ארכיון חודש: אוקטובר 2007

אברהם הירשזון – הסיפור (הלא) מלא

10 באוקטובר 2007
 

הייתי מאוד מעורב בפרסוםפרשת הירשזון. אני מתכוון להעלות בטור הזה כמה סימני שאלהעל חקירת המשטרה, שוב על חקירת המשטרה. אני רוצה לעשות את זה בזהירות. ראשית, כי בטוח שאין בפניי את התמונה המלאה. ייתכן שנחקרו פרשיות בחקירה שלא באו לידי ביטוי בכתב האישום. שנית, משטרת ישראל פתחה בחקירה נגדי על הפרת צו איסור פרסום בפרשה. אני משוכנע שלא הפרתי אבל זה לא משנה. לא הוגן שאכתוב דברים שיתפרשו כסגירת חשבון עם המשטרה על התיק שהם פתחו נגדי. אבל אתחיל, שוב, בהקדמה. מקווה שלא מייגעת מדי.

כפרשן פוליטי אני נשאל לא פעם – יש פוליטיקאים נורמליים? פעם, אחרי שהייתימאשר, לשימחת השואלים,שרוב הפוליטיקאים אכן שרוטים (אם אתה רוצה לקבל את ההקשבה של השואליםכדאי להתחיל בהסכמה) הייתי נותן להם דוגמאות לפוליטיקאים שפויים. אברהם הירשזון, למשל, הייתי אומר. נכון, הוא אפור, לא ממש טיפוס של מנהיג אבל שפוי. אם היו מבקשים ממניבאותה תקופהלהגיד מילה אחת על הירשזון הייתי אומר "פרופורציות".בניגוד להרבה פוליטיקאים הירשזון לוקח את החיים בפרופורציות הנכונות.לא כול מילה נגדך בעיתוןהיא ביטוי לקונספירציה ענקית. היה אפילו אפשר למתוח ביקורת על "אברם", כפי שכולם קוראים לו,ולשבת אחר כך איתו במזנון הכנסת. הירשזוןבכלל התנהג תמיד כמו מישהו שהשתן לא עלה לו לראש. פרופורציות. אחד שמתעניין בשלום המזכירות שלו, לא מתעקש שיקראו לו "השר" ואפילומתנהג יפה ליועצים שלו, פוליטיקאי שפוי. כאמור, אין הרבה כאלה.

לכן, כשבא אליי בדצמבר 2006 מי שבא (גם בבלוג אני לא יכול להסגיר מקורות…) והציג לי חומר ממוסמך נגד הירשזון הוכיתי בהפתעה. לא, אני לא תמים. הנחתי כול השנים שהירשזון מנצל את מעמדו בקופת חולים לאומית לצרכיו הפוליטיים. אפילו לא טרחתי לנסות להוכיח את זה. הירשזון לא היה סיפור. אבל המסמכים שהציג לי המקור שלי היו שונים. הם הוכיחו שהירשזון שמע על מעילה בעמותת ניל"י, עמותה של הסתדרות עובדים לאומית, ולא עשה כלום. אפילו לא טרח לוודא שימצו את הדין עם המועל.המקור שלי סיפר לי שמבקר המדינה עורך חקירה בעניין. עבור עיתונאי זה טוב ולא טוב. לא טוב כי ההישג העיתונאי שלך קטן יותר אם בסה"כ חשפת חקירה של מישהו אחר. טוב, כייותר קל ומהיר לפרסם את המידע. אפשר להסתתר מאחורי חקירת מבקר המדינה. העובדה שהמבקר חוקרלא מעניקהחסינות מפני תביעת לשון הרע ובכול זאת היא מקטינה מאוד את הסבירות שמדובר בתלונת סרק או זיוף.

