ארכיון שנת: 2010

עידו דיסנצ'יק מגיב

17 באפריל 2010
 

היית צריך, רביב יקירי, להפנות את תשומת ליבי לפוסט שלך בענייני. חלפו יותר מ-48 שעות עד שאחד ממעריציך הציע לי לקרוא וכך נדחתה ביומיים התוודעותי לפוסט. בגילי זה יכול להיות ההבדל בין להיות ולא ואז היתה נגזלת (נחסכת) ממני ההתרגשות של סיכול ממוקד תקשורתי משוכלל שבולטים בו כשרון (יש לך), חמת-זעם שלוחת רסן (לא ברור למה) ורשעות (כבר מזמן חשדתי בכך).

אמנם אתה צודק – יותר מידי פעמים אני מצטעצע בתיבה "כתבים בכירים". זו כתיבה גרועה. וזה גם יכול להעיד – כפי שאתה בצדק מציין – על רגשי נחיתות ועל נסיון פאתטי לאזכר לא רק את "פועלי העיתונאי הנשכח" אלא את עצם נוכחותי וקיומי. ואם אכן זו היתה כוונתי – הצלחתי: רביב דרוקר מקדיש לי פוסט שלם. אמרו כבר: לא חשוב מה כותבים העיקר שמאייתים את השם נכון (ופה, לצערי, פספסת פעם או פעמיים: "דיסינצ'יק”, אין יוד אחרי הסמך).

ועם זאת אתה באמת צודק, אני באמת לא מספיק גדול כדי להצטנע. מי שמכיר אותי יודע, שאני שחצן ושוויצר. נכשלתי. לא היתה לי כוונה להצטנע ויצאתי באמת קצת נפוח בגלל השימוש החוזר ונשנה בתיבה הזאת. התכוונתי אך ורק לגלות את הסתייגותי  מהמילה "בכיר ו/או בכירים" שעיתונאים מצמידים למקורות שלהם כדי להאדיר את המקורות ואת הדיווח. ברוב הפעמים שאני נתקל בהישענות על מקור בכיר, אני חושד שזו המצאה ממוחו הקודח של המדווח. חשיבותו של המקור זה בולשיט. הענין הוא אמינות הדיווח.

אני לא צריך להסביר את הרשימה שלי שעליה ועלי התנפלת. היא צריכה לעשות את העבודה בעצמה. ואם אתה מתקשה בהבנת הנקרא – זו אשמתי וזה מעיד על כתיבתי הדלה יותר מכל שמות הגנאי שהדבקת לי ולרשימה.

לגופו של ענין ומאוד בקיצור: ענת קם גנבה מסמכים בלי הכרה; אורי בלאו מחזיק סחורה גנובה וצריך להחזיר אותה. לטעמי שניהם צריכים להישפט על מעשיהם הפליליים ואם עיתון הארץ ממשיך לסוכך על העבריין גם הוא וראשיו צריכים לעמוד לדין על פי הסעיפים המתאימים בחוק.

אתה אומר שעצומת העיתונאים לא נועדה אלא לגרום לכך שהפרקליטות לא תשנה את הכללים ולא תעמיד לדין את אורי בלאו על החזקה ידיעה סודית (שזה בדיוק מה שהוא עשה). מבחינתי שלא תתבע אותו על הסעיף הזה. עם זאת אני מציע לכל חותמי העצומה לחבור לעיתונאים חברי הכנסת, לדוברת צה"ל לשעבר (גם היא בכנסת) ולשופטת לשעבר דורנר – נשיאת מועצת העיתונות – לבעלי העיתונים ולמי שהם רוצים בנוסף, ויחדיו להציע חוק או תקנון אתי שיטפל במקרים כמו אלה של בלאו.

גם עכשיו אני המום מהמשך ההתנהלות של בלאו והארץ. מציעים להם עיסקה חדשה: אין העמדה לדין של בלאו ואין חיטוט במקורותיו אם הוא מסכים לעבור בדיקת פוליגראף על שלוש שאלות: א. האם החזיר את כל המסמכים כמוסכם; ב. האם שמר עותקים לעצמו; ג. האם העביר אותם או חלקם לגורם שלישי.

תסביר לי רביב, למה הם לא מוכנים לדבר הפשוט הזה – מה גם שענת קם שיחררה אותם מן החסיון שחייבים לה כמקור. אולי תארגן את 22 חותמי העצומה, שיחתמו עוד אחת לעיתון הארץ – שיעשה טובה, יקבל את הסידור המדהים הזה וירד לנו מסדר היום.

ואגב קרא את הסיפור הבא של הניו יורק טיימס מאתמול:

http://www.nytimes.com/2010/04/16/us/16indict.html?th&emc=th

אני מפנה אותך לשם לצורך השכלה בלבד, לא לצורך אנלוגיה למקרה ענת קם.

ועוד הערה: למה אין בפוסט שלך הפנייה למאמרי המלא– ישפטו גם קוראיך את חומר הגלם בעצמם. ברשותך, להלן ההפנייה:

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000553014&fid=2719

נותר ענין פרשת השב"כ אוטובוס 300. כאן אתה מאשים אותי בטיפול עיתונאי וענייני כושל לחלוטין, באי-מילוי חובתי העיתונאית לחשוף את הפרשה הנוראה לציבור. מדבריך בעצם עולה גם כי שתיקתי הרועמת סייעה לשלטונות בטיוח והסתרת הפרשה ומחילה לפושעים. אני, לטעמך, גדול עברייני העיתונאות בישראל.

ובכן, הסיפור ששמעת לא מדוייק.

הדבר (שיש מהומה בשב"כ על רקע ענין אוטובוס 300) נודע לנו – למעריב –  לא מראשי השב"כ ולא בטיח – ופורסם ברמז על ידי יעקב ארז בדצמבר 1985.  האירוע עצמו התחולל באפריל 1984 והעובדה שמחבלים שנראו חיים בשעת בוקר מוקדמת אחרי שנתפסו, הפכו למתים בהמשך היום, נודעה עוד באותו יום. עוד באותו יום דיווח ראש השב"כ לראש הממשלה ששר הבטחון הורה על החיסול. כאשר שר הבטחון נשאל על כך על ידי ראש הממשלה, הוא אמר: שלח את השקרן הזה אלי. כאשר שאלתי את שר הבטחון למה היית צריך ועדת חקירה, הרי כבר ידעת באותו שלב מי השקרן. הוא הסביר לי שחשד שיש עוד הרבה לחשוף ושהשקרן שנתפס הוא רק קצה הקרחון ואת שאר הקרחון ביקש לחשוף באמצעות החקירה וכך גם להכין את החומרים הדרושים לשפיטה.

ואז הוקמה ועדת חקירה – על חשיפת עובדת הקמת ועדה החקירה ללא הגשתה לצנזורה  נשפט העיתון חדשות ונסגר זמנית – לא על חשיפת הריגת המחבלים הכפותים.

כאשר עלינו על הפרשה שנה וחצי לאחר מכן, לקח לנו עוד שלושה ארבעה חודשים לחקור אותה. לא שיתפו איתנו פעולה. בשלב שהבנו את כל הענין, כבר הכל היה מאחורינו: שתי ועדות חקירה (זורע ובלטמן), טיוח מאסיווי של עובדות, שקרים על ימין ועל שמאל לדרגים ממונים, רצח מחבלים כפותים תוך הכאתם באבנים ומקלות, עלילת רצח שטפלו על קצין בכיר בדרגת תת-אלוף, שנשפט על כך ויצא זכאי (ואיש לא האמין שאכן הוא זכאי. רבים חשבו שהוא באמת הרג את המחבלים, שהגיע להם למות וטוב עשו שזיכו אותו למרות שהוא היה אשם). הדבר היה כבר בידי היועץ המשפטי לממשלה, שראשיה פרס ושמיר כבר החליטו בהקשר אחר להעיף אותו. כאשר אנחנו הגענו אל הענין כבר לא נשאר הרבה מה לעשות, אלא לדרוש להעיף את כל השקרנים והרוצחים מן השב"כ ולשלוח אותם לבית הסוהר וכן לחשוף את ההתנהלות הנלוזה של מנהיגינו.

הנה חלק מהשתלשלות העניינים (פורסם במעריב ביום 18.7.1986):

"ליצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה, הלכנו ביום 6 במאי 1986… מר זמיר ביקש להניא אותנו מפירסום. הוא הסביר שגם אם יש כאן ענין כלשהו – והוא הדגיש כי אינו מתייחס לפרטים שהצגנו לו – רצוי לסגור אותו בשקט. פרסום אינו דבר טוב. אנחנו אמרנו שאין מנוס מפרסום… אלא אם כן נשתכנע שמישהו נקט צעדים נחושים בענין וטיפל בו טיפול שורש. זמיר ביקש שבוע ימים … ואמר שידווח לפרס על פגישתנו."

