ארכיון שנת: 2009

נתניהו מתרגם את לינקולן לעברית

13 בדצמבר 2009
 

למה אתם אומרים שהוא לא החלטי? הנה הוא החליט. כמה מהיישובים הסהרוריים ביותר בארץ, תוקפי חיילים, סרבניים, מפרי חוק, אלימים, קנאיים, כאלו שבשום הסדר לא יישארו בריבונות ישראל, הם יקבלו כסף מהמדינה מכיוון שהם אזורי עדיפות לאומית (ואל תגידו לי לא כולם כאלה. ברור שלא כולם כאלה, אבל רוב אלו שהם כאלו  מקבלים כסף). וחוץ מזה, נתניהו הקים ועדה. לא סתם ועדה. ועדה ועדה. ממש ועדה. אל תזלזלו. היא תעבוד בערך כמו הועדה שביבי הבטיח לבוגי יעלון, כדי לשכנע אותו להצביע בעד רפורמת הקרקעות. נתניהו פשוט לא מוכן בקדנציה הזאת לריב עם איש. מישהו צועק על היטל הבצורת? מבטלים. מישהו כועס על המאגר הביומטרי? מתפשרים. העם רוצה שתי מדינות? יהיה לו. אובמה רוצה הקפאת בנייה? קבל. המתנחלים כועסים? קחו כסף להתנחלויות. מי אמר אני ולא קיבל?

אין לי מושג מה קרה לנתניהו בקדנציה הזאת, אבל הוא כנראה מצא פרשנות חדשה למושג מנהיגות. פעם הלך שלמה בן עמי, אז ראש צוות המו"מ של ישראל, לפגישה עם יאסר ערפאת. לא סתם פגישה. נדמה לי, שזו הייתה הפגישה האחרונה בין השניים לפני קמפ דייויד. בן עמי רצה לשכנע את ערפאת לבוא לועידה. ערפאת לא התלהב, בלשון המעטה. בן עמי רצה להחניף לערפאת, כדרך שמדינאים ישראליים נהגו במנהיג הפלשתינאי (גם עיתונאים). הוא אמר לו – כבוד הנשיא, אתה הרי לא פוליטיקאי, אתה מדינאי (באנגלית זה נשמע יותר טוב). עיניו של ערפאת יצאו מחוריהם. עלבון כזה הוא לא שמע זמן רב. כל תפיסת העולם שלו על מנהיגות הועמדה למבחן. לא, לא, לא, הוא אמר לבן עמי. אני פוליטיקאי. רצה לומר – אני בוחן לאן הולכת דעת הקהל, מה רוצים האנשים ואני הולך אחריהם. כל התפיסה של "לשכנע את העם", "לא לעשות מה שהעם רוצה, אלא מה שהעם צריך", כל זה היה זר לו.

אני לא רואה עלבון במילה פוליטיקאי. ראש ממשלה צריך להיות פוליטיקאי. לדעתי, הוא צריך להיות קודם כל פוליטיקאי. הוא צריך לבחון את מכלול האמונות שלו לגבי מה צריך להיעשות במדינה ולבחור לנסות ליישם רק את מה שיש לו סיכוי סביר להצליח. אין שום טעם להתחיל בפרוייקט אבוד כדי לחנך את העם או להוכיח לו שאין פרטנר. מנהיגות אינה ניסוי בבני אדם, או תחרות מי ייצא יותר צודק בהיסטוריה (כפי שאהוד ברק לעתים תופס אותה).

הנשיא אברהם לינקולן כתב תוך כדי מלחמת האזרחים מכתב פומבי בעיתון. "אם הייתי יכול להציל את האיחוד (כלומר להחזיר את המדינות המורדות לתוך המסגרת של ארה"ב) ומשטר העבדות היה נשאר, הייתי מסכים". זה נשמע נורא, בדיעבד. לינקולן היה לוחם נחוש נגד העבדות וגם הצליח להביא לביטולה. בתום מלחמת האזרחים ולקראת סופה, הוא ביסס את הנרטיב שהמלחמה הייתה על היעד הגדול של החירות וחופש האדם, אבל בתחילתה, כשהיה צריך לאחד את הפלגים השמרניים במפלגה הרפובליקנית והחוגים פרו העבדות במפלגת הדמוקרטית (באותן מדינות גבול, שגבלו במדינות הפורשות), הוא ידע לתמרן. הוא התבגר. בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, כחבר קונגרס צעיר, הוא הביע התנגדות פומבית למלחמת מקסיקו וספג על כך קיתונות של ביקורת. הקריירה שלו כמעט וחוסלה. כנשיא הוא ידע לנקוט במהלכים רק כשדעת הקהל הייתה בשלה. נתניהו הוא הלינקולן שלנו, טוב, לא בדיוק. נתניהו מחכה ומחכה ומחכה שדעת הקהל תבשיל והפוליטיקאים יקבלו ואחרוני המתנגדים יסכימו. עד שכולם יעלו על העגלה שלו, כבר נירקב כולנו מפסיביות וחוסר החלטה.

נתניהו מתרגם את לינקולן לעברית

13 בדצמבר 2009
 

למה אתם אומרים שהוא לא החלטי? הנה הוא החליט. כמה מהיישובים הסהרוריים ביותר בארץ, תוקפי חיילים, סרבניים, מפרי חוק, אלימים, קנאיים, כאלו שבשום הסדר לא יישארו בריבונות ישראל, הם יקבלו כסף מהמדינה מכיוון שהם אזורי עדיפות לאומית (ואל תגידו לי לא כולם כאלה. ברור שלא כולם כאלה, אבל רוב אלו שהם כאלו  מקבלים כסף). וחוץ מזה, נתניהו הקים ועדה. לא סתם ועדה. ועדה ועדה. ממש ועדה. אל תזלזלו. היא תעבוד בערך כמו הועדה שביבי הבטיח לבוגי יעלון, כדי לשכנע אותו להצביע בעד רפורמת הקרקעות. נתניהו פשוט לא מוכן בקדנציה הזאת לריב עם איש. מישהו צועק על היטל הבצורת? מבטלים. מישהו כועס על המאגר הביומטרי? מתפשרים. העם רוצה שתי מדינות? יהיה לו. אובמה רוצה הקפאת בנייה? קבל. המתנחלים כועסים? קחו כסף להתנחלויות. מי אמר אני ולא קיבל?

אין לי מושג מה קרה לנתניהו בקדנציה הזאת, אבל הוא כנראה מצא פרשנות חדשה למושג מנהיגות. פעם הלך שלמה בן עמי, אז ראש צוות המו"מ של ישראל, לפגישה עם יאסר ערפאת. לא סתם פגישה. נדמה לי, שזו הייתה הפגישה האחרונה בין השניים לפני קמפ דייויד. בן עמי רצה לשכנע את ערפאת לבוא לועידה. ערפאת לא התלהב, בלשון המעטה. בן עמי רצה להחניף לערפאת, כדרך שמדינאים ישראליים נהגו במנהיג הפלשתינאי (גם עיתונאים). הוא אמר לו – כבוד הנשיא, אתה הרי לא פוליטיקאי, אתה מדינאי (באנגלית זה נשמע יותר טוב). עיניו של ערפאת יצאו מחוריהם. עלבון כזה הוא לא שמע זמן רב. כל תפיסת העולם שלו על מנהיגות הועמדה למבחן. לא, לא, לא, הוא אמר לבן עמי. אני פוליטיקאי. רצה לומר – אני בוחן לאן הולכת דעת הקהל, מה רוצים האנשים ואני הולך אחריהם. כל התפיסה של "לשכנע את העם", "לא לעשות מה שהעם רוצה, אלא מה שהעם צריך", כל זה היה זר לו.

אני לא רואה עלבון במילה פוליטיקאי. ראש ממשלה צריך להיות פוליטיקאי. לדעתי, הוא צריך להיות קודם כל פוליטיקאי. הוא צריך לבחון את מכלול האמונות שלו לגבי מה צריך להיעשות במדינה ולבחור לנסות ליישם רק את מה שיש לו סיכוי סביר להצליח. אין שום טעם להתחיל בפרוייקט אבוד כדי לחנך את העם או להוכיח לו שאין פרטנר. מנהיגות אינה ניסוי בבני אדם, או תחרות מי ייצא יותר צודק בהיסטוריה (כפי שאהוד ברק לעתים תופס אותה).

