ארכיון שנת: 2009

רונה רמון, התקשורת ונתניהו

17 בספטמבר 2009
 

בצדק מסתערים עלינו. העובדה שרונה רמון גילתה צלמים מתקבצים מתחת לביתה בלי לדעת למה, היא בלתי נסלחת. אפשר להמציא מיליון נהלים. תיאום כזה, בדיקה אחרת, אבל בסוף אין תחליף לשכל ישר. צלם שמגיע לבית משפחת רמון, צריך לחשוב. זו בטח לא פעם ראשונה עבורו במשימה כזו וקצת שכל ישר היה חוסך את התקלה הקשה. הוא בטח לא אמור לעלות על גג סמוך כדי לצלם את גברת רמון ברגעים כל כך קשים, כמו שעשה צלם "ידיעות", או להסתער על בת המשפחה בדרכה הביתה, לפני שהיא יודעת מה קרה. מי ששולח את הצלם צריך להבהיר לו שהשוט של הקצינים הבכירים באים להודיע, הוא לא כל כך קריטי. אפשר להסתתר ברחוב סמוך ולהסתכן באיבוד השוט הזה. העובדה שלקח לחיל האוויר שלוש שעות כדי להודיע, אינה פוטרת אותנו מאחריות. זה מסוג החטאים שהציבור לא ישכח לתקשורת ובצדק.

אי אפשר גם לפספס את השימוש הציני של הזוג נתניהו באבל של משפחת רמון. "נתניהו התקשר לנחם את רונה רמון", "נתניהו בא לביקור, נתניהו אמר לרונה ככה וככה והיא אמרה לו. הכל בחוץ, הכל בזמן אמת. שום רגישות, אפס התחשבות. אנשי רה"מ נראים נחושים לנכס את אבלה של רמון לטובת התדמית הרגישה של ראש הממשלה ועל הדרך להזכיר לנו את הטרגדיה האישית של נתניהו. אני מוכן גם לנחש שהעובדות שניתנות על ידם לתקשורת, אינן מדויקות. אי אפשר הרי לבדוק עם רונה, שבעל כורחה נדחפת לתפקיד אייקון לאומי, מה היה בשיחת הטלפון עם נתניהו או בביקור שלו.

החרם על ועדת גולדסטון

16 בספטמבר 2009
 

ההחלטה של ישראל לא לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון הייתה מוטעית. זו לא פעם ראשונה שאנחנו עושים את הטעות הזו. אולי כדאי להתעכב עליה לשנייה. מישהו אצלנו חושב שאם אנחנו לא נשתף פעולה, תקועקע הלגיטימיות של הגוף הבודק. זה נכון, אולי, אם הבדיקה היא של אמנסטי או איזה ארגון זכויות אדם אחר. זה לא נותן דבר, כשהבדיקה נעשית ע"י גוף מכובד, עם מיקרופון כל כך חזק כמו האו"ם או בית הדין הבינלאומי בהאג.

כשהולנדי תמים יקליק בעתיד בגוגל "ישראל" ו"עזה" הדו"ח יקפוץ לו. ממש לא מעניין אותו והוא לא יידע, אם ישראל שיתפה או לא שיתפה פעולה. היה מקרה בו חוסר שיתוף הפעולה קדם לחיסול הוועדה. אז היה מדובר בצוות בדיקת העובדות של "הטבח בג'נין", במהלך מבצע "חומת מגן". נסיבות המקרה אז – תמיכה אמריקנית מוצקה, היעדר ראשית ראייה לטבח – היו כל כך ייחודיות שלא צריך להסיק מהן דבר, מה עוד שמה שחיסל את הצוות הוא הממשל האמריקני ולא ההחלטה הישראלית לא לשתף פעולה.

מאז פרסום הדו"ח של ועדת גולדסטון, התחילה אצלנו הדינמיקה המוכרת של "העולם כולו נגדנו". גלדסטון יהודי? נו, ברור, כאילו חשבנו אחרת. ככה זה. היהודונים הם הכי גרועים.

אני מוכן ללכת עם הגישה הזו לרגע. לצורך הדיון. נניח שהוועדה הייתה מוטה, משוחדת, סימנה מראש את המטרה. נגיד. אני לא מסכים עם זה וחושב שצריך בסיס ראייתי קצת יותר מוצק לטענה כל כך כבדה. אי אפשר לבסס אותה רק על העובדה שהוועדה פועלת מטעם או"ם, אבל לצורך הדיון, נניח שזה המצב. גם אז היה עדיף לשתף פעולה. ישראל הייתה מציגה הוכחות למקרים בהם חמאס עשה שימוש באוכלוסייה אזרחית ופעל מתוך אוכלוסייה אזרחית (בהנחה שיש לנו כאלה הוכחות). מה הייתה עושה הוועדה? מתעלמת?

כעיתונאי, יצא לי לראות אינסוף פעמים שהגעתי לסיפור מבושל ומגובש, אבל תגובת הצד השני ערערה אותי, גרמה לי לחשוב ולפעמים גם לשנות או לזנוח את הסיפור. בסופו של יום, גם לחברי ועדת גולדסטון יש מוניטין, הם רוצים לשמור עליו ולא רוצים להצטייר כאנשים לא הגונים.

עוד דבר – לדעתי, הסיבה שישראל אינה משתפת פעולה היא בכלל לא רציונאלית. זה מגיע מהבטן. להם, לגויים, אין שום זכות לחקור אותנו, שלא ילמדו אותנו על מוסר. שיחקרו את עצמם על מעשיהם באפגניסטאן ועיראק ושלא לדבר עם מה שהאבות שלהם עשו לאבות שלנו. אפשר להזדהות עם הסנטימנט הזה, אבל אין בו שום היגיון. העולם השתנה. הוא מנסה באמת לפעול למען זכויות אדם, על חשבון הערך של ריבונות ועצמאות המדינות. זה נכון לגבי סרביה, רואנדה, לא רק לגבי ישראל. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ניסה שוב ושוב להסביר את זה לממשלה ולצבא. אם ישראל לא הייתה מבצעת את החקירה בעניין הרג 14 האזרחים בעזה במהלך הפעולה לחיסול סאלח שחאדה (בדיקה מצ'וקמקת, כמובן), ספק אם היינו מצליחים להרוג את החקירה בספרד נגד בכירינו.