אחרי כמה ימים הכתיבה יהודית צור (עוזרת היועץ) את התגובה הבאה: אין אישור לדברים שהשמעתם. היועץ רואה בדבריכם בעייה שהוא ממשיך לטפל. היועץ מבקש להביא לידיעתכם שיש איסור פרסום על עניינים בנושא זה.

העניינים מתמזמזים ויש חשש שזמיר מתקפל מול הלחץ של פרס-שמיר-רבין. ביום 20.5 הלכנו לפרס. השיחה נרשמה על ידי עזריאל נבו. אמרתי לו שהוא צריך לטפל מייד בענין בצורה נחושה, אחרת הכל יתפוצץ לו בפנים. כל הנוכחים בישיבה מלבדי משוכנעים, שאין כאן סיפור גדול אלא נסיון של שלושה בכירים בשב"כ להעיף את הראש ולתפוס את מקומו. לא אלאה אותך בפרטים – הכל כתוב באותה רשימה מיולי 1986. אבל אוסיף עוד דבר שאז לא כתבתי: אמרתי לפרס: אם יאונה משהו רע קטן ביותר לשלושת אנשי השב"כ שחוללו את הפרשה – אני רואה אותו אחראי אישית לגורלם ולרווחתם. אתה מאיים אמר פרס? לא, אמרתי, אני מסביר לך את השקפתי.

אחר כך הלכתי לרבין שהבין עברית פשוטה ואמרתי לו את אותם הדברים. ואחר כך הלכתי לשמיר כדי לנסות לברר איתו את חלקו בפרשה ובאשמה, אבל הוא לא הצליח למצוא זמן פנוי עבורי (אף פעם לא קרה לי לפני או אחרי ששר בממשלה לא התפנה לראות אותי כעורך עיתון בו ביום) ואחר כך התפוצצה הפרשה דרך הדלפה לטלוויזיה הישראלית.

ועוד ענין אחד בהקשר זה. היה לנו דיון בתוך העיתון אם לפרסם או לא. היה ברור שפרסום יכול להיעשות רק ברמזים ומטאפורות כפי שאמנם עשתה הטלוויזיה( (משהן בסגנון: היועץ המשפטי לממשלה הגיש במשטרה תלונה נגד פקיד בכיר מאוד בענין רגיש. המשמעות: היועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה לחקור את ראש השב"כ בחשד לרצח, שיבוש הליכים ותפירת תיקים לקצין בכיר). אלה היו זמנים אחרים, בלי אינטרנט, עם צנזורה קטלנית ועם עיתונאים מטומטמים כמוני, שחשבו שאולי אי-פרסום יותר טוב לענין – ודאי למדינה.

בענין זה אפילו קיימנו דיון פנימי. סקרתי לפני הנוכחים את סיפור מפרץ החזירים, שבו היכה הניו יורק טיימס ועורכו הראשי – ג'יימס רסטון – על חטא אי-פרסום המבצע עוד לפני שהתחולל. הוא נענה לבקשת הנשיא קנדי לא לפרסם כדי לאפשר למבצע לצאת לדרך. אחרי הכשלון הקולוסאלי של המבצע, רסטון והניו יורק טיימס נשבעו לא להיענות יותר לבקשות כאלה, שכן אם היו מפרסמים, המבצע היה נמנע והיה נחסך כשלון צורב – שתוצאותיו מורגשות עד היום, 2010 – מארצות הברית ונשיאם האהוב והרצוח.

סיכמנו שהעניין איננו דומה. אצלנו יש צנזורה, לא בקשות אישיות. אצלנו כבר הכל קרה, כאשר נודעו לנו הדברים כבר לא היה מה למנוע. כל החטאים והעוולות כבר מאחורינו. נותר רק לראות אם הנוגעים בדבר נענשים ומטופלים כפי שצריך. לכן חיכינו. חוץ מסקופ, לא עמדנו להפסיד שום דבר אמיתי.

ואחר כך, אגב, פרסמנו את התנגדותנו הנחרצת לפתרון שנמצא באמצעות החנינות ודרשנו מן היועץ המשפטי לממשלה החדש להקים חקירה נוספת.

זה סיפור המעשה מאז. אני רחוק מלהיות שלם עם עצמי שההחלטה לא לפרסם – גם בצורה מרומזת – היתה אכן נכונה. אילו הדברים במדינתנו היו משתפרים מאז, אולי הייתי גם היום במצב דומה מתנהג כמו אז. אבל הדברים מידרדרים בכל המובנים ובכל ההיבטים. היום לא הייתי נוהג באותה דרך. הייתי מפעיל עוד לחץ והייתי ממש מאיים ואפילו מפרסם. אבל לא הייתי גונב מסמכים, לא הייתי מקבל מסמכים גנובים אפילו מראש השב"כ עצמו, לא הייתי בורח ולא הייתי מסרב לענות אמת בשלוש שאלות פשוטות: האם החזרתי את כל החומר הגנוב, האם השארתי בידי עותקים והאם מסרתי אותו לגורמים נוספים.

והערה באמת אחרונה וסופית: נבחרתי להיות עורך מעריב בידי גוף בוחר שמנה שבעה עיתונאים ושני בעלי מניות אחרים. זה היה הסידור אצלנו במעריב. נעשיתי עיתונאי במיל. כאשר רוברט מקסוול, דב יודקובסקי, אדם ברוך, אהרון דוברת ויעקב נאמן קנו את העיתון. לא רציתי להישאר איתם; והם גם לא רצו אותי. למרות שעוד הייתי פורמאלית במעריב כאשר נמרודי קנה אותו מהם (דרך אופציה שלי) לא רציתי להישאר גם איתו; והוא גם לא רצה אותי. לכן אתה לא צריך לדאוג, חוץ מדובר צה"ל (פעם בכמה שנים) אף אחד לא מזעיק חטיאר כמוני לשירות פעיל.

תשובה לעידו דיסנצ'יק, שאינו עיתונאי בכיר

16 באפריל 2010
 

עורך "מעריב" לשעבר, עידו דיסנצ'יק, כתב מאמר ביקורתי על גילוי הדעת בנושא אורי בלאו. זה מאמר מכוער, צדקני וצבוע, שכמובן תוקף את הצדקנות והצביעות. דיסנצ'יק כותב לפחות 7 פעמים, אולי יותר, שהוא אינו עיתונאי בכיר כמו אלו שחתמו על גילוי הדעת. מי זה היה שאמר "אתה לא מספיק גדול כדי להצטנע?"? גולדה? מרוב שהוא צנוע ולא בכיר, כל המאמר זה שיר הלל מניפולטיבי לפועלו העיתונאי הנשכח של מר דיסנצ'יק. הוא זה שחשף את המרגל קלינברג והוא זה שחשף את מרדכי ואנונו והוא נלחם עם הצנזורה והוא והוא והוא, אבל הוא לא עיתונאי בכיר.

אתחיל בביקורת העניינית. אז זהו שאין.

דיסנצ'יק כתב מאמר ארוך ומפורט, עם דוגמאות מחו"ל ומהארץ ובסוף לא ברור מה הוא רוצה, חוץ מלתקוף את העיתונאים שחתמו על גילוי הדעת ולהלל את מר דיסינצ'יק ואבא שלו וסבא שלו. למר דיסנצ'יק יש המון ביקורת על אורי בלאו ועל "הארץ". בסדר. גם לרבים מהעיתונאים שחתמו על גילוי הדעת יש ביקורת. ההתארגנות לא נועדה כדי להגן על בלאו או "הארץ". היא נועדה שהפרקליטות לא תשתמש במקרה הזה כדי לשנות את הכללים ולהעמיד לדין את בלאו על "החזקת ידיעה סודית". ועל מה מציע מר דיסנצ'יק להעמיד את מר בלאו לדין? על הפרת הסיכום עם השב"כ (איזו עבירה זו?). לא על "החזקת הידיעה הסודית". כלומר, הוא היה יכול לחתום על גילוי הדעת, אבל מכיוון שהוא אינו בכיר ולא היה בכיר והוא בכלל צנוע גדול ושייך לאלו שלא התרוצצו באולפני טלוויזיה והיה להם זמן ללקט את העובדות, אז בטח לא היה חותם על שום גילוי דעת. מר דיסנצ'יק, כמובן, מתמצא בעובדות של מקרה ענת קם הרבה פחות מרוב העיתונאים שחתמו על גילוי הדעת. הוא לא דיבר מימיו עם ענת קם או אורי בלאו. הוא לא שמע את ראש השב"כ ולא קרא את הפרוטוקולים של הארכת המעצר, אבל זה מפריע לו, כמובן, להגג על הפרשה וגם למתוח ביקורת על חוסר היסודיות של העיתונאים, שחתמו על גילוי הדעת. 

עכשיו לקטע הלא ענייני של הפוסט הזה. סיבתו האמיתית של הפוסט.

