ארכיון שנת: 2009

אובמה, שקיפות והכנסת ה- 18

23 בפברואר 2009
 

לקראת השבעתה של הכנסת החדשה מחר ולאחר מכן, גם ממשלה חדשה, כתבתי מאמר לאתר התנועה לחופש המידע (שאני משמש כיו"ר שלה). חשבתי שאולי יעניין גם אתכם.

מעניין אותי מה עושים עכשיו גופים לעידוד שקיפות שלטונית בארה"ב. איזה ייאוש. הנשיא החדש מתנהג כמו גדול המאמינים בשקיפות. הוא מדבר על זה, עושה את זה. רק תציצו כמה מידע פירסם צוות המעבר שלו בדרך לנשיאות. האמת, לא צריך אפילו להציץ. מספיק להקשיב לאובמה. אתה מבין ישר שאין צורך לבדוק את העובדות שהוא מוסר, שאין סיכוי שהוא עובד עליך. כשהוא טועה, הוא רץ להגיד "טעיתי". הוא מבין, שהחשיפה שלך לביקורת, קטנה בהרבה מהרגע שאתה זה שחשפת מידע מיוזמתך וללא כפייה חיצונית.

אבל אני לא בעסקים של הערצת אובמה ו"למה אצלנו זה לא ככה?". אני מנסה להראות נקודה שנראית לי חשובה. שקיפות היא לא איזה מרכיב חיצוני לתהליך קבלת ההחלטות, שבא אחריו כמו איזה סרח עודף. כל הרציונל של שקיפות הוא שזו דרך חיים, זו דרך לקבל החלטות, זו הבנה עמוקה במחויבות בדין וחשבון לציבור וקבלת אחריות.

עזבו את תוצאות הבחירות. הבעיה היא באובדן הרייטינג של הבחירות. זו לא בעיה של ערוצי הטלוויזיה (טוב, גם). זו בעיה של כולנו. אנחנו לא מאמינים לרוב הפוליטיקאים שלנו, לא מתעניינים בהם, ומטילים ספק עמוק ביכולתם לעשות משהו.

השאלה היא, כמובן, מה התרופה. יש כאלו שחושבים ששינוי השיטה יביא לנו מזור. בעיניי, אלו שטויות. בהחלט יש כמה שינויים רצויים בשיטת הבחירות, אבל הבעיה עמוקה בהרבה. שיטת הבחירות לא תשנה את התרבות הפוליטית, היא לא תגרום לנו לרחוש אמון לפוליטיקאים. מה שנהרס בעמל רב כל כך בעשרות שנים של עבודה קשה (…) לא ישוקם בגלל אחוז החסימה או שיטה נשיאותית.

גם הציפייה למשיח, לאיזו דמות חיצונית שתבוא ותשנה את המערכת, נראית לי כמו ציפיית שווא. היו לנו הרבה כאלה – ליפקין-שחק ומצנע ועמי איילון ואפי איתם ועוד ועוד. הם לא עשו את זה. זה היה גדול עליהם. לא בגלל מוגבלותם האישית אלא מכיוון שהנורמות הפוליטיות חזקות מדי, כנראה, בשביל אדם אחד, חזק ככל שיהיה.

אני חסיד גדול של תרופת השקיפות. אם הייתי היום שר חדש, הצעדים הראשונים שהייתי עושה הם פתיחת חשבון הבנק שלי לעיון הציבור, שכל אחד יוכל לראות מתי שהוא רוצה כמה כסף משכתי בכספומט. הייתי חושף את הלו"ז שלי לעיון הציבור ומפרסם את הצהרת ההון שלי. איזה סודות כבר יש לשרים להחביא? מישהו יכול לחשוד ששר, שמחיל על עצמו רמה כזאת של שקיפות, הוא מושחת?

הכנסת האחרונהקיבלה בקריאה טרומית הצעת חוק לתיקון חוק חופש המידע. היו בה שינויים חשובים שעשויים היו לעשות מהפכה בתרבות הארגונית של הממשל בישראל ואולי דרך המהפכה הזאת גם לשנות את הדבר היותר חשוב, את הדרך בה אנחנו חושבים. הצעת החוק עברה ביוזמת חברי הכנסת גדעון סער ושלי יחימוביץ’ ובתמיכת רבים אחרים, ולמרות התנגדות הקואליציה. עם זאת, ועדת החוקה לא השכילה לתעדף את הצעת החוק כך שתוכן לקריאה ראשונה, תעבור ותזכה לאפשרות שתוחל עליה רציפות. לכן, אנחנו צריכים להתחיל את המסלול החקיקתי מחדש בכנסת הנוכחית. מה הסיכויים? אלוהים יודע. יש לא מעט חברי כנסת, שרואים בזה עניין חשוב (מיקי איתן, סער, יחימוביץ), אבל השאלה היא, כמובן, מה יחשוב מי שיהיה שר המשפטים והאם הוא יחשוב שזה חשוב מספיק כדי להשקיע בכך הון פוליטי. על השאלה הזאת, מיותר לציין, עוד אין לי תשובה.

תרדו כבר מהסקרים

17 בפברואר 2009
 

רק הסתיימו הבחירות וכבר החלה המתקפה הקבועה על הסקרים והמדגמים. נחמיה שטרסלר תוקף מפה, ל"עין השביעית" יש מה להגיד. זכותם. הפעם הם לא צודקים.