נכון, כללי העולם החדש לא מוחלים באופן צודק ושוויוני על כל המדינות. המדינות החזקות יותר -רוסיה בצ'צ'ניה, ארה"ב בעיראק – נהנות מחסינות יחסית. זה טבעו של עולם. במקום לנסות לשנות אותו. הגיע הזמן להכיר בו, אפילו לבדוק אם אין גם צדק בכמה מטענות הדו"ח (ירי הזרחן, למשל). אחרי הכל, הן נטענו גם כאן ועל ידי גורמים אמינים, לרבות לוחמים שהשתתפו במבצע. דבר אחד בטוח – עכשיו, אחרי הדו"ח, ישראל תיאלץ לחקור כמה מהמקרים באופן אמיתי. אם היינו עושים את זה מלכתחילה (כן, כן, כבוד הפרקליט הצבאי הראשי) ולא סוגרים תיק תוך עשרה ימים, ייתכן שגם הדו"ח היה נראה אחרת.

החרם על ועדת גולדסטון

16 בספטמבר 2009
 

ההחלטה של ישראל לא לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון הייתה מוטעית. זו לא פעם ראשונה שאנחנו עושים את הטעות הזו. אולי כדאי להתעכב עליה לשנייה. מישהו אצלנו חושב שאם אנחנו לא נשתף פעולה, תקועקע הלגיטימיות של הגוף הבודק. זה נכון, אולי, אם הבדיקה היא של אמנסטי או איזה ארגון זכויות אדם אחר. זה לא נותן דבר, כשהבדיקה נעשית ע"י גוף מכובד, עם מיקרופון כל כך חזק כמו האו"ם או בית הדין הבינלאומי בהאג.

כשהולנדי תמים יקליק בעתיד בגוגל "ישראל" ו"עזה" הדו"ח יקפוץ לו. ממש לא מעניין אותו והוא לא יידע, אם ישראל שיתפה או לא שיתפה פעולה. היה מקרה בו חוסר שיתוף הפעולה קדם לחיסול הוועדה. אז היה מדובר בצוות בדיקת העובדות של "הטבח בג'נין", במהלך מבצע "חומת מגן". נסיבות המקרה אז – תמיכה אמריקנית מוצקה, היעדר ראשית ראייה לטבח – היו כל כך ייחודיות שלא צריך להסיק מהן דבר, מה עוד שמה שחיסל את הצוות הוא הממשל האמריקני ולא ההחלטה הישראלית לא לשתף פעולה.

מאז פרסום הדו"ח של ועדת גולדסטון, התחילה אצלנו הדינמיקה המוכרת של "העולם כולו נגדנו". גלדסטון יהודי? נו, ברור, כאילו חשבנו אחרת. ככה זה. היהודונים הם הכי גרועים.

אני מוכן ללכת עם הגישה הזו לרגע. לצורך הדיון. נניח שהוועדה הייתה מוטה, משוחדת, סימנה מראש את המטרה. נגיד. אני לא מסכים עם זה וחושב שצריך בסיס ראייתי קצת יותר מוצק לטענה כל כך כבדה. אי אפשר לבסס אותה רק על העובדה שהוועדה פועלת מטעם או"ם, אבל לצורך הדיון, נניח שזה המצב. גם אז היה עדיף לשתף פעולה. ישראל הייתה מציגה הוכחות למקרים בהם חמאס עשה שימוש באוכלוסייה אזרחית ופעל מתוך אוכלוסייה אזרחית (בהנחה שיש לנו כאלה הוכחות). מה הייתה עושה הוועדה? מתעלמת?

כעיתונאי, יצא לי לראות אינסוף פעמים שהגעתי לסיפור מבושל ומגובש, אבל תגובת הצד השני ערערה אותי, גרמה לי לחשוב ולפעמים גם לשנות או לזנוח את הסיפור. בסופו של יום, גם לחברי ועדת גולדסטון יש מוניטין, הם רוצים לשמור עליו ולא רוצים להצטייר כאנשים לא הגונים.

עוד דבר – לדעתי, הסיבה שישראל אינה משתפת פעולה היא בכלל לא רציונאלית. זה מגיע מהבטן. להם, לגויים, אין שום זכות לחקור אותנו, שלא ילמדו אותנו על מוסר. שיחקרו את עצמם על מעשיהם באפגניסטאן ועיראק ושלא לדבר עם מה שהאבות שלהם עשו לאבות שלנו. אפשר להזדהות עם הסנטימנט הזה, אבל אין בו שום היגיון. העולם השתנה. הוא מנסה באמת לפעול למען זכויות אדם, על חשבון הערך של ריבונות ועצמאות המדינות. זה נכון לגבי סרביה, רואנדה, לא רק לגבי ישראל. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ניסה שוב ושוב להסביר את זה לממשלה ולצבא. אם ישראל לא הייתה מבצעת את החקירה בעניין הרג 14 האזרחים בעזה במהלך הפעולה לחיסול סאלח שחאדה (בדיקה מצ'וקמקת, כמובן), ספק אם היינו מצליחים להרוג את החקירה בספרד נגד בכירינו.

נכון, כללי העולם החדש לא מוחלים באופן צודק ושוויוני על כל המדינות. המדינות החזקות יותר -רוסיה בצ'צ'ניה, ארה"ב בעיראק – נהנות מחסינות יחסית. זה טבעו של עולם. במקום לנסות לשנות אותו. הגיע הזמן להכיר בו, אפילו לבדוק אם אין גם צדק בכמה מטענות הדו"ח (ירי הזרחן, למשל). אחרי הכל, הן נטענו גם כאן ועל ידי גורמים אמינים, לרבות לוחמים שהשתתפו במבצע. דבר אחד בטוח – עכשיו, אחרי הדו"ח, ישראל תיאלץ לחקור כמה מהמקרים באופן אמיתי. אם היינו עושים את זה מלכתחילה (כן, כן, כבוד הפרקליט הצבאי הראשי) ולא סוגרים תיק תוך עשרה ימים, ייתכן שגם הדו"ח היה נראה אחרת.

