ארכיון שנת: 2010

הנדנוד של נתניהו – חזיתי את זה כבר מזמן

14 באוקטובר 2010
 

לנתניהו יש מחלה. הוא תמיד חייב לומר "אני כבר אמרתי", "אני כבר חזיתי", "כולם לעגו לי". כל פגישה איתו מתחילה ונגמרת בתחזיותיו האינסופיות, שהתממשו, לדבריו. בעבר כבר הקדשתי אייטם שלם אצל "לונדון את קירשנבאום" לתחזיות שלא התממשו, שאני בטוח שבאמת נשמטו מזכרונו.

כך או כך, אתמול הוא טרח להזכיר שהוא כבר חזה אפשרות של התמוטטות מכרה. איפה? בספר שכתב לפני שנים. הנה עוד משהו, שהוא כתב בספר. עמוד 176 ל"מקום תחת השמש".

"הקפאת הבנייה ביישובים פירושה מניעת חיזוקם וצמיחתם הטבעית, שתדון אותם למוות אטי ובטוח. ההקפאה תמנע בניית בתי חולים, חנויות, ספריות ושירותים אזרחיים מכל סוגים. פירוש הדבר הוא שבנים לא יוכלו לבנות את בתיהם סמוך להוריהם ויישובים צעירים נאבקים על קיומם הכלכלי לא יוכלו להתפתח ולהתבסס. מי ירצה לחיות במקומות מוקפאים שאין להם עתיד? ברור ששום אדם לא ירצה לגור בהם. לפיכך המונח 'הקפאה' הוא מלת צופן נוחה למי שמתכוון בעצם ל'חיסול'. אבל מדיניות ההקפאה תפגע לא רק ביישוב היהודי ביו"ש… די להעלות בדמיון מה יהיה מצבה של ניו יורק אם יאסרו על תושביה להתנחל בניו ג'רזי, בקונטיקט או בלונג איילנד. מן סתם הייתה ניו יורק מתחילה להיחנק ולהתנוון".

מעניין אם גם התחזית הזו תתממש.

ליברמן צודק, אבל גם מורטינוס

12 באוקטובר 2010
 

כן, כן, ליברמן צודק. שצרפת וספרד יפתרו קודם בעיות דחופות הרבה יותר לגורלן, לפני שהן באות לפתור את בעיותינו. אני לא מת על מה שליברמן עושה במשרד החוץ. הפרובוקציות שקופות. הוא החליט לחזק את תדמית ה"איש היחיד עם ביצים שאומר את האמת בתוך מסדר של צבועים ושקרנים" על חשבון על דבר אחר, לרבות יחסי החוץ של ישראל. אני גם חושב שהתקשורת משחקת לידיו של ליברמן. כל התקפה מצד שמאל רק מחזקת את מעמדו, אלא שליברמן מספיק חכם, כדי לבחור אג'נדות מתוחכמות, כאלו שנשמעות הגיוניות גם לשמאלני החרוף ביותר.

לא יכול לספר לכם כמה פעמים עמדתי על מדרגות האליזה או דאוניג 10 והקשבתי (כעיתונאי, בתוך חבורה של מיליון עיתונאים) למנהיג ידידותי, שמסביר שלישראל יש זכות להתקיים ולאזרחיה יש זכות לביטחון, כמה פעמים שאלתי את עצמי – מתי יבוא הבגין התורן ויגיד להם, שישראל מכירה בזכותה של צרפת להתקיים בתוך גבולות ברי הגנה ותתמוך בזכות של אזרחיה לבטחון?

אבל אחרי שסיימתי עם מיצי הבטן שלי, כמה הערות רציונליות:

1. זה דבר אחד להגיד את זה בחדר הסגור לשרי החוץ של צרפת וספרד. זה דבר אחר לחלוטין להעביר את זה לתקשורת, ללא הסכמת שרי החוץ, זמן קצר לאחר מכן. זה מנוגד לכללי המשחק ובעייתי במיוחד, כשזה בא משר חוץ שקידש את המאבק בהדלפות, ערף ראשים של פקידים וערך מסעות צייד למציאת מדליפים.

2. צודק מורטינוס – אתה לא רוצה שיתערבו, אל תבקש את עזרתן. המציאות היא שישראל פעם אחר פעם מבקשת שהאירופאים יעזרו. שייתנו כסף לרשות הפלשתינית, כסף של משלמי המיסים שלהם, שיתחייבו לסייע בפתרון בעיית הפליטים, בכסף, דיור וכו', שיקלטו בשטחן כל מיני מבוקשים, שאנחנו לא רוצים אצלנו, שיעזרו לנו במועצת הבטחון ועוד ועוד.

3. ליברמן, כנראה, ויתר אפילו על מראית עין של שר חוץ. הוא מוחרם על ידי כל כך הרבה מדינות ומנהיגים, שבאמת צריך מידה אדירה של חוצפה כדי לבעוט בשניים משרי החוץ, שמוכנים עדיין להיפגש איתו.

4. ליברמן מספיק חכם כדי להבין שהתיאוריות הגדולות שלו על מדיניות החוץ של ישראל קרסו. איפה לחזק את הקשרים עם רוסיה כמשקל נגד לארה"ב? לאן נעלמו המנטרות של ניתן תשומת לב למדינות דרום אמריקה ואפריקה והן יעזרו לנו בזירה הבינ"ל? בסוף, בסוף, אחרי כל הפנטזיות והאשליות המתוקות, זה בכל זאת ארה"ב ואירופה. גם ליברמן מבין את זה.

