ארכיון חודש: אוקטובר 2007

למי שעוד לא סובל ממנת יתר

10 באוקטובר 2007
 

היום פורסמוכתבות עליי ועל התוכנית "שישי" ב"מעריב" וב"דה מרקר".

כמה הערות:

א. הכתבות הן לא יוזמה שלי. נשבע לכם. ברור לי שזה נראה אחרת, אבל זה צירוף מקרים בלבד. לי אור אברבך מ"מעריב" ביקשלקיים ראיון איתיודיבר עם דוברת ערוץ 10. הסכמתי. אם הציבור כל כך רוצה לדעת עליי יותר…יעל ולצר מ"דה מרקר" רצתה לכתובידיעה על עליית הרייטינג ב"שישי". לא מסרבים להצעות כאלה.איכשהו זה יצא שזה התפרסם באותו יום ונראה כמו קמפיין. זה לא.

ב. הכתבות הן הגונות וראויות. הציטטות מדויקות. הכל בסדר. רק בעיה אחת – הכותרות. אני תמיד מאמין שכל הקונספט של כותרות סובל מבעייתיות מובנית. רוב הידיעות, רוב הציטטות, רוב האירועים לא מצדיקים כותרת. מצד שני, כותרת היא הדרך הכי ידידותית לרפרף על החדשות/ראיונות. דוגמא קטנהמהראיון איתי ב"מעריב": לי אור שאל אותי על "אולפן שישי". אמרתי לו שאני לא רואה את התוכנית. אנחנו מציצים בה תוך כדי השידור שלנו במוניטור. לא יכולים לשמוע. כשאני בא הביתה, הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לראות עוד תוכנית חדשות. ביום ראשון אני קורא את סיכום כתוב של מה בדיוק שודר ב"אולפן שישי". הוספתי שהפורמט של פאנל פרשנים כבד נראה לי כמו פורמטשאבד עליו הכלח, או שלפחות כך חשבתי עוד לפני שהגשתי את "שישי" וכן הייתי רואה אותו לפעמים. לי אור, באופן טבעי, נאלץ לקצץ את התשובה הארוכה אבל הוא עדיין השאיר אותה בהקשר המקורי. העורך בא וכתב בכותרת ש"אבד הכלח על אולפן שישי". לא, אני לא מתכוון להתבכיין שהוציאו את דבריי מהקשרם. אני לגמרי מבין את העורך הזה. המשפט "אבד הכלח על פאנל הפרשנים של "אולפן שישי"" לא נכנס פשוט ככותרת. ארוך מדי. הוא קיצר. הגיוני. אין דרך אחרת.זו הבעייתיות המובנית של תימצות טקסט.

ג.ניסיתי מאוד לדחוף לכתבות את השמות של האנשים שעושים באמת את "שישי". שלח ואני מקבלים את התהילה (הלא רבה, בכל זאת לא ממש התוכנית הכי רייטינגית בארץ) אבל העורכת עדי גרטי, התחקירנים מואב ורדי, טל גרנות, שלי טפיירו ואסף אוזן, עורכי וידאו כמו אלון וולפיילר ואחרים, המפיקות יעל רגב ועדי שטיינר, כתבי הצבע המופלאים בןשני, ישראל רוזנר, הם אלו שבאמת עושים את התוכנית. השמות לא נכנסו לראיונות. גם זה מאוד שיגרתי. עיתונאים, כולל אותי, מסלקים בדרך כלל כל קרדיט שהם לא חייבים להכניס. בצדק. הציבור בקושי מתעניין בפנים שעל המסך. לצפות ממנו שיתעניין באנשים שמאחורי הקלעים זו ציפייה לא ריאלית.

ד. אני מתחייב לא לספר לכם כלום על עצמי בימים הקרובים.

מה לעזאזל רוצים מגיא מרוז ואורלי וילנאי?

10 באוקטובר 2007
 

אני באמת לא מבין. לא עושה את עצמי. אחרי שהתפרסמה ההודעה שהם הולכים לעבוד ברדיו 99, ששייך לארקדי גיידמק, דיברו איתי כמה אנשים. מה פתאום הם הולכים לעבוד אצלו? הם והחברתיות שלהם עובדים אצל האוליגרך הזה?

נשמע לי שטויות במיץ עגבניות. תכף אפרט. לפני כן, קצת על המקום ממנו אני בא לסיפור הזה.

ראשית, ארקדי גיידמק לא מחבב אותי. אני לא יודע אם הוא יודע מי אני אבל אני מניח שכשהוא רואה את הפנים שלי לא מתעוררות אצלו אסוציאציות חיוביות. הוא כינס פעם אירוע גדול כדי להודיע על הקמת התנועה שלו. שאלתי שאלה מתריסה. הוא ענה בבוטות. ניסיתי לענות לו. המיקרופון לפתע לא עבד…

במקרים בהם דיברתי עליו בערוץ 10 לא הייתי חיובי במיוחד, בלשון המעטה. כמו רבים, אני לא אוהב את הדרך בה הוא משתמש בכספו כדי לאתגר את מערכות השלטון המסודרות. עזבו את זה. פעם אחרת.

שנית, למרות מה שאמרתי עליו גם לי הוצע להגיש תוכנית ברדיו 99. ההצעה הייתה מפתה הן מקצועית (אני מת על רדיו) והן כספית. אמרתי "לא". בגלל ארקדי. מאוד רציתי לעשות את זה אבל הרגשתי שאני לא יכול. ארקדי מסיים כל חודש באחד המקומות הראשונים בטבלת האיזכורים של "יפעת". במלים אחרות, הוא אחד האנשים המסוקרים ביותר בישראל. הוא נוגע באינסוף נושאים. פוליטיקה, עסקים, ספורט. אני מתעסק באותם נושאים. אין דרך לעבוד בערוץ 10 ולא לדבר על ארקדי. פשוט אין דרך. לכן, אמרתי (בצער)"לא".

בדיוק מאותה סיבה אני חושב שאין שום בעיה עם ההחלטה של וילנאי ומרוז. הם לא כתבים ולא פרשנים. הם לא צריכים לסקר אותו.

הטיעון השני נגד ההחלטה שלהם הוא עברו המעורפל של ארקדי. צרפת, לכאורה, מבקשת להסגירו אליה בגלל עבירות פליליות.

קודם כל, אף אחד לא יודע מה בדיוק ארקדי עשה.ביררתי עם כמה יודעי דבר לרבות דיפלומט צרפתי בכיר. הוא אמר לי שבעצם צרפת לא מתעקשת על בקשת ההסגרה בין השאר כי לארקדי גם מגיע עיטור כבוד מממשלת צרפת. הוא חילץ להם כמה בני ערובה ממקומות קשים בעולם. שאר מקורותיי, כולל כאלו שממש לא נמנים על אוהביו, אמרו שהתמונה של יחסיו עם ממשלת צרפת הרבה יותר סבוכה ולמעשה קצפם יצא עליו מכיוון שהוא "גנב" להם עיסקאות ופעל בניגוד למדיניות הממשלה. יכול להיות שזאת לא התנהגות שמכבדת אזרח צרפתי.בוודאי שזו לא עילה לפסול אותו כמעסיק פוטנציאלי בכלי תקשורת ישראלי. אגב, לא מעט מקורות טוענים בתוקף שארקדי גם עשה דברים משמעותיים לטובת הביטחון הלאומי של ישראל אבל זה כבר סיפור אחר.