הסקרים הפעם היו מצוינים וגם המדגמים. הסקרים חזו את כל המגמות החשובות של בחירות 2009. עליית ליברמן, הגידול בגוש הימין, הקיטון בגוש השמאל, הירידה של ש"ס וצמצום הפער בין לבני לנתניהו. הסקר האחרון של ערוץ10, שנערך על ידי מכון "דיאלוג", בפיקוחו של פרופסור קמיל פוקס, פורסם ביום שישי, ארבעה ימים לפני הבחירות, המועד האחרון שמתיר החוק.הוא חזה פער של שני מנדטים לטובת הליכוד והראה מגמה משמעותית של צמצום הפער, לעומת סקרים קודמים. הסקר חזה במדויק את מספר המנדטים של הליכוד -27, הראהשמרצ קטנים ביום אחד מ – 7 ל – 6 מנדטים, טעה ב"ישראל ביתנו" וחזה להם 19 מנדטים. בשורה התחתונה, הוא חזה את תוצאות הבחירות.סביר מאוד להניח שרוב טעויותיו קשורות לימים שחלפו מאז פרסומו ועד הבחירות.

המדגמים של ערוצי הטלוויזיה היו עוד יותר מדוייקים. העובדה שבאמצעות 70 קלפיות מדגם מצליחים לחזות כיצד למעלה מ – 3 מיליון בני אדם הצביעו, היא, בעיניי, פלא לא קטן. מינה צמח וערוץ 2 היו עוד יותר מדויקים, אבל גם קמיל פוקס אצלנו ומנו גבע בערוץ 1ידעו לנבאאת הפער הזעיר בין הליכוד לקדימה, את מספר המנדטים של "ישראל ביתנו", את הנפילה של העבודה, הירידה של מרצ והירידה של ש"ס (היו טעויות קלות בש"ס ובמרצ).צרכני הסקרים יודעים שישטעות דגימה של 4%. הם יודעים שסקר לא מדויק במאה אחוז.אני לא חושב שאפשר לצפות לסקר יותרממה שקיבלנו במערכת הבחירות הזאת.

עם זאת, יש כמה בעיות שקהילת הסוקרים צריכה להתמודד איתן. אני רוצה לכתוב על בעיה אחת, שתמיד מטרידה אותי. ניגוד העניינים.קחו, למשל, את דורי שדמון, הבעלים של מכון "טלסקר". שדמון והמכון שלו היו הסוקרים של "מעריב" במערכת הבחירות הזאת וגם הסוקרים של אהוד ברק ומפלגת העבודה. אני משוכנע שדורי שדמון הוא איש מקצוע מצוין, שיודע לעשות הפרדה ראויה בין טובת הלקוח למקצוענות שלו ובכל זאת, בעיניי, זה לא נכון. בסקרים האחרונים של בחירות 2009, העבודה קיבלהב"מעריב" 17 מנדטים, יותר מבכלהסקרים של כלי התקשורת הגדולים.אני לא טוען שזהמכיוון ששדמון קיבלגם תשלום ממפלגת העבודה. אני באמת לא טוען וגם לא חושב כך. אניכן טוען, שאפילו באופן לא מודע, כשאתה עובד עבור מפלגה ועבור כלי תקשורת אובייקטיבי, יכולים ליפול פגמים בעבודתך. שדמון הוא רק דוגמא אחת. יש עוד (למען הגילוי הנאות, מכון "דיאלוג", שביצע את הסקרים עבור ערוץ 10,ביצע גם סקרים עבור "ישראל ביתנו". זה לא מצב אידיאלי, מבחינתנו בערוץ 10, אבל פשרה סבירה, מכיוון שמה שחשוב, לדעתי,הוא הסוקר עצמו וקמיל פוקס לא עבד עבור אף מפלגה במערכת הבחירות הזאת).

בכל מקרה, סקרים מהסוג הזהלא מתקבליםכסקרים נקיים מהטיות בקרב הברנז'ה הפוליטית, שממילאנגועה בפרנואידיות ונמצאת בתקופה אולטרה חשדנית של בחירות.

אני נזכר שבבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב – 2001 בין אריאל שרון לאהוד ברק, הסוקר של ברק היה האמריקני סטנלי גרינברג. גרינברג הוא סוקר בעל שם בארה"ב.זמן קצר לפני הבחירות, גרינברג העביר סקר למטה ברק. על פי הסקר,היתרון הצטמצם ל – 12% וייתכן אפילו שפחות מכך. הסקר הפיח תקווה במטה ברק. הבחירות הסתיימו ב – 25% לטובת שרון. אחרי הבחירות, גרינברג כתב מזכר פנימי בו הוא מסביר את תוצאות הבחירות. ההתייחסות שלו לסקר האחרון צומצמה להערת שוליים קטנה. הסקר האחרון, הוא כתב, נשען על נתונים חלקיים ו"תוצאותיו מזכירות לנושאסורלעשות זאת".

אין מה לעשות. כולנו בני אדם וכשאתה הסוקר של מועמד כלשהו, בדרך כלל אתה גם תרצה בהצלחתו וכשאתה רוצה בהצלחתו אתה גם עשוי, ממש לא בכוונה, לפרש את הנתונים קצת לטובתו.

הערת סיכום אחרונה – במהלך מערכת הבחירות גם פורסמו סקרים לגמרי מופרכים. הם פורסמו על ידי מכונים שאף אחד בקהילה הפוליטית לא מכבד ולא מעריך. הבעיה היא שהציבור לא יודע את זה. בעיניי, זו חובתנו, העיתונאים,להגיד שהמכונים הללו נכשלו בעבר ויש להיזהר מהם.

רביב דרוקר: "ליברמן אמר לתחקירני ערוץ 10 שיעדיף קודם לתת ראיון לערוץ אל ג'זירה". 16.2.2009

16 בפברואר 2009
 

הפרשן הפוליטי של ערוץ 10 כותב את הדברים בבלוג שלו – ומיד מאזן בשלל מחמאות: "אני רוצה לומר שדווקא ליברמן בתפקיד שר האוצר יכול להיות הפתעה מאוד נעימה, הוא לא בולדוזר צעצוע כמו פואד"… להמשך קריאה.

