ארכיון שנת: 2008

איך להיות מאושר מפס"ד בנושא מיסים

24 בספטמבר 2008
 

אני לא יכול אפילו להתחיל להסביר כמה ביהמ"ש העליון עשה אותי מאושר אתמול. הרבה שנים חשבתי שכל הנושא של כופר מס הוא שערורייתי. עברייני מס, שיש להם כסף קונים את אנונימיותם. עברייני מס בלי כסף צריכים להתמודד בבימ"ש, כששמם חשוף והרשעתם הופכת לרישום פלילי מאיים. האמת שהנחתי שאני לא הראשון שחושב ככה. ההסדר קיים עשרות שנים. מן הסתם, העניין נדון, לובן, הוכרע, אנשים חכמים ישבו וחשבו. טוב, אני אפסיק לנסות להצחיק אתכם.

לפני חמש שנים לערך, הייתי שותף להקמתה של התנועה לחופש המידע. אחת הבקשות הראשונות שהגשנו היא לחשוף את שמות האנשים שזכו להסדרי כופר מס. רשות המיסים סירבה. בתגובה עתרנו (מנכ"ל התנועה, רועי פלד ועורך הדין אילן יונש) לביהמ"ש המחוזי. היה דיון ועוד אחד. לא אלאה אתכם בפרטים. התחיל דיון ציבורי מעניין. ללשכת רואי החשבון היה מה להגיד ולמבקר המדינה, אבל בסוף הפסדנו. התבאסתי, אבל אחוז ההצלחות של התנועה בעתירותיה הוא כל כך גבוה, שבמשך שנים זו הייתה הדוגמא היחידה להפסד מובהק שלנו. רשות המיסים טענה שזה יפגע ביעילותה, יהיה קשה לסיים תיקים. חוץ מזה, עברייני המס כבר קיבלו הבטחה לאנונימיות. במקביל, הם גם התחילו לפרסם קצת נתונים בנושא. בכל זאת, צריך להתחבר למאה ה 21.

אתמול ביהמ"ש העליון (השופטת עדנה ארבל כתבה את פסק הדין. תמיד חשבתי שהיא משפטנית מבריקה) קיבל את הערעור שלנו. מעתה ואילך, אין אנונימיות למי שיש לו יותר כסף. שוויון אמיתי בפני החוק. השופטים לא דרשו החלה לאחור של הפסיקה (מה שבוודאי הביא כמה טייקונים, שקיבלו הסדרי כופר חשאיים ושנויים במחלוקת, לנשום לרווחה) אבל פסקה לעתיד. האמת, הפתיע אותי בגדול. אפילו לא ידעתי שהערעור עדיין מתנהל. כבר חשבתי שהפסדנו.

זה כל כך נדיר בעולם שלי שמשהו באמת ישתנה, לא רק דימוי של מישהו ואחוזי הפופולריות שלו, אלא שמשהו באמת משתנה, שאני מסתובב ביממה האחרונה בתוך ענן. בצהריים התראיינתי לחגי גולן בתוכנית ברדיו 99. איתי על הקו היה עו"ד פיני רובין. הואמתח ביקורת על פסק הדין.זה ייצור פקק בבתי משפט. אהה. בוא נבטל גם משפטים פליליים למי שיש לו מספיק כסף. זה ייצור מה זה יעילות. עו"ד רובין גם טען שרוב הנהנים מההסדר הם מעוטי היכולת. אני קצת יותר ספקן ממנו בעניין הזה. עו"ד רובין ממש לא התרשם ממה שקרה לאחרונה ברשות המיסים. הגורמים החיצוניים שהפעילו לכאורה ראש רשות מיסים כמו מריונטה, הפוליטיקה בצמרת, המינויים המסריחים, זה לא גרם לעו"ד רובין לפתח קצת חשדנות כלפי החלטות רשות המיסים. טוב, אני אפסיק להתווכח. ביהמ"ש העליון כבר פסק ואת אנרגיות הויכוח שנשארו לי אחפש לפרוק על מישהו או משהו אחר. למשל, הערעור הנוסף שלנו, שאמור להיות מוכרע בביהמ"ש העליון בקרוב.

עתרנו לחשוף את שמות הדירקטורים שהוצעו על ידי שרים לתפקידים בחברות ממשלתיות וסורבו על ידי הועדה המיוחדת, שעוסקת בנושא (כיום ועדת שפניץ ובעבר ועדת רביבי). הטיעון שלנו היה שמועמדותם של אנשים לתפקידים כאלה צריכה להיות פומבית והפומביות תיצור מאזן אימה מול השר, שימנע ממנו להציע מועמדים לא ראויים. היום שר, שנלחץ על ידי פעיל פוליטי, יכול להציע אותו בשיטת "מצליח". תאשר הועדה, מצוין. לא תאשר, ניסיתי ואין מחיר שהוא משלם על כך. אם הסירוב יתפרסם, כולל זהות השר, סיבת הסירוב ושם המסורב ישתנה המאזן. ביהמ"ש המחוזי לא ממש השתכנע. נקווה שהעליון שוב יחשוב אחרת.

איזה פאדיחה

19 בספטמבר 2008
 

אין ספק. פישלנו בגדול. המדגם שלנו, ערוץ 10, נכשל וכך גם המדגמים של ערוצים 2 ו – 1. זה לא היה כשלון נקודתי של ליל בחירות. גם הסקרים בחודש לפני הבחירות נכשלו. הסקרים שלנו ושל "הארץ", הסקרים של "מעריב", הסקרים של "ידיעות". מה קרה? אלוהים יודע. שמעתי את הסוקרים המלומדים והתרשמתי שגם הם עדיין לא יודעים מה קרה. אני אנסה בפוסט הזה להסביר את ההחלטות שלנו.

ההחלטה לבצע סקר ביום הבחירות – הטענה היא שאי אפשר לבצע סקר טלפוני בגופים כמו מפקד חברים של מפלגה. יכול להיות. אני רוצה להזכיר את העבר הקרוב. בנובמבר 2005 התמודד עמיר פרץ נגד שמעון פרס. מפקד החברים של מפלגת העבודה באותה תקופה היה לא פחות בעייתי מזה של "קדימה". ערוצי הטלוויזיה לא ביצעו סקרים בליל הבחירות. תחנות הרדיו כן. איציק כץ חזה עבור רשת ב' בדיוק מרשים את התוצאות. רפי סמית טעה עבור גלי צה"ל בענק וחזה 14% ניצחון לפרס.

כשנתניהו התמודד בפריימריס נגד סילבן שלום בוצע סקר טלפוני.הסקר שנערך ביום הבחירות (נדמה לי ששוב איציק כץ עבור רשת ב') חזה את הניצחון הגדול של נתניהו.

בשנה שעברה התמודדו אהוד ברק ועמי אילון בפריימריס של מפלגת העבודה. בסיבוב הראשון היינו ערוץ הטלוויזיה היחיד שלא ביצע סקר. אמרנו לעצמנו – נפיק לקחים מהכישלון של סקרי פרץ – פרס. שני הערוצים האחרים ביצעו סקרים. שניהם חזו שיהיה סיבוב שני וצדקו. אחד מהם, אם אני לא טועה אותו איציק כץ, טעה עבור ערוץ 2 וניבא ניצחון של אחוזים בודדים לאילון. ערוץ 1 (נדמה לי קמיל פוקס) חזה ניצחון של אחוזים בודדים לברק וצדק.

בסיבוב השני במפלגת העבודה כבר לקחנו סוקר, מנו גבע. כל הערוצים חזו נכון את נצחונו הדחוק של ברק על אילון. המדגמים היו מאוד דומים, פער של אחוז בין אחד לשני. אם אני זוכר נכון, פוקס ניבא עבור ערוץ 1 ממש בול. לאור ההצלחות הללו, החלטנו לבצע סקר ענק בפריימריס ב"קדימה". פוקס ביצע באמצעות חברת "דיאלוג" מספר עצום של טלפונים, 5,000, יותר ממה שעושים, לדעתי, בבחירות כלליות, אבל אלו כבר תירוצים שלא מעניינים איש.

מה יקרה בפעם הבאה? לא יודע. ייתכן שחלק מהסוקרים לא יסכימו לבצע סקר טלפוני ביום בחירות. מינה צמח הצהירה זאת בפומבי. אחרים עשויים להתעקש על EXIT POLLS, הצבת קלפיות מדגם ליד קלפיות האמת. זו שיטה שנחשבת יותר מהימנה, אבל היא יקרה בהרבה וספק אם ערוצי הטלוויזיה יסכימו לממן את זה. הפתרון הוא שהערוצים יממנו ביחד את קלפיות המדגם והניתוח של הסוקרים יישאר נפרד, אבל זה ברוב המקרים לא קורה.

