ארכיון שנת: 2009

משפט קצב – איזו מהירות

4 באוקטובר 2009
 

ב-13 לחודש זה קורה. א' עולה להעיד במשפט קצב. שלוש שנים ורבע אחרי שהפרשה החלה, שנתיים וקצת אחרי שנסגרה עיסקת טיעון. נגמרו ההתמזמזויות, נאומי התוכחה, הספינים, המניפולציות והשקרים, זה קורה. העדה המרכזית בתיק קצב עולה להעיד. המשפט כולו עומד עליה. יוקרתו של היועץ המשפטי לממשלה והתביעה הכללית כולה, הכל על הכתפיים של בחורה צעירה. אל תקנאו בה. אל תקנאו בתביעה. הסניגורים של קצב יקרעו אותה לחתיכות. היא נתנה להם, בהתנהגותה לאורך השנים, הרבה סיבות טובות לעשות את זה, אבל זה לא מה שמעניין אותי להגיד.

הנקודה החשובה, לדעתי, היא שב-13 לחודש, עוד קצת יותר משבוע, היא מעידה בחקירה ראשית. ב-18 וב-20 (אם יהיה צורך, אז גם ב-21) חקירה נגדית וזהו. תמה פרשת התביעה. תיק תק. כמה שבועות. תיק פשוט, טיפול מהיר ויעיל. הוויכוח של סניגורי קצב בשאלה אם יהיו 3 או 4 דיונים בשבוע, ארך יותר מכל פרשת התביעה. אח"כ תבוא פרשת ההגנה. גם היא לא צפויה להיות ארוכה. במרכזה, עדות משה קצב – זמן מצוין לרונית עמיאל וניסים מירום התובעים לעשות את מה שלאף אחד מאיתנו לא הייתה הזדמנות לעשות: לפורר לחתיכות קטנות את גירסתו של הנשיא לשעבר. לנהל איתו דיאלוג, לקטוע את המונולוג הפתטי שלו בעוד עובדה ועוד עובדה. די מהר גם זה ייגמר. שורה תחתונה – תוך כמה חודשים תהיה הכרעה במשפט קצב.

ועכשיו (סוף סוף), לטיעון שלי: המהירות של המשפט והיעילות שלו מוכיחים את טעותו הגדולה של מזוז בניהול העניין. יועץ משפטי לממשלה לא צריך להביא כל תיק שיש בו ראיות לבימ"ש. זה ברור. אין ספק גם בכך שהוא צריך לסנן רק את התיקים שיש בהם סיכוי סביר להרשעה. בשביל זה הוא בתפקיד, אבל במקרים שבהם העניין הציבורי עצום, במקרה עקרוני כמו של הנשיא לשעבר קצב, צריך לעשות הכל כדי לא להגיע להסדרי טיעון. סוג התיקים הזה צריך להיסגר בלי כלום, או ללכת לבימ"ש. אין (כמעט) באמצע. תיקים עם עניין ציבורי כל כך עצום, טומנים בחובם מסרים רבי עוצמה לכלל הציבור בשורה של נושאים. על פי תיק קצב, חלקים גדולים בציבור יקבעו את עמדתם לגבי בוס ששוכב עם הפקידה שלו, לגבי אומץ ליבם של פוליטיקאים (או עיתונאים) לחשוף את עמיתם שמעורב במעשים פליליים ועוד ועוד. בכל שיחת סלון על המשפט הפלילי בישראל בשנים הקרובות, תעלה מן הסתם הדוגמא של משפט קצב. לא משנה לאיזה כיוון. התיקים מהסוג הזה הם חלון הראווה של מערכת המשפט הישראלית. השקיפות בהם, ניהול הליך גלוי, הוא יותר קריטי מבכל תיק אחר. תיקים כאלו אסור שייסגרו באיזה הסדר בחדרי חדרים כשרק המעורבים יודעים, או חושבים שהם יודעים, את העובדות.

זה היה הטיעון המרכזי שלי נגד עיסקת הטיעון, שמזוז סגר עם קצב. הטיעון שלו היה – עדיפה הרשעה חלשה עכשיו, על משפט ארוך שיימשך שנים וכשיסתיים, אף אחד לא יזכור על מה היה. ובכן, הנה – המשפט לא ארך שנים. בקושי חודשים ספורים. נכון, יש עוד ערכאת ערעור, אבל גם אם היא תהיה יעילה, תהיה לנו החלטה סופית תוך כשנה. זמן סביר לחלוטין. אם מזוז לא היה לוקח את הפנייה של הסדר הטיעון ומגיש כתב אישום, כבר היינו מזמן מאחורי כל העניין הזה. בדרך, בתהליך, הלגיטימציה לתיק תעלה, זה לא ייראה תיק שנוהל רק בתקשורת. במוקדם או במאוחר, עיקר העדויות ייחשפו. אמינותו של קצב תקבל ציון מביהמ"ש, כמו גם אמינותה של א'. זה בדיוק כוחו של המשפט הפלילי ולכן לא היה צריך ללכת לעיסקת טיעון במקרה קצב, כמו שטוב שלא הלכו לעיסקה כזו עם הירשזון ובניזרי ואני מקווה מאוד שלא יעשו עיסקה כזו עם אולמרט. זה קשה לתביעה, מסורבל, תובע משאבים ומסוכן, אבל זו הדרך הנכונה לנהל משפטים מהסוג הזה. לעניות דעתי, זו גם הדרך הטובה לנאשמים מהסוג הזה. עינוי הדין קשה, אבל בסוף יש הכרעה אמיתית והתייחסות לכלל העובדות ולא איזה מין הסדר לא ברור ואמביוולנטי שדומה יותר לפשרה של עורכי דין מאשר להכרעה אמיתית. 

עיסקת הקלטת – ניסיון זול של נתניהו לצבור פופולריות

3 באוקטובר 2009
 

לא נעים להגיד, אבל חאלד משעל צודק ובנימין נתניהו לא. משעל צודק שהם השיגו הישג גדול תמורת איזה שתי דקות וידאו של גלעד שליט. הוא צודק שאנחנו מלמדים את העולם כולו שיעור חשוב. רוצים אסירים? תחטפו חיילים. איך אמר משעל? נחטוף עוד שליט ועוד שליט עד שבתי הכלא יהיו ריקים. מו"מ עם ישראל? ויתורים? פשרות? שיתוף פעולה נגד טרור? בשביל מה? עדיף לחטוף.

המחירון שישראל בונה עכשיו הוא בלתי אפשרי. אף ארגון טרור לא יבקש מחירים נמוכים יותר. אם שתי דקות וחצי וידאו שוות עשרים טרוריסטיות, אז מה יהיה שווה ביקור של הצלב  האדום? האובססיה הלאומית שלנו בעניין גלעד שליט הגיעה בסיפור הזה לרמות של פארסה והתבזות. לא, לא ייגרם (כנראה) נזק עצום לביטחון המדינה משחרור עשרים הטרוריסטיות, אבל המסר לסביבה שלנו הוא מסר קשה. אנחנו רכים, אמוציונאליים ובכיינים. יש משהו מאוד הומני ויפה בכך שמדינה שלמה עוצרת את הנשימה בגלל חייל אחד, רק שההומניות הזו לא מתאימה לאזור הזה.

בנימין נתניהו, מצד שני, מאוד לא משכנע כשהוא מסביר למה הסכים לעסקת הקלטת. ההסבר של נתניהו הוא שבסדנת השבי שלו בצבא לימדו אותם שהכי חשוב שכולם יידעו שאתה חי, שאתה בשבי ובידי מי. עכשיו, אמר נתניהו לשליט, עפ"י דובריו, יש לנו הוכחה מתועדת שב-14 לספטמבר 2009 גלעד שליט חי, בריא ובאחריות של החמאס. בעיניי, זהו טיעון דמגוגי וחלש. דמגוגי, כי ברור שנתניהו מנסה להדביק לעצמו את ההרואיות של סדנת השבי של סיירת מטכ"ל כדי לעורר אמפתיה להחלטתו. חלש, כי לא היה שום עוררין על כך ששליט חי, בריא ובאחריות חמאס.

