפרסום הוליד חקירת משטרה קשה נגד אולמרט, כפי שכתב במפורש היועץ המשפטי לממשלה, בהודעתו על פתיחת החקירה. פרסמתי גם תחקירים שנוגעים לקשרים של אולמרט עם אורי מסר ועוד. כעיתונאי גם קראתי להתפטרותו אחרי מלחמת לבנון וחשבתי שהחשדות כנגדו היו צריכים להוביל אותו מזמן הביתה.

אחד האתגרים הכי גדולים של עיתונאי זה לסקר בהגינות מישהו, שמצב היחסים שלך איתו מחורבן. להפריד בין האישי למקצועי. זו, בעיניי, תמצית העיתונאות הטובה. אני לא רוצה להעיד על עצמי. ראש הממשלה, מן הסתם, יגחך ויגיד שכל הסיקור שלי היה אישי, אבל גם הוא וגם גלנטי יודעים, שלא פעם החמאתי לאולמרט, תקפתי את יריביו ובמקרה אחד אפילו התאמצתי, יותר מכל אחד אחר, כדי לנסות לפרסם את הצלחתו הגדולה ביותר של אולמרט. אותה הצלחה קשורה לאחת ההחלטות הכי משמעותיותשהוא קיבל בתקופת כהונתו ולצערו הרב, אסורלכתוב עליה. גלנטי יודע, כי הוא היה שם כשגייסתי את הערוץ שלי להילחם לטובת פרסום העניין, בעיתוי מאוד קשה לאולמרט. לא עשיתי את זה בשביל ראש הממשלה, כמובן, אלא כי חשבתי שזה הוגן וראוי לפרסם את זה בכלל ובעיתוי ההוא בפרט.

ועכשיו לדברים שאמרתי.

אכן, השתמשתי במילים מאוד בוטות כנגד ראש ממשלה מכהן. אני לא מתכוון להגן על כל מילה, אבל הבוטות הייתה מכוונת והיא באה, למרות, שבעיקרון, אני חושב שחייבים לנהוג כבוד בראש ממשלה, גם אם חולקים עליו. כל הציטוטים שייחסתי לאולמרט התפרסמו בהרחבה בכלי התקשורת והם לא שנויים במחלוקת. ערוץ 2 פרסם את הדברים החריפים שאמר אולמרט על ציפי לבני. אחרי הפרסום התקשרתי לגלנטי ושאלתי אם אכן הציטוטים נכונים. הוא אמר שהם לא הוציאו הכחשה…

לגבי ברק, אולמרט אמר את הדברים בישיבת ממשלה, כשברור לו, שזה פורום כמעט פומבי. הדברים התפרסמו בהרחבה, לרבות האשמתו של שר הביטחון בחוצפה וחתרנות. לגבי דיכטר, שוב, הדברים נאמרו בישיבת ממשלה וצוטטו בכל כלי תקשורת. גם הם לא שנויים במחלוקת. גלנטי, לצערי, פשוט לא מדייק, בלשון המעטה, כשהוא טוען שהבאתי איזה ציטוטים נדירים שלא היו ולא נבראו. הלאה.

ממשלת אולמרט קיבלה בדמדומי שלטונה, החלטה מרחיקת לכת, בנוגע ליחסים בין הרשות השופטת למחוקקת. זו מהפכה חוקתית אמיתית. מתי יהיה לבימ"ש כוח לפסול חוק של הכנסת? מתי לא יהיה לו? באיזה רוב תוכל הכנסת לגבור על פסיקת בג"צ? אלו דברים שנדונים במדינות נורמליות במשך חודשים ארוכים וטעונים רוב מיוחד בישיבות חגיגיות.אמרתי בהקשר הזה, שממשלת אולמרט היא לא לגיטימית, בסוף דרכה, לקבל החלטה כזאת. מעניין מה היה אומר דובר משרד המשפטים, יעקב גלנטי, על ההחלטה הזאת לו התקבלה בתקופתו.

דיברתי גם על השקרים של אולמרט. בדרך כלל, גם אני נוהג לכבס את מילותיי ולהגיד "לא מדייק", "לא אומר אמת", "זכרונו מכשיל אותו", אבל כשראיתי את ערימת "אי דיוקים" הבוטים שאולמרט מכר ל"ידיעות אחרונות" בראיון הסיכום שלו, כבר לא נשארה לי אבקת כביסה. עמיתיי, עמוס הראל ב"הארץ" ועפר שלח ב"מעריב", כבר הצביעו על כמה מ"אי הדיוקים" האלה, שקשורים למלחמת לבנון. אני יכול להצביע על עוד כמה, אבל אחסוך מכם את זה, בפוסט הבלתי נגמר הזה.

בקיצור, בחרתי בשפה הבוטה, כיחשבתי שאולמרט חצה את כל הגבולות. הניסיוןלסגור הסכם מדיני מרחיק לכת בשלב הזה של כהונתו נראה לי חצוף ובלתי דמוקרטי.בחודשים האחרונים אולמרט תקף בברוטליות חסרת תקדים אתהמשטרה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, שר הביטחון, שרת החוץ, השר לביטחון פנים. איזה עוד סמלי שלטון נשארו לנו? יש מישהו שראוי להישאר אחרי שאולמרט יילך? ראש הממשלה, לדעתי, חצה את כל הקווים האדומים ולכן הרשיתי לעצמי לחצות גם קו אדום.

ולבסוף, על מה בדיוק אני מחסל חשבון עם אולמרט? אין לי שום חשבונות איתו. גלנטי יודע, שמעולם לא באתי אליו בטענה שאולמרט מדבר עם עיתונאים אחרים ולא איתי, או מעביר להם מידע ולא אליי. זו זכותו המלאה של ראש ממשלה ואני מכבד אותה לחלוטין.

דובר ממשלת ישראל, גדי אייזנקוט

10 באוקטובר 2007
 

אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, נתן ראיון מאוד מעניין ל"ידיעות אחרונות". עושה רושם מהראיון שהוא בא עם מסרים מהבית, מסרים ברשות ובסמכות, זה נקרא כמו דרך של מדינת ישראל להודיע מראש מה תהיה מדיניותה החדשה בעימות עתידי עם החיזבאללה. להכשיר את דעת קהל בארץ ובעולם. זהו סוג הראיונות שדובר צה"ל מזכיר אח"כ לכתבים בעיצומה של הלחימה. מה אתם מופתעים? אמרנו מראש שזה מה שנעשה.

אז מה המדיניות החדשה?

א. ישראל תשמיד כפרים שיעיים בדרום לבנון, במידה ויתבצע מהם שיגור של רקטות. במלחמה האחרונה המדיניות הייתה – יורים רק לעבר מקורות הירי, מנסים "לצוד" משגרים, מקסימום יורים לשולי הכפר. עכשיו, אייזנקוט מבטיח לנהוג בכפרים כאילו היו בסיסים צבאיים.