דני יתום שומר מסמכים

10 בספטמבר 2009
 

במרץ 2001 התנהל במשרד ראש הממשלה טקס לציון חילופי ראשי הממשלה. שרון החליף את ברק. הייתי בטקס ויצא לי לחטוף כמה מילים עם דני יתום, אז נהגנו לקרוא לו הרמב"ם, ראש המטה המדיני ביטחוני בלשכת ראש הממשלה, המוציא והמביא, האיש שידע את כל מה שאנחנו היינו מתים לדעת. "שלושים שנה אתה במוקדי קבלת החלטות. זה נכון שאתה אף פעם לא הדלפת חומר", שאלתי אותו. "נכון", הוא אמר בגאווה. אני המשכתי עם התמימות (אמיתית, לא מדומה). "אני מניח שבטח העברת ידיעות בחשאיות בשמו של הבוס, כשהכתב לא יודע שהבוס יודע, אבל הדלפה פרטיזנית לא". "נכון", הנהן ראש המוסד לשעבר. עבורי, זה שירת צורך נפשי. לא רק לי הוא לא הדליף כלום. לא החמצתי מקור חשוב. גם לאחרים הוא לא הדליף. מאז קצת התפכחתי ובביקורת הפנים שאני עורך לעצמי, גיליתי לא מעט ידיעות מתקופת ברק, שאני חושד שיתום, בלי ידיעת ברק, עומד מאחוריהן. אני לא יכול להוכיח, אבל למשל, אותה ידיעה מרעישה שאמנון אברמוביץ פרסם בזמנו ב"יומן" של ערוץ הראשון "תוך 3-5 שבועות יוצג הסכם השלום בין ישראל לסוריה בפני הציבור, הממשלה והכנסת (אני מסתמך על הזיכרון, אבל לא טועה בהרבה)", הידיעה ההיא, שבדיעבד לא התגשמה, הגיעה להערכתי מיתום.

עדיין, כשראיתי את הכותרת הראשית הבוקר ב"ידיעות" חשבתי איזה מרחק עבר הרמב"ם מאותה שאלה תמימה שלי ועד היום.

בואו נתחיל מההתחלה.

 אין מילה חדשה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר. שום חידוש. המסמך שדני יתום פרסם בספר הזכרונות שלו והובלט הבוקר ב"ידיעות", פורסם בעבר. למיטב זכרוני, לראשונה הוא פורסם כשברק יצא לפסגה עם שר החוץ הסורי, פארוק א-שרע ולשכת ברק רצתה להכשיר את ויתוריו הצפויים. הלשכה הדליפה בדיוק  את המסמך הזה והוא פורסם לפני כמעט עשר שנים. מאז, המסמך פורסם שוב ושוב, למשל בספר הזכרונות של דניס רוס ובספרי זכרונות נוספים. אני התייחסתי אליו ולכל סיפור המו"מ יוצא הדופן כמה וכמה פעמים.

אז למה אני מטריד אתכם בפוסט על סיפור שפורסם? לא, לא כי אני רוצה לתקוע ל"ידיעות" ובטח לא כדי לפגוע בספר של דני יתום. מי כמוני יודע כמה קשה למכור ספרים כאלה בארץ ואני חסיד גדול של  של ספרי זכרונות. בעיניי, הם מוסיפים המון לשיפוט שלנו על תהליכים ואנשים. יתום עצמו סיים לכתוב את הספר כבר לפני שנים. מאז, הוצאת "ידיעות" משכה ומשכה (לצערי ולצערו) ועכשיו סוף סוף הוציאה. שלא יהיה לכם ספק, אני אקנה ואקרא את הספר של יתום. מאוד מעניינת אותי גירסתו לאירועים ואין לי ספק שהספר מכיל חידושים רבים, שאינם ממוחזרים כמו הכותרת היום.

רק מדבר אחד אני לא מצליח להתאושש – בפרסום היום יתום, ראש המוסד לשעבר, הבונקר של סודות ישראל, האיש שאמור להוות דוגמא לכל פקיד בכיר, האיש הזה מודה שהוא לקח מסמך סודי ביותר ממשרד ראש הממשלה, שמר אותו אצלו (מישהו אישר את זה? כי למיטב הבנתי, זה פאול משמעותי) ועכשיו הוא מפרסם אותו בפומבי. אני לא משחק אותה תמים. רוב פקידינו הבכירים ונבחרינו לוקחים איתם מסמכים חשובים הביתה. טוב שכך. מזה, עיתונאים כמוני חיים. אין לי בעיה עם התופעה, אני אפילו מוכן להגן על התועלת שבה. חשוב שנדע למה הסכים נתניהו במו"מ הקודם. חשוב יותר משמירת הסודיות. אבל בדרך כלל, הדבר נעשה בפרופיל נמוך. אנשי הציבור, פקידים ונבחרים, לא מודים שהם לקחו מסמכים סודיים. בוודאי שהם לא מפרסמים אותם. יתום עשה משהו מאוד יוצא דופן ואני רק יכול לקוות שמעשהו יקבע סטנדרט שהבאים אחריו לא יוכלו להרשות לעצמם לרדת ממנו.

דני יתום שומר מסמכים

10 בספטמבר 2009
 

במרץ 2001 התנהל במשרד ראש הממשלה טקס לציון חילופי ראשי הממשלה. שרון החליף את ברק. הייתי בטקס ויצא לי לחטוף כמה מילים עם דני יתום, אז נהגנו לקרוא לו הרמב"ם, ראש המטה המדיני ביטחוני בלשכת ראש הממשלה, המוציא והמביא, האיש שידע את כל מה שאנחנו היינו מתים לדעת. "שלושים שנה אתה במוקדי קבלת החלטות. זה נכון שאתה אף פעם לא הדלפת חומר", שאלתי אותו. "נכון", הוא אמר בגאווה. אני המשכתי עם התמימות (אמיתית, לא מדומה). "אני מניח שבטח העברת ידיעות בחשאיות בשמו של הבוס, כשהכתב לא יודע שהבוס יודע, אבל הדלפה פרטיזנית לא". "נכון", הנהן ראש המוסד לשעבר. עבורי, זה שירת צורך נפשי. לא רק לי הוא לא הדליף כלום. לא החמצתי מקור חשוב. גם לאחרים הוא לא הדליף. מאז קצת התפכחתי ובביקורת הפנים שאני עורך לעצמי, גיליתי לא מעט ידיעות מתקופת ברק, שאני חושד שיתום, בלי ידיעת ברק, עומד מאחוריהן. אני לא יכול להוכיח, אבל למשל, אותה ידיעה מרעישה שאמנון אברמוביץ פרסם בזמנו ב"יומן" של ערוץ הראשון "תוך 3-5 שבועות יוצג הסכם השלום בין ישראל לסוריה בפני הציבור, הממשלה והכנסת (אני מסתמך על הזיכרון, אבל לא טועה בהרבה)", הידיעה ההיא, שבדיעבד לא התגשמה, הגיעה להערכתי מיתום.

