ארכיון חודש: אוקטובר 2007

המניפסט של "שישי" (על דעתי בלבד)

10 באוקטובר 2007
 

לא בטוח שזה יעניין מישהו אבל חשבתי לכתוב על "שישי", התוכנית שעפר שלח ואני מגישים בשנתיים ומשהו האחרונות בערוץ 10 ביום שישי בשמונה. אני אנסה להסביר (אזהרה: זה יהיה ארוך להפליא) את הבחירות שלנו (שלנו, זה ממש לא רק עפר ואני, אלא עורכים, כתבים, תחקירנים, מפיקים, כל צוות התוכנית), את הפורמט, למה התוכנית נראית כך ולא אחרת. אולי זה יעניין מישהו.

פתיחה – "ערב טוב לכם"

במקור היינו פותחים בקליפ. עומדים אחד ליד השני, דחקה קצרה וקליפ ביקורתי – סאטירי על ענייני השבוע. אחרי חצי שנה זה נזרק לפח. למה? זה מסוג הדברים המעניינים בטלוויזיה. לא ממש התקבלה החלטה מסודרת לזרוק את זה. מתישהו הייתה הרגשה שזה לא מצדיק את ההשקעה ההפקתית (זה המון עבודה), שזהצובע את התוכנית בצבעשל תוכנית נישתית מדי, ברנז'אית מדי ואה, כן, גם הגיעה עורכת חדשה (טלי בן עובדיה) שלא אהבה את זה. הקליפ עף. אגב, כקונספט אני עדיין מאוד מאמין בשילוב של סאטירה וחדשות אבל זה כבר לטור אחר.

במקום קליפ, אנחנו פותחים ב"ערב טוב לכם" שיגרתי. בהתחלה היינו מתלבשים מאוד לא פורמלי. אני חשבתי שזה נכון לשדר משהו אחר, שונה מיומני החדשות האחרים. עפר סתם לא אוהב חליפות…לאט לאט התברגנו. מטריקו לחולצות כפתורים, מחולצות כפתורים לז'קטים ועניבות. המון זמן גם התעקשתי להגיד "ערב טוב עופריקו". שוב, ניסיון לשדר מגניבות, נכנסתם אלינו לסלון ואתם רואים שיחה רגילה בין שני אנשים, משהו אחר. גם זה עף. יותר ויותר אנשים בחברה העירו. אף אחד לא לחץ. זה לא עובד ככה. רק הערות קטנות שמסבירות לך שזה מגניב רק אותך ושאת אחרים זה בעיקר מעצבן. הלו, זה יום שישי בערב. תתנהג בהתאם. "ערב טוב לכם".

אגב, אני עדיין אומר "ערב טוב צלח". ניסיון ילדותי לשמור על משהו.

מבזק

גם פה ניסינו להתחכם. להגיש בעצמנו. להגיד משהו על כל ידיעה. גם זה עף. אין לנו שום יתרון בהגשת חדשות, שלא לומר שיש לנו חסרונות. הפרצוף של "4 הרוגים בתאונת דרכים מחרידה הבוקר סמוך ל…" פשוט לא מתיישב עלינו טוב. בעיה. נסלי ברדה עושה את זה יותר טוב.

"5 דעות"

המון זמן דיברנו בינינו על איך משדרים דעות בטלוויזיה. צרכן התקשורת מאוד רגיל ומיומן בקריאת דעות בעיתון. מהטלוויזיה, משום מה, קשה לו יותר לצרוך אותן. אני זוכר שפעם ניסיתי לגייס את אמנון לוי לעשות אצלנו דעה והוא אמר לי בגילוי לב. לא נראה לי הפורמט שלכם של הדעות. איכשהו, בטלוויזיה זה לא יוצא טוב. גם מגישים כמו יעקב אילון ורפי רשף, למשל,לא מתחברים לפורמט.

מצד שני, אני מאוד מאמין שזה בדיוק התפקיד של תוכנית חדשות בטלוויזיה היום. לבטא דעות, להפסיק לשחק את שופט הקו האובייקטיבי, לעורר דיון, להיות פרובוקטיביים.

בסוף יצרנו את הפורמט הזה של "5 דעות" (הרבה בעזרת בן שני שעזר לפצח את זה טלוויזיונית). בין ארבעים שניות לדקה של טקסט, 2 סאונד אפים, קצב, תנועות מצלמה, משהו אולפני ערוך אבל קצת מלוכלך. לא מעט צופים הסתייגו בהתחלה מהתזזיתיות והתלוננו שבגלל תנועות המצלמה קשה להם להבין מה אומרים. הורדנו את הקצב והוספנו תרגום ובעיניי, יצרנו משהו ייחודי שהוא בדיוק מה שאנחנו מנסים לשדר בתוכנית. תאהבו אותנו או תשנאו אותנו, אבל בואו תשמעו מה יש לנו (ולכתבים ומגישים אחרים) להגיד. אגב, בתרגום למילים זה בערך 80 עד 100 מילה. בעיתון, סתם לשם השוואה, מאמר דעות הוא 500 מילה. פי 5. לאט לאט אתה מבין שהצורך לקצר רק מזקק את הדעה והופך אותה לטובה יותר.

הלב של העניין צריך להיותפרובוקטיביות. דעות שלא שמעתם במיליון ואחד ערוצים התקשורת האחרים. זה לא קל. אתה לא רוצה לייצר פרובוקציה לשם פרובוקציה. גם לא קל לייצר תמהיל דמוגרפי מספיק מגוון של דעתניים. אנחנו, למשל, בחיפוש מתמיד אחרי נשים וימניים. עפר ואני לא נמנים על שתי קבוצות האוכלוסייה האלה וכדי שלא תרגישו שאיך שאתם רואים אותנו על המסך אתם כבר יודעים מה נגיד, אנחנו מחפשים תמיד גיוון.

כתבות דוקומנטריות

אני לא מאמין גדול בכתבות דוקומנטריות. כתבות של 10-12 דקות נראות לי כמו נצח. נראה לי שהצופה המודרני, אחוז התזזית, מפוצץ הגירויים, לא יכול להחזיק על סיפור אחד כל כך הרבה זמן, מה עוד שמעטים הסיפורים הטלוויזיוניים ששווים 12 דקות. מאיפה אני מביא את כל התובנות המלומדות הללו? מהצופה שאני מכיר הכי טוב. מעצמי. הנה עוד בעיה בגיבוש פורמט טלוויזיוני. אתה בטוח שאם תבנה תוכנית שאתה רוצה לצפות בה אז גם אחרים ירצו. אולי נוח לך להאמין בזה כי איזה עוגן אחר יש לך להיתלות בו?

עפר ואני רצינו בהתחלה לעשות תוכנית עם קצב מטורף, ששואב השראה מתוכניות המגזין בערוץ הספורט שעפר משתתף בהן. כתבות של 3-4 דקות ורצים מאייטם לאייטם. די במהירות ירדנו מזה.

למה? לא בהכרח מכיוון ששינינו את דעתנו על איך צריכה להיראות תוכנית החלומות שלנו.

כמה סיבות:

1. כשיש לך כתבי מגזין כל כך טובים(בן שני, ישראל רוזנר ונסלי ברדה) אתה צריך להיות מטומטם או אגו מנייאק כדי לוותר עליהם לטובת עקרונותיך הלא מבוססים.

2. אלוהים אדירים, נסו אתם למלא תוכנית של 90 דקות באייטמים של 3-4 דקות.

3. מסתבר, שלא כל הצופים מרגישים כמוני. עובדה. הקהל של התוכנית שלנו כל הזמן גדל. גם תוכניות אחרות, שמשדרות כתבות כאלו, לא בדיוק מתרסקות.