ליברמן צודק, אבל גם מורטינוס

12 באוקטובר 2010
 

כן, כן, ליברמן צודק. שצרפת וספרד יפתרו קודם בעיות דחופות הרבה יותר לגורלן, לפני שהן באות לפתור את בעיותינו. אני לא מת על מה שליברמן עושה במשרד החוץ. הפרובוקציות שקופות. הוא החליט לחזק את תדמית ה"איש היחיד עם ביצים שאומר את האמת בתוך מסדר של צבועים ושקרנים" על חשבון על דבר אחר, לרבות יחסי החוץ של ישראל. אני גם חושב שהתקשורת משחקת לידיו של ליברמן. כל התקפה מצד שמאל רק מחזקת את מעמדו, אלא שליברמן מספיק חכם, כדי לבחור אג'נדות מתוחכמות, כאלו שנשמעות הגיוניות גם לשמאלני החרוף ביותר.

לא יכול לספר לכם כמה פעמים עמדתי על מדרגות האליזה או דאוניג 10 והקשבתי (כעיתונאי, בתוך חבורה של מיליון עיתונאים) למנהיג ידידותי, שמסביר שלישראל יש זכות להתקיים ולאזרחיה יש זכות לביטחון, כמה פעמים שאלתי את עצמי – מתי יבוא הבגין התורן ויגיד להם, שישראל מכירה בזכותה של צרפת להתקיים בתוך גבולות ברי הגנה ותתמוך בזכות של אזרחיה לבטחון?

אבל אחרי שסיימתי עם מיצי הבטן שלי, כמה הערות רציונליות:

1. זה דבר אחד להגיד את זה בחדר הסגור לשרי החוץ של צרפת וספרד. זה דבר אחר לחלוטין להעביר את זה לתקשורת, ללא הסכמת שרי החוץ, זמן קצר לאחר מכן. זה מנוגד לכללי המשחק ובעייתי במיוחד, כשזה בא משר חוץ שקידש את המאבק בהדלפות, ערף ראשים של פקידים וערך מסעות צייד למציאת מדליפים.

2. צודק מורטינוס – אתה לא רוצה שיתערבו, אל תבקש את עזרתן. המציאות היא שישראל פעם אחר פעם מבקשת שהאירופאים יעזרו. שייתנו כסף לרשות הפלשתינית, כסף של משלמי המיסים שלהם, שיתחייבו לסייע בפתרון בעיית הפליטים, בכסף, דיור וכו', שיקלטו בשטחן כל מיני מבוקשים, שאנחנו לא רוצים אצלנו, שיעזרו לנו במועצת הבטחון ועוד ועוד.

3. ליברמן, כנראה, ויתר אפילו על מראית עין של שר חוץ. הוא מוחרם על ידי כל כך הרבה מדינות ומנהיגים, שבאמת צריך מידה אדירה של חוצפה כדי לבעוט בשניים משרי החוץ, שמוכנים עדיין להיפגש איתו.

4. ליברמן מספיק חכם כדי להבין שהתיאוריות הגדולות שלו על מדיניות החוץ של ישראל קרסו. איפה לחזק את הקשרים עם רוסיה כמשקל נגד לארה"ב? לאן נעלמו המנטרות של ניתן תשומת לב למדינות דרום אמריקה ואפריקה והן יעזרו לנו בזירה הבינ"ל? בסוף, בסוף, אחרי כל הפנטזיות והאשליות המתוקות, זה בכל זאת ארה"ב ואירופה. גם ליברמן מבין את זה.

בוא נסקר קצת פחות בשמאלניות או חשיבה אחרת על ליברמן ונתניהו

1 באוקטובר 2010
 

התקשורת הפגינה עמדה מאוד מונוליטית בנוגע לנאום ליברמן באו"ם מצד אחד והסירוב של נתניהו לקחת את מכתב אובמה המפתה מצד שני. הנה דרך לחשוב על הנושאים הללו קצת אחרת:

1. ליברמן אכן מעצבן. הנאום המתגרה שלו באו"ם הייתה פרובוקציה מודעת, שהוציאה את כולנו קטנים (שר חוץ שמעז לדבר בניגוד לעמדת ראש הממשלה שלו מעל בימת האו"ם) ואותו גדול (איזה ביצים יש לו לליברמן הזה, אה). ככה לא עובדת מדינה מתוקנת ואלו לא כללי המשחק הדמוקרטיים. הכל נכון. "הארץ" אפילו קרא במאמר מערכת לפטר אותו. גם שאר העיתונים מזדעזעים. למה אף אחד לא קורא לביבי להתפטר? הוא הרי שובר ברגל יותר גסה את כללי המשחק הדמוקרטיים. 

כשהוא היה יו"ר אופוזיציה (ועדיין הירשה לעצמו להיפגש איתי), נהגתי לשאול אותו – מה התוכנית המדינית שלך. הסדר ביניים ארוך טווח, הוא נהג לענות. זה הפתיע אותי. נתניהו של הקדנציה הראשונה תמך, לכאורה, בהסדר הקבע (כנראה רק כדרך לבזבז זמן). להפסיק עם הסלאמי. למה הסדר ביניים? בספרו (הגנוז) נתניהו הסביר את עמדתו. אי אפשר לעשות הסכם עם אבו מאזן. אין פרטנר. מדינה פלשתינית? נתניהו התנגד בחירוף נפש לרעיון הזה ב 2002-2003 ואח"כ ניסה לשתוק ולא לדבר בנושא העדין, אחרי שהבין שהפסיד את הקרב הציבורי (אגב, בעבר העניק נתניהו ראיון לארי שביט. בין השניים יש קשר מיוחד. אולי בגלל זה, נתניהו הרגיש נוח מספיק להסכים באותו ראיון לקונספט של מדינה פלשתינית. דובריו לא היו עירניים מספיק לציין את זה כדי להרגיע את הימין (מה אתם מתרגשים? הוא כבר אמר את זה בעבר) ושאר העולם התרגש עד דמעות מנאום בר אילן, בלי לדעת שהוא כבר הסכים לזה בעבר).

