ארכיון שנת: 2009

על "התבכיינות" ו"דיונים תיאורטיים" – עיסקת שליט

2 בספטמבר 2009
 

"התבכיינות" – אם היה אפשר לחבק את אהוד ברק. סוף סוף יצאה לו מילה אמיתית בעניין גלעד שליט. כל השיח החדש הזה של "איך נבטיח לבנינו שהם חוזרים מהצבא?". שיגורו בפינלנד. ככה, בטוח הם יחזרו מהצבא. מעניין למה ברק פתאום אמר את הדברים. איך האיש שתומך בעיסקת שליט, שנותן גיבוי מקצועי לעיסקה איומה, מדבר פתאום על "התבכיינות" וחברה "ללא חוט שידרה" ועל כך שהצבא אינו חברת ביטוח? נהוג לייחס לברק (בעיקר, אגב, נתניהו מייחס לו. לביבי יש יראת כבוד עצומה כלפי ברק, כנראה זכר לימיהם ביחידה) שיקולים ערמומיים. אני למדתי מזמן, שהרבה פעמים אלו פליטות פה נטולות כל מחשבה מוקדמת. כשברק הלך יומיים לפני הבחירות לתקשורת ואמר "אם לא נקבל קרוב ל – 20 מנדטים, לא אוכל וגם לא ארצה להיות שר ביטחון" נאלצתי לשוב ולנסות לפרשן אותו. גם אז אמרתי – קרוב לוודאי, שלא עומד מאחורי ההצהרה הזו כלום, חוץ מהרצון להביא עוד קולות ולא ממש בדרך חכמה. אחר כך גיליתי שברק, בדיוק לפני שאמר מה שאמר, ראה סקרים פנימיים של דורי שדמון שחזו לעבודה בערך 13 מנדטים (ב"מעריב", אגב, חזה אותו שדמון באותם ימים לאותה מפלגה, שבמקרה גם העסיקה אותו, הרבה יותר. 17-18 מנדטים. רוב הסוקרים לא התקרבו למספרים של סוקר הבית של ברק). המסר גם לא היה מתואם עם צוות הקמפיין. הלך ואמר. למה? ככה.

במקרה של שליט יש שתי אפשרויות. ניסיון להקשיח עמדות במו"מ דרך הצהרה פומבית, או אמירה לא מתכוננת בגלל שאלה מרגיזה. אני מהמר על ב' ומקווה שברק יתחיל להאמין למילותיו ויישם אותן על עיסקת שליט. מי כמוהו יודע כמה זו עיסקה לא חכמה ומסוכנת.

"אני לא רוצה לעסוק בדיונים תיאורטיים" – בתשע בבוקר העלה רזי ברקאי בגלי צה"ל את עמי אילון להגיב על אמירת ברק. למה עמי אילון? גנרל, מפקד חיל הים, פעם מתמודד על ראשות העבודה, היום מרואיין זמין לכל עת ותומך מושבע בעיסקת שליט. אני לא רוצה להתמודד עם טיעוניו של אילון. עשיתי זאת בפוסטים קודמים. בכלל, קשה קצת להבין את נימוקיו של אילון, אבל אולי קשה רק לי, מכיוון שאני כל כך טעון בסיפור הזה.

רק נקודה אחת: ברקאי ניסה לאתגר את אילון. איזה מחירים לא היית מוכן לשלם? איפה הגבול שלך? אילון ענה, כאמור, "אני לא מוכן להיכנס לדיונים תיאורטיים". למה לא להיכנס לדיון תיאורטי? השכל הישר אומר שמקבל החלטות לא רוצה להיכנס לדיונים כאלה. למה לו? אבל עמי אילון? הוא לא בשום עמדה של קבלת החלטות ולא אמור להיות בקרוב. כל הסיפור הזה של גלעד שליט צריך להתחיל מדיון תיאורטי. מהו מחיר ראוי? מה המדיניות הכללית? נושאים ונותנים עם ארגון טרור או לא? מה מוכנים לשלם? מה התכלית האסטרטגית? מהמסגרת התיאורטית אתה אמור לגזור את עמדתך כלפי המקרה הפרטי של גלעד שליט, אלא אם כן כמובן אתה עמי אילון ויש לך קול סמכותי ודרגת אלוף במגירה ואתה יכול להגיד "אני לא רוצה לעסוק בדיונים תיאורטיים".

הבלוף של ועדות האיתור או איך כולם ידעו שדורון כהן ייבחר

1 בספטמבר 2009
 

כשבנימין נתניהו היה שר אוצר סיפר לי אחד מעוזריו איך ממנים מישהו שהשר רוצה ביקרו לתפקיד נחשק, למרות החובה לכאורה לקיים מכרז. ועדת איתור. פטנט. השר, באישור נציב שירות המדינה, ממנה ועדה מקצועית שתביא להחלטתו כמה מועמדים ראויים. איכשהו, המועמד הרצוי יגיע לתפקיד. לא צריך לתפור מכרז. ככה נבחר מקורבו של נתניהו, רון דרמר, לתפקיד הנספח הכלכלי של ישראל בארה"ב.

לפני כמה שנים חיפשה ועדת איתור מנהל חדש לרשות החברות. בצמרת האוצר ידעו להגיד לי, הרבה לפני ההחלטה, שמי שייבחר הוא אודי ניסן, אקס אגף תקציבים. דיברתי עם יו"ר ועדת האיתור, קובי הבר, אז ראש אגף תקציבים. הוא אמר שאני מדבר שטויות ואין שום החלטה. אודי ניסן נבחר לתפקיד מנהל רשות החברות.

בחודשים האחרונים התנהלה ועדת איתור למציאת מנהל רשות חברות חדש. שוב ידעו להגיד לי "מקורות יודעי דבר" שלא יעזור בית דין. דורון כהן ייבחר. לא טרחתי אפילו לנסות לקבל תגובה. היה ברור שהסיפור יוכחש. דורון כהן נבחר.

עכשיו לשאלה – נאמר שהכל תפור, האם בסוף אנשים ראויים נבחרים? אני לא יודע מה דרמר מבין בכלכלה ואיך הוא מילא את תפקידו, אבל אין חולק שמדובר באדם מאוד אינטליגנטי, משכיל, עם קשרים טובים מאוד בארה"ב, שפת אם אנגלית וגם קשר מצוין עם השר הממנה לא מזיק.

אודי ניסן, לפי כל מה ששמעתי, היה מנהל רשות חברות טוב. נקי, ישר, ענייני. מינויו בכלל לא היה קשור לקשרים פוליטיים לשר. ספק אם שר האוצר, שמינה אותו, הכיר אותו. אם מישהו סימן אותו לתפקיד, אלו הם חבריו הפקידים מצמרת האוצר.