ב. ישראל תפגע במטרות של ממשלת לבנון ולא תעניק להם מעין חסינות, כמו במלחמה האחרונה. הוא לא מפרט איזה מטרות, אבל מהדיונים שהתנהלו במלחמת לבנון השנייה אפשר לשער שמדובר בתחנות כוח, מטרות שלטוניות, תשתית וכו'. זה קרה קצת גם במלחמה האחרונה, אבל תמיד תחת הצדקה כזו או אחרת, שרלוונטית לחיזבאללה.

ג. ישראל לא שוללת מתקפת מנע על החיזבאללה. אייזנקוט מגלה שהאפשרות הזו נמצאת בדיונים.

אין לי ספק שדעת הקהל בישראל מאוד תאהב את המדיניות החדשה, בעיקר על רקע מה שקרה במלחמה האחרונה. סביר להניח, שגם רוב התקשורת תפרגן. מן הסתם לא יהיה קשה לגייס רוב להחלטות כאלה כמעט בכל הרכב של ממשלה.

כמה מחשבות:

1. אני מאוד מעריך את האלוף אייזנקוט. יצא לי להכיר אותו, קצת ישירות ובעיקר דרך אחרים, במהלך תפקידיו השונים ולמדתי שהוא אדם גלוי וכן. דווקא בגלל זה אני שואל את עצמי – איפה התקבלו ההחלטות אלה?

אלו החלטות מאוד משמעותיות באלף ואחד היבטים: האם זה יביא את ההכרעה החדה והמיוחלת על החיזבאללה? האם הקהילה הבינ"ל לא תראה בהפצצת כפרים פשע מלחמה? האם אנחנו מוכנים להרוג אלפי אזרחים שיעיים בבתיהם, גם אם אנחנו בטוחים שהבתים האלה משמשים לשיגור קטיושות?

החלטות מהסוג הזה מצריכות אישור קבינט/ממשלה, המועצה לבטחון לאומי אמורה לסקור אותן, זה לא יכול להיגמר בראיון של אלוף פיקוד צפון בעיתון.

2. ייתכן מאוד שדברי אייזנקוט נועדו רק להרתעה. במקרה כזה, הדברים מקבלים, כמובן, לבוש שונה לחלוטין. אין לי שום בעיה עם דברי רהב, אם הם מיועדים להרתעת הצד השני ונסיכת ביטחון בצד שלנו. יותר מזה, זרימת האינפורמציה שמגיעה אלינו היא מוטה באופן דרמטי. אנחנו שומעים כל הזמן על התעצמות החיזבאללה, אספקת נשק, מספר הרקטות וכו'. אנחנו שומעים פחות על ההתעצמות הישראלית, שהיא לא פחות משמעותית. לכן, טוב מאוד שהרמטכ"ל נותן סוף סוף לאלופים קצת לדבר (אלוף פיקוד המרכז התראיין בסוף השבוע ל"הארץ"). מצד שני, כבר התנסינו יותר מדי בשנים האחרונות באיומים ישראליים דרמטיים שהתפוגגו ביום פקודה.

3. גם גדי אייזנקוט יודע שהסיכוי שישראל תנחית מכת מנע על החיזבאללה הוא נמוך. שוב, אין שום בעיה בלאיים, אבל קשה מאוד לקחת מדינות דמוקרטיות למלחמות מנע. יש לזה, כמובן, תקדימים, אבל צריך בשביל זה הנהגה נחושה, שמנהלת קמפיין מקומי ובינ"ל לטובת מלחמה כזאת. קצת קשה לי לראות את זה קורה פה, לא משנה מי יהיה ראש הממשלה הבא.

למה אני נטפל לזה? כי העובדה שאנחנו לא מזדרזים לבצע מתקפת מנע כזו רק מוכיחה כמה מופרכת הייתה המתקפה על שש שנות השקט "המשקר", שישראל איפשרה בדרום לבנון. אהוד ברק ניסח את זה מצוין לא מזמן ב"לונדון קירשנבאום": ממתי אנחנו יוצאים למלחמה כשאחד מאוייבינו מתעצם? יוצאים למלחמה כשיש איום ברור, חד על אינטרסים מרכזיים של ישראל. לכן, לא הייתה סיבה הגיונית לפתוח במלחמה מול החיזבאללה בשנים 2000-2006 ולדעתי, גם אין סיבה עכשיו.

4. לבסוף, אייזנקוט אומר שני דברים על סוריה. ראשית, שהיא לא תיהנה מחסינות במקרה של עימות מול החיזבאללה. אין לי בעיה עם העמדה. יש לי בעיה עם העובדה שאומר את הדברים אלוף בצה"ל. שנית, אייזנקוט אומר שסוריה נהנית היום מכל העולמות. היא שיפרה את הדימוי הבינ"ל שלה בעקבות השיחות עם ישראל, אבל ממשיכה עם קשריה עם איראן והחיזבאללה. במילים יותר בוטות, אייזנקוט מותח ביקורת על החלטת ממשלת אולמרט לפתוח בשיחות עם הסורים בלי לקבל דבר (אולמרט האיש, כמובן, כן קיבל הצדקה מלאכותית לשלטונו). הסורים נהנים מהשיחות, מסביר אייזנקוט, בלי לשלם דבר. גם כאן אני מסכים לגמרי עם אייזנקוט, אבל חושב שפה הוא חצה את הגבול. זה גבול שנחצה באופן כל כך תכוף בארץ, שאייזנקוט בטח אפילו לא הרגיש, אבל איך התרגלנו שאלוף פיקוד הצפון מרשה לעצמו למתוח ביקורת בעיתון על החלטה של הדרג המדיני?

התרגיל המבריק (והמוצדק) של בייניש

10 באוקטובר 2007
 

התקשורת קיבלה בטעם חמוץ את התרגיל של נשיאת ביהמ"ש העליון, בייניש ושני חבריה לביהמ"ש העליון. אני דווקא חושבשזה היה תרגיל חכם ונכון והכי חשוב – עמוק בתוך כללי המשחק הקשוחים ששורטטו בפועלעל ידה ועל ידי שר המשפטים, פרידמן. פרופסור פרידמן עקץ אתמול את בייניש, שגם היא מונתה בממשלת מעבר, אחרי רצח רבין. חתיכת דו פרצופית שכמוה. העובדה הזאת מופיעה גם בערך שלה בויקיפדיה והכי מעניין, מבחינתי – בנאום ההגנה של בייניש, באמצעות מקורביה. אפילוהם טענושאז לא הייתה קיימת הפסיקה על ממשלת מעבר וכו'.