ההחלטה לשדר את הסקר רבע שעה לפני סגירת הקלפיות – כבר אמרתי ב"לונדון קירשנבאום" אתמול, שזו הייתה החלטה מוטעית שלנו ושל שאר הערוצים וככל שדברים תלויים בי, זה לא יקרה שוב. זו החלטה שנבעה מאילוץ. נכנסנו לסחרחרת של ברברת באולפן, בגלל הדחייה בשעת סגירת הקלפיות, שנחתה עלינו מאוחר. זה שוב שייך למחלקת התירוצים.

כך או כך,הטענה של אנשי מופז שבגללזה מופז הפסיד, נשמעת לי כמו עלבון לאינטליגנציה. אנשי מופז טוענים שבוחרים שלהם, שעמדו בתור, הלכו הביתה כי הבינו שאין טעם. נשמע לי קצת מוזר. אם הייתי בוחר מופז ושומע את המדגמים, הייתי מתמלא בעוד יותר מוטיבציה להישאר, כדי להוכיח לבני הזונות בתקשורת שהם טועים.

ההחלטה לרדת משידור ב- 00:30 – האמת, לא הייתה ממש התלבטות. השידור היה מאוד משעמם. היה ברור שלבני לא תצא לנאום נצחון בשעות הקרובות. לא הייתה שום אנרגיה בגני התערוכה או במטה מופז. לא היה לנו מושג שהמדגמים נכשלו והיה ברור ששיעורי הצפייה כבר מיניאטוריים. אני לא יודע מה היינו עושים, אם היינו שומעים ב – 00:25 על הדיווח ממטה מופז, שתוצאות האמת שונות מהמדגמים, אבל אני יכול להניח שהיינו נשארים לפחות עד אחת וחצי – שתיים. בזמן אמת, לא הייתה התלבטות.

אני מנסה לחשוב מה אשנה בעבודה שלי בפעם הבאה שיהיו בחירות. לא יודע. לפני כל בחירות אני מנסה לא להתנבא בשידור. ההתנבאות יוצרת בעיות. ביום הבחירות הגעתי למטה מופז. רצו להרוג אותי שם, על הערכתי שלבני תנצח בסיבוב ראשון ובפער משמעותי. זה יוצר לי בעיות בסיקור ועוד יותר גרוע – מכניס אותי רגשית למין לופ כזה, שאני רוצה בהתממשות ההערכה שלי. מצד שני, נראה לי לא הוגן כעיתונאי לבוא לאולפן "לונדון קירשנבאום" ולהגיד: "זה קרב צמוד, אי אפשר לדעת, מאבק על כל קול" ואח"כ, כשנכבות המצלמות, להגיד לירון ומוטי שלדעתי לבני תנצח וכו'. בעיניי, תפקידי כעיתונאי זה להביא לציבור את ההערכה המושכלת שלי, במחיר אפשרי של נפילה כואבת. הצופים מספיק אינטליגנטיים כדי להבין שיש סיכוי טוב שההערכה שלי תתברר כשגויה.

תקשורת בזמן בחירות

9 בספטמבר 2008
 

שמתי לב לתופעה מאוד חיובית בתקשורת הישראלית, לקראת הפריימריס ב"קדימה". אחריות והגינות. ספר החוקים הישראלי, כידוע, לא ממש סומך על התקשורת, כאשר מדובר בבחירות כלליות. יש מיני הוראות, שנועדו לכפות על כלי התקשורת הגינות. פעם בכלל היה אסור להראות מועמדים. כשזה הפך ממש אבסורדי, אסרו על אמירות תעמולתיות. פעם אפילו שופט עליון אחד הוריד את השאלטר לראש ממשלה אחד.

והנה עכשיו יש בחירות חשובות לראשות "קדימה", שמהן יכול לצאת ראש ממשלה, בדיוק כשם שהיו בחירות פנימיות חשובות במפלגת העבודה, מהן יצא שר בטחון. המחוקק לא הטיל על התקשורת שום כבלים, בכל מה שקשור לבחירות פנימיות ובכל זאת, אני רואה מה קורה בכלי התקשורת שלי. "לונדון קירשנבאום" לקחו על עצמם מיוזמתם החלטה לא לראיין מועמדים קרוב מדי לתאריך הבחירות, אלא אם כן יש סיבה ממש טובה. אני לא רואה את השידורים בכל התוכניות, אבל אני שומע את רמת המודעות של האנשים אצלנו. ביום שישי הקרוב, למשל, היינו יכולים לשדר כתבה עם בכיר באחד המחנות. שר בכיר. החלטנו, בצער, לוותר. שלא ייראה לא הגון חמישה ימים לפני הבחירות. אני לא מתיימר לדעת גם מה קורה בכל ערוצי התקשורת האחרים. ככל שאני מתרשם, נדמה לי ששומרים על כללי ההגינות.

אני יודע ששאול מופז והמטה שלו רחוקים מלחשוב כמוני. הם חושבים שמאתרגים את לבני ושהתקשורת התגייסה נגד מופז. בבחירות הללופועלות לפחות שתי חברות שמנסות לבדוק את כמות האייטמים השליליים והחיוביים, שמקבל כל מועמד. הנתונים שלהם מראים, שאכן לבני מקבלת סיקור חיובי הרבה יותר משל מופז. השאלה היא, כמובן, אם זה בגלל התגייסות של התקשורת לטובת המועמדת השמאלנית, או שפשוט מופז הרוויח את הסיקור הפחות חיובי ביושר?

אני נוטה להאמין באפשרות השנייה. חיטטתי וחיטטתי בשנים האחרונות בארון של ציפי לבני. היא ממש לא אהבה את זה. פעם אמרתי לה "את רוצה לדעת אם אני מחפש אותך?". היא ענתה בחיוב. אמרתי לה "כן. אני מחפש אותך. היום את ממלאת מקום ראש הממשלה ואני מחפש כל חומר חשוב עלייך". חיפשתי וחיפשתי ושלדים בנושא טוהר מידותלא מצאתי. אולי לא הגעתי עד הקרקעית, מי יודע,אבל השקעתי בכך הרבה יותר משהשקעתי במציאת שלדיו של שאול מופז.

שורה תחתונה – המחוקק הישראלי צריך לשקול להסיר גם את הכבלים שנוגעים לשידורים בזמן בחירות כלליות. התקשורת הראתה שהיא מסוגלת לגלות אחריות. חוץ מזה, ממילא אם כלי תקשורת אחד ("ישראל היום" למשל) יתגייס לטובת מועמד אחד, כלי תקשורת אחר יקזז אותו ויתמוך במועמד אחר. לבסוף, ממילא אי אפשר לאכוף את הכללוזה רק מעמיד את החוק הישראלי באור מגוחך.

מחשבות על הקמפיין ב"קדימה"

3 בספטמבר 2008
 

העימות שלא יהיה

פחדנים. מועמדים שרוצים לשכנע אותנו, שיהיה להם אומץ מול אחמדיניג'אד ומשעל, לא מעזים לעמוד אחד מול השני. מופז אומר "רק ראש בראש". מוכן לבוא רק לעימות ראש בראש מול לבני, בלי שטרית ודיכטר. למה? אלוהים יודע. מעניין בכמה מקומות בעולם האסטרטג שלו, ארתור פינקלשטיין, מעז להציב תנאי כזה. צריך גם באמת להיות פינקלשטיין כדי להבין מה ההיגיון הפוליטי מאחורי ההחלטה. מופז מפגר באופן מובהק מאחורי לבני. מה יש לו להפסיד? מה, הוא מעדיף לשייט בבטחה לעבר ההפסד? או שהוא סתם פוחד ששטרית ודיכטר יהרגו אותו?

לבני לא פחות מתוחכמת. היא לא מוכנה לבוא לעימות ששטרית ודיכטר לא נמצאים בו. חשוב לה לשמור עליהם. כל הכבוד. שוחחתי עם היועץ שלה, אייל ארד. הוא הסביר לי שזה נעשה מטעמי הגינות. הוא הסביר ואני חשבתי על זה שאריק שרון היה ראש ממשלה 5 שנים, התמודד בעימותים פנימיים וחיצוניים ומעולם לא התייצב לעימות. אייל ארד יעץ גם לו. ארד הזכיר לי שהוא יעץ למרדכי, שניצח בעימות המפורסם את ביבי ב – 99. הוא הזכיר ואני חשבתי איך גמר מרדכי ומה הלקח שהיועץ ארד לקח איתו מהעימות ההוא.