את דורון כהן אני לא מכיר. הרזומה העיסקי שלו לא ניתן לביטול. מה הוא אשם שיש לו קשרים פוליטיים טובים? כששידרתי את "יומני עומרי", אותה רשימה בלתי נגמרת של מחויבויות פוליטיות שעומרי שרון לקח על עצמו, התנוסס שם גם שמו של דורון כהן (ראו דקה 04:55 בחלק א'). עמרי כתב לעצמו לדבר עם ציפי לבני, שרת השיכון, כדי לדחוף את מינויו של כהן ליו"ר "עמידר". כהן מונה לתפקיד. לבני טענה באוזניי בתוקף שלעמרי לא היה קשר למינוי. "דה מרקר" חשף עכשיו שכהן גם קשור לשטייניץ, שר האוצר שמינה אותו. כהן ערך עבורו אירוע בפריימריס ותמך בו. עפ"י הפרסום, הוא לא דיווח על כך לוועדת האיתור.

אני חושב שחייבים למצוא דרך לשפר את השיטה. גם אם נבחרים אנשים ראויים, יש משהו מאוד עקום בקיום הליך איתור פיקטיבי. הליך בכאילו. זה גורם להרבה מאוד אנשים טובים לאבד אמון במערכת. הם מתמודדים, מגישים, מטפחים ציפיות ומגלים שהכל היה תפור וסגור. מצד שני, לא צריך להתחסד. אי אפשר למנוע משר לנסות להשפיע על זהות הפקידים הבכירים שלו. בעיניי, זה גם לגיטימי ונכון. השר צריך לעבוד איתם, הוא צריך לתת בהם אמון ולהרגיש איתם נוח. השיטה הישראלית מתחפשת לשיטה הבריטית, אבל בעצם פוזלת לאמריקנית. משחקים אותה כאילו מדובר בבחירה של פקיד מקצועי, נטול תלות בשר ומצד שני נותנים לשר לקבוע מי הוא יהיה.

מה הפתרון? לא בטוח שיש לי. אני די משוכנע שאין במערכת מישהו שרוצה להתמודד עם הבעיה. רוב השרים מעדיפים לסגור עיסקה שקטה עם הולנדר, נציב שירות המדינה ואדם שהישרדות היא שמו השני. למה לשנות סדרי עולם אם אפשר בשיחה דיסקרטית לתפור מינוי רצוי?

הנה בכל זאת שני רעיונות:

– מועמד שהשר מכיר ורוצה ביקרו, יקבל ניקוד יתר. שכולם יידעו. שיהיה שקוף. אם הוא ראוי וחביב על השר, רוב הסיכויים שייבחר. אם יגיע מועמד כל כך טוב, שהניקוד שלו יחפה אפילו על חוסר ההיכרות עם השר, הוא ייבחר. הצד השני של המטבע הוא – שר שיסתיר את העדפתו וינסה להביא לבחירת המועמד שלו, ייענש. איך? לא יודע, אבל ייענש.

– תיעשה סריקה קפדנית של המשרות הבכירות בכל משרד. ייתכן שיש מקום להגדיר עוד כמה משרות כמשרות אמון, משרות שהשר יכול למנות ללא צורך במכרז, גם אם המועמדים יצטרכו בכל זאת לעמוד בתנאי סף מסוימים. הצד השני – המשרות שנותרו כמשרות מקצועיות יהיו חפות באמת מכל השפעה של השר.

הבלוף של ועדות האיתור או איך כולם ידעו שדורון כהן ייבחר

1 בספטמבר 2009
 

כשבנימין נתניהו היה שר אוצר סיפר לי אחד מעוזריו איך ממנים מישהו שהשר רוצה ביקרו לתפקיד נחשק, למרות החובה לכאורה לקיים מכרז. ועדת איתור. פטנט. השר, באישור נציב שירות המדינה, ממנה ועדה מקצועית שתביא להחלטתו כמה מועמדים ראויים. איכשהו, המועמד הרצוי יגיע לתפקיד. לא צריך לתפור מכרז. ככה נבחר מקורבו של נתניהו, רון דרמר, לתפקיד הנספח הכלכלי של ישראל בארה"ב.

לפני כמה שנים חיפשה ועדת איתור מנהל חדש לרשות החברות. בצמרת האוצר ידעו להגיד לי, הרבה לפני ההחלטה, שמי שייבחר הוא אודי ניסן, אקס אגף תקציבים. דיברתי עם יו"ר ועדת האיתור, קובי הבר, אז ראש אגף תקציבים. הוא אמר שאני מדבר שטויות ואין שום החלטה. אודי ניסן נבחר לתפקיד מנהל רשות החברות.

בחודשים האחרונים התנהלה ועדת איתור למציאת מנהל רשות חברות חדש. שוב ידעו להגיד לי "מקורות יודעי דבר" שלא יעזור בית דין. דורון כהן ייבחר. לא טרחתי אפילו לנסות לקבל תגובה. היה ברור שהסיפור יוכחש. דורון כהן נבחר.

עכשיו לשאלה – נאמר שהכל תפור, האם בסוף אנשים ראויים נבחרים? אני לא יודע מה דרמר מבין בכלכלה ואיך הוא מילא את תפקידו, אבל אין חולק שמדובר באדם מאוד אינטליגנטי, משכיל, עם קשרים טובים מאוד בארה"ב, שפת אם אנגלית וגם קשר מצוין עם השר הממנה לא מזיק.

אודי ניסן, לפי כל מה ששמעתי, היה מנהל רשות חברות טוב. נקי, ישר, ענייני. מינויו בכלל לא היה קשור לקשרים פוליטיים לשר. ספק אם שר האוצר, שמינה אותו, הכיר אותו. אם מישהו סימן אותו לתפקיד, אלו הם חבריו הפקידים מצמרת האוצר.

את דורון כהן אני לא מכיר. הרזומה העיסקי שלו לא ניתן לביטול. מה הוא אשם שיש לו קשרים פוליטיים טובים? כששידרתי את "יומני עומרי", אותה רשימה בלתי נגמרת של מחויבויות פוליטיות שעומרי שרון לקח על עצמו, התנוסס שם גם שמו של דורון כהן (ראו דקה 04:55 בחלק א'). עמרי כתב לעצמו לדבר עם ציפי לבני, שרת השיכון, כדי לדחוף את מינויו של כהן ליו"ר "עמידר". כהן מונה לתפקיד. לבני טענה באוזניי בתוקף שלעמרי לא היה קשר למינוי. "דה מרקר" חשף עכשיו שכהן גם קשור לשטייניץ, שר האוצר שמינה אותו. כהן ערך עבורו אירוע בפריימריס ותמך בו. עפ"י הפרסום, הוא לא דיווח על כך לוועדת האיתור.