אתמול התראיינתי ב"נכון להבוקר" עם אילנה דיין. היא קראה לי קטע ממאמרו של דיסינצ'יק. לא קראתי אותו. הצד הווכחני שבי מייד רצה להעלות את המעשה הכי אנטי עיתונאי שאני מכיר, מעשה שמר דיסינצ'יק עומד מאחוריו, אבל תבונתי עמדה לי ולא העליתי. מה זה קשור, חשבתי לעצמי. למה להיראות קטנוני? למה להיגרר להכפשות אישיות? מותר למר דיסנצ'יק להחזיק בדיעה שונה. אחר כך קראתי את המאמר ולא האמנתי למראה עיניי. דיסנצ'יק מתגאה באותו מעשה אנטי עיתונאי. מה זה מתגאה. נותן אותו כדוגמא לדרך הנכונה לנהוג (בקטנה הוא כותב שהוא בעצם כשל).  

הנה מה שהוא כותב:

גם אני, חס ושלום, איני בכיר, עשיתי כמה פעולות עיתונאיות. חשפתי בתקשורת את פרשת השב"כ ואוטובוס 300. זוהי אחת הפרשות הכאובות והחמורות ביותר בתולדות ישראל: ראש השב"כ הורה על דעת עצמו לחסל שני מחבלים כפותים. אחר-כך ניסו לטפול את האשמה גם על שר הביטחון וגם על תת-אלוף בצה"ל (שהועמד לדין וזוכה), עסקו בטיוח בלתי פוסק של אשמות ועובדות, העידו עדות שקר ועוד.

היו הדלפות בעניין הזה, אחרת הוא לא היה נודע. אבל לא היתה גניבה סיטונית של מידע על כל פעולות לשכת ראש השב"כ בשנתיים שקדמו לעניין. אף אחד לא התחזה לרודף צדק טהור כוונות. זה היה דבר חמור ביותר שאנשים ניסו לטפל בו בדרכים מקובלות, תוך פנייה שקטה לדרגים ממונים ולגורמי שלטון ומשפט (משהו שענת קם לא חשבה אפילו לעשות, כי היא חיפשה תהילת עולם וג'וב בברנז'ה).

רק כאשר כשלו בדרך זו פנו ברמז לעיתונאי. והעיתונאי, אחרי שאסף את החומר ובדק את העובדות שהתגלו, פנה גם הוא לגורמי משפט ושלטון וגם הוא – אני הקטן – כשל. נשיאנו הנערץ נסיך בני ברק – שמעון פרס, אז ראש הממשלה – לא רצה לשמוע לעצה לפעול בנחישות מול הדבר הנורא הזה. ואחר-כך, כפי שהובטח לו שיקרה, אכן החרא ניתז מן המאוורר.

ובסוף המאמר הוא מוסיף באותו עניין:

בפרשת השב"כ-אוטובוס 300 לא היה דבר שיכול היה לפגוע בביטחון המדינה.

עכשיו הסבר. לא הייתי עיתונאי בזמן פרשת קו 300. בעיניי, זו הפרשה הכי גדולה שהייתה כאן, הכי מדהימה, הכי משמעותית. במקומות בהן נכתב על הפרשה גוללה פגישה יוצאת דופן. בכירי השב"כ הביאו את סיפורם הלא ייאמן בפני עורך "מעריב", עידו דיסינצ'יק. הם, מן הסתם, ציפו שיעשה מעשה, שיפרסם, שיילחם על הפרסום. דיסינצ'יק הלך לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, סיפר לו את הסיפור. פרס לא עשה דבר. מוזר. אולי מכיוון שהיה לו אינטרס לטייח את הפרשה? לא יכול להיות. ואז, מה עשה עורך "מעריב"? מה הוא עשה בסיפור המעשה הכי שערורייתי שהיה פה? לא פרסם. לתומי חשבתי שמר דיסינצ'יק לא יהיה מוכן לעולם להודות בסיפור ההוא. שהוא יסתיר אותו. שאולי בכלל סתם הוציאו את דיבתו של מר דיסנצ'יק, שהוא לא עשה את מה שייחסו לו, שסתם כתבו את זה עליו. במקום זאת, דיסנצ'יק מספר את הסיפור בגאווה, כאילו לא מבין שהוא נהג כמו עורך "פרבדה" בימים הכי רעים. הוא כותב ש"אנשים ניסו לטפל בו בדרכים מקובלות, תוך פנייה שקטה לדרגים ממונים ולגורמי שלטון ומשפט". מי הם האנשים הללו? דיסנצ'יק? לא יאומן כי יסופר. איך האיש הזה התמנה לעורך "מעריב"? מילא אם הוא היה כותב שחשב שתהיה פגיעה נוראית בבטחון המדינה ולכן הלך לראש הממשלה, במקום לנסות לפרסם. לא, הוא כותב במפורש שלא היה בפרשה דבר שיכול לפגוע בבטחון המדינה.

באחת ההצטנעויות המזוייפות שלו לאורך המאמר הארוך, דיסנצ'יק כתב שהוא עיתונאי במיל. בוא נתפלל שאף אחד לא יקרא לו לשירות פעיל.

תשובה לעידו דיסנצ'יק, שאינו עיתונאי בכיר

16 באפריל 2010
 

עורך "מעריב" לשעבר, עידו דיסנצ'יק, כתב מאמר ביקורתי על גילוי הדעת בנושא אורי בלאו. זה מאמר מכוער, צדקני וצבוע, שכמובן תוקף את הצדקנות והצביעות. דיסנצ'יק כותב לפחות 7 פעמים, אולי יותר, שהוא אינו עיתונאי בכיר כמו אלו שחתמו על גילוי הדעת. מי זה היה שאמר "אתה לא מספיק גדול כדי להצטנע?"? גולדה? מרוב שהוא צנוע ולא בכיר, כל המאמר זה שיר הלל מניפולטיבי לפועלו העיתונאי הנשכח של מר דיסנצ'יק. הוא זה שחשף את המרגל קלינברג והוא זה שחשף את מרדכי ואנונו והוא נלחם עם הצנזורה והוא והוא והוא, אבל הוא לא עיתונאי בכיר.

אתחיל בביקורת העניינית. אז זהו שאין.

דיסנצ'יק כתב מאמר ארוך ומפורט, עם דוגמאות מחו"ל ומהארץ ובסוף לא ברור מה הוא רוצה, חוץ מלתקוף את העיתונאים שחתמו על גילוי הדעת ולהלל את מר דיסינצ'יק ואבא שלו וסבא שלו. למר דיסנצ'יק יש המון ביקורת על אורי בלאו ועל "הארץ". בסדר. גם לרבים מהעיתונאים שחתמו על גילוי הדעת יש ביקורת. ההתארגנות לא נועדה כדי להגן על בלאו או "הארץ". היא נועדה שהפרקליטות לא תשתמש במקרה הזה כדי לשנות את הכללים ולהעמיד לדין את בלאו על "החזקת ידיעה סודית". ועל מה מציע מר דיסנצ'יק להעמיד את מר בלאו לדין? על הפרת הסיכום עם השב"כ (איזו עבירה זו?). לא על "החזקת הידיעה הסודית". כלומר, הוא היה יכול לחתום על גילוי הדעת, אבל מכיוון שהוא אינו בכיר ולא היה בכיר והוא בכלל צנוע גדול ושייך לאלו שלא התרוצצו באולפני טלוויזיה והיה להם זמן ללקט את העובדות, אז בטח לא היה חותם על שום גילוי דעת. מר דיסנצ'יק, כמובן, מתמצא בעובדות של מקרה ענת קם הרבה פחות מרוב העיתונאים שחתמו על גילוי הדעת. הוא לא דיבר מימיו עם ענת קם או אורי בלאו. הוא לא שמע את ראש השב"כ ולא קרא את הפרוטוקולים של הארכת המעצר, אבל זה מפריע לו, כמובן, להגג על הפרשה וגם למתוח ביקורת על חוסר היסודיות של העיתונאים, שחתמו על גילוי הדעת. 

עכשיו לקטע הלא ענייני של הפוסט הזה. סיבתו האמיתית של הפוסט.

אתמול התראיינתי ב"נכון להבוקר" עם אילנה דיין. היא קראה לי קטע ממאמרו של דיסינצ'יק. לא קראתי אותו. הצד הווכחני שבי מייד רצה להעלות את המעשה הכי אנטי עיתונאי שאני מכיר, מעשה שמר דיסינצ'יק עומד מאחוריו, אבל תבונתי עמדה לי ולא העליתי. מה זה קשור, חשבתי לעצמי. למה להיראות קטנוני? למה להיגרר להכפשות אישיות? מותר למר דיסנצ'יק להחזיק בדיעה שונה. אחר כך קראתי את המאמר ולא האמנתי למראה עיניי. דיסנצ'יק מתגאה באותו מעשה אנטי עיתונאי. מה זה מתגאה. נותן אותו כדוגמא לדרך הנכונה לנהוג (בקטנה הוא כותב שהוא בעצם כשל).  