בדקתי. מבקר המדינה אכן חקר את הפרשה. היה ברור לי שזה מסריח מלמעלה עד למטה, שיש סיכוי שהירשזון עצמו היה המוטב של חלק מהמעילה ולכן השתיק אותה.ב"שישי" פרסמתי את הידיעה בלי לאוורר את תחושותיי לגבי הירשזון. היא לא ממש חוללה רעידת אדמה. למרות שמדובר בשר אוצר,כמעט ולא היו פולו אפים. אם אני זוכר נכון אז היו שתי ידיעות קטנות וזהו. אני לא כתב של פולו אפים. אני שונא לרדוף אחרי סיפור שלי ולהזכיר לכולם כול יום ש"יש סיפור, יש סיפור" וצריך לטפל בו. לא חושב שככה צריך לפעול עיתונאי. בקיצור, הנחתי שהסיפור יגווע מעצמו לפחות עד שמבקר המדינה יסיים את בדיקתו.

כמה שבועות לאחר מכןנעצרוכמה מהמעורבים בפרשה על ידי המשטרה. במקביל, מקורותיי גילו לי שיש נגד הירשזון כמה עדויות מוצקות על כך שקיבל מעטפותגדושות במזומנים במשך שנים ארוכות. קשה לי להסביר כמה נדהמתי.במשך השבועות שלאחר מכן התדהמה גדלה. שמעתי סיפורים מסמרי שיער על מעללי הירשזון ועל המתרחש בהסתדרות עובדים לאומית, קופת חולים לאומית ומצעד החיים. אחד מהם, למשל, היה שהירשזון נתפס עם מזוודה ובה רבע מיליון דולר בשדה התעופה בפולין. לא האמנתי לשנייה לסיפור הזה אבל מבדיקה לבדיקה התברר שהוא קרה גם קרה ואיכשהו נשאר מחוץ לידיעת הציבור הישראלי במשך 12 שנה.

תכף אחזור לסיפור אבל אני רוצה לסטות לשנייה הצידה כדי לספר על החוויה האישית של פרסום סיפורים מהסוג הזה.

במהלך הפרשה הלכו והתנתקו קשריי עם הירשזון ומקורביו. דווקא הייתי בקשרים טובים עם שר האוצר ואנשיו. את מי ששימש כיועץ התקשורת שלו, עידו הרטוב, אני מאוד מחבב. איש הגון ומקצועי. בשלבים הראשונים הוא עוד הגיב לשאילתות שליונלחם במידע שהבאתי. התרשמתי שהוא באמת מאמין לבוס שלו. את סיפור המעטפות הוא הכחיש בזעם. הוא נשמע המום מכך שאני בכלל יכול לחשוב על השר שלו דברים כאלה. הוא, כמובן, הכחיש לחלוטין את תקרית המזוודה בפולין. כשעמדתי לפרסם אותה, כמו גם את סיפור המעטפות,חזרתי אליו. בשלב הזה הוא כבר לאענה לפניותיי. לשכת הירשזון הלכה והסתגרה בבונקר שלה. מאז לא יצא לי לדבר עם עידו הרטוב. בהירשזון נתקלתי פעמיים בכנסת. במקרה. פעם ראשונה שהוא פגש בי הוא החוויר כאילו פגש ברוח רפאים. בפעם השנייה התעשת ושאל בחביבות לשלומי. פתאום ראיתי את הירשזון הישן, המוכר, החביב, זה עם הפרופורציות.

עיתונאים אוהבים להגידשהם מפרסמים רק מה שהם בטוחים ב-100 אחוז. ובכן,זה רק חצי נכון.מה זאת אומרת?כשפירסמתי את תקרית המזוודה, כמו בהרבה פירסומים אחרים, ידעתי שאני הולך על קרקע מאוד מוצקה. היו לי ראיות, אימותים מכמה כיוונים (שגריר ישראל בפולין באותה תקופה, שהגיע לשדה התעופה כדי לחלץ את הירשזון, אישר לי את הפרטים. דיברתי איתו מספר פעמים. פעמיים הוא הכחיש. בפעם השלישית הוא אישר. למההגן על הירשזון? אלוהים יודע). אבל זה רק המישור הרציונלי. במציאות פוסט מודרניסטית בה לכול אירוע יכולים להיות כמה הסברים וכשמדובר על סיפור כול כך פנטסטי אתה תמיד מפחד שאולי לא. אולי נפלה איזו טעות. אולי לא הבנת. ואיך זה יכול להיות שהשגריר ידע והיו עוד מעורבים ואף אחד לא דיבר, אף אחד לא אמר.טוב, חזרה לסיפור.