כך או כך, נתניהו רץ לבחירות על מצע אחד, רימה את בוחריו וזמן קצר אחריהן, אימץ מצע אחר לחלוטין. הנושא הפלשתיני, שהיה מבחינתו, לא קריטי, לא דחוף, הרבה אחרי איראן, זוכה לעדיפות מכרעת, המדינה הפלשתינית היא החזון, אבו מאזן הוא הפרטנר, הסכם קבע הוא היעד ויש גם דד ליין – שנה. נתניהו של הימין תמיד הטיף נגד דד ליינים. אז למה ליברמן זוכה לקיתונות של רותחין ונתניהו לחסינות? אני מצטער להגיד את זה, אבל כי התקשורת אוהבת את עמדותיו החדשות של נתניהו ולא אוהבת את ליברמן. 

2. חשיבה אחרת על מכתב הערבויות של אובמה לנתניהו – גם הנרטיב של הסיפור הזה חד צדדי. נתניהו השרדן, הפחדן, לא לקח את הסוכריות המפנקות, שהציע לו אובמה, רק מכיוון שלא היה לו אומץ להאריך את ההקפאה בחודשיים. ובכן, נתניהו אולי שרדן ופחדן, אבל אני שם את ידי באש שכל הסיפור הזה מעוות.

זה מתחיל בתרגיל שעשה דניס רוס לביבי. רוס מכיר את ביבי היטב ובטוח (בצדק), שתחת לחץ הוא יקרוס. לכן, רוס הלך לחברי קונגרס יהודיים וסיפר להם איזה הבטחות מדהימות דחה נתניהו. הוא ידע, כמובן, שזה יודלף ויופעל לחץ על נתניהו.

הנה הגזרים והמקל לפי הדיווחים בתקשורת:

שידרוג ביטחוני. שטויות. נתניהו יקבל את זה בכל מקרה, אם יהיה הסכם ולא יקבל, כנראה, אם לא יהיה. מילים ריקות.

התחייבות להטיל וטו במועצת הבטחון על הצעות אנטי ישראליות – הבטחה ריקה. בכל מקרה ארה"ב תטיל וטו כזה אם יהיה מו"מ ובכל מקרה, יש סכנה שלא תטיל אם המצב ידרדר. זה פשוט תרגום של מציאות "אין מו"מ" לכתב.

מאבק משותף באיראן המתגרענת – נו, באמת. ביבי אולי שרדן ופחדן, הוא רחוק מלהיות מטומטם. מה, עכשיו אין מאבק כזה? רק אם תמשיך ההקפאה יתחיל המאבק המשותף?

תמיכה אמריקנית בנוכחות ישראלית צבאית בבקעת הירדן בהסכם קבע – זו סוכריה אמיתית וגדולה. זה מאוד חשוב לנתניהו, שרואה בכך אינטרס ישראלי מהותי. אני מוכן להמר שלא הייתה הצעה אמריקנית כזאת. אין סיכוי שהאמריקנים יתנו דבר כל כך מרחיק לכת, שהיה מעיף את הפלשתינים משולחן המו"מ, הרבה יותר מהר מכל בנייה בהתנחלויות והכל תמורת שישים יום מצוקמקים. מה כן? סביר שהאמריקנים הסכימו להביע הבנה לאינטרס הישראלי בנוכחות צבאית בבקעת הירדן, אולי אפילו הבנה לכך שהנסיגה הישראלית מהבקעה תארך יותר זמן, כחלק מתקופת יישום ההסכם.

התחייבות אמריקנית לפלשתינים שהמו"מ יתבסס על קווי 67 – לפי הדיווחים, המקל שהונף מול נתניהו היה – אם לא תאריך את ההקפאה, ניתן לפלשתינים התחייבות אמריקנית שהמו"מ יתבסס על קווי 67. שוב, אני מוכן להסתכן ולהמר שאין דבר כזה. אם היה, הפלשתינים היו לוקחים בשתי ידיים ונתניהו לא היה חוזר לשולחן המו"מ. התחייבות אמריקנית כזאת, היא הכרזה על איפה מסתיים המו"מ לפני שהחל. ייתכן שהאמריקנים מוכנים להגיד דברים כמו "המו"מ צריך להביא לסיום הכיבוש שהחל ב 67" או ניסוחים דומים, שהופיעו כבר במפת הדרכים ובמכתב בוש מאפריל 2004. אין מצב שהם יקבעו עכשיו את הגבולות של ההסכם. ייתכן שהם יעשו את זה בעתיד, אחרי הבחירות בנובמבר, אחרי שהמו"מ ייכשל, אבל לעשות את זה עכשיו בשביל 60 יום מצוקמקים? לא מאמין.

דבר אחד הסיפור הזה בטוח מלמד אותנו – דניס רוס מכיר את התקשורת הישראלית ומכיר את נתניהו והוא החליט להתחיל להפעיל מנופים א-לה- קיסינג'יר/בייקר. ג'ורג' מיטשל, יריבו במימשל, לא עושה שימוש בדעת הקהל הישראלית. או שהוא לא מאמין בזה (טעות) או שהוא פסיבי מדי (כנראה). לרוס נמאס בעמדת מאחורי הקלעים, מסתבר והוא התחיל לדחוף את דרכו קדימה.

בוא נסקר קצת פחות בשמאלניות או חשיבה אחרת על ליברמן ונתניהו

1 באוקטובר 2010
 

התקשורת הפגינה עמדה מאוד מונוליטית בנוגע לנאום ליברמן באו"ם מצד אחד והסירוב של נתניהו לקחת את מכתב אובמה המפתה מצד שני. הנה דרך לחשוב על הנושאים הללו קצת אחרת:

1. ליברמן אכן מעצבן. הנאום המתגרה שלו באו"ם הייתה פרובוקציה מודעת, שהוציאה את כולנו קטנים (שר חוץ שמעז לדבר בניגוד לעמדת ראש הממשלה שלו מעל בימת האו"ם) ואותו גדול (איזה ביצים יש לו לליברמן הזה, אה). ככה לא עובדת מדינה מתוקנת ואלו לא כללי המשחק הדמוקרטיים. הכל נכון. "הארץ" אפילו קרא במאמר מערכת לפטר אותו. גם שאר העיתונים מזדעזעים. למה אף אחד לא קורא לביבי להתפטר? הוא הרי שובר ברגל יותר גסה את כללי המשחק הדמוקרטיים. 

