ארכיון שנת: 2008

אורי ודידי, דידי ואורי

3 ביוני 2008
 

יותר ויותר אני מוצא את עצמי חושב על דידי לחמן מסר. בעיניי,היא הגיבורה הכי מעניינת בפרשת טלנסקי. אצלה שוכנים, כנראה, הקונפליקטים הכי מרתקים, נאמנות לבעל מול שיתוף הפעולה עם המשטרה, הרצון לעזור לאולמרט מול הרצון לפגוע באולמרט.אני, כמובן, לא מגיע לסיפור שלה מהזווית הספרותית-אינטלקטואלית. זה סתם מסווה דק. אני מתחבר אליה, כי אני די משוכנע (בלא מעט יהירות) שלא יכולתי להיות אורי מסר וסביר להניח, שאנשים מהציבור גם לא יכולים באמת להתגלגל להיות טלנסקי או אולמרט. דידי, לעומת זאת, היא כמו עובר האורח שהלך על המדרכה ורכב סטה מהכביש ודרסאותו.על פניו אין לה שום אחריות ושום אשמה.

אני אלך שנייה אחורה.

דידי לחמן מסר היא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. היאמשנה לעניינים כלכליים ובמשך שנים ארוכות ניהלה קרבות הירואיים נגד טייקונים מסחריים בשם האינטרס הציבורי.הרבהאנשי עסקים ישמחו להשמיץ אותה באוזניכם, אבל לא שמעתי מישהומהם שטועןשהיא לא פעלה בתום לב, או שהיא לא האמינה בכל ליבה שהיא מייצגת את האינטרס הציבורי.כשהייתי קורא על מאבקיה, מצאתי את עצמי מקנא בה לא מעט. אנחנו נוהגים להשמיץ את הבירוקרטיה, אבל בירוקרטית אחת, עם משכורת צנועה למדי,יכולה לעמוד בפני אנשים ששווים מיליארדים ולהגיד להם את מה שהם כל כך לא רגילים לשמוע – לא, אדוני. לא פה.

במשך כל השנים האלה היה נדמה לישלחמן מסר חיה קצת חיים כפולים. השמועות וחצאי הידיעות על הקשר הלא נקי בין אורי בעלה לאולמרט, התעופפו בברנז'ה. היו גם תחקירים עיתונאיים ומבקר מדינה וכל הזמן הזה דידי שתקה.

פעם אחת, לפני כשנתיים, החלטנו לעשות אייטם קצר עליה ל"שישי". זה היה עוד לפני מבקר המדינה והמשטרה. לחמן מסר הייתה מסוייגת. היא פחדה משאלות על בעלה והקשר עם אולמרט, שבדיוק נבחר לראש ממשלה.הרגעתי אותה שהאייטם לא על זה, אבל שהיא תישאל על כך. שאלתי. היא ברחה באיזו תשובה מוכנה מראש ובכך זה נגמר. לפני כן ואחרי כן, לא ראיתי אותה מדברת בפומבי אי פעם בנושא.

מקורותיי ידעו לספר לי שלחמן מסר בכלל לא אוהבת את אולמרט, בלשון המעטה, שהיחסים ביניהם כמעט ולא קיימים ושהיא מפעילה לחץ על בעלה מעת לעת לקרר את היחסים.יצא לי כמה פעמים לדבר על הנושא הזה עם מקורבי אולמרט. הםנהגולנחור בבוז למשמע הטענות האלה."מה, היא לא שואלת מאיפה אורי התעשר פתאום? מאיפה יש לו כסף לבנות בית בקיסריה?איך פתאום הם נוסעים לטיולים יוקרתיים לחו"ל?".האמת, שאלות טובות. ישזוגות כאלה, כנראה, שהאישה לא ממש מתערבת בעיסקי בעלה וההפך. אצלי בבית זה בדיוק ההיפך, אז זה נראה לי קצת מוזר, אבל לא כולם חיים ככה. מצד שני, האם יכול להיות שלחמן מסר החדה, החריפה, הישרה לא שואלת קצת יותר שאלות? ואולי היא שאלה, ואולי אורי לא ענה לה, או שלא סיפר לה הכול ואולי סיפר לה והיא החליטה לחיות עם זה, או לא לחיות עם זה. אלוהים יודע. אתם מבינים למה אם היו מאפשרים לי לבחור רק בן אדם אחד לראיון הייתי בוחר בדידי?