4. בעבודה תחקירית נכונה (ויש לנו באמת צוות תחקירנים מופלא – מואב ורדי, שלי טפיירו, טל גרנות ואסף אוזן) ועם עורכת מעולה (עדי גרתי – נער) וסגן עורך מבריק, נדב פייניק, אתה מצליח לאתר מספיק סיפורים טובים ששווים 12 דקות. חוץ מזה, בן שני וישראל רוזנר פשוט לא מצליחים להגיד כלום בפחות מ – 12 דקות…

אז על מה עושים כתבות?

אוהו, על זה יש לנו ויכוחים אינטנסיביים. אני, למשל, לא מסוגל לראות עוד כתבה על הסבל בשדרות. מצד שני, לבן שני יש איזה מנגנון אוטומטי באוטו שגורם לו לנסוע לשדרות כל פעם שנופל שם קסאם. אני מאוד מאמין שאין טעם לעשות כתבות שאין להן קשב מינימאלי אצל הצופה ודברים שהוא ראה כבר אלף פעם הוא לא ירצה לראות שוב. גאוני, לא? רק חוכמולוג אחד, אולי תציע משהו חדש, במקום לרטון כל הזמן? טוב, בוא נצלם ילדים בשדרות, או נצלם את העיתונאים שמסקרים את שדרות. אה, עשינו את זה כבר?

אני גם מאוד מאמין שאין סיבה לדכדך את הצופה. יש שיקראו לזה אסקפיזם. יאללה, בסדר. אם יש לזה ערך עיתונאי, כמו התמונות של הקופים שעורכים בהם ניסויים, אז זה שווה ושידרנו כתבה כזאת אחרי הרבה פרפורים (ואחרי שחדשות 2 דחו אותה). אם זה נטו רגש, זעקות נוראיות של הורים שכולים וכד', בעיניי, אין לזה מקום. פעם אחר פעם אני, כמובן, מפסיד בויכוח הפנים מערכתי, אבל לפחות אני ממרר את החיים למי שעושה אותן.

יש נקודה שמאוד חשוב להבין על הדרך בה חושבים אנשי טלוויזיה. אין לנו מושג אמיתי מה הציבור חושב. יכול להיות שלא יכול להיות לנו. אין הרי קבוצות מיקוד יומיומיות שיגידו לנו מה טוב ומה לא. אנחנו קוראים ביקורות בעיתונים, מקבלים משובים מאנשים ברחוב ומחברים ומגבשים עמדה "מלומדת" על מה הציבור רוצה לראות. כך למשל נוצר מיתוס, מן הסתם מוצדק, על הרגלי הצפייה ביום שישי. צפייה משפחתית, ילדים ליד הורים, לעתים צפייה אגבית – הטלוויזיה דולקת כשאנשים אוכלים ארוחת ערב.

איך מתרגמים את זה לכתבות? למשל, אל תעשה כתבות על אונס מחריד עם תיאורים פלסטיים (אנחנו, כמובן, עשינו, למגינת ליבם של בכירים בחברה). כן תעשה כתבות שילדים ומבוגרים,נשים וגברים,יכולים לראות ביחד. תן דוגמא? אופס. זו בדיוק הבעיה. איזה סיפורים עיתונאיים משמעותיים מעניינים נשים…ילדים, ילדים. צוחקים אתכם.

דיבור באולפן או למה אין לנו כמעט פרשנים?

זה אולי הדבר היחיד שנשארנו עקביים ונחרצים לגביו מהתחלה ועד הסוף. בלי פרשנים באולפן. מפעם לפעם זה קורה באירועים גדולים, אבל בעיקרון שנינו נגד ובמקרה יוצא הדופן הזה גם המערכת איתנו. פאנל הפרשנים של "אולפן שישי" נולד בימים אחרים. פרשנים אז מיעטו להופיע במהדורות אמצע השבוע (מהדורה ארכה אז חצי שעה), נשאר להם המון מה להגיד ביום שישי. ייתכן שגם צרכן התקשורת הגיע לסוף השבוע עם רצון להשלים את מה שהחסיר במשך השבוע. היום, לתחושתי, צרכן התקשורת כבר קרא וראה הכל לאורך כל השבוע. אין לו שום צורך לשמוע את האטריות הלעוסות שלך, אדוני הפרשן, שוב.

אבל יותר מזה. אני הרי פרשן. אני זוכר מה היה קורה כשגלעד עדין היה מזמין אותי ל"אולפן המרכזי", תוכנית החדשות ביום שישי של ערוץ 10, שקדמה לנו. למי יש כוח לאסוף אינפורמציה ביום שישי? ואם יש כוח, מה הסיכוי שאצליח לגייס מידע חדש/תובנות חדשות שלא עשיתי בהן שימוש במשך כל השבוע? תאמינו לי – די נמוך.

כשנוסדה "שישי" נאמר לנו שרוצים תוכנית שתתרחש רובה באולפן. זה שווק בעטיפה מרשרשת של חנפנות, "לך ולעפר יש כל כך הרבה דברים מעניינים להגיד", והסתיר, לא בהצלחה מרובה, צרכים כלכליים.תוכנית אולפן מאוד זולה.יציאה לשטח יותריקרה.היום אנחנו בדיוק מה שהוגדר לנו, רק ההפך. התוכנית כמעט לא מתרחשת באולפן.בדרך כלל הזמן המקסימאלי שאנחנו מבלים באולפן יהיה שתי דקות. הערה שליאחרי כתבה (חצי דקה) והערה של עפר (דקה וחצי…). זהו. קצב, קצב, קצב.

ברייקולוגיה

מה זה? זהו המדע של הברייקים או מתי יוצאים לפרסומות. שטות גמורה, נכון? מה זה משנה?כמויות מטורפות של אנרגיה נשפכות במטרה לפצח את חידת היקום הזאת. לצאת מוקדם או מאוחר? יחד עם ערוץ 2, לפניהם או אחריהם? לא אשתף אתכם בזה כי זה משעמם אבללמי שיש תובנה משמעותית בעניין הזה אנא כתבו. אנחנו נואשים…

שליפות

מראש היה לנו ברור שיש אנשים שיקבלו אלרגיה מלראות את שנינו על המסך. דעתניים, קצת זחוחים, חושבים שהם יודעים הכל, ציניים, ביקורתיים, מי הם חושבים שהם. לכן, הקמנו את "שליפות מהמותן" או "רשימת חיסול" (שני השמות לא מוצלחים אבל התרגלנו). כל מה שחשבתם עלינו, רק יותר גרוע.

קודם כל, זה פרסונאלי. אני מאמין שכמעט ואין טעם למתוח ביקורת (או להחמיא. זה קורה, נבלות) על מוסד. זה לא אפקטיבי. לכוון את זה לאדם זה מעניין יותר, נכון יותר וכן, כואב יותר. רשימת האנשים שהסתכסכנו איתם היא באמת אינסופית. אני לא כותב את זה כדי שתטפחו לנו על הכתף (טוב, אולי קצת)אבל לפעמים אני שואל את עצמי – עד לאן ייקח אותך יצר ההתבלטות שלך? עם כמה אנשים עוד תסתכסך רק כדי להיות שונה? האם עפר ואני בוחרים כל פעם יעדים קשים יותר כדי להרשים אחד את השני? אולי. אף פעם לא דיברנו על זה, אז אני לא יודע. הוא יורד עליי מפעם לפעם, שכשכבר ירדתי על בוז'י הרצוג קראתי לו "מוכשר כמו שד". אני ממריץ אותו לרדת על הרמטכ"ל (יש ביניהם איזה קשר ארוך שנים). בסוף אני אסכסך אותו עם אשכנזי והוא יסכסך אותי עם הרצוג. אולי זה כבר קרה.