הנשיא אברהם לינקולן כתב תוך כדי מלחמת האזרחים מכתב פומבי בעיתון. "אם הייתי יכול להציל את האיחוד (כלומר להחזיר את המדינות המורדות לתוך המסגרת של ארה"ב) ומשטר העבדות היה נשאר, הייתי מסכים". זה נשמע נורא, בדיעבד. לינקולן היה לוחם נחוש נגד העבדות וגם הצליח להביא לביטולה. בתום מלחמת האזרחים ולקראת סופה, הוא ביסס את הנרטיב שהמלחמה הייתה על היעד הגדול של החירות וחופש האדם, אבל בתחילתה, כשהיה צריך לאחד את הפלגים השמרניים במפלגה הרפובליקנית והחוגים פרו העבדות במפלגת הדמוקרטית (באותן מדינות גבול, שגבלו במדינות הפורשות), הוא ידע לתמרן. הוא התבגר. בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, כחבר קונגרס צעיר, הוא הביע התנגדות פומבית למלחמת מקסיקו וספג על כך קיתונות של ביקורת. הקריירה שלו כמעט וחוסלה. כנשיא הוא ידע לנקוט במהלכים רק כשדעת הקהל הייתה בשלה. נתניהו הוא הלינקולן שלנו, טוב, לא בדיוק. נתניהו מחכה ומחכה ומחכה שדעת הקהל תבשיל והפוליטיקאים יקבלו ואחרוני המתנגדים יסכימו. עד שכולם יעלו על העגלה שלו, כבר נירקב כולנו מפסיביות וחוסר החלטה.

הטיעון האמיתי נגד משאל עם – הציבור מטומטם

11 בדצמבר 2009
 

לא שמעתי עוד טיעון אחד חזק נגד חוק משאל העם. זו לא הפעם הראשונה שמתנהל הדיון ובאף אחת מהפעמים שהוא נוהל, לא שמעתי טיעון טוב. יש איזה ממבו ג'מבו על כך שזה "לא תואם את שיטת הממשל שלנו" ו"לא עולה בקנה אחד עם עקרונות המשטר החוקתי". מלא מילים יפות, שנועדו להסתיר את הטיעון האמיתי, זה שאף אחד לא יגיד. ההמון מטומטם. זה הטיעון האמיתי. זו סכנה להעביר לציבור כולו החלטות גורליות. ההמון מושפע מאמוציות, הוא לא יודע מה טוב בשבילו, בשביל זה הוא בוחר נציגים (אחרי שהם הצליחו להטעות אותו בקמפיין לבחור עבורם, כי המון מטומטם לא יכול לבחור נציגים חכמים) והנציגים אמורים לעשות את העבודה. בשפה יפה – אלו עקרונות המשטר החוקתי שלנו.

אני בעד משאל עם, אבל בכלל לא מזלזל בטיעון הזה. אני ממש לא בעניין למכור לכם חנופה זולה לחוכמת ההמון. הציבור הרחב באמת הרבה פחות מכיר את הסוגיות שעומדות להכרעה. הוא עסוק בענייניו. סביר להניח שהוא מושפע יותר מאמוציות ואולי נתון יותר למניפולציות. יכול להיות. אני בכלל חושב שהפער בין יכולות ההמון ליכולות האליטות הוא פער כמעט קבוע. ככל שהציבור הרחב יתקדם במחשבתו, בהבנתו, גם האליטות יתקדמו. דרכו של עולם. בכל זאת, אני בעד משאל עם, בגלל שלושה טיעונים מרכזיים.

1. אמר פעם אדם חכם ש"דמוקרטיה זה כמו לנסות לנהל את הקרקס מהכלוב של הקופים". יש עוד המון אמירות מקבילות על חסרונות המשטר הדמוקרטי. כולן חותרות לאותו שורש. מה פתאום לתת לעם להחליט. עזבו את הדמגוגיה. יש בעייתיות בכך שכל אחד יכול להחליט בסוגיות גורליות, כאשר "כל אחד" כולל אנשים שלפעמים אין להם מושג על מה מחליטים, או בכלל הגיעו לפה יומיים לפני ההחלטה. בעיניי, הרעיון הדמוקרטי הגאוני הוא שהחלטה שהתקבלה בדרך דמוקרטית היא חכמה יותר מהחלטה אחרת. לא מכיוון שהיא באמת חכמה יותר, אלא מכיוון שהדרך בה התקבלה מקנה לה סיכויי יישום הרבה יותר גבוהים, מהחלטה חכמה יותר, שלא זוכה לאותה לגיטימציה ציבורית. אם תרצו, זו התשובה לשאלה הארסית "מי אתה בכלל שתחליט?". אם כל האנשים שווים, אין סיכוי ממשי שאדם שווה אחד יקבל החלטה של אדם שווה אחר, שמנוגדת לדעתו, אלא אם כן היא נמצאת בתוך כללי משחק מוגדרים, שכולם מקבלים.

כלל המשחק המרכזי הוא – הרוב מחליט. כולם מקבלים את זה. יש בכלל הזה המון עיוות. הרוב מחליט ללא קשר לאיכות הרוב, להתמצאותו בנושא ואפילו לא למידת ההשפעה שתהיה להחלטה על הרוב, לעומת מידת ההשפעה שתהיה לה על המיעוט (רוב התושבים בתוך תחומי ישראל יכולים להורות למיעוט שחי ביש"ע להתפנות מבתיהם). הרעיון הדמוקרטי הוא שלמנהיגות יש תמריץ (מסוים, לא מלא) לשתף את הציבור בהחלטות, בשיקולים. לציבור יש תמריץ (מסוים, לא מלא) להשתתף. אני חושב שעם השנים מתרחש תהליך בו חלקים יותר ויותר גדולים מהציבור נחשפים לענייני ציבור, מעורבים במה שקורה בקהילה, קוראים עיתונים, רואים חדשות, מגבשים עמדות. אזרח ישראלי ממוצע יכול לפרט בעל פה את כל השיקולים בעד ונגד ירידה מרמת הגולן. הוא השתתף בוויכוחים האלה כל כך הרבה פעמים בעשרות השנים האחרונות, שהוא מכיר את כל השיקולים ויש לו כלים להכריע. אין שום סיבה שלא יצביע במשאל עם על הנושא. זה יכריח את ראש הממשלה שירצה לדת מהגולן לנמק את עמדתו בפומבי, לחשוף את השיקולים, לשתף את כולם. הסיכוי שמתיישבי הגולן יסכימו להתפנות מבתיהם יגדל בהתאם, אם ההחלטה תעבור במשאל עם.

2. משאל עם בהחלטות גורליות הפך להיות מזמן עובדה פוליטית בישראל. כמעט ולא צריך חוק כדי לעגן את זה. רבין הבטיח שיהיה משאל עם אם יחליט לרדת מהגולן, ברק הבטיח, נתניהו תמך במשאל עם במצב דומה. אין כמעט ספק שגם בלי חוק, כל ראש ממשלה שירצה לרדת מהגולן/לחלק את ירושלים/לסגת מהשטחים יצטרך לקיים משאל עם בין כה וכה. לכן, טוב שיהיה חוק שיסדיר זאת, דווקא כשאין סוגיה בוערת על הפרק. חשוב שהחוק הזה לא ידרוש רוב מיוחד, כדי שלא תתלווה אליו ארומה גזענית וצריך גם למצוא איזו דרך יצירתית שהממשלה לא תצטרך לקיים משאל עם על נסיגה מחוות שבעא בצפון, או ממחנה הפליטים קלנדיה במזרח ירושלים. אלו לא סוג ההחלטות הגורליות, שטעונות משאל עם.