זה כבר לא סוד שעו"ד מסר לא נמצא בחודשים האחרונים במצב בריאותי מזהיר. הלחץ כבד עליו. לפני כמה חודשים שמעתי מה עבר עליו (גם פה אני לא כותבבמה בדיוק מדוברכיעדיין, למרות הכול, יש גבול שאני חושש לעבור) והחלטתי לפרסם רק את התוצאה של מצבו הבריאותי, כלומר את העובדה שהוא לא מגיע לחקירת המשטרה. התקשרתי לדידי. זו הייתה שיחהמזעזעת. הרגשתי כמו כתב צהובון בריטי שרודף אחרי המכונית של דיאנה. דידי ניפנפה אותי ואת שאלותיי החודרניות. אני לא בטוח, בדיעבד, שהייתי צריך את השיחה ההיא.

כך או כך, עכשיו מסר בחקירה. מצבו הבריאותי, כך אומרים לי, עדיין לא מזהיר. הוא מתייעץ הרבהעם דידי ועד כמה שאני שומע, התקשר אליה אפילו מחדרי החקירות. לפני איזה שבועיים דיברתי עם אדם מאוד מקורב לאולמרט. הוא האשים את דידי בכל העניין. התיאוריה שלו (מאז שמעתי אותה עוד כמה פעמים) הייתה שהיא יושבת על האוזן של אורי, בעלה, ומסיתה אותו נגד אולמרט. משכנעת אותו לפתוח את הפה. אין לי מושג אם זה נכון, אבל בשביל הדמות של דידי לחמן מסר, שחיה בראש שלי, אני מאוד מקווה שכן.

דה סנה פארטי

26 במאי 2008
 

קצת התבאסתי מעצמי בסיפור של אפרים סנה אתמול. ומכיוון שזה הפך להיות הפורום בו אני מתבכיין על החטאים שאני עושה בטלוויזיה,אעשה זאת שוב.

אפרים סנה הוא מטובי הפוליטיקאים שלנו. באמת. מעולם לא תפסתי אותו בדבר שקר. הוא נקי, ישר והגון. כן, הוא עסקן לא קטן. התעסק הרבה בחברי מרכז מפלגת העבודה, בלתת להם יחס ואפילו לעזור להם, אבל עדיין את רוב האנרגיה שלו הוא השקיע בדברים הנכונים. איראן, סוריה, פלשתינים. בכל זאת, אתמול שימשתי בתור האיש הרעב"לונדון את קירשנבאום", זה שמתייחס בציניות ובספקנות לחלומותיו על מפלגה חדשה.

שלא תבינו לא נכון – אני עדיין לא מאמין שאפרים סנה ייכנס לכנסת על כנפי "ישראל חזקה". אני עדיין בטוח שגם סנה מבין את זה. אבל זה מבאס לשמש בתור האיש הרע. שמתי לב שעמיתיו של סנה לסיעה לא רצו להגיד בפומבי דבר על הצעד. הם לא רצו לשמש בתפקיד הזה. כולם, כמוני, היו משוכנעים שסנה מספיק מפוכח כדי להבין שאין לו סיכוי להפוך למועמד לראשות ממשלה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שאין מה לעשות, זה התפקיד שלי, זו המשבצת שלי וזו העבודה שלי, אבל אני לא יכול להגיד ביושר שלא חשבתי, כשנכנסתי לאולפן, על איך מעבירים את המסר בצורה הכי מבדרת (בסוף לא כל כך הצלחתי אבל ניסיתי) ולהעביר אותו בצורה מבדרת זה אומר – להגחיך את אפרים סנה.

לפני שנכנסתי לאולפן, סנה בא לדבר איתי. היה ברור לי שחשוב לו שלא אגחיך אותו ואת הרעיון. מגיע לו שלא אגחיך אותו. הוא עשה צעד נקי ציבורית. התפטר, לא השמיץ, הלך יפה והצהיר על אידיאולוגיה חדשה. דיברנו. הוא שאל – "למה אתה לא מדבר איתי לפני שאתה בא לאולפן לפרשן אותי?", אמרתי לו – כי אתה לא יכול להיות גלוי איתי. אתה לא יכול להסביר לי מה באמת אתה מתכנן. אתה חייב לומר שאתה מאמין שהמפלגה תצליח, שתיכנס לכנסת. הוא אמר שבטח שהוא יכול לדבר בכנות והוסיףשיש לו סיכוי טוב להיכנס לכנסת, שהסקרים בעדו וכו'. עוד פעם הייתי החרא הספקן והציני. אחרי השידור הצטרפו גםירון לונדון ואלון בן דוד לשיחה. שם כבר הייתי גם צריך להרשים את האחרים, בכלל תמריץ להסביר באותות ובמופתים למה סנה עשה צעד חסר היגיון. בקיצור, בפעם הבאה אני רוצה להגיד את אותם דברים באולפן, אבל לדאוג שסנה לא יהיה בסביבה כשאני אומר אותם…