נתניהו אומר את מה שהוא אומר כי הוא רוצה שיהדהד לכם בראש מקרה רון ארד, שם ישראל רצתה להדביק אחריות על איראן לגורלו. ההקבלה לא במקומה. איראן התנערה ומתנערת מאחריות לרון ארד ומעולם לא אישרה קשר אליו. אם היינו מצליחים להדביק לה את האחריות לגורלו, אז ייתכן שבהיותה מדינה ריבונית, זה היה מאפשר להפעיל מנופים מסוימים כנגדה (ספק רב). במקרה של גלעד שליט, החמאס מעולם לא התכחש לאחריותו. הוא התגאה בה. אם חלילה יקרה משהו לשליט, זה לא ממש יעזור לנו שנגיד "אבל רגע, ב-14 בספטמבר הוא היה בסדר". יתרה מזאת, לא היה ספק של ממש במערכת הביטחון ששליט חי ובריא. אם היה ספק כזה, היה אפשר לנסות לקבל אות חיים בלי לשלם מחיר מופקע, חסר תקדים. על אותות החיים הקודמים לא שילמנו בשחרור אסירים. חבל לקבוע תקדים קשה כזה.

ייתכן שבנימין נתניהו ירוויח פופולריות קצרת טווח מההתנהלות שלו בפרשת שליט. לי ההתנהלות הזו מרמזת שהוא הגיע לקדנציה הזאת עם מטרת-על אחת. להיות פופולרי. לעשות מה שהעם רוצה, לא משנה מה הוא צריך. ראינו את זה בתקציב, בנאום בר אילן, בהסכמים הקואליציוניים ועכשיו. נתניהו, כפי שכבר כתבתי, היה מבכירי המתנגדים לעסקאות כאלה. יצא לי לדבר עם כמה ממקורביו וניסיתי להבין את הפליק פלאק שהוא עשה. באיזשהו שלב הם נותנים לך את המבט של "אני לא יכול להגיד לך הכל" ואומרים משהו על זה שבגלל האיום האיראני, חשוב לנקות את השולחן מעניין שליט. מה קשור שליט לאחמדינג'אד? לנתניהו הפתרונים. יכול להיות שאני לא מבין, יכול להיות שאני לא יודע, אבל מה לעשות, אני מתקשה לראות קשר. הפליק פלאק נראה לי יותר כמו ניסיון זול לקנות פופולריות, לא שום דבר אחר.  

עיסקת הקלטת – ניסיון זול של נתניהו לצבור פופולריות

3 באוקטובר 2009
 

לא נעים להגיד, אבל חאלד משעל צודק ובנימין נתניהו לא. משעל צודק שהם השיגו הישג גדול תמורת איזה שתי דקות וידאו של גלעד שליט. הוא צודק שאנחנו מלמדים את העולם כולו שיעור חשוב. רוצים אסירים? תחטפו חיילים. איך אמר משעל? נחטוף עוד שליט ועוד שליט עד שבתי הכלא יהיו ריקים. מו"מ עם ישראל? ויתורים? פשרות? שיתוף פעולה נגד טרור? בשביל מה? עדיף לחטוף.

המחירון שישראל בונה עכשיו הוא בלתי אפשרי. אף ארגון טרור לא יבקש מחירים נמוכים יותר. אם שתי דקות וחצי וידאו שוות עשרים טרוריסטיות, אז מה יהיה שווה ביקור של הצלב  האדום? האובססיה הלאומית שלנו בעניין גלעד שליט הגיעה בסיפור הזה לרמות של פארסה והתבזות. לא, לא ייגרם (כנראה) נזק עצום לביטחון המדינה משחרור עשרים הטרוריסטיות, אבל המסר לסביבה שלנו הוא מסר קשה. אנחנו רכים, אמוציונאליים ובכיינים. יש משהו מאוד הומני ויפה בכך שמדינה שלמה עוצרת את הנשימה בגלל חייל אחד, רק שההומניות הזו לא מתאימה לאזור הזה.

בנימין נתניהו, מצד שני, מאוד לא משכנע כשהוא מסביר למה הסכים לעסקת הקלטת. ההסבר של נתניהו הוא שבסדנת השבי שלו בצבא לימדו אותם שהכי חשוב שכולם יידעו שאתה חי, שאתה בשבי ובידי מי. עכשיו, אמר נתניהו לשליט, עפ"י דובריו, יש לנו הוכחה מתועדת שב-14 לספטמבר 2009 גלעד שליט חי, בריא ובאחריות של החמאס. בעיניי, זהו טיעון דמגוגי וחלש. דמגוגי, כי ברור שנתניהו מנסה להדביק לעצמו את ההרואיות של סדנת השבי של סיירת מטכ"ל כדי לעורר אמפתיה להחלטתו. חלש, כי לא היה שום עוררין על כך ששליט חי, בריא ובאחריות חמאס.

נתניהו אומר את מה שהוא אומר כי הוא רוצה שיהדהד לכם בראש מקרה רון ארד, שם ישראל רצתה להדביק אחריות על איראן לגורלו. ההקבלה לא במקומה. איראן התנערה ומתנערת מאחריות לרון ארד ומעולם לא אישרה קשר אליו. אם היינו מצליחים להדביק לה את האחריות לגורלו, אז ייתכן שבהיותה מדינה ריבונית, זה היה מאפשר להפעיל מנופים מסוימים כנגדה (ספק רב). במקרה של גלעד שליט, החמאס מעולם לא התכחש לאחריותו. הוא התגאה בה. אם חלילה יקרה משהו לשליט, זה לא ממש יעזור לנו שנגיד "אבל רגע, ב-14 בספטמבר הוא היה בסדר". יתרה מזאת, לא היה ספק של ממש במערכת הביטחון ששליט חי ובריא. אם היה ספק כזה, היה אפשר לנסות לקבל אות חיים בלי לשלם מחיר מופקע, חסר תקדים. על אותות החיים הקודמים לא שילמנו בשחרור אסירים. חבל לקבוע תקדים קשה כזה.

ייתכן שבנימין נתניהו ירוויח פופולריות קצרת טווח מההתנהלות שלו בפרשת שליט. לי ההתנהלות הזו מרמזת שהוא הגיע לקדנציה הזאת עם מטרת-על אחת. להיות פופולרי. לעשות מה שהעם רוצה, לא משנה מה הוא צריך. ראינו את זה בתקציב, בנאום בר אילן, בהסכמים הקואליציוניים ועכשיו. נתניהו, כפי שכבר כתבתי, היה מבכירי המתנגדים לעסקאות כאלה. יצא לי לדבר עם כמה ממקורביו וניסיתי להבין את הפליק פלאק שהוא עשה. באיזשהו שלב הם נותנים לך את המבט של "אני לא יכול להגיד לך הכל" ואומרים משהו על זה שבגלל האיום האיראני, חשוב לנקות את השולחן מעניין שליט. מה קשור שליט לאחמדינג'אד? לנתניהו הפתרונים. יכול להיות שאני לא מבין, יכול להיות שאני לא יודע, אבל מה לעשות, אני מתקשה לראות קשר. הפליק פלאק נראה לי יותר כמו ניסיון זול לקנות פופולריות, לא שום דבר אחר.  

חושף מקורות או: געגועים לימים שלעורכי דין לא היו יחצ"נים

23 בספטמבר 2009
 

בצהריים נשלח הקומוניקאט לכתבים לענייני משפט. משרד יחסי הציבור של רוני רימון, בני כהן ותמי שינקמן, שמייחצ"ן את משרד עורכי הדין צבי גלמן וסיגל פעיל, ניסח קומוניקאט שכותרתו "רביב דרוקר חשף את מקורותיו העיתונאיים". הטקסט נפתח ב"תקדים בתקשורת הישראלית: רביב דרוקר וערוץ 10 חשפו את מקורותיהם העיתונאיים". אח"כ הסבירו לעיתונאים, שמדובר בתביעת הדיבה של רן ארז נגד ערוץ 10 ונגדי ובסוף קינחו בציטטה של עו"ד צבי גלמן, הלקוח, על כך שהעיתונאי כשל בתפקידו בלה בלה בלה.