3. לא צריך להכביר מילים על חוסר האמון של הציבור בנבחריו. בדיוק במצב החולני והשברירי בו אנחנו מצויים, משאל עם חשוב במיוחד. אחרת, לא נאמין לראש ממשלה שירצה לרדת מהגולן, שהוא עושה זאת במנותק מחקירותיו/השפעות חיצוניות מזיקות, או כל שיקול זר אחר. לא נאמין לחברי הכנסת (הכל בשביל מיצובישי) ובטח לא לשרים, שרוצים להישאר על כיסאותיהם. אני לא שותף לחוסר האמון הזה, אבל מכיר בו ולכן משאל עם נותן לראש ממשלה את חופש התמרון לנהל מו"מ, לעשות תהליך, תוך התנגדות סבירה. בהיעדר משאל עם, המתנגדים מרגישים שהם חייבים עכשיו לסכל את המו"מ, שזה עכשיו או לעולם לא. בהתקיים משאל עם, המתנגדים מוכנים לחכות. סיים את התהליך, נפיל אותך במשאל.

הטיעון האמיתי נגד משאל עם – הציבור מטומטם

11 בדצמבר 2009
 

לא שמעתי עוד טיעון אחד חזק נגד חוק משאל העם. זו לא הפעם הראשונה שמתנהל הדיון ובאף אחת מהפעמים שהוא נוהל, לא שמעתי טיעון טוב. יש איזה ממבו ג'מבו על כך שזה "לא תואם את שיטת הממשל שלנו" ו"לא עולה בקנה אחד עם עקרונות המשטר החוקתי". מלא מילים יפות, שנועדו להסתיר את הטיעון האמיתי, זה שאף אחד לא יגיד. ההמון מטומטם. זה הטיעון האמיתי. זו סכנה להעביר לציבור כולו החלטות גורליות. ההמון מושפע מאמוציות, הוא לא יודע מה טוב בשבילו, בשביל זה הוא בוחר נציגים (אחרי שהם הצליחו להטעות אותו בקמפיין לבחור עבורם, כי המון מטומטם לא יכול לבחור נציגים חכמים) והנציגים אמורים לעשות את העבודה. בשפה יפה – אלו עקרונות המשטר החוקתי שלנו.

אני בעד משאל עם, אבל בכלל לא מזלזל בטיעון הזה. אני ממש לא בעניין למכור לכם חנופה זולה לחוכמת ההמון. הציבור הרחב באמת הרבה פחות מכיר את הסוגיות שעומדות להכרעה. הוא עסוק בענייניו. סביר להניח שהוא מושפע יותר מאמוציות ואולי נתון יותר למניפולציות. יכול להיות. אני בכלל חושב שהפער בין יכולות ההמון ליכולות האליטות הוא פער כמעט קבוע. ככל שהציבור הרחב יתקדם במחשבתו, בהבנתו, גם האליטות יתקדמו. דרכו של עולם. בכל זאת, אני בעד משאל עם, בגלל שלושה טיעונים מרכזיים.

1. אמר פעם אדם חכם ש"דמוקרטיה זה כמו לנסות לנהל את הקרקס מהכלוב של הקופים". יש עוד המון אמירות מקבילות על חסרונות המשטר הדמוקרטי. כולן חותרות לאותו שורש. מה פתאום לתת לעם להחליט. עזבו את הדמגוגיה. יש בעייתיות בכך שכל אחד יכול להחליט בסוגיות גורליות, כאשר "כל אחד" כולל אנשים שלפעמים אין להם מושג על מה מחליטים, או בכלל הגיעו לפה יומיים לפני ההחלטה. בעיניי, הרעיון הדמוקרטי הגאוני הוא שהחלטה שהתקבלה בדרך דמוקרטית היא חכמה יותר מהחלטה אחרת. לא מכיוון שהיא באמת חכמה יותר, אלא מכיוון שהדרך בה התקבלה מקנה לה סיכויי יישום הרבה יותר גבוהים, מהחלטה חכמה יותר, שלא זוכה לאותה לגיטימציה ציבורית. אם תרצו, זו התשובה לשאלה הארסית "מי אתה בכלל שתחליט?". אם כל האנשים שווים, אין סיכוי ממשי שאדם שווה אחד יקבל החלטה של אדם שווה אחר, שמנוגדת לדעתו, אלא אם כן היא נמצאת בתוך כללי משחק מוגדרים, שכולם מקבלים.

כלל המשחק המרכזי הוא – הרוב מחליט. כולם מקבלים את זה. יש בכלל הזה המון עיוות. הרוב מחליט ללא קשר לאיכות הרוב, להתמצאותו בנושא ואפילו לא למידת ההשפעה שתהיה להחלטה על הרוב, לעומת מידת ההשפעה שתהיה לה על המיעוט (רוב התושבים בתוך תחומי ישראל יכולים להורות למיעוט שחי ביש"ע להתפנות מבתיהם). הרעיון הדמוקרטי הוא שלמנהיגות יש תמריץ (מסוים, לא מלא) לשתף את הציבור בהחלטות, בשיקולים. לציבור יש תמריץ (מסוים, לא מלא) להשתתף. אני חושב שעם השנים מתרחש תהליך בו חלקים יותר ויותר גדולים מהציבור נחשפים לענייני ציבור, מעורבים במה שקורה בקהילה, קוראים עיתונים, רואים חדשות, מגבשים עמדות. אזרח ישראלי ממוצע יכול לפרט בעל פה את כל השיקולים בעד ונגד ירידה מרמת הגולן. הוא השתתף בוויכוחים האלה כל כך הרבה פעמים בעשרות השנים האחרונות, שהוא מכיר את כל השיקולים ויש לו כלים להכריע. אין שום סיבה שלא יצביע במשאל עם על הנושא. זה יכריח את ראש הממשלה שירצה לדת מהגולן לנמק את עמדתו בפומבי, לחשוף את השיקולים, לשתף את כולם. הסיכוי שמתיישבי הגולן יסכימו להתפנות מבתיהם יגדל בהתאם, אם ההחלטה תעבור במשאל עם.

2. משאל עם בהחלטות גורליות הפך להיות מזמן עובדה פוליטית בישראל. כמעט ולא צריך חוק כדי לעגן את זה. רבין הבטיח שיהיה משאל עם אם יחליט לרדת מהגולן, ברק הבטיח, נתניהו תמך במשאל עם במצב דומה. אין כמעט ספק שגם בלי חוק, כל ראש ממשלה שירצה לרדת מהגולן/לחלק את ירושלים/לסגת מהשטחים יצטרך לקיים משאל עם בין כה וכה. לכן, טוב שיהיה חוק שיסדיר זאת, דווקא כשאין סוגיה בוערת על הפרק. חשוב שהחוק הזה לא ידרוש רוב מיוחד, כדי שלא תתלווה אליו ארומה גזענית וצריך גם למצוא איזו דרך יצירתית שהממשלה לא תצטרך לקיים משאל עם על נסיגה מחוות שבעא בצפון, או ממחנה הפליטים קלנדיה במזרח ירושלים. אלו לא סוג ההחלטות הגורליות, שטעונות משאל עם.

3. לא צריך להכביר מילים על חוסר האמון של הציבור בנבחריו. בדיוק במצב החולני והשברירי בו אנחנו מצויים, משאל עם חשוב במיוחד. אחרת, לא נאמין לראש ממשלה שירצה לרדת מהגולן, שהוא עושה זאת במנותק מחקירותיו/השפעות חיצוניות מזיקות, או כל שיקול זר אחר. לא נאמין לחברי הכנסת (הכל בשביל מיצובישי) ובטח לא לשרים, שרוצים להישאר על כיסאותיהם. אני לא שותף לחוסר האמון הזה, אבל מכיר בו ולכן משאל עם נותן לראש ממשלה את חופש התמרון לנהל מו"מ, לעשות תהליך, תוך התנגדות סבירה. בהיעדר משאל עם, המתנגדים מרגישים שהם חייבים עכשיו לסכל את המו"מ, שזה עכשיו או לעולם לא. בהתקיים משאל עם, המתנגדים מוכנים לחכות. סיים את התהליך, נפיל אותך במשאל.

במה כן יש, לדעת השופט סולברג, "עניין ציבורי"?

10 בדצמבר 2009
 

קראתי את פסק דינו של השופט סולברג. ניסיתי לחשוב אם אנחנו ב"מקור" היינו מוציאים מוצר טוב יותר, בנסיבות בהן שודרה הכתבה ההיא. ספק גדול. לצערי.