התגובות ל"שליפות" מרתקות. אותי, לפחות. לא מעט אנשי תקשורת מתוחכמים לא אוהבים את זה. ירון לונדון, אהוד אשרי ז"ל. הפנייה הישירה נראית להם פופוליסטית מדי. יש בזה משהו. אני חושד שאם אני לא הייתי עושה את זה, גם אני לא הייתי מת על זה. הפוליטיקאים אוהבים את זה (או כך לפחות הם אומרים לי). חלקם תורמים לי רעיונות. חלקם מחכים כבר שנשחט מישהו מחבריהם. הציבור הרחב? שוב, אלוהים יודע. אנחנו מקבלים תגובות טובות אבל מי יודע.

בערך שנה אחרי שהתוכנית עלתה התפרסמה ביקורת מאוד אוהדת עליה. התיזה הייתה שסוף סוף נותנים לעפר ולי לעשות את הטלוויזיה שאנחנו מאמינים בה ולכן התוצאה כל כך טובה. מאז זו הבדיחה הקבועה שלנו. הביקורת התפרסמה בדיוק כשרוב העקרונות בהם האמנו נזרקו לפח והתוכנית עברה שינוי גדול. מאז אנחנו מאמינים רק ברייטינג והרייטינג עולה, תודה ששאלתם.

מילה אחרונה

רק ערוץ 10, בנסיבות המיוחדות בהן הוא פעל, יכול היה לאפשר לתוכנית הזאת להתגבש למשהו שהיום אנחנו מאוד גאים בו. היכולת לספוג חודשים של רייטינג נמוך (לפני עלייתנו לאוויר הרייטינג היה 3%. בתוכנית האחרונה – 7.7%), המרחב לשנות, לטעות, לחדש. אף פעם, אבל באמת אף פעם לא התערבו לנו בתכנים. לא הורידו כתבה, לא באו ברגל גסה והנחיתו – תשדרו את זה, או אל תשדרו את זה. האמת חייבת להיאמר, גם אם היא מכאיבה…חשבתי גם לכתוב על "בדרכים" ו"שחקן חיזוק" אבל המניפסט יצא עוד יותר ארוך ממה שתכננתי אז אולי בפעם אחרת.

נתניהו והגולן או: בשידור החוזר נראיתי קצת יותר טוב

10 באוקטובר 2007
 

אז לאן בדיוק הסכים נתניהו לסגת במו"מ שלו עם הסורים?

הסיפור הזה הוא סיפור יוצא דופן. עובדותיו פורסמו מספר פעמים בצורה די מדויקת, אבל זה לא מפריע למר נתניהו שוב ושוב להכחישאותו.הוא לא סתם מכחיש. בכל פעם שהסיפור צץ, נתניהו הולך צעד אחד קדימה בהכחשה.נדמה שבכל פעם הוא מתקן את סיפור המו"מ באופן רטרואקטיבי.

כשסיפור המו"מ הישראלי-סורי בתקופת נתניהו פורסם לראשונה על ידי זאב שיף ב"הארץ", נתניהו דיבר על כך שהסכים לסגת מרמת הגולן אבל דרש שישראל תישאר מיילים מהגבול. הוא טען שלא נקב בכמות המיילים. כשאהוד ברק פתח במו"מ אינטנסיבי עם הסורים הוא הדליף את ויתוריו המלאים של נתניהו. הטיוטות פורסמו בהרחבה בעיתונים אבל נתניהו המשיך להכחיש. הוא דיבר על כך שהסכים לרדת רק עד קו המצוקים ברמת הגולן וטען שהצליח לקבל הסכמה מרחיקת לכת של אסד לויתורים שלו בגולן.לפי גירסת נתניהו הוא עמד על כך שהיישובים הישראליים בגולן יישארו.

עכשיו אולמרט מנהל מו"מ עם הסורים. נתניהו שוב נשאל על המו"מ ועכשיו כבראפשרלהביןממנו שהוא בכלל לא הסכים לנסיגה מהגולן.

הסיפור המלאפורסם בספרו של דניס רוס – "THE MISSING PEACE". רוס הוא מתעד כפייתי. הוא מספר בספרו שהעיתונאי תומס פרידמן נתן לו עצת זהב, כשהתחיל את תפקידו, לתעד, לתעד ולתעד.רוס אכן תיעד. כל יום, כל שיחה, כל מבט וכל תנועה. הוא לא ידע בזמן אמת על המו"מ הסודי שנתניהו ניהל עם אסד דרך רונלד לאודר.

כשברק עלה לשלטון הוא הציב את ההסכם עם הסורים בראש סדר העדיפויות שלו. רוס ניסה להבין ממנו האם יסכים לאשרר את "הפיקדון" של רבין. ברק סירב. נציגיו (דני יתום וצביקה שטאובר) נתנו לרוס להבין שהם יודעים משהו שהוא לא יודע, שיש להם יסוד להניח שאסד יהיה מוכן לנסיגה ישראלית לא עד קווי הארבעה ביוני. אחרי כמה זמן התעלומה פוצחה. ברק בנה על טיוטה שלאודר הציג לקלינטון. ברק גילה את הטיוטה כשהגיע למשרד ראש הממשלה וחשב, מן הסתם, שלא יכולה להיות מבחינתו הצעה טובה יותר. הוא יחתום על ההסכם שנתניהו עשה. כך, גם ישיג הסכם טוב וגם יעביר אותו בקלות בציבור ובכנסת. הלו, אם נתניהו הסכים לזה מי בליכוד יכוללהתנגד?

רוס ראה במהירות שהטיוטה הייתה טובה מכדי להיות אמיתית. הוא התקשה להאמין שאסד האב באמתנתן לה יד ובמיוחד לנקודהבמסמך לפיההנסיגה הישראלית תהיה עד קו הגבול הבינלאומי של 1923 ולא עד קווי הארבעה ביוני. מהר מאוד התברר שהטיוטה היא באמת, במקרה הטוב, הצעת נתניהו. הסוריםלא הסכימולה. אבל הסיפור לא נגמר כאן. ביבי, מסתבר, הסכים ליותר מזה.

בשלב מאוחר יותר במו"מ, לאודר הציג ביוזמתו בפני האמריקנים את הטיוטה האמיתית עליה הצדדים הסכימו. פה כבר דובר על נסיגה ישראלית מכל רמת הגולן עד לקווי הארבעה ביוני 1967. במסמך הזה כבר לא הייתה הסכמה סורית למנוע התקפות על ישראל מלבנון (כמו שהייתה בטיוטה הראשונה שהציג לאודר) ולמסמך הזה, כפי שגילו האמריקנים במהירות, הסורים באמת הסכימו. אלא שעל המסמך הזה ברק לא הסכים לשמוע. הוא לא הסכים לנסיגה לה הסכים נתניהו, כותב רוס (למי שמתעניין – עמוד 528 בספר).

שני דבריםמושכים אותי במיוחד לחזור לסיפור הזה.

ראשית,מה שקרה פה, בישראל, במו"מ הסודי ההוא, מעולם לא סופר. איציק מרדכי ואריאל שרון (שרי הביטחון והחוץ, בהתאמה, בתקופה הנידונה) לקחו קרדיט על בלימת המו"מ של נתניהו אבל הם מעולם לא סיפרו את גירסתם. יועצו המדיני של נתניהו באותה תקופה, עוזי ארד, היה מעורב, אבל גם הוא לא כתב זיכרונות. בארה"ב, סיפור כזה כבר היה מפרנס 20 ספרים, אם הוא היה סיפור פנימי שלהם, כמובן. רק דמיינו לכם נשיא אמריקני שהיה עושה מו"מ חשאי, בניגוד לעמדותיו הפומביות, דרך איש עסקים, עם מנהיג של מדינת אויב. חמישים שנה אחרי המו"מ עוד היו יוצאים ספרים עליו. כאן אין תרבות משמעותית של כתיבת ספרים פוליטיים ועוד יותר משזו בעיה של תרבות, זו בעיה של כסף. שוק קטן. לא שווה לכתוב. לא שווה להסתכן במריבות עם מקורות.