כשהוא היה יו"ר אופוזיציה (ועדיין הירשה לעצמו להיפגש איתי), נהגתי לשאול אותו – מה התוכנית המדינית שלך. הסדר ביניים ארוך טווח, הוא נהג לענות. זה הפתיע אותי. נתניהו של הקדנציה הראשונה תמך, לכאורה, בהסדר הקבע (כנראה רק כדרך לבזבז זמן). להפסיק עם הסלאמי. למה הסדר ביניים? בספרו (הגנוז) נתניהו הסביר את עמדתו. אי אפשר לעשות הסכם עם אבו מאזן. אין פרטנר. מדינה פלשתינית? נתניהו התנגד בחירוף נפש לרעיון הזה ב 2002-2003 ואח"כ ניסה לשתוק ולא לדבר בנושא העדין, אחרי שהבין שהפסיד את הקרב הציבורי (אגב, בעבר העניק נתניהו ראיון לארי שביט. בין השניים יש קשר מיוחד. אולי בגלל זה, נתניהו הרגיש נוח מספיק להסכים באותו ראיון לקונספט של מדינה פלשתינית. דובריו לא היו עירניים מספיק לציין את זה כדי להרגיע את הימין (מה אתם מתרגשים? הוא כבר אמר את זה בעבר) ושאר העולם התרגש עד דמעות מנאום בר אילן, בלי לדעת שהוא כבר הסכים לזה בעבר).

כך או כך, נתניהו רץ לבחירות על מצע אחד, רימה את בוחריו וזמן קצר אחריהן, אימץ מצע אחר לחלוטין. הנושא הפלשתיני, שהיה מבחינתו, לא קריטי, לא דחוף, הרבה אחרי איראן, זוכה לעדיפות מכרעת, המדינה הפלשתינית היא החזון, אבו מאזן הוא הפרטנר, הסכם קבע הוא היעד ויש גם דד ליין – שנה. נתניהו של הימין תמיד הטיף נגד דד ליינים. אז למה ליברמן זוכה לקיתונות של רותחין ונתניהו לחסינות? אני מצטער להגיד את זה, אבל כי התקשורת אוהבת את עמדותיו החדשות של נתניהו ולא אוהבת את ליברמן. 

2. חשיבה אחרת על מכתב הערבויות של אובמה לנתניהו – גם הנרטיב של הסיפור הזה חד צדדי. נתניהו השרדן, הפחדן, לא לקח את הסוכריות המפנקות, שהציע לו אובמה, רק מכיוון שלא היה לו אומץ להאריך את ההקפאה בחודשיים. ובכן, נתניהו אולי שרדן ופחדן, אבל אני שם את ידי באש שכל הסיפור הזה מעוות.

זה מתחיל בתרגיל שעשה דניס רוס לביבי. רוס מכיר את ביבי היטב ובטוח (בצדק), שתחת לחץ הוא יקרוס. לכן, רוס הלך לחברי קונגרס יהודיים וסיפר להם איזה הבטחות מדהימות דחה נתניהו. הוא ידע, כמובן, שזה יודלף ויופעל לחץ על נתניהו.

הנה הגזרים והמקל לפי הדיווחים בתקשורת:

שידרוג ביטחוני. שטויות. נתניהו יקבל את זה בכל מקרה, אם יהיה הסכם ולא יקבל, כנראה, אם לא יהיה. מילים ריקות.

התחייבות להטיל וטו במועצת הבטחון על הצעות אנטי ישראליות – הבטחה ריקה. בכל מקרה ארה"ב תטיל וטו כזה אם יהיה מו"מ ובכל מקרה, יש סכנה שלא תטיל אם המצב ידרדר. זה פשוט תרגום של מציאות "אין מו"מ" לכתב.

מאבק משותף באיראן המתגרענת – נו, באמת. ביבי אולי שרדן ופחדן, הוא רחוק מלהיות מטומטם. מה, עכשיו אין מאבק כזה? רק אם תמשיך ההקפאה יתחיל המאבק המשותף?

תמיכה אמריקנית בנוכחות ישראלית צבאית בבקעת הירדן בהסכם קבע – זו סוכריה אמיתית וגדולה. זה מאוד חשוב לנתניהו, שרואה בכך אינטרס ישראלי מהותי. אני מוכן להמר שלא הייתה הצעה אמריקנית כזאת. אין סיכוי שהאמריקנים יתנו דבר כל כך מרחיק לכת, שהיה מעיף את הפלשתינים משולחן המו"מ, הרבה יותר מהר מכל בנייה בהתנחלויות והכל תמורת שישים יום מצוקמקים. מה כן? סביר שהאמריקנים הסכימו להביע הבנה לאינטרס הישראלי בנוכחות צבאית בבקעת הירדן, אולי אפילו הבנה לכך שהנסיגה הישראלית מהבקעה תארך יותר זמן, כחלק מתקופת יישום ההסכם.

התחייבות אמריקנית לפלשתינים שהמו"מ יתבסס על קווי 67 – לפי הדיווחים, המקל שהונף מול נתניהו היה – אם לא תאריך את ההקפאה, ניתן לפלשתינים התחייבות אמריקנית שהמו"מ יתבסס על קווי 67. שוב, אני מוכן להסתכן ולהמר שאין דבר כזה. אם היה, הפלשתינים היו לוקחים בשתי ידיים ונתניהו לא היה חוזר לשולחן המו"מ. התחייבות אמריקנית כזאת, היא הכרזה על איפה מסתיים המו"מ לפני שהחל. ייתכן שהאמריקנים מוכנים להגיד דברים כמו "המו"מ צריך להביא לסיום הכיבוש שהחל ב 67" או ניסוחים דומים, שהופיעו כבר במפת הדרכים ובמכתב בוש מאפריל 2004. אין מצב שהם יקבעו עכשיו את הגבולות של ההסכם. ייתכן שהם יעשו את זה בעתיד, אחרי הבחירות בנובמבר, אחרי שהמו"מ ייכשל, אבל לעשות את זה עכשיו בשביל 60 יום מצוקמקים? לא מאמין.