ההסכם המלא בין גאידמק לגימלאים

19 במאי 2008
 

זהו ההסכם (לחצו עם העכבר להגדלת התמונה) בין הגימלאים הפורשים לארקדי גאידמק. קראו ושפטו בעצמכם. הפעם אני מעדיף לא לפרשן. ראשית, עשיתי את זה לפני שבוע וחצי וקצת הצטערתי. לא על מה שאמרתי, אלא על הטון הבוטה. לא הצלחתי למצוא דברים שיפגעו באופן שנון אז הלכתי על בוטות ונראה לי שזו לא הדרך הנכונה. חוץ מזה, כל העיתונים כבר אומרים את דעתם בעניין. אין לי הרבה מה להוסיף. למה בכל זאת אני מפרסם את ההסכם? כי הגימלאים לא מצאו לנכון לעשות את זה.

אני מצטער על הכתב הלא כל כך קריא. תוצאה של יותר מדי צילומים…עדיין, גם אם הכתב לא ברור, הריח מספיק חזק.

האם מותר לשבח אנשי ציבור?

24 באפריל 2008
 

השאלה קצת לא הוגנת. היא יוצרת תחושה שהתקשורת לא מוכנה לקבל שישבחו אנשי ציבור ומשתמע ממנה שאני קורא לנו לשנות את דרכינו. זה לא המקום ממנו אני בא. אולי אתחיל בדוגמה כי קצת קשה לי להסביר אחרת.

לפני מספר שבועות עפר שלח ואני יצאנו לראיון "בדרכים" עם רון חולדאי, ראש עירית תל אביב. חולדאי ממעט מאוד לתת ראיונות. אחרי שנה ששכבנו עליו (עפר שכב) הוא הסכים. יצא אייטם חיובי, מבחינת חולדאי. כשאני כותב "יצא" זה נשמע כאילו יכול היה לצאת אחרת. לא ממש. כשהלכנו לראיון כבר ידענו שסביר מאוד להניח שייצא אייטם חיובי. אגב, לא אמרנו לחולדאי שזו עמדתנו לגביו. למה לא אמרנו? הרי זה היה מקל עלינו מאוד להשיג את הראיון. שתי סיבות. א. חששתי שאם נגיד, הדבר יזלוג הלאה וייראה כאילו מדובר היה במשחק מכור. ב. אם בכול זאת ייצא אייטם ביקורתי (אתה לא יודע עד הסוף מה יתפתח בשטח) חולדאי ירגיש שעבדנו עליו.

בקיצור, קיבלנו הר של תגובות נזעמות. מסתבר שלחולדאי יש אופוזיציה קשה מאוד בעיר. אני לא רוצה להתעסק עכשיו בפועלו של חולדאי. זה לא נושא הפוסט הזה.

אני רוצה לעסוק בדרך בה עבדנו והאם פעלנו נכון. עשינו עד היום משהו כמו עשרים או שלושים ראיונות "בדרכים". אף אחד לא קיבל תגובות כה קשות כמו זה שעשינו עם חולדאי. רוב מוחלט של הראיונות היה הרבה יותר ביקורתי. האם צריך להסיק מכך שיש מתאם – תהיה חיובי, יחתכו אותך? תהיה קטלני, יאהבו אותך? יכול להיות, אבל עוד יותר מעניין, בעיניי, היא ההתנגשות שאייטם חיובי מייצר בתוך הליבה של מה שעיתונאי אמור לעשות.

מצד אחד, תפקידה של תקשורת, בין השאר, הוא גם להגיד דברים טובים. אני חושב שחולדאי הוא ראש עיריה מצוין. יש לי פה ושם ביקורת עליו והיא גם עלתה בכתבה, בעיקר בגלל חדלונו (המכוון) לייצר דיור להשכרה במחירים סבירים בעיר (הוא פשוט לא מאמין שזה אפשרי ועפר שלח, למשל, מסכים איתו), אבל באופן כללי אני חושב שהוא קידם את העיר באופן משמעותי.

בעיניי, יש חשיבות עצומה לכך שאיש ציבור, שפועל נכון, גם יזכה לטפיחה על השכם. אחרת, נוצר מצב בו אנשי ציבור תמיד יספגו ביקורת מצד העיתונאים שלא מסכימים עם תפקודם, בעוד אלו שמעריכים אותם ישתקו.