כתב האישום נגד הירשזון ואחרים הוא כתב אישום חמור מאוד. לא היה דבר כזה בחיים הציבוריים בישראל. לכאורה, כמובן. אבל כתב האישום לא מכיל גרגר מהסיפורים האחרים, המדהימים ששמעתי על הירשזון, קופת חולים לאומית, הסתדרות עובדים לאומית ומצעד החיים. המידע שקיבלתי נראה לי מהימן. ייתכן, כמובן, שהמשטרה בדקה את המידע והגיעה למסקנה שהוא לא נכון. יכול להיות. אני מטיל ספק בכך. אנשים מרכזיים בפרשה בקושי נחקרו או לא נחקרו כלל. חלק ממקורותיי, אנשים בעלי ידע רב בפרשה,לא תושאלו. המשטרה איפשרה למשטר הישן, המשטר של הירשזון, לחזור ולשלוט בקופ"ח לאומית. התרשמתי שהמשטרה מסתפקת בראיות החזקות שיש לה נגד הירשזון ולא מעוניינת לנסות לעשות ניקוי אורוות כולל.

למה? לא יודע. שלא תהיה טעות – אני לא מאמין בתיאוריות קונספירציה. אני בטוח שלמשטרה אין פה שיקולים זרים. כנראה שנלקחה פה החלטה טקטית, אולי שיקולים של כוח אדם, אולי יש שיקולים שאני לא יודע.נשארתי בסוף הפרשה הזאת עם טעם מאוד חמוץ.השחיתות לא טוהרהלמרות שהיהכאן חלון הזדמנויות חסר תקדיםלעשות את זה.

רשימות אולמרט

10 באוקטובר 2007
 

היועץ המשפטי לממשלה ציין אתמול בהודעתותחקיר שלי כסיבה לפתיחת החקירה נגד אולמרט. זה היה נדיב ומפתיע מצידו. ובכול זאת, הסיכוי שמשהו אמיתי ייצא מהחקירה הזאת נראה לי קטן.אבל לפני שאסביר למהתצטרכו לעבור כמה הקדמות מייגעות.

לא שווה להיות כתב חוקר בישראל. תובעים אותך בתביעות דיבה, אתה רב עם כול העולם, במערכת לא ממש אוהבים אותך, לאט לאט אתה נהיה פרנואיד ומכאן הדרך קצרה החוצה. תסתכלו בטבלאות 50 האנשים שמרוויחים הכי הרבה בתקשורת הישראלית. לא תמצאו שם כתב חוקר אחד בלבד. כן תמצאו שם אנשים שגם עושים את זה בצד המון דברים אחרים – אילנה דיין וכו'.

גם אני סובל מיחסי אהבה – שנאה עם תחום התחקירנות. אין דבר שגורם לך להרגיש עיתונאי טוב יותר מהכנת תחקיר משמעותי. אין דבר שגורם לך יותר להצטער על הרגע בו הפכת לעיתונאי מהעימותים תוך כדי התחקיר. העימותים עם הבוס שלך, היועץ המשפטי של המערכת, הצד השני, עורכי הדין שלו.

למה בכול זאת זה כדאי? כדי שחבריך לכלי התקשורת יעריכו אותך קצת יותר, כי אתה מקווה שהמתחרים שלך יצטטו אותך (לא כדאי לבנות על זה) וכי אתה רוצה שהרעים יפסידו בסוף הסרט.

מהבחינה הזאת אין דבר שמבטא הצלחה של תחקיר יותר מהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה. במילים אחרות, כול ההקדמה הארוכה והפלצפנית הזאת נועדה כדי להגיד ששמחתי אתמול כשמזוז ציין את התחקיר שלי על אולמרט כסיבה לפתיחת החקירה כנגד ראש הממשלה. אסור, כמובן, לשמוח כשמחליטים לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה. ברור. אסור (כבר בניתי את תשובת המחץ שלי לשדרןהעלוב שיעז לברך אותיבשידור חי באיזה "מברוק" ברנז'אני כזה."יום בו מחליט יועץ משפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה אינו יום שמח").