משרד יחסי הציבור צירף לקומוניקאט גם את הודעת ערוץ 10 לביהמ"ש, אבל זה לא נותן היתר לכתוב שטויות.

ב-13:07 הופיעה ידיעה בעניין ב"דה מרקר", חתומה על ידי הכתבת לענייני משפט, הילה רז. "רביב דרוקר חשף את מקורותיו". רוב כלי התקשורת הלכו בעקבות הקומוניקאט. חלקם פשוט הקלידו אותו עם הציטטה של עו"ד גלמן וכל השאר. חלק מהעיתונאים (YNET, גלובס, כלכליסט) אפילו לא התקשר אליי או למישהו אחר כדי לעשות מאמץ מינימלי לקבל תגובה. אחרי הפרסום שלחתי מייל להילה רז מ"מרקר". על האכסנייה הזו אני נוטה לסמוך. היא חזרה אליי. אמרה שאני לא אתמם ושאני יודע שהיא לא מנסחת את הכותרות. היא הבטיחה לשנות את הכותרת ואכן שינתה.

כפי שכבר כתבתי בפוסט קודם בעניין – הנרטיב של חשיפת מקורות עיתונאיים בכלל לא חל פה. המקורות לידיעה דיברו עם גלעד עדין (לא איתי ולכן בטוח שאני לא חושף שום דבר). הם מראש הבהירו לו שאם יידרשו לכך, במסגרת תביעת לשון הרע, הם יבואו להעיד. הם ביקשו שחדשות 10 יעשו את המאמץ למנוע את הטירחה ועוגמת הנפש מהם. נאמנים לסיכום, עשינו את המאמץ למנוע את העדתם. השופטת לא כפתה עלינו את חשיפתם. היא פשוט לא הסכימה לקבל את עדותם מאחורי פרגוד. דיברנו איתם שוב. שאלנו אותם לעמדתם. אם היו מעקמים את הפרצוף, לא היה עולה על דעתנו לחשוף את שמותיהם, אבל הם הסכימו בטובם לבוא ולהעיד על מה ששמעו. זה הכל. כל השאר יחסי ציבור. העיתונאים שכן בדקו איתי, קיבלו את העובדות הנכונות ואחד מהם, לי-אור אברבך, מ"מעריב", הרים טלפון לדיאנה זקס, אחת העדות לשיחה שקיים רן ארז והיא אמרה לו באופן ברור ומפורש שהסכימה להעיד מרצונה, שלא הופעל עליה שום לחץ מצד ערוץ 10. בקיצור, לא אני חשפתי ושום חיסיון מקורות לא הופר. 

מאז שרן ארז הגיש את תביעת הדיבה שלו נגד ערוץ 10 ונגדי, משרד יח"צ של עו"ד גלמן עובד שעות נוספות. כל גיהוק במשפט הופך במהירות לקומוניקאט. הניירות שמגישים עו"ד גלמן את פעיל במשפט נראים כאילו עברו עין של יחצ"ן לפני שהגיעו לשופטת. בסדר. לא נולדתי אתמול. אני מבין שעורכי דין מחפשים פרסום וזה לגיטימי לחלוטין, אבל מה איתנו, העיתונאים? ממתי אנחנו הפכנו למכונה להקלדת קומוניקאטים?

חושף מקורות או: געגועים לימים שלעורכי דין לא היו יחצ"נים

23 בספטמבר 2009
 

בצהריים נשלח הקומוניקאט לכתבים לענייני משפט. משרד יחסי הציבור של רוני רימון, בני כהן ותמי שינקמן, שמייחצ"ן את משרד עורכי הדין צבי גלמן וסיגל פעיל, ניסח קומוניקאט שכותרתו "רביב דרוקר חשף את מקורותיו העיתונאיים". הטקסט נפתח ב"תקדים בתקשורת הישראלית: רביב דרוקר וערוץ 10 חשפו את מקורותיהם העיתונאיים". אח"כ הסבירו לעיתונאים, שמדובר בתביעת הדיבה של רן ארז נגד ערוץ 10 ונגדי ובסוף קינחו בציטטה של עו"ד צבי גלמן, הלקוח, על כך שהעיתונאי כשל בתפקידו בלה בלה בלה.

משרד יחסי הציבור צירף לקומוניקאט גם את הודעת ערוץ 10 לביהמ"ש, אבל זה לא נותן היתר לכתוב שטויות.

ב-13:07 הופיעה ידיעה בעניין ב"דה מרקר", חתומה על ידי הכתבת לענייני משפט, הילה רז. "רביב דרוקר חשף את מקורותיו". רוב כלי התקשורת הלכו בעקבות הקומוניקאט. חלקם פשוט הקלידו אותו עם הציטטה של עו"ד גלמן וכל השאר. חלק מהעיתונאים (YNET, גלובס, כלכליסט) אפילו לא התקשר אליי או למישהו אחר כדי לעשות מאמץ מינימלי לקבל תגובה. אחרי הפרסום שלחתי מייל להילה רז מ"מרקר". על האכסנייה הזו אני נוטה לסמוך. היא חזרה אליי. אמרה שאני לא אתמם ושאני יודע שהיא לא מנסחת את הכותרות. היא הבטיחה לשנות את הכותרת ואכן שינתה.

כפי שכבר כתבתי בפוסט קודם בעניין – הנרטיב של חשיפת מקורות עיתונאיים בכלל לא חל פה. המקורות לידיעה דיברו עם גלעד עדין (לא איתי ולכן בטוח שאני לא חושף שום דבר). הם מראש הבהירו לו שאם יידרשו לכך, במסגרת תביעת לשון הרע, הם יבואו להעיד. הם ביקשו שחדשות 10 יעשו את המאמץ למנוע את הטירחה ועוגמת הנפש מהם. נאמנים לסיכום, עשינו את המאמץ למנוע את העדתם. השופטת לא כפתה עלינו את חשיפתם. היא פשוט לא הסכימה לקבל את עדותם מאחורי פרגוד. דיברנו איתם שוב. שאלנו אותם לעמדתם. אם היו מעקמים את הפרצוף, לא היה עולה על דעתנו לחשוף את שמותיהם, אבל הם הסכימו בטובם לבוא ולהעיד על מה ששמעו. זה הכל. כל השאר יחסי ציבור. העיתונאים שכן בדקו איתי, קיבלו את העובדות הנכונות ואחד מהם, לי-אור אברבך, מ"מעריב", הרים טלפון לדיאנה זקס, אחת העדות לשיחה שקיים רן ארז והיא אמרה לו באופן ברור ומפורש שהסכימה להעיד מרצונה, שלא הופעל עליה שום לחץ מצד ערוץ 10. בקיצור, לא אני חשפתי ושום חיסיון מקורות לא הופר. 

מאז שרן ארז הגיש את תביעת הדיבה שלו נגד ערוץ 10 ונגדי, משרד יח"צ של עו"ד גלמן עובד שעות נוספות. כל גיהוק במשפט הופך במהירות לקומוניקאט. הניירות שמגישים עו"ד גלמן את פעיל במשפט נראים כאילו עברו עין של יחצ"ן לפני שהגיעו לשופטת. בסדר. לא נולדתי אתמול. אני מבין שעורכי דין מחפשים פרסום וזה לגיטימי לחלוטין, אבל מה איתנו, העיתונאים? ממתי אנחנו הפכנו למכונה להקלדת קומוניקאטים?

פסגת נתניהו – אבו מאזן: הטעויות האמריקניות

22 בספטמבר 2009
 

מאוד מוזר שהממשל הזה, דווקא הממשל הזה, עשה כל כך הרבה טעויות. הנשיא אובמה הרכיב את צוות החלומות, בכל הנוגע לטיפול בישראל והמזרח התיכון. מיטשל בחזית, הילארי קלינטון מאחור, רוס בכנף וג'ונס בהגנה. אנשים מנוסים, שמכירים את המזרח התיכון מצוין, מכירים את השחקנים המרכזיים, את הסוגיות, היו פה, בילו פה. מקבץ כזה של טעויות הוא הרבה מדי אפילו בשביל צוות בתולי, שנחת לראשונה במזרח התיכון.