עדיין, כשראיתי את הכותרת הראשית הבוקר ב"ידיעות" חשבתי איזה מרחק עבר הרמב"ם מאותה שאלה תמימה שלי ועד היום.

בואו נתחיל מההתחלה.

 אין מילה חדשה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר. שום חידוש. המסמך שדני יתום פרסם בספר הזכרונות שלו והובלט הבוקר ב"ידיעות", פורסם בעבר. למיטב זכרוני, לראשונה הוא פורסם כשברק יצא לפסגה עם שר החוץ הסורי, פארוק א-שרע ולשכת ברק רצתה להכשיר את ויתוריו הצפויים. הלשכה הדליפה בדיוק  את המסמך הזה והוא פורסם לפני כמעט עשר שנים. מאז, המסמך פורסם שוב ושוב, למשל בספר הזכרונות של דניס רוס ובספרי זכרונות נוספים. אני התייחסתי אליו ולכל סיפור המו"מ יוצא הדופן כמה וכמה פעמים.

אז למה אני מטריד אתכם בפוסט על סיפור שפורסם? לא, לא כי אני רוצה לתקוע ל"ידיעות" ובטח לא כדי לפגוע בספר של דני יתום. מי כמוני יודע כמה קשה למכור ספרים כאלה בארץ ואני חסיד גדול של  של ספרי זכרונות. בעיניי, הם מוסיפים המון לשיפוט שלנו על תהליכים ואנשים. יתום עצמו סיים לכתוב את הספר כבר לפני שנים. מאז, הוצאת "ידיעות" משכה ומשכה (לצערי ולצערו) ועכשיו סוף סוף הוציאה. שלא יהיה לכם ספק, אני אקנה ואקרא את הספר של יתום. מאוד מעניינת אותי גירסתו לאירועים ואין לי ספק שהספר מכיל חידושים רבים, שאינם ממוחזרים כמו הכותרת היום.

רק מדבר אחד אני לא מצליח להתאושש – בפרסום היום יתום, ראש המוסד לשעבר, הבונקר של סודות ישראל, האיש שאמור להוות דוגמא לכל פקיד בכיר, האיש הזה מודה שהוא לקח מסמך סודי ביותר ממשרד ראש הממשלה, שמר אותו אצלו (מישהו אישר את זה? כי למיטב הבנתי, זה פאול משמעותי) ועכשיו הוא מפרסם אותו בפומבי. אני לא משחק אותה תמים. רוב פקידינו הבכירים ונבחרינו לוקחים איתם מסמכים חשובים הביתה. טוב שכך. מזה, עיתונאים כמוני חיים. אין לי בעיה עם התופעה, אני אפילו מוכן להגן על התועלת שבה. חשוב שנדע למה הסכים נתניהו במו"מ הקודם. חשוב יותר משמירת הסודיות. אבל בדרך כלל, הדבר נעשה בפרופיל נמוך. אנשי הציבור, פקידים ונבחרים, לא מודים שהם לקחו מסמכים סודיים. בוודאי שהם לא מפרסמים אותם. יתום עשה משהו מאוד יוצא דופן ואני רק יכול לקוות שמעשהו יקבע סטנדרט שהבאים אחריו לא יוכלו להרשות לעצמם לרדת ממנו.

לפצל, לפצל (למרות שפרידמן רוצה)

9 בספטמבר 2009
 

הויכוח על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה סובל מבעיה מוכרת. הברנז'ה הרלוונטית, המשפטית, מאוד נרעשת. הציבור לא מבין על מה בכלל המהומה. זה מצב תקשורתי קלאסי, שמזמין דיון תקשורתי שטחי ודמגוגי סטייל רפורמת הקרקעות. הרעים בדיון הזה יהיו פרידמן ונאמן. שניהם בעד הפיצול. תמיכתם ביוזמה, כמובן, מקטינה מאוד את הסיכוי שייחסו לה שיקולים ענייניים. זה מריח קצת כמו ניסיון לדאוג שלא יהיה עוד מני מזוז, שלא יהיה עוד יועץ משפטי לממשלה שהכניס שני שרים לכלא, הרשיע שר משפטים ותובע ראש ממשלה ונשיא.

אני בעד הפיצול. לא מהנימוק של פרידמן. פרידמן טוען שיועץ משפטי שיושב בבוקר יום ראשון בממשלה כתף אל כתף עם שרים, יתקשה לקבל לגביהם החלטה עניינית בערב. בעיניי, זהו טיעון חלש. ראשית, דווקא מזוז הוכיח שאין לו בעיה לעשות את זה. היה אולי אפשר לטעון את הטענה הזו על אליקים רובינשטיין. רובינשטיין היה גם יותר רחמן וגם אהב הרבה יותר את החיכוך עם השרים. הוא יצא לועידת קמפ דייויד (קשה לדמיין את מזוז שם), הביע עמדה סמי פוליטית נגד הסדר מדיני עם הפלשתינים בשלהי תקופת ברק, נכח בכל ישיבת ממשלה, הכיר חלק מהשרים באופן אינטימי ובאופן כללי היה נוח יותר לריצוי. מזוז לא מגיע לישיבות ממשלה, אלא אם כן מדובר בהכרח. הוא לא סחבק של השרים, בדרך כלל הוא דורש מהם להעלות את בקשותיהם ממנו בכתב (זכורה לטוב הדרך הקשוחה והחכמה בה נקט הן כאשר קצב ניסה להפוך את הקערה ולהגיש תלונה על סחיטה והן כשהירשזון רץ לקיסריה לטעון שמאיימים עליו) ובוודאי שאי אפשר להאשים אותו בסלחנות כלפיהם (חוץ מההחלטה השערורייתית בעניין האי היווני). אם כבר, הוא נקט בחומרת יתר בעניין רמון. הנשיקה הטיפשית ההיא לא הייתה שווה כתב אישום.

למה בכל זאת אני בעד הפיצול?