למה זה כל כך מעניין? כי בייניש לא מונתה בממשלת מעבר. לפחות לא ככל שאני מבין את המצב החוקתי.

תנו לי שנייה להיות חנן קריסטל. בייניש מונתה לביהמ"ש העליון ב -25.12.1995 , חודש ושלושה שבועות אחרי רצח רבין. אכן, היה ראש ממשלה חדש, שמעון פרס, אבל ממשלתו לא הייתה ממשלת מעבר והבחירות נועדו להתקיים רק באוקטובר 1996. פרס ניהל מו"מ לשלום עם הסורים והפלשתינים, בו זמנית. חודשיים וחצי לאחר מכן, ב – 11.2.96, פרס הודיע על הקדמת הבחירות. רק אז ממשלתו הפכה באופן מעשי לממשלת מעבר.‏ מספר גולשים הזדרזו לתקן אותי שעצם פטירתו של ראש ממשלה הופכת את הממשלה לממשלת מעבר.‏ אני לא זוכר מה היה מצב החוק אז,‏ אבל לכן כתבתי "באופן מעשי ממשלת מעבר" כי מה שחשוב,‏ בעיניי, זו לא הקביעה הפורמליסטית אלא הדרך בה פורשה וכלפי פרס,‏ עד שהקדים את הבחירות,‏ לא נטען דבר בעניין הלגיטימיות שלו לקבל החלטות. ‏.

ואם כבר אני מטריח אתכם בעובדות היסטוריות – למיטב זיכרוני, כאשר הבחירות הוקדמו בפעם האחרונה ב – 2005, על ידי אריאל שרון, הודיעה שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, שהיא לא תכנס יותר את הוועדה לבחירת שופטים, מכיוון שהממשלה היא ממשלת מעבר. נכון, היה מבוי סתום בדיוני הוועדה גם לפני כן, בגלל רצונה של לבני למנות את פרופסור גביזון והתנגדותו של נשיא ביהמ"ש העליון, אהרון ברק, אבל עדיין, נקבע תקדים ואין סיבה שפרופסור פרידמן לא יפעל על פיו.

חוץ מזה, מה זאת הטענה של מזוז שההשפעה הפוליטית בוועדה מצומצמת ויש רק שני שרים? נשמע לי קצת מוזר. ציביון הוועדה והמינויים מוכתבים במידה לא מעטה על ידי יו"ר הועדה, שר המשפטים; ושר המשפטים, חברים יקרים, עשוי להיות מועף בקרוב מאוד. נשמע לכם הגיוני שפרופסור פרידמן ימנה עכשיו כמה שופטים לביהמ"ש העליון, שיכהנו שנים ארוכות, כאשר הוא עצמו עשוי להיות מוחלף תוך חודש? מה לא הגיוני בעמדת בייניש? לא רק הגיוני, גם חכם. פרופסור פרידמן מירר את חיי בייניש, תוך הסתמכות על כל אות בספר החוקים. הוא, למשל, טען טענה פורמליסטית שאין בשום מקום בחוק הוראה שבייניש עומדת בראש מערכת המשפט. כל שרי המשפטים, שקדמו לו, התייחסו לנשיא ביהמ"ש העליון כאל מי שעומד בראש המערכת, אבל לפרידמן יש חוק יבש והוא עומד מאחוריו. אז זהו, פרופסור פרידמן, עכשיו גם בייניש הולכת אחרי החוק היבש, ממש יבש.

צ'חצ'חים

10 באוקטובר 2007
 

האספסוף של הצ'חצ'חים

בבחירות 99 שידרתי פינת בחירות אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. הסתובבתי באירועי בחירות וניסיתי להביא צבע. יום שישי אחד אחר הצהריים הלכתי לאירוע ב"קומקום" בתל אביב, אירוע שזכור היטב ממערכת הבחירות ההיא וחרוט אצלי במוח כטראומה לא קטנה.

אהוד ברק הגיע ל"קומקום" כדי לקבל תמיכה של אמנים. הוא שר עם יבגני שפובלוב וכל מיני אמנים הביעו את תמיכתם. אני לא סיקרתי בכלל את מפלגת העבודה. הופקדתי על הליכוד ונתניהו, אבל חשבתי שיהיה שם אחלה צבע. ואכן היה צבע.

בשלב מסוים של האירוע יצאתי מהאולם והשארתי את הטייפ שלי להקליט. למה יצאתי? לא ממש זוכר.אולי כי נאווה ברק הייתה בחוץ ורציתי לנסות לייצר איתה איזשהו קשר (הייתה שיחה. לא נוצר קשר). כשנגמר האירוע הרגשתי שיש לי את הסחורה שרציתי. על הטייפ היו מוקלטים כל מיני אינסרטים צבעוניים. ביום ראשון בבוקר התחלתי לערוך את הפינה. על הדרך, נכנסתי לחדר המערכת של "עושים צהריים". אחת המפיקות אמרה לי שהיא שמעה ברשת ב', שתיקי דיין אמרה באירוע של ברק משהו על אספסוף. הופתעתי. לא שמעתי את זה. היא דיברה, מסתבר, בזמן שהייתי בחוץ. גם לא נראה לי מי יודע מה חשוב. אז תיקי דיין אמרה משהו. אז מה. אמרתי למפיקה – הנה קלטת האירוע. חפשי את זה. זה בטוח פה ונשמיע את זה אצלכם ב – 12, ב"עושים צהריים".

בתשע שידרתי את פינת הבחירות שלי ויצאתי מהתחנה. בעשר נפלו השמיים. רק מקצועית, כמובן. לא צריך להגזים. שלי יחימוביץ פתחה את "הכל דיבורים"ב"נאום האספסוף" של תיקי דיין. מה זה פתחה. פתחה וסגרה. שעתיים שלמות היא הקדישה רק לנושא הזה. ירון דקל, שלא היה באירוע, ליווה את השידור באולפן ונוהלה שם תוכנית, שהצטיירה כמה שעומדלשנות את מהלך הבחירות. ברק התנצל מיידית, עוד במהלך השידורוזרק את דיין לכלבים. בנימין נתניהויצא, לא הרבה לאחר מכן, לשוק הכרמל, כדי למנף את ההצלחה (ונתפס שם במיקרופוני ערוץ 2 עם התבטאות שהרסה הכל).

אני למדתי לקח חשוב. איתי היו באירוע 6 עיתונאים. אני לא יודע כמה מהם שמעו את הדברים אבל, כנראה, שאף אחד מהעיתונאים, או הנוכחים לא חשב שמשהו ממש חשוב נאמר. ביומני הטלוויזיה באותו ערב לא הייתה מילה על העניין וגם לא בעיתוני יום ראשון. כשיחימוביץ' פוצצה את העניין בכזו עוצמה, אני הרגשתי, כנראה לא מעט גם בגלל הפוזיציה האישית שלי, שהיא מגזימה מאוד, שההתבטאות ללא ספק שווה דיווח, בהחלט לגיטימי היה למתוח ביקורת על ברק, שלא הגיב מיידית להתבטאות, אבלתוכנית שלמה?