בעיניי, פסק הדין שגוי ואני מקווה מאוד שביהמ"ש העליון יהפוך אותו.

לעיתונאי שרוצה להתגונן מפני תביעת לשון הרע יש שתי הגנות בסיסיות: 1. הפרסום הוא אמת. 2. הפרסום נעשה ב"תום לב" והוא נעשה במסגרת נסיבות ספציפיות (חובה מוסרית לפרסם אותו וכו').

לצורך הדיון, אני מוכן לקבל את קביעת השופט סולברג שהפרסום לא היה אמת. אני כותב "לצורך הדיון" כי, בעיניי, גם הפאולים שמצא השופט בכתבה של "עובדה" לא בהכרח מצמיחות את המציאות העובדתית שתוארה. השופט קובע שמהכתבה יצא שסרן ר' יצא לוודא הריגה מתוך זדון או מינימום עצימת עיניים אל מול העובדה שמדובר בילדה בת 13 (ועשרה חודשים) בעוד במציאות סרן ר' יצא כדי לנטרל את מה שנתפס בעיניו כאיום ביטחוני תוך שהוא מחרף את נפשו. זה באמת הבדל גדול.

מה שיצר, לדעת השופט, את המציאות השקרית הוא שורה של פאולים שעשתה "עובדה".

1. קריינות החלטית מדי. "עכשיו העובדות ברורות", שלוותה גם בראיון רדיו של אילנה דיין. הפרומואים, הטיזרים, כל אותם מקומות שאנחנו תמיד נופלים בהם כי הם דורשים החלטיות.

2. צילומי אילוסטרציה מוטים. כשהקצין יוצא לנטרל את האיום, רואים על המסך ג'יפ. הקריינות נכונה, אבל הצילומים גורמים לצופה לחשוב שהקצין לא עמד בשום סכנה. הוא היה בג'יפ. גם צילומי האילוסטרציה שנבחרו לתאר את הדברים שאמר בקשר סרן ר', תוך כדי הסתערות, היו מטעים. שוב, הקריינות נכונה, אבל הצילומים היו של שידורי קשר בחמ"ל ושידרו חוסר סכנה.

3. "עובדה" שידרה צילומים של חיילי המוצב יורים במקלע מא"ג, כשאווירת זחיחות אופפת אותם. הצילומים שודרו כאילו צולמו ביום האירוע והיטעו את הצופה לחשוב שהלך הרוח במוצב לא היה של איום. אילנה דיין תיקנה את הטעות שבוע לאחר מכן.

4. הכתבה כללה קביעות עובדתיות, שבדיעבד (גם על רקע קביעת בית הדין הצבאי שזיכה את סרן ר') ספק אם נכונות. בחרו לתאר את הילדה כצעירה מגילה (כפי שנאמר ברשת הקשר באחד המקומות) ולא לקחו את התיאור המבוגר מגילה. שידרו שהיא ילדה תמימה שטעתה בדרך לביה"ס, בעוד יש ספק אם הייתה כל כך תמימה. מה היה בתיק שלה לעולם לא נדע (שמאלני שכמוני עדיין חושב, שהסיכוי שהיא באה לעשות פיגוע הוא אפסי, אבל לא איכנס לזה).

אני לא רוצה להתווכח עם הפסיקה של השופט בעניין הזה, למרות שאני חייב לומר שלא שוכנעתי באופן מלא."עובדה" נתנה מקום נרחב לגירסת סרן ר'. היא תיארה את הדילמה של חיילי מוצב במצב כזה. אני לא בטוח עד היום שהמציאות העובדתית היא כפי שתוארה על ידי השופט בביטחון. ייתכן שלא נדע אותה לעולם וזה בדיוק מוקד הדיון החשוב שהעבירה "עובדה" דרך הכתבה הזאת. מה שנראה לאדם אחד כאיום ביטחוני חמור, נראה לאחר כמו "עצימת עיניים" שסופה בהרג נערה.

איפה אני ממש לא מסכים עם השופט?

השופט סולברג כותב שהוא לא מסכים שהיה עניין ציבורי גדול בכתבה. הוגש באותו יום בו שודרה הכתבה, כתב אישום בבית דין צבאי נגד סרן ר'. הנושא צריך להתברר שם. שהדיון הציבורי יחכה. בנוסף, הוא מזכיר שיש שורה של איסורים פליליים שלא מתיישבים עם כתבה כזו בעיתוי כזה. סוביודיצה. אסור לפרסם כתבה שעלולה להשפיע על הליך משפטי שמתנהל. השופט יודע היטב שאף אחד לא אוכף את האיסור הזה ושמדובר באות מתה. הוא גם כותב את זה, אבל לא יורד לעומק ההיגיון שבגללו לא אוכפים את האיסור. לא אוכפים אותו כי גם רשויות האכיפה הבינו שלא, אי אפשר לחכות עם דיונים ציבוריים חשובים, עד אשר המשפט ייגמר. יש בזה היגיון פילוסופי עמוק. באיזון בין הרצון ששופטים לא יושפעו מפרסומים תוך כדי המשפט, לצורך לנהל דיונים ציבוריים בזמן אמת, מערכת המשפט מעדיפה את הערך השני. הרעיון הוא שהציבור מספיק חכם כדי להבין את ההבדל בין קביעות זמניות, חלקיות של עיתונאים ואחרים (התחקיר הצה"לי שפורסם באותו זמן הרי טיהר את סרן ר') תוך כדי ההליך, לקביעות משפטיות, שנהנות מתוקף רב יותר.

מערכת המשפט גם מבינה שבתקשורת ניתן לנהל דברים שמערכת משפט לא מתעסקת בהן, בהיותה מנותבת רק לדיון של "חוקי/לא חוקי". המ"פ במוצב הסמוך למוצב גירית יצטרך לתת תידרוכים לחייליו במשך חודשים עד שייגמר המשפט. איך עליו להתייחס לתדרוך של סרן ר'? איך התקשורת אמורה לטפל בעניין בינתיים? מה ההשפעה של מקרה כזה על ראש ממשלה וגיבוש עמדתו בנושא ההתנתקות מעזה? שיחכה עד תום המשפט? שלא ישמיעו בינתיים את רשת הקשר? שלא ינוהל דיון ציבורי חשוב סביב המשפט של סרן ר' בתדרוך אחרי האירוע "כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו".

עוד יותר לא שוכנעתי מהחלטת השופט שלא התמלאה דרישת "תום הלב". קובע השופט סולברג שלא היה זדון במעשיה של אילנה דיין, שהיא לא אנטי צה"ל ושלא חיפשה רייטינג, אבל בכך שהיא רצתה שהכתבה תעורר דיון רחב יותר על המצב של חיילים במוצבים מעין אלה, הרצון הזה יש בו כדי חוסר תום לב. למה? כי הוא דורס תחתיו את שמו הטוב של סרן ר'. לא במקרה קבע המחוקק שיש הגנות למפרסמים גם במקרה שהפרסום שלהם אינו אמת. הוא הבין, כמו מחוקקים בכל העולם, שאם ההגנה היחידה שתעמוד למפרסמים היא "אמת בפרסום", לא תהיה כאן תקשורת. כולנו רוצים לפרסם פרסומי אמת, אבל ישנן טעויות והטעיות ומקרים של "רשומון". לכן, דורשים מאיתנו שנעשה כל דבר סביר כדי לרדת לחקר האמת, שנפרסם מתוך תום לב וגם זה מותנה, כאמור, בהתקיים חובה מוסרית לפרסם. האם קיימת על "עובדה" חובה מוסרית כלפי קהל הצופים לפרסם כתבה כזו? לדעתי, כן, אבל אני משוחד בהיותי עיתונאי. לדעת השופט, לא. בהיעדר חובה כזו, אין טעם בכל הגנת תום הלב.

למרות כל זאת, אני כן חושב ש"עובדה" עשו שני פאולים, שאופיינים לנו מאוד. לנו העיתונאים.