בכל מקרה, ארקדי לא הורשע עד היום בדבר (עד כמה שאני יודע). יש הרבה מאוד עיתונאים שעובדים בארץ עבור אנשים שכבר הורשעו. עופר נמרודי כבר אמרנו? בשוק התקשורת הישראלי אתה לא יכול להיות אנין טעם.

ולבסוף, מאשימים את וילנאי – מרוז בתאוות בצע. הם, החברתיים, חוברים לכסף הגדול. הרבה זמן לא שמעתי טענה כל כך צבועה. העובדה שהם מתעסקים בייצוג החלש מכריחה אותם להיות חלשים בעצמם? אסור להם להתפרנס? זה קישקוש גמור.

בקיצור, בהצלחה גיא, בהצלחה אורלי. לא מאמין שאשמע אתכם כי אני מכור לרזי ברקאי אבל במבזקי החצי אני מבטיח לעבור…

עפר שלח טועה (ולא בפעם הראשונה…)

10 באוקטובר 2007
 

גילוי נאות – עפר חבר שלי. מה זה חבר. אח. הקטעים הכי טובים בתוכנית שלנו הם הקטעים שהמצלמות לא עובדות. עכשיו מספיק עם ההשתפכות.עפר כתב היום מאמר נגד הביקורת שנמתחה על יאיר לפיד על כך שהוא פרסם את בנק הפועלים. אני מסכים כי הפסטיבל מוגזם. אני יודע שלפיד התכוון להפסיק לפרסם את הבנק מהרגע שהחליט להגיש את "אולפן שישי" ולפני שהביקורת פורסמה. אני גם מסכים שיש ספורט לאומי של "חבוט בלפיד ככל יכולתך" (עכשיו כשהוא מתחרה בנו אני מקווה שיצטרפו עוד ספורטאים לענף).

אחרי שריככתי, אני רוצה להגיד שעיתונאי לא יכול לפרסם מוצר. הטיעונים כל כך ברורים ושחוקים שחבל לחזור עליהם. עפר בעצמו הרי לא מעלה על הדעת לפרסם מוצר מסחרי. נכון, יש אינטרסים אחרים, לא ענייניים של עיתונאים שיכולים לעוות את שיקול דעתם. לא רק אינטרס מסחרי. חטא אחד לא מכשיר חטא אחר. נכון, הצרכן לא מטומטם והוא יודע להבדיל בין גבי גזית, קריין הפרסומות, לבין גבי גזית העיתונאי, אבל גם זה לא מכשיר את השרץ. השאלה היא לא אם הצרכן מבחין. השאלה היא אם גבי גזית יתקוף את החברה שהוא מפרסם או את האינטרס שלה. כשאתה מפרסם בנק אתה יכול לנקוט עמדה בשאלת רפורמת בכר? העמדה שלך תיראה נקייה? איך ירגיש גוף מסחרי שגזית תוקף אותו? הרי ברור שהמנכ"ל של אותו גוף יגיד לעצמו – רבאק, אם רק הייתי לוקח אותו לקמפיין שלנו הוא לא היה מעז.

באמת, אני מרגיש כל כך בנאלי לחזור על הטיעונים האלה שעדיף שאפסיק.

אין ספק שיש פה סקאלה. מבחינתי,בקצה השחור שלה נמצא המקרה של ביצוע פרסומות על ידי עיתונאי (מה זה עיתונאי? גם שאלה טובה. מגיש תוכנית בידור? תוכנית ראיונות?). אבל יש גם נקודות אחרות על הסקאלה הזאת. אני עושה הרצאות לחברות מסחריות. אני מדבר על אותם תחומים שעליהם אני מדבר בטלוויזיה אבל מקבל צ'ק מחברה מסחרית. כמה זה לגיטימי? אותי זה עובר אבל ברור לי שאפשר להתווכח גם עם זה. אני לא מרצה בכסף לגופים פוליטיים או גופים שאותם אני מסקר באופן הדוק.אבל נאמר שאני אבוא בהתנדבות. אולי זה יותר בעייתי? להרצות לצעירי הליכוד או צעירי מרצ בלי כסף זה בעייתי? אלו שאלות קשות ואין לי פתרונות בית ספר עבורן. נדמה לי שפרסום גופים מסחריים לא נמצא בכלל באותם מקומות.

בעד פרידמן, נגד שר המשפטים

10 באוקטובר 2007
 

בשנת 1992 התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. כמה חודשים לפני כן, עברו בכנסת בשקט יחסי שני חוקי יסוד. המרצים שלי למשפט חוקתי לא כל כך ידעו איך לאכול את החוקים האלה. לגבי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הם היו די תמימי דעים. אין לו שום משמעות מעשית. הוא לא משנה חוקים קיימים ולא חסין מפני פגיעתם של חוקים עתידיים. המחשבה המקובלת אז הייתה שאם אין לחוק סעיף בנוסח "ניתן לשנות חוק זה רק ברוב של…" אז אין לו שום עדיפות על כל חוק רגיל. בקיצור, הוא כמעט כלום. הצהרה דקלרטיבית, מורה דרך לפרשנות, לא יותר מזה. כמו חוק שיווי זכויות האישה מ – 1951.

לא הרבה לאחר מכן התברר שאפשר לזרוק את מחברות הבחינה שלנו לפח. אהרון ברק כתב על "המהפכה החוקתית" ופתאום התברר שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוא בעצם חוקה כתובה. לא פחות ולא יותר. חוק עתידי ייפסל אם לא עומד בתנאים שקבע החוק. ברק יצק לתוך החוק תוכן שאף אחד ממחוקקיו לא פילל שיהיה בו. זה היה האקט המרכזי במחטף המדהים שעשה אהרון ברק במשך עשרות שנים בגאוניות (כן, כן) למשפט החוקתי של ישראל. שופט אחד, כמעט לבדו, שינה מהיסוד דברים שבמדינה אחרת טעונים משאל עם, שיח ציבורי אינטנסיבי ורוב מיוחס בפרלמנט. ברק היה יכול לעשות את כל זה, בין השאר, מכיוון שכל כמה שדרכיו היו בלתי ראויות התוכן הערכי של מעשיו תאם את זה של האליטה הליברלית – חילונית בארץ. עזבו, אליטה. הוא תואם גם את הערכים שאני מאמין בהם. הוא ביצר את השוויון המהותי, חופש ביטוי, זכויות יסוד בכלל והיכולת להשיג צדק וסעד במדינה תקועה.

למה אני מבלבל לכם את המוח?

כי אני מרגיש חובה לנמק פעם אחת את עמדתי בנושא רפורמות פרידמן. המדיום הטלוויזיוני לא מאפשר דיון עמוק באף אחד מהרפורמות שלו, שלא לדבר על הכיוון הכללי. אז פעם אחת אני מדבר נגד פרידמן ופעם בעד ואף פעם לא מסביר למה.