הנקודה השנייה היא נתניהו. יש משהו כמעט חידתי ביכולת שלנתניהולהכחיש, באופן כל כך בוטה, עובדות מוצקות ומתועדות. הוא יודע שתיעוד המו"מ נמצא במשרד ראש הממשלה, כלומר, הוא יודע שיריביו (ברק, שרון בזמנו ואולמרט עכשיו) היו חשופים למידע. הוא יודע שהדברים התפרסמו, אבל איכשהו הוא מאמין, שאם יחזור על האמתשלו מספיק פעמים, הקהל שלו יאמין לו או לפחות לא יהיה לו כוח לקרוא את הספר של דניס רוס.

פרשת טלנסקי – רעש לבן

10 באוקטובר 2007
 

בימים האחרוניםהדוברים (המעטים. ילדים יקרים, עיזרו בבקשה לאהוד למצוא את אמנון דנקנר…) שמדברים עבור אהוד אולמרט מנגנים את אותה שורה.סיפרו לכם שאולמרט קיבל מייל משולה זקן על כך שעבר כסף מ"הכובס", הלא הוא טלנסקי. אז סיפרו לכם. כאן מגיע החיוך הזחוח והפאנץ'. לאולמרט בכלל אין מייל.

חשבתי (למעשה, ברוך קרא חשב, אבל אין לו בלוג, אז גנבתי לו) שהגיע הזמן למקם את הטיעון בקונטקסט שלו. ביום חמישי הופיעה ב"ידיעות אחרונות" הידיעה על המייל הזה. כנראה שהידיעה לאמדויקת, אולי אפילו לא נכונה. ברמת הבוץ בה מבוסס אולמרט עכשיו, אי אפשר להאשים אותו שהוא נאחז בכל אי דיוק קטן, אבל גם הוא יודע שעל זה לא בונים זיכוי ציבורי. התמונה הזאת של נדבן אמריקני שמגניב מעטפה ובה אלפי דולרים לכיס החליפה של אולמרט,היא תמונה שכנראה קשה להכיל, אפילו בתוך ים של אדישות ציבורית.

עוד דבר שצריך לנכש מהשביל הוא סיפורו של אבי שרמן. למי שלא עקב, זהו נהג שנשכר מעת לעת על ידי הקונסוליה הישראלית בניו יורק. שרמןטען כי העביר מעטפות מזומנים לאולמרט. הוא דיבר על לפחות 10 מעטפות. מלכתחילה, כלהסיפור של שרמןנראה כמוהיריון מחוץ לרחם. עד מפתח לכאורה, שלא ממש מקבל תשומת לב מהמשטרה, אבל כן מדבר בלי סוף עם התקשורת.

כלי תקשורת רבים פירסמו את סיפורו בלי בדיקה מינימלית.היום נכשל שרמן בבדיקת פוליגרף אליה נשלח ביוזמת ערוץ 10. שרמן הסכים להיבדק ואז התחרט שובובסוף נבדק במכון הפוליגרף של זיגי הורוביץ. עכשיו, מן הסתם, דוברי אולמרט יעשו שימוש גם בשרמן כדי לסדוק את תיק טלנסקי. במקרה הזה, אני לא מאשים אותם. אנחנו פרסמנו את הדברים של שרמן ואנחנו נצטרך לשלם את המחיר.

אגב, זו הרגשה די מזופתת כל הסיפור הזה עם שרמן. אני לא בטוח שמישהו יאמין להתבכיינות שלי (ספק אם אני הייתי מאמין) אבל מדובר באדם שהחיים לא חייכו אליו. הוא, כנראה, מיסודו, גם ממש לא אדם רע (אולמרט, בצדק, בטח חושב אחרת). אני, לעומת זאת, ישבתי איתו כמה שעות, ניהלתי איתו שיחות ידידותיות ואזחירבתי לו את היום ואולי לא רק את היום. נכון, יש אינטרס ציבורי וכל זה, אבל כששרמן התקשר אליי אחרי השידור קשה לי לומר שהייתי גאה במה שעשיתי.

סגרו לי את התיק

10 באוקטובר 2007
 

לפני כחודש קיבלתי הודעה מהפרקליטות שנסגר התיק. לא יעמידו אותי לדין על הפרת צו איסור הפרסום בעניין חקירתו של אברהם הירשזון. חשבתי שיהיה נכון לספר על הפרשה הקטנה הזאת. אולי יש בה עניין.

שלב א – הפרסום:

המשטרה הוציאה צו איסור פרסום על חקירתו של שר האוצר אברהם הירשזון. הצו הוצא אחרי שכבר פורסמו פרטים על החשדות כנגדו, אבל לא הפרטים המלאים ובטח לא הראיות.‎ ‎‏הייתי מאוד מתוסכל. חודשים שאני יודע איזה האשמות חמורות יש נגדו וחודשים שאני לא יכול לפרסם. בינתיים, הירשזון מכריז על רפורמות, משנה לנו את החיים והכול כשהוא, ועוד קומץ אנשים, יודע שמכל בחינה מעשית הוא כבר היסטוריה.

צו איסור הפרסום שקיבלנו דיבר על החקירה בקשר למעילה בעמותת ניל"י, השייכת להסתדרות העובדים הלאומית.מקורותיי אמרו לי שזו רק פרשה אחת וישנם חשדות לפרשיות רבות אחרות. התייעצתי עם אנשי המקצוע הרלוונטיים מה לעשות.

החלטנו ללכת לביהמ"ש ולבקש את הסרת הצו. השופט דחה את בקשתנו, אבל אמר‎ ‎– וחזר ואמר‎ ‎– משהו מאוד מעניין: צו איסור הפרסום, הוא קבע, מידתי ומצומצם.

אנחנו הבנו ממנו, שבעצם, הצו מאפשר לפרסם המון דברים. לא על פרשת ניל"י, שנמצאת תחת תחולת הצו אבל על אותן פרשיות אחרות, שאינן תחת תחולת הצו.

החלטנו, לאחר התייעצות מעמיקה ומעבר על כל מילה בטקסט, לפרסם על החשדות כנגד הירשזון בפרשיות האחרות. לא ניל"י. הטקסט הסופי‎ ‎של הפרסום היה קצר, לקוני, דל בפרטים ועבר סירוס משפטי קפדני. פרסמנו.

הטקסט היה כל כך מסורס, שאף כלי תקשורת לא טרח אפילו לעשות פולו אפ. היחידים שעשו פולו אפ היו המשטרה. היחידה למלחמה בפשיעה הכלכלית של המשטרה, אותה יחידה שחוקרת את תיק הירשזון, קראה לי ולעורך של המהדורה באותו יום, אלי רכלין, לחקירה תחת אזהרה.

שלב ב' – החקירה

הורו לי להתייצב בלוד. לא הסבירו למה. לא הסכימו. מותר והגיוני.בשירותי הצבאי שירתתי כחוקר מצ"ח וגם אני לא מסרתי לחשודים בטלפון מה נושא החקירה.

בחקירה עצמה לא הסכמתי לשתף פעולה באופן מלא. הייתי משוכנע שלא עשיתי שום עבירה. היכרתי את הצו ודאגנו חזור ודאוג לא להפר אותו. קיבלתי אישור מוקדם מכל מי שצריך. למרות זאת, לא שיתפתי פעולה בחקירה באופן מלא.