לבני, קחי את הביטחון. ותרי לנתניהו

11 בפברואר 2009
 

מעט פוליטיקאים מסוגלים לנהוג בניגוד לאינטרס הפרטי שלהם. סליחה. מעט אנשים מסוגלים לנהוג בניגוד לאינטרס הפרטי שלהם. אותם פוליטיקאים שעושים זאת, זוכים לאמון מהציבור שאין לו תחליף. תסתכלו על רוב הפוליטיקאים שנהנים מאמון ציבורי גבוה יותר, רובם מתישהו בקריירה הפוליטית שלהם נהגו בניגוד לאינטרס האישי שלהם. אפשר להתחיל מוושינגטון, שהגנרלים שלו דחקו בו לקחת את השלטון בארה"ב הצעירה, להדיח את הדרג המדיני החלש והרופס והוא סירב, הלך הביתה רק כדי לחזור חזק יותר ועם אשראי ציבורי בלתי נגמר. אפשר להמשיך בביצה הקטנה שלנו. יוסי ביילין חיסל את משרד הכלכלה, שהוא עמד בראשו וגם התפטר מהכנסת בתקופת ברק, כדי להכניס עוד חבר כנסת חדש. חיים אורון התפטר אף הוא מהכנסת ונשאר זמן לא קצר בלי מקום בכנסת ובלי מקום בממשלה. מיכאל איתן תמך בהתנתקות, למרות שאריאל שרון לא נתן לו תפקיד והיו לו את כל הסיבות בעולם להתנגד לשרון.

זו ההזדמנות הגדולה של ציפי לבני. דמיינו לעצמכם שבמקום להיכנס להתבחבשות הפוליטית, היא מודיעה היום שהיא מוותרת לנתניהו. אפילו כתבתי להנאום דימיוני: "התקשרתי לפני זמן קצר לבנימין נתניהו ובירכתי אותו על בחירתו לראש ממשלת ישראל. אני יכולה להילחם על הקמת קואליציה, אבל אני מכירה בכך שסיכוייו של נתניהו טובים בהרבה. מאבק שלי יגרום למדינה נזק כבד, הוא יחייב את נתניהו לשלם מחירים גבוהים לימין הקיצוני ולחרדים. לכן, בצער רב, אני מודיעה כי אני מפסיקה את מאמציי להרכיב קואליציה. אני קוראת לנתניהו להקים ממשלה רחבה אל נוכח האתגרים העצומים שמצפים למדינה בתקופה הזאת. מובן מאליו, כי קדימה בראשותי תשמח ליטול חלק בממשלה כזו ולעזור להוביל את המדינה".

למה זה נכון?

א. כי ממילא לבני לא תצליח להרכיב ממשלה. היא אפילו לא מוותרת על הרבה.

ב. כי זה נכון למדינה. נאום כזה יביא להקמת ממשלת ליכוד – קדימה בצירוף ליברמן/ברק/ישי. תהיה ממשלה רחבה שתוכל להתמודד עם המשבר הכלכלי, האיום הביטחוני וגם לשנות את שיטת הממשל.

ג. כי כולנו רעבים לפוליטיקאי אחד, אחד, שינהג בניגוד לאינטרס הפרטי שלו, שיגלה גדלות רוח, אצילות, שישים את האינטרס הלאומי מעל האינטרס הפרטי. לבני יכולה להיות האיש הזה.

ואם כבר אני עוסק בעצות – לבני גם צריכה לבקש במקרה כזה את תיק הביטחון לעצמה. ככה היא תוכל להשפיע באמת הרבה יותר על מדיניות ממשלת נתניהו. אם היא תצליח בתפקיד, היא תוכל להסיר אחת ולתמיד את הספקות מעל כשירותה ובשלותה לכהן כראש ממשלה. אולי אפילו ארי שביט ימצא איזה 12 עדים שידברו בזכותה. נתניהו, מצידו, לא יוכל להגיד "לא" לבקשה כי זה יהפוך אותו לאיש הכי קטנוני בסביבה.

לבסוף, אני לא משתגע על עיתונאים שמתחילים לחלק עצות מתוחכמות במאמרים פומביים, אבל ליל הבחירות השאיר אותי עם כזו תחושת גועל ומיאוס שחשבתי בכל זאת להעלות את הרעיון הזה, אולי מישהו במקרה יקנה אותו.

לבני באמת לא כשירה, אבל גם נתניהו וברק לא

5 בפברואר 2009
 

ארי שביט כתב אתמול ב"הארץ"מאמר שנוי במחלוקת. הוא טען שהוא מסתמך על עדויותיהם של 12 אנשים שמכירים את לבני ואינם תומכי ברק או נתניהו. לדבריהם, לבני חלולה, היא לא כשירה להיות ראש ממשלה, קצרת רוח, חסרת אינטליגנציה רגשית ועומק אינטלקטואלי.

יש בעיה גדולה בעצם כתיבת המאמר הזה כפי שנכתב. בן דרור ימיניכתב על זה מאמר מצוין היום ב"מעריב" ואני לא רואה סיבה להוסיף. אני כן רוצה לדבר על הדילמה שלי כעיתונאי. את מה ששמע ארי שביט, אני גם שמעתי. אכן, מהרבה אנשים. אכן, מאנשים מכובדים, שחלקם חסרי פניות. הם החמיאו להגינותה וענייניותה של שרת החוץ, אבל הטילו ספק עמוק ביכולתה לכהן כראש ממשלה. למעשה, בגלל אותם אנשים (חלקם בטח אותם אנשים שדיברו עם שביט) כשעשינו "בדרכים" עם גברת לבני (במהלך הפריימריז נגד מופז) אמרתי שלדעתי היא לא בשלה לכהן כראש ממשלה.

כמה הערות:

א. אני לא יודע אם אני או ארי שביט נמצאים בעמדה לקבוע מי כשיר לכהן כראש ממשלה. באמת. לא מתוך הצטנעות מזויפת. סביר להניח ששנינו היינו חושבים שאריאל שרון בן ה – 73, שנראה כבר קצת סנילי, אינו כשיר. אז מה? הוא לימד אותנו ורבים אחרים איך צריך להתנהל ראש ממשלה, גם אם מדיניותו לא הייתה נכונה בעיניי, בנושאים מדיניים וביטחוניים. יש שאלה גדולה מהי כשירות והאם לעיתונאי, מוכשר ככל שיהיה, יש את רוחב היריעה לקבוע בשאלה כל כך קשה.