אבל יש גם צד שני. אולי אני לא צריך לצאת לראיין מרואיין, שאני מעריך את פועלו. אולי צריך לשלוח לו תמיד מראיין ביקורתי. נכון, אין בעיה לשאול שאלות ביקורתיות, שאני לא מסכים איתם ולייצג קולות אחרים, זה נעשה מדי ראיון, אבל ברור שלא דומה ביקורת שאתה מאמין בה, לביקורת שאתה לא מאמין בה והשמעתה באה רק בשם "יש הטוענים ש…".

ועוד נקודה אחרונה, קריטית בעיניי. האגו של עיתונאים לא מאפשר להם, לא מאפשר לנו, להודות בכך שרמת הידיעה שלנו לגבי המציאות היא חלקית ומוטה. עיתונאי פועל כשהוא יודע, לא פעם, פחות ממושאי הסיקור שלו והוא מנסה להעמיד פנים שהוא יודע לא פחות. זו העמדת פנים מסוכנת. מצד שני, כמה פעמים אפשר להודות שאתה לא יודע? אם אתה כל כך לא יודע למה אתה על המסך? תדאג לדעת.

אני אסביר דרך דוגמה.

לפני שבועיים עשינואייטם מצולם עם ראש עירית רמלה, יואל לביא. לפני ואחרי הראיון אמרו לי אנשים רבים, חלקם נושאים בתפקידים רמים, שהאיש "מושחת". קראתי חומרים, ראיתי כתבות, דיברתי עם אנשים. לא מצאתי ראיה אחת מוצקה לכך שהאיש מושחת. אפילו לא בדל ראיה. אין נגדו חקירה פלילית משמעותית (אני כותב משמעותית, כי לאחרונה הוא ומבקר העירייה הגישו אחד נגד השני תלונות הדדיות למשטרה והן נבדקות), לא כתב אישום, לא דו"ח מבקר המדינה.

נוצר מצב שאם אתה מתעלם בראיון מטענת השחיתות שמוטחת בלביא, אתה לא מביא חלק חשוב מאוד של הסיפור. אם אתה מתייחס אליה, איך אתה בדיוק עושה את זה? אולי האיש מושחת, כמו שרבים אומרים, ואתה פשוט לא יודע? אני חשבתי ועדיין חושב שיואל לביא נקי וזך. מי שחושב אחרת, שיוכיח. אבל כמו במקרה של חולדאי (גם עליו אנשים אמרו לי "הוא מושחת". שאלתי "על סמך מה?". אמרו "ראובן גרוס". ובכן, יכול להיות, אבל אין כתב אישום, אין כלום, רק חקירה שלא מסתיימת) עיתונאי צריך לדווח לציבור בדיוק מה שהוא יודע, כולל מה שהוא לא יודע. זה נשמע פשוט וקל. מניסיוני אני יודע,זה ממשלא.

‏"כולם עושים את זה"

23 במרץ 2008
 

"חשבונות המלון של פרס/ברק/אולמרט נראים אחרת?". מכל הטענות שהפנו מר נתניהו ואנשיו כלפי התחקיר שלי, זו, כנראה, הטענה שהכי תפסה. כולם נהנתנים, לכולם יש מממנים מיסתוריים, כולם ככה, למה נטפלתם לביבי. נתניהו, בתגובתו, אפילו אמר זאת במפורש. אולמרט שהה במלון יותר יקר ממני בלונדון, טען יו"ר האופוזיציה.

אז ככה:

א. ייתכן מאוד ששלישיית פב"א (פרס, ברק, אולמרט) טסה ברמת הוצאות דומה לזו של נתניהו. אבל "ייתכן מאוד" לא מספיק. השאלה היא לא מה אנחנו חושבים שקורה, אלא מה אנחנו יכולים להוכיח שקרה. זו הציפייה של הציבור מהתקשורת וזו חובתו של העיתונאי. להביא עובדות ועובדות מוצקות. לא שמועות, לא "ייתכן מאוד". סיפורים על פרס גם אני שמעתי. אני לא יכול להוכיח אותם ובהיעדר הוכחה, הם לא קיימים. שמעתי גם המון סיפורים מביכים נוספים על נתניהו, שמעולם לא פירסמתי. אין לי איך להוכיח אותם.