הסיכויים, אם כן, שיתנהל עימות בקמפיין הזה נמוכים. "קדימה" אומנם קיבלה החלטה רשמית, על דעת כל המועמדים, שייערך עימות כזה (ביוזמת ח"כ יוחנן פלסנר) אבל המועמדים, מסתבר, לא ממש סופרים את ההחלטות שהם שותפים להם. למה שיספרו אותנו? ולמה באמת? אנחנו לא מצביעים ואנחנו כבר הוכחנו, שאנחנו לא באים חשבון עם מי שלא בא לעימות. לא, אני לא חושב שעימות כזה היה משנה באופן דרמטי את מערכת הבחירות (ואולי כן). סביר להניח שהיה משעמם וטרחני, אבל, בעיניי, זו חובתו של מי שרוצה להיות ראש ממשלה להתייצב בפני הציבור, עליו הוא מתעתד למשול, ולהסביר את דרכו. אם היה לכלי התקשורת איזושהי מסגרת של תיאום היינו צריכים להיפרע מהמתמודדים. לא באים לעימות? אין תקשורת חינם. אולי זה לא רעיון מוצלח, אבל חייבת להיות סנקציה כלפיהם, כי הסנקציה הקיימת (להגיד שהם פחדנים) פשוט לא עובדת.

מימון

זה קמפיין ללא קמפיין. אין תשדירים ברדיו, אין פרסומות בטלוויזיה, אין שלטי חוצות, אין אירועי בחירות גדולים. כלום. ראש ממשלה בפוטנציה, שנבחר בחשיכה. חלק מהסיבה זה החוקים המטומטמים שלנו, שאוסרים על תשדירי תעמולה ברדיו ובטלוויזיה. זה פסיקה לא חכמה, אבל זה לא המקום להתווכח איתה, כי הסיבה היותר משמעותית, לקמפיין ללא קמפיין הזה, היא כסף. למועמדים יש פשוט מעט כסף. האמת, אפילו לא באמת ברור כמה מותר להם להוציא. יש ערבוביה בין חוק ישן לחוק חדש, שזה עתה נכנס לתוקף ולא ברור כמה בדיוק מותר להם להוציא.

במטות המועמדים, שאיתם דיברתי, פועלים על סמך ההנחה, שמותר להוציא 2 מיליון שקל. זה לא מספיק בשביל פרסום אפקטיבי. יתרה מזאת, למה צריך פרסום מסיבי, אם כל הרעיון הוא להגיע ל – 72 אלף מתפקדים? עדיף להפציץ אותם בטלפונים. הקמפיין הזה הוא בעצם זו מלחמת "טלאול" ב"טלכלל". מה זה הקללות האלה? אלו מוקדים טלפונים של מופז ולבני, שמנסים לאתר את התומכים שלהם. אלו שמזדהים כתומכים מוכנסים לקובץ מיוחד שנקרא "קובץ מאותרים". רוב משאבי הקמפיין מרוכזים ביום הבחירות. כל מטה אמור להניע את האנשים, שהזדהו כתומכיו, לקלפי. הרעיון הוא שאחוז ההצבעה בקרב תומכיך יהיה גבוה מאחוז ההצבעה הכללי. עמיר פרץ עשה את זה בהצלחה רבה מול שמעון פרס. מי שהיה יועץ שלו אז, שמואליק כהן, מנסה לעשות זאת עבור לבני היום ובכך לחפות על חולשתה בשטח, קרי, בקרב הפעילים המרכזיים של המפלגה.

במילים אחרות, יש כאן תופעה חסרת תקדים. 72 אלף איש, שבוחרים, כנראה, ראש ממשלה, תוך כדי כהונת כנסת, כשהציבור הכללי הוא תפאורה, השפעת רקע, וי שצריך לסמן ולעבור הלאה. לא פלא ששני מנהלי מטות המועמדים הם אנשי צבא לשעבר. שמעון בטאט בצד של מופז (שכבר הספיק לזעזע את המטה) ומשה שחורי, קצין מודיעין ראשי לשעבר, בצד של לבני (שחורי, אגב, הוא גם מנכ"ל הקרן לרווחת נפגעי השואה. איך הוא עושה את שני הדברים יחד? הוא מציג אישור ממבקר הקרן לעבוד כמתנדב אצל לבני, כל עוד זה לא על חשבון שעות העבודה ושהוא אכן בא רק אחה"צ למטה).

לא הוגן להשוות את הקמפיין הצנוע הזה לקמפיין המיליארדים האינסופי בארה"ב. זה לא הוגן ובכל זאת, גרעין השיטה האמריקני הוא שמי שעבר את הקמפיין, יכול לעבור הכל. מי שהתייצב לעימותים, גייס כספים, עבר את הבדיקות הקשות והחודרניות ביותר, התמודד עם שטף פרסומים בלתי אפשרי על כל פסיק בחייו, מי ששרד את זה וניצח, יכול להיות נשיא ארה"ב. מופז ולבני לא עברו את זה. אתם אפילו לא שומעים כלום איך הם מגייסים כסף וממי. זה סוד. בכל זאת, תוך חודשיים אחד מהם יכול להיות ראש ממשלה.

"בדרכים" עם לבני

27 באוגוסט 2008
 

אני רוצה לחלוק איתכם את התרשמויותיי מהשעות שביליתי עם ציפי לבני (ועפר שלח) במסגרת הצילומים ל"בדרכים" ששודר ב"שישי" האחרון:

1. לבני משדרת הרבה ביטחון. אני מכיר את גברת לבני כ -14 שנה, עוד מהימים שהייתה עורכת דין בתחום הנדל"ן ואני הייתי כתב נדל"ן ב"מעריב". לא משנה כמה שיחות ניהלנו לאורך השנים, בכל שיחה היא מתישהו אומרת לי "השיחה היא לא לציטוט, נכון?". תמיד אתה מרגיש עליה איזה חוט של חששנות.בקמפיין הזה היא מתנהגת אחרת. יש בה הרבה יותר בטחון, היא לא מהססת לענות תשובות ישירות. האמת, עצם נכונותה לצאת ל"בדרכים" הדהימה אותי. בעבר, היא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה. היא תמיד אוהבת לקבוע גבולות לראיון, מה שואלים ומה לא, לא אוהבת שמצלמים אותה בתנועה, מסוג המרואיינים שאתה מתקשה לזרום איתם וחושש שהם פתאום יאבדו את זה ויפסיקו את האייטם.

בפעם האחרונה שעשו עליה כתבת התלוות בערוץ 10, זו הייתה ענת גורן, בת זוגי וזה היה לפני כמעט שלוש שנים. לבני הייתה שרת משפטים והיא עשתה לה את המוות. לבני לענת, כמובן. זה הגיע לשיא, כשלבני סיימה להתראיין ב"לונדון קירשנבאום"ונכנסה בטבעיות לחדר העריכה בו ענת ערכה את הכתבה עליה.אפילו בת זוגי, שלא מתאפיינת בדר"כ בשמירה קפדנית על כללי הנימוס, הופתעה. זה עוד לא קרה לה.

איפה כן ראיתי את הבטחון?

למשל, בנכונות לתת קצת לאחרים לנהל אותה. בשיחות בינינו בעבר, מתחתי על לבנילא פעם ביקורת על נטייתה לעשות הכל לבד. טענתי באוזניה שזו חלק מהסיבה שצוות היועצים שלה נוטה להתחלף במהירות יותר גבוהה, אפילו מהצוותים של ברק ונתניהו. בקמפיין הזה עושה רושם שהיא באמת נותנת לאחרים לנהל לא מעט עניינים.די נדהמתילראות עד כמה העוזר אישי + דובר שלה, גיל מסינג (בן 24!), מקבל חופש פעולה. דיברתי בשנים האחרונות עם לא מעט עוזרים לשעבר של לבני ואני יודע כמה היא מתעקשת לקחת כל החלטה, לפעמים הכי קטנה, לבדה. מסינג ולבני מתואמים, לפחות מהזווית בה אני התבוננתי, להפליא ועושה רושם שהיא סומכת עליו מאוד ונותנת לו לקבל החלטות, שפעם לא היו עוברות. האמת, היא גם אמרה לי את זה. "אתה לא תאמין אבל הפעם החלטתי להתמסר ולתת לגיל ואייל (ארד) להחליט בעניין התקשורתי".

כאן מגיעה הערת הסתייגות. כבר למדתי מזמן, שאנחנו העיתונאים שוכחים לא פעם, שאנחנו רואים רק את מה שנותנים לנו לראות. יכול להיות, שמה שאני ראיתי זה את לבני מציגה דמות מסויימת, שלא קיימת. יכול להיות.