אני חושב שחייבים למצוא דרך לשפר את השיטה. גם אם נבחרים אנשים ראויים, יש משהו מאוד עקום בקיום הליך איתור פיקטיבי. הליך בכאילו. זה גורם להרבה מאוד אנשים טובים לאבד אמון במערכת. הם מתמודדים, מגישים, מטפחים ציפיות ומגלים שהכל היה תפור וסגור. מצד שני, לא צריך להתחסד. אי אפשר למנוע משר לנסות להשפיע על זהות הפקידים הבכירים שלו. בעיניי, זה גם לגיטימי ונכון. השר צריך לעבוד איתם, הוא צריך לתת בהם אמון ולהרגיש איתם נוח. השיטה הישראלית מתחפשת לשיטה הבריטית, אבל בעצם פוזלת לאמריקנית. משחקים אותה כאילו מדובר בבחירה של פקיד מקצועי, נטול תלות בשר ומצד שני נותנים לשר לקבוע מי הוא יהיה.

מה הפתרון? לא בטוח שיש לי. אני די משוכנע שאין במערכת מישהו שרוצה להתמודד עם הבעיה. רוב השרים מעדיפים לסגור עיסקה שקטה עם הולנדר, נציב שירות המדינה ואדם שהישרדות היא שמו השני. למה לשנות סדרי עולם אם אפשר בשיחה דיסקרטית לתפור מינוי רצוי?

הנה בכל זאת שני רעיונות:

– מועמד שהשר מכיר ורוצה ביקרו, יקבל ניקוד יתר. שכולם יידעו. שיהיה שקוף. אם הוא ראוי וחביב על השר, רוב הסיכויים שייבחר. אם יגיע מועמד כל כך טוב, שהניקוד שלו יחפה אפילו על חוסר ההיכרות עם השר, הוא ייבחר. הצד השני של המטבע הוא – שר שיסתיר את העדפתו וינסה להביא לבחירת המועמד שלו, ייענש. איך? לא יודע, אבל ייענש.

– תיעשה סריקה קפדנית של המשרות הבכירות בכל משרד. ייתכן שיש מקום להגדיר עוד כמה משרות כמשרות אמון, משרות שהשר יכול למנות ללא צורך במכרז, גם אם המועמדים יצטרכו בכל זאת לעמוד בתנאי סף מסוימים. הצד השני – המשרות שנותרו כמשרות מקצועיות יהיו חפות באמת מכל השפעה של השר.

למה התגייסתי לטובת מיקי רוזנטל ולא לטובת יוסי מלמן?

26 באוגוסט 2009
 

העיתונאי יוסי מלמן מ"הארץ" מתרעם בבלוג שלו על ההתגייסות הכללית לטובת ההגנה על מיקי רוזנטל בתביעת הדיבה שלו אל מול הבדידות שהוא חש, כאשר ארקדי גיידמק תבע אותו בתביעה של מיליונים. לרוזנטל חתמו אלף ומשהו בני אדם (כולל אותי) על התחייבות לשים כסף במידה והוא יפסיד בתביעה. מלמן הושאר לבד, לדבריו. בין השאר, הוא עוקץ אותי ואת שלח. ביקשתי מהם להתייחס לנושא בתוכניתם, אבל הם סירבו.

מההיכרות שלי עם מלמן, מדובר בעיתונאי מצוין ובאיש נעים הליכות, הגון, עם אגו מתון. אחרי המחמאות הכנות, אני חושב שהוא לגמרי טועה בעניין הזה.

ראשית, אני לא זוכר שהוא ביקש מאיתנו להתייחס לנושא בתוכניתנו. אני כמעט בטוח שזה לא קרה, אבל גם אם היה פונה, אכן היינו מסרבים. לדעתי, לא היה בתביעה עניין לצופי "שישי", למרות שכמובן היה ברור לי לכל אורך הדרך שמדובר בתביעת סרק של ארקדי, שנועדה להפחיד את מלמן ו"הארץ".

2.  ההבדל הגדול בין התביעה נגד מלמן לתביעה נגד רוזנטל הוא לא (רק) הפרופיל הציבורי של התביעה. ההבדל הוא שמאחורי מלמן עמד "הארץ". הוא לא היה חשוף לסיכון כספי של הפסד, אלא רק לסיכון שקשור לפגיעה במוניטין ולטירדה, כמובן. לפני שנה וחצי הגיש בנימין נתניהו תביעת דיבה של 2 מיליון שקל בעקבות פרסום שלי. עומדות כרגע נגדי 2 תביעות דיבה אחרות. מלמן לא התגייס לטובתי ובטח לא נתן ביטוי לנושא בטורו. הגיוני עשה. הוא עוסק בנושאים ביטחוניים ולא בנושאי לשון הרע ותקשורת, מה עוד שמאחוריי עומד ערוץ 10 בדיוק כשם שמאחוריו עמד "הארץ". הייחודיות של התביעה נגד מיקי רוזנטל היא שמאחוריו לא עומד  אף כלי תקשורת. לכן, האיום עליו גדול הרבה יותר וכפי שתביעות דיבה מתתנהלות בישראל, אתה יכול להיות לגמרי צודק ולהפסיד. במקרה של רוזנטל המשמעות יכולה להיות

הרסנית.

3. הנקודה הכי חשובה היא שהיוזמה הברוכה למען רוזנטל צריכה לסמן לנו העיתונאים את הכיוון. במקום להילחם אחד בשני על קרדיט כל הזמן ולהלשין אחד נגד השני אצל פרקליטת המחוז, בוא ננסה לשלב ידיים. לפחות בנושאים החשובים לכולנו. עיתונאי רשות השידור, למשל, התרעמו בזמן מאבק ערוץ 10 שאנחנו מבקשים את תמיכתם בעוד שלא צייצנו דבר במאבק שלהם. צודקים. לא חשבנו על זה. לא הייתה נקודה בה הם ניהלו מאבק פומבי וביקשו את עזרתנו, אבל זה לא משנה. היינו צריכים לחשוב על זה לבד ולעזור. מאבקם, מאבקנו.

למה התגייסתי לטובת מיקי רוזנטל ולא לטובת יוסי מלמן?