1. אילנה דיין תיקנה, כאמור, את הטעות בנוגע לצילומי המא"ג היורה. היא אמרה שבוע אחרי שידור הכתבה: "מילה אחרונה של הבהרה מצידנו: לחייל שנראה בכתבה יורה מעמדה במוצב אין קשר לארוע הספציפי הזה. הטעות האחת הזו נבעה מכך שצילומי הירי מופיעים בקלטת וידאו שהוגשה לבית המשפט. אין חולק, וזה אושר באזנינו גם על-ידי גורמים מוסמכים בצה"ל, שהיה ירי כבד מן העמדות מייד אחרי הזיהוי של הילדה איימאן, והירי הזה נמשך כאמור דקות ארוכות מאד". בעיניי, כצופה סביר, לא הבנתי כלום מהתיקון הזה. שודרו צילומים שהראו לכאורה ירי נינוח ושללו את הנרטיב של איום על חיילי המוצב. התברר שאלו לא צילומים מיום האירוע. התיקון של דיין לא ברור. על איזו כתבה מדובר? מה הקשר של החייל לפה? זה נראה כאילו הבעיה הייתה שצולם החייל הלא נכון. אחרי זה זורקים את האחריות על קלטת הוידאו שהוגשה לביהמ"ש ובסוף רומזים שבעצם, היה ירי כבד עוד יותר, כך שמה שראיתם זה בעצם כלום.

אנחנו בתקשורת הישראלית פשוט לא יודעים לתקן. הנה התיקון כמו שהיה צריך להיאמר: "בשבוע שעבר שידרנו כתבה על סרן ר' ועל הטענות כי וידא הריגה בנערה בת 13. במסגרת הכתבה שודרו תמונות של חיילים במוצב תוך כדי ירי במקלע מא"ג. טעינו. אלו לא תמונות מיום האירוע ולכן מצב הרוח הנינוח של החיילים לא משקף את מצב רוחם ביום האירוע. אנחנו מבקשים להתנצל על הטעות". זה קשה. אני יודע, אבל רק ככה נקנה את אמון הציבור בתום ליבנו.

2. סרן ר' זוכה. "עובדה" לא שידרו שהוא זוכה. הם הסבירו במשפט שהם היו בפגרה, חזרו לשדר רק חמישה שבועות אחרי הזיכוי וממילא התחקיר שלהם לא עסק באותן סוגיות בהן עסק כתב האישום. עם כל הכבוד, אני לא קונה. הוא זוכה? תשדרו. מה כואב לנו? למה לא להגיד את זה? אם אנחנו הגונים, אז עד הסוף.

אני עיתונאי. פסק הדין של השופט סולברג העביר לי צמרמורות בגוף. האם הוא ירתיע אותי מלעשות תחקירים? כן. משקר מי שאומר לכם אחרת. זה מפחיד. אם בתחקיר כל כך חשוב ויסודי של "עובדה", הם מקבלים ככה על הראש, אז זה אור אדום לכולנו. אני גם יכול לתאר לעצמי איך אילנה דיין מרגישה. אני מרגיש עד היום מצוין את הצלקת של תביעת דן תיכון בה הפסדתי. כמו דיין, אני מרגיש עד היום שהצדק לא יצא לאור, בלשון המעטה, אבל זה לא מעניין איש ובצדק. הציבור רוצה לדעת את השורה התחתונה והשורה התחתונה שלי, ככל שהדברים קשורים לאילנה דיין, היא שצריך לקום מחר בבוקר ולהמשיך לעשות תוכנית תחקירים טובה כי מה לעשות – אין לנו הרבה אילנה דיין.

במה כן יש, לדעת השופט סולברג, "עניין ציבורי"?

10 בדצמבר 2009
 

קראתי את פסק דינו של השופט סולברג. ניסיתי לחשוב אם אנחנו ב"מקור" היינו מוציאים מוצר טוב יותר, בנסיבות בהן שודרה הכתבה ההיא. ספק גדול. לצערי.

בעיניי, פסק הדין שגוי ואני מקווה מאוד שביהמ"ש העליון יהפוך אותו.

לעיתונאי שרוצה להתגונן מפני תביעת לשון הרע יש שתי הגנות בסיסיות: 1. הפרסום הוא אמת. 2. הפרסום נעשה ב"תום לב" והוא נעשה במסגרת נסיבות ספציפיות (חובה מוסרית לפרסם אותו וכו').

לצורך הדיון, אני מוכן לקבל את קביעת השופט סולברג שהפרסום לא היה אמת. אני כותב "לצורך הדיון" כי, בעיניי, גם הפאולים שמצא השופט בכתבה של "עובדה" לא בהכרח מצמיחות את המציאות העובדתית שתוארה. השופט קובע שמהכתבה יצא שסרן ר' יצא לוודא הריגה מתוך זדון או מינימום עצימת עיניים אל מול העובדה שמדובר בילדה בת 13 (ועשרה חודשים) בעוד במציאות סרן ר' יצא כדי לנטרל את מה שנתפס בעיניו כאיום ביטחוני תוך שהוא מחרף את נפשו. זה באמת הבדל גדול.

מה שיצר, לדעת השופט, את המציאות השקרית הוא שורה של פאולים שעשתה "עובדה".

1. קריינות החלטית מדי. "עכשיו העובדות ברורות", שלוותה גם בראיון רדיו של אילנה דיין. הפרומואים, הטיזרים, כל אותם מקומות שאנחנו תמיד נופלים בהם כי הם דורשים החלטיות.

2. צילומי אילוסטרציה מוטים. כשהקצין יוצא לנטרל את האיום, רואים על המסך ג'יפ. הקריינות נכונה, אבל הצילומים גורמים לצופה לחשוב שהקצין לא עמד בשום סכנה. הוא היה בג'יפ. גם צילומי האילוסטרציה שנבחרו לתאר את הדברים שאמר בקשר סרן ר', תוך כדי הסתערות, היו מטעים. שוב, הקריינות נכונה, אבל הצילומים היו של שידורי קשר בחמ"ל ושידרו חוסר סכנה.

3. "עובדה" שידרה צילומים של חיילי המוצב יורים במקלע מא"ג, כשאווירת זחיחות אופפת אותם. הצילומים שודרו כאילו צולמו ביום האירוע והיטעו את הצופה לחשוב שהלך הרוח במוצב לא היה של איום. אילנה דיין תיקנה את הטעות שבוע לאחר מכן.

4. הכתבה כללה קביעות עובדתיות, שבדיעבד (גם על רקע קביעת בית הדין הצבאי שזיכה את סרן ר') ספק אם נכונות. בחרו לתאר את הילדה כצעירה מגילה (כפי שנאמר ברשת הקשר באחד המקומות) ולא לקחו את התיאור המבוגר מגילה. שידרו שהיא ילדה תמימה שטעתה בדרך לביה"ס, בעוד יש ספק אם הייתה כל כך תמימה. מה היה בתיק שלה לעולם לא נדע (שמאלני שכמוני עדיין חושב, שהסיכוי שהיא באה לעשות פיגוע הוא אפסי, אבל לא איכנס לזה).

אני לא רוצה להתווכח עם הפסיקה של השופט בעניין הזה, למרות שאני חייב לומר שלא שוכנעתי באופן מלא."עובדה" נתנה מקום נרחב לגירסת סרן ר'. היא תיארה את הדילמה של חיילי מוצב במצב כזה. אני לא בטוח עד היום שהמציאות העובדתית היא כפי שתוארה על ידי השופט בביטחון. ייתכן שלא נדע אותה לעולם וזה בדיוק מוקד הדיון החשוב שהעבירה "עובדה" דרך הכתבה הזאת. מה שנראה לאדם אחד כאיום ביטחוני חמור, נראה לאחר כמו "עצימת עיניים" שסופה בהרג נערה.

איפה אני ממש לא מסכים עם השופט?