2. לבני מוכרת לי כפוליטיקאית בעלת עור דק. פעם הגשתי לה שאילתה על סיפור הנוגע למינויים של חברי מרכז ליכוד לשופטים, במעמד של נציגי ציבור, בבתי הדין לעבודה. לבני לא מינתה את חברי המרכז,בסופו של דבר, אבל בלשכתה הוכנה רשימה של מינויים פוטנציאליים. זה לא סיפור נעים, אבל בוודאי לא הסיפור הכי קשה לפוליטיקאי. בתגובה היא איימה עליי בשיחת טלפון לא נעימה בתביעת דיבה. לא הרבה לאחר מכן פרסמתי את מה שכינינו "יומני עמרי", ניירות עבודה של עמרי שרון, על סידורים למיניהם לחברי מרכז הליכוד. לבני הופיעה בניירות פעמיים, אם אני זוכר נכון. באייטם עצמו היא הופיעה באזכורים די שוליים.

בתגובה היא כתבה מכתב קשה למנכ"ל החברה. בין השאר, היא התרעמה על כך ששאלתי אותה שאלות ישירות בנושא, בפגישה בינינו, בלי להבהיר לה מראש את הקונטקסט המלא של הדברים (בשלב בו שאלתי, לא הייתי עדיין במצב לחשוף בפניה, שיש לי את המסמך הזה ולא חשבתי שזה גורם לה עוול, ששואלים אותה ישירות על האזכורים המופיעים שם).

שתי התגובות הן לגיטימיות לחלוטין, כמובן, אבל מהיכרותי עם פוליטיקאים אחרים -רובם, במקרים כאלו (האייטם הראשון לא הופיע בכלל)לא היו מגיבים כלל. ראיתי אותה בהזדמנויות רבות נוספות אל מול ביקורת ציבורית והתרשמתי שהיא יותר מדי נורמלית…שזה אומר, יותר מדי לוקחת ללב כל מילה שנכתבת. בקמפיין הזה, נדמה שהתחולל איזשהו שינוי (עד כמה שעיתונאי יכול לשפוט…). מילות ביקורת עוברות ללא תגובה. לבני עצמה אמרה לנו במהלך הצילומים (לא למצלמה), שהיא מרגישה שהיא פיתחה עור קצת יותר עבה. אחרי שהסתיים הראיון היא אמרה "התבגרתי מאוד".

3. הקמפיין הזה מתאפייו בעיסוק דל, אפילו מהמקובל, בתוכניותיהם של המועמדים לעתיד. זו לא תופעה חדשה, כאמור, כשמדובר בקמפיין פוליטי, אבל כאן היא חריפה במיוחד. לבני ומופזאמרו משהו בתחום המדיני. בשאר התחומים הם לגמרי ברמת הסיסמאות. בהתרשמות שלי, לבני עדיין לא מתמצאת מספיק בנושאי חינוך, כלכלה, חברה, בשביל להציג משנה מסודרת. היא מאוד מגובשת בנושא הפלשתיני, הרבה פחות בשאר התחומים.

על הרקע הזה, מאוד מעניינת עמדתה של לבני בנושא שיטת הממשל. עד לא מזמן לבני הייתה מתנגדת נחושה לשינוי שיטת הממשל. המכון הישראלי לדמוקרטיה, שדוחף את ההתנגדות לשיטה הנשיאותית (אני כותב "הנשיאותית", כשם כולל לכל הרעיונות שנועדו להעניק יותר כוח לראש הממשלה ובכך אולי יותר יציבות ומקצוענות לממשל הישראלי), ראה בה ידידה קרובה. לאחרונה, היא שינתה את עמדתה. היא מסבירה שפעם חשבה שהייצוגיות של המפלגות בחברה הישראלית המקוטבת, היא גורם חשוב מכדי לאבדו ושהשתכנעה שהצורך ביציבות, שאמורה להקנות השיטה הנשיאותית, יותר חשוב. בעיניי, זה טיעון לא בלתי הגיוני. אני גם תומך בשינוי השיטה, אבל קצת קשה לי להשתכנע שנימוקיה באים מהמקום הנכון. בשיחתי איתה היאהביאה כדוגמא אתחוסר היציבות של השנים האחרונות, אבל מה שקרה בשנים האחרונות מוכיח, בעיניי, אם בכלל, את ההפך.לפי השיטה שהיא ממליצה עליה, היה הרבה יותר קשה, כנראה, להדיח את אולמרט. החיסרון של יציבות הוא שאתה נתקע עם נשיא כמו ג'ורג' בוש לארבע שנים, אולי לשמונה. ההיסטוריה הקרובה לא תומכת בשינוי השיטה, אלא בהשארתה, אם אתה מאלו שחושבים שאולמרט צריך ללכת הביתה (כמו שלבני חושבת).

יש עוד אייטם אחד מעשי שלבני דיברה עליו, לפחות לפי מאמר של ארי שביט ב"הארץ". השארתו של פרופסור דניאל פרידמן כשר משפטים. זו עמדה מעניינת במיוחד. לאורך כהונתו של השר פרידמן, לבני מיעטה להתבטא בנושאים משפטיים. באחת ההתבטאויות היחידות היא התעמתה עם שר המשפטים. את ישיבת הממשלה, בה פרידמן ניסה להעביר את הצעתו להקמת ועדת בדיקה ממשלתית בנושא חקירת רמון, היא מתארת כאחת הישיבות הטראומתיות ביותר שהשתתפה בהן. אני לא שמעתי את לבני מדברת על השארתו של פרידמן, אבל אני מניח ששביט כתב מה ששמע ממנה, גם מכיוון שכל שאר הנושאים שפירט במאמרו הם אחד לאחד דברים שלבני מדברת עליהם. אז איך התגבשה העמדה להשאיר את פרידמן? איך ייתכן שממלאת המקום, שניהלה באומץ מדיניות של "אין הבטחות לאף אחד", מבטיחה דווקא לפרופסור פרידמן להישאר בכיסאו?

תשובה אפשרית אחת היא השפעתו של בועז אוקון, הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות", עליה. אוקון היה מנהל בתי המשפט, נחשב לבן טיפוחיו של אהרון ברק, נשיא ביהמ"ש העליון ועזב את כס השיפוט באופן מפתיע. ברקע עמדו יחסים לא נוחים עם נשיאת ביהמ"ש העליון, דורית בייניש. אוקון הוא איש רב השפעה. הוא חבר של כולם, או כמעט של כולם. מסתבר, שהוא גם מקורב ללבני ויעץ לה לא פעם בשורה של נושאים. למעשה, כשחיפשתי מישהו שידבר על תקופתה של לבני כשרת משפטים, המליצו לי בלשכתה לפנות לאוקון. אוקון מקורב לפרופסור פרידמן וגם לאהוד אולמרט (וגם לחיים רמון וגם ל…זה לא נגמר). בברנז'ה נהוג לחשוב שהוא זה שהביא את השם של פרופסור פרידמן לאולמרט, כמועמד לשר משפטים. נכון או לא נכון, ברור שאוקון תומך ברפורמות של פרידמן ומקורב אליו. האם הוא עומד מאחורי העמדה המפתיעה של ממלאת מקום ראש הממשלה?

4. מה עם מופז? בקרוב נשדר כתבה גדולה עליו. אנחנו עדיין מקווים שהוא יסכים לצאת איתנו ל"דרכים" אבל מי יודע.

העין השביעית: האקדח מונח על השולחן. 12.8.2008

12 באוגוסט 2008
 

"ידיעות אחרונות" פרסם כתבה בגנות כתב ערוץ 10 רביב דרוקר. דרוקר טוען שהכתבה שקרית ונובעת מנקמנות. בעיתון טוענים שמדובר בפרסום שגרתי. אלא שהכתבה יוצאת דופן בחריפותה, ובכך שהיא נטולת עילה אקטואלית. שיעור בחיסול חשבונות? להמשך קריאה.

רשימת השקרים (הלא מלאה)

10 באוגוסט 2008
 

לבקשת מגיבים רבים אני מצרף את רשימת השקרים (הלא מלאה). אני מזהיר אתכם שזה יהיה משעמם וקטנוני, אבל זו האמת המלאה:

1. הטענה כי התחזיתי לעו"ד שקרית ומצוצה מהאצבע. מעולם לא אמרתי שאני עו"ד. מעולם. תקראו את קורות חיי בכל פורום אפשרי וכל ראיון שאי פעם נערך לי. אכן השארתי הודעה לשופט, אמרתי לו שיש לי השכלה משפטית. לא יצאו לי מהפה המילים עורך דין.