26 באוגוסט 2009
 

העיתונאי יוסי מלמן מ"הארץ" מתרעם בבלוג שלו על ההתגייסות הכללית לטובת ההגנה על מיקי רוזנטל בתביעת הדיבה שלו אל מול הבדידות שהוא חש, כאשר ארקדי גיידמק תבע אותו בתביעה של מיליונים. לרוזנטל חתמו אלף ומשהו בני אדם (כולל אותי) על התחייבות לשים כסף במידה והוא יפסיד בתביעה. מלמן הושאר לבד, לדבריו. בין השאר, הוא עוקץ אותי ואת שלח. ביקשתי מהם להתייחס לנושא בתוכניתם, אבל הם סירבו.

מההיכרות שלי עם מלמן, מדובר בעיתונאי מצוין ובאיש נעים הליכות, הגון, עם אגו מתון. אחרי המחמאות הכנות, אני חושב שהוא לגמרי טועה בעניין הזה.

ראשית, אני לא זוכר שהוא ביקש מאיתנו להתייחס לנושא בתוכניתנו. אני כמעט בטוח שזה לא קרה, אבל גם אם היה פונה, אכן היינו מסרבים. לדעתי, לא היה בתביעה עניין לצופי "שישי", למרות שכמובן היה ברור לי לכל אורך הדרך שמדובר בתביעת סרק של ארקדי, שנועדה להפחיד את מלמן ו"הארץ".

2.  ההבדל הגדול בין התביעה נגד מלמן לתביעה נגד רוזנטל הוא לא (רק) הפרופיל הציבורי של התביעה. ההבדל הוא שמאחורי מלמן עמד "הארץ". הוא לא היה חשוף לסיכון כספי של הפסד, אלא רק לסיכון שקשור לפגיעה במוניטין ולטירדה, כמובן. לפני שנה וחצי הגיש בנימין נתניהו תביעת דיבה של 2 מיליון שקל בעקבות פרסום שלי. עומדות כרגע נגדי 2 תביעות דיבה אחרות. מלמן לא התגייס לטובתי ובטח לא נתן ביטוי לנושא בטורו. הגיוני עשה. הוא עוסק בנושאים ביטחוניים ולא בנושאי לשון הרע ותקשורת, מה עוד שמאחוריי עומד ערוץ 10 בדיוק כשם שמאחוריו עמד "הארץ". הייחודיות של התביעה נגד מיקי רוזנטל היא שמאחוריו לא עומד  אף כלי תקשורת. לכן, האיום עליו גדול הרבה יותר וכפי שתביעות דיבה מתתנהלות בישראל, אתה יכול להיות לגמרי צודק ולהפסיד. במקרה של רוזנטל המשמעות יכולה להיות

הרסנית.

3. הנקודה הכי חשובה היא שהיוזמה הברוכה למען רוזנטל צריכה לסמן לנו העיתונאים את הכיוון. במקום להילחם אחד בשני על קרדיט כל הזמן ולהלשין אחד נגד השני אצל פרקליטת המחוז, בוא ננסה לשלב ידיים. לפחות בנושאים החשובים לכולנו. עיתונאי רשות השידור, למשל, התרעמו בזמן מאבק ערוץ 10 שאנחנו מבקשים את תמיכתם בעוד שלא צייצנו דבר במאבק שלהם. צודקים. לא חשבנו על זה. לא הייתה נקודה בה הם ניהלו מאבק פומבי וביקשו את עזרתנו, אבל זה לא משנה. היינו צריכים לחשוב על זה לבד ולעזור. מאבקם, מאבקנו.

אמאל'ה, אל קעידה משתלטת על המדינה

25 באוגוסט 2009
 

רשת ב' פרסמה תחקיר. לפיו גורמים עוינים, סעודיים וקטארים משתלטים על אדמות חקלאיות בישראל. זה התחיל לפני כשבועיים ביומן השבוע של קול ישראל ונמשך בפולו אפ של הכתב שמעון וילנאי ב"הכל דיבורים" של יום ראשון (ירון דקל לא הגיש באותו יום).

בעיניי, זה תחקיר מופרך, שלא הציג ראיה אחת ממשית לאמיתותו. גרוע מכך, התחקיר יוצר נזק. הוא מנסה לבסס את טענות המתנגדים לרפורמת הקרקעות באמצעות טיעונים שלא ממין העניין בכלל.

הנה קטעים מהשידור של "הכל דיבורים".

המגישה מציגה את ה"הסיפור העצוב" על רכישת קרקעות בידי "גורמים עויינים" בקיבוץ  איילת השחר "שאתה, שמעון וילנאי חשפת לפני שבועיים".

וילנאי  משדר שלא כל החקלאים מכרו את אדמותיהם ממצוקה כלכלית, שיש עוד מקומות חוץ מאלו עליהם דובר. הוא חושף אותם לראשונה: זכרון יעקב, בנימינה וכפר תבור. הציעו לבעלי הקרקעות, הוא טוען, 12 אלף דונם על קרקעות ששוות 3000 או 4000 דולר. "זו מכירה כללית של אדמות ישראל", הוא אומר, "מכירה כללית. פשוט מדהים… עורכי דין ישראלים קנו עבור איילי הון מקטאר, סעודיה".

כמה הערות:

1. וילנאי לא מוסר פרט אחד שמאפשר לבדוק את התחקיר. לא שם של עורך דין ישראלי, לא גורם זר, לא מיקום אדמות, לא מי מכר, מתי, כמה, כלום, כלום, כלום. על המסד העובדתי הרעוע הזה הוא בונה "מכירה כללית של אדמות ישראל".

2. מהיכרותי עם הנושא, אם בעל קרקע מוכר אדמה לעורך דין ישראלי, שמייצג גורם עוין, ובעל הקרקע אינו יודע את זהות הקונה האמיתי, מה אשמתו? הוא לא היה יכול לדעת. למה באים אליו בטענות? יתרה מכך, המחיר ממש לא רומז לבעייתיות בעיסקה. וילנאי רומז שהפער במחיר גדול. לא ממש. אם מישהו מאמין בהפשרת קרקע חקלאית וחושב שהוא יכול להוביל תוכנית הפשרה, יש בהחלט סיכוי שהוא יעלה את המחיר מ- 3000-4000 ל-12 אלף דולר לדונם.

3. אני מעז לפקפק אם וילנאי יכול להגיע לאינפורמציה מי עומד מאחורי הקונה האמיתי, אם בכלל יש כזה. בדרך כלל, אם דבר כזה נעשה, גם עורך הדין הישראלי, שקונה את הקרקע לא יודע עבור מי הוא קונה. צריך להיות טמבל גמור כדי לבוא בתור סעודי, ישירות לעו"ד ישראלי ולבקש ממנו לקנות עבורך קרקעות. נראה לכם סביר, שעורך הדין לא יודע עבור מי הוא קנה ווילנאי יודע?