אני מרגיש קצת יומרני לתאר את הטעויות של הצוות הזה. אני באמת לא חושב שאני יכול ללמד אותם משהו. עם חלקם יצא לי לדבר בשנים האחרונות ובאמת שאין משהו באיזור, שאני יכול ללמד אותם.

עכשיו, אחרי שגמרתי עם ההתנצלויות וההסתייגויות, הנה הטעויות:

1. מה לעזאזל היעד שלכם? עד היום לא הבנתי לאן המימשל הזה מוביל. מה הוא רוצה? הסכם מדף בין אבו מאזן לנתניהו? הסכם כולל על כל הסוגיות? יישום עכשיו? יישום אחר כך?סוריה בפנים, סוריה בחוץ? הסדר אזורי? הסכם רק בין ישראל לפלשתינים? ועידה בינלאומית? או שרק מפגש, או שכלום?

בהיעדר יעד ברור ומכיוון שאין שום אמון בין הצדדים, אי אפשר להוביל לשום מקום. הגישה של "נכניס אותם לחדר, נלחץ מפה, נעשה קווץ' משם ואולי ייצא משהו", הייתה טובה מקסימום ל 1995. עברנו כבר כל כך הרבה מאז, שרק המחשבה על מו"מ בין מולכו לעריקאת, מעבירה לך צמרמורת לא נעימה בגב.

2. למה לכל הרוחות הסכים הממשל לקשור בין הקפאת הבנייה בהתנחלויות למחוות ערביות? אפילו נתניהו בטח לא האמין שהטריק הזה יצליח לו. מה הקשר בין הפסקת בנייה באיתמר לטיסה מעל סעודיה? איך זה קשור לזה? למה האמריקנים בכלל הסכימו להיכנס למשהו שכל טירון מזרח תיכון יודע שמחוות ממשיות מהערבים על החשבון, הן לא ממש מעשיות. התוצאה – האמריקנים גם לא סיפקו את הסחורה, נתפסו כנכשלים, פריבלגיה שלא שמורה לנשיאים אמריקניים במזרח התיכון וגם נתנו תירוץ לנתניהו להגיד "לא".

3. איך הצוות המוכשר הזה לא קלט שאסור בשום פנים ואופן, אסור, אסור, אסור להיכנס לדיון פרטני עם ישראל על הבנייה בהתנחלויות? משרדי ראש הממשלה, האוצר והביטחון שלנו לא באמת יודעים מה קורה בשטחים. מה הסיכוי שממשל אמריקני, שיש לו מיליון נושאים על השולחן, יידע להבחין בין גבעת איתמר ב' למעלה מכמש צפון? בין קרקע שכבר יצאה למכרז, אבל לא קיבלה היתר בנייה, לקרקע שכבר שווקה במכרז, אבל הבנייה נדחתה בהיעדר הצעות ראויות במכרז?

הממשל היה צריך לחתור להצהרה כללית על הפסקת הבנייה בהתנחלויות, לא להעלות את הציפיות הפלשתינאיות, לא להתחייב ליעד של "טוטל פריז אוף סיטלמנטס אינקלודינג נטורל גרות'". בדיונים שקטים היה אפשר לסגור בין הצדדים מה הבשר שמאחורי ההצהרה הכללית, אבל זה בתנאי שכבר גיבשת לעצמך יעד ריאלי למו"מ בין הצדדים.

אני יכול להמשיך, אבל תוך כדי כתיבה אני מבין כמה זה חסר תוחלת. חלב שנשפך. חוץ מזה, יש הזדמנות שנייה. שום דבר לא נגמר. בעיניי, יש שתי דרכים שממשל אמריקני יכול להתעסק עם מזרח תיכון. הדרך של בוש או הדרך של בוש. הדרך של בוש האב (עם שר חוץ כמו בייקר בשפיץ), כלומר, יעד הגיוני (כינוס ועידת שלום ללא נסיגות מיידיות) והמון המון כוח או הדרך של בוש הבן – לא להתעסק עם האיזור, לעשות בכאילו, לתת להם להרוג אחד את השני ומפעם לפעם לשלוח אמבולנס. הדרך השלישית של – "נבוא, נלך, נחזור, נהיה יצירתיים, נפזר את האופטימיות הידועה שלנו, נביא נשיא מחוייב וכריזמטי לחדר ונקווה לטוב", משאירה יותר כוויות מכל דבר אחר. מה יכול להיות יעד ריאלי? למשל, סיכום על גבולות המדינה הפלשתינית, כלומר סיכום על גבול הקבע המזרחי של ישראל. זה דבר שאפשר ללחוץ עליו מול ישראל – רוב הציבור מסכים לגבול בתוואי גדר ההפרדה, קרי גבולות 67 פלוס אחוזים בודדים. זה יעד שאפשר ללחוץ להשיג אותו גם מול הפלשתינים, שלא יאהבו את העובדה, ששוב ירושלים והפליטים נדחקים החוצה מהדיון. כל זאת בתנאי שאובמה מוכן להפעיל הרבה כוח כדי להשיג אותו וכשיש יעד ריאלי על השולחן, לאובמה יש אינסוף מנופים להשיג אותו.    

פסגת נתניהו – אבו מאזן: הטעויות האמריקניות

22 בספטמבר 2009
 

מאוד מוזר שהממשל הזה, דווקא הממשל הזה, עשה כל כך הרבה טעויות. הנשיא אובמה הרכיב את צוות החלומות, בכל הנוגע לטיפול בישראל והמזרח התיכון. מיטשל בחזית, הילארי קלינטון מאחור, רוס בכנף וג'ונס בהגנה. אנשים מנוסים, שמכירים את המזרח התיכון מצוין, מכירים את השחקנים המרכזיים, את הסוגיות, היו פה, בילו פה. מקבץ כזה של טעויות הוא הרבה מדי אפילו בשביל צוות בתולי, שנחת לראשונה במזרח התיכון.

אני מרגיש קצת יומרני לתאר את הטעויות של הצוות הזה. אני באמת לא חושב שאני יכול ללמד אותם משהו. עם חלקם יצא לי לדבר בשנים האחרונות ובאמת שאין משהו באיזור, שאני יכול ללמד אותם.

עכשיו, אחרי שגמרתי עם ההתנצלויות וההסתייגויות, הנה הטעויות:

1. מה לעזאזל היעד שלכם? עד היום לא הבנתי לאן המימשל הזה מוביל. מה הוא רוצה? הסכם מדף בין אבו מאזן לנתניהו? הסכם כולל על כל הסוגיות? יישום עכשיו? יישום אחר כך?סוריה בפנים, סוריה בחוץ? הסדר אזורי? הסכם רק בין ישראל לפלשתינים? ועידה בינלאומית? או שרק מפגש, או שכלום?

בהיעדר יעד ברור ומכיוון שאין שום אמון בין הצדדים, אי אפשר להוביל לשום מקום. הגישה של "נכניס אותם לחדר, נלחץ מפה, נעשה קווץ' משם ואולי ייצא משהו", הייתה טובה מקסימום ל 1995. עברנו כבר כל כך הרבה מאז, שרק המחשבה על מו"מ בין מולכו לעריקאת, מעבירה לך צמרמורת לא נעימה בגב.

2. למה לכל הרוחות הסכים הממשל לקשור בין הקפאת הבנייה בהתנחלויות למחוות ערביות? אפילו נתניהו בטח לא האמין שהטריק הזה יצליח לו. מה הקשר בין הפסקת בנייה באיתמר לטיסה מעל סעודיה? איך זה קשור לזה? למה האמריקנים בכלל הסכימו להיכנס למשהו שכל טירון מזרח תיכון יודע שמחוות ממשיות מהערבים על החשבון, הן לא ממש מעשיות. התוצאה – האמריקנים גם לא סיפקו את הסחורה, נתפסו כנכשלים, פריבלגיה שלא שמורה לנשיאים אמריקניים במזרח התיכון וגם נתנו תירוץ לנתניהו להגיד "לא".