2. לא דיווחתי מוושינגטון ואמרתי שאני בקמפ דייויד. שקר גס. לא דיווחתי שאני רואה מכוניות עולות אל ההר. כל שידורי קמפ דייויד של כל העיתונאים מכל רחבי העולם נעשו מעיירה בשם פרדריק, בסביבות 20-25 דקות נסיעה מקמפ דייויד. אי אפשר להתקרב יותר אל המקום, בגלל הרגישות הביטחונית שלו. בערב הספציפי עליו דיברתי בכנס אכן נסעתי לוושינגטון לאכול ארוחת ערב (אין אגב פסול בסיקור הפסגה מוושינגטון. כתבי "ידיעות אחרונות" היו בין היחידים שהחליטו לעשות את זה בניגוד לרוב הכתבים שהחליטו לסקר מפרדריק). שעות הערב בוושינגטון הן השעות הקטנות בלילה בישראל ולכן זה לא פוגע בדבר. התכוונתי לשדר משם ולהגיד שאני שם, אלא שלפתע הגיעה הידיעה על הכותרת המרעישה של נחום ברנע ושמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" לפיה הפסגה נכשלה ו"ברק חוזר הביתה ללא הסכם". לאור זאת, נסענו רזי ברקאי ואני חזרה לפרדריק ומשם שידרנו כמדי לילה. יתרה מזאת, אותו ערב הפך לשידור המשמעותי ביותר שלנו. התקשרנו ישירות לקמפ דייויד, הועברנו במפתיע לבקתה של אמנון ליפקין שחק וערכנו ראיון מוקלט איתו בשעה מאוד מאוחרת בלילה. הוא היה מופתע ונרגז על כך שהגענו אליו, אבל עדיין הכחיש את הידיעה ב"ידיעות" ואמר שהפסגה לא התפוצצה. הפסגה אכן נמשכה שבוע נוסף והידיעה התבררה כברווז עיתונאי מביך. "ידיעות" מעולם לא התנצל.

3. לא ידעתי על סיפור קצב כמה ימים לפני שאמנון אברמוביץ' פרסם אותו. זוהי שטות ושקר אחד גדול. ביום חמישי בערב נאמר לי שברוך קרא, הפרשן המשפטי הנפלא שלנו,מחזיק באיזה רמז לגבי סיפור גדול שנוגע לקצב. ביום שישי בבוקר, לקראת המהדורה שלנו, דיברתי עם ברוכי. הוא סיפר לי ששמע שקצב התלונן אצל היועץ המשפטי לממשלה, שמישהי סוחטת אותו. הוא עשה מאמצים עילאיים לאשר את הידיעה וגם אני. התקשרנו לאנשים במשרד היועץ המשפטי לממשלה, לאחיו של הנשיא, ליאור קצב, למנכ"ל בית הנשיא, משה גורל, לדוברת הנשיא, לכל מי שיכולנו לחשוב עליו. חלק הכחישו, חלק אמרו שלא יודעים. לא הצלחנו לאמת את הידיעה. ברוכי שומר שבת. בסביבות 5 בערב אמרתי לו "בוא נרד מזה. במשפטים אומרים – עדיף 99 אשמים שמסתובבים חופשי על חף מפשע אחד שיושב בכלא". במילים אחרות, ידיעות כאלה אי אפשר לשדר בלי אימות ודאי. סיכמנו לחכות עם זה ליום שבת ולחדש את מאמצינו. במהדורתשבת של ערוץ 2 אברמוביץ' שידר אותה.

4. לא עקפתי מעולם את העורכים שלי במהדורות השונות. יעידו על כך כל עורכי התוכניות בערוץ 10 – גיא סודרי, עורך המהדורה הראשית דאז, טלי בן עובדיה, עורכת "שישי", אבי אלקלעי, עורך "לונדון קירשנבאום" ונחושתן אוקון, עורך "5 עם רפי רשף". הטענה שגלעד עדין, מנכ"ל חדשות 10 פחד ממני פשוט לא ראויה לתגובה, אפילו לא בפוסט הארכני הזה.

5. לא השתלטתי על ידיעה שכתב אחר הביא. אכן אחד מאנשי "חדשות 10" הביא ידיעה לדסק בנוגע לתקרית במטוס "אל על". עורכת המהדורה, טלי בן עובדיה, ביקשה שאבדוק את הידיעה ואם היא נכונה, שאשדר אותה. בדקתי בעזרת נוגה ניר נאמן, כתבת התעופה שלנו וכן עם גורם בטחוני, שאחראי לתעופה במטוסים. קיבלנו אישורים ושידרנו.

6. "ידיעות" מציינים כמה ידיעות שלי שפורסמו והוכחשו על ידי אחרים. ידיעה בנוגע לקצבאות הילדים, ידיעהשעוסקת בהצעה של דליה איציק לאולמרט בנוגע לנבצרות וידיעה בנוגע לניסיון לגייס את קרל רוב, היועץ האסטרטגי האמריקני,לעבוד עם נתניהו. אני לא רוצה להיכנס לסט ההוכחות לגבי כל ידיעה, למרות שפירטתי את חלקו בפני מר שכניק והוא לא טרח לבדוק את העובדות שהבאתי בפניו. אני כן רוצה להגיד שאם המסקנה של "ידיעות" היא שכל ידיעה שהוכחשה על ידי אחד הצדדים הנוגעים בדבר, לא צריכה לבוא לאוויר העולם, אז כדאי מאוד לקצץ 50% מעמודי העיתון.

7. "עיתונאי שעבד איתו בעבר"אמר ל"ידיעות", ששידרתי שאמנון רובינשטיין יהיה שר משפטים והוא לא מונה. אני אכן שידרתי שרובינשטיין הוא המועמד המוביל ושאולמרט הציע לו את התפקיד. זו אמת ורובינשטיין אישר אותה לאחר מכן בראיונות פומביים. אלא שרובינשטיין סירב ולכן מונה פרופסור פרידמן.

8. "מכר שלי", כתב "ידיעות", אמר שאמרתי לו שמה שאני אוהב במקצוע זה "תראה אותי, אני נכנס לסופר וכולם מסתכלים עליי. מפנים לי את התור". זה שקר כל כך בוטה ומגעיל. בחיים לא יצא לי המשפט הזה מהפה. בחיים לא פינו לי שום תור ומי שמכיר אותי יודע שאני כמעט ולא הולך לסופר… פשוט קשקוש. עכשיו, תחשבו בהיגיון. נגיד שזו הסיבה שאני במקצוע (וזו לא) – הייתי אומר את זה למכר שלי? זה הרי כל כך מגוחך שאני מרגיש מטומטם להגיב על זה.

9. יש שם איזה "בכיר בערוץ 10" שמספר על רעיון שהצעתי לו כשחזרתי מהרווארד. לבכיר קוראים שילה דה בר, אז ראש מערכת החדשות בערוץ 10 והיום עורך "ידיעות אחרונות" ומי שפיתח לעצמו מיומנות בסוג הזה של כתבות נקם. אכן הצעתי רעיון דומה לשילה. ערוץ 10 היה אז בהקפאת הליכים, בקושי חי ועל אחוזי רייטינג בלתי קיימים. שמעתי שמחפשים משבצת אקטואליה ושמחפשים רעיונות. הצעתי לו שאני אגיש רצועה יומית, שתעסוק כל יום בנושא אחר ולידי יישב בכל יום פרשן מקצועי לאחד התחומים. הוא לא ענה והרעיון מת. אם זה שיגעון גדלות, אז ברכות ל"ידיעות". תפסתם אותי.

10. "עיתונאי בכיר שעבד לצידו בעבר", מצוטט ב"ידיעות" כאומר שאני "מסוג האנשים שמסוגל לייצר ספר בשלושה וחצי ימים".כתבתי שני ספרים. "חרקירי" לקח לי כמעט שנה וראיינתי כ-120 אנשים, אם אני זוכר נכון.על "בומרנג", שכתבתי יחד עם עפר שלח, עבדתי שנתיים וחצי וראיינו אלוהים יודע כמה אנשים, כולל נסיעות רבות לארה"ב ולרשות הפלשתינית.

11. "ידיעות" כותב שגלי צה"ל סירבו לקלוט אותי בחזרה. שקר גס. מעולם לא ניסיתי לחזור לגל"צ אחרי שחזרתי מתוכנית נימן (ולא "תוכנית ניומן" כפי שכותב "ידיעות", העיתון שיסודיות היא נר לרגליו…) בארה"ב. מעולם. לא תמצאו אדם אחד שיגיד את זה כי זה שקר גס. לא רציתי וגם לא יכולתי, כי "חרקירי", שכלל ביקורת על הצבא, יצר מציאות בה הצבא לא רצה בשירותיי יותר והוא הבהיר את זה כבר כשעזבתי.