ב. הדילמה היא – האם אפשר לפרסם עדויות אנונימיות כאלו? הרי יש גם אנשים שחושבים הפוך. עבדתי קשה כדי לשכנע את אותם אנשים להגיד את עמדתם בפומבי. אין סיכוי. בעיה. בפורמט האנונימי אתה בעצם שם יותר מדי על כתפי אמינות העיתונאי ובאווירה טעונה וחשדנית של טרום בחירות, זה לא קביל. מצד שני, אם אתה לא מפרסם, אתה חוטא לתפקידך כעיתונאי. אתה אומר משהו בשיחת הסלון, שאתה לא אומר בטלוויזיה. זה גם לא קביל. אין לי פתרון טוב לדילמה. אני יודע שמה שארי שביט עשה לא נראה לי כמו פתרון נכון.

ג. הכי חשוב – לדעתי, בנימין נתניהו, עפ"י אותו מבחן, לא כשיר. דיברתי עם עשרות אנשים שעבדו עם נתניהו לאורך השנים. הם תיארו שוב ושוב את ההשפעה העצומה והמזיקה של רעייתו עליו. שינויי הלו"ז, פיטורי היועצים, שכירת יועצים אחרים, הסתובבות של כל מיני יועצי אחיתופל סביב נתניהו, כל אלו יוחסו במישרין או בעקיפין לגברת נתניהו. זו דיעה שיטתית, ששמעתי מהרבה מאוד אנשים, כולל מצביעי נתניהו דהיום ואנשים שאוהבים אותו. הם גם לא תולים את זה בה. רובם ככולם אומרים – בסוף בסוף זה נתניהו. הוא מוכן להכיל את ההשפעה הזאת ולקבל אותה. אצל נתניהו יש עוד הרבה תופעות מטרידות – הוא בורא לעצמו עולם של עובדות, שהרבה פעמים רחוקות מהמציאות. הוא נוטה לייחס פרשנות מחמירה לעובדות ולכן להתייחס לאיומים בלתי קיימים ולפעול על פיהם. הוא תזזיתי ומשנה החלטות מהרגע להרגע. הוא מתקשה מאוד לעבוד בצוות או לרתום פוליטיקאים לעבודה בשבילו. עם זאת, הוא חכם מאוד, אינטלקטואל אמיתי, ידען גדול בהיסטוריה, יודע לנתח מצבים ובעל ניסיון עצום. נו, מה לעשות? אם אני הייתי צריך להחליט, הוא לא כשיר, אבל מיליון ומשהו בני אדם עתידים לבחור בו, כנראה, ביום שלישי לראש הממשלה הבא.

ד. וברק? ממש לא כשיר, על פי מבחן שביט. עשרות אנשים, שמכירים באופן אינטימי את ברק, חושבים שיש בעיה עצומה עם תפקודו. רובם (לא כולם) מעריכים את כושר החשיבה שלו, הניסיון, היכולת לנתח מצבים, אבל הם יספרו לכם על אופן החשיבה המפותל, זה שהורס כל פעולה מעשית פשוטה. ברק משתדל תמידלשמור את כל האופציות פתוחותומהסס בלי סוף לפני החלטה, מה שכובל אותו לעמדות בלתי אפשריות. ברק גם כמעט תמיד מדבר מהפוזיציה. מה שטוב לברק, טוב למדינה. מי שמבקר הוא נגד המדינה. כשהוא רמטכ"ל הוא חושב שאי אפשר ביטחונית לרדת מרמת הגולן גם לעת שלום. כשהוא ראש ממשלה, זה בסדר וביטחוני וראוי.

הכי גרוע – אין לו יכולת לגבש קואליציות, להעביר את ההחלטות שהוא רוצה, לשכנע. בארה"ב אומרים – הכוח הכי גדול של הנשיא הוא הכוח לשכנע. לברק פשוט אין את זה. הוא דומה ליועץ אירגוני, שבודק את המערכת שנקראת מדינת ישראל ומצביע על בעיותיה ועל הפתרונות הרצויים. בכך הוא מעולה. הבעיה היא,שתפקיד המנהיג הוא לסמן מה מתוך אותם פתרונות רצויים, הוא כמנהיג יכול ליישם ואז ליישם אותם. את זה ברק פשוט לא יודע לעשות. תסתכלו על הפתרונות שהוא הצביע עליהם כראש ממשלה לבעיות היסוד שלנו. רובם ככולם הגיוניים, חכמים, ייתכן שרוב הציבור היה מסכים להם. אף אחד מהם לא ייושם – לא שתי מדינות לשני עמים, לא שלום עם סוריה, לא מהפכה אזרחית, אפילו לא רפורמה במיסוי. נו, מר שביט, אז הוא כשיר?

ה. אני לא מחפש סימטריה מזויפת בין כל המועמדים לראשות ממשלה. יצא ככה שאלו המועמדים. על אולמרט ב-2006 לא היית מוצא 12 אנשים שהיו אומרים שהוא לא כשיר. על כל אחד שהיה אומר את זה, היית מוצא חמישה שהיו אומרים הפוך. כנ"ל לגבי שמעון פרס ויצחק רבין. איכשהו, שלושת הנוכחיים מאוד שנויים במחלוקת. אפשר להגג רבות איך קורה שזו המנהיגות שיצאה מתוכנו, אבל בינתיים עדיף שלפחות נגיד את האמת לגביהם.