למה? לא בטוח שאני יודע.

קודם כל, כעסתי.

כעסתי על כך שחוקרים אותי. כעסתי שהם פתחו בחקירה על הפרת הצו. כעסתי שהיחידה החוקרת 'נוקמת' בעיתונאי שפירסומיו לא מוצאים חן בעיניה. לא בטוח שכל הכעסים היו מוצדקים, אבל כעסתי.

חוץ מזה, עברי במצ"ח לימד אותי שלא צריך למסור יותר מדי פרטים בחקירה. אם תרצה להשלים, תמיד תוכל לעשות את זה יותר מאוחר. ראיתי לא מעט מקרים שאנשים הצטערו על דברנות יתר בחקירה הראשונה.

ויש עוד סיבה. זו הפעם הראשונה שנחקרתי תחת אזהרה והרגשתי איזה אתגר אישי, קצת מטומטם, לעמוד בחקירה… לא שהיה מדובר באיזה טלטולים, אבל אתם יודעים איך זה – מרגע שהתחייבת לקו מסוים בחקירה, אתה לא רוצה לסגת ממנו, יותר בגלל העקביותמאשר בשם ההיגיון. שהחוקרים לא ירגישו שהם שברו אותי…

ימים אחר כך קצת הצטערתי שמסרתי גירסה חלקית.

מנכ"ל "חדשות 10" באותה תקופה, גלעד עדין, ניסה להבין מצמרת המשטרה למה פתחו תיק נגד המערכת שלו. ממה שהוא הצליח לברר, הבנתי שהמשטרה פשוט טעתה. הם לא ידעו שהצו שהגיע למערכות לא היה הצו שהם רצו להוציא, או הצו שהם הוציאו. משהו השתבש בדרך. מקרה נדיר של אי הבנה אמיתית. אולי אם הייתי אומר את זה בחקירה הראשונה זה היה נגמר מוקדם יותר, אולי לא.

שלב ג' – ההמתנה עד להחלטה

זה הקטע הכי מעצבן. החקירה שלי הייתה בתחילת פברואר2007 . יומיים-שלושה אחריה כל המעורבים בתיק הפשיעה המסובך הזה כבר נחקרו. העובדות הובהרו. הכול היה בשל להחלטה. למה, בשם אלוהים, זה לקח 14 חודשים לקבל החלטה? בתיקים אחרים הפרקליטות והמשטרה יכולות לספר לי סיפורים. חיקורי דין בחו"ל וכאלה.

גם שם אני לא קונה אותם. כאן הייתי מעורב ואני יודע שהיה אפשר לקבל החלטה תוך שבוע, גג חודש. התיק פשוט שכב באיזה מגירה יותר משנה סתם.

אתם יכולים להגיד – שטויות, איזה נזק נגרם לך? לא הפסדת את תפקיד שר המשפטים/ביטחון פנים בגלל זה. אתם צודקים, כרגיל. אבל גם קצת לא.

צודקים – כי באמת לא נגרם לי נזק מיוחד, למרות שזה לא באמת נעים שפירסום שלך מסבך אנשים אחרים.

לא צודקים – כי בתקופת הביניים אתה קצת יותר נזהר כשאתה מדבר בטלוויזיה על המשטרה. שלא יחשבו שאתה נוקם מצד אחד, ושלא יתרגזו ויגישו כתב אישום, מצד שני. פה ושם מתחתי עליהם ביקורת, כולל בבלוג הזה, אבל לא פעם סתמתי את הפה, וכשמדובר בנודניק כמוני זה באמת לא קל.

נו, אז איך קרטר?

10 באוקטובר 2007
 

בשני ספרים שקראתי בחודשים האחרונים מצויר ג'ימי קרטר באור עלוב למדי. לא, לא רק נשיא לא אפקטיבי – כמו שנהוג לחשוב עליו – אלא כפוליטיקאי שקרן. אני עוקב אחרי הפוליטיקה האמריקנית די באדיקות ואני מודה שהופתעתי. התיאורים של בוב שרום, הקמפיינר המוביל של המפלגה הדמוקרטית בעשרים השנה האחרונות, בספר הזיכרונות המרתק שלו; ושל העיתונאי הוותיק, רוברט נובאק, בספר המעולה שלו, היו חדשים לי לגמרי. נכלולי, תחמן, רמאי, הזהו קרטר שלנו? עד אז די חיבבתי את הנשיא קרטר. לא רק בגלל הסכם השלום, אלא דווקא בגלל התנהלותו. הוא נראה היה לי כמו אדם שלא יודע לשקר, שהוצב בתפקיד שקשה לא לשקר בו (למרות שמפתיע לראות כמה נשיאים אמריקניים ממעטים לשקר לגבי עובדות).

פעם עשיתי עבודה קטנה וקראתי עשרות נאומים שלו. גיליתי כנות כובשת. כובשת אותי, לפחות, שיש לי חולשה מוגזמת לכנות. קרטר דיבר בחופשיות כבר בסוף שנות השבעים על סקרים, על חוסר הפופולריות שלו ואפילו העז (בצעד טיפשי) להטיף מוסר לאמריקנים ב"נאום המלנכוליה" המפורסם שלו.

אתמול, כשהוא נכנס לחדר בקינג דייוידלראיון קצר עם "חדשות 10" ("יש לכם 7 דקות", התרה העוזר, והן, כצפוי, התארכו כדי שאח"כ יוכל לטעון עוזר אחר: "קיבלתם כמעט רבע שעה". ככה יוצרים אסירות תודה) חשבתי שוב על הפער שבין המדיום הטלוויזיוני למציאות. ידעתי שאחרי הראיון ישאלו אותי "איך קרטר?" וסביר להניח שאני גם אמלמל איזו תשובה, אבל האמת היא שאני לא יודע. הרי במציאות,אם קרטר היה מתפנה אליי לשיחה, הייתי שואל אותו על נובאק ושרום (אם היה לי אומץ, כמובן, כי בלי המצלמות זה הרבה יותר קשה. פתאום אין לך צידוק לשאול שאלות קשות). עם המצלמות שאלתי את השאלות הצפויות, כי אי אפשר אחרת. אחרי זה אמרו לי שיצא מעניין. טוב, מה יגידו? היית חרא?

אז, איך קרטר? אין לי מושג אבל הייתי מת להיראות כמוהו בגיל 84, אפילו אם אולמרט לא יסכים לפגוש אותי.

מה שהם צריכים, מר דיכטר, זה זמן וגיבוי

10 באוקטובר 2007
 

הרבה זמן לא הזדהיתי עם דברים של אהוד ברק כמו הבוקר. אבי דיכטר, שר, ראש שב"כ לשעבר, אדם שראה לא מעט בחייו, דיבר בישיבת הממשלה כאילו הוא בלב עצרת בחירות. תושבי אשקלון לא יהיו "מוצר מתכלה". הוא קרא איזה נאום פואטי שהזכיר שמדובר בעיר שלו ושהוא חי בה. ראש הממשלה צריך להורות לצה"ל להפסיק את ירי הרקטות. בכל מחיר. אה, כן. כל כך פשוט. איך אולמרט לא חשב על זה קודם?

אין סיבה לדאגה. אולמרט לא חשב שדיכטר מדבר אליו. גם כל שאר הנוכחים בחדר ידעו למי דיכטר באמת מדבר- לתקשורת והופ, זה אכן הגיע לתקשורת.

יחסיהם של אהוד ברק ואבי דיכטר נחשבים לקרובים. שניהם אקס סיירת מטכ"ל. ברק מינה את דיכטר לראש השב"כ. בתקופה האחרונה זה ממש לא נשמע ככה. דיכטר שוב ושוב מנסה להכניס את צה"ל לעזה. ברק מבקש איפוק. בעיניי, לגמרי בצדק, גם ברמה המהותית, אבל עוד יותר ברמה הסגנונית.