ב. אולמרט הוא ראש ממשלה בשנתיים האחרונות. ביקורת על רמת ההוצאות שלו בעת נסיעותיו לחו"ל היא הרבה יותר קשה. נתניהו, כראש ממשלה לשעבר, יודע זאת מצוין. החלטה על בית מלון בו תתאכסן פמליית רה"מ כרוכה באלף ואחד שיקולים שלא נוגעים לרצונו של ראש ממשלה. אבטחה, נכונות בית מלון להשבית את עצמו כמעט לגמרי בעת שהות פמליית ראש ממשלה ועוד. אהוד ברק היה אזרח פרטי מפברואר 2001 עד אמצע 2007. כל נסיעותיו בתקופה הזאת לא חשופות לעין הציבור בהיותו איש פרטי. לפני כן, הוא היה ראש ממשלה ועכשיו שר ביטחון. שמעון פרס הוא נשיא המדינה. לפני כן היה שר ומשנה לראש הממשלה במשך תקופה ארוכה. מרחב ההחלטה של נושא בתפקיד רשמי בכיר הוא אחר לחלוטין מזה של יו"ר אופוזיציה.

ג. למרות האמור לעיל, אם יש בין קוראי הבלוג הזה אדם אחד שמחזיק בחומר מביך על נסיעות האישים הללו או אישים אחרים במערכת הפוליטית, שינסה אותי. אני אגיע אליו הביתה באותו היום לקחת את החומר. בעבר פירסמתי את "יומני עומרי", שהביכו את עומרי שרון ואת "קדימה" זמן קצר לפני הבחירות. לפני קצת יותר משנה פירסמתי את "רשימות אולמרט", מסמך שהביך את לשכת ראש הממשלה וגרם לפתיחת חקירה פלילית נגד אולמרט. בין לבין, פירסמתי תחקירים נגד אברהם הירשזון, אריק שרון, משה קצב ותיחקרתי את נושא הזיופים בבחירות בסיבוב השני המפלגת העבודה. האם אני רודף את בנימין נתניהו? כן, בטח, בדיוק כמו שאני רודף את כל השאר. אין יום שאני לא מחפש חומר עיתונאי מביך על האישים הפוליטיים המרכזיים בחיינו. ככה אני תופס את תפקידי ואין פוליטיקאי אחד שלא אפרסם כנגדו חומר כזה, אם יגיע אליי.

ד. בטענה "כולם עושים את זה" חבוי מסר משתמע שזה בסדר. אם כולם עושים את זה אז, כנראה, שזו נורמה. אז זהו שזו לא נורמה. רוב הפוליטיקאים שאני מכיר, לא מוציאים 131 אלף שקל בשבוע בלונדון או 84 אלף שקל ב 4.5 ימים (נתניהו ממעט להתייחס לנסיעה השנייה שחשפתי ביולי 2005) ולא נזקקים למימון של אנשי עסקים פרטיים, שמחזיקים עסקים בישראל. חוץ מזה, גם אם יש עוד אחד או שניים, שנוהגים כך, האם הדבר מכשיר את ההתנהגות? לפי ההיגיון הזה, הטענה של הירשזון במשפטו לא צריכה להיות "לא גנבתי" אלא "כולם גונבים".

ה. עוד מסר משתמע שעולה מהטענה של מר נתניהו היא שלי ולעיתונאים אחרים יש מגירה. במגירה יש לנו את חשבונות ההוצאות של אולמרט, פרס, ברק ונתניהו ואנחנו, משיקולים פוליטיים, כמובן, בחרנו לפרסם את אלו של נתניהו. זה קישקוש, כמובן ומר נתניהו יודע את זה. יתרה מזאת, גם כל אחד מהבכירים האחרים נמצא תחת אותו מאמץ אקטיבי – עיתונאי להשיג חומר כנגדו. על עצמי כבר העדתי, אבל זה נכון גם לגבי עיתונאים רבים שאני מכיר.

ו. יחסיי האישיים עם מר נתניהו עד לפירסום התחקיר האמור היו תקינים לחלוטין. יתרה מזאת, לא פעם בשיחותינו האישיות הוא החמיא לי מאוד. לא אחזור על המחמאות. זה היה בשיחות אישיות ואתם גם לא תאמינו לי. אין לי גם שום דבר אישי נגדו. הכנתי תחקיר, פירסמתי, פה זה מתחיל ופה זה נגמר. מבחינתי לפחות.