חזרה לשידור. המראיינת מעלה לשידור חקלאי ממרכז הארץ. היא לא אומרת את שמו ואפילו לא מאיפה הוא "מסיבות מובנות", לדבריה. המרואיין אומר שהיו מכירות, שמדובר ב-500 דונם בעמק. הוא מדבר על גורמים זרים ש"כמו ששמענו" באים מקטאר "ואולי אפילו לאל קעידה יש יד בזה". המרואיין ממריא. איפה קק"ל? הוא שואל. איפה הימנותא? למה הם לא קונים את האדמות?

המראיינת שואלת: "האם אתה מכיר אנשים שמכרו?", המרואיין עונה: בערך. הוא לא כל כך יודע, אבל שמע על זה. אחר כך הוא שוב עובר לשיעור בציונות. "פעם היינו רוכשים דונם אחרי דונם. היום זה קורה הפוך".

המראיינת לא מבקשת ממנו פרטים, לא מנסה לאתגר אותו. לא שואלת – מאיפה אתה יודע? מי סיפר לך על אל קעידה? איך אל קעידה נכנסו לכאן? במקום זאת, היא אומרת "זו פשיטת הרגל של הציונות. זה סוף הדרך". המרואיין מסכים בשמחה. המראיינת שואלת – למה לא משכנעים את המוכרים למכור לגורמים שאינם עוינים. המרואיין עונה ש"יודעים את זה למעלה" ולא עושים כלום.

אוהו. עכשיו אנחנו כבר נכנסים לתחום הקונספירטיבי. בעצם, שרינו משתפים פעולה עם הסעודים בחיסול המפעל הציוני. אלוהים שישמור. משום מה, המראיינת לא מעלה על דעתה שאין מוכרים ואין קונים, יש רק שמועות. גם אם היו מוכרים, לא היה אפשר לשכנע אותם בדבר, מכיוון שגם לדברי וילנאי הם לא יכולים לדעת שמכרו לגורמים עוינים. בקיצור, איזה סוף הציונות ואיזה נעליים? בסך הכל, ידיעה לא בדוקה, שמועה שהפכה ל"תחקיר" ואפילו אם יש אמת בתחקיר, אין כאן שום סוף ציונות. מקסימום אנשים תמימים שלא ידעו למי הם מוכרים.

חזרה לשידור. האייטם ההישגי של "הכל דיבורים" נמשך.

עכשיו, המראיינת מעלה לשידור את ח"כ נחמן שי מ"קדימה". אני מאוד מעריך את ח"כ שי. מכיר אותו הרבה שנים. תחילת הקריירה שלו כחבר כנסת לא מבשרת טובות. כל יום-יומיים הוא מפרסם הודעה לתקשורת. רובן רוכבות על איזו כותרת בחדשות, מנסים לאחוז בזנבה. פה הוא מנסה לחוקק את "חוק טופז", חוק שבכלל קיים. שם הוא מגיב על גל האלימות. ח"כ לכל עת. אין לי בעיה עם הפעלתנות שלו, רק עם רמת בדיקת העובדות. שי מתחיל את השידור בכך שהוא מכיר את הסיפור ושומע אותו בעצב רב.

מאיפה הוא מכיר אותו? מוילנאי? הוא לא בודק סיפור כל כך דרמטי לפני שהוא מתעצב? המראיינת אומרת לח"כ שי, שמוכרי הקרקעות ביקשו למכור את הקרקע לקק"ל, למינהל, לא רצו למכור את הקרקעות לגורמים עוינים, אבל גורמי השלטון זרקו אותם.

יופי. עכשיו כבר מנהל מקרקעי ישראל וקק"ל משתפים פעולה במחדל עם ההשתלטות העוינת של אל קעידה וסוף הציונות. מאיפה האינפורמציה הזאת באה? מה תומך אותה? שום דבר. כאמור, הסיכוי שמוכרים כאלה (אם הם קיימים בכלל) יידעו למי הם מוכרים הוא אפס. אם הם לא יודעים, הם בטח לא פנו לשום מינהל כדי שיקנה מהם ואם הם לא פנו, הם לא סורבו. בקיצור, קשקוש מקושקש.

נחמן שי דווקא לא ספקן. המדינה מוכרת את עצמה לדעת, הוא אומר ומוסיף. זה בדיוק מה שעשתה רפורמת הקרקעות. איך הרפורמה קשורה? ח"כ שי מסביר. במסגרת הרפורמה יימכרו 400 אלף דונם מקרקעות המדינה לגורמים פרטיים. אלו יוכלו למכור אותן הלאה לגורמים עוינים. אללה יוסטור.

המראיינת גם מודאגת. בעזרת חוק הקרקעות נעצים את התופעה, היא אומרת. ח"כ שי מנסה להרגיע. יש לו הצעת חוק שעשויה לפתור את הבעיה הקשה, אם רק הממשלה תתעשת. שרי החוץ, הביטחון והשיכון יפקחו על מכירת הקרקעות. הוא מוכן לוותר על הקרדיט שלו. מצידו, שהממשלה תעביר את החוק. העיקר שהמפעל הציוני ישרוד. את וילנאי זה לא מרגיע. הליך חקיקה בישראל מאוד ארוך, מסביר וילנאי. עד עכשיו מכרו כבר 2000 דונם. עד שייגמר הליך החקיקה, ימכרו את כל המדינה, הוא מסיים. 

המראיינת אומרת לח"כ שי: לא תתפלא שאף אחד מהשרים לא רצה להגיב על זה, חוץ משר השיכון.

ח"כ שי באמת לא מתפלא. שלא נתפלא, הוא אומר, שנקום יום אחד ונגלה שחלקים גדולים מארץ ישראל לא שלנו, לא שלנו יותר. המראיינת מזכירה שכל אלו, השרים, הרימו את ידם בעד חוק הקרקעות. מושחתים שכמותם.

כמה הערות אחרונות: 

1. אין קשר ישיר בין רפורמת הקרקעות ל"תחקיר" של וילנאי. ב"תחקיר" מדובר על אדמות חקלאיות. במסגרת הרפורמה יימכרו קרקעות מתוכננות, שכבר הופשרו. לא יימכרו קרקעות חקלאיות.