מאז אני יודע – כל מה שקשור לשד העדתי בזמן בחירות, תכפיל את מה שאתה חושב בעשר. אשכנזי כמוני, כנראה, לעולם לא יידע לאמוד נכון את עוצמת הרגשות, שהשימוש בשד העדתייכול לעורר. מאז בכל קמפיין, אני עוקב בעשר עיניים אחרי כל מי שהולך לכיוון הזה. לא לפספס.

עם אותה רגישות יתר באתי גם לקמפיין של "קדימה". ניסיתי וניסיתי לבדוקאם הנושא עולה באמת, כחלק מהקמפיין או במודעות של הבוחרים. לא מצאתי כלום. לא מזמן כינסנו 32 מתלבטים של "קדימה" לשתי קבוצות מיקוד. באחת מהן ניסיתי לעורר את שאלת המוצא. האם מופז מופלה לרעה? נעניתי בבוז, מזרחי ואשכנזי כאחד. פעם אחת שמעתי קצת הדים לשד ההוא. ישבתי עם בכיר במטה מופז, מישהו שאני מכיר היטב הרבה שנים. אין לי מושג אם הוא אשכנזי או מזרחי (נדמה לי שאשכנזי). הואאמר, להפתעתי,שמופז סובל מיחס גזעני כלפיו, בעיקר בתקשורת. הוא הזכיר ידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ובה צוטט סימור רייך, אחד ממנהיגי יהדות ארה"ב, מביע חשש בנושא האנגלית של מופז. "על לבני לא היו מפרסמים את זה", הוא אמר. בעניין הזה, הקטן, נטיתי להסכים איתו. האנגלית של לבני היא באמת לא משהו ולמרות זאת ממעטים להזכיר את זה. מאוחר יותר ראיתי שסימור רייך התנצל.

התלבטתי קצת מה לעשות עם הדברים של אותו בכיר. כותרת של "בכיר במטה מופז: התקשורת נוהגת בו בגזענות" הייתה יכולה לעשות קצת גלים בביצה. לפני כמה שנים אולי הייתי הולך על זה.הפעם החלטתי שלא. ידעתי שהוא לא מצפה למצוא את דבריו בערוץ 10 ולכן ויתרתי, אם כי הזכרתי את העניין בחטף, באחת הפעמים בהן דיברתי על מופז. לפני יומיים, כשמופז הגאה, שהגיע לכל מה שהגיע באמת בעשר אצבעות, החליט לחמם את האיטריה הקרה הזאת של השד העדתי, נעשה לי קצת חמוץ. אני יודע. זה רק קמפיין בחירות. כל מה שנאמר בו, נאמר תחת הסייג של "טוב לשימוש עד יום הבחירות" ובכל זאת, יש מקומות שמופז, לדעתי, יצטער שהוא הלך אליהם בקמפיין הזה וזה בדיוק יהיה המקום הזה.

אין לנו טענה למר פדרמן

10 באוקטובר 2007
 

אני מנסה להתאפק. באמת. נשבע לכם. ענת אומרת לי – עזוב אותך, תפסיק. אפילו הצלחתי להבליג ולא להגיד כלום על הפרסום ב"מחלקה ראשונה" שנחום ברנע פנה למפכ"ל כדי להשתדל אצלו לטובת אורי בר לב. לא אמרתי כלום. אני משוכנע שמתקפה שלי על "ידיעות" באה מהמקום הכי נקי, אבל מי כמוני יודע, שמה שחשוב זה איך זה נראה ולא מה אתה חושב. בקיצור, החלטתי להתאפק, אבל נכשלתי.

קראתם את ההבהרה המדהימה של "ידיעות אחרונות" בעיתון יום שישי?

הנה היא במלואה, למי שלא קרא:

"ב 21 באוגוסט 2008 פורסמה בעיתוננו ידיעה שעוסקת באהוד ברק ובהודעת אי מייל שלכאורה קיבל ושאליה שירבב הכותב, יהיה זה אשר יהיה, גם את שמה של משפחת פדרמן בין שמות אחרים. בידיעה אף צוין כי הכוונה היא למר מיקי פדרמן, יושב ראש אלביט תעשיות ובעל מלונות "דן". באותה ידיעה, וגם בפרסום מאוחר יותר, נטען והודגש כי אפשר שמדובר בפרשה חמורה של הפצת אי מייל מזויף. ברצוננו להבהיר כי אין ל"ידיעות אחרונות" טענה בעניין זה או אחר למר פדרמן, וצר לנו ששמו השתרבב לפרשה פוליטית שאינה קשורה אליו או לעסקיו".

או קיי. אני לא אלאה אתכם שוב בסיפור המלא. מי ששרד את הפוסט הקודם בעניין, כבר מבין כמה ההבהרה הזאת מגוחכת. ובכל זאת, בקטנה:

1. "שירבב הכותב, יהיה אשר יהיה", ענקים האנשים ב"ידיעות". איזה חוש הומור. אין לנו מושג מי כתב את המייל הזה ולכן שמנו אותו בכותרת הראשית של העיתון. גדול.

ב. טענו והדגשנו, כותב "ידיעות", שאפשר ומדובר בפרשה חמורה של זיוף מייל. אין עליהם. אין מילים. כשהם פרסמו לא הייתה מילה, שייתכן שהמייל מפוברק. אהוד ברק אמר את זה, אבל "ידיעות" לא אמרו שום דבר קרוב לזה. ובכלל, אם אפשר והמייל מפוברק, למה לעזאזל אתם מפרסמים אותו?

ג. אה, כן ואין לנו שום טענה למיקי פדרמן. שיירגע כבר העורך דין הזה, שמשגע אותנו. רק שלא יתבע. אין לנו טענה אליו. לו יש קצת טענות. הוא דווקא איכשהו ניחן בזיכרון ארוך (שבועיים שלמים עברו) וזוכר ש"ידיעות" דווקא הציב אותו בעמדה מאוד בעייתית, אבל, כאמור, מי יודע מי כתב את המייל, מתי ולמי, אז רד לנו מהצוואר, מר פדרמן.

זהו. אני מבטיח לא לכתוב מילה נוספת בעניין הזה.