בסוף השבוע התקיים כנס העמותה למשפט ציבורי בקיסריה. כל מלכי המשפט היו שם. ברק, בייניש, מזוז, ארבל ופרידמן. יצא לי להיות שם והיה מרתק. בייניש ופרידמן דיברו. הקהל היה בעד בייניש אבל בקרב הרטורי פרידמן ניצח. הוא נתן הופעה משכנעת וקצת דמגוגית. שתיים מהדוגמאות שהוא נתן היו עתירה נגד הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ואפשרות שביהמ"ש העליון יורה על מימושה של זכות השיבה. בשני המקרים הוא השתמש בדוגמאות כדי להמחיש את מופרכותם אבל די היה בכך כדי לעצבן מאוד את הקהל. גם לפני כן, כאמור, לא היה מדובר בקהל אוהד. אני מצאתי את עצמי מסכים עם רוב הדברים שהוא הציג. אני כן חושב שביהמ"ש העליון מתערב בהמון דברים לא לו. אני לא יכול לשכוח את הדיון שקיים העליון בעתירה שקראה לפסול את מינויו של דן חלוץ לסגן רמטכ"ל. זה היה דיון מגוחך ומופרך. גם אני חושב שהאמירה של חלוץ על הרעידה הקלה בכנף המטוס הייתה אמירה מכוערת. מה לזה ולמשפט? איפה הבסיס המשפטי לדיון הזה? אני לא חושב כמו פרידמן, שאפשר לצמצם את השפיטות בחקיקה, אבל הכיוון נכון. אני גם מסכים שצריך חקיקה של הכנסת כדי לקבל מקור לגיטימיות לאפשרות של ביהמ"ש לפסול חוקים. אני יכול להמשיך ולפרט, אבל נדמה לי שהכיוון ברור. במאבק הסמכויות בין הכנסת לביהמ"ש העליו,ן המטוטלת נוטית באופן מוגזם מאוד לכיוון של העליון. חולשת הכנסת וחוזקו של ביהמ"ש העליון גרמו לכך והגיע בהחלט הזמן לקחת את המטוטלת קצת חזרה.

בכל זאת אני מתנגד לפרידמן. לא, לא בגלל הסגנון. אין דבר ששנוא עליי יותר מהבריחה המקובלת מהתמודדות עם מהות, לטובת ביקורת על סגנון. אולמרט יגיד לכם שהוא לא עשה טעויות משמעותיות. למה הוא לא פופולארי? לשיטתו, כי יש לו בעיה בהסברה. בבעיות הסברה, סגנון, דרך, לכולם קל להודות. יולי תמיר אומרת שהיא נכשלה בענק בהסברת דרכה. היא לא מוצאת, או לפחות לא מציינת, בעיה בתפקוד המהותי שלה. ככה זה גם עם פרידמן. זה לא שאין בעיה עם הסגנון שלו. יש. בטח שיש. הטיעון שלו, שנשיאת ביהמ"ש ביהמ"ש העליון אינה ראש הרשות השופטת, הוא ניסיון לא חכם לתקוע אצבע בעין. הראיון הפומבי שלו נגד ההתבטאויות של בייניש, בדיון על עסקת הטיעון של קצב, היה לא נכון ולא ראוי.

אם לא סגנון, מה כן הבעיה שלי? אני חושב שלמערכת המשפט הישראלית יש בעיות גדולות ועמוקות. סחבת בלתי נגמרת, ענישה רכה מדי, היעדר משאבים לפרקליטות להתמודד עם עבריינות מתוחכמת, הוצאה לפועל מרוסקת, היעדר חוקה ועוד. הנושא של מאבק הסמכויות בין העליון לכנסת הוא נושא מאוד סקסי. כיף להתעסק בו. מצד שני, זה נושא שכמעט ולא נוגע למציאות של החיים שלנו או נוגע בה במקרי קצה בלבד. מאז שאהרון ברק "חטף" את הסמכות לבטל חוקים התערב ביהמ"ש בחמישה חוקים בלבד. חמישה ב – 12 שנה ואף אחד מכם לא מכיר את החוקים האלה. זה תחום צר שבצרים. שר המשפטים מקדיש 95% מהאנרגיה שלו לתחום שהוא במקרה הטוב 5% מהתחום עליו הוא מופקד. פרידמן היה מקבל את ברכת בייניש וברכת כולנו אם היה מגבש מגילת זכויות יסוד של הפרט ומנסה להעביר אותה בכנסת. זה היה משפר את מצב זכויות הפרט באופן דרמטי, לאין ערוך יותר מכל הרפורמות של פרידמן. שר המשפטים בוחר לא להתעסק כמעט בניסיון להעביר חוקה או אפילו את ליבת החוקה שעוסק בזכויות היסוד. הוא מתעסק מעט בבעיות היסוד של מערכת המשפט ועוסק באובססיביות בקרב הסמכויות עם בייניש. אם הוא ינצח או יפסיד אף אחד מכם לא ירגיש את זה. אם הוא היה משקיע את העומק האינטקלטואלי שלו (ויש לו הרבה) בדברים שמשפיעים על האזרח הוא היה יכול לעשות שינוי אמיתי.

הולנדר הביתה

10 באוקטובר 2007
 

זה סיפור מסובך אז אתחיל בשורות תחתונות:

1. החקירה שפתח נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר נגד החשב הכללי, ירון זליכה היא חקירה פוליטית ונקמנית מהסוג המגעיל ביותר.פוליטית, במובן הזה שהיא נועדה להקנות להולנדר עוד נקודות בקרב הפוליטיקאים. אולמרט בטח מת על זה. נקמנית, מכיוון שהולנדר מסוכסך עם זליכה. החשב הכללי העיד נגדו במשטרה (יאח"ה) במשך 7 שעות, בחשד שהולנדר ניסה לתפור מכרז. בניגוד לבני תמותה רגילים, להולנדר יש כלי לנקום. אגף החקירות של נציבות שירות המדינה.

2. אם ייצא משהו ממשי מהחקירה הזאת, אני צנצנת. זליכה סובל אולי משורה של שריטות. הוא לא מושחת. רחוק מלהיות. אם כבר, הוא צדקן כפייתי.

3. אין אדם שפוי במדינה שיש לו כוח ואנרגיה להתעמק בסיפור הזה. הולנדר מבין את זה. כל מה שהוא צריך זה את התמונות של זליכה (במקרה היו שם מצלמות…) יוצא מחדר חקירות ואת הקריין אומר "החשב הכללי נחקר היום בחשד…". אחרי המילה "בחשד", ממילא אף אחד לא מקשיב. עורך החדשות לא באמת מכיר את נבכי הסיפור, הוא גם לא רוצה להכיר. די לו בניסוח כללי כמו "הפר את הסדר ניגוד העניינים". מי יודע מה זה ההסדר? איך הוא הפר? האם הפר? זה לא משנה. מה ייצא מהחקירה? אל תהיו תמימים. זה לא מעניין אף אחד. מספיק שאפשר יהיה לכתוב בחודשים הקרובים שזליכה נחשד בכך שהוא בלה בלה בלה.

הכל התחיל בפרסום של "ידיעות אחרונות", עיתון שלא אוהד, בלשון המעטה, את ירון זליכה. זכותם. נציבות שירות המדינה פתחו בעקבות הפרסומים בחקירה. למה לא? אולמרט בטח ישמח. "ידיעות" יפרגן לנציב. מה רע?

עכשיו לעובדות. אני לא מתיימר להכיר את כל העובדות אבל אני מרגיש שדי לי, במקרה הזה, בעובדות שכןידועות לי והיכרותי רבת השנים עם דרך פעולתו של הולנדר.

ירון זליכה כיהן בעבר בתפקיד בכיר בקבוצת"דרך ארץ" שמפעילה את כביש חוצה ישראל. בעלת המניות העיקרית בקבוצה היא חברת "אפריקה ישראל". כשנכנס זליכה לתפקידו הוא חתם על חוזה, שהטיל עליו מגבלות במשך שנה בכל הקשור למעורבות בנושאים שקשורים ל"דרך ארץ".