קצת על חלוץ, קצת על לחיאני

19 בפברואר 2008
 

לחיאני

ביום שישי שודרה ב"שישי"כתבה שעשיתי על ראש עירית בת ים, שלומי לחיאני. מאז, התפרסמו כמה ביקורות על הכתבה. אני לא רוצה להגיב על הביקורות הללו. לא, כי הן לא ראויות לתגובה או שאין לי (חלילה) מה להגיד. מסיבה לא ברורה, יש לי צורך להתנסות בתחושה הזאת של לשתוק. לקבל עקיצה ולא להגיב. אנימעריך פוליטיקאים הרבה יותר כשהן עושיםאת זה.נחמד לנסות את זה על עצמך פעם.

למה בכל זאת אני כותב?

כי יש נקודה אחת, שלא ממש עלתה בביקורותהטלוויזיה, והיאחשובה.

לפני עריכת הכתבה ידעתי ש"עובדה" עובדים על תחקיר מקיף בנושא של לחיאני. ידעתי גם שהם מתכוונים לשדר אותו ביום ראשון. במערכת שלנו היה מי שחשב, שלנו אסור לעשות כתבה עם לחיאני כיהיא תיראה חיוורת לעומת הכתבה של "עובדה" ותריח ממה שנהוג לקרוא בתקשורת "סיכול ממוקד".

"סיכול ממוקד" הוא הנטייה של כלי תקשורת (שלאהתבגרו…) להרוס לכלי תקשורת אחר אייטם, רק לשם תענוג ההרס. זה קורה כל הזמן, ומגעיל אותי כל פעם מחדש.

מהו"סיכול"? בעיניי, אםאתה עושה את האייטם רק מפני שכלי תקשורת אחר עושה אותו. על קשת האפשרויות יש הרבה "סיכולים" שלא עונים על הקריטריון הזה אבל זהו "סיכול" טהור.

במקרה של "עובדה", התשובה שלי הייתה "כן" מהדהד. בשבוע בו לחיאני נשחט בדו"ח מבקר המדינה הייתה, לדעתי,הצדקה עיתונאית מלאה לעשות את הכתבה. יותר מזה, הרבה מהחומרים של "עובדה" הגיעו לידיעתי לפני חודשים ארוכים. ידעתי גם שהם נמצאים בחזקת "עובדה" ושהם כבר עובדים על הנושא באינטנסיביות. החלטתי לא לטפל בהם ולהשאיר אותם ל"עובדה", עד שהגיע דו"ח מבקר המדינה.

ולגבי הטענה כי הייתי סלחן איתו – תשפטו בעצמכם…

חלוץ

ביום שישי פרסמה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ. 3 הערות:

א. ניהלתיבחודשים האחרונים שיחות טלפוניות עם רא"ל בדימוס, חלוץ, בניסיון לשכנעו להתראיין. בשיחות האלה התרשמתי שחלוץ עומד להתראיין ולסגור חשבונות עם כל העולם. עיתונאית, זה, כמובן, נהדר, אבל קיוויתי בשבילו שהוא יהיה קצת יותר אצילי מזה. במובן הזה, הראיון שלו ב"ידיעות" הוכיח שלחלוץ יש את זה. בדיוק כמו בעדותו בוועדת וינוגרד, חלוץ לא הטיח האשמות באיש (חוץ מהתקשורת, כמובן) ולקח לא מעט על עצמו.

ב. מצד שני, חלק מטענותיו הריחו לי מהיתממות. חלוץ, למשל,יודע בדיוק איזו השפעה אדירה הייתה לועל הממשלה, ראש הממשלה ושר הביטחון. לא, זו לא אשמתו, אבל גם אי אפשר להתעלם מהעניין הזה.

ג. בראיון, רא"ל בדימוס חלוץ זרק בוץ על כתב של ערוץ 10. הוא סיפר שהכתב הזה הביא לשידור אחרי המלחמה הקלטה שלו אומר ש"ביום השלישי של המלחמה עוד לא הבנתי שזו מלחמה". הכתב לא ציין שחלוץ דיבר על מלחמת יום הכיפורים כך שכולם הבינו שהוא דיבר על מלחמת לבנון השנייה.

חלוץאמר בראיוןשהכותרת השגויה מדבריו שודרה בכותרות, אבל ההתנצלות על הציטוט המדויק הוחבאה איפשהו ליד מודעות האבל.

אם אני זוכר נכון, הכתב הוא ינון מגל וההכפשות כלפיו היו ממש לא במקום. נכון,הגיעה הקלטהלערוץ 10. שמעו אותה במהירות. הזמן דחק. שידרו את הדברים המוטעים שיוחסו לחלוץ והתנצלו בסוף המהדורה. אבל פה לא נגמר הסיפור וחלוץ יודעאת זה היטב. אני יודע שהוא יודע,כי דיברתי איתו על העניין הזה.