2. כיום יש מנגנון הגנה נגד קניית קרקע על ידי זרים. למנהל מקרקעי ישראל יש ועדה מיוחדת שצריכה לאשר כל החכרת קרקע למי שאינם אזרחי ישראל. האפקטיביות של הוועדה רעועה, אבל זה כבר עניין תפקודי. אין בעיה ליצור שורה של מנגנוני הגנה נגד מכירת קרקעות לגורמים עוינים, גם כמשדובר בבעלות מלאה. דנתי בזה בפוסט קודם אז לא אלאה אתכם שוב.

שורה תחתונה – תחום הנדל"ן הוא מורכב, מצד אחד, וטעון רגשית, מצד שני. היכולת לתחמן את השיח הציבורי היא עצומה. חבל שאנשים מכובדים כמו עיתונאי קול ישראל וח"כ נחמן שי לא בדקו את עצמם קצת לפני שפתחו מיקרופון. יש גם צד חיובי לסיפור. אף כלי תקשורת (למיטב ידיעתי) לא עשה פולו אפ לסיפור.

אמאל'ה, אל קעידה משתלטת על המדינה

25 באוגוסט 2009
 

רשת ב' פרסמה תחקיר. לפיו גורמים עוינים, סעודיים וקטארים משתלטים על אדמות חקלאיות בישראל. זה התחיל לפני כשבועיים ביומן השבוע של קול ישראל ונמשך בפולו אפ של הכתב שמעון וילנאי ב"הכל דיבורים" של יום ראשון (ירון דקל לא הגיש באותו יום).

בעיניי, זה תחקיר מופרך, שלא הציג ראיה אחת ממשית לאמיתותו. גרוע מכך, התחקיר יוצר נזק. הוא מנסה לבסס את טענות המתנגדים לרפורמת הקרקעות באמצעות טיעונים שלא ממין העניין בכלל.

הנה קטעים מהשידור של "הכל דיבורים".

המגישה מציגה את ה"הסיפור העצוב" על רכישת קרקעות בידי "גורמים עויינים" בקיבוץ  איילת השחר "שאתה, שמעון וילנאי חשפת לפני שבועיים".

וילנאי  משדר שלא כל החקלאים מכרו את אדמותיהם ממצוקה כלכלית, שיש עוד מקומות חוץ מאלו עליהם דובר. הוא חושף אותם לראשונה: זכרון יעקב, בנימינה וכפר תבור. הציעו לבעלי הקרקעות, הוא טוען, 12 אלף דונם על קרקעות ששוות 3000 או 4000 דולר. "זו מכירה כללית של אדמות ישראל", הוא אומר, "מכירה כללית. פשוט מדהים… עורכי דין ישראלים קנו עבור איילי הון מקטאר, סעודיה".

כמה הערות:

1. וילנאי לא מוסר פרט אחד שמאפשר לבדוק את התחקיר. לא שם של עורך דין ישראלי, לא גורם זר, לא מיקום אדמות, לא מי מכר, מתי, כמה, כלום, כלום, כלום. על המסד העובדתי הרעוע הזה הוא בונה "מכירה כללית של אדמות ישראל".

2. מהיכרותי עם הנושא, אם בעל קרקע מוכר אדמה לעורך דין ישראלי, שמייצג גורם עוין, ובעל הקרקע אינו יודע את זהות הקונה האמיתי, מה אשמתו? הוא לא היה יכול לדעת. למה באים אליו בטענות? יתרה מכך, המחיר ממש לא רומז לבעייתיות בעיסקה. וילנאי רומז שהפער במחיר גדול. לא ממש. אם מישהו מאמין בהפשרת קרקע חקלאית וחושב שהוא יכול להוביל תוכנית הפשרה, יש בהחלט סיכוי שהוא יעלה את המחיר מ- 3000-4000 ל-12 אלף דולר לדונם.

3. אני מעז לפקפק אם וילנאי יכול להגיע לאינפורמציה מי עומד מאחורי הקונה האמיתי, אם בכלל יש כזה. בדרך כלל, אם דבר כזה נעשה, גם עורך הדין הישראלי, שקונה את הקרקע לא יודע עבור מי הוא קונה. צריך להיות טמבל גמור כדי לבוא בתור סעודי, ישירות לעו"ד ישראלי ולבקש ממנו לקנות עבורך קרקעות. נראה לכם סביר, שעורך הדין לא יודע עבור מי הוא קנה ווילנאי יודע?

חזרה לשידור. המראיינת מעלה לשידור חקלאי ממרכז הארץ. היא לא אומרת את שמו ואפילו לא מאיפה הוא "מסיבות מובנות", לדבריה. המרואיין אומר שהיו מכירות, שמדובר ב-500 דונם בעמק. הוא מדבר על גורמים זרים ש"כמו ששמענו" באים מקטאר "ואולי אפילו לאל קעידה יש יד בזה". המרואיין ממריא. איפה קק"ל? הוא שואל. איפה הימנותא? למה הם לא קונים את האדמות?

המראיינת שואלת: "האם אתה מכיר אנשים שמכרו?", המרואיין עונה: בערך. הוא לא כל כך יודע, אבל שמע על זה. אחר כך הוא שוב עובר לשיעור בציונות. "פעם היינו רוכשים דונם אחרי דונם. היום זה קורה הפוך".

המראיינת לא מבקשת ממנו פרטים, לא מנסה לאתגר אותו. לא שואלת – מאיפה אתה יודע? מי סיפר לך על אל קעידה? איך אל קעידה נכנסו לכאן? במקום זאת, היא אומרת "זו פשיטת הרגל של הציונות. זה סוף הדרך". המרואיין מסכים בשמחה. המראיינת שואלת – למה לא משכנעים את המוכרים למכור לגורמים שאינם עוינים. המרואיין עונה ש"יודעים את זה למעלה" ולא עושים כלום.

אוהו. עכשיו אנחנו כבר נכנסים לתחום הקונספירטיבי. בעצם, שרינו משתפים פעולה עם הסעודים בחיסול המפעל הציוני. אלוהים שישמור. משום מה, המראיינת לא מעלה על דעתה שאין מוכרים ואין קונים, יש רק שמועות. גם אם היו מוכרים, לא היה אפשר לשכנע אותם בדבר, מכיוון שגם לדברי וילנאי הם לא יכולים לדעת שמכרו לגורמים עוינים. בקיצור, איזה סוף הציונות ואיזה נעליים? בסך הכל, ידיעה לא בדוקה, שמועה שהפכה ל"תחקיר" ואפילו אם יש אמת בתחקיר, אין כאן שום סוף ציונות. מקסימום אנשים תמימים שלא ידעו למי הם מוכרים.

חזרה לשידור. האייטם ההישגי של "הכל דיבורים" נמשך.