חושדים בזליכהשהוא השתתף בשתי פגישות, שנגדו לכאורה את הסכם ניגוד העניינים. שטויות במיץ עגבניות. גם אם זה נכון אלו שטויות. ברור לגמרי שאף אחד לא היה חוקר פקידים בכירים אחרים בחשדות האלה, בטח לא3 שנים אחרי שהם קרו לכאורה. אני מכיר הרבה הסדרי ניגוד עניינים, כולל ההסדר של דובי וייסגלס. הולנדר היה יכול לפתוח בעשרות חקירות על חשדות, לכאורה, מהסוג הזה. הוא לא עשה את זה ובצדק. חייבת להיותמידה של היגיון ביישום ההסכמים האלה.

אני גם מכיר את גרסתו של זליכה לעניין. לפי גרסתו, הוא בכלל לא השתתף בשתי פגישות כאלה. פגישה אחת נוהלה עם בכיר בקונצרן בינ"ל שבא לביקור בארץ.החברה בה עובד אותו בכיר היא בעלתמניות באחת החברות שקשורות ל"דרך ארץ".

פגישה הייתה פגישת נימוסין והיא לא עמדה בניגוד להסדר. הפגישה השנייה התקיימה, לגירסתו,אחרי שהסתיימההשנה בה הוטלו עליו מגבלות וגם בהנדונה מדיניות כללית תחבורתית ולאהפעילות הקונקרטית של "דרך ארץ". במדיניות כללית היה מותר לו להתעסק מיומו הראשון בתפקיד.בקיצור, גם כאן אין הפרה. אני מכיר את זליכה לא רע. מעולם לא תפסתי אותו באמירת אי אמת. יכול להיות שהואמפרש דברים לחומרה, אולי הוא רואה הכל במשקפיים של שחיתות אבל לא תפסתי אותו אומר עובדה לא נכונה.

עכשיו להולנדר.

12 שנה נציב שירות המדינההזה בתפקידו. מעניין, לא? אף ראש ממשלה לא רוצה להזיז אותו. איך זה? הוא, כנראה, מאוד מוצלח בתפקיד.

כשפרס נכנס לתפקידו כשר לפיתוח הנגב והגליל הוא אפשר לו לאייש אתהמשרות הבכירות במשרד ללא מכרז. למה? זה משרד זמני, קבעהולנדר (המשרד הזמני עדיין קיים, כמובן). פרס הביא אתכל עוזריו ועוזרותיו. גם אולמרט מקבל יד חופשית כמעט בכל מה שהוא רוצה במשרד ראש הממשלה. שרוןקיבל יחס דומה. אם צריך לכופף חוק מכופפים, אם צריך להגמיש את הכללים מגמישים. אם שר החוץ, סילבן שלום, כועס מאוד על דני איילון (באותה פרשה מוזרה בה איילון, שגריר ישראל בוושינגטוןהתלונן ששר החוץ הורה לפטר את עוזרו כי עוזרו לא הצליח לסדר לסילבן וג'ודי תמונה עם מדונה) אז הולנדר פותח מייד בחקירה של איילון על היחס של אשתו לעוזרי הבית. מהחקירה לא יוצא דבר (איילון ריצה את מלוא תקופת כהונתו אבל ננזף…)

הטכניקה של הולנדר היא בי"ס לבירוקרט מושלם. כל עוד הדברים חבויים מעין הציבור הוא משתף פעולה עם האנשים שחשובים לו. ברגע שיש איזשהו פרסום הוא ישר קופץ כאילו הוא מגן החוק ונוקט בפעולה נחושה לביעור השחיתות.כשאולמרט מינה אנשים בסיטונאות במשרד התמ"ת וכשצחי הנגבי עשה זאת במשרד לאיכות הסביבה, הולנדר לא פעל. הוא לא ידע, לא רצה, לא שמע, אלוהים יודע מה. אחרי שזה קרה הוא הוא הודיע, כמובן, שהוא יפעל בנחישות למיגור הנגע.

באמת שאני מתעב את הנטייה לקרוא לאנשים להתפטר.במקרה של הולנדר אני חושבשמותר לקבוע יוצאדופן. הולנדר הביתה.

פישלנו

10 באוקטובר 2007
 

אחרי שזרקתי בוץ על כלי תקשורת מתחרים הגיע הזמן לכבס קצת גם את הכביסה המלוכלכת שלנו.

לפניכשלושה שבועות פרסמה המשטרה בקול תרועה כי נחשפה פרשה של חטיפת אזרח ישראלי – גרמני. החטיפה התבצעה חצי שנה לפני כן, האזרח הוחזק בתנאים משפילים במשך 11 יום עד שאביו הסכים לשלם 320 אלף דולר.כלי התקשורת חגגו על הפרשהומייד התפנו למירוץ להשיג ראיון עם החטוף.

במערכת"שישי" יש תחקירנית מדהימה בשם שלי טפיירו. השד יודע איך, אבל טפיירו הצליחה להשיג את הראיון עם החטוף, רפאל אנג'ל. ביוםחמישי, יום לפני התוכנית,אנג'ל התראיין לנסלי ברדה. נסלי שימשה בעבר ככתבתהפלילים (המצוינת) שלערוץ 10והיא הייתה צריכה להרכיב איכשהו כתבה ראויה לעיכולבזמן קצרוכשהיא משמשת במקביל כמגישת החדשותשל יום שישי.

עפר שלח ואני ראינו את הראיוןביום שישי כמה שעות לפני השידור. הראיון היה מעניין אבל הייתה לי תחושהלא טובה. איכשהו האנג'ל הזה לא עורר בי אמון. הוא היה רהוט מדי. סיפר בהתלהבות ובחופשיות על חוויה טראומטית למדי. יצא לי לדבר קצת עם אנשים שחוו טראומות. הם לא התנהגו ככה. מצאתי בעדותו גם כמהפרטים קטנים שנראו לי מוזרים.הלכתי לחדר העריכה בו נסלי ניסתה להספיק לערוך את הכתבה לשידור. גם לנסלי היו ספקותוהיא דאגה לנסח אתהקריינות לכתבה תוך הסתמכות על גרסתו של אנג'ל.בנוסף, היא אמרה לי שהמשטרה מקבלת את עדותו של אנג'ל והיא מגישה כתבי אישום נגד החוטפים. חשבתי שחשוב שנגיד לצופים שיש מקור אובייקטיבי(המשטרה) שמאמין לעדותו של אנג'ל. הייתה גם שכנה שהתראיינה בכתבה וסיפרה שהיא שמעה צעקות מכיוון הדירה בה הוחזק אנג'ל. שידרנו.

בימים האחרונים פרסם אבי אשכנזי, כתב הפלילים של "מעריב", מספר ידיעות שמטילות ספק עמוק בגרסתו של אנג'ל. אולי בכלל הוא היה בים המלח עם שוביו תוך כדי תקופת השבי. אולי בכלל הוא עקץ אותם והיה חייב להם הרבה כסף. ועוד ועוד. המשטרה לא ממש מגיבה על המידע החדש. בודקים. אני לא יודע היום להגיד מה היה שם. אני כן יודע שייתכן שאנג'ל לא לגמרי לבן והחוטפים לא לגמרי שחורים. יכול להיות שזה יותר מורכב מזה.

אני שואל את עצמי מה היינו יכולים לעשות אחרת. הכי קל להגיד – אל תשדרו. אנילא רוצה להתחסד.במציאות התקשורתית שלנו זו לא אופציה מעשית. יש לך ביד כתבה הישגית ומעניינת. כמעט לא הגיוני לא לשדר אותה רק על סמך תחושות בטן עמומות. אחרי הכל,נסלי ואני לא חוקרי משטרה והמשטרה האמינה לאנג'ל. אולי עדיין מאמינה.