מה שקרה לאחר אותה מהדורה זה שדוברת צה"ל, מירי רגב, החליטה לא לעבור על העניין לסדר היום.אני לא יודע מה אתם חושבים על מירירגב, אבל תאמינו לי שאתם לא רוצים אותה על קו הטלפון כועסת. היא יודעת לנדנד,לאיים, להתחנף, הכול – עד שהיא משיגה את מטרתה. על חלוץ היא גוננה באופן יוצא דופן, לא רק במקרה הזה.

מתישהו היא סיפרה לי, שהיא מנסה לשכנע את ערוץ 10 להתנצל שוב על הטעות והפעם בקידמת המהדורה. תמכתי בעמדתה והבעתי את עמדתי בפני מנכ"ל החברה. ההתנצלות שודרה שוב (מן הסצם, למרות עמדתי…) ובמיקום הראוי לה. למה בכלל היה צריך לשכנע? כי אנחנו בתקשורת קצת חולים. אנחנו לא אוהבים להתנצל. רגשי נחיתות? חוסר ביטחון? לא יודע. לא אוהבים. אבל פה, בניגוד להרבה מקרים אחרים, כלי התקשורת, קרי ערוץ 10, עשה את ההחלטההנכונה.

למרות ההתנצלות ולמרות שחלוץ יודע ממנה, הוא בחר להישאר בעמדת הקורבן. כנראה שזו עמדה שישבה לא מעט כיף. מה זאת אומרת כנראה? אני הרי יודע שיש בה לא מעט כיף…

משרד הדתות

15 בינואר 2008
 

איכשהו חזרתו לחיים של משרד הדתות עברה קצת מתחת לרדאר התקשורתי. אני לא יודע להסביר בדיוק למה, אבל משום מה השוחד הפוליטי של אולמרט לש"ס עבר בשקט יחסי. השקט איפשר לכמה ח"כים להצביע אתמול באופן אישי, אישי להבדיל מענייני.

ח"כ יורם מרציאנו, למשל, מהעבודה הצביע בעד משרד הדתות. אכפת לו משירותי הדת? לאבטוח. שאר הח"כים של העבודה הצביעו נגד. מרציאנו עכשיו בקטע של דווקא. דפקו אותי, הדיחו אותי מתפקיד יו"ר הסיעה, אני אדפוק אתכם. אחרי ההצבעה ראו אותו באולם המליאה מלטף את אולמרט. חברים.

אבל עזבו את מרציאנו. מה שהכריע את ההצבעה, זו התנהגות חברי הכנסת הערבים. רובם נמנעו, אחד, ח"כ זכור, תמך. למה? אלוהים יודע. למען הסר ספק, לא שמעתי אפילו שמועות שהם קיבלו משהו. מצד שני, למה חברי הכנסת הערבים עוזרים לקואליציה במבחן כל כך בעייתי?טוב לב?

ח"כ ערבי אחד הסביר לי אתמול, שהסיבה נעוצה בקשרים הטובים שיש לשר יצחק כהן עם חברי הכנסת הערבים. הוא בא, דיבר איתם, ביקש, דיבר על ליבם, הם הסכימו. למה לא? אם ההסבר הזה נכוון אז הוא מקפל בתוכו, בסיפור אחד קטן, את הסיפור הגדול על מנטליות המיעוט הערבי במדינת ישראל. הח"כים הערבים מרגישים, מסתבר, כל כך לא מחוברים שהם מעדיפים את האינטרס האישי, עזרה לחבר, על מטרות פוליטיות שאמורות להיות קרובות לליבם כמו ניצחון אופוזיציוני על הקואליציה. במילים אחרות, הם אפילו לא מרגישים אופוזיציה. הם מרגישים לא רלוונטיים, משקיפים חיצוניים. כל אימת שהם יכולים לקבל משהו כתוצאה מהצבעה – איציק כהן בוודאי ירגיש חייב – הם יצביעו בהתאם לאותו משהו. עצוב.

הסבר אחר ניתן לי על ידי גורם בבל"ד. הוא הסביר שהשר כהן בא לפגישה עם חברי הכנסת של המפלגה. הם התלוננו על מצב שירותי הדת המוסלמיים. המשרד החדש לשירותי דת לא מקבל סמכויות בתחום הזה. לא תוכל לעזור לנו, כבוד השר, אמרו חברי הכנסת. השר כהן הסביר שהרעיון הוא קודם כל להקים את המשרד במתכונת מצומצמת. אחר כך לאט לאט הם מתכוונים לספח עוד ועוד סמכויות. גם שירותי הדת המוסלמיים ייכנסו בסוף למשרד.