דבר אחד הסיפור הזה בטוח מלמד אותנו – דניס רוס מכיר את התקשורת הישראלית ומכיר את נתניהו והוא החליט להתחיל להפעיל מנופים א-לה- קיסינג'יר/בייקר. ג'ורג' מיטשל, יריבו במימשל, לא עושה שימוש בדעת הקהל הישראלית. או שהוא לא מאמין בזה (טעות) או שהוא פסיבי מדי (כנראה). לרוס נמאס בעמדת מאחורי הקלעים, מסתבר והוא התחיל לדחוף את דרכו קדימה.

זכרונות בלייר? זכרונות אולמרט!

19 בספטמבר 2010
 

בלייר? מקנא באוטוביוגרפיה של בלייר? מי כתב את השטויות האלה (אני)? קראתם את אולמרט? איזה תענוג, איזה כיף. אני כבר מודיע להוצאת "ידיעות" – תחסכו את הכסף, אין צורך לשלוח לי ספר. אני אלך לקנות. ראשון בתור. שווה כל שקל.

אני יודע – אתם רואים בי עיתונאי צמא דם, מחפש שערוריות והכפשות. בסדר. אבל אני גם חושב שככה צריך. שברק יידע, בתכך הפוליטי הבא שלו, שזה עשוי לצאת. שדיכטר יידע. שמופז יידע. מה עדיף – רמטכ"ל שאומר למצלמה ש"אין מתח בינו לבין שר הבטחון", כשבמגירה שוכב לו "מסמך גלנט" והוא בטוח שברק מנסה לחסל אותו? באולמרט תמיד היה את הצד הווכחני הזה, התגרני, לחסל, להחזיר, לא להשאיר חשבון פתוח. אני זוכר שפעם, כשעוד היינו מדברים, חטפתי שיחה איתו במזנון הכנסת. הוא היה במיטבו, כלומר רתח על סילבן שלום. "תשדר שהוא קריקטורה של שר חוץ", הוא ביקש. אולמרט היה אז ממלא מקום ראש ממשלה ושלום, כשר חוץ, ניסה לטרפד לו פגישות בארה"ב. "אהוד, אתה הרי תתחרט על זה אחר כך", אמרתי לו (לא יודע מאיפה זה בא לי). "לא, לא", הוא היה נחוש, "תשדר שאני אמרתי שהוא קריקטורה של שר חוץ". שידרתי (עוד לפני כן זה שודר ברדיו. היה שם כתב נוסף ששמע את חילופי הדברים). אחר כך, אולמרט התנצל בפני שלום, אבל, מן הסתם, מעולם לא התחרט. ככה הוא אוהב את עצמו וככה הוא כותב את ספר הזכרונות שלו. 

אני לקחתי, בינתיים, תובנה אחת משני הפרקים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות". אולמרט מפוכח דיו כדי להבין שאין סיכוי שיחזור לפוליטיקה. אני כותב את זה, כי אנשים רבים שפוגשים אותו משתכנעים ממנו, שאוטוטו הוא חוזר. יש לו כוח שכנוע רב וביטחון עצמי. הם, באופן טבעי, לא מכירים את התיק הפלילי נגדו והוא משכנע אותם שאין כלום, שהוא ייצא זכאי ושהוא חוזר. אולמרט, מן הסתם, רוצה לשדר לסביבה ששווה להיות איתו בקשר, שהוא עשוי לחזור, אבל כשהוא כותב את ספר הזכרונות שלו, הוא מעדיף, מסתבר, את האמת על הסיכוי התיאורטי שאי פעם יחזור. מי שיש לו מחשבה מעשית לחזור לפוליטיקה לא מביך את לבני, שטרית, מופז, דיכטר, פרס וברק והכל בפרק אחד. מתי כבר הפרק הבא?

זכרונות בלייר? זכרונות אולמרט!

19 בספטמבר 2010
 

בלייר? מקנא באוטוביוגרפיה של בלייר? מי כתב את השטויות האלה (אני)? קראתם את אולמרט? איזה תענוג, איזה כיף. אני כבר מודיע להוצאת "ידיעות" – תחסכו את הכסף, אין צורך לשלוח לי ספר. אני אלך לקנות. ראשון בתור. שווה כל שקל.

אני יודע – אתם רואים בי עיתונאי צמא דם, מחפש שערוריות והכפשות. בסדר. אבל אני גם חושב שככה צריך. שברק יידע, בתכך הפוליטי הבא שלו, שזה עשוי לצאת. שדיכטר יידע. שמופז יידע. מה עדיף – רמטכ"ל שאומר למצלמה ש"אין מתח בינו לבין שר הבטחון", כשבמגירה שוכב לו "מסמך גלנט" והוא בטוח שברק מנסה לחסל אותו? באולמרט תמיד היה את הצד הווכחני הזה, התגרני, לחסל, להחזיר, לא להשאיר חשבון פתוח. אני זוכר שפעם, כשעוד היינו מדברים, חטפתי שיחה איתו במזנון הכנסת. הוא היה במיטבו, כלומר רתח על סילבן שלום. "תשדר שהוא קריקטורה של שר חוץ", הוא ביקש. אולמרט היה אז ממלא מקום ראש ממשלה ושלום, כשר חוץ, ניסה לטרפד לו פגישות בארה"ב. "אהוד, אתה הרי תתחרט על זה אחר כך", אמרתי לו (לא יודע מאיפה זה בא לי). "לא, לא", הוא היה נחוש, "תשדר שאני אמרתי שהוא קריקטורה של שר חוץ". שידרתי (עוד לפני כן זה שודר ברדיו. היה שם כתב נוסף ששמע את חילופי הדברים). אחר כך, אולמרט התנצל בפני שלום, אבל, מן הסתם, מעולם לא התחרט. ככה הוא אוהב את עצמו וככה הוא כותב את ספר הזכרונות שלו. 