הנה מה שהוא כותב:

גם אני, חס ושלום, איני בכיר, עשיתי כמה פעולות עיתונאיות. חשפתי בתקשורת את פרשת השב"כ ואוטובוס 300. זוהי אחת הפרשות הכאובות והחמורות ביותר בתולדות ישראל: ראש השב"כ הורה על דעת עצמו לחסל שני מחבלים כפותים. אחר-כך ניסו לטפול את האשמה גם על שר הביטחון וגם על תת-אלוף בצה"ל (שהועמד לדין וזוכה), עסקו בטיוח בלתי פוסק של אשמות ועובדות, העידו עדות שקר ועוד.

היו הדלפות בעניין הזה, אחרת הוא לא היה נודע. אבל לא היתה גניבה סיטונית של מידע על כל פעולות לשכת ראש השב"כ בשנתיים שקדמו לעניין. אף אחד לא התחזה לרודף צדק טהור כוונות. זה היה דבר חמור ביותר שאנשים ניסו לטפל בו בדרכים מקובלות, תוך פנייה שקטה לדרגים ממונים ולגורמי שלטון ומשפט (משהו שענת קם לא חשבה אפילו לעשות, כי היא חיפשה תהילת עולם וג'וב בברנז'ה).

רק כאשר כשלו בדרך זו פנו ברמז לעיתונאי. והעיתונאי, אחרי שאסף את החומר ובדק את העובדות שהתגלו, פנה גם הוא לגורמי משפט ושלטון וגם הוא – אני הקטן – כשל. נשיאנו הנערץ נסיך בני ברק – שמעון פרס, אז ראש הממשלה – לא רצה לשמוע לעצה לפעול בנחישות מול הדבר הנורא הזה. ואחר-כך, כפי שהובטח לו שיקרה, אכן החרא ניתז מן המאוורר.

ובסוף המאמר הוא מוסיף באותו עניין:

בפרשת השב"כ-אוטובוס 300 לא היה דבר שיכול היה לפגוע בביטחון המדינה.

עכשיו הסבר. לא הייתי עיתונאי בזמן פרשת קו 300. בעיניי, זו הפרשה הכי גדולה שהייתה כאן, הכי מדהימה, הכי משמעותית. במקומות בהן נכתב על הפרשה גוללה פגישה יוצאת דופן. בכירי השב"כ הביאו את סיפורם הלא ייאמן בפני עורך "מעריב", עידו דיסינצ'יק. הם, מן הסתם, ציפו שיעשה מעשה, שיפרסם, שיילחם על הפרסום. דיסינצ'יק הלך לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, סיפר לו את הסיפור. פרס לא עשה דבר. מוזר. אולי מכיוון שהיה לו אינטרס לטייח את הפרשה? לא יכול להיות. ואז, מה עשה עורך "מעריב"? מה הוא עשה בסיפור המעשה הכי שערורייתי שהיה פה? לא פרסם. לתומי חשבתי שמר דיסינצ'יק לא יהיה מוכן לעולם להודות בסיפור ההוא. שהוא יסתיר אותו. שאולי בכלל סתם הוציאו את דיבתו של מר דיסנצ'יק, שהוא לא עשה את מה שייחסו לו, שסתם כתבו את זה עליו. במקום זאת, דיסנצ'יק מספר את הסיפור בגאווה, כאילו לא מבין שהוא נהג כמו עורך "פרבדה" בימים הכי רעים. הוא כותב ש"אנשים ניסו לטפל בו בדרכים מקובלות, תוך פנייה שקטה לדרגים ממונים ולגורמי שלטון ומשפט". מי הם האנשים הללו? דיסנצ'יק? לא יאומן כי יסופר. איך האיש הזה התמנה לעורך "מעריב"? מילא אם הוא היה כותב שחשב שתהיה פגיעה נוראית בבטחון המדינה ולכן הלך לראש הממשלה, במקום לנסות לפרסם. לא, הוא כותב במפורש שלא היה בפרשה דבר שיכול לפגוע בבטחון המדינה.

באחת ההצטנעויות המזוייפות שלו לאורך המאמר הארוך, דיסנצ'יק כתב שהוא עיתונאי במיל. בוא נתפלל שאף אחד לא יקרא לו לשירות פעיל.

גילוי הדעת בעניין אורי בלאו

15 באפריל 2010
 

אחסוך מכם שוב את הטיעונים המלומדים למה לא צריך להעמיד את אורי בלאו לדין על החזקת ידיעה סודית (אחרי שיחזיר את המסמכים שקיבל מענת קם). מן הסתם,כבר שמעתם את זה באלף ואחד מקומות. אני רק אגיד שיש עוד ועוד עיתונאים שביוזמתם מבקשים להצטרף לעמדה הזאת – ירון לונדון (בכפוף לכך שאשפץ מעט את העברית בגילוי הדעת. דחיתי את הדרישה על הסף), דורון גלעזר, שהיה עורך "מעריב" ועורך עכשיו את "עובדה", שחר אלתרמן, עד לא מזמן עורך בכיר ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", יעל דן, מגישת "עושים צהריים" בגלי צה"ל, אילן גורן, שליח חדשות 10 לאירופה ועוד.

אני כן אגיד לכם מה ממש משמח אותי בהתארגנות הזאת. עצם ההתארגנות. העובדה שנוצר חיבורים עדין בין עיתונאים שונים, מכלי תקשורת מתחרים, חלק מאותם עיתונאים ממש לא מיודדים עם החלק האחר. מי שמכיר מקרוב את התקשורת הישראלית יודע כמה התחרות העבירה אותנו על דעתנו. אם כלי תקשורת יוצא עם גילוי מסוים, אז כלי התקשורת המתחרה מייד יפרסם הכחשה (במקרה הטוב)  או יתעלם ממנו (במקרה הרע). בכל העולם כלי תקשורת מתחרים, זה המנוע הטבעי של כולנו וכך צריך להיות. אבל האתגר הוא לא לאבד את הגבולות. לא לעשות "סיכולים" (המילה המכובסת לניסיון להרוס לכלי תקשורת מתחרה הישג עיתונאי, גם במחיר של גימוד הסיפור), לא לנקום במקורות על כך שהעזו להתראיין במקום אחר, לקדם סיפור חשוב שהתחיל במקום אחר, לתת קרדיט למי שחשף את הסיפור, גם אם לך היה אותו ורק לא הספקת לפרסם, גם אם פרסמת משהו דומה חצי שנה לפני כן.

זה לא שאני לא תחרותי. אני כן, אלא שאני מנסה להזכיר לעצמי בכל פעם שהתחרותיות מאיימת להשתלט עליי כמה התחרות הזו מגוחכת. לא מדובר על מי יירשם בהיסטוריה כממציא הריבוזום. לציבור ממש אין מושג מי חשף את הפרשייה הזו ומי פרסם ראשון את הסקופ ההוא. בקושי הציבור זוכר איך קוראים לעיתונאים ואיפה הם משדרים. התחרות היא משחק פנימי, קצת פאתטי בין כמה מאות אנשים, שרק הם זוכרים מי פרסם מה ראשון ולצערם, אף אחד לא ממש מתעניין במידע הזה. ברור שצריך להתאמץ להיות ראשונים, הישגיים, אבל אין טעם רציונלי להתאבד על זה. זה לא שווה המון כסף כמו תרופה חדשה ואי אפשר לעשות מזה אקזיט. הרבה יותר חשוב לצרכן התקשורת, שהוא יקבל אינפורציה הגונה ואמינה, מאשר לדעת שהוא קיבל את זה רבע שעה קודם. ממילא, כשהוא קורא על זה באינטרנט, הכל הופך לשלולית אחת גדולה.

במקרה של אורי בלאו 22 עיתונאים, 22 מתחרים, התאגדו כדי לבטא עמדה משותפת. כולנו גילינו, אני מקווה, כמה כוח יש לעמדה המשותפת, איזה גל ציבורי היא יוצרת. מאמרים בעד, מאמרים נגד, דיון ציבורי. כל אחד מאיתנו הרי יכול היה לבטא את אותה עמדה באכסנייה שלו. זה לא היה יוצר את אותו גל הדף. לחיבור יש כוח. נודף ממנו ריח של "אם האנשים הללו, על התחרותיות והאגו שלהם, הצליחו להתאגד, אז כנראה שזה ממש חשוב".

אולי גם ייצא משהו טוב (וקטן) מפרשת בלאו – קם.