לארי שביט יש יחסי קרבה די אינטנסיביים עם ברק ונתניהו. אני מעז לומר, שהוא העיתונאי שהכי קרוב אליהם. הם אוהבים את קרבתו והוא את קרבתם. אני לא חושב שבגלל זה הוא כתב את המאמר. אני רוצה להצביע בפניו על לקח, שאני הפקתי. לעולם לא לבסס את ההתרשמות שלי מפוליטיקאי על המגע הישיר שלי איתו. פגישות עם פוליטיקאי מלמדות, בדרך כלל, רק אם הוא שחקן טוב, אם הוא יודע לדבר, אם הוא כן. הן לא מלמדות דבר על יכולת הביצוע שלו או על עבודת הצוות. מהפגישות האלה הסקתי שהירשזון הוא פוליטיקאי שפוי והגון, שעמי אילון הוא פוטנציאל למנהיג ושעמיר פרץ יכול להיות שר ביטחון מצוין. שלושתם מרשימים בפגישות 4 עיניים, לשלושתם היו בעיות אחרות לחלוטין. כנ"ל לגבי נתניהו וברק.

ערוץ 10 – איום הסגירה

1 בפברואר 2009
 

אם יש דבר אחד טוב במשבר המקולל הזה,אתה רואה גילויים יפים של סולידריות עיתונאית. עיתונאים שמבינים, שלפני שהם מתחרים שלך, הם עמיתים שלך. עיתונאים שתומכים בהמשך קיומו של ערוץ 10 כי הם מבינים איזה נזק ייגרם לכולנו אם כלי תקשורת מרכזי ייסגר, ברמה האישית, אבל גם ברמה הדמוקרטית.אני וחבריי בערוץ לא נשכח את מה שאמרוקרן נויבך ברשת ב', אבי וייס, גיא סודרי, עודד בן עמי ואילן לוקאץ' בחדשות 2, אילנה דיין, עמנואל רוזן ובטח יש עוד המון שהשמיעו קול בזמן קריטי.

ולעומת זאת, ב"ידיעות אחרונות"…

לגיטימי לגמרי של"ידיעות" כעיתון תהיה דיעה בעניין ערוץ 10. מהיום שנולד הערוץ הזה הוא לא בא לו טוב. "ידיעות", כזכור, סירב במשך תקופה ארוכה לפרסם את לוח השידורים של ערוץ 10. גם עכשיו, מי שקורא את העיתון מבין שלא צריך לבוא לקראת בעלי המניות של ערוץ 10. דיעה באמת לגיטימית. מה שמדהים אותי, זו רמת המשמעת והארגון של העיתון הזה. מי שעבד פעם בעיתון יודע כמה קשה להשליט דיעה אחידה. עובדים מאות עיתונאים בעיתון. לעשרות מהם יש בטח מה להגיד בעניין כזה וסביר להניח, שגם מנדט להביע דיעה. הנהלת העיתון הרי לא יודעת בעיקרון מה הם חושבים. ב. מיכאל לא חולק את דעתו בעניין ערוץ 10, מן הסתם, עם עורך העיתון, שילה דה בר. אם כך, איך ב.מיכאל (סתם אני מביא אותו כדוגמא. אין לי מושג אם יש לו דיעה בכלל בעניין) או מאיר שלו יודעים לא לכתוב על ערוץ 10, או לחילופין, לכתוב לפי הקו המערכתי? כלי תקשורת מותנים בדרך כלל להביא באופן אוטומטידיעה בעד ודיעה נגד. ב"ידיעות" הבוקר גפי אמיר תעקוץ את ערוץ 10 ומשה רונן "יאזן" עם טור נגד בכירי ערוץ 10…

אניבטוח שהדיעה ששניהם הביעו היא דעתם האמיתית והכנה. אף אחד לא השתיל להם אותה, אבל איך ידע, מי שידע שם למעלה, לתת להם לכתוב בדיוק בנושא הזה? איך הוא ידע שהם ביקורתיים על מהלכי ערוץ 10 (זכותם המלאה)? הרי שניהם לא נמצאים קבוע במשבצת בה הם כתבו היום. מישהו שם אותם שם ובמקרה היה להם מה להגיד על ערוץ 10. ואיך כל אלה שחושבים אחרת בעיתון יודעים לא לשלוח מאמר?

שיטה אחת של מנהלי כלי תקשורת להעביר את המסר לעובדיהם היא להפוך אותו לפומבי. כשאתה לא מפרסם לוח שידורים של ערוץ, כל העובדים מבינים מה אתה חושב. בכל זאת, יש ב"ידיעות" המון עיתונאים טובים, איכותיים, עצמאיים ודעתניים (זה לא מס שפתיים. באמת יש. לא פחות טובים מאלו של חדשות 10). איך הם מוכנים להתיישר על פי הקו של צמרת העיתון במאבק הזה ובשורה של נושאים אחרים בעבר?

בבטן, יש לי תחושה כבדה שאני יודע איך זה קורה.קוראים לזה – מקום עבודה.ייתכן שאם, חלילה, ייסגר ערוץ 10 והטראומה התעסוקתית של כולנו, מן הסתם, תהיה לא פשוטה,גם אני אתחיל לרחרח במקום העבודה הבא שלי, מה מנהלי כלי התקשורת שליחושבים, לפני שאני אומר משהו.

על לבנה שטרן ומתי גולן

20 בינואר 2009
 

כבר כתבו על זה לפניי (יורם קניוק ב YNET ואחרים), אבל הרבה זמן לא התביישתי כל כך כמו כשלבנה שטרן צעקה על ד"ר עז א דין אבו אל עייש, שאיבד את שלוש בנותיו. גברת שטרן הצליחה בדקה אחת של צעקות להמחיש את כל הדברים שמכוערים בנו.

כרטיס הכניסה לצעקות הוא, כמובן, היותה אמאלשלושה ילדים קרביים. זהו.היא יכולה להגיד כל מה שהיא רוצה. אם חלילה היה קורה משהו לאחד מהם, אז בכלל היא הייתה יכולה להרביץ לדוקטור המעונה.