אני לקחתי, בינתיים, תובנה אחת משני הפרקים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות". אולמרט מפוכח דיו כדי להבין שאין סיכוי שיחזור לפוליטיקה. אני כותב את זה, כי אנשים רבים שפוגשים אותו משתכנעים ממנו, שאוטוטו הוא חוזר. יש לו כוח שכנוע רב וביטחון עצמי. הם, באופן טבעי, לא מכירים את התיק הפלילי נגדו והוא משכנע אותם שאין כלום, שהוא ייצא זכאי ושהוא חוזר. אולמרט, מן הסתם, רוצה לשדר לסביבה ששווה להיות איתו בקשר, שהוא עשוי לחזור, אבל כשהוא כותב את ספר הזכרונות שלו, הוא מעדיף, מסתבר, את האמת על הסיכוי התיאורטי שאי פעם יחזור. מי שיש לו מחשבה מעשית לחזור לפוליטיקה לא מביך את לבני, שטרית, מופז, דיכטר, פרס וברק והכל בפרק אחד. מתי כבר הפרק הבא?

תמליל דמיוני של דיון בפרקליטות, בעקבות הרשעת רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה

15 בספטמבר 2010
 

פרקליט המדינה לדור: ברכות לתובעות המוצלחות שלנו. הבטחתן הרשעה וקיימתן.

אחת התובעות: תודה. תודה, אבל אני חייבת לנצל את ההזדמנות להגיד משהו. אנחנו הפקרנו את הזירה התקשורתית לכל אורך המשפט והתוצאה היא שלמרות שהתיק היה חזק וברור לכל אורך הדרך, הצליחו הסניגורים ליצור תחושה של סימני שאלה, ספקות.

משה כהן, דובר הפרקליטות: טוב, אבל כמו שאמרתי לך בעבר – בסוף, פסק הדין מדבר. הנה, מה עזר לסניגורים כל הספינים שלהם?

תובעת: עזר, עזר. שמעת רדיו היום? אחרי הכרעת הדין? עדיין דיברו על סימני שאלה והישוו לברנס ולכנופיית מע"צ. אף אחד לא יקרא את פסק הדין ולא יבין שהייתה פה הודאה חזקה, מתועדת, ללא שום לחץ, הודאה שכללה פרטים שרק הוא יודע. כזכור לך, ביקשנו במהלך המשפט להתראיין, להעביר קצת פרטים לתקשורת, כאלו שממילא הוגשו לביהמ"ש. זה היה מונע הרבה מהקישקושים שהפיצו מרוז ושפיגל.

לדור – אגב, לא הבנתי באמת. מה היה תפקידו של עו"ד מרוז בסיפור הזה?

התובעת – אף אחד לא מבין. הוא ייצג את משפחת ראדה.

לדור – למה הם צריכים שייצגו אותם?

תובעת – לא ברור. הוא גם תיפקד כקול נוסף בעד חפותו של זדורוב, גם כשהקליינטים שלו היו משוכנעים באשמתו של זדורוב.

לדור – את מכירה את המדיניות שלנו. אנחנו לא מוציאים ראיות לתקשורת.

תובעת – אבל משה, זה לא הגיוני. אלו ראיות שהוגשו לביהמ"ש. מה לעשות שהכתבים היו עצלים ולא רצו לבוא לביהמ"ש בנצרת? צריך לפעמים להאכיל אותם בכפית.

משה כהן – את ראית מה קרה שמפקד המחוז הצפוני הודיע למצלמות שהרצח פוענח? ראית מה עשו לו?

תובעת – כן, אבל זה שהענשנו את התקשורת על ההתנפלות ההיא והחלטנו שלא משתתפים במשחק, זו החלטה לא חכמה. אתם מדברים הרבה על אמון הציבור במערכת. אם חקירה כל כך מוצלחת ומהירה, שמביאה להרשעה חדה של רוצח מתועב, מביאה לירידת האמון במערכת, אז מה נעשה כשתהיה חקירה לא מוצלחת?

לדור – אני מציע לא לקבוע כללים על פי תיק ייחודי אחד. חשוב לנו מאוד איך אנחנו נראים בתקשורת, אבל לא צריך לקפוץ למסקנות. התקשורת הייתה פה מאוד לא אחראית.

 תובעת – נכון, אבל אנחנו כבר לא נשנה את התקשורת ואם היינו נותנים להם חומר, הם לא מתעלמים ממנו.

סתם דיון דמיוני, שרקמתי לי בראש.

תמליל דמיוני של דיון בפרקליטות, בעקבות הרשעת רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה

15 בספטמבר 2010
 

פרקליט המדינה לדור: ברכות לתובעות המוצלחות שלנו. הבטחתן הרשעה וקיימתן.

אחת התובעות: תודה. תודה, אבל אני חייבת לנצל את ההזדמנות להגיד משהו. אנחנו הפקרנו את הזירה התקשורתית לכל אורך המשפט והתוצאה היא שלמרות שהתיק היה חזק וברור לכל אורך הדרך, הצליחו הסניגורים ליצור תחושה של סימני שאלה, ספקות.

משה כהן, דובר הפרקליטות: טוב, אבל כמו שאמרתי לך בעבר – בסוף, פסק הדין מדבר. הנה, מה עזר לסניגורים כל הספינים שלהם?