השופט סולברג כותב שהוא לא מסכים שהיה עניין ציבורי גדול בכתבה. הוגש באותו יום בו שודרה הכתבה, כתב אישום בבית דין צבאי נגד סרן ר'. הנושא צריך להתברר שם. שהדיון הציבורי יחכה. בנוסף, הוא מזכיר שיש שורה של איסורים פליליים שלא מתיישבים עם כתבה כזו בעיתוי כזה. סוביודיצה. אסור לפרסם כתבה שעלולה להשפיע על הליך משפטי שמתנהל. השופט יודע היטב שאף אחד לא אוכף את האיסור הזה ושמדובר באות מתה. הוא גם כותב את זה, אבל לא יורד לעומק ההיגיון שבגללו לא אוכפים את האיסור. לא אוכפים אותו כי גם רשויות האכיפה הבינו שלא, אי אפשר לחכות עם דיונים ציבוריים חשובים, עד אשר המשפט ייגמר. יש בזה היגיון פילוסופי עמוק. באיזון בין הרצון ששופטים לא יושפעו מפרסומים תוך כדי המשפט, לצורך לנהל דיונים ציבוריים בזמן אמת, מערכת המשפט מעדיפה את הערך השני. הרעיון הוא שהציבור מספיק חכם כדי להבין את ההבדל בין קביעות זמניות, חלקיות של עיתונאים ואחרים (התחקיר הצה"לי שפורסם באותו זמן הרי טיהר את סרן ר') תוך כדי ההליך, לקביעות משפטיות, שנהנות מתוקף רב יותר.

מערכת המשפט גם מבינה שבתקשורת ניתן לנהל דברים שמערכת משפט לא מתעסקת בהן, בהיותה מנותבת רק לדיון של "חוקי/לא חוקי". המ"פ במוצב הסמוך למוצב גירית יצטרך לתת תידרוכים לחייליו במשך חודשים עד שייגמר המשפט. איך עליו להתייחס לתדרוך של סרן ר'? איך התקשורת אמורה לטפל בעניין בינתיים? מה ההשפעה של מקרה כזה על ראש ממשלה וגיבוש עמדתו בנושא ההתנתקות מעזה? שיחכה עד תום המשפט? שלא ישמיעו בינתיים את רשת הקשר? שלא ינוהל דיון ציבורי חשוב סביב המשפט של סרן ר' בתדרוך אחרי האירוע "כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו".

עוד יותר לא שוכנעתי מהחלטת השופט שלא התמלאה דרישת "תום הלב". קובע השופט סולברג שלא היה זדון במעשיה של אילנה דיין, שהיא לא אנטי צה"ל ושלא חיפשה רייטינג, אבל בכך שהיא רצתה שהכתבה תעורר דיון רחב יותר על המצב של חיילים במוצבים מעין אלה, הרצון הזה יש בו כדי חוסר תום לב. למה? כי הוא דורס תחתיו את שמו הטוב של סרן ר'. לא במקרה קבע המחוקק שיש הגנות למפרסמים גם במקרה שהפרסום שלהם אינו אמת. הוא הבין, כמו מחוקקים בכל העולם, שאם ההגנה היחידה שתעמוד למפרסמים היא "אמת בפרסום", לא תהיה כאן תקשורת. כולנו רוצים לפרסם פרסומי אמת, אבל ישנן טעויות והטעיות ומקרים של "רשומון". לכן, דורשים מאיתנו שנעשה כל דבר סביר כדי לרדת לחקר האמת, שנפרסם מתוך תום לב וגם זה מותנה, כאמור, בהתקיים חובה מוסרית לפרסם. האם קיימת על "עובדה" חובה מוסרית כלפי קהל הצופים לפרסם כתבה כזו? לדעתי, כן, אבל אני משוחד בהיותי עיתונאי. לדעת השופט, לא. בהיעדר חובה כזו, אין טעם בכל הגנת תום הלב.

למרות כל זאת, אני כן חושב ש"עובדה" עשו שני פאולים, שאופיינים לנו מאוד. לנו העיתונאים.

1. אילנה דיין תיקנה, כאמור, את הטעות בנוגע לצילומי המא"ג היורה. היא אמרה שבוע אחרי שידור הכתבה: "מילה אחרונה של הבהרה מצידנו: לחייל שנראה בכתבה יורה מעמדה במוצב אין קשר לארוע הספציפי הזה. הטעות האחת הזו נבעה מכך שצילומי הירי מופיעים בקלטת וידאו שהוגשה לבית המשפט. אין חולק, וזה אושר באזנינו גם על-ידי גורמים מוסמכים בצה"ל, שהיה ירי כבד מן העמדות מייד אחרי הזיהוי של הילדה איימאן, והירי הזה נמשך כאמור דקות ארוכות מאד". בעיניי, כצופה סביר, לא הבנתי כלום מהתיקון הזה. שודרו צילומים שהראו לכאורה ירי נינוח ושללו את הנרטיב של איום על חיילי המוצב. התברר שאלו לא צילומים מיום האירוע. התיקון של דיין לא ברור. על איזו כתבה מדובר? מה הקשר של החייל לפה? זה נראה כאילו הבעיה הייתה שצולם החייל הלא נכון. אחרי זה זורקים את האחריות על קלטת הוידאו שהוגשה לביהמ"ש ובסוף רומזים שבעצם, היה ירי כבד עוד יותר, כך שמה שראיתם זה בעצם כלום.

אנחנו בתקשורת הישראלית פשוט לא יודעים לתקן. הנה התיקון כמו שהיה צריך להיאמר: "בשבוע שעבר שידרנו כתבה על סרן ר' ועל הטענות כי וידא הריגה בנערה בת 13. במסגרת הכתבה שודרו תמונות של חיילים במוצב תוך כדי ירי במקלע מא"ג. טעינו. אלו לא תמונות מיום האירוע ולכן מצב הרוח הנינוח של החיילים לא משקף את מצב רוחם ביום האירוע. אנחנו מבקשים להתנצל על הטעות". זה קשה. אני יודע, אבל רק ככה נקנה את אמון הציבור בתום ליבנו.

2. סרן ר' זוכה. "עובדה" לא שידרו שהוא זוכה. הם הסבירו במשפט שהם היו בפגרה, חזרו לשדר רק חמישה שבועות אחרי הזיכוי וממילא התחקיר שלהם לא עסק באותן סוגיות בהן עסק כתב האישום. עם כל הכבוד, אני לא קונה. הוא זוכה? תשדרו. מה כואב לנו? למה לא להגיד את זה? אם אנחנו הגונים, אז עד הסוף.

אני עיתונאי. פסק הדין של השופט סולברג העביר לי צמרמורות בגוף. האם הוא ירתיע אותי מלעשות תחקירים? כן. משקר מי שאומר לכם אחרת. זה מפחיד. אם בתחקיר כל כך חשוב ויסודי של "עובדה", הם מקבלים ככה על הראש, אז זה אור אדום לכולנו. אני גם יכול לתאר לעצמי איך אילנה דיין מרגישה. אני מרגיש עד היום מצוין את הצלקת של תביעת דן תיכון בה הפסדתי. כמו דיין, אני מרגיש עד היום שהצדק לא יצא לאור, בלשון המעטה, אבל זה לא מעניין איש ובצדק. הציבור רוצה לדעת את השורה התחתונה והשורה התחתונה שלי, ככל שהדברים קשורים לאילנה דיין, היא שצריך לקום מחר בבוקר ולהמשיך לעשות תוכנית תחקירים טובה כי מה לעשות – אין לנו הרבה אילנה דיין.

הדור החדש של הטיעונים בעד עיסקת שליט

29 בנובמבר 2009
 

סוג חדש של טיעונים להצדקת עיסקת שליט בא לעולם. זו כבר לא המחוייבות של המדינה לחייליה שנפלו בשבי. עכשיו, זה הרצון לגמור עם זה. די, מספיק. להוריד את זה מהשולחן. ליקטתי כמה מהם:

נחום ברנע כתב לפני מספר שבועות ב"ידיעות" שמדינת ישראל נכשלה. שירותי המודיעין שלנו לא הצליחו לאתר חייל חטוף אחד, שנמצא כמה קילומטרים מהבית. על כישלון, כתב ברנע, צריך לשלם. עפר שלח, שותפי, מחזיק בדיעה דומה. גם הוא חושב שזה כשלון גדול של השב"כ וגם הוא חושב שבגלל החטאים של השלטון הישראלי, צריך לעשות את העיסקה. חטאת, שילמת. הוא, אגב, סבור שהחטאים הגדולים שמחייבים אותנו לשלם לא קשורים למחדל המודיעיני אלא לניהול מו"מ כושל.