טוב, לעניין.

לפני שמונה חודשיםפרסמתי תחקיר על פעילותו של אהוד אולמרט כשר התמ"ת. התחקירחשף מסמך נדיר בו מתעדים אנשי אולמרט את כול מה שהם עשו לטובת חברי הליכוד. מינויים, עזרה במינהל מקרקעי ישראל, עזרה בהשגת עובדים זרים, אפילו עזרה בהשגת מספר טלפון נייד אטרקטיבי כמו 2222222. בסה"כ היה מדובר על כ – 120 חברי ליכוד שנעזרו באולמרט בדרכים שונות ומשונות. מדהים.

יום- יומיים לאחר מכןהתקשרו ממשרד מבקר המדינה. ביקשו להיפגש איתי וביקשו את המסמך. נפגשתי איתם, עזרתי להם כמיטב יכולתי והתרשמתי שהם רוצים לעבוד. למיטב ידיעתי, בחודשים שלאחר מכן הם גם עבדו.

אבל משרד מבקר המדינה אינו הכתובת האמיתית לחקירה כזאת. במדינה נורמלית (אני שונא את הצירוף הזה אבל כבר מאוחר בלילה והראש שלי לא יצירתי למצוא משהו אחר) דקה אחרי שפירסמתי את המסמך היו מתקשרים מהמשטרה ומבקשים אותו ואותי. במציאות שלנו זה לקח הרבה יותר זמן. כמה ימים עברו עד שהגיעה הפנייה. אח"כ קצת התעכבתי עם השליחה. סתם משיכחה. גם הם לא נשמעו ממש לחוצים. בסוף שלחתי להם. מאז לא שמעתי מהם. לא שאני אמור לשמוע אבל הייתי בעברי חוקר פלילי איזה יום – יומיים ואני יודע כמה מידע רלוונטי הייתייכול למסור להם.במהלך הכנת התחקיר ערכתי עשרות שיחות טלפון לאנשים שקיבלו לכאורה הטבות מאהוד אולמרט. במקביל בדקתי מי קיבל מה. אף אחד מהמשטרה לא פנה, אף אחד לא ביקש לדבר.

לא, אל תגידו לי שרק עכשיו מתחילה החקירה. מזוז שלח את התחקיר שלי לבדיקה מודיעינית שקטה כבר לפני חודשים ארוכים. כנראה שבמשטרה בדיקה מודיעינית זה אומר לא לדבר עם אנשים שמוכנים לדבר. רק עם אנשים שלא מוכנים לדבר וצריך להאזין להם.

התנהלות המשטרה במקרה הזה היא לא סיפור גדול. אני גם לא חושב שאפשר לבנות עליה תיאוריות גדולות. בכול זאת, איכשהו היא משתלבת בתמונה הכוללת שאני מקבל על תיפקוד המשטרה והתמונה הכוללת היא שהמשטרה שלנו לא יכולה, אולי גם לא ממש רוצה, לחקור חקירות רגישות כאלה ברצינות. אני לא מאמין בתיאוריות קונספירציה. זה לא שהם אוהבים את אולמרט. הם גם לא פוחדים ממנו. הם פשוט חלשים, מוחלשים ומיואשים. אחרי כישלונות העבר הם כבר הבינו את הפרינציפ. הם הפנימו שמה שמזוז באמת רוצה מהם זו לא חקירה טובה ומהירה אלא חקירה טובה ואיטית. ממש איטית. התסריט הכי טוב מבחינתו הוא שהחקירהתסתיים כשאולמרט לא ראש ממשלה.ואם במקרה חוקרי המשטרה יאכזבו תסמכו על מזוז שלא תקבלו החלטה ממנו לפני שתצא לכם הנשמה.

ליועץ המשפטי לממשלה לקח יותר משנה להחליט מה לעשות בתיק הפשוט של המינויים ברשות לעסקים קטנים, שנה וחצי להחליט מה לעשות בתיק כרמיה וכשנה להחליט מה לעשות בתיק אורי מסר. הטיעון שלו בתיק שהוא החליט לפתוח אתמולהיה שהוא צריך לראות את מכלול התיקים כדי לקבל החלטה אחת, שזה הכול חלק מאותה שיטת עבודה. שטויות במיץ עגבניות.