אח"כ איך שהיא מדברת. הצעקות הצדקניות מול המצלמה.מי שצועק יותר, סובל יותר, צודק יותר.אבללא באמת ראוי להתמודד עם הדברים רציונלית.מה שהרי באמת זעזע אותי, זו עצם העובדה, שהיא העזה לצעוק על מישהו ששכל את שלוש בנותיו, שיושב בבית החולים ליד מיטת הרביעית ובת נוספת שלו מאושפזת במצב אנוש בבית חולים אחר. תאמינו לי, אם אבו אל עייש היה פושע מלחמה (ולא סמל של שלום יוצא דופן ואצילי כפי שהוא), לא הייתי צועק עליו בנסיבות הללו.

אבל מה אני רוצה מלבנה שטרן? מתי גולן, פובליציסט שאני בדרך כלל מעריך,מטיף מוסר ב"גלובס"לדוקטור האבל. בטח. למה לא. חופש הביטוי, לא?

הוא כותב שהדוקטור מצא אשמים רק בצד הישראלי ולא בצד הפלשתיני. איזה דוקטור מנוול. אח"כ גולןמצטט ממאמר, שקובע שהערבים סובלים מחוסר חינוך חילוני נאור ומציע לגיניקולוג (פרימיטיבי דתי שכמותו) לקרוא את המאמר.

מה נגיד? לקרוא ולא להאמין.

שמעתי היטב את ד"ר אבו אל עייש. הוא ניסה בכל כוחו (ברוב ראיונותיו ואני מקווה שגם מתי גולן מוכן לתת לו הנחה, אם הוא אמר משהו בסערת רגשות כמה דקות אחרי שכל משפחתו מתה) לדבר גם עכשיו בעד שלום, לא להאשים אף אחד. הוא אמר שהוא מוכן להקריב את בנותיו, אם הן תהיינה הקורבן האחרון למען השלום. לי היו דמעות בעיניים.עבור מתי גולן, מסתבר, הדוקטור לא היה הגון דיו, הוא לא מספיק התבונן לתוך עצמו בקור רוח ושפט את מעשי עמו.

אדוני הדוקטור, לא בטוח שאני מייצג יותר אנשים ממתי גולן או לבנה שטרן, אבל רציתי להתנצל ולהתבייש, על איך שהם נהגו בך.

הרתענו את החיזבאללה, נרתיע את החמאס

14 בינואר 2009
 

אחד הצידוקים העיקריים להתמשכות המבצע בדרום הוא מה שקרה לנו עם החיזבאללה. לפי הנרטיב, שמשווק לנו כעת, מה שעשה צה"ל לחיזבאללה בקיץ 2006, מרתיע אותו מלירות כדור אחד מאז. "הצפון לא נהנה אף פעם משקט ממושך יותר", טוען ראש הממשלה ודובריו. הציבור הישראלי מקבל את הטיעון הזה כנרטיב המכונן של המלחמה הזאת ולכן חשוב לי להתווכח איתו.

נדמה לי גם שהויכוח עשוי לחשוף משהו יותר עמוק עלינו כחברה.

אני אנסה להשוות בין שתי תקופות שקט יחסי בצפון. התקופה הראשונה היא זו שבין מאי 2000 ליולי 2006, שש השנים שבין הנסיגה החד צדדית מלבנון למלחמת לבנון השנייה. התקופה השנייה היא מאוגוסט 2006 ועד עכשיו, כלומר, מתום מלחמת לבנון השנייה ועד עכשיו.

אעשה את ההשוואה בשלושה פרמטרים:

א. יכולת האויב, קרי, התעצמות החיזבאללה באותה תקופה.

ב. הנכונות לעשות שימוש ביכולת, הווה אומר, עוצמת הפעילות הצבאית של חיזבאללה כנגדנו באותה תקופה.

ג. מעמדו הפוליטי של ארגון החיזבאללה בתוך לבנון.

א. על פי נתוני המודיעין שלנו, החיזבאללה התעצם יותר בתקופה השנייה, בשנתיים וחצי, מאשר בתקופה הראשונה, למרות שארכה יותר מכפול זמן. שר הבטחון ברק אמר בראיון לערוץ 2 באוגוסט 2008 (בחמישה חודשים שעברו מאז, חיזבאללה, מן הסתם, ממשיך להתעצם) שערב מלחמת לבנון השנייה היו לחיזבאללה 14 אלף טילים ועכשיו יש לו 40 אלף טילים, כולל כאלו שיכולים להגיע עד דימונה וערד.במאי 2000, ערב הנסיגה החד צדדית מלבנון היו לחיזבאללה, לפי הערכות של ישראל, בין 4,000 ל – 7,000 רקטות. לפי המספרים האלה, בתקופה הראשונה, בשש שנים, הוא צבר עוד כ – 7,000 רקטות והגדיל את הטווח כך שיוכל להגיע עד חדרה.

במלחמת לבנון חיזבאללה ירה 4,000 רקטות לעבר ישראל, כך שלכאורה הוא נשאר עם כ-8,000 רקטות.בתקופה השנייה, אם כן, בשנתיים וחצי, הוא צבר 32 אלף רקטות (פי 4.5 בפחות ממחצית הזמן מהתקופה הראשונה)והגדיל את הטווח מחדרה עד ערד ודימונה.

אהוד ברק הוא לא בדיוק עד אובייקטיבי לצורך הדיון הזה. חשוב לו להראות שהנסיגה החד צדדית, שהוא אביה, הצליחה ושמלחמת לבנון השנייה נכשלה. עדיין, סביר להניח שיכולת המניפולציה שלו בנתונים לא כל כך גבוהה. יש אמ"ן, יש ראש ממשלה. אי אפשר לשחק יותר מדי במספרים.