גילוי הדעת בעניין אורי בלאו

15 באפריל 2010
 

אחסוך מכם שוב את הטיעונים המלומדים למה לא צריך להעמיד את אורי בלאו לדין על החזקת ידיעה סודית (אחרי שיחזיר את המסמכים שקיבל מענת קם). מן הסתם,כבר שמעתם את זה באלף ואחד מקומות. אני רק אגיד שיש עוד ועוד עיתונאים שביוזמתם מבקשים להצטרף לעמדה הזאת – ירון לונדון (בכפוף לכך שאשפץ מעט את העברית בגילוי הדעת. דחיתי את הדרישה על הסף), דורון גלעזר, שהיה עורך "מעריב" ועורך עכשיו את "עובדה", שחר אלתרמן, עד לא מזמן עורך בכיר ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", יעל דן, מגישת "עושים צהריים" בגלי צה"ל, אילן גורן, שליח חדשות 10 לאירופה ועוד.

אני כן אגיד לכם מה ממש משמח אותי בהתארגנות הזאת. עצם ההתארגנות. העובדה שנוצר חיבורים עדין בין עיתונאים שונים, מכלי תקשורת מתחרים, חלק מאותם עיתונאים ממש לא מיודדים עם החלק האחר. מי שמכיר מקרוב את התקשורת הישראלית יודע כמה התחרות העבירה אותנו על דעתנו. אם כלי תקשורת יוצא עם גילוי מסוים, אז כלי התקשורת המתחרה מייד יפרסם הכחשה (במקרה הטוב)  או יתעלם ממנו (במקרה הרע). בכל העולם כלי תקשורת מתחרים, זה המנוע הטבעי של כולנו וכך צריך להיות. אבל האתגר הוא לא לאבד את הגבולות. לא לעשות "סיכולים" (המילה המכובסת לניסיון להרוס לכלי תקשורת מתחרה הישג עיתונאי, גם במחיר של גימוד הסיפור), לא לנקום במקורות על כך שהעזו להתראיין במקום אחר, לקדם סיפור חשוב שהתחיל במקום אחר, לתת קרדיט למי שחשף את הסיפור, גם אם לך היה אותו ורק לא הספקת לפרסם, גם אם פרסמת משהו דומה חצי שנה לפני כן.

זה לא שאני לא תחרותי. אני כן, אלא שאני מנסה להזכיר לעצמי בכל פעם שהתחרותיות מאיימת להשתלט עליי כמה התחרות הזו מגוחכת. לא מדובר על מי יירשם בהיסטוריה כממציא הריבוזום. לציבור ממש אין מושג מי חשף את הפרשייה הזו ומי פרסם ראשון את הסקופ ההוא. בקושי הציבור זוכר איך קוראים לעיתונאים ואיפה הם משדרים. התחרות היא משחק פנימי, קצת פאתטי בין כמה מאות אנשים, שרק הם זוכרים מי פרסם מה ראשון ולצערם, אף אחד לא ממש מתעניין במידע הזה. ברור שצריך להתאמץ להיות ראשונים, הישגיים, אבל אין טעם רציונלי להתאבד על זה. זה לא שווה המון כסף כמו תרופה חדשה ואי אפשר לעשות מזה אקזיט. הרבה יותר חשוב לצרכן התקשורת, שהוא יקבל אינפורציה הגונה ואמינה, מאשר לדעת שהוא קיבל את זה רבע שעה קודם. ממילא, כשהוא קורא על זה באינטרנט, הכל הופך לשלולית אחת גדולה.

במקרה של אורי בלאו 22 עיתונאים, 22 מתחרים, התאגדו כדי לבטא עמדה משותפת. כולנו גילינו, אני מקווה, כמה כוח יש לעמדה המשותפת, איזה גל ציבורי היא יוצרת. מאמרים בעד, מאמרים נגד, דיון ציבורי. כל אחד מאיתנו הרי יכול היה לבטא את אותה עמדה באכסנייה שלו. זה לא היה יוצר את אותו גל הדף. לחיבור יש כוח. נודף ממנו ריח של "אם האנשים הללו, על התחרותיות והאגו שלהם, הצליחו להתאגד, אז כנראה שזה ממש חשוב".

אולי גם ייצא משהו טוב (וקטן) מפרשת בלאו – קם.

בסוף כבר רציתי שצו איסור הפרסום יישאר

14 באפריל 2010
 

יום-יומיים לפני שצו איסור הפרסום סוף סוף הוסר, הייתה לי שיחה עם מנכ"ל חדשות 10, ראודור בנזימן. ראודור ניסה ככל יכולתו להאיץ את הסרת הצו. חודשיים-שלושה לפני כן הגשנו בקשה להסרת הצו. בית המשפט לא נענה. האמת, הוא גם לא סירב. פשוט לא קיבלנו תשובה. לאט לאט הצטרפו עוד כלי תקשורת, "הארץ", "עובדה"  "גלובס". לביהמ"ש זה לא שינה. אח"כ החלו פרסומים בכלי תקשורת בעולם. ביהמ"ש לא זז. פנינו לעליון, פנינו שוב למחוזי וראודור רצה לחשוב מה עוד אפשר לעשות.

אמרתי לו שאני בעד כל ההצעות שלו, אבל בפנים, בפנים, אני מת שהצו יישאר על כנו כמה שיותר. עכשיו, הסברתי, זה כבר ברור שהפרשה תפורסם. זו רק שאלה של מתי. כל יום שעובר, מגחיך את המערכת עוד יותר, מבליט כמה איסור הפרסום היה סהרורי במקרה הזה וכמה קלה ידם של בתימ"ש באישור הצווים הללו. "תעשה כל מה שאתה חושב, אבל אני מת שיישאר עוד קצת". לא עזר לי. הפרקליטות סוף סוף התעשתה והגישה בקשה להסרת הצו. באסה…

זו הבעיה עם צווי איסור פרסום. מנגנון התיגמול שעובד על המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט הוא כזה שתמיד יש סיבה לאסור פרסום ואין סיבה להתיר. אני לא חושב שיש סטטיסטיקה מסודרת בעניין, אני לפחות לא ראיתי, אבל אני מוכן להמר שאחוזי ההצלחה של המשטרה בבקשות לאיסור פרסום (שנעשות, כמובן, במעמד צד אחד) הן קרוב למאה. למעשה, מעולם לא שמעתי על בקשה שסורבה. מעולם.

בעיני אנשי המערכת, מה זה משנה אם תדעו היום או מחר. הם גם חושבים בסוף לפרסם. רק רוצים עוד קצת זמן. תמיד יש גם נימוק. נימוק אמיתי. אני מאמין להם שזה לא שרירותי לחלוטין. כל פרשה והנימוק שלה, אלא שבעיניהם, הסיבות שבגינן צריך לפרסם פרשה כמה שיותר מהר, הן תמיד קלושות. כלפי חוץ, כולם מדברים על חופש ביטוי, אבל למה עכשיו. אי אפשר לחכות עם חופש הביטוי איזה שבוע?

קחו, למשל, את צו איסור הפרסום ההזוי בפרשת הולילנד. יש עוד מישהו שלא יודע מי זו "האישיות הבכירה" שקיבלה שוחד? בואו נסו לדמיין יחד איתי סיבה שבגינה אסור לפרסם את שמו. יש סיכוי שה"אישיות הבכירה" לא מכירה את החשדות נגדה? לא שמעה על המעצרים? לא יודעת מה הבסיס לראיות נגדה? ה"אישיות הבכירה" היא, כנראה, הבאבל בוי מ"סיינפלד". רק שם לא שמעו מיהי ה"אישיות הבכירה".

בפרשת ענת קם הציג השב"כ נימוק לכאורה לאיסור הפרסום. המגעים עם אורי בלאו. אי אפשר היה לנהל את המגעים אחרי הפרסום? בינתיים, הפרסום רק השיג את התוצאה ההפוכה. הוא שיפר את עמדת המיקוח של השב"כ מול בלאו. בדרך נפגע אינטרס מאוד חשוב, אינטרס עליו השב"כ לא מופקד.

אנסה להסביר.

הרבה פעמים כשאני מדבר בפני קהל, אני נדהם לשמוע את הקונספירציות שעולות בשאלות מהקהל. הקו הכללי הוא "כך וכך הרי קורה, אז למה אתם לא מפרסמים", "אתם הרי לא יכולים לפרסם את זה ולכן…", וכו'. במילים אחרות, יש סנטימנט ציבורי, שאת חוזקו אני לא יודע לאמוד, שקורים המון דברים חשובים בארץ שהתקשורת לא מדווחת. הסנטימנט הזה הוא הרסני. הוא חותר תחת אמון הציבור בשלטון, במדינה, במשהו. אם אתה מאמין שקורים המון דברים שחשובים לך, אבל הם לא מדווחים בשום מקום בכוונת מכוון, ברור שקשה לך להאמין למישהו או למשהו. זה לא סנטימנט ישראלי. הוא קיים בכל מקום בעולם ברמת עוצמה מסויימת. המטרה של תקשורת ראויה היא להקטין למינימום את הסנטימנט הזה. צווי איסור פרסום מגדילים אותו ופוגעים באמון של הציבור בכלי התקשורת שלו ובאופן אוטומטי לחשדנות כלפי המדינה והשלטון. פרשות כמו ענת קם מיתרגמות במהירות לאלף ואחת קונספירציות. אם אי אפשר להאמין בעצמאות הדיווח והמסר הסמוי של הדיווח הוא שהשלטון קובע מה תדעו ומה לא תדעו, אז יכול להיות שהרבה דברים קרו ואנחנו בכלל לא יודעים. לכן, ביהמ"ש היה צריך לכנס דיון במהירות בבקשתנו ולקבל החלטה. במקום זאת, הוא התחמק מהחלטה וגרם לאבסורד בו הצנזורית הראשית, היא מכל האנשים בעולם, מדברת על הנזק באי הפרסום. רק בישראל.