בעצם, מניין אנחנו מסיקים שהשב"כ לא יודע היכן שליט נמצא, או לפחות ידע בחלק מזמן השבי? עיתון ערבי פרסם שישראל יודעת בדיוק היכן שליט, אבל החמאס יודע שאנחנו יודעים ולכן מילכד את הבית.

בוא נגיד את האמת – לנו לעיתונאים אין מושג. מקורות, קשרים, ניסיון, שכל ישר, מגניב. אין לנו ולא אמור להיות לנו מידע מהסוג הזה. מספר האנשים שיודעים את התשובה לשאלה הזאת במדינה לא אמור לעלות על עשרה. אולמרט, נתניהו, דיסקין ועוד כמה. מסיבות מובנות הם גם לא יכולים להכחיש שהם לא יודעים. היעדר ההכחשה לא אומר שהם כן יודעים. זה לא אומר כלום. בקיצור, הבנתם. יש מקומות שלמרות הרצון העיתונאי המובן לחתוך, להסיק מסקנות, להגיד משהו מעניין, אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים ושנחכה עם הצליבה של דיסקין והשב"כ עד שתסתיים פרשת שליט ונדע באמת מי ידע מה ומתי.

הטיעון השני הוא זה שדחוף לי באמת להתווכח איתו. אני מוכן להניח לצורך הדיון שמקבלי ההחלטות בצד שלנו עשו טעויות קשות, שפגעו בסיכוי להחזיר את גלעד שליט הביתה. ממה שאני יודע על הפרשה, אני לא משוכנע שזה המצב. עוד לא שמעתי טיעון אחד משמעותי, שמצביע על טעות של ישראל בפרשה. טוענים שמייד לאחר החטיפה אפשר היה להחזיר את שליט במחיר נמוך, אבל אולמרט וחלוץ פיספסו את ההזדמנות. אולמרט סירב לשאת ולתת עם החמאס. חלוץ רצה לשנות את כללי המשחק. שיחרור שליט נדחה. אני מוכן לקבל שיש משהו בטיעון הזה, אבל זו הייתה החלטה לגיטימית לחלוטין של מקבלי ההחלטות, גם אם השתנתה לאחר מכן.

טענה אחרת היא שהשימוש בתיווך המצרי הייתה טעות קשה. למצרים יש אינטרסים רחבים יותר מהפרשה הנקודתית, מה שהופך את שליט לקורבן של אינטרסים אחרים. אני לא  כל כך בטוח שזה נכון. ראשית, עד כמה שאני מבין, מלכתחילה המצרים היו פחות מתווכים ויותר מארחים של המו"מ. חוץ מזה, בשיעורי מו"מ מלמדים אותך להרחיב את העוגה. קשה להתמקח רק על נושא אחד. דווקא הכללת נושאים נוספים מאפשרת לא פעם להגיע לפתרון.

אבל, שוב, לצורך הדיון, נאמר שהיו אלו טעויות קשות. אז מה? מכיוון שמקבלי ההחלטות שגו, אז אנחנו צריכים לפגוע בעצמנו? הלוגיקה הזאת היא עקומה לגמרי.

מי שמאמין שהעסקה זאת תחזק את החמאס ועשויה להביא לגל טרור, לא יכול להסכים לה רק כי נעשו טעויות בניהול המו"מ. למה הדבר דומה? לשום דבר, אבל בכל זאת. נניח שהמדינה עושה טעויות בניהול מו"מ על הקמת רכבת תחתית, הפרטת בנק או רפורמה במשק החשמל. נניח הנחה אבסורדית שנעשו המון טעויות בניהול כל אחד מהנושאים האלה. המסקנה, לפי אותה לוגיקה עקומה, שעכשיו המדינה צריכה לדפוק את משק החשמל, לא להפריט את הבנק ולא להקים רכבת תחתית. נכון, זה לא בדיוק אותו הדבר. אין בדיוק אותו הדבר, אבל לא סתם יש מושג משפטי שנקרא "הבטחה שלטונית". קיבלת הבטחה מהשלטון, השלטון צריך לקיים אותה, אלא אם כן היא עומדת בסתירה לאינטרס הלאומי ואז מבטלים אותה ומפצים את הנפגע. שוב, זה לא אותו הדבר ואין איך לפצות את משפחת שליט על אי חזרת בנם, אבל העיקרון שאומר "האינטרס הלאומי עומד מעל לאינטרס הפרט", תקף גם במקרה קורע הלב הזה.

יש עוד טיעונים מוזרים בעיניי שנשמעים בימים האחרונים. טיעון אחד הוא – החמאס ממילא חזק, החמאס ממילא רוצה לחטוף חיילים ולכן שחרור מאות אסירים לא יחזק אותו ולא יחזק את המוטיבציה שלו לחטוף חיילים (קראו "הארץ" היום). אני חושב שזה טיעון, שמבטא דטרמניזם מוגזם. אנחנו לא יכולים להשפיע על המציאות. אנחנו לא יודעים מה המציאות. אנחנו יכולים להחזיר חייל חי. בואו נחזיר אותו. אחר כך נסתדר. בכלל, זה הלך רוח שמלווה את כל העסקה הזאת. עזבו אותנו, רוצחים, טרור, מבוקשים, לא מאמינים לאף אחד. יש חייל שלנו שם. תביאו אותו.

חמי שלו, שאני מאוד מעריך, כתב ברוח הזו ב"ישראל היום" של סוף השבוע. נוצרה איזו מסה קריטית של שיקולים רגשיים – לאומיים שמחייבים לעשות את העיסקה. אז זהו שלא. מדינה צריכה ויכולה לשקול רגשות. זה לא פסול, אבל לא במחירים האלה.

הדור החדש של הטיעונים בעד עיסקת שליט

29 בנובמבר 2009
 

סוג חדש של טיעונים להצדקת עיסקת שליט בא לעולם. זו כבר לא המחוייבות של המדינה לחייליה שנפלו בשבי. עכשיו, זה הרצון לגמור עם זה. די, מספיק. להוריד את זה מהשולחן. ליקטתי כמה מהם:

נחום ברנע כתב לפני מספר שבועות ב"ידיעות" שמדינת ישראל נכשלה. שירותי המודיעין שלנו לא הצליחו לאתר חייל חטוף אחד, שנמצא כמה קילומטרים מהבית. על כישלון, כתב ברנע, צריך לשלם. עפר שלח, שותפי, מחזיק בדיעה דומה. גם הוא חושב שזה כשלון גדול של השב"כ וגם הוא חושב שבגלל החטאים של השלטון הישראלי, צריך לעשות את העיסקה. חטאת, שילמת. הוא, אגב, סבור שהחטאים הגדולים שמחייבים אותנו לשלם לא קשורים למחדל המודיעיני אלא לניהול מו"מ כושל.

בעצם, מניין אנחנו מסיקים שהשב"כ לא יודע היכן שליט נמצא, או לפחות ידע בחלק מזמן השבי? עיתון ערבי פרסם שישראל יודעת בדיוק היכן שליט, אבל החמאס יודע שאנחנו יודעים ולכן מילכד את הבית.

בוא נגיד את האמת – לנו לעיתונאים אין מושג. מקורות, קשרים, ניסיון, שכל ישר, מגניב. אין לנו ולא אמור להיות לנו מידע מהסוג הזה. מספר האנשים שיודעים את התשובה לשאלה הזאת במדינה לא אמור לעלות על עשרה. אולמרט, נתניהו, דיסקין ועוד כמה. מסיבות מובנות הם גם לא יכולים להכחיש שהם לא יודעים. היעדר ההכחשה לא אומר שהם כן יודעים. זה לא אומר כלום. בקיצור, הבנתם. יש מקומות שלמרות הרצון העיתונאי המובן לחתוך, להסיק מסקנות, להגיד משהו מעניין, אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים ושנחכה עם הצליבה של דיסקין והשב"כ עד שתסתיים פרשת שליט ונדע באמת מי ידע מה ומתי.