זה כמעט בלתי נתפס בעיניי,שמי שהיה ראש שב"כ בזמן שנהרגו כאן 1000 אנשים, אלף אנשים, רובם בפיגועי התאבדות במרכזי ערים, שאחד כזה יתלהם ויחליש את כושר עמידתה הרעוע ממילא של הממשלה בימים קשים כאלה. בזמן האינתיפאדה דיכטר נהג לנחור בבוז אל מול חלק מרעיונות השרים. הוא היה הולך עם מצגת שתירגמה את מספר הקורבנות הישראלים למספרים של קורבנות במדינות יותר עתירות אוכלוסין משלנו. כדי להדגים לקהל אמריקני, למשל, הוא נהג להכפיל את מספר קורבנותינו בחמישים או משהו כזה. היה לזה, כנראה, אפקט מרשים. עכשיו צא וחשב, מר דיכטר, כמה קורבנות היו בעזה ביומיים האחרונים בתרגום לישראלית.מספר הקורבנות הפלשתיניים עומד על כ – 70 , בתרגום לישראלית -350 הרוגים ישראלים ביום. ודיכטר מרגיש מוכה?

שלא תהיה טעות – צריך וחייב אבי דיכטר להיאבק על עמדתו. אני בטוח שהוא באמת מאמין שאם צה"ל ייכנס לפעולה רחבה בעזה, מצבנו יהיה טוב יותר. אני לגמרי לא מסכים איתו, אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא, ששר כמו דיכטר מכיר מצוין את עוצמת הלחצים שפועלים על מקבלי החלטות בזמנים של משבר לאומי. הוא האחרון שצריך ללבות את האש, בטח בגלל ההילה הביטחונית המוצדקת שיש לו.

במהלך מלחמת לבנון שאל דיכטר בקבינט את הרמטכ"ל, דן חלוץ – "מה אתם צריכים מאיתנו?". חלוץ אמר "זמן וגיבוי". דיכטר עטה את גלימת המנהיג האחראי וענה "יש לכם". השאלה ההיא נראתה לי כבר בזמן אמת קצת מופרכת. זה הרגיש לי כאילו דיכטר מנסה ללמד את השרים איך צריך שר להתנהג כלפי דרג מקצועי – ביטחוני. קצת כאילו הוא פורק על השרים את הטראומות שלו מזמן האינתיפאדה. הדיון ההוא, בזמן מלחמת לבנון,חייב שאלות חכמות וחודרניות מצד השרים כלפי הרמטכ"ל, לא אמירות פלסטיקיות. עכשיו הזמן של דיכטר באמת לקצת גיבוי, לפחות בפורומים חצי פומביים כמו הממשלה. בפורומים קטנים וחשאיים יותר, שיקרא איזה שיר שהוא רוצה.

ועוד נקודה אחרונה – זה רק נדמה לי או שדיכטר במקרה מביע תמיד את העמדהשהציבור אוהב לשמוע באותה נקודת זמן?

גל הירש – האוגדונר והיחצ"ן

10 באוקטובר 2007
 

אין לי מספיק כלים לשפוט את רמתו של תא"ל בדימוס גל הירש כמפקד אוגדה. אני מבקש לקבוע (בימי פוסט וינוגרד כולם "מבקשים לקבוע". למה שאני לא "אקבע" משהו?) שבתור איש יחסי ציבור, הוא מעולה. הירש עובד בזה. הוא עבד בזה כמפקד פעיל והוא הפך את זה כמעט לאובססיה אחרי שיחרורו הכפוי מהצבא.

יום לפני דו"ח וינוגרד התקשרה אליי אשת יחסי ציבור. אולי אני רוצה להיפגש עם הירש? בסוף, לי לא יצא אבל ראיתי ושמעתי כמה עיתונאים בימים האחרונים. אין לי ספק שלהם יצא. פתאום אתה שומע מכל מיני עיתונאים שבכלל ועדת וינוגרד זיכתה את הירש, שאולי צריך להחזיר אותו לצבא, שאולי נעשה לו עוול.

להירש מותר להילחם על שמו הטוב. אין לי שום בעיה שהוא מדבר עם עיתונאים. היום, כשהוא משוחרר, זה גם לגיטימי לגמרי להיעזר באשת יחסי ציבור. אי אפשר גם לקחת ממנו שנים של שירות צבאי, בחלקן הגדול כשהוא מסכן את חייו. בטח לא צריך להתייחס אליו כמו מישהו שנושא על גבו כתם מוסרי. אבל מפה ועד האמירות המזכות על תיפקודו במלחמת לבנון הדרך מאוד רחוקה.

דו"ח וינוגרד הסופי מחמיר עם האוגדונר הירש. למעשה, חברי הוועדה הולכים בעניינו על גבול ההתחייבות שלהם לבג"צ לא לפגוע בדו"ח שלהם באישים ספציפיים. קראתי שני שליש מהדו"ח ולא מצאתי מישהו שהוועדה ביקורתית במישרין על תיפקודו כמו גל הירש. אפילו אהוד אולמרט ועמיר פרץ קיבלו איזו כסות של "הדרג המדיני". במקרה של הירש הוועדה מצטטת את שפתהפקודות (עד למלחמה הירש תמיד התגאה שהוא המציא שפה חדשה) של האוגדונר עם ה"נחילים" ו"ענן הצרעות" ושאר מכתמי הלשון שהירש המציא. הוועדה קובעת שהפקודות הללו לא היו ברורות לכוחות שסונפו לאוגדה בזמן המלחמה ושהן הקשו על התקשורת בזמן קריטי. היא מותחת ביקורת קשה על הקרב שניהל הירש בבינת ג'ביל. זה לא היה "קרב אוגדתי", קובעת הוועדה. הירש, בכל המצגות שעשה לעיתונאים בשנה וחצי האחרונות, התהדר שהוא הפעיל יותר חטיבות בו זמנית מכל אחד אחר. הוועדה אומרת – לא היה סיוע ארטילרי, לא היה קרב מסודר, הקרב לא נוהל כהלכה, הוא לא תוכנן כמעט, היא מתארת אותו ככמה היתקלויות במחבלים ופוסקת את מה שכולנו יודעים -הקרב בבינת ג'ביללא השיג את התוצאות המקוות והשאיר תחושת תיסכול עמוקה. אם זה זיכוי מה זו הרשעה?

יש עוד איזכורים ביקורתיים לתיפקודה של אוגדה 91 בזמן מלחמת לבנון בפיקודו של הירש (הקרב במארון א ראס) עם רמיזות מאוד לא דקות לתיפקודו של האוגדונר.

אני מכיר גם את תיפקודו של גל הירש בזמן האינתיפאדה השנייה. כתבתי על זה, יחד עם עפר שלח, בספרנו "בומרנג". אני "מבקש לקבוע" שאחת התוצאות החיוביות של מלחמת לבנון השנייה היא שגל הירש עזב את הצבא. קידומו לתפקידים בכירים עוד יותר הוא תסריט שנראה לי מפחיד. לא פחות. השילוב של כישרון עצום, כריזמה, יהירות ברמות שקשה לתאר,מיליטנטיות ושאפתנות גדולה הוא מתכון בטוח להסתבכויות צבאיות.