תיק התמ"ת, שנפתח אתמול,הוא למעשה שני תיקים לפחות.

תיק אחד עוסק באורי מסר, המאכער של אהוד אולמרט, שותפו לשעבר ומקורבו בהווה. זה תיק בו מדובר על הטבות שנותן אולמרט ליזמים שונים שמיוצגים על ידי אורי מסר. התיק השני הוא הטבות פוליטיות לחברי ליכוד למיניהם. אין קשר אמיתי בין שני התיקים חוץ מהעבודה שהם אפשרו למזוז לבזבז עוד קצת זמן. בקיצור, אל תבנו על סיום מהיר של הפרשיות הללו.

חידוש מושב החורף של הכנסת

10 באוקטובר 2007
 

בוא נגיד את האמת, הכותרת "חידוש מושב החורף של הכנסת" לא מעניינת אף אחד. למה בכל זאת שמעתם על זה כל כך הרבה? זה מתחיל בעורך עצבני, שאין לו איך למלא עיתון/מהדורה. העורך מתקשר לכתב הפוליטי/פרלמנטרי שלו. מבחינת העורך, מדובר בפרזיט, שבחודשי הפגרה לא עשה כלום. הגיע הזמן להעביד אותו. מעניין, לא מעניין, הגיע הזמן לכתוב פוליטיקה.

אז בוא נדבר פוליטיקה. חידוש מושב הכנסת באמת לא מעניין אבל בפוליטיקה כן קורים דברים מעניינים. מעניינים אותי לפחות.

התאומים ברק ונתניהו מתכוננים לבחירות. טוב, מתכוננים זה מוגזם. נתניהו רוב הזמן פסיבי, משחק בונקר, מפחד לעשות משהו. ברק, אותו הדבר. תאום או לא תאום. ובכל זאת, שניהם הבינו את מה שברור מאליו. בלי הקול הרוסי הם לא ינצחו את הבחירות הבאות. התרופה שהם גיבשו הרבה יותר מעניינת מהתובנה השחוקה הזאת.

ביבי הולך על איווט ליברמן. עד לא מזמן היחסים ביניהם היו מזעזעים. במו אוזניי שמעתי מה נתניהו אומר על איווט. זה לא דברים שאפשר להדפיס. אפילו לא בבלוג (לא בגלל בוטותם. ביבי ממעט לקלל, אם בכלל. אני פשוט לא זוכר את הציטוטים המדוייקים…).

את מה שאיווט חושב על ביבי הוא אמר בפומבי. במהלך קמפיין 2006 ליברמן הודיע שהוא אמר לביבי בפגישה ביניהם "תפסיק להיכנס לפניקה". אין דבר שפוגע בביבי יותר מאשר האשמתו בהיסטריה. למה, אם כן, נתניהו מחזר אחרי פוליטיקאי שפגע בו, שנמצא בירידה בסקרים, פוליטיקאי שבעצם כניסתו התמוהה לממשלה (התעלומה הגדולה ביותר של הפוליטיקה הישראלית בשנה האחרונה) מנע את המלכתו הזריזה של נתניהו?

כאן המקום לסיפור קצר.

במערכת הבחירות 2006 היה נתניהו קורבן תרגיל פוליטי מבריק. מישהו, אני יכול לשער מי (אבל לא יכול להוכיח), מכר לביבי סקרים על פיהם כדי להביא את הקול הרוסי הוא צריך שנתן שרנסקי ויולי אדלשטיין יוצבו במקומות ריאליים ברשימת הליכוד לכנסת. אחד מהם, הסביר לי נתניהו בעצמו, לא מספיק. רק שניהם ביחד ייצרו את האפקט המבוקש: עוד מספר מנדטים לליכוד.