תזכורת – הנימוק של אולמרט להקמת המשרד לשירותי דת הייתה שזה בסך הכול נועד להוריד ממנו עומס בירוקרטי. ששר אחר יעשה את זה. אנחנו לא מקימים משרד חדש ולא מוסיפים תקציב, טענו שם. אני חשבתי מלכתחילה שזה קשקוש מקושקש. ברור לכל שמהרגע שהוקם משרד יסופחו אליו עוד ועוד סמכויות, תקנים, תקציבים, משרדים, הוא יצטרך מקום משלו ועוד עוזרים לשר. בקיצור, חוזרים לאותו מקום. מסתבר, שהשר כהן חושב בדיוק כמוני. לא מפתיע.

ולסיום, בוא ננסה לזכור מי הצביע בעד הקמת המשרד הזה – ציפי ליבני, יולי תמיר וכל שאר סיעת קדימה.

שקוף זה יפה

9 בינואר 2008
 

ביום שישי פרסמתי (יחד עם התחקירן אסף אוזן)כתבת תחקיר ב"שישי". הכתבה חשפה החלטה של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז,ב-2005לעכב הליכים (עיכוב הליכים שווה באופן מעשי לסגירת התיק) ל-16 נאשמים בתיק של התעללות מינית בנערה בת 14.5. התיק מורכב וסבוך. ההחלטה רגישה ועדינה. אני לא רוצה לנהל את הויכוח כאן. זה נעשה בכתבה. אני רוצה לגעת בהיבט אחר שקשה לפתח בטלוויזיה.

המדיום הטלוויזיוני מושך אותך לקוטב האנושי של הסיפור. מה עשו לילדה, איך היא הרגישה אז, איך היא מרגישה היום, מה שלום הילדים. גם את זה לא קל לצופי יום שישי לעכל.ההיבט שלא היה לי זמן לפתח אותו בטלוויזיה הוא אולי ההיבט היקר ביותר לליבי בסיפור הזה. השקיפות.

אני מאמין פנאטי בשקיפות. אני באמת חושב ששקיפות של החלטות ותהליכי קבלת החלטות היא תרופה לתחלואים רבים של המימשל שלנו, אולי לכל מימשל. אני כמעט אובססיבי בעניין הזה.

לכן, הקמתי עם חברים לפני ארבע שנים אתהתנועה לחופש המידע. זוהסיבה שאני מעורב בעשרות מאבקים של התנועה שלנו לחשיפת מידע מגוון. בהזדמנות אחרתאספר על פועלה של התנועה.כרגע אני רוצה לפתח את הדיון במקרה הספציפי של הנערה רונית (שם בדוי), שנוצלה מינית באופן משפיל ומגעיל בידי נערים רבים בני גילה ומבוגרים יותר. בוא נניח שהיועץ המשפטי לממשלה היה יודעשכל החלטה שלו לעיכוב הליכים מתפרסמת ברבים. בוא נניח שהוא היה חייב לנמק כל החלטה כזאת, שהוא היה צריך לפרסם ב-2005 שהוא שיחרר בלי הרשעה ובלי עונש 16 נאשמים בעבירות כמו מעשי סדום ובעילה אסורה בהסכמה. האם הוא היה עושה את זה, או שבמקרה כזה הוא היה מנסה להרשיע לפחות 4 נאשמים, שהיו מעורבים בסצנה המשפילה מכולן? האם הוא היה מעכב את ההליכים, או שהוא היה מנסה להגיע לפחות לעיסקאות טיעון עם הנאשמים?

התנועה לחופש המידע הגישה בקשה לחשוף את כל ההחלטות שניתנו בשנים האחרונות על ידי היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים. האם יש פוליטיקאי שהתיק שלו פתאום עוכב (שוב, כדי שלא תהיינה אי הבנות – "עוכב" שווה "נסגר" למעשה)? מה הנימוקים שמכוחם היועץ המשפטי מעכב הליכים? מי זוכה לעיכוב ומי לא? פרוטקציה עוזרת?

אני לא משלה את עצמי שמשרד המשפטים יסכים מרצונו לשנות את מדיניות הדיסקרטיות בנוגע להחלטות לעכב הליכים. למה לא? הרבה יותר קל לפעול בלי שאתה צריך לנמק, בלי שמישהו יכול לבקר את ההחלטות שלך.

עמוד 3 מתוך 3123