עורך הניו יורק טיימס מזמן היה מתפטר

10 באוקטובר 2007
 

ביום ראשון שעבר פרסמתי את פרשת "טאורוס", החברה שפתחה נילי פריאל, אשתו של אהוד ברק. כמו כל כתב קיוויתי לפולו אפים, זה מחמיא לאגו והסיפור שווה את זה. החברה שהקימה פריאל, נראתה על פניה בעייתית. הפולו אפים אכן באו ובאו ובאו. "ידיעות" אפילו נתנו לי שוב ושוב קרדיט מלא, עם שמי. מאוד משמח. כמה פעמים יוצא לך לראות שם של חפיפניק בעיתון יום אחרי יום??

לאט לאט, השמחה על הצלחת החשיפה התחילה להחמיץ. קיבלתי את הרושם, שחלק מהפולו אפים לא נעשים מהטעמים הראויים. בעיקר הכעיסה אותי כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות" ביום חמישי שעבר, ארבעה ימים אחרי הפרסום הראשוני בערוץ 10. זה סיפור מדהים, רווי בפרטים, אבל מאוד שווה לקרוא עליו כדי להבין איך העיתון הגדול במדינה מתפקד ומהם הסטנדרטים העיתונאיים שלו ובעיקר של עורכו, שילה דה בר.

"פוליטיקה, עסקים ומשפחה: גילויים חדשים", הודיע העיתון בכותרת הגג שלו. בכותרת הראשית נכתב – "פרשת ברק: המסמך החדש". העיתון הציג "מסמך הנראה כאי מייל" וכתב"האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון" וסיפר שהאי מייל לכאורה נשלח מחתנו של ברק אל ברק ונכתב בו "הפרדמנים – ברר איתם איך רושמים בחוזה. דן או חברה אחרת. להזמין אותם לארוחת ערב לחימום…". פדרמן, הסביר העיתון, הוא "מאנשי העסקים הבולטים והמשפיעים במשק הישראלי. הוא הבעלים של החברה הבטחונית בגדולה בישראל – אלביט מערכות – שלה יש קשרים ועסקים רבים עם מערכת הבטחון שבראשה עומד ברק".

בקיצור, העיתון רמז, לא פחות ולא יותר, שחתנו של אהוד ברק, בידיעתו המלאה, ניסה לקבל כספים באופן לא כשר ממיקי פדרמן. הרי פדרמן לא צריך שפריאל תקשר אותו עם 900 האנשים החשובים במשק הישראלי. אם הוא חותם על חוזה, יש לו סיבה אחרת. חמור מאוד. אלא שהפרסום היה מאוד בעייתי, בלשון המעטה. ברק הכחיש אותו לחלוטין וטען שהאי מייל בכלל מפוברק. העיתון ציין את זה אבל הלך עם הפרסום. מאז הפרסום, ברק המשיך לתבוע את עלבונו מצמרת "ידיעות". היום נשלח בעל הטור המרכזי של "ידיעות" לנסות לנקות קצת את הלכלוך. הוא ראיין את חתנו של ברק, זיו לוטנברג. הטור של ברנע הוא מלאכת מחשבת של אנטי עיתונות, חייבים לקרוא כדי להאמין. הנה תמצית של מה שברנע כתב:

"תוכנו של המייל החשיד את ברק במרומז בערבוב עסקי מדינה בעסקיו הפרטיים. לפני הפרסום, ברק ואשתו אמרו שהמייל מזויף, אבל סירבו לפרט ולהסביר. העיתון הציע להם להגיש תלונה במשטרה. הם סירבו. בהשאלה מתחום הכדורגל, הם שיחקו בונקר (במילים אחרות – הם אשמים. ר.ד.)…בראש המייל רשומות שלוש מילים בכתב יד: "לשיחה עם א". המקור שיער (שיער, שיער! הוא שיער ואנחנו מפרסמים – ר.ד.) שזה כתב ידה של נילי פריאל וש"א'" הוא אהוד ברק. היא סירבה לאשר או להכחיש (נו, יש הוכחה טובה יותר לכך שהמייל נכון? – ר.ד.)…התאריך במייל שנמסר לעיתון היה מחוק. התאריך במייל שמסר לנו לוטנברג היה 24 במאי 2007. במאי 2007 ברק היה עדיין אזרח פרטי שמתמודד בפריימריז. אם חשדותיו של לוטנברג נכונים, מי שמחק את התאריך רצה ליצור את הרושם שהטקסט מתייחס לתקופה שבה ברק היה כבר שר בטחון".

כמה נקודות:

1. מישהו "רצה ליצור את הרושם"? אולי המישהו הזה הוא "ידיעות" שבפרסום המקורי כתב: "האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון"? הרי מייל כזה לפני שברק שר בטחון הוא בקושי חצי סיפור. אחרי, זה סיפור גדול. זו לא עובדה טריוויאלית. ברנע כותב ש"ידיעות" לא ידעו ממתי המייל, שהוא הגיע אליהם מחוק אבל הם פרסמו שהוא נכתב אחרי שברק כבר שר בטחון. וואו. יכול להיות שברנע מודה ש"ידיעות" פשוט כתבו שקר בפרסום הראשון שלהם?

2. "ידיעות", מסתבר, פרסמו סיפור סנסציוני בכותרת ראשית, שמכתים אנושות את שר הבטחון, כשיש להם מייל, שהם לא בטוחים שהוא לא מפוברק, שהם לא יודעים ממתי הוא, שהם לא יודעים של מי כתב היד שעליו, שהם לא יודעים מי הוא א' עליו מדברים, שהם בעצם מחזיקים ביד כמעט כלום, רמז לסיפור, קצה חוט, רחוק מלהיות כותרת ראשית, אבל הם פרסמו.

3. ברנע כותב היום "בהנחה שהוא (לוטנברג, חתנו של ברק) דובר אמת הסיפור שלו מטריד הרבה יותר מתוכנו של המייל שפורסם בעיתון". אהה. נכון, נחום, ברור. תוכן המייל רק האשים את שר הבטחון של מדינת ישראל בהאשמה כבדה, אבל זה פחות מטריד אותך. איפשהו, לקראת סוף הטור, ברנע מסכים שלברק נגרם עוול אבל מוסיף ש"אולי מעז ייצא מתוק. עכשיו כשחתנו של ברק בחר לדבר ניתן יהיה לפתוח בחקירה משטרתית שתבהיר באופן מוסמך האם היה כאן זיוף". במילים אחרות, אנחנו ב"ידיעות" עשינו טוב כשפרסמנו מסמך, שאולי הוא מזויף ואולי לא. ככה פועל עיתון אחראי. מפרסמים משהו ומקווים לטוב.