זה היה קישקוש מקושקש אבל ביבי כידוע לא מתווכח עם סקרים והוא עבד קשה מאוד כדי ששניהם יהיו במקום ריאלי ברשימה. אחרי ששניהם הגיעו לאן שהם רצו החל הקמפיין. פתאום התגלה ששרנסקי בכלל לא פופולארי בקרב הציבור הרוסי ואדלשטיין לא מזיק אבל גם לא ממש מועיל. הליכוד לא נחל הצלחה בקרב המגזר הרוסי בבחירות 2006.

ביבי לקח מהסיפור הזה לקח חשוב. אני לא יודע מה שאני לא יודע או במילים אחרות – אני לא יודע איך מביאים את הרוסים להצביע עבורי אבל איווט יודע. הרעיון של נתניהו פשוט. נמכור את הליכוד. ממילא מקומו של ישראל כץ לא באמת מעניין אותנו. ניקח את איווט עם כל חבריו ל"ישראל ביתנו" ונשים אותם ברשימה לכנסת. ניתן לאיווט גם הבטחה לשר בכיר (שר אוצר) ונקבל את הקול הרוסי.

העיסקה עדיין לא סגורה. איווט רוצה איש שלו על כל אחד מהליכוד. אחרי הכל מדובר בסיעות בעלות גודל זהה. נתניהו אומר – היחס צריך להיות שונה. זאת מחלוקת פתירה. איווט הרי גם לא ממש מתעניין בגורל חבריו לסיעה. תפקיד של שר אוצר והוא מוותר על שניים – שלושה חברים. בכל מקרה שום עסקה בסדר גודל כזה לא תיסגר עד שבאמת יהיו בחירות.

לעומת נתניהו, ברק דווקא חושב שהוא יודע איך מביאים את הקול הרוסי. כסף, כסף ועוד כסף. זה עבד ב – 99, למה לא הפעם? הקול הרוסי רגיש במיוחד לכסף. בעזרת כסף קונים עיתונאים בשפה הרוסית (כן, כן), בעזרת כסף אפשר להפציץ אותם בתעמולה (נשארו עוד כמה עותקים מהתרגום לרוסית של "החייל מספר 1") ולשדר אייטמים בערוצי הלווין בשפה הרוסית.

הפעם ברק לא יכול לגייס כסף באמצעות עמותות. במקום זאת, הוא מתכוון למכור נכסים של מפלגת העבודה. מי ששאל את עצמו מה פתאום פרץ כל המשבר הזה בנוגע לגירעון של מפלגת העבודה זו התשובה. הגירעון היה קיים ובאמת העיק אבל יש מי שידע להפוך אותו למשבר אקוטי שמחייב החלטות חירום.

אז למה החלטתי לכתוב בלוג?

10 באוקטובר 2007
 

– כי יש המון דברים שאני רוצה להגיד ואני לא אומר אותם בטלוויזיה. הם לא בתחום שלי, הם ארוכים מדי, עמוקים מדי, שטוחים מדי, רכילותיים מדי.

– כי אני מת על המדיום הזה של בלוגים. היכולת לקבל פידבק אמיתי. בטלוויזיה אתה מדבר למאות אלפי אנשים. אומרים לך שאתה נורא משפיע אבל כשאתה יוצא מהשידור אתה בדר"כ לא מקבל תגובה אחת. מקסימום מוטי קירשנבאום בדרך למונית הביתה זורק לך "היה טוב". מקסימום.

– כי אני שונא את הדרך בה אנחנו, אנשי התקשורת, מתנהגים לגבי מה שקורה אצלנו. מכולם אנחנו תובעים שקיפות ואנחנו לא מוכנים להסביר כלום. לא למה בחרנו את המרואיין הזה ולא אחר, למה ברחנו באייטם, איך הוא הגיע, מה לא נכנס לשידור ובכלל "אין תגובה" זו תגובה הכי שכיחה מצד גופי תקשורת. מגעיל. אני מתכוון לספר לא מעט על מה שקורה אצלנו, לפחות עד שמישהו בערוץ 10 יעצור אותי…

– כי אני לא יכול לעמוד בפני הצורך שלי (כמה עלוב) להתבלט. אה, כן, וזו גם הסיבה האמיתית…

עמוד 6 מתוך 6« להתחלה...23456