הפוסט הזה פורסם לראשונה באתר התנועה לחופש המידע

בסוף כבר רציתי שצו איסור הפרסום יישאר

14 באפריל 2010
 

יום-יומיים לפני שצו איסור הפרסום סוף סוף הוסר, הייתה לי שיחה עם מנכ"ל חדשות 10, ראודור בנזימן. ראודור ניסה ככל יכולתו להאיץ את הסרת הצו. חודשיים-שלושה לפני כן הגשנו בקשה להסרת הצו. בית המשפט לא נענה. האמת, הוא גם לא סירב. פשוט לא קיבלנו תשובה. לאט לאט הצטרפו עוד כלי תקשורת, "הארץ", "עובדה"  "גלובס". לביהמ"ש זה לא שינה. אח"כ החלו פרסומים בכלי תקשורת בעולם. ביהמ"ש לא זז. פנינו לעליון, פנינו שוב למחוזי וראודור רצה לחשוב מה עוד אפשר לעשות.

אמרתי לו שאני בעד כל ההצעות שלו, אבל בפנים, בפנים, אני מת שהצו יישאר על כנו כמה שיותר. עכשיו, הסברתי, זה כבר ברור שהפרשה תפורסם. זו רק שאלה של מתי. כל יום שעובר, מגחיך את המערכת עוד יותר, מבליט כמה איסור הפרסום היה סהרורי במקרה הזה וכמה קלה ידם של בתימ"ש באישור הצווים הללו. "תעשה כל מה שאתה חושב, אבל אני מת שיישאר עוד קצת". לא עזר לי. הפרקליטות סוף סוף התעשתה והגישה בקשה להסרת הצו. באסה…

זו הבעיה עם צווי איסור פרסום. מנגנון התיגמול שעובד על המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט הוא כזה שתמיד יש סיבה לאסור פרסום ואין סיבה להתיר. אני לא חושב שיש סטטיסטיקה מסודרת בעניין, אני לפחות לא ראיתי, אבל אני מוכן להמר שאחוזי ההצלחה של המשטרה בבקשות לאיסור פרסום (שנעשות, כמובן, במעמד צד אחד) הן קרוב למאה. למעשה, מעולם לא שמעתי על בקשה שסורבה. מעולם.

בעיני אנשי המערכת, מה זה משנה אם תדעו היום או מחר. הם גם חושבים בסוף לפרסם. רק רוצים עוד קצת זמן. תמיד יש גם נימוק. נימוק אמיתי. אני מאמין להם שזה לא שרירותי לחלוטין. כל פרשה והנימוק שלה, אלא שבעיניהם, הסיבות שבגינן צריך לפרסם פרשה כמה שיותר מהר, הן תמיד קלושות. כלפי חוץ, כולם מדברים על חופש ביטוי, אבל למה עכשיו. אי אפשר לחכות עם חופש הביטוי איזה שבוע?

קחו, למשל, את צו איסור הפרסום ההזוי בפרשת הולילנד. יש עוד מישהו שלא יודע מי זו "האישיות הבכירה" שקיבלה שוחד? בואו נסו לדמיין יחד איתי סיבה שבגינה אסור לפרסם את שמו. יש סיכוי שה"אישיות הבכירה" לא מכירה את החשדות נגדה? לא שמעה על המעצרים? לא יודעת מה הבסיס לראיות נגדה? ה"אישיות הבכירה" היא, כנראה, הבאבל בוי מ"סיינפלד". רק שם לא שמעו מיהי ה"אישיות הבכירה".

בפרשת ענת קם הציג השב"כ נימוק לכאורה לאיסור הפרסום. המגעים עם אורי בלאו. אי אפשר היה לנהל את המגעים אחרי הפרסום? בינתיים, הפרסום רק השיג את התוצאה ההפוכה. הוא שיפר את עמדת המיקוח של השב"כ מול בלאו. בדרך נפגע אינטרס מאוד חשוב, אינטרס עליו השב"כ לא מופקד.

אנסה להסביר.

הרבה פעמים כשאני מדבר בפני קהל, אני נדהם לשמוע את הקונספירציות שעולות בשאלות מהקהל. הקו הכללי הוא "כך וכך הרי קורה, אז למה אתם לא מפרסמים", "אתם הרי לא יכולים לפרסם את זה ולכן…", וכו'. במילים אחרות, יש סנטימנט ציבורי, שאת חוזקו אני לא יודע לאמוד, שקורים המון דברים חשובים בארץ שהתקשורת לא מדווחת. הסנטימנט הזה הוא הרסני. הוא חותר תחת אמון הציבור בשלטון, במדינה, במשהו. אם אתה מאמין שקורים המון דברים שחשובים לך, אבל הם לא מדווחים בשום מקום בכוונת מכוון, ברור שקשה לך להאמין למישהו או למשהו. זה לא סנטימנט ישראלי. הוא קיים בכל מקום בעולם ברמת עוצמה מסויימת. המטרה של תקשורת ראויה היא להקטין למינימום את הסנטימנט הזה. צווי איסור פרסום מגדילים אותו ופוגעים באמון של הציבור בכלי התקשורת שלו ובאופן אוטומטי לחשדנות כלפי המדינה והשלטון. פרשות כמו ענת קם מיתרגמות במהירות לאלף ואחת קונספירציות. אם אי אפשר להאמין בעצמאות הדיווח והמסר הסמוי של הדיווח הוא שהשלטון קובע מה תדעו ומה לא תדעו, אז יכול להיות שהרבה דברים קרו ואנחנו בכלל לא יודעים. לכן, ביהמ"ש היה צריך לכנס דיון במהירות בבקשתנו ולקבל החלטה. במקום זאת, הוא התחמק מהחלטה וגרם לאבסורד בו הצנזורית הראשית, היא מכל האנשים בעולם, מדברת על הנזק באי הפרסום. רק בישראל.

הפוסט הזה פורסם לראשונה באתר התנועה לחופש המידע

לו הייתי בלאו

9 באפריל 2010
 

לא, לא הייתי אומר לענת קם "לא, תודה", אם היא הייתה מציעה לי את הדיסק און קי עם 2000 המסמכים. מצטער, תקראו לי עוכר ישראל, אבל  גם לא הייתי מחזיר מיידית את המסמכים לצבא ולשב"כ. למה לא? אני לא בטוח שאני יודע עד הסוף אינטלקטואלית. זה משהו בדנא העיתונאי. אני לא מרגיש שאם התוכנית המבצעית נמצאת בידיים שלי, היא בידיים לא בטוחות. לא צריך לייצר מהתחושות שלי כלל ובאופן עקרוני, ברור שהסוג הזה של מסמכים לא צריך להסתובב אצל עיתונאים, אבל היו לי כבר כמה מסמכים סודיים בידיים (לא מבצעיים ולא ברמה הזו) והם נשארו רק בידיים שלי. יש התנגשות בלתי נמנעת בין אינטרס של מערכת לחסום זליגה של סודותיה לאינטרס של עיתונאי לחשוף אותן. גם "מסמכי הפנטגון" שדניאל אלסברג הדליף היו מסמכים מסווגים מאוד וגם הדלפתם הייתה כרוכה בעבירה. עדיין, זה נחשב להישג עיתונאי עצום ועוד יותר חשוב – אבן דרך חשובה בדרך להפסקת הטירוף האמריקני בוייטנאם.

הלאה.

האם הייתי מפרסם את המסמכים עצמם באותה כתבה מפורסמת, שהתחילה את הכל? אני מאוד מקווה שלא. המקצוענות של עיתונאי נמדדת ביכולתו להגן על מקורותיו. זה הכי קשה כשאתה צריך להחיל על עצמך מגבלות שהמקור עצמו לא מבקש. להגן עליו מפני עצמו. אני בטוח שגם עורכי "הארץ" ואורי בלאו מבינים שהם לא היו צריכים להדפיס את שלושת המסמכים, שזה חשף את קם לסיכון מוגזם. עובדה שימים ספורים אחרי הפרסום כבר ידע יונתן דחוח הלוי לקבוע במאמר שהדליפה יצאה מלשכת אלוף פיקוד המרכז. רק ללשכה הזו מצטלבים שלושת המסמכים שפורסמו, הוא הסביר.מצד שני, עובדה שלמרות פרסום המסמכים לקח לשב"כ 13 חודשים להגיע לענת קם.