כי כמות המטלות שמוטלת כיום על היועץ המשפטי לממשלה היא לא אנושית. פעם דיברתי על זה עם מזוז. הוא התייחס כמעט בביטול לעומס העבודה על קודמיו וטען (לדעתי בצדק) שמיועץ ליועץ, העומס עולה בטור גיאומטרי . ממה שאני יודע, מני מזוז עובד כמו שאף בן אדם בארץ לא עובד. כל יום, כל היום, עד השעות הקטנות של הלילה. משוגע. לא פלא שהוא סופר ימים עד לפרישתו. כמות הנושאים וההחלטות שמתגלגלות לשולחנו הייתה יכולה לפרנס 5 פקידים בכירים. גדר ההפרדה? מזוז. עינויים? עופרת יצוקה? ערוץ 10? מזוז, מזוז, מזוז ומזוז. ליברמן, אולמרט, ישראל כץ, ארגוני פשיעה, מאפיה רוסית, הכל מזוז. זה פשוט לא הגיוני. אין אדם שיכול להתמצא בכל הנושאים האלה. אין בן תמותה שיכול לקבל החלטות מושכלות בכולם. שר המשפטים נאמן מסתובב בשבועות האחרונים, כשאיתו חוברת עם כל החלטות הממשלה שמטילות מחוייבויות שונות על מזוז. תקראו ולא תאמינו. כל פעם אותו דפוס. הממשלה מתכנסת לקבל החלטה באיזה נושא. לא משנה מה הנושא, מתישהו ידחפו להחלטה את היועהמ"ש. שהוא ימנה את ועדת החריגים, או שיחתום על ביטול הרשיון, או שחייבים להתייעץ איתו לפני החלטה. יש עשרות החלטות כאלה. אני משוכנע שלחלקן מזוז בעצמו לא מודע.

לפני כמה שנים ישבה ועדה בראשות נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר והיועץ המשפטי לשעבר, מאיר שמגר והמליצה לא לפצל את תפקיד היועץ. אני בטוח שהוועדה עשתה עבודה מקצועית חשובה. אני חושב שהיא טעתה. הפיצול לא יחליש את מעמד היועץ המשפטי לממשלה. הוא יחזיר אותו לשפיות. ייתכן גם שבזמן שהוועדה ישבה על העניין, עומס העבודה היה פחות נורא. בכלל, זה לא נראה לי נושא שלוועדה מקצועית יש ערך מוסף בו. עובדה שכשפרידמן רצה, הוא קיבל חוות דעת מקצועית נוגדת של עו"ד דן אבי יצחק. כן לפצל.

לדעתי, הנקודה היא עומס העבודה והיגיון המשרה. אין שום היגיון מובנה בכך שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה גם התובע הכללי, שמעמיד לדין וגם האיש שעוסק בייעוץ לממשלה בנושאים כלכליים ומדיניים מורכבים. אין קשר בין הדברים. לתובע הכללי צריכה להיות הכשרה מסויימת. מן הסתם פלילית. ליועץ המשפטי לממשלה צריכה להיות אוריינטציה מינהלית, חוקתית, אולי אפילו כלכלית. ואל תגידו לי אהרון ברק. אני מנחש שאת מה שהיה מונח על שולחנו של ברק בחודש שלם, מזוז מחסל ביום אחד. לא מכיוון שהוא יותר מוכשר, אלא מכיוון שהיקף העבודה עלה באופן היסטרי.   

לפצל, לפצל (למרות שפרידמן רוצה)

9 בספטמבר 2009
 

הויכוח על פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה סובל מבעיה מוכרת. הברנז'ה הרלוונטית, המשפטית, מאוד נרעשת. הציבור לא מבין על מה בכלל המהומה. זה מצב תקשורתי קלאסי, שמזמין דיון תקשורתי שטחי ודמגוגי סטייל רפורמת הקרקעות. הרעים בדיון הזה יהיו פרידמן ונאמן. שניהם בעד הפיצול. תמיכתם ביוזמה, כמובן, מקטינה מאוד את הסיכוי שייחסו לה שיקולים ענייניים. זה מריח קצת כמו ניסיון לדאוג שלא יהיה עוד מני מזוז, שלא יהיה עוד יועץ משפטי לממשלה שהכניס שני שרים לכלא, הרשיע שר משפטים ותובע ראש ממשלה ונשיא.

אני בעד הפיצול. לא מהנימוק של פרידמן. פרידמן טוען שיועץ משפטי שיושב בבוקר יום ראשון בממשלה כתף אל כתף עם שרים, יתקשה לקבל לגביהם החלטה עניינית בערב. בעיניי, זהו טיעון חלש. ראשית, דווקא מזוז הוכיח שאין לו בעיה לעשות את זה. היה אולי אפשר לטעון את הטענה הזו על אליקים רובינשטיין. רובינשטיין היה גם יותר רחמן וגם אהב הרבה יותר את החיכוך עם השרים. הוא יצא לועידת קמפ דייויד (קשה לדמיין את מזוז שם), הביע עמדה סמי פוליטית נגד הסדר מדיני עם הפלשתינים בשלהי תקופת ברק, נכח בכל ישיבת ממשלה, הכיר חלק מהשרים באופן אינטימי ובאופן כללי היה נוח יותר לריצוי. מזוז לא מגיע לישיבות ממשלה, אלא אם כן מדובר בהכרח. הוא לא סחבק של השרים, בדרך כלל הוא דורש מהם להעלות את בקשותיהם ממנו בכתב (זכורה לטוב הדרך הקשוחה והחכמה בה נקט הן כאשר קצב ניסה להפוך את הקערה ולהגיש תלונה על סחיטה והן כשהירשזון רץ לקיסריה לטעון שמאיימים עליו) ובוודאי שאי אפשר להאשים אותו בסלחנות כלפיהם (חוץ מההחלטה השערורייתית בעניין האי היווני). אם כבר, הוא נקט בחומרת יתר בעניין רמון. הנשיקה הטיפשית ההיא לא הייתה שווה כתב אישום.

למה בכל זאת אני בעד הפיצול?