12. לא העירו לי בגלי צה"ל על כתיבת "חרקירי". שקר נוסף. ההפך. ראש מערכת החדשות, צביקה גולדברג, ומפקד התחנה, אבי בניהו אישרו לי לכתוב את הספר.

13. יש לכם עוד כוח? נמשיך. "אחד מעובדי ערוץ 10" סיפר ל"ידיעות" שלפני שנתיים "הרצנו מחקר עם סקרים וקבוצות מיקוד על כל הטאלנטים שלנו. בין הפרשנים דרוקר יצא לא טוב. באותו סקר עלה שבעיני הציבור הוא לא נתפס כפרשן פוליטי אלא כרכלן פוליטי". עוד שקר. ערוץ 10 אכן ערך מחקר כזה בדצמבר 2006. אני לא רוצה להתהדר בנוצותיי אז אסתפק באמירה שיצאתי מאוד טוב.

14. יואל מרקוס מצוטט בכתבה כמתלונן שאני אמרתי עליו, שהוא הפר הבטחת אוף דה רקורד לאהוד ברק, כדי להצדיק למה לא היה לי את אותו סיפור. אני מאוד מתקשה להאמין שמרקוס אמר את זה. אניכתבתי פוסט על הנושא של "אוף דה רקורד" בתקשורת. בפוסט ציינתי שמרקוס, עיתונאי בעל זכויות רבות, כתב בעצמו שהוא מפר הבטחת אוף דה רקורד לאהוד ברק. לא אני כתבתי. הוא אמר את זה. לא היה שם שום סיפור שאני יכול לקנא בו.מרקוס הרי כתב בעצמו שאין סיפור. למעשה, הוא הצדיק את הפרת ההבטחה לאוף דה רקורד בכך שברק חזר על הדברים שאמר לו בפורום אחר, חצי פומבי, והם פורסמו. אגב, אחרי הפוסט שלי, מרקוס כתב לי מייל מפרגן. מוזר.

15. לבסוף, התנועה לחופש המידע. אני מכיר את תהליך הכנת הכתבה ויודע כמה הוא היה זדוני.אני יודע איך שכניק חיפש בכל מקום, אצל כל יריב או נפגע פוטנציאלי סיפורים עליי במשך שבועות. אני יודע, אבל אתם לא ולכן אתם זכאים לא להאמין לי ולחשוב שזו זעקת הקוזק הנגזל. אבל הנושא של התנועה לחופש המידע חושף קצת מה הייתה כוונת העיתון. אני יו"ר בהתנדבות של עמותה חשובה, התנועה לחופש המידע, שמנסה לקדם שקיפות בישראל. מדובר בתנועהקטנה, עם צוות מדהים של אנשים בראשות המנכ"ל רועי פלד, צוות שלא מתוגמל באופן קרוב למה שמגיע לו.העמותה מתוקצבת על ידי קרנות ציבוריות שיודעות בדיוק לאן הולך כל שקל. הצעתי לשכניק לקבל את תקציב העמותה, לראות בדיוק מי נותן כל שקל ולאן הולך כל שקל. לא עניין אותו. לא עניינה אותו פעילות העמותה ובטח לא העובדה שאני משקיע בה המון שעות בהתנדבות במשך 5 שנים. הוא מצא שאין לנו אישור מנהל תקין. זהו אישור שנדרש למי שעובד עם המדינה ורוצה תקציבים ממנה, או מי שמבקש להנפיק לתורמיו הכרה בתרומה לצורכי מס. לנו יש עיקרון לא לבקש כסף מהמדינה, מכיוון שאנחנו מתעמתים איתה בנושאי שקיפות. לצערנו, עוד לא הצלחנו לגייס תורמים פרטיים, שיבקשו הכרה בתרומה לצורכי מס ולכן אין לנו את האישור הזה. מותר לעמותה לפעול ללא אישור מנהל תקין. יש אלפי עמותות שפועלות ככה. זה ממש לא מנוגד לחוק, כפי שכותב "ידיעות". למרות היעדר הנחיצות, התנועהנמצאת בדיאלוג מול רשם העמותות לקבל את האישור. כל זה לא הפריע ל"ידיעות" לכתוב ש"דרוקר כבר היה פותח עם זה מהדורה".

לסיום, ביקשתי משכניק להכניס תגובה קצרצרה כללית שלי לכתבה. אמרתי לו שאני מנסח אותה בקיצור, כדי שלא יוכל להעיף אותה בתירוץ של היעדר מקום. התגובה הייתה "זה בזוי בעיניי שעיתון מחליט לחסל חשבונות עם עיתונאי אחר רק מכיוון שמתח על 'ידיעות אחרונות' ביקורת". התגובה לא פורסמה.

שובם של התחקירים

28 ביולי 2008
 

חברת החדשות של ערוץ 2 הודיעה על הקמת דסק תחקירים בראשות הכתב המוכשר, חיים ריבלין. בערוץ 10 פועל בחצי השנה האחרונה דסק תחקירים בראשות ישראל טויטו, דסק שכבר מתחיל להניב תוצאות. "הארץ" השקיעו מאמץ רב כדי לגייס את אבי זילברברג, עורך "עובדה", לתפקיד של ראש מערכת חדשות, במטרה מוצהרת להקים דסק תחקירים חזק. חוזקו של זילברברג הוא בדיוק בתחום התחקירי. ל"ישראל היום" הגיע לאחרונה מוטי גילת, שלא צריך שאני אחלק לו תארים,עם תחקירניו. משהו קורה בתקשורת הישראלית ויכול מאוד להיות שזה דווקא משהו מאוד טוב.

הקו הכללי בהתבוננות על התקשורת הישראלית בשנים האחרונות (ואולי תמיד היה) הוא קו של קינה. אין תחקירים, הכל רייטינג, הכוכבנית דחקה את העבודה הרצינית, המשכורות נמוכות, העיתונות הכתובה גוססת וכו'. לא, אני לא חושב שריבלין ועוד כמה תחקירנים יספקו תשובה לכל התופעות האלה, אבל עובדה שעוד ועוד כלי תקשורת מתחילים לחשוב שהדרך להצליח עוברת דרך עבודה יותר רצינית ודרך תחקירים.

עכשיו זה בעיקר עניין של סבלנות והתמקצעות. דסק תחקירים, מוטיביציוני ככל שיהיה, מתקשה לספק סחורה בזמן קצר. אין הרבה כתבים חוקרים ברמה גבוהה בתקשורת הישראלית. לוקח הרבה שנים להפוך לכתב חוקר, עם קשרים והבנה משמעותית בהיקף התחומים שנדרשים לתחקיר. כתב בעל הבנה, קשרים וניסיון כזה רוצה הרבה כסף. לקחת שני תחקירנים ב – 5,000 שקל ולהגיד להם להביא סיפורים, זה קשקוש. כלי התקשורת בארץ גם צריכים לקפוץ מדרגה או שתיים בתחום הטכנולוגי והשימוש במחשב, כחלק מעשיית תחקיר. טוב, אבל זו לא הייתה הכוונה של הפוסט הזה. להטיף. הכוונה דווקא הייתה להראות שאולי אולי קורה משהו מאוד חיובי ושגם בתור המתחרה, אני מאוד שמח על ההחלטה של חדשות 2 להקים דסק תחקירים. אפילו מעז לאחל בלחש – בהצלחה (אבל אל תגזימו).

ועוד הערה קטנה – ב"קדימה" מתנהל קמפיין, שקט מדי, לתפקיד יו"ר המפלגה הבא, שיהיה בסבירות גבוהה גם ראש הממשלה הבא של ישראל בעוד חודשיים וחצי. עכשיו הזמן לעשות תחקירים על מופז, לבני, דיכטר ושטרית. כל מי שיש לו חומר על האנשים האלה שיבוא עכשיו, או יידום לנצח. טוב, שלא יידום, אבל שיבוא עכשיו. שלא נגיד אח"כ, כמו עם ראשי ממשלה קודמים ,שאיך לא ידענו ולמה רק אחרי שנבחרו. עכשיו זה הזמן. ויש לי גם רעיון למי לבוא עם המידע…

דורסמן וההתפרצות

20 ביולי 2008
 

אוהדים של הפועל חולון בכדורסל כועסים עלינו. הורדנו קטע התפרצות של מיקי דורסמן, מאמן הקבוצה הפורש,מראיון שערכנו איתו ב"שישי". סיבה מצויינת לכתוב פוסט.