3. איך הצוות המוכשר הזה לא קלט שאסור בשום פנים ואופן, אסור, אסור, אסור להיכנס לדיון פרטני עם ישראל על הבנייה בהתנחלויות? משרדי ראש הממשלה, האוצר והביטחון שלנו לא באמת יודעים מה קורה בשטחים. מה הסיכוי שממשל אמריקני, שיש לו מיליון נושאים על השולחן, יידע להבחין בין גבעת איתמר ב' למעלה מכמש צפון? בין קרקע שכבר יצאה למכרז, אבל לא קיבלה היתר בנייה, לקרקע שכבר שווקה במכרז, אבל הבנייה נדחתה בהיעדר הצעות ראויות במכרז?

הממשל היה צריך לחתור להצהרה כללית על הפסקת הבנייה בהתנחלויות, לא להעלות את הציפיות הפלשתינאיות, לא להתחייב ליעד של "טוטל פריז אוף סיטלמנטס אינקלודינג נטורל גרות'". בדיונים שקטים היה אפשר לסגור בין הצדדים מה הבשר שמאחורי ההצהרה הכללית, אבל זה בתנאי שכבר גיבשת לעצמך יעד ריאלי למו"מ בין הצדדים.

אני יכול להמשיך, אבל תוך כדי כתיבה אני מבין כמה זה חסר תוחלת. חלב שנשפך. חוץ מזה, יש הזדמנות שנייה. שום דבר לא נגמר. בעיניי, יש שתי דרכים שממשל אמריקני יכול להתעסק עם מזרח תיכון. הדרך של בוש או הדרך של בוש. הדרך של בוש האב (עם שר חוץ כמו בייקר בשפיץ), כלומר, יעד הגיוני (כינוס ועידת שלום ללא נסיגות מיידיות) והמון המון כוח או הדרך של בוש הבן – לא להתעסק עם האיזור, לעשות בכאילו, לתת להם להרוג אחד את השני ומפעם לפעם לשלוח אמבולנס. הדרך השלישית של – "נבוא, נלך, נחזור, נהיה יצירתיים, נפזר את האופטימיות הידועה שלנו, נביא נשיא מחוייב וכריזמטי לחדר ונקווה לטוב", משאירה יותר כוויות מכל דבר אחר. מה יכול להיות יעד ריאלי? למשל, סיכום על גבולות המדינה הפלשתינית, כלומר סיכום על גבול הקבע המזרחי של ישראל. זה דבר שאפשר ללחוץ עליו מול ישראל – רוב הציבור מסכים לגבול בתוואי גדר ההפרדה, קרי גבולות 67 פלוס אחוזים בודדים. זה יעד שאפשר ללחוץ להשיג אותו גם מול הפלשתינים, שלא יאהבו את העובדה, ששוב ירושלים והפליטים נדחקים החוצה מהדיון. כל זאת בתנאי שאובמה מוכן להפעיל הרבה כוח כדי להשיג אותו וכשיש יעד ריאלי על השולחן, לאובמה יש אינסוף מנופים להשיג אותו.    

דן מרגלית מתפכח

21 בספטמבר 2009
 

דן מרגלית קרא לספרו החדש "התפכחות", התפכחות מחברו הטוב אולמרט, התפכחות מהמחשבה שהאיש נקי כפיים. זו החלטה אמיצה, אבל מרגלית לא הסיק את המסקנה המעשית המתבקשת – לא צריך להיות חבר של פוליטיקאים.

דן מרגלית הוא עיתונאי הגון וישר. הוא לא ציני באופן מעורר הערצה. יש לי הערכה וחיבה אליו. אני זוכר לו את טלפון העידוד אחרי ש"ידיעות" כתבו עליי מה שכתבו. זה היה באמת טלפון מלב אל לב, עם מסרים כל כך חמים ומחזקים, שאני מתקשה לחזור עליהם בפומבי. הוא גם אחד העיתונאים הכי מפרגנים שיש בתקשורת הישראלית: תמיד נותן קרדיט, מוכן לגדל תחתיו עיתונאים חדשים. הלוואי עלינו הרבה עיתונאים כמותו.

דווקא בגלל זה, חשוב בעיניי הוויכוח איתו על נושא הקשר בין עיתונאים למושא הסיקור שלהם. כהערת פתיחה אני רוצה לומר – זה רחוק מלהיות ויכוח בין עיתונאי נטול אתיקה לצדיק גדול. כאמור, אני מכיר את מרגלית לא רע ויש לו אינטגריטי פנימי ומצפן מוסרי, שהלוואי על כולנו.

גישת מרגלית היא שאין פסול ביחסיו עם פוליטיקאים. הוא היה חבר מאוד קרוב של אולמרט והוא עדיין מקורב מאוד לברק, מרידור ואחרים. מבחינתו, הוא מספיק ישר כדי להגיד על אותם בכירים את האמת, גם כשהיא לא נוחה להם. ההוכחה האולטימטיבית שלו היא שהוא היה מוכן לזרוק את החברות הקרובה והמענגת שלו עם אולמרט, לטובת הביקורת העיתונאית. החלק הזה בספרו החדש הוא מעניין ומשאיר הרבה טעם של עוד. מרגלית נשען על תקדימי עבר מפוארים מהארץ ומחו"ל. הוא צודק. המו"ל של הוושינגטון פוסט הוא זה שתיווך לקנדי את לינדון ג'ונסון כסגנו. לשמעון פרס בכהונתו הראשונה כראש ממשלה היה פורום עיתונאים סודי. פרס היה מתדרך אותם. רק אותם. מרגלית היה חבר בפורום. אלא שגם כאן העולם השתנה.

יצא לי להתווכח לפני כמה חודשים בפאנל פומבי עם בן כספית מ"מעריב" על הנושא הזה. גם כספית מאמין שמותר לעיתונאים להתקרב למושאי הסיקור שלהם. "אני רוצה להימצא בכל מקום שנמצא הסיפור שלי, גם אם זו שמחה של הפוליטיקאי או אירוע פרטי אחר שלו", טען כספית.

אין ספק. קירבה גדולה למושאי הסיקור שלך מביאה יותר מידע. מי שבא לחתונה של גלעד ארדן יכול לקבל שם מידע, שלא יקבל בטלפון. מי שיגיע לארוחת ערב בביתם של סילבן וג'ודי יפגוש אנשים שספק אם יוכל לפגוש בהתנהלות רגילה וישמע דברים שלא ישמע בנסיבות אחרות. כספית, מן הסתם, יאמר לכם שזה לא מנע ממנו למתוח ביקורת על סילבן שלום, כשזה היה שר חוץ ונכנס לעימות קשה עם שגריר ישראל בארה"ב דאז, דני איילון.

הבעיה היא שקירבת יתר הזו היא מה שהופך את התקשורת הישראלית לכל כך לא עניינית בכל כך הרבה מקרים. הכל יותר מדי אישי. צרכני התקשורת הרגילים לא יודעים שהסיקור נובע מיחסי הקרבה. הם לא יודעים שהפרופיל על ראש הממשלה אולמרט לפני בחירות 2006 "שוכתב בכבדות" על ידי עורך "מעריב", אמנון דנקנר, שהוא גם חברו הקרוב של אולמרט (ההגדרה "שוכתב בכבדות" שייכת לדנקנר. עמרי אסנהיים, שכתב את הפרופיל במקור, בטח ימצא לזה שם אחר). המסר הוא – ניתן לכם יותר מידע, אבל תצטרכו לסמוך על האינטגריטי שלנו. תסמכו עלינו שלא הושפענו מהקירבה.  מניסיוני, זה גם לא עובד. אתה מקורב לפוליטיקאי, אתה עושה לו הנחות. זה טבע האדם, זה טבעו של עולם וזו בדיוק הסיבה שהפוליטיקאי (או הכדורגלן/איש העסקים/עורך דין) מקרב אליו את העיתונאי.