עכשיו, המראיינת מעלה לשידור את ח"כ נחמן שי מ"קדימה". אני מאוד מעריך את ח"כ שי. מכיר אותו הרבה שנים. תחילת הקריירה שלו כחבר כנסת לא מבשרת טובות. כל יום-יומיים הוא מפרסם הודעה לתקשורת. רובן רוכבות על איזו כותרת בחדשות, מנסים לאחוז בזנבה. פה הוא מנסה לחוקק את "חוק טופז", חוק שבכלל קיים. שם הוא מגיב על גל האלימות. ח"כ לכל עת. אין לי בעיה עם הפעלתנות שלו, רק עם רמת בדיקת העובדות. שי מתחיל את השידור בכך שהוא מכיר את הסיפור ושומע אותו בעצב רב.

מאיפה הוא מכיר אותו? מוילנאי? הוא לא בודק סיפור כל כך דרמטי לפני שהוא מתעצב? המראיינת אומרת לח"כ שי, שמוכרי הקרקעות ביקשו למכור את הקרקע לקק"ל, למינהל, לא רצו למכור את הקרקעות לגורמים עוינים, אבל גורמי השלטון זרקו אותם.

יופי. עכשיו כבר מנהל מקרקעי ישראל וקק"ל משתפים פעולה במחדל עם ההשתלטות העוינת של אל קעידה וסוף הציונות. מאיפה האינפורמציה הזאת באה? מה תומך אותה? שום דבר. כאמור, הסיכוי שמוכרים כאלה (אם הם קיימים בכלל) יידעו למי הם מוכרים הוא אפס. אם הם לא יודעים, הם בטח לא פנו לשום מינהל כדי שיקנה מהם ואם הם לא פנו, הם לא סורבו. בקיצור, קשקוש מקושקש.

נחמן שי דווקא לא ספקן. המדינה מוכרת את עצמה לדעת, הוא אומר ומוסיף. זה בדיוק מה שעשתה רפורמת הקרקעות. איך הרפורמה קשורה? ח"כ שי מסביר. במסגרת הרפורמה יימכרו 400 אלף דונם מקרקעות המדינה לגורמים פרטיים. אלו יוכלו למכור אותן הלאה לגורמים עוינים. אללה יוסטור.

המראיינת גם מודאגת. בעזרת חוק הקרקעות נעצים את התופעה, היא אומרת. ח"כ שי מנסה להרגיע. יש לו הצעת חוק שעשויה לפתור את הבעיה הקשה, אם רק הממשלה תתעשת. שרי החוץ, הביטחון והשיכון יפקחו על מכירת הקרקעות. הוא מוכן לוותר על הקרדיט שלו. מצידו, שהממשלה תעביר את החוק. העיקר שהמפעל הציוני ישרוד. את וילנאי זה לא מרגיע. הליך חקיקה בישראל מאוד ארוך, מסביר וילנאי. עד עכשיו מכרו כבר 2000 דונם. עד שייגמר הליך החקיקה, ימכרו את כל המדינה, הוא מסיים. 

המראיינת אומרת לח"כ שי: לא תתפלא שאף אחד מהשרים לא רצה להגיב על זה, חוץ משר השיכון.

ח"כ שי באמת לא מתפלא. שלא נתפלא, הוא אומר, שנקום יום אחד ונגלה שחלקים גדולים מארץ ישראל לא שלנו, לא שלנו יותר. המראיינת מזכירה שכל אלו, השרים, הרימו את ידם בעד חוק הקרקעות. מושחתים שכמותם.

כמה הערות אחרונות: 

1. אין קשר ישיר בין רפורמת הקרקעות ל"תחקיר" של וילנאי. ב"תחקיר" מדובר על אדמות חקלאיות. במסגרת הרפורמה יימכרו קרקעות מתוכננות, שכבר הופשרו. לא יימכרו קרקעות חקלאיות.

2. כיום יש מנגנון הגנה נגד קניית קרקע על ידי זרים. למנהל מקרקעי ישראל יש ועדה מיוחדת שצריכה לאשר כל החכרת קרקע למי שאינם אזרחי ישראל. האפקטיביות של הוועדה רעועה, אבל זה כבר עניין תפקודי. אין בעיה ליצור שורה של מנגנוני הגנה נגד מכירת קרקעות לגורמים עוינים, גם כמשדובר בבעלות מלאה. דנתי בזה בפוסט קודם אז לא אלאה אתכם שוב.

שורה תחתונה – תחום הנדל"ן הוא מורכב, מצד אחד, וטעון רגשית, מצד שני. היכולת לתחמן את השיח הציבורי היא עצומה. חבל שאנשים מכובדים כמו עיתונאי קול ישראל וח"כ נחמן שי לא בדקו את עצמם קצת לפני שפתחו מיקרופון. יש גם צד חיובי לסיפור. אף כלי תקשורת (למיטב ידיעתי) לא עשה פולו אפ לסיפור.

טופז עשה את המעשה הנכון – חלק שני

20 באוגוסט 2009
 

הפוסט האחרון שלי לא התקבל באהדה גדולה מדי. לקח לי קצת זמן להבין למה. היה נדמה לי שדבריי לא ממש מסעירים.

אנשים קיבלו את מה שכתבתי כאילו אני שמח על מותו של טופז. אני לא. אני גם לא ממש עצוב ולא ממש דחוף לי להעמיד פני אבל. בכל מקרה, בעיניי, זו לא הנקודה. אני חושב שטוב לו לטופז שהתאבד. הוא עשה, מבחינתו, את המעשה הנכון.  מה הייתה האלטרנטיבה מבחינתו? לעבור משפט משפיל, ביזוי חברתי נורא ומוצדק לו ולמשפחתו, תשלום נזקים לקורבנותיו, נידוי חברתי, שנות מאסר ארוכות ולצאת מהכלא בגיל 70 אדם שבור ומוכה. אין לי טיפה סימפטיה למצבו, אבל הוא עשה את הדבר היחיד הרציונלי מבחינתו (אלא אם כן אתם בעניין של קדושת החיים בכל מחיר ואז זה דיון אחר לגמרי).

יתרה מזאת, אני בכלל לא בטוח שהמדינה צריכה לצאת מגידרה כדי למנוע מאנשים כאלה להתאבד. לא, לא צריך לעזור להם ובהחלט ראוי לעשות מאמץ סביר לשמור על שלומם, כדי שגורלם יוכרע בבימ"ש, אבל לא צריך להשתולל. למה אסור לאדם כזה להתאבד? למה אין לו זכות להחליט מה הוא רוצה לעשות עם חייו?