מצד שני, אני מרגיש שסיפרנו לצופים שלנו סיפור חלקי במקרה הטוב, שגוי במקרה הרע. האם יכולנו לבדוק יותר? אולי אבל אני לא יודע איך. היה לנו מעט מאוד זמן. אולי היינו צריכים לדבריותר עם עורכי הדין של החשודים.מה שבטוח שהיינו צריכים להנמיך את הווליום של שיווק הכתבה. אני לא זוכר מה בדיוק אמרנו אבל בטוח ששיווקנו את זהמנקודת המבט של אנג'ל.סיפורו של החטוף או משהו כזה. יכולנו להגיד "סיפורו של רפאל אנג'ל – האיש שטוען שהוחזק בשבי 11 יום". עיתונאים יודעים שהמילה "טוען" היא שם קוד לחוסר אמון של כלי תקשורת בגרסה של אנג'ל.

ביום שישי אנחנו אמורים לשדר עוד כתבה הישגית שעוסקת באותו אזור חיוג. אותם גיבורים חוזרים לזירת הפשע. טפיירו שוב איכשהו השיגה מה שאחרים לא. נסלי שוב תראיין אבל הפעם האמון שלנו במשטרה מתחיל נמוך ולא רק בגלל אנג'ל. נצטרך לתחקר בעצמנו.

אין גבול לחוצפה

10 באוקטובר 2007
 

הפוסט הזה עלול להיראות לכם קטנוני. יש לי אינטרס אישי קטןמהסוג שאני תמיד מנסה להילחם נגדו ולהצניע אותו. הפעם החלטתי להיכנע לדחף העיתונאי החולני לקרדיט. אני משכנע את עצמי שהייתי יכול לו, לדחף,אלמלא היה מדובר גם בעניין עקרוני חשוב. ולא רק בעניין עקרוני אלא גם בתעלומה גדולה וחוצפה, חוצפה של העיתון הגדול במדינה.

קודם, עובדות.

מאז שהתפוצצה פרשת הירשזון "ידיעות אחרונות" שב ולוקח קרדיט על חשיפת הפרשה. הנה מה שהם כתבו אתמול בעמוד 2 בעיתון (זה יהיה ארוך אבל זה שווה את זה): "חקירת המשטרה נגד השר לשעבר אברהם הירשזון החלה בינואר 2006 בעקבות שתי כתבות תחקיר של מיכל גרייבסקי ואורון מאירי שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות". התחקירים העלו את החשד כי בשנים 1998 – 2003 היה השר מעורב במעילות בעמותות המסונפות להסתדרות העובדים הלאומית וכן בעבירות מרמה והפרת אמונים. על פי אחד החשדות בשנים 2001 – 2003 נגנבו מקופת עמותת ניל"י כ – 5.65 מיליון שקלים". זה ממשיך עוד ועוד. אני לא זוכר בדיוק כמה פעמים הם כבר התהדרו בכתר הזה אבל זה בטוח יותר מחמש. באותו טור נמצא צילום השער של מוסף "7 ימים" בו התפרסם התחקיר. את הכותרת אפשר עוד לקרוא "מצעד הכספים". את כותרות המשנה, במקרה או שלא במקרה, אי אפשר לקרוא, לפחות לאבעין בלתי מזויינת.

התחקיר בו מתהדר "ידיעות" התפרסם ב – 16.6.2005. חצי שנה לפני שהחלה חקירת המשטרה. חקירת המשטרה לא קשורה כלל לתחקיר הזה והיא לא התחילה בעקבותיו מהסיבה הפשוטה שהוא כלל לא עוסק במה ש"ידיעות" טוען שהוא עוסק. לטובת עצביכם המרוטים לא אעתיק לכאן את כל התחקיר. מספיק לקרוא את הכותרות העיקריות: "250 אלף ישראלים ויהודים מהעולם השתתפו מאז 1988 במצעד החיים שהגה אברהם הירשזון. תחקיר "7 ימים" חושף מה מתרחש מאחורי הקלעים של צעדת ההנצחה המרגשת מאושוויץ לבירקנאו: רשת סבוכה של עמותות אמריקניות וישראליות, שקשורות לשר האוצר ומקורביו, מגלגלת מיליוני דולרים של כספי ציבור. בין הגורמים שהזרימו מיליונים נמצאות ועדת התביעות העולמית והסתדרות העובדים הלאומית. פעילי ליכוד מעידים שהירשזון ניהל במשרדי עמותת מצעד החיים בתל אביב מטה אישי שלו לקראת הבחירות הפנימיות במפלגה. שר האוצר מכחיש".

זהו.

התחקיר משתרע על 7 עמודים וכולל אלפי מילים. המילה ניל"י לא מוזכרת בו. הנושא של חשד למעילות בניל"י או/ו הסתדרות העובדים הלאומית לא מוזכר ברמז ולא בחצי רמז. אין דבר שמופיע בכתב האישום והופיע בתחקיר. במה התחקיר כן עוסק? עמותות בארה"ב שמנהלות את מצעד החיים, שימוש פוליטי במשרדי "מצעד החיים". איפה זה ואיפה החקירה. לא קשור בכלל.התחקיר לא זכה לשום פולו אפ רציני כי אף אחד לא מצא שם פגם אמיתי מעבר לסימני שאלה. הוא לא הוביל לחקירת משטרה ובוודאי לא ראוי שיצוטט היום.

חצי שנה לאחר מכן פרסם "ידיעות" ידיעה קטנה שקשורה למעילה בניל"י. חקירת המשטרה כבר התנהלה באותו זמן כך שהידיעה לא הובילה לשום דבר.

למה אני נטפל ל"ידיעות"?

הסיבה הראשונה היא הסיבה הקטנונית ובאמת לא נוח לי להודות בה. פרסמתי כמה מהידיעות שהובילו את הפרשה הזאת (ראו פוסט קודם) ומעצבן אותי שמישהו אחר לוקח קרדיט. אנירוצה להאמין שהייתי מתגבר על הרגש הזה לולאפגשתי לפניחודשים ארוכים כתב בכיר ב"ידיעות" שהיה מעורב בנושא. הכתב הודה באוזניי שב"ידיעות" ידעו הרבה הרבה יותר על הירשזוןומעלליו ולא פרסמו. הוא אמר שאינו יודע בדיוק למה חסמו את פרסום המידע. "אני לא חושב שנוניחוסם את זה (מוזס, בעלי העיתון)", הוא אמר לי "נראה לי שזה בדרג נמוך יותר של רפי גינת ואולי אפילו ניר חפץ (עורך העיתון באותה תקופה ועורך "7 ימים" בהתאמה)". בסוף השיחה הוא ברך אותי על גילויי (בשלב הזה רציתי לשאול – איך אתה מגיע למצב שאתה ממשיך לעבוד במקום כזה אבל שתקתי) ולקח ממני את מספר הנייד שלי. "מכיוון שלנו לא נותנים לפרסם אולי אעביר לך את המידע ואתה תפרסם", אמר ונפרד בחיוך מריר.