בספר שלו מרגלית מספר איך תוך כדי המלחמה התקשרו אליו בנפרד שרת החוץ לבני ושר הבטחון פרץ. הם ביקשו, כל אחד מסיבות אחרות, שידבר עם "החבר שלך". אתם מבינים, מספר 2 ומספר 3 בצמרת הישראלית מתקשרים לעיתונאי שמכסה אותם, כדי לבקש שידבר עם מספר 1, שהוא חבר שלו. אנחנו הצרכנים שומעים על זה שלוש שנים באיחור. בעיניי, לא ייתכן שרוב המידע שעיתונאי מחזיק לא יפורסם. חובתו הראשונית של העיתונאי היא לציבור. ברור, לא תמיד אפשר לפרסם הכל, אבל צריך לשאוף כן לפרסם. בפעם הבאה שנראה את מרגלית, האם נוכל להניח שהוא מספר לנו את מה שידוע לו? רק דמיינו איזו כותרות ראשיות היה יכול העיתונאי מרגלית לעשות משיחותיו עם פרץ ולבני תוך כדי מלחמת לבנון, שלא לדבר על שיחותיו הליליות עם ראש הממשלה.

יתרה מזאת, עיתונאים, בעיניי, הם אנשי ציבור. לא פורמלית, אבל אנחנו מתפקדים במגרש הציבורי ולא פעם תובעים הטבות על כך. חיסיון מקורות או המשך קיומו של ערוץ  10. אם מוחלים עלינו כללים של אישי ציבור, אנחנו צריכים לחשוב על מושגים כמו "נראות" ו"ניגוד עניינים". תייר ישראלי שראה את מרגלית בחופשה משפחתית באיטליה עם אהוד ברק, יתקשה לקבל את דבריו על ברק כאובייקטיביים. מרגלית יוכל לטעון 24 שעות ביממה שזה לא משפיע על שיקול דעתו ואני אפילו מוכן להניח שהוא מקרה ייחודי וזה אכן לא משפיע. אבל הישראלי הזה חוזר הביתה והוא יודע רק את מה שראה. הוא גם מדבר עם חבריו ומשפחתו וכולם מאבדים אמון בתקשורת הישראלית. הכל קומבינה.

פעם הזמין אותי גדעון סער ליום הולדת 40 של אשתו שלי. אני מכיר את אשתו ומחבב אותה. רציתי לבוא, אבל היה ברור לי שאני לא יכול. אפילו לא העזתי לומר לו את זה. אמרתי לו שבטח, אני אשתדל וכל הקישקושים האלה. אחרי שלא באתי, הוא אמר לי – לא התכוונת לבוא. למה לא אמרת? צודק. למה לא אמרתי? כי זה לא נוח לפעמים להציב את הגבולות. אתה כאילו רומז שבהזמנה שלו היה משהו לא בסדר, בעוד אתה בעצם רוצה שימשיך להרגיש נוח איתך. יש גם בהצבת הגבולות משהו מאוד מלאכותי. דרינק בפאב לא, אבל פגישה בארוחת צהריים כן? ואם זו ארוחת ערב? ואם הנשים מעורבות? ואם ברגע האחרון, הפוליטיקאי שקבעת איתו, אומר – עשה טובה , בוא ניפגש בבית שלי. זה לא בסדר? אני לא טוען שיש לי תשובות לכל השאלות האלה, אבל אני יודע מה צריכה להיות השאיפה. השאיפה צריכה להיות שהפוליטיקאי ירגיש שאין לך בעיה לתקוף אותו, שאתה תרגיש כך ושהציבור לא יחשוב אחרת.

באחת הפרשיות הראשונות של אולמרט כתב דן מרגלית מאמר ב"מעריב". כותרתו הייתה "אולמרט לא מושחת". הוא העיד מתוך עשרות שנות החברות שלהם על ניקיון הכפיים של האיש. אחרי הקרע הגדול, כתב מרגלית כמה עשרות מאמרים על עומק המושחתות של אולמרט. מה קדם למה, ההכרה שהוא מושחת לקרע בידידות או הקרע בידידות להכרה במושחתות? זו שאלה קצת לא הגונה, כי אני יודע שמרגלית התענה לפני שניתק את הקשר ואני משוכנע שמרגלית התכוון והאמין בכל מילה שכתב. הטובות והרעות, אלא שאתם לא יודעים את זה כי אתם לא מכירים את מרגלית וכעיתונאי אתה לא יכול להניח שהציבור מראש מאמין בתומתך, בדיוק כשם שאתה ממליץ לפוליטיקאים לקבל על עצמם דינים מחמירים כדי למנוע ולו חשש של מראית עין.

דן מרגלית מגיב:

בגלל הערכתי למר מרגלית, שלחתי לו את הפוסט טרם פרסומו. דן ביקש להגיב במכתב אליי והנה הוא:  

רביב החביב,

שנה חדשה, עדיין עשרת ימי תשובה, וכבר אני חוטא. בחטא היוהרה. שכן בתגובה לדבריך אני פותח בעשרת ימי תשובה את תש"ע בשבח עצמי: העובדה כי למרות חברותי העמוקה כל כך עם אהוד אולמרט תקפתי אותו בחריפות כה רבה, תחילה על כישלונו בניהול מלחמת לבנון השנייה ולאחר מכן עם גילויי שחיתותו האישית ברמה של אישום פלילי, היא הסותרת את טענתך כאילו עיתונאי ופוליטיקאי אינם יכולים להיות חברים. זה לחוד, וזה לחוד. בעיקר כשהחברות החלה בימים בהם אולמרט היה לוחם בשחיתות, גלגול קודם של אליעד שרגא מ"התנועה לאיכות השלטון".

אני מאמין בכל לבי כי איני יחיד; שיש עוד עיתונאים רבים אשר כוחם יעמוד להם לנהוג כמוני.

אתה, כמובן, יכול לשאול מדוע התפכחתי באיחור. לכך ייתכנו שתי תשובות: איני חד ושנון ומהיר; וישנה אפשרות אחרת בה אני נוטה לדבוק: העובדה היא כי במשך כ-30 שנים כל הביקורות עליו הסתיימו בסגירת תיקים כי שום יועץ משפטי לא מצא הוכחות של ממש (לבד מתיק בלי טובת הנאה אישית בפרשת החשבוניות של הליכוד, והוא זוכה), אבל אחרי מלחמת לבנון השנייה אנשים העזו לפתוח את פיהם, ובעיקר – לראשונה מיכה לינידנשטראוס ויעקב בורובסקי העזו לחדור לגופו של עניין למחשבים במשרדו – ונמצאו ההוכחות. העובדה היא שבשלב בו אנשים "התוודו" גם בפניי על התנהלותו הפסולה – הסתיימו החקירות (לראשונה) בשלושה כתבי אישום (או ארבעה) שהגיש נגדו היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז.

ועוד: אין טעות גדולה יותר מאשר להדיר את הרגל ממקום בו נפגשים ההון-שלטון. עיתונאים צריכים להיות במקומות האלה (כמו גם בקריית שמונה ושדרות בעת הפגזתן, גם כשהם בכירים) כדי להבין היטב ולדווח בשעת הצורך ולעמוד מקרוב כיצד מתנהלת המדינה. לדעתי היית צריך ויכול להשתתף במסיבת יום ההולדת ה-40 של רעיית שר החינוך גדעון סער. אם היא שוב תהיה בת 40 – כדאי שתלך.

גדולי העיתונות האמריקנית – וולטר ליפמן, בד בראדליי וג'יימס ראסטון התארחו ואירחו את ואצל ראשי הממשל, ודבר לא קרה לטוהר הדיו בעטיהם. גם במקורותינו: רבי זירא היה אומר, שכאשר שולחים לו מתנות מבית הנשיא, השלטון – הוא מחזירן; אך כשמזמינים אותו לבית הנשיא – הוא הולך. מה שהבין אוהב ארץ ישראל זה, שעלה אליה בתשוקה כה גדולה עד כי חצה את הירדן ובגדיו לגופו מפני שאצה לו הדרך – נכון גם לגביך ולגביי.