תשובה לביקורת של "מעריב"

10 באוקטובר 2007
 

מבקר הטלוויזיה של "מעריב", אסף שניידר, מותח הבוקר ביקורת עלהראיון הבלעדי שקיים גיא לרר עם ויל ביינום, ששודר ב"שישי" האחרון:

שניידר כותב (הקליקו על התמונה להגדלה) שמדובר ב"עבירה טכנית", "משחק מלוכלך" ושאר ביטויים של מבקרי טלוויזיה. בסוף הטור הוא זורק לי אתגר, כמי שמטיף לשקיפות, לחשוף את תהליך הכנת הראיון. אנסה להיענות לאתגר. בתחילת השבוע פנה תחקירן של "שישי" אסף אוזן לשמעון מזרחי, יו"ר מכבי תל אביב, וביקש, בשמנו, לראיין את ביינום.מזרחי נתן תחושה שהדבר אפשרי. מאז ניהלו אוזן, עפר שלח וגיא לרר עשרות שיחות טלפון לאורך השבוע בניסיון לשכנע את "מכבי" לתת לנו את ביינום לראיון. מיותר לציין שאין כלי תקשורת בארץ, שלא ביקש ראיון עם ביינום.

בכל אותן שיחות (בדקתי עם שלושתם) לא הוזכרה העובדה שערוץ 10 שילם מיליוני דולרים למכבי תל אביב על זכויות השידור של משחקיה.יכול להיותש"מכבי" הכריעו לטובתנו בגלל הנימוק הזה. לא יודע. אנחנו לא השתמשנו בזה.

אגב, אם "מכבי" היו מסרבים, אני הייתי ממליץ להשתמשבמנוף הזה. בעיניי, זה הדבר הכי לגיטימי בעולם. חוזה השידור של "מכבי" עם ערוץ 10 אינו כוללהתחייבות שלהם לספק לערוץ 10 ראיונות בלעדיים. נעשו ראיונות רבים עם שחקני מכבי לכלי תקשורת מתחרים, אבל בוודאי שיש איזו רצון לגמול טובה תחת טובה, בדיוק כשם שנינט טייב וג'קו אייזנברג מגיעים לראיונות בלעדיים בחדשות 2 ולא לחדשות 10.

אגב, המאבק על ביינום בכלל לא היה קל. הראיון נקבע ליום חמישי. מוני פנאן ביטל אותו. אחרי מאמצים הוא נקבע ליום שישי בבוקר. כשגיא לרר הגיע לדירת ביינום גירשו אותו…בסוף, הראיון התקיים אבל לא קדמו לו פרומואים מכל סוג.

השאלה העיתונאית המרכזית היא האם הוטלו איזשהן מגבלות על הראיון, או שנוצרה אצלנו מחוייבות מוסרית להציג את הראיון בצורה ידידותית לביינום? התשובה על זה היא לא ולא. כמה עובדות:

1. שניידר כתב שלרר לא שאל את ביינוםלמה הואלא הלך למשטרה. השאלה נשאלה וביינום ענה בראיון.

2. שניידר כתב שלרר לא שאל את השאלה הרפי רשפית "מה יש לך להגיד לנדרס?". השאלה נשאלה, אבל חילופי הדברים לא שודרו בצורה הזאת. לא נראה לי שהכתבה נפגעה מכך עיתונאית.

3. שניידר כותב "השורה התחתונה (של הכתבה – ר.ד.) היתה: לפניכם איש צעיר, חביב, ספורטאי שרוצה לעשות רק טוב, שנקלע שלא באשמתו לאירוע נורא. רחמו עליו".

אני חולק עליו.

בהחלט הייתה אמפטיה לביינום בכתבה. אלו טבען של כתבות שמביאות לראשונה גירסה של אדם שלא דיבר עד כה ובוכה מול המצלמה. עם זאת, ההערות אחרי הכתבה של שלח ושלי היו מאוד ברורות. אני אמרתי שמדובר באדם שדרס אדם אחר במצב שייתכן והיה שיכור. הוספתי שמחיאות הכפיים לכבודו ביד אליהו, כשנכנס למשחק, היו מרגיזות. דיברתי גם על התנהגות המועדון ואמרתי שההתבטאויות המגוננות של שמעון מזרחי בתחילת השבוע היו מיותרות, אם כי אני חושב שבהחלט נכון היה מבחינת המועדון להגן על שחקנו. שלח מתח ביקורת משלו. עכשיו כולנו נחכה לראות איך יסתיים התיק הזה ומה העונש המשמעתי שתטיל "מכבי" על ביינום, אם בכלל.

האמת של פואד, האמת של שיטרית

10 באוקטובר 2007
 

אתמול התראיין פואד בן אליעזר ב"מה בוער" עם רזי ברקאי. הוא זרק שם פצצה לכאורה – במלוא הביטחון הפואדי שלו הוא אמר שאבו מאזן בעצם מתנגד לשיחרורו של מרוואן ברגותי מהכלא. ערבי בוגדני שכמוהו. איזה ציניות. בשביל לשרוד בשלטון הוא מוכן שחברו יירקב בכלא. רזי ברקאי ובן כספית (מראיין אורח) חגגו על הכותרת ובצדק.

שבועיים וחצי לפני כן פואד התארח באולפן "לונדון את קירשנבאום". אני שימשתי כמראיין אורח במקום ירון לונדון שקיבל בדיוק באותו זמן את פרס סוקולוב. בהפסקת הפרסומות פואד אמר לנו שאבו מאזן מתנגד לשיחרור ברגותי. איתנו הוא היה קצת יותר חופשי. הוא סיפר מי אמר לו את זה. מדובר, לדבריו, באישיות בכירה מאוד. לפני השיחה לא קבענו את כלליה ולכן לא אפרסם את שם האישיות. צוות האולפן ששמע את שר הביטחון לשעברחשב שמדובר בידיעה חדשותית מצוינת. אני קצת פחות. אח"כ בדקתי ובדקתיולא מצאתי שום אישוש לדברים. לא פירסמתי ואני לא מצטער.

למה אני מספר לכם את זה? כי פואד הוא תופעה פוליטית שצריך להבין אותה. יש לו איזה מנהג משונה כזה להגיד לא פעם דברים שאין להם קשר אמיתי למציאות ולעובדות. אל תשאלו אותי עכשיו למה ואיך זה קורה. לפעמים אפילו אין צורך בעיוות המציאות אבל הוא עושה את זה. כשעבדתי עם עפר שלח על "בומרנג" נפגשנו כמה פעמים עם שר הביטחון לשעבר, בן אליעזר. שאלנו אותו, בין השאר, על חיסול סאלח שחאדה, חיסול שעורר הרבה מחלוקת, כזכור. פואד היה בחו"ל בזמן שהחיסול אושר סופית ובוצע. פואד סיפר לנו בפרטי פרטים איך הוא אישר את החיסול בשיחות משדה התעופה. הוא דיבר עם המפקד הזה וראש החיל ההוא. מסיפורו עלה שגורמי הצבא הבכירים ביותר שיקרו את שר הביטחון של מדינת ישראל בנוגע לכמות החפים מפשע שעלולה להיפגע כתוצאה מהחיסול. אחלה סיפור. מאוד רצינו לפרסם. שאלנו אותו כמה פעמים על המקרה כדי להיות בטוחים שהבנו. הבנו. רק שלא היה שום קשר בין גרסת בן אליעזרלמציאות. אח"כ בדקנו עם גורמים נוספים והתברר שפואד כמעט לא היה מעורב באישור החיסול. אני לא זוכר בדיוק את הפרטים אבל נדמה לי שמעורבותו של בן אליעזר באישור החיסול התמצתה בקבלת עידכון בנושא מראש לשכתו. זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שזה קורה לי עם בן אליעזר. כשהוא מדבר על מלחמת לבנון השנייה, הוא מספר לא פעם איך התנגד לה מתחילתה. שוב אחלה סיפור, רק שבישיבת הממשלה הראשונה שאישרה את המבצע פואד לא נכח. הוא היה בחו"ל.