כי כמות המטלות שמוטלת כיום על היועץ המשפטי לממשלה היא לא אנושית. פעם דיברתי על זה עם מזוז. הוא התייחס כמעט בביטול לעומס העבודה על קודמיו וטען (לדעתי בצדק) שמיועץ ליועץ, העומס עולה בטור גיאומטרי . ממה שאני יודע, מני מזוז עובד כמו שאף בן אדם בארץ לא עובד. כל יום, כל היום, עד השעות הקטנות של הלילה. משוגע. לא פלא שהוא סופר ימים עד לפרישתו. כמות הנושאים וההחלטות שמתגלגלות לשולחנו הייתה יכולה לפרנס 5 פקידים בכירים. גדר ההפרדה? מזוז. עינויים? עופרת יצוקה? ערוץ 10? מזוז, מזוז, מזוז ומזוז. ליברמן, אולמרט, ישראל כץ, ארגוני פשיעה, מאפיה רוסית, הכל מזוז. זה פשוט לא הגיוני. אין אדם שיכול להתמצא בכל הנושאים האלה. אין בן תמותה שיכול לקבל החלטות מושכלות בכולם. שר המשפטים נאמן מסתובב בשבועות האחרונים, כשאיתו חוברת עם כל החלטות הממשלה שמטילות מחוייבויות שונות על מזוז. תקראו ולא תאמינו. כל פעם אותו דפוס. הממשלה מתכנסת לקבל החלטה באיזה נושא. לא משנה מה הנושא, מתישהו ידחפו להחלטה את היועהמ"ש. שהוא ימנה את ועדת החריגים, או שיחתום על ביטול הרשיון, או שחייבים להתייעץ איתו לפני החלטה. יש עשרות החלטות כאלה. אני משוכנע שלחלקן מזוז בעצמו לא מודע.

לפני כמה שנים ישבה ועדה בראשות נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר והיועץ המשפטי לשעבר, מאיר שמגר והמליצה לא לפצל את תפקיד היועץ. אני בטוח שהוועדה עשתה עבודה מקצועית חשובה. אני חושב שהיא טעתה. הפיצול לא יחליש את מעמד היועץ המשפטי לממשלה. הוא יחזיר אותו לשפיות. ייתכן גם שבזמן שהוועדה ישבה על העניין, עומס העבודה היה פחות נורא. בכלל, זה לא נראה לי נושא שלוועדה מקצועית יש ערך מוסף בו. עובדה שכשפרידמן רצה, הוא קיבל חוות דעת מקצועית נוגדת של עו"ד דן אבי יצחק. כן לפצל.

לדעתי, הנקודה היא עומס העבודה והיגיון המשרה. אין שום היגיון מובנה בכך שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה גם התובע הכללי, שמעמיד לדין וגם האיש שעוסק בייעוץ לממשלה בנושאים כלכליים ומדיניים מורכבים. אין קשר בין הדברים. לתובע הכללי צריכה להיות הכשרה מסויימת. מן הסתם פלילית. ליועץ המשפטי לממשלה צריכה להיות אוריינטציה מינהלית, חוקתית, אולי אפילו כלכלית. ואל תגידו לי אהרון ברק. אני מנחש שאת מה שהיה מונח על שולחנו של ברק בחודש שלם, מזוז מחסל ביום אחד. לא מכיוון שהוא יותר מוכשר, אלא מכיוון שהיקף העבודה עלה באופן היסטרי.   

פרידמן יוצא מהארון (לא שהוא טרח להסתתר)

6 בספטמבר 2009
 

המאמר של פרופסור דניאל פרידמן ב"ידיעות אחרונות", הוא מאמר יוצא דופן ומאוד צפוי. יוצא דופן ששר משפטים, עד לא מכבר, תוקף את החלטת היועץ המשפטי לממשלה. צפוי, כי אצל פרידמן, זה מהלך טבעי. מה שבאמת יוצא דופן זה שהפרופסור למשפטים בונה טיעון מופרך וחסר היגיון. על פרידמן תמיד היה אפשר להגיד הרבה דברים. אי אפשר לזלזל ביכולת האינטלקטואלית שלו. הוא חכם, ידען ויודע את אמנות הויכוח. במאמר הוא, למשל, סוגר (שוב) חשבון עם פרופסור יצחק זמיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה. זמיר מירר את חייו של פרידמן, כשזה היה שר משפטים. הוא מתח עליו שוב ושוב ביקורת בתקשורת. פרידמן, כאילו בדרך אגב, מספר במאמר שלו על החלטתו של היועהמ"ש זמיר להגיש כתב אישום נגד הפוליטיקאי אבו חצירא, יום אחרי שזוכה במשפטו. פרידמן מזכיר שהוא מתח ביקורת על ההחלטה כבר אז, רוצה לומר – זמיר ירד עליי כי אני ירדתי עליו.

עיקרי הטיעון של פרידמן במאמר הם:

1. ריבוי התיקים של אולמרט מרמז על רדיפתו בידי התביעה הכללית. זה טיעון מוזר. פרופ' פרידמן לא מוכן להעלות הסבר חליפי: אולמרט הוא איש מושחת מהיסוד. יש עשרות פרשיות שהוא מעורב בהן. רק מיעוטן הגיעו לכתב אישום. טבעי שמהרגע שכבש את כס ראש הממשלה, חלק מהפרשות הללו התחילו לרדוף אותו. ריבוי התיקים מעיד על עוצמת המושחתות של האיש, לא על הרדיפה של התביעה. פרופ' פרידמן נתפס רבות ללוח הזמנים של גיבוש התיק, כדי להראות זדון. שטויות. התיקים אכן מוזמזו לא מעט על ידי מזוז, אבל הם מוזמזו דווקא מכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה חשש ובצדק להדיח ראש ממשלה מכהן. לשר המשפטים לשעבר אין מילה אחת להגיד בגנותו של אולמרט, לא על מעשיו וגם לא על ההתקפה הבוטה ומשולחת הרסן שלו כנגד התביעה הכללית והמשטרה. גם תרגילי העיכוב של אולמרט לא מפריעים לפרידמן.

2. הטיעון העיקרי של פרידמן הוא שמזוז כבר חייב את עצמו להחלטה בעניינו של אולמרט, במהלך החקירה והעדות המוקדמת. עכשיו הוא לא יכול לסגת. לפי הטיעון הזה, תמיד היועץ המשפטי לממשלה צריך להעביר את ההחלטה למישהו אחר. הרי ההחלטה לחקור שר תמיד עוברת דרך היועהמ"ש. פרידמן בעיקר נתלה בהליך העדות המוקדמת החריג ויוצא הדופן עליו החליטו מזוז ולדור. נדמה לי שאחרי שטלנסקי הראה שהוא לא בדיוק זמין מתי שרוצים אותו, ההחלטה ההיא של מזוז ולדור נראית הרבה יותר סבירה. מה היינו אומרים אם הם לא היו נוקטים בהליך הזה, מסתפקים בעדות טלנסקי במשטרה ואז משה שלנו לא היה מסכים להגיע ארצה? איך הם היו נראים אז?