תובעת: עזר, עזר. שמעת רדיו היום? אחרי הכרעת הדין? עדיין דיברו על סימני שאלה והישוו לברנס ולכנופיית מע"צ. אף אחד לא יקרא את פסק הדין ולא יבין שהייתה פה הודאה חזקה, מתועדת, ללא שום לחץ, הודאה שכללה פרטים שרק הוא יודע. כזכור לך, ביקשנו במהלך המשפט להתראיין, להעביר קצת פרטים לתקשורת, כאלו שממילא הוגשו לביהמ"ש. זה היה מונע הרבה מהקישקושים שהפיצו מרוז ושפיגל.

לדור – אגב, לא הבנתי באמת. מה היה תפקידו של עו"ד מרוז בסיפור הזה?

התובעת – אף אחד לא מבין. הוא ייצג את משפחת ראדה.

לדור – למה הם צריכים שייצגו אותם?

תובעת – לא ברור. הוא גם תיפקד כקול נוסף בעד חפותו של זדורוב, גם כשהקליינטים שלו היו משוכנעים באשמתו של זדורוב.

לדור – את מכירה את המדיניות שלנו. אנחנו לא מוציאים ראיות לתקשורת.

תובעת – אבל משה, זה לא הגיוני. אלו ראיות שהוגשו לביהמ"ש. מה לעשות שהכתבים היו עצלים ולא רצו לבוא לביהמ"ש בנצרת? צריך לפעמים להאכיל אותם בכפית.

משה כהן – את ראית מה קרה שמפקד המחוז הצפוני הודיע למצלמות שהרצח פוענח? ראית מה עשו לו?

תובעת – כן, אבל זה שהענשנו את התקשורת על ההתנפלות ההיא והחלטנו שלא משתתפים במשחק, זו החלטה לא חכמה. אתם מדברים הרבה על אמון הציבור במערכת. אם חקירה כל כך מוצלחת ומהירה, שמביאה להרשעה חדה של רוצח מתועב, מביאה לירידת האמון במערכת, אז מה נעשה כשתהיה חקירה לא מוצלחת?

לדור – אני מציע לא לקבוע כללים על פי תיק ייחודי אחד. חשוב לנו מאוד איך אנחנו נראים בתקשורת, אבל לא צריך לקפוץ למסקנות. התקשורת הייתה פה מאוד לא אחראית.

 תובעת – נכון, אבל אנחנו כבר לא נשנה את התקשורת ואם היינו נותנים להם חומר, הם לא מתעלמים ממנו.

סתם דיון דמיוני, שרקמתי לי בראש.

בינתיים, נתניהו עומד במבחן הכי קשה – דיפלומטיה פומבית

13 בספטמבר 2010
 

תראו מה קרה לתהליך הרך והשברירי של נתניהו ואבו מאזן. היו כמה מילים אופטימיות בבית הלבן ומייד אחר כך זרם של זבל. איך זה קורה? פשוט מאוד, הכי טבעי ולגמרי צפוי.

המשימה הכי קשה במו"מ להסדר מדיני היא ניהול התקשורת הפומבית. כן, הכי קשה. לכן, נולד הקונספט עתיר הסיכונים של ועידות פיסגה. אפילו שם, הסתבר, אי אפשר לשמור על שקט תקשורתי. זו לא סוגיה מיקרו טקטית של איך מנהלים תקשורת. זה הרבה יותר גדול מזה. לא סתם אמר ברק בתחילת כהונתו כראש ממשלה – שימו אותי בחדר עם אסד ואני יוצא עם הסדר. לא סתם אומר נתניהו היום אותו הדבר על אבו מאזן. לא בכדי היה פרס בטוח בתחילת האינתיפאדה השנייה, שפגישות כאלו שלו עם ערפאת, היו גומרות את הסיפור, ולא במקרה אולמרט חשב את זה על אבו מאזן. זו מחשבה ילדותית, אבל מובנת. במובן מסוים, היא גם נכונה. בעולם דמיוני, בו הציבור לא מעורב בענייני המדינה, ברק באמת היה מגיע להסדר עם אסד תוך שעה. אולי פחות. המשימה, אם כן, היא לא הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות הצד השני, כמו הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות שמכרת לציבור כל כך הרבה שנים. זה לא ניהול התקשורת, אלא שיווק ההסכם המדיני לציבור. לנתניהו יותר קל לשכנע את אבו מאזן, מאשר לשכנע את הציבור בעמדותיו החדשות.

הנה דוגמא חשובה: בעיצומו של המו"מ שניהל ברק עם סוריה כתב עמוס עוז מאמר חשוב ב"הארץ". השמאלן המושבע עוז, כתב בעיתון השמאל מאמר נגד ההסכם עם הסורים. לא, לא נכון. זה לא היה נגד ההסדר. זה היה נגד ההתנהגות הסורית. אין הבקעה רגשית, כתב עוז בשפתו המיוחדת. הסורים לא מתנהגים כמי שרוצים לעשות שלום. עוז לא חזר בו מתמיכתו בהסדר, אבל למאמר היה חלק חשוב ב"רגליים הקרות" שקיבל ברק בוועידת הפסגה עם הסורים בשפרדסטאון.

כשקראתי את המאמר בזמן אמת, הסכמתי עם כל מילה של עוז. הסירוב של פארוק א שרע ללחוץ את ידו של ברק, הנאום הקשה שלו, היעדר הדיפלומטיה הציבורית מצידם, ההסתה בעיתונים הסורים, זה היה מרגיז ויותר מרמז שהם לא הפנימו, המנוולים, מה זה לעשות שלום באמת. עברו חודשים ארוכים עד שגיליתי את האמת והאמת הייתה, שעוז לא היה יכול להיות יותר רחוק מהאמת. באותו זמן בו הוא כתב את מאמרו, הסורים רצו לעבר הסדר שלום עם ישראל, כמו שלא רצו מעולם. הם עשו ויתורים בלתי נתפסים, שהממו את הישראלים והאמריקניים. הנשיא אסד הסכים לחידוש השיחות עם ישראל בלי לקבל פיקדון, בלי הבטחה, בלי כלום. הוא הסכים לשלוח דרג בכיר באופן חסר תקדים לפגישה פומבית, לא פגישת רמטכ"לים סודית. בפגישות החשאיות הסכימו הסורים לקו נסיגה, שישאיר לישראל שליטה על הכנרת. הם הסכימו גם לצעדים בוני אמון, כמו צוות שיבוא לחפש את הקבר של נעדרי סולטן יעקוב (לא נמצא).  זה נכון שהוא לא הסכים ליטול חלק בדיפלומטיה הפומבית בסגנון המערבי, שעוז כל כך רצה ובצדק.