סיפור המסמך המפוברק או לא הוא רק ביטוי אחד למה שקורה ב"ידיעות אחרונות". לפני שבועיים, העיתון פרסם סיפור על ניצול טבח מינכן שמת בחוסר כל. הסיפור קיבל הפנייה בעמוד ראשון ואחר כך כמעט עמוד בתוך עיתון יום שישי, שמופץ באינסוף עותקים. אה, כן. מתברר שהסיפור לא היה ולא נברא. ביום ראשון העיתון פרסם התנצלות. לא, לא ראיתם אותה, אלא אם כן יש לכם עיניים של סטיב אוסטין. היא הייתה קבורה ולא מובנת. אח"כ עורך העיתון, שילה דה בר, פיטר את הכתבת נאווה צוריאל. איך היו קוראים לזה ב"ידיעות" אם זו הייתה מערכת אחרת? לפטר את הש.ג.? אין בעיתון עורך לעמוד הראשון? ראש דסק? ראש מערכת חדשות? עורך עיתון? אף אחד לא מרים טלפון למישהו, שהיה אז במינכן, שיגיד להם שזה שטויות?

לפני כשש שנים עיתונאי אפרו אמריקני בשם ג'ייסון בלייר נתפס בדיווחים שקריים. עורך הניו יורק טיימס התפטר, ראש מערכת החדשות התפטר, החלה סערה ענקית והעיתון פרסם תחקיר שלם על דפיו. אין מה לדאוג. "ידיעות אחרונות" הוא לא הניו יורק טיימס ושילה דה בר לא חושב ללכת הביתה. יותר קל לפטר את צוריאל.

שחקן חיזוק – רזי ברקאי

10 באוקטובר 2007
 

חברי ועמיתי, רזי ברקאי ביקש לפרסם את הקטע הבא בנוגע לאותו סיקור של ועידת קמפ דייויד, שפורסם בכתבה של "ידיעות".

להלן הקטע:

לפני כמה ימים צלצל אליי רז שכניק.

– "אני עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", עושה כתבה על רביב דרוקר. זקוק לעזרתך".

– בשמחה

– האם נכון שביולי 2000 לא שידרתם מקמפ דייויד אלא מוושינגטון?

– איש מהעיתונאים לא שידר מקמפ דייויד. אסור היה לעלות למעלה. שידרנו, כמו גם רוב העיתונאים האחרים, מפרדריק (עיירה במרילנד, סמוכה לקמפ דייויד), שם היה מרכז העיתונות.

– אבל רביב טען לימים ששידרתם מוושינגטון.

– לא יכול להיות.

שכניק השמיע לי הקלטה בקולו של דרוקר (בהרצאה שלו מינואר 2005). הוא ניסה לשכנע אותי שרביב ואני "התחזינו" כמי שמשדרים מקמפ דייויד.

– גם מההקלטה שאתה משמיע לי אין זכר לוושינגטון. אבל אם רביב אמר ששידרנו משם, הוא סובל מאמנזיה.

אח"כ ביקש ממני שכניק לחוות דעתי על ההתנהלות המקצועית של רביב. אמרתי לו: הוא איש מקסים ועיתונאי מדהים.

אהה, הוא אמר לי, ונדמה לי ששמעתי אכזבה בקולו.

להלן העובדות ששכניק העתונאי ידע, ושכניק המשת"פ הסתיר:

1. מחנה קמפ דייויד היה סגור לתקשורת. אנשי קלינטון גם דאגו להחרים טלפונים ניידים של אנשי ברק וערפאת. הייתה האפלה תקשורתית מלאה.

2. בוקר אחד, בעיצומה של הועידה, "ידיעות אחרונות" יצא בכותרת ראשית שהייתה מרוחה כמיטב המסורת של העיתון על רוחב העמוד הראשון: הנוסח היה משהו כמו "קמפ דייויד נכשל. המשלחות אורזות את המזוודות".

3. רביב ואני שמענו על הכותרת מהמערכת בגלי צה"ל. רצנו כל עוד נפשנו בנו חזרה לפרדריק, קרוב למרכז התקשורת. הרגשנו מושפלים עתונאית. "ידיעות" גנב לנו את סיפור המאה.

4. עשינו כמה טלפונים. למעטה החיצוני, לא למשתתפי הועידה עצמם, שהיו כאמור מנותקים. נאמר לנו, שהסיפור, איך לומר, "חפיף".

5. שידרנו. לא רצינו להסתלבט על עמיתינו מ"ידיעות" – לפחות לגביי מדובר באנשים שאני מאוד מעריך – ואז הוספתי בציניות (זה היה משפט שלי, אל תפילו את התיק על דרוקר) משהו על המכוניות שעדיין נמצאות על ההר של קמפ דייויד. סיכמתי שלפי מיטב ידיעתי הועידה נמשכת.

6. כמה שעות אחר כך השגנו ראיון בלעדי עם אמנון ליפקין שחק וכמה ימים לאחר מכן גם עם שלמה בן עמי. למותר לציין ש"ידיעות" לא ממש התייחסו לראיונות.

7. כאמור, העיתונאי רז שכניק ידע את כל העובדות האלה, שמדובר באחד הפלופים הכי גדולים בעיתונות הישראלית בעשור האחרון. לא של גל"צ, של "ידיעות".

8. הועידה אכן התפוצצה. שבוע אח"כ. "ידיעות אחרונות" שוב יצאו גדולים: הם פרסמו מה שה"ניו יורק טיימס" ידע לפרסם רק שבעה ימים יותר מאוחר.

9. רז שכניק, מן הסתם, מחזיק תעודת עתונאי, כמונו. הוא, ומולו רביב ואני, לא עובדים באותו מקצוע.

רזי ברקאי.

עזוב אותך, חפיף

10 באוקטובר 2007
 

האמת, אני לא כל כך יודע איך להגיב לכתבה הקשה כנגדיב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"מהבוקר. מצד אחד, אדם שכל הזמן יורה ביקורת באחרים צריך לדעת לקבל ביקורת על עצמו. מצד שני, מניעי הכתבה כל כך מכוערים וכמות השקרים בה היא כל כך גדולה, שאני מתקשה לתת לזה לעבור לידי. בקיצור, עד שאני אחליט מה אני עושה חשבתי לענות לכל אלו ששואלים אותי – "אבל, מה יש ל"ידיעות" נגדך?".

אז הנה מקבץ מהדברים שאמרתי על ה"עיתון של המדינה". בחלק מהמקרים רעדו לי הברכיים לפני שאמרתי. באמת. אני מכיר את המנטליות של העיתון ויודע שאין להם בעיה לענות בכתבה מהסוג הזה. לא, אני לא טופח על שכמי האמיץ. לא פעם לא הלכתי נגדם עד הסוף, מתוך רצון לא להתמקם להם חזק על הרדאר. כנראה, שההערכה שלי על הרדאר שלהם הייתה הערכת חסר.