פרידמן מציין במאמרו את התיקים כנגד אולמרט שנסגרו. ההקשר שמוצג בפני הקורא הוא – הנה, תראו איזו רדיפה. סתם פתחו תיקים, מיררו למסכן הזה את החיים וסגרו אותם. רגע, מי סגר? זה לא אותו מזוז? מה, בתיקי כרמיה ובל"ל הוא לא היה כבול בהחלטותיו לפתוח בחקירות? מאיפה הוא ולדור (בתיק בל"ל) שאבו שם את האומץ לסגור? דווקא סגירת התיקים ההם מוכיחה שמזוז ולדור מסוגלים גם לסגור תיקים נגד אולמרט.

יתרה מזאת, מה פרידמן מציע? לשיטתו, גם לדור פסול להחלטה. אז מי צריך להחליט? אובמה? או שפרידמן מציע לחכות עד שייכנס יועץ משפטי חדש לממשלה עוד ארבעה חודשים, אחר כך ייקח לו חצי שנה ללמוד את התיק, אח"כ שימוע (אולמרט ויתר כי זה היה מזוז. עם יועהמ"ש חדש הוא בוודאי יבקש שימוע), אחרי השימוע יעברו עוד כמה חודשים עד שתהיה החלטה סופית, אם מישהו ב – 2012 עוד יזכור על מה מדובר.

אני מסכים עם הרבה מעמדותיו של פרידמן כלפי ביהמ"ש העליון, מורשת ברק והאקטיביזם השיפוטי. אלא שפרידמן לקח את זה בזמן כהונתו כמה גשרים רחוק מדי. מכל אות במאמר אתה מרגיש את יצריו של פרידמן האיש: הרצון להכיר תודה לאולמרט, להילחם עבור חברו רמון ולתקוע למזוז. הפובליציסט פרידמן רק הוציא במאמר הזה מהארון את שר המשפטים פרידמן. ככה הוא התנהג גם כשר משפטים. הוציא אינסוף אנרגיות על ועדת הבדיקה המופרכת לבדיקת חקירת רמון, במקום להשקיע מאמץ בתיקון מערכת המשפט הקורסת שלנו.

פרידמן יוצא מהארון (לא שהוא טרח להסתתר)

6 בספטמבר 2009
 

המאמר של פרופסור דניאל פרידמן ב"ידיעות אחרונות", הוא מאמר יוצא דופן ומאוד צפוי. יוצא דופן ששר משפטים, עד לא מכבר, תוקף את החלטת היועץ המשפטי לממשלה. צפוי, כי אצל פרידמן, זה מהלך טבעי. מה שבאמת יוצא דופן זה שהפרופסור למשפטים בונה טיעון מופרך וחסר היגיון. על פרידמן תמיד היה אפשר להגיד הרבה דברים. אי אפשר לזלזל ביכולת האינטלקטואלית שלו. הוא חכם, ידען ויודע את אמנות הויכוח. במאמר הוא, למשל, סוגר (שוב) חשבון עם פרופסור יצחק זמיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה. זמיר מירר את חייו של פרידמן, כשזה היה שר משפטים. הוא מתח עליו שוב ושוב ביקורת בתקשורת. פרידמן, כאילו בדרך אגב, מספר במאמר שלו על החלטתו של היועהמ"ש זמיר להגיש כתב אישום נגד הפוליטיקאי אבו חצירא, יום אחרי שזוכה במשפטו. פרידמן מזכיר שהוא מתח ביקורת על ההחלטה כבר אז, רוצה לומר – זמיר ירד עליי כי אני ירדתי עליו.

עיקרי הטיעון של פרידמן במאמר הם:

1. ריבוי התיקים של אולמרט מרמז על רדיפתו בידי התביעה הכללית. זה טיעון מוזר. פרופ' פרידמן לא מוכן להעלות הסבר חליפי: אולמרט הוא איש מושחת מהיסוד. יש עשרות פרשיות שהוא מעורב בהן. רק מיעוטן הגיעו לכתב אישום. טבעי שמהרגע שכבש את כס ראש הממשלה, חלק מהפרשות הללו התחילו לרדוף אותו. ריבוי התיקים מעיד על עוצמת המושחתות של האיש, לא על הרדיפה של התביעה. פרופ' פרידמן נתפס רבות ללוח הזמנים של גיבוש התיק, כדי להראות זדון. שטויות. התיקים אכן מוזמזו לא מעט על ידי מזוז, אבל הם מוזמזו דווקא מכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה חשש ובצדק להדיח ראש ממשלה מכהן. לשר המשפטים לשעבר אין מילה אחת להגיד בגנותו של אולמרט, לא על מעשיו וגם לא על ההתקפה הבוטה ומשולחת הרסן שלו כנגד התביעה הכללית והמשטרה. גם תרגילי העיכוב של אולמרט לא מפריעים לפרידמן.

2. הטיעון העיקרי של פרידמן הוא שמזוז כבר חייב את עצמו להחלטה בעניינו של אולמרט, במהלך החקירה והעדות המוקדמת. עכשיו הוא לא יכול לסגת. לפי הטיעון הזה, תמיד היועץ המשפטי לממשלה צריך להעביר את ההחלטה למישהו אחר. הרי ההחלטה לחקור שר תמיד עוברת דרך היועהמ"ש. פרידמן בעיקר נתלה בהליך העדות המוקדמת החריג ויוצא הדופן עליו החליטו מזוז ולדור. נדמה לי שאחרי שטלנסקי הראה שהוא לא בדיוק זמין מתי שרוצים אותו, ההחלטה ההיא של מזוז ולדור נראית הרבה יותר סבירה. מה היינו אומרים אם הם לא היו נוקטים בהליך הזה, מסתפקים בעדות טלנסקי במשטרה ואז משה שלנו לא היה מסכים להגיע ארצה? איך הם היו נראים אז?