אני מאוד מבין את הפיתוי להדפיס את המסמכים. להוכיח שהם בידיך, להראות שהצד השני משקר, שהכחשותיו שיקריות, להבטיח הד ציבורי (שלא היה) לתחקיר החשוב.

השאלה הכי קשה, מבחינתי, היא מה הייתי עושה במקום בלאו, אם השב"כ היה בא אליי? כשהם באו אליו הם חשבו שמדובר במסמכים בודדים. מה הייתי עושה? להגיד להם שיש ברשותי אלפיים? אם אגיד, שנייה אחר כך הם יכולים לעצור אותי, להגיע אליי הביתה, לקחת את המחשב. מבחינתם, בצדק. יתרה מזאת, אם אספר להם ואחזיר את המסמכים, הם יכולים דרכם להגיע למקור שלי.

לא לספר להם, זו גם בעיה. אלף, כי אתה משקר לגוף שמנסה לשמור על בטחונך. בית, כי השקר עלול לסבך אותך בעבירה. גימל, כי ממילא ברוב הגדול של המסמכים אין אפשרות לעשות שימוש והם באמת עלולים לגרום נזק בטחוני, אם ייפלו בידיים הלא נכונות. בעיה.

הפתרון הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו הוא למצוא דמות שמקובלת על שני הצדדים: ראש שב"כ לשעבר, יועץ משפטי לממשלה. לסכם שאני מביא את כל המסמכים אליו, הוא רואה אותם וביחד אנחנו גורסים אותם יחד עם המחשב שלי וכל עותק אלקטרוני אחר. אחר כך הייתי הולך לבדיקת פוליגרף (עם כל הסתייגויותיי מהמכשיר) כדי לשכנע אותם שלא השארתי שום עותק אצלי בשום מקום. ככה גם המקור יישאר מוגן, המסמכים ייעלמו ולא ייפלו לידיים לא נכונות וכולם ייצאו מרוצים. פתרון גאוני, רק שאין לי מושג אם השב"כ היה מסכים לכך וגם לי לא היה קל, מן הסתם, לזרוק לפח לא מעט מסמכים כן שווים וכן ראויים לפרסום, מסמכים שיש הרבה עיתונאים שלא רואים כמותם קריירה שלמה.

ולשאלה האחרונה – עכשיו, במצב הזה, מה אורי בלאו צריך לעשות? בעיניי, דווקא פה זו שאלה קלה. הוא צריך לחזור לארץ, להחזיר לשב"כ את כל המסמכים ולעבור בדיקת פוליגרף, שתוודא שאין עותקים נסתרים. בתמורה השב"כ צריך להבטיח לו חסינות מפני העמדה לדין. זה כל כך מובן מאליו, שמדהים שזה לא קורה. למה זה לא קורה? כנראה מכיוון ששני הצדדים איבדו אמון זה בזה. בלאו מרגיש שרימו אותו והשתמשו במסמכיו כדי להגיע למקור שלו. השב"כ מרגיש שבלאו רימה אותה כשדיבר על 49 מסמכים, בעוד שהיו 2,000. השב"כ חשב בחודשים האחרונים שצו איסור הפרסום יעזור לסגור את המו"מ עם בלאו. הוא טעה. ייתכן מאוד שדווקא הפרסום יעשה את זה.

לו הייתי בלאו

9 באפריל 2010
 

לא, לא הייתי אומר לענת קם "לא, תודה", אם היא הייתה מציעה לי את הדיסק און קי עם 2000 המסמכים. מצטער, תקראו לי עוכר ישראל, אבל  גם לא הייתי מחזיר מיידית את המסמכים לצבא ולשב"כ. למה לא? אני לא בטוח שאני יודע עד הסוף אינטלקטואלית. זה משהו בדנא העיתונאי. אני לא מרגיש שאם התוכנית המבצעית נמצאת בידיים שלי, היא בידיים לא בטוחות. לא צריך לייצר מהתחושות שלי כלל ובאופן עקרוני, ברור שהסוג הזה של מסמכים לא צריך להסתובב אצל עיתונאים, אבל היו לי כבר כמה מסמכים סודיים בידיים (לא מבצעיים ולא ברמה הזו) והם נשארו רק בידיים שלי. יש התנגשות בלתי נמנעת בין אינטרס של מערכת לחסום זליגה של סודותיה לאינטרס של עיתונאי לחשוף אותן. גם "מסמכי הפנטגון" שדניאל אלסברג הדליף היו מסמכים מסווגים מאוד וגם הדלפתם הייתה כרוכה בעבירה. עדיין, זה נחשב להישג עיתונאי עצום ועוד יותר חשוב – אבן דרך חשובה בדרך להפסקת הטירוף האמריקני בוייטנאם.

הלאה.

האם הייתי מפרסם את המסמכים עצמם באותה כתבה מפורסמת, שהתחילה את הכל? אני מאוד מקווה שלא. המקצוענות של עיתונאי נמדדת ביכולתו להגן על מקורותיו. זה הכי קשה כשאתה צריך להחיל על עצמך מגבלות שהמקור עצמו לא מבקש. להגן עליו מפני עצמו. אני בטוח שגם עורכי "הארץ" ואורי בלאו מבינים שהם לא היו צריכים להדפיס את שלושת המסמכים, שזה חשף את קם לסיכון מוגזם. עובדה שימים ספורים אחרי הפרסום כבר ידע יונתן דחוח הלוי לקבוע במאמר שהדליפה יצאה מלשכת אלוף פיקוד המרכז. רק ללשכה הזו מצטלבים שלושת המסמכים שפורסמו, הוא הסביר.מצד שני, עובדה שלמרות פרסום המסמכים לקח לשב"כ 13 חודשים להגיע לענת קם.

אני מאוד מבין את הפיתוי להדפיס את המסמכים. להוכיח שהם בידיך, להראות שהצד השני משקר, שהכחשותיו שיקריות, להבטיח הד ציבורי (שלא היה) לתחקיר החשוב.

השאלה הכי קשה, מבחינתי, היא מה הייתי עושה במקום בלאו, אם השב"כ היה בא אליי? כשהם באו אליו הם חשבו שמדובר במסמכים בודדים. מה הייתי עושה? להגיד להם שיש ברשותי אלפיים? אם אגיד, שנייה אחר כך הם יכולים לעצור אותי, להגיע אליי הביתה, לקחת את המחשב. מבחינתם, בצדק. יתרה מזאת, אם אספר להם ואחזיר את המסמכים, הם יכולים דרכם להגיע למקור שלי.

לא לספר להם, זו גם בעיה. אלף, כי אתה משקר לגוף שמנסה לשמור על בטחונך. בית, כי השקר עלול לסבך אותך בעבירה. גימל, כי ממילא ברוב הגדול של המסמכים אין אפשרות לעשות שימוש והם באמת עלולים לגרום נזק בטחוני, אם ייפלו בידיים הלא נכונות. בעיה.

הפתרון הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו הוא למצוא דמות שמקובלת על שני הצדדים: ראש שב"כ לשעבר, יועץ משפטי לממשלה. לסכם שאני מביא את כל המסמכים אליו, הוא רואה אותם וביחד אנחנו גורסים אותם יחד עם המחשב שלי וכל עותק אלקטרוני אחר. אחר כך הייתי הולך לבדיקת פוליגרף (עם כל הסתייגויותיי מהמכשיר) כדי לשכנע אותם שלא השארתי שום עותק אצלי בשום מקום. ככה גם המקור יישאר מוגן, המסמכים ייעלמו ולא ייפלו לידיים לא נכונות וכולם ייצאו מרוצים. פתרון גאוני, רק שאין לי מושג אם השב"כ היה מסכים לכך וגם לי לא היה קל, מן הסתם, לזרוק לפח לא מעט מסמכים כן שווים וכן ראויים לפרסום, מסמכים שיש הרבה עיתונאים שלא רואים כמותם קריירה שלמה.

ולשאלה האחרונה – עכשיו, במצב הזה, מה אורי בלאו צריך לעשות? בעיניי, דווקא פה זו שאלה קלה. הוא צריך לחזור לארץ, להחזיר לשב"כ את כל המסמכים ולעבור בדיקת פוליגרף, שתוודא שאין עותקים נסתרים. בתמורה השב"כ צריך להבטיח לו חסינות מפני העמדה לדין. זה כל כך מובן מאליו, שמדהים שזה לא קורה. למה זה לא קורה? כנראה מכיוון ששני הצדדים איבדו אמון זה בזה. בלאו מרגיש שרימו אותו והשתמשו במסמכיו כדי להגיע למקור שלו. השב"כ מרגיש שבלאו רימה אותה כשדיבר על 49 מסמכים, בעוד שהיו 2,000. השב"כ חשב בחודשים האחרונים שצו איסור הפרסום יעזור לסגור את המו"מ עם בלאו. הוא טעה. ייתכן מאוד שדווקא הפרסום יעשה את זה.