עיתונאי אינו צריך להדיר רגליו מאירועים כאלה אלא אם הוא חושש מפני עצמו שמא לא יעמוד בפיתוי. אגב, באירועים אלה פגשתי שופטים בבית המשפט העליון וכמובן עיתונאים ואקדמאים בכירים, ואיני מאמין כי היושרה שלהם, האינטגריטי, נפגעה.

גמר חתימה טובה,

דן מרגלית    

דן מרגלית מתפכח

21 בספטמבר 2009
 

דן מרגלית קרא לספרו החדש "התפכחות", התפכחות מחברו הטוב אולמרט, התפכחות מהמחשבה שהאיש נקי כפיים. זו החלטה אמיצה, אבל מרגלית לא הסיק את המסקנה המעשית המתבקשת – לא צריך להיות חבר של פוליטיקאים.

דן מרגלית הוא עיתונאי הגון וישר. הוא לא ציני באופן מעורר הערצה. יש לי הערכה וחיבה אליו. אני זוכר לו את טלפון העידוד אחרי ש"ידיעות" כתבו עליי מה שכתבו. זה היה באמת טלפון מלב אל לב, עם מסרים כל כך חמים ומחזקים, שאני מתקשה לחזור עליהם בפומבי. הוא גם אחד העיתונאים הכי מפרגנים שיש בתקשורת הישראלית: תמיד נותן קרדיט, מוכן לגדל תחתיו עיתונאים חדשים. הלוואי עלינו הרבה עיתונאים כמותו.

דווקא בגלל זה, חשוב בעיניי הוויכוח איתו על נושא הקשר בין עיתונאים למושא הסיקור שלהם. כהערת פתיחה אני רוצה לומר – זה רחוק מלהיות ויכוח בין עיתונאי נטול אתיקה לצדיק גדול. כאמור, אני מכיר את מרגלית לא רע ויש לו אינטגריטי פנימי ומצפן מוסרי, שהלוואי על כולנו.

גישת מרגלית היא שאין פסול ביחסיו עם פוליטיקאים. הוא היה חבר מאוד קרוב של אולמרט והוא עדיין מקורב מאוד לברק, מרידור ואחרים. מבחינתו, הוא מספיק ישר כדי להגיד על אותם בכירים את האמת, גם כשהיא לא נוחה להם. ההוכחה האולטימטיבית שלו היא שהוא היה מוכן לזרוק את החברות הקרובה והמענגת שלו עם אולמרט, לטובת הביקורת העיתונאית. החלק הזה בספרו החדש הוא מעניין ומשאיר הרבה טעם של עוד. מרגלית נשען על תקדימי עבר מפוארים מהארץ ומחו"ל. הוא צודק. המו"ל של הוושינגטון פוסט הוא זה שתיווך לקנדי את לינדון ג'ונסון כסגנו. לשמעון פרס בכהונתו הראשונה כראש ממשלה היה פורום עיתונאים סודי. פרס היה מתדרך אותם. רק אותם. מרגלית היה חבר בפורום. אלא שגם כאן העולם השתנה.

יצא לי להתווכח לפני כמה חודשים בפאנל פומבי עם בן כספית מ"מעריב" על הנושא הזה. גם כספית מאמין שמותר לעיתונאים להתקרב למושאי הסיקור שלהם. "אני רוצה להימצא בכל מקום שנמצא הסיפור שלי, גם אם זו שמחה של הפוליטיקאי או אירוע פרטי אחר שלו", טען כספית.

אין ספק. קירבה גדולה למושאי הסיקור שלך מביאה יותר מידע. מי שבא לחתונה של גלעד ארדן יכול לקבל שם מידע, שלא יקבל בטלפון. מי שיגיע לארוחת ערב בביתם של סילבן וג'ודי יפגוש אנשים שספק אם יוכל לפגוש בהתנהלות רגילה וישמע דברים שלא ישמע בנסיבות אחרות. כספית, מן הסתם, יאמר לכם שזה לא מנע ממנו למתוח ביקורת על סילבן שלום, כשזה היה שר חוץ ונכנס לעימות קשה עם שגריר ישראל בארה"ב דאז, דני איילון.

הבעיה היא שקירבת יתר הזו היא מה שהופך את התקשורת הישראלית לכל כך לא עניינית בכל כך הרבה מקרים. הכל יותר מדי אישי. צרכני התקשורת הרגילים לא יודעים שהסיקור נובע מיחסי הקרבה. הם לא יודעים שהפרופיל על ראש הממשלה אולמרט לפני בחירות 2006 "שוכתב בכבדות" על ידי עורך "מעריב", אמנון דנקנר, שהוא גם חברו הקרוב של אולמרט (ההגדרה "שוכתב בכבדות" שייכת לדנקנר. עמרי אסנהיים, שכתב את הפרופיל במקור, בטח ימצא לזה שם אחר). המסר הוא – ניתן לכם יותר מידע, אבל תצטרכו לסמוך על האינטגריטי שלנו. תסמכו עלינו שלא הושפענו מהקירבה.  מניסיוני, זה גם לא עובד. אתה מקורב לפוליטיקאי, אתה עושה לו הנחות. זה טבע האדם, זה טבעו של עולם וזו בדיוק הסיבה שהפוליטיקאי (או הכדורגלן/איש העסקים/עורך דין) מקרב אליו את העיתונאי.

בספר שלו מרגלית מספר איך תוך כדי המלחמה התקשרו אליו בנפרד שרת החוץ לבני ושר הבטחון פרץ. הם ביקשו, כל אחד מסיבות אחרות, שידבר עם "החבר שלך". אתם מבינים, מספר 2 ומספר 3 בצמרת הישראלית מתקשרים לעיתונאי שמכסה אותם, כדי לבקש שידבר עם מספר 1, שהוא חבר שלו. אנחנו הצרכנים שומעים על זה שלוש שנים באיחור. בעיניי, לא ייתכן שרוב המידע שעיתונאי מחזיק לא יפורסם. חובתו הראשונית של העיתונאי היא לציבור. ברור, לא תמיד אפשר לפרסם הכל, אבל צריך לשאוף כן לפרסם. בפעם הבאה שנראה את מרגלית, האם נוכל להניח שהוא מספר לנו את מה שידוע לו? רק דמיינו איזו כותרות ראשיות היה יכול העיתונאי מרגלית לעשות משיחותיו עם פרץ ולבני תוך כדי מלחמת לבנון, שלא לדבר על שיחותיו הליליות עם ראש הממשלה.

יתרה מזאת, עיתונאים, בעיניי, הם אנשי ציבור. לא פורמלית, אבל אנחנו מתפקדים במגרש הציבורי ולא פעם תובעים הטבות על כך. חיסיון מקורות או המשך קיומו של ערוץ  10. אם מוחלים עלינו כללים של אישי ציבור, אנחנו צריכים לחשוב על מושגים כמו "נראות" ו"ניגוד עניינים". תייר ישראלי שראה את מרגלית בחופשה משפחתית באיטליה עם אהוד ברק, יתקשה לקבל את דבריו על ברק כאובייקטיביים. מרגלית יוכל לטעון 24 שעות ביממה שזה לא משפיע על שיקול דעתו ואני אפילו מוכן להניח שהוא מקרה ייחודי וזה אכן לא משפיע. אבל הישראלי הזה חוזר הביתה והוא יודע רק את מה שראה. הוא גם מדבר עם חבריו ומשפחתו וכולם מאבדים אמון בתקשורת הישראלית. הכל קומבינה.