הנה הקטעים לפי סדר כרונולוגי:

1.דיעה ב"שישי" על עורך העיתון, שילה דה בר, אפרופוהסיקור של העיתון בנוגע לשר הביטחון, אהוד ברק

2.השתתפות בפאנל של "לונדון את קירשנבאום" בפסטיבל ראש פינה בנוגע להתנהגות של כלי תקשורת בישראל (סביבות דקה 28:00)

3.פוסט שהעליתי בבלוג אפרופו פרשת הירשזון והניסיון של "ידיעות" לקחת קרדיט על הפרשה

4.דיעה ב"שישי" על דברים שכתב העיתונאי נחום ברנע

5.דיעה בנוגע לעיתונאי נחום ברנע בתום כתבתו של בן שני עליו ב"שישי"

הצעת החוק לחיסול התקשורת

10 באוקטובר 2007
 

הצעת החוק החדשה של ח"כ גלעד ארדן בנושא לשון הרע היא הצעה לחיסול התקשורת החופשית. ממש כך. אני לא מגזים. הוא בטח מתכוון להתחיל מגבוה, להתמקח ולסגור באמצע, אבל גם האמצע הוא מאוד מרחיק לכת.

הקדמה, למי שלא מתמצא.

ארדן הגיש יחד עם שלושה חברי כנסת נוספים הצעת חוק שתשנה באופן טוטלי את האפשרויות העיתונאיות לפרסם משהו בישראל.היום בתי משפטלא מוציאים צולמניעת פרסום, אלא במקרים מאוד חריגים ויוצאי דופן. זו הלכה שנקבעה בפסק דין של ביהמ"ש העליון, אבנרי נגד שפירא. הרעיון הוא שהעיתונאי צריך לקחת אחריות על פירסומיו. כן, בימ"ש יתיר לך לפרסםכמעט כל דבר, ביהמ"ש לא יתחיל לנהל משפט לפני פרסום אם ראוי לפרסם ואם מדובר בפרסום אמת, אבל דע לך, מר עיתונאי,שאם תשגה ותפגע בשמו הטוב של אדם, אזי אתה חשוף לתביעת לשון הרע. אתה תהיה זה שבתביעה יצטרך להוכיח שדיברת אמת. הצד השני רק יצטרך להראות שפגעו בשמו הטוב.

ח"כ ארדן מציע לשנות את המצב מעיקרו. בימ"ש יוכל לעצור פרסומים כמעט בכל מצב. החוק החדש מציע שלל סיבות לעצור פרסומים. אין לכם כמעט פרסום, שלא ניתן לעצור אותו.מספיק שהנפגע הראה שיש ספק בקשר לאמיתות הפרסום או שהפרסום מייחס לנפגע "מעשה אסור אחר" ו"אין בידי המפרסם ראיות מספקות להוכיח את הפרסום". בוא נתעכב שנייה על זה.

נדמיין שבמקום למשטרה, מוריס טלנסקי בא לערוץ טלוויזיה. הוא מוסר עדות מפורטת על יחסיו עם אולמרט. הוא אפילו מוכן לעשות את זה בקולו ותמונתו. אולמרט רץ לביהמ"ש לפני הפרסום. על פי החוק, הוא זכאי לקבל את הפרסום המלא עוד לפני שפורסם. הוא מעורר ספק בקשר לאמיתות הפרסום. בשביל זה יש לו ארבעה עורכי דין. לערוץ הטלוויזיה, בניגוד למשטרה,אין יכולת לעשות חיקור דין בארה"ב, שיספק ראיות חיצוניות שיתמכו בדברי טלנסקי. לפי ארדן, זה הזמן להוציא צו מניעה ולמנוע את הפרסום.

ומה אם טלנסקי בכלל מוכן להגיד את הדברים בעילום שם? הוא מוכן לספק ראיות חיצוניות אבל מבקש חיסיון עיתונאי – מקור. אז בכלל אין סיכוי שמשהו יתפרסם כי לכלי התקשורת אין אפילו מה להציג בביהמ"ש כשבאים לדון אם יש או אין "ראיות מספקות".

הלאה. פרשת קצב. א' 1 או א' 2 או א'3 באות לערוץ טלוויזיה. אותו תהליך. שוב, קצב הולך לביהמ"ש. ברור שיוצא צו מניעה. הירשזון? כנ"ל. חיים רמון? בטח. אף פעם אין לכלי התקשורת "ראיות מספקות". ראיות מספקות יש רק בבימ"ש. תמיד אפשר לעורר ספק. אין לזה סוף. קחו עכשיו את קמפיין לבני – מופז. אתה רוצה לעשות תחקיר על אחד מהם. על פי החוק החדש, אין לך סיכוי. כל מה שנשוא התחקיר צריך לעשות זה לעכב אותך בצו מניעה עד הפריימריס. אחרי הבחירות המקדימות, כשהזוכה כבר יהיה אולי ראש ממשלה, ייתכן ותצליח לפרסם, אבל אז יתנפלו עליך ויגידו – למה לאפרסמת לפני הבחירות, אולי לא היינו בוחרים בו/בה?

אני יכול להמשיך ולהוכיח את מופרכותה של הצעת החוק. בדיוק קראתי קצת על פרשת "מסמכי הפנטגון" בארה"ב. זה, כמובן, לא אותו הדבר אבל זה הרי אף פעם לא בדיוק אותו הדבר. רק קצת דומה. מחקר היסטורי סודי של הפנטגון על תהליך קבלת ההחלטות, שהוביל למלחמת וייטנאם, הודלף לניו יורק טיימס ולאחר מכן לוושינגטון פוסט. ממשל ניקסון, שעדיין ניהל אז מלחמה בוייטנאם, ניהל קרב משפטי אדיר בתביעה להפסיק את הפרסומים (כל יום התפרסמו עוד פרטים מהמחקר). ביהמ"ש העליון של ארה"ב דן והתחבט והתיר את הפרסומים. היום, ספק אם יש מישהו בארה"ב שחושב שהיה צריך למנוע את הפרסום ההוא, פרסום שהשפיע עמוקות על דעת הקהל בארה"ב בנוגע למלחמה ההיא.

אני מדבר מהפוזיציה. אני עיתונאי וחי על פרסומים כאלה, אבל כדאי שגם ח"כ ארדן יידע מה המצב היום (לדעתי, הוא יודע).