מסקנה – האוייב "המורתע" של פוסט מלחמת לבנון השנייה, התעצם הרבה יותר מהאוייב "המנצח" של מאי 2000. הוא רכש יותר טילים, הגדיל את הטווח בצורה משמעותית ומסוגל, כנראה, לאיים טוב יותר על ישראל.

ב. בתקופה הראשונה, בשש שנים, האוייב "המנצח" כמעט ולא שיגר טילים לעבר ישראל. פעמיים הוא חטף חיילים ופעם אחת בוצע פיגוע מכאיב במצובה, במרץ 2002. החיזבאללה בהחלט התגרה, ניסה לבצע פיגועים באזור הר דב (30 תקריות ירי נספרו באותן שנים), ירה ירי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר כשטסו בשמי לבנון (פעם אחת זה הביא למות נער ישראלי בשלומי) והמצב בגבול היה רחוק מלהיות אידיאלי, אבל אם המטרה הבטחונית העליונה של ישראל היא לשמור על שלום אזרחיה ולאפשר שקט ושיגרה, אז המטרה הזו הושגה בתקופה הראשונה כמעט במלואה. מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן, כנראה שבאמת פגיעה בחיילים ועוד יותר מזה – חטיפתם (וניסיון החטיפה שקדם למלחמה), מכאיבה לנו יותר מפגיעה באזרחים. סדר הדבריםצריך להיותהפוך. חיילים מגנים על אזרחים.

סטייה קטנה הצידה – לדעתי, המציאות הביטחונית באותן 6שנים, כנראה, הייתה עוד יותר טובה אם ממשלת ישראל הייתה מממשת את איומה להגיב בחומרה כנגד לבנון, אחרי חטיפת החיילים באוקטובר 2000 ולולא ביצעה ישראל את עיסקת השבויים עם חיזבאללה במסגרתה הוחזר אלחנן טננבוים ושלוש גופות תמורת מאות מחבלים. בשני המקרים עודדנו את חיזבאללה להמשיך בהתגרויותיו.

חזרה לנושא.

בתקופה השנייה, מאז מלחמת לבנון השנייה, היו כבר שלושה מקרי ירי לעבר הצפון, שניים במהלך "עופרת יצוקה" ואחד ביוני 2007, ירי קטיושות לעבר קריית שמונה. החיזבאללה התנער מאחריות לכל מקרי הירי, כפי שהוא התנער מאחריות לאותו פיגוע במצובה, בזמן מבצע "חומת מגן". בכל המקרים, ההיגיון אומר שהפעילות לא הייתה מתבצעת ללא הסכמתו. במילים אחרות, האוייב "המורתע" העז יותר להתקיף אוכלוסיה אזרחית מאשר האויב "המנצח".

ג. בעיניי, זהן הפרמטר החשוב ביותר. האזיקים הכי משמעותיים על אוייבינו, במיוחד כשמדובר בארגוני טרור בעלי אופי דתי קיצוני (ולא מדינות), הם הכבלים הפוליטיים הפנימיים. החמאס והחיזבאללה הם ארגונים פוליטיים, בצד היותם ארגוני טרור. הם צריכים לגיטימציה מדעת הקהל בה הם פועלים. החלשת כוחו של החמאס ברחוב הפלשתיני חשובה, לדעתי, הרבה יותר מפגיעה בעוד כמה משגרים או חיסול עוד כמה חמושים.

בסוף התקופה הראשונה, שש השנים שאחרי הנסיגה החד צדדית, חיזבאללה, לפחות על פי רוב מהמומחים, נלחם על חייו הפוליטיים. בלבנון התרבו הקולות אז, שדרשו לפרוק את הארגון מנשקו. סניורה, המתחרה השנוא של חיזבאללה, הלך וצבר כוח. מתברר כי האוייב "המנצח" של מאי 2000 לא שיגשג בזירה הפוליטית הפנים לבנונית.

לעומת זאת, האויב "המורתע" של אוגוסט 2006 נמצא היום בפריחה פוליטית מדהימה. הוא כמעט והפיל את ממשלת לבנון, הצליח להגיע לזכות וטו מעשית על החלטותיה וצפוי לשידרוג בבחירות לפרלמנט בעוד מספר חודשים. מומחים רבים סבורים כי נסראללה הוא השליט האמיתי של לבנון כרגע. סניורה נאלץ להתקפל מולו ובעולם הערבי, מלחמת לבנון השנייה הפכה אותו לאייקון.

התיאור שלי הוא מעט חד צדדי. אני כן חושב שלמלחמת לבנון השנייה היה אפקט הרתעה מסוים על חיזבאללה. עובדה שהוא לא הגיב עד היום, על מה שנתפס בעיניו בפעולות ישראליות: חיסול עימאד מורנייה ותקיפת הכור הגרעיני בסוריה. אגב, גם בתקופה הראשונה הוא לא הגיב על המטוסים הישראליים שחגו מעל ארמונו של אסד והפציצו מטרות בבקעת הלבנון. אין ספק,המלחמה הציבה בפניו גם אתגר פוליטי לא פשוט. לא סתם הוא הצהיר שלא היה מתחיל בה, אם היה יודע איך ישראל תגיב. אלא שזו בדיוק הנקודה. עבורנו, ההצהרה הזו היא הצהרת הניצחון של המלחמה. לדעתי, לא הבנו אותה נכון. זו לא הצהרה של אדם שמתחרט שהתחיל. את זה נסראללה, אם חושב, חולק רק עם עצמו. זו הצהרה של פוליטיקאי שמחפש לגיטימציה. במילים אחרות, זהו ספין. הספין עבד. נסראללה שיקם את עצמו פוליטית בלבנון וכאמור, הוא חזק בה כמעט יותר מאי פעם.

שורה תחתונה – מה שבעינינו הוא טעות, שלא לומר תבוסה: הנסיגה החד צדדית של צה"ל מלבנון, יצר לכאורה (לכאורה, כי קדימות של אירוע בזמן, אינה מצביעה בהכרח על קשר סיבתי) אוייב חמוש פחות, פועל פחות וחלש יותר פוליטית, ממדיניות "בעל בית השתגע" שנקטנו ביולי – אוגוסט 2006, מדיניות עליה אנחנו חוזרים כעת.