פעם הזמין אותי גדעון סער ליום הולדת 40 של אשתו שלי. אני מכיר את אשתו ומחבב אותה. רציתי לבוא, אבל היה ברור לי שאני לא יכול. אפילו לא העזתי לומר לו את זה. אמרתי לו שבטח, אני אשתדל וכל הקישקושים האלה. אחרי שלא באתי, הוא אמר לי – לא התכוונת לבוא. למה לא אמרת? צודק. למה לא אמרתי? כי זה לא נוח לפעמים להציב את הגבולות. אתה כאילו רומז שבהזמנה שלו היה משהו לא בסדר, בעוד אתה בעצם רוצה שימשיך להרגיש נוח איתך. יש גם בהצבת הגבולות משהו מאוד מלאכותי. דרינק בפאב לא, אבל פגישה בארוחת צהריים כן? ואם זו ארוחת ערב? ואם הנשים מעורבות? ואם ברגע האחרון, הפוליטיקאי שקבעת איתו, אומר – עשה טובה , בוא ניפגש בבית שלי. זה לא בסדר? אני לא טוען שיש לי תשובות לכל השאלות האלה, אבל אני יודע מה צריכה להיות השאיפה. השאיפה צריכה להיות שהפוליטיקאי ירגיש שאין לך בעיה לתקוף אותו, שאתה תרגיש כך ושהציבור לא יחשוב אחרת.

באחת הפרשיות הראשונות של אולמרט כתב דן מרגלית מאמר ב"מעריב". כותרתו הייתה "אולמרט לא מושחת". הוא העיד מתוך עשרות שנות החברות שלהם על ניקיון הכפיים של האיש. אחרי הקרע הגדול, כתב מרגלית כמה עשרות מאמרים על עומק המושחתות של אולמרט. מה קדם למה, ההכרה שהוא מושחת לקרע בידידות או הקרע בידידות להכרה במושחתות? זו שאלה קצת לא הגונה, כי אני יודע שמרגלית התענה לפני שניתק את הקשר ואני משוכנע שמרגלית התכוון והאמין בכל מילה שכתב. הטובות והרעות, אלא שאתם לא יודעים את זה כי אתם לא מכירים את מרגלית וכעיתונאי אתה לא יכול להניח שהציבור מראש מאמין בתומתך, בדיוק כשם שאתה ממליץ לפוליטיקאים לקבל על עצמם דינים מחמירים כדי למנוע ולו חשש של מראית עין.

דן מרגלית מגיב:

בגלל הערכתי למר מרגלית, שלחתי לו את הפוסט טרם פרסומו. דן ביקש להגיב במכתב אליי והנה הוא:  

רביב החביב,

שנה חדשה, עדיין עשרת ימי תשובה, וכבר אני חוטא. בחטא היוהרה. שכן בתגובה לדבריך אני פותח בעשרת ימי תשובה את תש"ע בשבח עצמי: העובדה כי למרות חברותי העמוקה כל כך עם אהוד אולמרט תקפתי אותו בחריפות כה רבה, תחילה על כישלונו בניהול מלחמת לבנון השנייה ולאחר מכן עם גילויי שחיתותו האישית ברמה של אישום פלילי, היא הסותרת את טענתך כאילו עיתונאי ופוליטיקאי אינם יכולים להיות חברים. זה לחוד, וזה לחוד. בעיקר כשהחברות החלה בימים בהם אולמרט היה לוחם בשחיתות, גלגול קודם של אליעד שרגא מ"התנועה לאיכות השלטון".

אני מאמין בכל לבי כי איני יחיד; שיש עוד עיתונאים רבים אשר כוחם יעמוד להם לנהוג כמוני.

אתה, כמובן, יכול לשאול מדוע התפכחתי באיחור. לכך ייתכנו שתי תשובות: איני חד ושנון ומהיר; וישנה אפשרות אחרת בה אני נוטה לדבוק: העובדה היא כי במשך כ-30 שנים כל הביקורות עליו הסתיימו בסגירת תיקים כי שום יועץ משפטי לא מצא הוכחות של ממש (לבד מתיק בלי טובת הנאה אישית בפרשת החשבוניות של הליכוד, והוא זוכה), אבל אחרי מלחמת לבנון השנייה אנשים העזו לפתוח את פיהם, ובעיקר – לראשונה מיכה לינידנשטראוס ויעקב בורובסקי העזו לחדור לגופו של עניין למחשבים במשרדו – ונמצאו ההוכחות. העובדה היא שבשלב בו אנשים "התוודו" גם בפניי על התנהלותו הפסולה – הסתיימו החקירות (לראשונה) בשלושה כתבי אישום (או ארבעה) שהגיש נגדו היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז.

ועוד: אין טעות גדולה יותר מאשר להדיר את הרגל ממקום בו נפגשים ההון-שלטון. עיתונאים צריכים להיות במקומות האלה (כמו גם בקריית שמונה ושדרות בעת הפגזתן, גם כשהם בכירים) כדי להבין היטב ולדווח בשעת הצורך ולעמוד מקרוב כיצד מתנהלת המדינה. לדעתי היית צריך ויכול להשתתף במסיבת יום ההולדת ה-40 של רעיית שר החינוך גדעון סער. אם היא שוב תהיה בת 40 – כדאי שתלך.

גדולי העיתונות האמריקנית – וולטר ליפמן, בד בראדליי וג'יימס ראסטון התארחו ואירחו את ואצל ראשי הממשל, ודבר לא קרה לטוהר הדיו בעטיהם. גם במקורותינו: רבי זירא היה אומר, שכאשר שולחים לו מתנות מבית הנשיא, השלטון – הוא מחזירן; אך כשמזמינים אותו לבית הנשיא – הוא הולך. מה שהבין אוהב ארץ ישראל זה, שעלה אליה בתשוקה כה גדולה עד כי חצה את הירדן ובגדיו לגופו מפני שאצה לו הדרך – נכון גם לגביך ולגביי.

עיתונאי אינו צריך להדיר רגליו מאירועים כאלה אלא אם הוא חושש מפני עצמו שמא לא יעמוד בפיתוי. אגב, באירועים אלה פגשתי שופטים בבית המשפט העליון וכמובן עיתונאים ואקדמאים בכירים, ואיני מאמין כי היושרה שלהם, האינטגריטי, נפגעה.

גמר חתימה טובה,

דן מרגלית    

רונה רמון, התקשורת ונתניהו

17 בספטמבר 2009
 

בצדק מסתערים עלינו. העובדה שרונה רמון גילתה צלמים מתקבצים מתחת לביתה בלי לדעת למה, היא בלתי נסלחת. אפשר להמציא מיליון נהלים. תיאום כזה, בדיקה אחרת, אבל בסוף אין תחליף לשכל ישר. צלם שמגיע לבית משפחת רמון, צריך לחשוב. זו בטח לא פעם ראשונה עבורו במשימה כזו וקצת שכל ישר היה חוסך את התקלה הקשה. הוא בטח לא אמור לעלות על גג סמוך כדי לצלם את גברת רמון ברגעים כל כך קשים, כמו שעשה צלם "ידיעות", או להסתער על בת המשפחה בדרכה הביתה, לפני שהיא יודעת מה קרה. מי ששולח את הצלם צריך להבהיר לו שהשוט של הקצינים הבכירים באים להודיע, הוא לא כל כך קריטי. אפשר להסתתר ברחוב סמוך ולהסתכן באיבוד השוט הזה. העובדה שלקח לחיל האוויר שלוש שעות כדי להודיע, אינה פוטרת אותנו מאחריות. זה מסוג החטאים שהציבור לא ישכח לתקשורת ובצדק.

אי אפשר גם לפספס את השימוש הציני של הזוג נתניהו באבל של משפחת רמון. "נתניהו התקשר לנחם את רונה רמון", "נתניהו בא לביקור, נתניהו אמר לרונה ככה וככה והיא אמרה לו. הכל בחוץ, הכל בזמן אמת. שום רגישות, אפס התחשבות. אנשי רה"מ נראים נחושים לנכס את אבלה של רמון לטובת התדמית הרגישה של ראש הממשלה ועל הדרך להזכיר לנו את הטרגדיה האישית של נתניהו. אני מוכן גם לנחש שהעובדות שניתנות על ידם לתקשורת, אינן מדויקות. אי אפשר הרי לבדוק עם רונה, שבעל כורחה נדחפת לתפקיד אייקון לאומי, מה היה בשיחת הטלפון עם נתניהו או בביקור שלו.