יש לי עוד אינדיקציות לא מעטות שבידי "ידיעות" היה עוד הרבה מידע על הירשזון שלא פורסם. למה? לא יודע.ל"ידיעות" יש מדיניות של "אין תגובה" כלפיתהליכי קבלת ההחלטות בעיתון. בעיניי, זו מדיניות לא לגיטימית מעיתון שמטיף לכל העולם ואישתו לשקיפות אבל אם הם שותקים ומכיוון שהם החליטו לשתוק בזמן אמת אז לפחות שישתקו גם עכשיו..

הספין של אולמרט (לא מה שאתם חושבים)

10 באוקטובר 2007
 

הנה סיפור על ספין טוב:

ב – 4.1.2006, יום רביעי בלילה,התאשפז אריאל שרון. אולמרט נכנס לנעליו. תסתכלו בעיתונים בימים מייד לאחר האירוע. הסיפור הפוליטי המוביל עוסק בשמעון פרס ובשאלה האם פרס יישאר ב"קדימה" או יחזור למפלגת העבודה. הטון בתקשורת כלפי פרס היה מרושע, בלשון המעטה. טובי הפרשנים שחטו את פרס. איך הוא מעז לחשוב על פוליטיקה בזמן כזה?

ביום שישי, בסה"כ36 שעות אחרי האירוע,נפגש פרס עם ראש הממשלה בפועל אולמרט. המצלמות חיכו לו. כולם עם אותה שאלה ועם אותו טון עצבני. אפשר היה לראות על הפנים של פרס את עוצמת התדהמה.הוא החזיק עוד קצת עד שנכנע ונשאר ב"קדימה" (לא לפני שקיבל באופן סימבולי את המקום השני ברשימה). זה היה ספין גאוני ומחוללו היה חיים רמון.

למה ספין? כי לא היה שום דבר במציאות שהצדיק עיסוק כל כך אינטנסיבי בעניין הזה זמן קצר אחרי הקריסה של שרון. פרס עוד לא עשה כלום. אם הוא חשב על העניין הוא עשה את זה בינו לבין עצמו אבל חיים רמון מכיר את פרס טוב. מה זה טוב. מצוין. מייד אחרי האישפוז, רמון הבין שפרס יחשוב "מה איתי?", "איך אני ממנף את זה? הרי אולמרט זקוק לי יותר מלכל אחד אחר". רמון התחיל "לשגר" את העיתונאים לכיוונו של פרס.זה לא היה שקר. זאת הייתה שאלה פוליטית אמיתית. היא רק לא הייתה הופכת למרכזית בעיתוי הזה אלמלא רמון עשה אותה לכזאת. אילולא נאלץ פרס לקבל החלטה כל כך מהר ותחת כזה לחץ ייתכן שגם היה מחליט אחרת. לזה אני קורא ספין מוצלח. גרעין של אמת שמובלט מעבר לפרופורציות האמיתיות שלו בזכות תלבושת סקסית.

אני שונא להשתמש במילה ספין.כולם עושים את זה ואני הרי דווקאיסט. בכלל, נדמה לישאם היו סופרים לנו מילים היה מתברר שספין היא המילה המדוברת ביותר בקהילה הפוליטית. הכל זה ספין. אני נדרש בכל זאת למילה הזאת כי אתמול ראינו ספין די מוצלח.

אודי סגל דיווח אתמול בחדשות ערוץ 2 שגובש נוהל רפואי חדש. כותרתו – מעתה והלאה ראש ממשלה בישראל יחשוף את תיקו הרפואי. אמור מעתה – יש לנו ראש ממשלה שמתמודד באומץ עם מחלתו, עומד בגבורה מול הציבור, מספר על מחלתו וגם מאמץ נורמה ראויה ומבורכת של שקיפות רפואית.

אז קודם כל, שיחק אותה אודי סגל ושיחק אותה אולמרט. עכשיו לעובדות:

לפני תשעה חודשים הובאה הצעת חוק של ח"כ דני נווה לוועדת החוקה של הכנסת. נווה הציע להקים ועדה רפואית מקצועית שתקבל דיווח על מצבו הרפואי של ראש הממשלה ותחליט איזה פרטים מתוך התיק הרפואי ראוי לחשוף בפני הציבור. יו"ר ועדת החוקה, מנחם בן ששון, איש קואליציה ומקורב לאולמרט, נלחם כמו אריה להפיל את הצעת החוק. הוא הצליח. במקביל הוא סיכם עם לשכת ראש הממשלה שהם יגבשו נוהל בנושא.

במקביל פנתה התנועה לחופש המידע (בה אני משמש כיו"ר) למשרד ראש הממשלה בבקשה לחשוף את תיקו הרפואי של אולמרט. נענינו בשלילה. פנינו שוב. בסוף אפריל השנה כתבה לנו היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע-פרגו, שעמדת המשרד היא שאין למסור את החומר. "צנעת הפרט", נימקה היועצת.

זו הייתה עמדת ראש הממשלה עד אתמול.

אתמול חשבו בלשכת בן ששון – למה שלאניקח טרמפ על מסיבת העיתונאים של אולמרט. בן ששון פנה ללשכת אולמרט. מה עם הנוהלשהבטחתם לנו בעניין בריאותו של אולמרט. בלשכת אולמרט הבינו מייד את גודל השעה. לא הספיקה להם האמפטיה שקיבל אולמרט על הגילוי המכובד והראוי של מחלתו. מישהו שם רצה לסחוט את הלימון עוד קצת. מהר מהר הועבר הנוהל החדש לחדשות ערוץ 2 (בכל זאת, צ'יקו מנשה שלנו עצבן אותם אתמול כשחשף את מסיבת העיתונאים שלהם לפני הזמן).בן ששון, שתכנן לחשוף את הנוהל החדשהיום, נאלץ לראות את זה בטלוויזיה.

מומחי ספין יגידו – זה חצי ספין. אולמרט שינה באמת את עמדתו לגבי חשיפת תיקו הרפואי. מה זה משנה הסיבה. העיקר ששינה.צודקים. ובכל זאת יש פה חצי ספין. לא רקבעיתוי המזורז אלא בעיקר בהצגת הדבריםכאילו מדובר בשינוי מציאות במדינת ישראל. האמת היא שבמקרה הטוב הסכמת אולמרט מחייבת אותו. הנוהל החדש הוא לא יותר מטיוטה לדיון. לא מדובר כרגע בחוק ולא בתקנה. ראש הממשלה הבא יכול לזרוק את הנוהל הזה לפח.

חמש דקות של עיתונות במיטבה

10 באוקטובר 2007
 

ה היה סתם ערב בנובמבר 2005 עד כמה שערב יכול להיות שגרתי כשעוד מעט יש בחירות. נכנסתי לאולפן ממש לפני שמונה. הייתי אמור לשדר איזו ידיעה בלעדית בתחילת המהדורה. לא משהו דרמטי אבל מספיק כדי לפתוח את המהדורה כשאין שום דבר מרגש אחר. ואז קרה הנורא מכול. ערוץ 2 עלו עם ידיעה דרמטית. אריאל שרון בדרך לבית חולים.

קצת קשה להסביר את עוצמת גלי ההדף שעוברים בכלי תקשורת אלקטרוני כשקורה כזה דבר. פתאום נכנסת לאולפן רוח קרה ועכורה. קרה, כי אתה מרגיש פתאום הכי לא רלוונטי. שידרתי את הידיעה הבלעדית שלי כשאני מחמיץ חלק חשוב בה. הראש היה במקום אחר. בערוץ המתחרה הופכים את העולם ואתה משדר איזה קישקוש. עכורה, כי בסוף בסוף זו אחריות שלך להביא ידיעות כאלה. הפנים של יעקב אילון לא נראו משהו, באוזנייה הקונטרול נשמע כאילו עדיף לנו כבר לא לצאת מהאולפן. אחרי כמה שנים (בערך 5 דקות) גם אנחנו הצלחנו לאשר את האינפורמציה של ערוץ 2 ועלינו לשידור. איזה טראומה.