"המקור" מסיימת עונה (אוטוטו)

26 במרץ 2010
 

הייתה לנו עונה מדהימה. באמת. זה נשמע יחצ"ני, אבל ככה אני באמת חושב. למעשה, אני מתקשה להאמין שנצליח להעמיד עוד עונה כזו בקרוב. תחקירים משמעותיים, גיבורים מעוררי השראה וכתבות דוקומנטריות חשובות. מציון נתן, פהמי סבאנה ויצחק לאור ועד הרנטגן, שולה זקן ומיקי צולר. מבן שפיצר ועד עמית קדוש, עמיר בניון ועמרי כספי. מיותם פלדמן ועד המאבטח ששמר על רבין (שי גלזר) המחבלים שגורשו לאירלנד. הנה כמה תובנות שלי מהעונה שהייתה:

1. התחרות מול "עובדה" – אין טעם להעמיד פנים. מהרגע הראשון היה ברור שזה אנחנו מול "עובדה". אני רחוק מלהיות אובייקטיבי, אבל אני חושב שהיינו לא פחות טובים מהם בעונה הזו. מהיכרותי עם האנשים שם, אני לא בטוח שבינם לבין עצמם, הם לא יסכימו איתי. אני כותב את זה דווקא כי העונה הזו גרמה לי להעריך הרבה יותר את אילנה דיין והצוות שלה. אף פעם לא הבנתי כמה קשה להרים תוכנית תחקירים עד העונה הזו. כל תוכנית הייתה קרב. לחצים, מועקות, איומים. רחוק מאוד מחווית "שישי". היומרה להעמיד הישג עיתונאי כל שבוע, או לפחות משהו שיהיה שווה פרומו, מכניסה אותך ללחצים לא קלים. לא, אל תשלפו טישו. יש הרבה אנשים שעובדים יותר קשה ולא זוכים להכרה ולמשכורת שאני מקבל.

מצד שני, אני לא יודע איך אילנה דיין עומדת בזה כל כך הרבה שנים. דיין שומרת בפריים טיים של ערוץ 2  על תוכנית תחקירים חזקה כל כך הרבה שנים. ממש לא דבר של מה בכך.

עכשיו, לקח בנאלי – מאוד קשה לגנוב אליפות בליגת הכדורסל ממכבי ת"א, גם בעונה, שהיא לא מי יודע מה חזקה. אבל האתגר האמיתי, הקשה, הוא לבנות קבוצת כדורסל, שתאתגר את מכבי מדי שנה. בתרגום לטלוויזיה, לגנוב את האליפות מ"עובדה" פעם אחת אחרי 15 אליפויות, או כמה שזה לא יהיה, זה נהדר, אבל לבנות תוכנית רצינית שתפרסם תחקירים ראויים וסיפורים חשובים מדי שנה, זה אתגר הרבה יותר קשה. לא ממש תובנה מקורית, מה?

הערה אחרונה בהקשר הזה – "ידיעות" פרסמו שב"קשת" שוקלים להוריד את "עובדה". מבחינתנו, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואני שמח שאבי ניר הבהיר שאין כל כוונה כזו. לא, אני לא משחק אותה אצילי. אם זכיין הטלוויזיה הכי מצליח יכריז שהוא לא צריך תוכנית תחקירים, זה יקרין על כולם. "המקור" צריכה את "עובדה" חזקה, אם אפשר, אז חזקה כמו בעונה הזאת…

2. הנהלת ערוץ 10 – תוכנית תחקירים זה דבר מאוד לא פשוט עבור מנהלי ערוץ מסחרי. "רשת", למשל, שקלה לאחרונה להרים תוכנית תחקירים. ירדו מזה, אני מבין. אני לא יודע למה, אבל יכול לתאר לעצמי מה עובר בראש של בעלי מניות ומנהלים לפני החלטה כזאת. "מה אני צריך את בלבול המוח הזה?".

אני גם מוכן לנחש שאין תוכנית שצרכה יותר תשומת לב מיוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ וראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות, מ"המקור". בכל זאת, לא התערבו לנו בדבר. עשינו כתבה על "איך חברות הסלולר דופקות אתכם". בפגישה שלי עם נציגים של אחת החברות, הם דאגו להשחיל באופן עקיף את הנתון שהחברה מפרסמת ב -3 מיליון דולר בערוץ 10. למרות זאת, לא שמענו כלום מורשבסקי וראודור. עשינו אפילו כתבה על בנק הפועלים שמעניש את "הארץ" על סיקור פרשת דני דנקנר. שרבבנו אפילו את שמו של נוחי דנקנר. קשה לחשוב על כתבה רגישה יותר לערוץ. "הארץ", בנק הפועלים, איי די בי, לא שמענו מילה. מאחורי הקלעים, מן הסתם, קרו דברים, אבל כל עוד הם לא מגיעים לידיעתנו, בזמן אמת ולא משפיעים על השידור, הכל בסדר.

3. עבודת צוות – לא, זה לא הולך להיות עוד לקח בנאלי. תחקירים הם מוצר בעייתי טלוויזיונית. בדרך כלל, אין לך תיעוד טלוויזיוני טוב ללוות את העובדות. ואז יש שאלה נוספת – מי יקריין את הכתבה? מי יעמוד בפרונט שלה? הרי במקרים רבים, מגיש התוכנית וזה שמזוהה איתה ציבורית, הוא לא זה שהכין את התחקיר. לעתים, הוא אפילו לא השתתף בצילומים. רוב תוכניות התחקיר/תעודה בוחרות לתת למגיש, לטאלנט, לקריין. אני מוכן להניח שזה לא משיקולי אגו, אלא מהרצון לחבר את הצופה לתחקיר. הצופה מכיר את הקול של רפי גינת/אמנון לוי/אילנה דיין, מאמין להם ורוצה לשמוע אותם. הוא לא רוצה לשמוע איזה תחקירן אנונימי. מצד שני, התחקירן האנונימי עבד מאוד קשה להביא את הסיפור ולהרים אותו לשידור. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הוא מרגיש אם "גונבים" לו את הסיפור בחדר עריכה. אנחנו בחרנו לתת לכתבים/תחקירנים שלנו לעמוד בפרונט של הכתבות. ראשית, כי מגיע להם. מואב ורדי הוא עיתונאי מדהים וכשהוא מלווה במשך שנה את סיפורה של עמית קדוש, או משקיע עשרות שעות בשכנוע של ציון נתן, אין שום צדק בכך שמישהו אחר יקריין את עבודתו. במקרה שלו, גם לא צריך לעשות ויתור ברמה הטלוויזיונית. הכתבות שלו, בדרך כלל, טובות מהכתבות שהטאלנטים עושים…

שנית ואולי יותר חשוב, כשאתה צריך להרים 2 סיפורים הישגיים מדי שבוע, כדאי שיהיה לך צוות, שמוכן להתאבד על העבודה ואם אתה רוצה צוות שיהיה מוכן להתאבד (התגמול הכספי שלו הרי רחוק מהתגמול של המגישים), אתה צריך לתת לו מוטיבציה, לפחות בדמות הכרה ראויה לעבודתו.

4. ואם כבר בהכרה ראויה עסקינן – אז "המקור" הצליחה השנה בזכות עורכות יצירתיות ומסורות כמו עדי גרתי ורותם שדות, עורכי המשנה נדב פייניק וברוך שי, הבימאית ועורכת הוידאו המדהימה, באמת מדהימה – טלי קורין, המפיקה היעילה והמתוקתקת, יעל רגב, עוזרות ההפקה, שירי הירש וכרמית חג'בי, התחקירנים המוכשרים יעל הורוביץ, נעמה ברומר, אסף אוזן, מאור צור, טל גרנות, גילה פיסחוב וכמובן, הכתבים ישראל רוזנר, נסל ברדה ומיקי רוזנטל.

5. "עונה", מה זו "עונה"? – כשהיינו ב"שישי" קינאנו עד בלי די בתוכנית שיש להן "עונה", שה"עונה" שלהן מסתיימת ובפגרות של התוכניות עם ה"עונות". ל"שישי" לא הייתה עונה. כל שישי, כל שישי ואם הברזנו באיזה יום שישי שנפל על חג, חטפנו ביום ראשון ממבקר עיתונות (שנח בשבת…). עכשיו יש לנו "עונות". תענוג. אבל למה, לעזאזל, הפגרה היא רק חודש וחצי, כולל פסח, יום העצמאות וכו'?…

כשעברנו מ"שישי" ל"מקור" היה קונצנזוס בתעשייה. עוד צעד הזוי של ערוץ 10. כל התיק נפל על מנהלי הערוץ. לעפר ולי בוודאי לא מגיע קרדיט על הצלחת המעבר הזה. להם כן.