באמצע המלחמה דיווחתי על ישיבת סיעת העבודה. סיפרתי לרפי רשף שפואד היה היחיד בישיבה שדרש מבצע קרקעי. פואד ישב לידי באולפן. מייד אחרי שסיימתי לדווח, הוא הכחיש את הדיווח נמרצות. מאז כל פעם שאנחנו מדברים על המלחמה הוא מזכיר לי שהיה היחיד שתבע פעולה קרקעית. בתגובה אני מזכיר לו את ההכחשה הגורפת שלו. פעם אחת הוא ענה לי "טוב, מה שאתה תגיד אני אגיד הפוך". את העיקרון הזה אני דווקא מבין מצוין.

על הדרך אני כבר אתקן משהו שאמר הבוקר שר הפנים, מאיר שיטרית, לרזי ברקאי ב"מה בוער". שיטרית אמר שהוא היחיד שהצביע נגד בישיבת הקבינט שאישרה את המבצע הקרקעי בסוף המלחמה. לא נכון. שיטרית דיבר נגד המבצע, אבל לא הצביע מהסיבה הפשוטה שאין לו זכות הצבעה. מעמדו בקבינט היה של משקיף ולא חבר. אגב, שיטרית לא היה היחיד שדיבר נגד המבצע הקרקעי. היועוד שרים שעשו זאת.בסופו של דבר, הם נמנעו כי בימים ההם של המלחמה הופעל עליהם לחץ גדול, גלוי וסמוי, לשדר מראית עין חיצונית של הסכמה וקונצנזוס.

ביילין חוזר לעצמו

10 באוקטובר 2007
 

יוסי ביילין הודיע שיכנס מחר (יום ראשון) מסיבת עיתונאים. אם אני מבין נכון, ביילין יודיע על הורדת המועמדות שלו לתפקיד יו"ר מרצ. במילים אחרות,הוא יודיע שאלו שלושת החודשים האחרונים שלו כיו"ר מרצ. אם אכן זה המסר של מסיבת העיתונאים אז נדמה לי שהפוליטיקה הישראלית עומדת לצפות שוב בפוליטיקאי יוצא דופן עושה מעשה יוצא דופן.

אין ספק שכהונתו של יוסי ביילין כיו"ר מרצ לא הייתה הצלחה מסחררת. נכונותו לרדת מהמירוץ נובעת בראש וראשונה מההבנה שלו שהוא לא ינצח את המירוץ הזה. מרצ בתקופתו לא הצליחה למצוא לעצמה קהל חדש וגרוע מכך – היא לא הצליחה למצב את עצמה כאלטרנטיבה אידיאולוגית אמיתית. כל זה ברור מאליו ולא על זה אני רוצה לכתוב.

אני רוצה לכתוב על יוסי ביילין, האיש והפוליטיקאי. לא הרבה אנשים בכנסת מסכימים עם דיעותיו אבל לא תמצאו אחד (אולי דליה איציק) שלא מעריך אותו.

ביילין הוא הפוליטיקאי היחיד, למיטב זיכרוני, שקיבל משרד וסגר אותו. ביילין, כזכור, קיבל את משרד הכלכלה והתכנון. הוא לא היה הראשון או האחרון לקבל משרד לא נחוץ. הוא היחיד שהכיר בכך וסגר אותו. יעקב אדרי לא מעלה על דעתו לסגור את המשרד המיותר לפיתוח הנגב והגליל. איווט ליברמן ימשיך לתת מבטים יודעי סוד כשמנסים להבין ממנו מה עושה לעזאזל המשרד המוזר שלו לענייני אסטרטגיה.

ב-99' ביילין הסכים להתפטר מהכנסת כדי להכניס עוד מישהו מרשימת העבודה לכנסת. חוץ ממנו וממתן וילנאי, אף אחד לא הסכים לעשות את זה. בדיעבד, התברר שאלו שסרבו צדקו. ברק נפל מהשלטון ואלו שהתפטרו, כמו ביילין, נשארו קרחים מכל הכיוונים. לא שרים ולא חברי כנסת.

למה אני מטריח אתכם בזוטות ההיסטוריות האלה? כי זה יוסי ביילין. פוליטיקאי ששיכנע מערכת פוליטית שלמה ששיקוליו עניינים, שמה שמעניין אותו זו האידיאולוגיה שלו ולא הכיסא שלו. יש כל כך מעטים כמותו. כשביילין תוקף את רמון אף אחד לא חושב שזה מכיוון שקרה משהו בין שניהם מאחורי הקלעים. בעיניי, זה האתגר הכי גדול של פוליטיקאי ויש מעטים מאוד שעומדים בו. כשסילבן שלום או בנימין בן אליעזראומרים משהו מייד מתחילה סחרחרת של ספקולציות. מה המניע? מה הם רוצים להשיג? אף אחד לא מדמיין שהם אמרומשהו רק כי הם מאמינים בו.

עכשיו קחו את כל הניתוח הזה ותשליכו אותו על המצב הלא נוחשביילין נקלע אליו. כמו כל פוליטיקאי זה מאוד לא נעים לוותר עלעמדת כוח כמו יו"ר מפלגה. זו הודאה בכישלון ואיבוד כוח. פעם אחר פעם ראיתי פוליטיקאיםשלא מצליחים לכפות את הרציונל שלהם על האגו.כשעמיר פרץ התחיל את הקמפיין האחרון שלו היה ברור לחלוטין שאין לו סיכוי לנצח. אם היה עושה עיסקה בזמן היה יכול לקבל מספר 2 של ברק או איילון, הוא לא היה נקלע לחובות של 880 אלף שקל וחוסך לעצמו את ההתבזות, שלא לדבר על האנרגיה העצומה שנאלץ להוציא בקמפיין. כשבנימין נתניהו דחף את אריאל שרון החוצה מהליכוד, הרציונל היה צריך להדריך אותו בכיוון אחר לחלוטין. מקורביולחצו עליו – בוא נעשה דיל עם אריק. תהיה מספר 2 שלו, אל תתמודד מולו והוא ישריין לך את תפקיד ממלא מקום ראש הממשלה ושר אוצר גם בקדנציה הבאה. אתה תהיה היורש הטבעישלו. זה היההכי הגיוני אבלאצל ביבי כמו אצל ביבי האגו כמעט תמיד מנצח. הוא דחף את שרון החוצה והסוף ידוע.

בילין התחיל את הקמפיין הזה כשהוא יודע שאין לו סיכוי לנצח את רן כהן וכנראה אפילו לא את זהבה גלאון. כשחיים אורון נכנס למירוץהמסר עבר לכולם – גם בן הברית המובהק ביותר לא מאמין ביכולת של בייליןלנצח. ביילין היה יכול להמשיך לנהל מירוץ אבוד, להגיד לעיתונאים שהסקרים לא משקפים נכון את המצב, שהוא רק רוצה לעלות לסיבוב השני ושם הוא כבר ינצח וכל החירטוטים הרגילים. אם אכן, כמו שאני שומע, הוא מודיע מחר על הסרת מועמדותו, אז ביילין שוב מוכיח שאצלו התבונה גוברת על האגו. העיתוי מושלם. עוד לא פורסםספר הבוחרים של מרצ, עוד לא פורסם סקר ראשון. במילים אחרות,פומבית עוד לא ניתן ביטוי לעובדה שאין לו סיכוי לנצח. זה הזמן שלו לפרוש מהמועמדות ולחזור לעשות מה שהוא עושה יותר טוב מכל פוליטיקאי אחר – להשפיע על המציאות הישראלית יותר מרוב מוחלט של שרינו, לעתים יותר מראשי הממשלה שלנו.

עמוד 4 מתוך 6« להתחלה...23456