בימים אלו מריץ ערוץ 2 פרומו לחברת החדשות שלו. הם משחזרים את הטראומה שלנו, ההישג שלהם. איך הצלחנו לשדר את הידיעה הבלעדית על אישפוזו הראשון של שרון חמש דקות לפני המתחרים. הפרומו דרמטי וכבד. וודוורד וברנשטיין לא היו נראים יותר רציניים. ווטרגייט הישראלי, לא פחות.

שתי הערות: ראשית, כול הכבוד רינה. רינה מצליח הביאה את הידיעה. מגיע לה כול הפירגון, בלי ציניות.

שנית, חברים בנווה אילן, קצת התבלבלתם. חברת החדשות של הערוץ השני מפיקה את המהדורה הכי נצפית בארץ. זה ההישג העיתונאי העצום שיש לה להראות לצופים שלה? חמש דקות לפני המתחרים? על פי הפרומו הזה, מסתבר, התפקיד של כלב השמירה של הדמוקרטיה הוא לנבוח חמש דקות לפני הכלב של השכן. למעשה, לא לנבוח. לגרגר קצת.

יש שני סוגים של ידיעות בלעדיות, קצת בדומה ל"גילוי" מול "המצאה" (הפלצפנים יגידו שלא מעט פילוסופים של המדע מערערים גם על האבחנה הזאת אבל תעזבו אותי מהם עכשיו. אני מנסה להגיד משהו). יש ידיעות בלעדיות, שהציבור היה יודע מהן בכול מקרה, אבל יש כלי תקשורת שהצליח לדווח עליהן חמש דקות לפני מתחריו. ויש ידיעות בלעדיות שבהן ללא עבודת כלי התקשורת ספק אם היו באים אי פעם לידיעת הציבור. תחקיר ראוי, למשל.

מישהו מעלה על הדעת שלא היינו יודעים ששרון אושפז? מה בדיוק התרומה שהביאה הידיעה הבלעדית הזאת של ערוץ 2 לדמוקרטיה הישראלית? לחופש העיתונות? לתקשורת? למשהו? שלא תבינו אותי לא נכון, הייתי מת לשדר ראשון את הידיעה הזאת (ושוב מברוק רינה) אבל מכאן ועד לשים את זה על החזה המרחק עצום.

לא הייתי נטפל לפרומו הזה אם הוא לא היה חלק ממה שנראה כמו משנה סדורה של חברת החדשות של ערוץ 2. קראתי כמה ראיונות עם שלום קיטל המנכ"ל הפורש של חברת החדשות. שוב ושוב הוא חוזר על ההישגים המונומנטליים של החברה שלו. אמנון אברמוביץ' שידר ראשון את התלונה של קצב על סחיטה ושידרנו, כן, אנחנו, אנחנו (כול הכבוד רינה) שידרנו ראשונים את הידיעה על אישפוזו הראשון של שרון. לפני ערוץ 10. בחמש דקות שלמות. סליחה, באחד הראיונות הוא הוסיף עוד הישג. שידרנו ראשונים את הידיעה על תפיסתו של בני סלע. שלח ודרוקר ישבו מבולבלים באולפן, אמר קיטל בעונג לאחד ממראייניו. האמת, צודק. ישבנו מבולבלים. אכן ערוץ 2 שידר ראשון את הידיעה הזאת. חוץ מקיטל ועוד 50 אנשים בתקשורת אף אחד במדינה לא יודע מזה ובצדק לא יודע. זה לא חשוב. זה לא תורם דבר לאף אחד, חוץ אולי מלרייטינג של ערוץ 2. מה הסיכויים שלולא הידיעה של הערוץ השני לא היינו יודעים שבני סלע נתפס?

במלחמה בין כלי התקשורת יש כול הזמן הישגים קטנים כאלו. ערוץ 10 שידר ראשון את הידיעה על אישפוזו השני של שרון (זה שהיה קצת יותר משמעותי). אף אחד לא חשב לעשות מזה פרומו. ערוץ 10 שידר השבוע (ינון מגל) את הסרט המבחיל של יגאל עמיר. אח"כ הוא הגיע גם לערוץ 2. פעם אנחנו ופעם ערוץ 10.

השאלה האמיתית היא מי עוסק בעבודה עיתונאית בעלת משמעות יותר עמוקה. מי מוביל את היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה ("הארץ", "מחלקה ראשונה", ערוץ 10), מי מוביל סדר יום בנושאים חשובים. תחקיר "מעריב" על הספקות סביב אשמתו של סלימאן אל עביד הוא הישג עיתונאי כזה. אפילו תחקיר "ידיעות" מסוף השבוע על קשריו של ארקדי גיידמק עם אורניום מועשר הוא דוגמא לעבודה עיתונאית משמעותית. נסעו, ראיינו, חקרו, גילו.

אם ערוץ 2 היה מתהדר בחשיפותיו החשובות של חיים ריבלין בתחום איכות הסביבה הייתי סותם את הפה. זה סדר יום. זו עיתונות. אם היו מעלים את התחקיר של צ'יקו מנשה (ראו את הבלוג המצוין שלו) על יונה מצגר הייתי מוריד את הכובע אבל כשאתה מתהדר בחמש דקות ההיסטוריות ההם אתה משדר לכול העיתונאים בערוץ שלך ובכול המקומות האחרים שזה ההישג האמיתי. להביא את הידיעה חמש דקות לפני האחרים.

מה בין המשקפת של עמיר פרץ לאורן פרנק?

10 באוקטובר 2007
 

זה היה יום רביעי (או חמישי) אחר הצהריים. גיאסודרי, העורך הראשי של מהדורת "חדשות 10", ביקש שאקפוץ שנייה לחדר עריכה לראות משהו. בחדר העריכהראיתי לראשונהאת התמונות של עמיר פרץ והמשקפת. כשקמתי מהרצפה עם כאב בטן עזשיתף אותי סודרי בדילמה. "רק לנו יש צילומי וידאו של זה. לצלם של "ידיעות אחרונות" יש צילומי סטילס. לשכת פרץ מפעילה עלינו לחץ עצום לא לשדר את זה. אנשיו של עמיר טוענים כי יש להם סיכום עם "ידיעות" שאם אנחנו לא נשדר הם לא ידפיסו".מישהו במערכת עם לב רחום אמר לי: "שמע, הוא כבר מדמם על הרצפה, הרגנו אותו. אולי לא נשדר?". עכשיו כבר הבנתי למה סודרי קרא לי. גם לסודרי יש לב, הרבה לב, אבל לב או לא לב, הוא יתאבד לפני שיגנוז תמונות כאלה. סודרי, משום מה, הניח שאני איש ללא לב ואעזור לו לשכנע את המהססים. "אתם רוצים את עצתי?", אמרתי "אל תשדרו. אל תשדרו", בעורף הרגשתי את העיניים של סודרי מנסות להוריד לי חלק מהצוואר. "אל תשדר. חבל. היום יום רביעי, מחרתיים יום שישי, עפר שלח ואני נשדר את זה. ונשדר את זה הרבה".