קודם העובדות המלאות:

בהכנה לחצי יום שבילינו עם דורסמן חשבנו מה לעזאזל נעשה איתו, שיוציא ממנו קצת רגש. שנינו חשבנו שההחלטה שלו לעזוב את חולון היא בעייתית מצד אחד, אבל קשה מאוד לתקוף אותה מצד שני. אני אדם פרטי, אני לא חייב שום דבר לאף אחד, רק אני אחליט איך להוציא את הכסף שלי. מה נגיד לו אם זה מה שהוא יאמר?

החלטנו לארגן מפגש עם כמה מאוהדי חולון. אני במיוחד רציתי אוהד כריזמטי שהופיע בכתבה שעשה ישראל רוזנר ב"שישי" אחרי הזכייה האליפות. דורסמן הסכים. המפגש אכן היה הצלחה טלוויזיונית. אחרי ראיוןקצת אנמיאיתנו (אולי מכיוון שנזלנו ב"אולם הפחים" נטול המזגן) יצאו כל היצרים של דורסמן במפגש עם האוהדים. 4 האוהדים שהגיעו היו פשוט מעולים. רציונליים, קוהרנטיים וקולחים. הם הציבו לדורסמן טיעון מנצח. לא רוצים שתשים כסף. רוצים שתאמן אותנו. לי זה נשמע כמו טיעון קצת מניפוליטיבי. מן הסתם, האוהדים אומרים – אם הוא כבר יאמן, הוא כבר ישים כסף. דורסמן התקשה להתמודד עם הטיעון של האוהדים: למה לא לאמן קבוצה כמו חולון בליגת העל, בלי להוציא כסף מהכיס, וכן לחזר אחרי אימון במקומות הרבה פחות נחשבים?

בקטע אחד דורסמן ממש התרגז. הוא שאל את אחד האוהדים משהו כמו "אתה מסכים איתי כבר שאני יודע מה אני עושה". האוהד ענה "לפעמים כן ולפעמים לא". דורסמן רתח. הוא אמר "אם זה האוהדים אז צריך להחליף את האוהדים" (הציטוטים הם מהזיכרון). אח"כ הוא פנה אלינו, טען שתיחמנו אותו לגבי האוהדים ודרש להוריד את כל הקטע הזה מהאייטם. לא ממש ענינו. הוא הודה שידע שיש מפגש עם אוהדים, אבל טען שלא ידע שאלו יהיו האוהדים והוסיף שהאוהדים הספציפיים הללו עשו לו את המוות בעבר. בכל מקרה, איכשהו הסערה שככה והמפגש נמשך עוד זמן רב, למעשה הוא נמשך אחרי שהמצלמות עזבו ושלח ואני ניסינו לדחוק בדורסמן לבוא כבר ולהמשיך לתחנה הבאה – חוף פרישמן בתל אביב.

איך שהתפנינו למכוניות, דורסמן התקשר. הוא הסכים לשידור המפגש, אבל ביקש להוריד את רגע ההתפרצות. הסכמנו. החלטנו בינינו שהפרשנות ל"רגע ההתפרצות" היא הוראות הבימוי בלבד, כלומר המקום בו הוא מבקש להפסיק לצלם ולא לשדר את כל המפגש. שידרנו את האמירות הכעוסות שלו כלפי האוהדים ("צריך להחליף אותם", "אתה יודע להביא מיליון דולר?") אבל בלי "הוראות הבימוי".

האוהדים שהשתתפו במפגש כעסו. בעיניהם זה נראה כמו צנזורה במטרה להסתיר את הצד המכוער של דורסמן. הם נתנו ביטוי לכעסם בידיעה ב"וואלה ברנז'ה".

אלו העובדות. האם נהגנו נכון?

עפר חושב שכן. הוא חושב שרגע ההתפרצות בכלל לא רלוונטי לאייטם שעשינו. אני יותר אמביוולנטי. ברור שרציתי לשדר הכל. הרי אם לא היינו מתחייבים לדורסמן, היינו משדרים את זה, רלוונטי או לא. מצד שני, לדורסמן היה טיעון חזק לגבי זהות האוהדים. חוץ מזה, אין מה לעשות, כשאתה מלווה אדם לאורך יום שלם, נוצרים איזה יחסים אנושיים. אחרי שמישהו הסכים לבוא ולהתראיין יום שלם אצלך, קצת קשה להגיד לו "לא" חד, במיוחד כשיש לו איזשהו טיעון הגיוני. נראה לי שמה שהיינו צריכים לעשות זה – לא לשדר אבל להגיד מה בדיוק לא שידרנו. אנחנו שמנו את תחילת ההתפרצות ואז עברנו לעפר שאמר לי "שמת לב מתי הוא התפרץ? כשלא כיבדו את יכולתו כמאמן". במילים אחרות, אמרנו שדורסמן התפרץ והראינו את זה, אבל היינו צריכים להגיד – "שמת לב מתי דורסמן דרש להפסיק לצלם? מה הטריף אותו?…". פתרון כזההיה מביא לצופה גם את האינפורמציה הזאת – רלוונטית או לא – וגם שומר על ההגינות מול דורסמן.

הערה אחרונה – דורסמן לא איים להפסיק את יום הצילומים וגם אם היה מאיים, זה ממש לא היה גורם בהחלטה ולו בגלל הסיבה הפרוזאית שכבר היינו אחרי הרוב המכריע של יום הצילומים, אחרי הראיון ואחרי המפגש עם האוהדים. בשלב הזה כבר היה לנו אייטם. השעה בחוף פרישמן ממש לא הייתה קריטית.

אוף דה רקורד

19 ביוני 2008
 

מהצד, הכללים נראים מאוד פשוטים. נכנסת לשיחה עם גורם בכיר, השיחה הוגדרה אוף דה רקורד, זהו, נגמר. שום דבר ממנה לא יפורסם.

אז זהו. שזה ממש לא ככה.

הנושא של שיחות אוף דה רקורד הוא אחד הנושאים החשובים ביותר בעבודה העיתונאית והפחות מדוברים. חשוב, כי כל עבודתנו מתבססת עליו. פחות מדובר, כי לאף אחד, כנראה, אין אינטרס אמיתי ללבן אותו.

אני עושה לפחות 10 שיחות ביום אוף דה רקורד. לפחות. אבל מה זה אוף דה רקורד? אגב, אם תקשיבו לשיחות שלי לא תשמעו בדרך כלל מישהו שאומר שהן אוף דה רקורד. חוץ מנודניקים כפייתיים (כמו אהוד ברק וציפי לבני) רוב בני השיח שלך לא טורחים להגיד שזה אוף דה רקורד. זה ברור מאליו. זו הנורמה. זו הנורמה לגבי שיחות במזנון הכנסת. זו הנורמה לגבי שיחות טלפון. זו הנורמה. אבל מה זה בדיוק אוף דה רקורד? לא להשתמש בכלל במה שנאמר בשיחה? להשתמש אבל לא לצטט את המקור? לצטט, אבל לא באופן מפורש ("שר בממשלה אמר לי")? להשתמש בעובדות שניתנו, אבל לא לציין את זהות המקור או הכיוון שלו ("על פי מקורבים ל…"), משהו כמו "מרידור אמר לברק וברק ענה לו כך וכך", בלי להגיד מי אמר לי את זה.

הטריגר לפוסט הזה הואטור מאוד יוצא דופן של יואל מרקוס ב"הארץ". קטונתי (באמת. לא סתם מצטנע) מללמד את מרקוס עיתונאות מהי, אבל מה שהוא עשה ביום שלישי ב"הארץ" הוא מאוד חריג, שלא לומר בעייתי. מרקוס חשף שיחה של אהוד ברק אליו. שיחת "אוף דה רקורד" לזכות מרקוס ייאמר שהוא גם מציין את זה. הוא גם נותן מעין צידוק למעשה החריג. ברק אמר דברים דומים לאלו שנאמרו זמן קצר לאחר מכן לראשי סניפים בעבודה. נו? אז מה?עוד אחזור לזה.

כשאהוד ברק נכנס לתדרוך עם עיתונאים, הוא נוהג להגיד שזה "אוף דה רקורד אמריקני".אצל האמריקנים, אוף דה רקורד זה "לא לשימוש". הכי חריף, הכי חד. אח"כ הוא אומר לעיתונאים דברים, שאת רובם יכלו לקרוא בעיתונים. בדרך כלל, רוב הדברים בעלי הערך שהוא יאמר באותם תדרוכים ימצאואת דרכם בדרך כזו או אחרת לתקשורת. האם הוא מרגיש נבגד? לא נראה לי. בכל מקרה, הוא לא נוקט סנקציות נגד אותם עיתונאים ולא מביע תרעומת, ככל שידוע לי.