ועוד מילה על הדבר שהטריף אותי מלכתחילה. הטענות לתקשורת. בפרשה הזאת, במקרה, התקשורת הייתה בסדר. בטח אפשר למצוא פה חריגה ושם סטייה, אבל מפה ועד הטענות המקוממות שה"תקשורת הרגה את טופז", יש דרך מאוד ארוכה. עם המשפחה, כמובן, זה לא זמן לעשות חשבון, אבל ציון אמיר, שמדבר על מילים שהורגות, נשמע לי גשר אחד רחוק מדי.

מילה אחרונה – משפטית, קורבנותיו של טופז יכולים להמשיך לתבוע את עזבונו של טופז ולהוכיח כי הוא גרם את הנזקים, שנגרמו להם, גם אם לא יהיה להם פסק דין פלילי. השאלה היא יותר ציבורית – האם אבי ניר, שירה מרגלית ובועז בן ציון רוצים להמשיך לנהל תביעה שאמורה לקחת כסף, שאמור להגיע לילדיו של טופז. זו כבר לא המצווה של ריקון טופז מנכסיו. זה לקחת כסף מילדים קטינים. אני במקומם הייתי ממשיך עם התביעה. לפי מצב חשבון הבנק של טופז, יישאר להם מספיק גם אחרי שיפצו כדין את קורבנותיו. התאבדותו של טופז לא צריכה למנוע צדק מקורבנותיו.  

טופז עשה את המעשה הנכון – חלק שני

20 באוגוסט 2009
 

הפוסט האחרון שלי לא התקבל באהדה גדולה מדי. לקח לי קצת זמן להבין למה. היה נדמה לי שדבריי לא ממש מסעירים.

אנשים קיבלו את מה שכתבתי כאילו אני שמח על מותו של טופז. אני לא. אני גם לא ממש עצוב ולא ממש דחוף לי להעמיד פני אבל. בכל מקרה, בעיניי, זו לא הנקודה. אני חושב שטוב לו לטופז שהתאבד. הוא עשה, מבחינתו, את המעשה הנכון.  מה הייתה האלטרנטיבה מבחינתו? לעבור משפט משפיל, ביזוי חברתי נורא ומוצדק לו ולמשפחתו, תשלום נזקים לקורבנותיו, נידוי חברתי, שנות מאסר ארוכות ולצאת מהכלא בגיל 70 אדם שבור ומוכה. אין לי טיפה סימפטיה למצבו, אבל הוא עשה את הדבר היחיד הרציונלי מבחינתו (אלא אם כן אתם בעניין של קדושת החיים בכל מחיר ואז זה דיון אחר לגמרי).

יתרה מזאת, אני בכלל לא בטוח שהמדינה צריכה לצאת מגידרה כדי למנוע מאנשים כאלה להתאבד. לא, לא צריך לעזור להם ובהחלט ראוי לעשות מאמץ סביר לשמור על שלומם, כדי שגורלם יוכרע בבימ"ש, אבל לא צריך להשתולל. למה אסור לאדם כזה להתאבד? למה אין לו זכות להחליט מה הוא רוצה לעשות עם חייו?

ועוד מילה על הדבר שהטריף אותי מלכתחילה. הטענות לתקשורת. בפרשה הזאת, במקרה, התקשורת הייתה בסדר. בטח אפשר למצוא פה חריגה ושם סטייה, אבל מפה ועד הטענות המקוממות שה"תקשורת הרגה את טופז", יש דרך מאוד ארוכה. עם המשפחה, כמובן, זה לא זמן לעשות חשבון, אבל ציון אמיר, שמדבר על מילים שהורגות, נשמע לי גשר אחד רחוק מדי.

מילה אחרונה – משפטית, קורבנותיו של טופז יכולים להמשיך לתבוע את עזבונו של טופז ולהוכיח כי הוא גרם את הנזקים, שנגרמו להם, גם אם לא יהיה להם פסק דין פלילי. השאלה היא יותר ציבורית – האם אבי ניר, שירה מרגלית ובועז בן ציון רוצים להמשיך לנהל תביעה שאמורה לקחת כסף, שאמור להגיע לילדיו של טופז. זו כבר לא המצווה של ריקון טופז מנכסיו. זה לקחת כסף מילדים קטינים. אני במקומם הייתי ממשיך עם התביעה. לפי מצב חשבון הבנק של טופז, יישאר להם מספיק גם אחרי שיפצו כדין את קורבנותיו. התאבדותו של טופז לא צריכה למנוע צדק מקורבנותיו.  

התאבדות טופז – האם במותו ציווה לילדיו את הכסף?

20 באוגוסט 2009
 

מהרגע שיצאה הידיעה, התחילו השאלות: אולי הסיקור התקשורתי הרג אותו? אולי הגזמנו? בבקשה, עמיתיי בתקשורת – אל תלכו לשם.

לא הייתה שום הגזמה תקשורתית בסיקור. במידה מסויימת, אפילו הייתה סלחנות. דודו טופז עשה מעשים מפלצתיים. מפלצתיים. לא מעידה חד פעמית, לא טעות בשיקול דעת. זדון קר רוח, מרושע. אם היה עומד למשפט היה נשלח לשנים ארוכות בכלא. מישהו צריך תזכורת לכך שהוא שלח להכות אישה באכזריות, כשילדה צופה במחזה? בריוניו כמעט חיסלו במכות אדם אחר וקורבן שלישי לא קיבל, לדעתו, מספיק מכות אז הוא שלח אותם שוב. בחלק מהמקרים הוא נכח באיזור. לא כי היה צריך אותו וזה בטח לא היה חכם מבחינתו. הוא רצה לראות.

על רקע העובדות הללו, התקשורת הייתה ממש רחמנית איתו. דודו טופז התאבד מכיוון שלא הצליח לחיות עם המציאות של חייו. לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו. המשך הסאגה היה מכאיב מדי ומרגיז מדי. לא דחוף לנו לשמוע את הטיעונים להקלה בעונשו, את עדי האופי ובטח לא עוד כתבות על שיגרת חייו בכלא. ששירות בתי הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים.

נשארה נקודה מאוד מעניינת בסיפור – האם קורבנותיו של טופז יוכלו לגבות מעיזבונו את נזקיו? אם טופז היה חי ומורשע, סביר שכל כספו היה עובר לקורבנותיו. עכשיו, כשהוא מת ולא הורשע, אני לא יודע מה המצב המשפטי. אולי אני כותב שטויות, אבל ייתכן שבמותו, ציווה טופז לילדיו את החיים. ייתכן שמיליוני השקלים שבחשבונו יועברו אליהם ולא לניר- מרגלית ובן ציון בגלל המצב המשפטי המוזר.