פרידמן מציין במאמרו את התיקים כנגד אולמרט שנסגרו. ההקשר שמוצג בפני הקורא הוא – הנה, תראו איזו רדיפה. סתם פתחו תיקים, מיררו למסכן הזה את החיים וסגרו אותם. רגע, מי סגר? זה לא אותו מזוז? מה, בתיקי כרמיה ובל"ל הוא לא היה כבול בהחלטותיו לפתוח בחקירות? מאיפה הוא ולדור (בתיק בל"ל) שאבו שם את האומץ לסגור? דווקא סגירת התיקים ההם מוכיחה שמזוז ולדור מסוגלים גם לסגור תיקים נגד אולמרט.

יתרה מזאת, מה פרידמן מציע? לשיטתו, גם לדור פסול להחלטה. אז מי צריך להחליט? אובמה? או שפרידמן מציע לחכות עד שייכנס יועץ משפטי חדש לממשלה עוד ארבעה חודשים, אחר כך ייקח לו חצי שנה ללמוד את התיק, אח"כ שימוע (אולמרט ויתר כי זה היה מזוז. עם יועהמ"ש חדש הוא בוודאי יבקש שימוע), אחרי השימוע יעברו עוד כמה חודשים עד שתהיה החלטה סופית, אם מישהו ב – 2012 עוד יזכור על מה מדובר.

אני מסכים עם הרבה מעמדותיו של פרידמן כלפי ביהמ"ש העליון, מורשת ברק והאקטיביזם השיפוטי. אלא שפרידמן לקח את זה בזמן כהונתו כמה גשרים רחוק מדי. מכל אות במאמר אתה מרגיש את יצריו של פרידמן האיש: הרצון להכיר תודה לאולמרט, להילחם עבור חברו רמון ולתקוע למזוז. הפובליציסט פרידמן רק הוציא במאמר הזה מהארון את שר המשפטים פרידמן. ככה הוא התנהג גם כשר משפטים. הוציא אינסוף אנרגיות על ועדת הבדיקה המופרכת לבדיקת חקירת רמון, במקום להשקיע מאמץ בתיקון מערכת המשפט הקורסת שלנו.

על "התבכיינות" ו"דיונים תיאורטיים" – עיסקת שליט

2 בספטמבר 2009
 

"התבכיינות" – אם היה אפשר לחבק את אהוד ברק. סוף סוף יצאה לו מילה אמיתית בעניין גלעד שליט. כל השיח החדש הזה של "איך נבטיח לבנינו שהם חוזרים מהצבא?". שיגורו בפינלנד. ככה, בטוח הם יחזרו מהצבא. מעניין למה ברק פתאום אמר את הדברים. איך האיש שתומך בעיסקת שליט, שנותן גיבוי מקצועי לעיסקה איומה, מדבר פתאום על "התבכיינות" וחברה "ללא חוט שידרה" ועל כך שהצבא אינו חברת ביטוח? נהוג לייחס לברק (בעיקר, אגב, נתניהו מייחס לו. לביבי יש יראת כבוד עצומה כלפי ברק, כנראה זכר לימיהם ביחידה) שיקולים ערמומיים. אני למדתי מזמן, שהרבה פעמים אלו פליטות פה נטולות כל מחשבה מוקדמת. כשברק הלך יומיים לפני הבחירות לתקשורת ואמר "אם לא נקבל קרוב ל – 20 מנדטים, לא אוכל וגם לא ארצה להיות שר ביטחון" נאלצתי לשוב ולנסות לפרשן אותו. גם אז אמרתי – קרוב לוודאי, שלא עומד מאחורי ההצהרה הזו כלום, חוץ מהרצון להביא עוד קולות ולא ממש בדרך חכמה. אחר כך גיליתי שברק, בדיוק לפני שאמר מה שאמר, ראה סקרים פנימיים של דורי שדמון שחזו לעבודה בערך 13 מנדטים (ב"מעריב", אגב, חזה אותו שדמון באותם ימים לאותה מפלגה, שבמקרה גם העסיקה אותו, הרבה יותר. 17-18 מנדטים. רוב הסוקרים לא התקרבו למספרים של סוקר הבית של ברק). המסר גם לא היה מתואם עם צוות הקמפיין. הלך ואמר. למה? ככה.

במקרה של שליט יש שתי אפשרויות. ניסיון להקשיח עמדות במו"מ דרך הצהרה פומבית, או אמירה לא מתכוננת בגלל שאלה מרגיזה. אני מהמר על ב' ומקווה שברק יתחיל להאמין למילותיו ויישם אותן על עיסקת שליט. מי כמוהו יודע כמה זו עיסקה לא חכמה ומסוכנת.

"אני לא רוצה לעסוק בדיונים תיאורטיים" – בתשע בבוקר העלה רזי ברקאי בגלי צה"ל את עמי אילון להגיב על אמירת ברק. למה עמי אילון? גנרל, מפקד חיל הים, פעם מתמודד על ראשות העבודה, היום מרואיין זמין לכל עת ותומך מושבע בעיסקת שליט. אני לא רוצה להתמודד עם טיעוניו של אילון. עשיתי זאת בפוסטים קודמים. בכלל, קשה קצת להבין את נימוקיו של אילון, אבל אולי קשה רק לי, מכיוון שאני כל כך טעון בסיפור הזה.

רק נקודה אחת: ברקאי ניסה לאתגר את אילון. איזה מחירים לא היית מוכן לשלם? איפה הגבול שלך? אילון ענה, כאמור, "אני לא מוכן להיכנס לדיונים תיאורטיים". למה לא להיכנס לדיון תיאורטי? השכל הישר אומר שמקבל החלטות לא רוצה להיכנס לדיונים כאלה. למה לו? אבל עמי אילון? הוא לא בשום עמדה של קבלת החלטות ולא אמור להיות בקרוב. כל הסיפור הזה של גלעד שליט צריך להתחיל מדיון תיאורטי. מהו מחיר ראוי? מה המדיניות הכללית? נושאים ונותנים עם ארגון טרור או לא? מה מוכנים לשלם? מה התכלית האסטרטגית? מהמסגרת התיאורטית אתה אמור לגזור את עמדתך כלפי המקרה הפרטי של גלעד שליט, אלא אם כן כמובן אתה עמי אילון ויש לך קול סמכותי ודרגת אלוף במגירה ואתה יכול להגיד "אני לא רוצה לעסוק בדיונים תיאורטיים".