למה אצלנו בראש הדברים לא בדיוק נתפסים ככה? למה רובנו הגדול חושב הפוך? לדעתי, התשובה נעוצה בסיבות סוציולוגיות עמוקות של מי אנחנו כחברה, הפרנויות שמסתובבות לנו בזיכרון הקולקטיבי, צילה המאיים של השואה והלקחים שלקחנו ממנה, אבלאני לא מתיימר להיות סוציולוג ולכן עדיף שאסיים את הדיון כאן.

לבני ונתניהו משכתבים את ההיסטוריה

6 בינואר 2009
 

נכון, מלחמה. צריך להיות מתונים, מאוחדים. אני לא ציני. אני חושב כך. אבל אני גם חושב, שזה לא זמן לשכתב את ההיסטוריה.

ציפי לבני נשאה אתמול נאום חוצב להבות על כך שעם ארגון טרור נלחמים. "אני לא עושה הסכמים עם ארגוני טרור", אמרה לבני לאחר פגישה עם נציגי האיחוד האירופי.

בחייאת דינאק. מה זה הקשקוש הזה? לבני הרימה את ידה בעד הסכם הרגיעה עם החמאס. היא לא יכולה עוד פעם, כמו במלחמת לבנון, להצביע בעד ואחר כך לשחק אותה אופוזיציה. יש גבול לכמה שאפשר לתעתע בנו. אני כבר לא רוצה להזכיר שלבני תמכה בעסקת השבויים עם חיזבאללה (זה לא הסכם עם ארגון טרור?), הייתה ארכיטקטית החלטה 1701 לסיום המלחמה בלבנון (זו לא החלטה, שבסופו של דבר, נעשתה עם החיזבאללה, דרך גורמים עקיפים?).

אני מבין. יש קמפיין. לבני רוצה להיות במרכז, אולי אפילו מרכז ימינה, אבל יש גבול כמה אפשר להעליב את האינטליגנציה שלנו. יש לי עוד הרבה מה לכתוב על הדרך המדינית בה מתנהל המבצע הזה, אבל יהיה לזה זמן טוב יותר בסוף המלחמה. בינתיים, לפחות שלא תנצל את העובדה שכולנו באווירת "שקט יורים", כדי לבנות זיכרון היסטורי חדש.

נתניהו אמר, גם אתמול, שהוא התנגד להתנתקות והוא חזה שזה מה שיקרה בסוף. זהו שקר גס. שוב, נתניהו בונה לעצמו היסטוריה מחדש, בדיוק כפי שהוא עושה עם המו"מ המדיני שהוא ניהל עם אסד על החזרת כל רמת הגולן (אני חוזר, כל רמת הגולן).

תזכורת קצרה. שרון יצא עם נאום ההתנתקות בדצמבר 2003. נתניהו חשב וחשב ואז אמר ש"הרכבת כבר יצאה מהתחנה" והציב 3 תנאים לתמיכתו בתוכנית. באפריל 2004, שרון חזר מארה"ב עם המכתב מנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש. נתניהו שוב חשב וחשב ואז הודיע שבמכתב הזה מתמלאים 2.5 משלושת התנאים שהוא הציב. לאור זאת, הודיע נתניהו, שהוא תומך בהתנתקות. לתמיכה שלו הייתה חשיבות מיוחדת, כי בתחילת מאי 2004 התקיים משאל מתפקדי הליכוד. נתניהו התייצב בפינה של שרון, אבל זה לא עזר לשרון והוא הפסיד.

אחרי ההפסד, נתניהו איים לחזור בו מתמיכתו בתוכנית. לקראת ההצבעה בממשלה, התנהל מו"מ בתיווך ציפי לבני ובסופו הצביע נתניהו בעד התוכנית בממשלה. 4 חודשים לאחר מכן, התוכנית הגיעה לכנסת. ב – 26.10.04 חולל נתניהו דרמה גדולה בכנסת. הוא איגד עוד חברי כנסת ושרים ואיים להצביע נגד התוכנית, אם שרון לא יסכים למשאל עם. שרון לא הסכים ונתניהו החבוט נכנס לאולם המליאה והצביע בעד התוכנית. בעד!

רק שבוע לפני הביצוע בפועל של התוכנית, באוגוסט 2005, עשרים חודשים אחרי שיצאה לאוויר העולם, נתניהו מתפטר מהממשלה ומודיע שהוא מתנגד. הוא מסביר שהוא בן של היסטוריון ולא יכול להירשם בהיסטוריה שתמך בתוכנית, אבל מקורביו מודים שבהתייעצות הסודית, לילה לפני כן, הוא היה מוטרד בעיקר מסקרים, שהראו שבגלל תמיכתו בתוכנית, עוזי לנדאו מסכן אותו במאבק על ראשות הליכוד. אגב, אחרי שהוא התפטר, נתניהו הודיע כי הוא לא מתנגד לפינוי עזה. לא מתנגד. הוא מתנגד רק לדרך בה מבוצעת התוכנית ולחד צדדיות.

הטיעון של נתניהו היוםהוא, שבהחלטות בהן תמך, נאמר כי התמיכה היא בהתנתקות אבלעדייןלא בפינוי היישובים. זה היה תעלול ניסוחי עלוב, מהסוג ששרון אהב. אתה תצביע בעד עונש מוות, אבל אין בכך כדי לקבוע שיהיה עונש מוות…נתניהו הבין וכל העולם הבין שתמיכה בהחלטות ההן היא תמיכה בפינוי היישובים. מה זו התנתקות אם לא פינוי יישובים?. זה עלבון לאינטליגנציה לטעון אחרת ועדיף שגם בתקופה כזאת שלא ינסה לשכתב את ההיסטוריה.