הטיעון השני הוא זה שדחוף לי באמת להתווכח איתו. אני מוכן להניח לצורך הדיון שמקבלי ההחלטות בצד שלנו עשו טעויות קשות, שפגעו בסיכוי להחזיר את גלעד שליט הביתה. ממה שאני יודע על הפרשה, אני לא משוכנע שזה המצב. עוד לא שמעתי טיעון אחד משמעותי, שמצביע על טעות של ישראל בפרשה. טוענים שמייד לאחר החטיפה אפשר היה להחזיר את שליט במחיר נמוך, אבל אולמרט וחלוץ פיספסו את ההזדמנות. אולמרט סירב לשאת ולתת עם החמאס. חלוץ רצה לשנות את כללי המשחק. שיחרור שליט נדחה. אני מוכן לקבל שיש משהו בטיעון הזה, אבל זו הייתה החלטה לגיטימית לחלוטין של מקבלי ההחלטות, גם אם השתנתה לאחר מכן.

טענה אחרת היא שהשימוש בתיווך המצרי הייתה טעות קשה. למצרים יש אינטרסים רחבים יותר מהפרשה הנקודתית, מה שהופך את שליט לקורבן של אינטרסים אחרים. אני לא  כל כך בטוח שזה נכון. ראשית, עד כמה שאני מבין, מלכתחילה המצרים היו פחות מתווכים ויותר מארחים של המו"מ. חוץ מזה, בשיעורי מו"מ מלמדים אותך להרחיב את העוגה. קשה להתמקח רק על נושא אחד. דווקא הכללת נושאים נוספים מאפשרת לא פעם להגיע לפתרון.

אבל, שוב, לצורך הדיון, נאמר שהיו אלו טעויות קשות. אז מה? מכיוון שמקבלי ההחלטות שגו, אז אנחנו צריכים לפגוע בעצמנו? הלוגיקה הזאת היא עקומה לגמרי.

מי שמאמין שהעסקה זאת תחזק את החמאס ועשויה להביא לגל טרור, לא יכול להסכים לה רק כי נעשו טעויות בניהול המו"מ. למה הדבר דומה? לשום דבר, אבל בכל זאת. נניח שהמדינה עושה טעויות בניהול מו"מ על הקמת רכבת תחתית, הפרטת בנק או רפורמה במשק החשמל. נניח הנחה אבסורדית שנעשו המון טעויות בניהול כל אחד מהנושאים האלה. המסקנה, לפי אותה לוגיקה עקומה, שעכשיו המדינה צריכה לדפוק את משק החשמל, לא להפריט את הבנק ולא להקים רכבת תחתית. נכון, זה לא בדיוק אותו הדבר. אין בדיוק אותו הדבר, אבל לא סתם יש מושג משפטי שנקרא "הבטחה שלטונית". קיבלת הבטחה מהשלטון, השלטון צריך לקיים אותה, אלא אם כן היא עומדת בסתירה לאינטרס הלאומי ואז מבטלים אותה ומפצים את הנפגע. שוב, זה לא אותו הדבר ואין איך לפצות את משפחת שליט על אי חזרת בנם, אבל העיקרון שאומר "האינטרס הלאומי עומד מעל לאינטרס הפרט", תקף גם במקרה קורע הלב הזה.

יש עוד טיעונים מוזרים בעיניי שנשמעים בימים האחרונים. טיעון אחד הוא – החמאס ממילא חזק, החמאס ממילא רוצה לחטוף חיילים ולכן שחרור מאות אסירים לא יחזק אותו ולא יחזק את המוטיבציה שלו לחטוף חיילים (קראו "הארץ" היום). אני חושב שזה טיעון, שמבטא דטרמניזם מוגזם. אנחנו לא יכולים להשפיע על המציאות. אנחנו לא יודעים מה המציאות. אנחנו יכולים להחזיר חייל חי. בואו נחזיר אותו. אחר כך נסתדר. בכלל, זה הלך רוח שמלווה את כל העסקה הזאת. עזבו אותנו, רוצחים, טרור, מבוקשים, לא מאמינים לאף אחד. יש חייל שלנו שם. תביאו אותו.

חמי שלו, שאני מאוד מעריך, כתב ברוח הזו ב"ישראל היום" של סוף השבוע. נוצרה איזו מסה קריטית של שיקולים רגשיים – לאומיים שמחייבים לעשות את העיסקה. אז זהו שלא. מדינה צריכה ויכולה לשקול רגשות. זה לא פסול, אבל לא במחירים האלה.

הצנזורה בעד עיסקת שליט

19 בנובמבר 2009
 

אין לי מושג מתי תובא עסקת שליט לקבינט, אבל אני מוכן לשער איך היתה מצביעה הצנזורית הראשית, סימה וואקנין-גיל, לו הייתה ניתנת לה זכות הצבעה. בעד ובגדול. זכותה. סליחה. ממש לא. כאדם, היא יכולה לתמוך במה שבא לה. כצנזורית, אסור לה להפעיל את הצנזורה כדי לקדם או לסכל את העיסקה. תפקידה של הצנזורה הוא לפסול פרסומים שיכולים לפגוע בסבירות גבוהה בבטחון המדינה. תפקידה הוא לא למנוע פרסומים שיכולים, לדעתה, לפגוע בעיסקה. הצנזורה פוסלת הרבה ידיעות בנושא שליט, שאינן קשורות בכלל לבטחון המדינה ומשאירה אותנו חשופים לאינפורמציה כמעט אך ורק מכלי תקשורת ערביים, כלי תקשורת שחלקם כבר שיחררו את שליט מזמן.

האם ביצוע עסקת שליט תורם לבטחון המדינה?

אולי כן ואולי לא, אבל זו ממש לא שאלה שהצנזורה יכולה לתת לה תשובה. ההיפך. היא צריכה להכיר בכך שזה לא תפקידה לחסום פרסומים שעלולים לפגוע בעיסקה. הצנזורה אינה אמורה להיות גורם מבצע של רצונות ראש הממשלה ושר הבטחון. ברור שהיא צריכה להיות קשובה לרצונותיהם, אבל עם כל הקושי האנושי יש מקרים בהם היא צריכה להגיד להם – לא יכולים לעזור. מצטערים.

העובדה שלא מעט מידע ממקורות ישראליים נחסם לפרסום, עוזרת לגייס תמיכה ציבורית לעיסקה, תמיכה שאנחנו עלולים להצטער עליה בעתיד (כידוע, אני מתנגד לעיסקה בתוואי הנוכחי שלה).  

הצנזורה בעד עיסקת שליט

19 בנובמבר 2009
 

אין לי מושג מתי תובא עסקת שליט לקבינט, אבל אני מוכן לשער איך היתה מצביעה הצנזורית הראשית, סימה וואקנין-גיל, לו הייתה ניתנת לה זכות הצבעה. בעד ובגדול. זכותה. סליחה. ממש לא. כאדם, היא יכולה לתמוך במה שבא לה. כצנזורית, אסור לה להפעיל את הצנזורה כדי לקדם או לסכל את העיסקה. תפקידה של הצנזורה הוא לפסול פרסומים שיכולים לפגוע בסבירות גבוהה בבטחון המדינה. תפקידה הוא לא למנוע פרסומים שיכולים, לדעתה, לפגוע בעיסקה. הצנזורה פוסלת הרבה ידיעות בנושא שליט, שאינן קשורות בכלל לבטחון המדינה ומשאירה אותנו חשופים לאינפורמציה כמעט אך ורק מכלי תקשורת ערביים, כלי תקשורת שחלקם כבר שיחררו את שליט מזמן.

האם ביצוע עסקת שליט תורם לבטחון המדינה?

אולי כן ואולי לא, אבל זו ממש לא שאלה שהצנזורה יכולה לתת לה תשובה. ההיפך. היא צריכה להכיר בכך שזה לא תפקידה לחסום פרסומים שעלולים לפגוע בעיסקה. הצנזורה אינה אמורה להיות גורם מבצע של רצונות ראש הממשלה ושר הבטחון. ברור שהיא צריכה להיות קשובה לרצונותיהם, אבל עם כל הקושי האנושי יש מקרים בהם היא צריכה להגיד להם – לא יכולים לעזור. מצטערים.

העובדה שלא מעט מידע ממקורות ישראליים נחסם לפרסום, עוזרת לגייס תמיכה ציבורית לעיסקה, תמיכה שאנחנו עלולים להצטער עליה בעתיד (כידוע, אני מתנגד לעיסקה בתוואי הנוכחי שלה).