אז מה עושים?

האמת הפשוטה היא שבסוף בסוף זה נושא שנשאר לשיקול דעתו של העיתונאי. הוא אמור להפעיל שיקול דעת ראוי, לחשוב בהגינות מה הציפיות של השר או חבר הכנסת ולפרסם בהתאם. אם נכשלת בשיקול דעת, מן הסתם, הבכיר ידבר איתך אחרת בפעם הבאה, אם ידבר איתך. ככה זה בתיאוריה. בפועל, בכירינו מוכנים לספוג הפרות בוטות של אוף דה רקורד. מצד שני, רמת האינטימיות שלהם עם כלל העיתונאים יורדת בגלל חוסר הבהירות לגבי הכללים.

השיחות אוף דה רקורד האלו מציבות בפנינודילמה עצומה, כל פעם מחדש. אתה נכנס לשר בכיר. הוא שוטח בפניך את עמדתו בנושא מסוים וזו עמדה מפתיעה (לדבר עם סוריה או לא לשחרר אסירים בתמורה לשליט). לפרסם שזו עמדתו? לא לפרסם? אתה יכול לצאת ולנסות להלבין את החומר. מן הסתם, אתה לא הראשון ששומע את העמדה הזו. חפש לך את הפורום הרלוונטי האחרון בו דיבר השר ותנסה לוודא שהוא ביטא שם את אותה עמדה. אולי הנהלת המשרד שהוא מנהל, אולי הקבינט. ברוב המקרים אם פרסמת בסוף את עמדתו המפתיעה והיאעוררה סערה, הוא ירגיש שבגדת בו. עבורך, העיתונאי, זה כמעט בלתי נתפס שלא תפרסם עמדה של שר בנושא עקרוני חשוב, עמדה שהוא מבטא בפורומים של קבלת החלטות רלוונטיים, רק מכיוון שהוא ביטא אותה באוזניך. דילמה.

קחו עוד דוגמה. השר מספר לך עובדות מרתקות. חומר מודיעיני שהובא בפני הקבינט או שיחה בארבע עיניים שלו עם ראש הממשלה. מה עושים? רובנו נביא את העובדות בלי לציין את המקור. אבל בלי המקור, אנחנו חוטאים לעבודתנו. הרי בליציון המקור, או לפחות סביבת המקור, אי אפשר לשפוט את אמינות המידע. אנחנו הרי לא היינו בישיבת הקבינט או בשיחת ארבע העיניים.

מה קורה כשהשר מציין עובדות, שלא התפרסמו אבל ידועות לך? האם מייד חל עליהן כלל האוף דה רקורד? אני בדרך כלל משתדל לקטוע את הבכירים בשלב הזה ולהוכיח שידעתי את הסיפור. לא תמיד זה הולך. לא תמיד מה שידעתי מדויק לחלוטין. השר הופך את הסיפור ליותר מדויק ויותר מלא. ומה אז? בדרך כלל לא נעים לך לעצור את שטף השיחה ולהגיד – טוב, אז מה עכשיו? מותר לי לפרסם? בדרך כלל גם אם שאלת שאלות קיטבג כאלה יגידו לך – לא, אל תפרסם. אם תפרסם, בדרך כלל זה יעבור בשלום. דילמה.

ומה קורה כשהשר מציין עובדות שלא ידועות לך אבל יכולת להגיע אליהן בקלות בלעדיו? או שלחילופין לאחר מכן אתה שומע אותן במקרה ממישהו אחר? האם חלים עליך כללי האוף דה רקורד? האם עכשיו אתה אזוק באיסור לפרסם משהו שקיבלת לאחר מכן באופן לגיטימי ממישהו אחר? דילמה.

טוב, אני אפסיק להלאות אתכם בדילמות. זו העבודה שלנו. אנסה לשתף אתכם בדרך בה אני נוהג אבל ברור שאין פתרון ברור לכל דילמה.

1. השמצות של שר כנגד אנשים אחרים זה תמיד החלק המהנה בשיחה… בדרך כלל אני לא מצטט ולא משתמש ישירות.בפער של זמן, אם הנושא עולה בתקשורת, אני אעשה בזה שימוש כזה או אחר. "מופז חושב שליבני היא ככה וככה". האם זה מנוגד לסיכום עם מופז (כל השמות פה מובאים, כמובן, רק על דרך האילוסטרציה)? האם זה לא מה שהוא רוצה? שאצטט אותו? לא מזמן שלום ירושלמי ציטט ב"מעריב" דברים קשים שמופז אמר על ליבני. בבוקר הפרסום מופז היה מאוד כעוס על הפרסום הזה, או לפחות שיחק אותה כעוס. הוא טען שבכלל לא אמר את הדברים לראשי סניפים ב"קדימה", כפי שטען ירושלמי. הוא לא טען שלא אמר את הדברים בכלל. אני מנחש שהוא אמר את הדברים לירושלמי ולא ציפה שהם יפורסמו. סליחה. אני חוזר בי. אני מניח שהוא כן רצה שהם יפורסמו, אבל לא ככותרת בעמוד ראשון, אלא בתוך טור פרשנות של ירושלמי ביום שישי. מה זה משנה, אתם שואלים? אוהו, זה מאוד משנה.

2. עובדות מעניינות שאפשר למסור, מבלי להפליל אתמי ששוחחתי איתו- אני אשתמש. בדרך כלל אחריאני משתדל לוודא את אמיתותן ככל הניתןומחפש את הנוסחהאיך מייחסים אותן בלי להפליל את המקור.בדרך כלל זה עובר בשלום. החריג הוא שיחות ארבע עיניים שניהל האיש עם מישהו אחר. זה מאוד בעייתי לפרסם אותן בלי לקבל אישור מראש כי הן מאוד מפלילות. לפעמים אני תופס את עצמי נוהג בזהירות יתר. עניין של הרגל. לא מזמן דיברתי עם נועם שליט. הרקע היה ידיעה שקיבלתי על המכתב החדש שקיבל מבנו. שאלתי אותו על המכתב והוא אמר, בין השאר ש"גלעד מתחנן במכתב על חייו". לא סיכמתי איתו לפני או אחרי השיחה מה כללי השיחה. התלבטתי והתלבטתי. אי אפשר להגיד ש"מקורבי שליט אמרו ש…". אף אחד אחר לא ראה את המכתב בשלב הזה ואני לא יכול להגיד, בלי שראיתי את המכתב, ש"גלעד מתחנן על חייו". בסוף פרסמתי את הדברים בציטוט ישיר מנועם. מייד אחר כך גיליתי שזה ציטוט שהוא העביר לכל כלי התקשורת.

3. עמדות עקרוניות של בכירים – בדרך כלל אני אעשה כל מאמץ לפרסם אותן. אני תמיד מניח שעמדות עקרוניות הן לא בתוך תחום ה"אוף דה רקורד", ככל שדברים נוגעיםלאיש ציבור, אלא אם כן הוא אומר במפורש שהוא מבקש שעמדתו לא תצא בתקשורת.

אני יכול להמשיך עוד ועוד אבל נדמה לי שסיימתי את מכסת המילים שלי. מה שמרקוס עשה, בעיניי, הוא לא ראוי. אתה לא יכול להפר באופן חד וחזיתי סיכום, בלי לקבל אישור מראש. כן, זה מאוד מרגיז שהבכיר שלך אומר את אותם דברים שהוא אמר לך בפורום רחב. זה לוקח את כל הטעם מקיומנו… אבל ככה זה.

אני זוכר את נסיעתי הראשונה לחו"ל ככתב מדיני ב-1997. נסעתי עם ראש הממשלה נתניהו לגרמניה וצרפת ככתב "מעריב". ראש הממשלה נתניהו תדרך אותנו במטוס וסוכם שזה "גורם מדיני בכיר". בשנייה בה נחתנו התקשרתי ל"מעריב" להעביר להם את פרטי התדרוך. לידי עשה בדיוק אותו הדבר הכתב המדיני הוותיק של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר. עוד אני מקריא "גורם מדיני בכיר אמר כך וכך" אני שומע בזווית האוזן את שיפר מכתיב "ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר הערב". אמרתי לקלדנית של "מעריב": "רגע, רגע,תגיד, שיפר, לא נסגר שזה "גורם מדיני בכיר"". שיפר לא היסס ואמר משהו כמו "עזוב אותך. עוד עשר דקות הוא יגיד את זה פה במסיבת עיתונאים". לא בסדר? יכול להיות, אבל אחרי שעה נתניהו אמר את הדברים במסיבת העיתונאים…