כשאני או כל עיתונאי אחר ניצב לפני פרסום משמעותי, שיש בו כדי להטיל דופי באדם, ממילא אנחנו שוקל – האם יש לנו ראיות להוכיח את זה בביהמ"ש. כל מערכת תקשורת אחראית עושה את זה. המקורות החסויים למיניהם לא יגיעו לבימ"ש. החיסיון מגן על זהותם אבל לא עוזר לנו להוכיח כי "אמת דיברתי". במילים אחרות, גם ככה מצבנו בבימ"ש, בבואנו להגן על סוג פירסומים כזה הוא בעייתי.לכל כלי התקשורת יש היום הרי עורכי דין שבודקים פרסומים כאלה. הם עולים לכלי התקשורת הרבה כסףוזה נעשה, כמובן,משיקולים פרקטיים. מהבנה שאם לא, הם חושפים את עצמם לתביעת לשון הרע יקרה.

בדברי ההסבר להצעת החוק, כותבים מציעיו-שהמצב הקיים רע. תביעות לשון הרע מתבררות זמן רב מדי ובינתיים, הנזק לנפגע גדול מדי. יכול להיות. אני בכלל לא בטוח, אבל בוא נניח שכך המצב. יש אלף דרכים להאיץ את הטיפול בתביעה בלי ללכת לקיצוניות כל כך בלתי אפשרית. אם הצעת החוק של ארדן תתקבל, המשמעות היא שנפגעים פוטנציאליים עם כסף יעצרו פרסומים כנגדם לעד. מי שאין לו כסף, טוב, למי שאין כסף אין ממילא שם טוב, לא?

כלי תקשורת בכלל לא ייכנסו לתהליך הזה של תחקירים, כי כשאתה לא יודע אם ומתי תוכל לפרסם משהו, אתה לא מתחקר. תוכניות כמו "עובדה", "כלבוטק" ו"שומר מסך" עלולות למות. גם כיום הן מנהלות הרבה הליכים משפטיים בו זמנית אבל לפחות הן מפרסמות. ברגע שהכל יהיה תקוע בבתי משפט, לא תהיה תוכנית. לחילופין, נתחיל להתנהג כמו גנבים בלילה. איך נפגע בדרך כלל יודע שיש נגדו פרסום פוגע? מאיתנו. אנחנו פונים לקבל תגובה. אם התוצאה של זה היא שהוא יוכל לפנות לבימ"ש ולעצור את הפרסום אז המשמעות היא שלא נבקש תגובה או שנבקש אותה כל כך קרוב לפרסום כדי שהוא לא יספיק אפילו לקחת טקסי לביהמ"ש. במילים אחרות, הצעת החוק גם תתמרץ עיתונות לא הגונה.

עוד שתי הערות:

בריטניה נחשבת ל"בירת הדיבה" העולמית. נפגעים מכל רחבי העולם מחפשים דרך לתבוע את עלבונם בבריטניה, בגלל חוקי לשון הרע המחמירים. נו? אז זה עוזר למנוע את הצעקנות של הצהובונים הבריטיים? לא ממש. מה זה כן עושה? זה עזר, למשל, להסתיר מהעולם את פרצופו של רוברט מקסוול. לכלי התקשורת הבריטיים היה הרבה מידע עליו, עוד לפני שמת, אבל כל פעם שהם היו מפרסמים איזה פירור הוא היה תובע. בבריטניה קראו לזה "טרור הדיבה". התוצאה – הציבור לא ידע מיהו מקסוול עד מותו. הצעת החוק של ח"כ ארדן הולכת כמה גשרים רחוק יותר מהבריטיים.

ח"כ ארדן לא לבד. הצעת החוק הוגשה על ידי 27 חברי כנסת. 27! זה המון. חלקם נפגעי תקשורת (מרציאנו, הירשזון), חלקם מקופחי תקשורת וחלקם חברי כנסת טובים והגונים שבאמת מאמינים, מסתבר, שזו הדרך הנכונה (רובי ריבלין, משה כחלון, אחמד טיבי, זבולון אורלבוכן, גלעד ארדן). אני באמת מבין אותם. התקשורת הרוויחה, בצדק, את הצעת החוק הזאת. בשטחיות, ברדידות, בחוסר דיוק ולא פעם בחיסולי החשבונות המכוערים שנעשים על ידי עיתונאים שונים. הכל נכון. אבל זה הזמן להזכיר את הקלישאה על התינוק והמים. הדרך לתקן היא לא על ידי חיסול התקשורת. הצעת החוק הזאת היא באמת חיסול התקשורת כגוף יוזם, עצמאי וחוקר. יש הרבה דרכים אחרות לתקן ואת חלקן צריכה התקשורת ליזום מתוך עצמה, לפני שהצעת חוק כזאת תעבור ויהיה מאוחר מדי.

הפוליגרף החדש של א' או: איזה קשקוש

10 באוקטובר 2007
 

כמה קל לעשות ספין בישראל. אוף, כמה שזה קל. כלי התקשורת מספרים בכותרות אדירות על הפוליגרף שעברה א', המתלוננת הראשונה נגד משה קצב.

ובכן, זה לא סיפור. בלשון המעטה.

א. א' עברה בדיקת פוליגרף בתחילת הפרשה, איפשהו ביולי 2006. אני לא זוכר תאריך מדויק. זה היה כל כך מזמן. תוצאות הבדיקה (דוברת אמת) דווחו לפני שנתיים. שנתיים! מה חדש בבדיקה הזאת? כלום.

ב. עזבו את העובדה שבדיקת פוליגרף אינה קבילה במשפט פלילי. הנקודה החשובה היא, שפוליגרף לא יכול לבדוק את הנפש, במילים אחרות, הפוליגרף יכול לבדוק את השאלה אם א' מספרת אמת כשהיא אומרת שקיימה יחסי מין מלאים עם משה קצב. הוא לא מסוגל לענות ולא מתיימר אפילו אם הייתה או לא הייתה הסכמה ליחסי המין הללו. א' לא נשאלה בעניין הזה ולא ענתה. מיותר לציין שזו השאלה היחידה שבאמת משנה. גם הפרקליטות חושבת שא' וקצב קיימו יחסי מין מלאים, היא רק לא הייתה בטוחה שתצליח להוכיח שלא הייתה הסכמה. אני חשבתי שצריך להגיש כתב אישום נגד קצב בעניין של א', למרות הסתירות שהתגלו בעדותה, לפחות על בעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות. הפרקליטות חשבה אחרת. בכל מקרה,הפוליגרף הוא ממש לא גורם בעניין הזה. כדי להוכיח את העבירה של בעילה בהסכמה צריך להוכיח "ניצול" ו"ניצול" זה לא דבר שפוליגרף יכול לבדוק.

ג. אלוהים אדירים, שנה אחרי שנסגרה עסקת טיעון, חודשיים אחרי שקצב חזר בו, כשפרושים לפנינו כל מסמכי החקירה, עדות קצב, עדות א', עדויות חברותיה,מה לעזאזל נותן הפוליגרף? למה אנחנו מפרסמים את זה ועוד בהבלטה כזאת?

עמוד 3 מתוך 612345...לסוף »