בסוף שידרנו את זה, כמובן. ברחמנות, אומנם, אבל שידרנו."ידיעות" הדפיסו את התמונה למחרת בעמוד הראשון. גם הם גילו רחמנות. בעמודים הפנימיים הם הראו שגם כמה אנשים עם רקע ביטחוני מרשים נתפסו בתמונות דומות. לפרץ זה לא עזר. ממש לא. אין תמונות שרדפו אותו יותר. כמה חודשים מאוחר יותר שלח ואני באנו לראיין אותו ל"שישי". היינו די מופתעים שהוא מסכים להתראיין לשניים מהעיתונאים שהיו הכי לא ידידותיים כלפיו.הוא גם לא העמיד תנאים, חוץ מתנאי אחד "בלי צילומי המשקפת".

אורן פרנק צדק. אני לא יודע לגבי "כלבוטק" ורפי גינת אבל באופן עקרוני התקשורת הישראלית לא רוצה להסתבך עם נוחי דנקנר ושאר אילי ההון שבליגה שלו. אבל פרנק גם טעה. הוא טעה בחושבו שאנחנו לא מתעסקים עם הכרישים האלה מכיוון שאנחנו מפחדים מהם. זה לא הפחד. אנחנו מתים להתעסק איתם. מתים. זו היכולת. כלי התקשורת בארץ חלשים ומוחלשים. אין להם בדרך כלל את היכולת המקצועית והגיבוי הכספי להרים תחקיר גדול על ארקדי גיידמק או פרופיל משמעותי על נוחי דנקנר.

דוגמא קטנה:

לפני שנה וחצי אמר שר האוצר אברהם הירשזון בכנס קיסריה שמאיימים עליו. ביררתי, חקרתי וגיליתי שהוא מתכוון לבעלי "אל על" דדי ואיזי בורוביץ. כול העיתונאים ידעו את זה אבל למעט רמזים קלים זה לא התפרסם. הבורוביצ'ים הכחישו בתוקף. לי היו עוד קצת פרטים ורציתי לשדר. תוך כמה דקות מרגע שביקשתי תגובה הגיע מכתב למערכת. עו"ד זאב שרף הודיע לנו בשם הבורוביצ'ים שעדיף לנו לא לפרסם. עדיף. הוא גם התקשר אליי. אני לא מכיר את עו"ד שרף אבל היה ברור מהשיחה שהוא מקבל הרבה כסף עבור שעת עבודה והיה לא פחות ברור שהוא שווה את זה. מעודכן, מתמצא,מבין את החוק. בכול זאתפרסמתי את הידיעה. נשענתי על קרקע עובדתית מוצקה (מילים נרדפות לכך שידעתי מי יעיד בביהמ"ש). הידיעה שודרה מעוקרת קצת, מסוייגת משהו, מהוססת אבל פרסמתי (היום, אגב, כשאנחנו יודעים מיהו ומהו אברהם הירשזון כול הסיפור נראה קצת אחרת אבל זה לא העניין).

במקרה הזה כמו בכול 4.5 שנות עבודתי בערוץ 10 לא היה עליי לחץ של הערוץ. לא של מנכ"ל הערוץ, מודי פרידמן, לא של מנכ"ל החברה, גלעד עדין. ספק אם יוסי מימן, הבעלים של הערוץ,ידע בכלל מהסיפור הזה. זה לא עובד ככה. לפחות לא במקרה שלי ושל ערוץ 10. סיפור הוא לא הלחצים האלה.הסיפור הוא היכולת שלך לעמוד מול מישהו שיודע למצות את כול הזכויות שלו ועוד קצת, מישהו שיש לו את הכסף והיכולת לתבוע.אם היה מדובר בשר בכיר ולא בבורוביצ'ים ספק אם היינו כה מהוססים. יועץ התקשורת של השר, שמרוויח בטח עשירית מעו"ד שרף, לא היה יודע לטעון את הטיעונים הנכונים. השר לא היה מעז לתבוע.

זה לב העניין. רוב מכריע של כלי התקשורת מפסידים כסף. הרבה כסף. אין להם אמצעים למחלקות תחקירים עשירות בכתבים חוקרים ואמצעים מתוחכמים (דווקא בערוץ 10 הקימו עכשיו דסק תחקירים בראשות שחר אלתרמן. תחזיקו לו אצבעות). תביעות דיבה מפחידות אותם. עורכי דין עולים הרבה כסף. בוא נדבר שנייה, למשל, על ארקדי גיידמק. בכול חודש מפרסמת חברת "יפעת" את מדד האיזכורים שלה. ארקדי יקירנו מסייםלא מעטחודשים במקום הראשון. הוא האיש שצרכן התקשורת הישראלי פוגש כמעט יותר מכול אדם אחר בארץ, לפעמיםיותר מראש הממשלה. אבל אף כלי תקשורת בארץ לא הרים תחקיר רציני עליו. ללכת לראיין אותו? בטח. זה עולה גרושים והוא תמיד נותן שואו טוב. אבל לנסוע לאנגולה (ארקדי טוען שאת חלק מכספו הוא עשה אחרי שקנה את החוב הלאומי של אנגולה. כן, זו לא בדיחה), צרפת, רוסיה, לראיין עשרות אנשים, לשכור מתורגמנים, זה גדול כמעט על כול כלי התקשורת בארץ.

איך מתחברת המשקפת לאורן פרנק? קודם כול זה סיפור טוב, תודו. כול תירוץ הוא תירוץ טוב לדחוף אותו. חוץ מזה, היחס התקשורתי שלנו לעמיר פרץ הוא הזדמנות טובה כדי להשוות את היחס לפוליטיקאים אל מול היחס לאנשי עסקים.היום כמעט יותר קשה לעיתונאי לשבח פוליטיקאי מאשר למתוח עליו ביקורת. אנשי העסקים מקבלים יחס אחר. מפנק הרבה יותר. אני לא יכול לספור כמה כתבות יחצ"נות קראתי על נוחי דנקנר, אודי אנג'ל ושלמה נחמה. אני לא מכיר אותם אבל מהעיתון נדמה שמדובר בשלושה מלאכים.

שלא יהיה ספק – אם היינו תופסים את נוחי דנקנר מסתכל במשקפת סגורה היינו משדרים את זה. ברור שהיינו משדרים. רני רהב היה כועס, מוטי שרף היה רוטן אבל היינו משדרים. אבל לנוחי דנקנר לא היינו מעזים לעולם לעשות מה שעשינו לעמיר פרץ.

במהלך הקמפיין לבחירת יו"ר העבודה ב – 2005הריץ אהוד ברק קמפיין אגרסיבי נגד עמיר פרץ.המפקד שלו, טען ברק, הוא "מפקד ארגזים". ברק טען שפרץ זייף את המפקד שלו. לא היו בידו שום הוכחות אבל הוא ידע לייצר הרבה רעש. תשאלו עכשיו כול אחד בארץ וכולם יגידו לכם שעמיר פרץ זייף אלפי טפסי התפקדות. יכול להיות שהוא זייף. יכול להיות שלא, אבל אף אחד מאיתנו לא הוכיח שכן וחקירת המשטרה שנפתחה בעניין נסגרה בכתבי אישום מינוריים נגד כמה פעילים זוטרים. לנוחי דנקנר זה לא היה קורה. במובן הזה אורן פרנק צדק.

נ.ב. – שלא תבינו לא נכון. עמיר פרץ הרוויחביושר הרבה מהביקורת נגדו על תיפקודו כשר ביטחון אבלזה לא מצדיק אתלזרוק עליו עובדות שלא הוכחו.

עמוד 5 מתוך 6« להתחלה...23456