למה לא? ראשית, כי לתחושתו הוא כבר עשה את זה במהלך המו"מ עם רבין (ראיון לטלוויזיה הישראלית). שנית, כי גם הוא לא רצה לבזבז הון פוליטי בדרך. הוא העדיף להשקיע אותו אחרי הסכם מהיר. א-שרע, מצידו, נהג כפי שנהג, כי פחד שהוא מוקרב פוליטית על ידי אסד. נשלח בעצמו לדבר עם ברק, מה שיהפוך אותו לאויב העולם הערבי. מבחינתו, צמצום הסיכון עבר דרך הפגנת נוקשות פומבית.

חזרה לתהליך הנוכחי. איך, אם כן, התחלפה התחושה כל כך מהר? פשוט מאוד והכי טבעי ולגמרי צפוי.

אבו מאזן מרגיש צורך לגונן על עצמו. הוא הרי נאנס לבוא לשם. הוא מותקף בדעת הקהל שלו על שהלך למו"מ עם מאחז העיניים (מבחינתם) נתניהו, סיפק לו לגיטימציה בינלאומית, בלי לקבל הבטחה להמשך ההקפאה או ערובות לקיומו של תהליך אמיתי. הוא מרגיש שהוא חייב להתראיין ולהסביר. באופן הכי טבעי, בראיון הוא מנסה להישמע הכי נחרץ ונוקשה. לגונן על עצמו פוליטית. מה הוא אומר? שום דבר חדש. למעשה, הוא אמר שיעמוד על עמדותיו. הוא רק ניסח את זה בטון חריף. אם יבקשו ממני לוותר, אארוז את המזוודות. ישר רצים עיתונאים ישראליים ועושים כותרות (בצדק, מבחינתם. העורך מצפה לפולו אפ על פיסגת השלום שלשום. הרי לא יכול להיות שמהדורה שלמה תוקדש לכך יום אחד ואחרי יומיים לא יהיה כלום. לכתב אין הרבה מה להגיד, אז הוא מסתער על כל רבע ציטוט בעיתון ערבי ומנפח אותו).

ברשת ב' שמעתי כתב מדווח בהתרגשות על ציטוט המזוודות של אבו מאזן. איזו מין עמדה זו, תהה הכתב וממתי בן אדם מגיע למו"מ בלי נכונות לשנות את עמדותיו (…). בו זמנית עיתונאים פונים ללשכת נתניהו. מה תגובתכם. גם הם לא רוצים לצאת פראיירים. "גורם בכיר" אחד מאיים שהמו"מ ייפסק. "גורם בכיר" אחר ואולי אותו אחד, מתבטא בחריפות נגד אבו מאזן ב"ישראל היום". כשתתכנס הפגישה הבאה בין צוותי המו"מ, חציה יוקדש לטיהור האווירה התקשורתית. אתה אמרת ככה ואתה ענית ככה. כל אחד מהצדדים יסביר לשני, שהוא צריך לפתח קצת עור של פיל, שלא צריך להגיב לכל ידיעה. כמובן שהם יחילו את התובנות הבוגרות האלה רק על הצד השני. איך אני יודע שזה יקרה? כי ככה זה התרחש פעם אחר פעם. דניס רוס כתב בספר זיכרונותיו, שכל פגישת מו"מ נפתחה בריטואל הקבוע הזה. האמריקנים ניסו לקבוע קוד התנהגות, לעודד את הצדדים לשתוק, לג'ורג' מיטשל יש כמה תובנות בנושא מצפון אירלנד. מר מיטשל היקר, זה לא יעבוד פה. עבור מנהיג פוליטי, לא להתבטא בנושאים כאלו זו התאבדות. זה מרמז לקהל שלו שהוא כבר ויתר. מה עושים? מנהלים את הדיפלומטיה הציבורית כאילו אין מו"מ ואת המו"מ כאילו אין דיפלומטיה ציבורית. זה בלתי אפשרי, כמובן, אבל הרעיון הוא לנסות שעמדותיך במו"מ לא יושפעו מאמירה בעיתון וההיפך.

יש כמה טקטיקות קטנות שיכולות לעזור. שיחות ועידה קבועות בין הדוברים של הצדדים, אבל בסופו של יום, מנהיג פוליטי צריך להבין שזה חלק מהמשחק, שזו איוושת רוח חולפת ובלתי חשובה. אף אחד לא זוכר היום את ההתבטאויות הקשות בדרך להסכם עם המצרים ומה בדיוק אמרה דעת הקהל בכל נקודה בדרך. מה שחשוב זה להגיע להסכם טוב ואז, אחרי ההסכם, המנהיגים בהחלט צריכים לעזור אחד לשני לשווק את ההסכם. לא להתרברב בוויתורי הצד השני, לכבד אותו.

עד עכשיו נתניהו עומד במבחן בצורה מעוררת כבוד. הוא דורש הכרה בישראל כמדינה יהודית, למרות שיודע שזו עז בלתי נחוצה, אבל מודיע במפורש שזה לא תנאי מוקדם. הוא לא מתבצר בהצהרות סביב הקפאת הבנייה וממשיך לשדר חיוביות. כל מנהיג פוליטי מתקשה להתמודד עם מצב שהמספרים שלו נופלים, כשהוא לא יודע בכלל אם יהיה לו הסכם בסוף הדרך, אם זה בכלל שווה לו לשתוק, אבל מה לעשות – אם אתה רוצה להיות צ'רצ'יל או מינימום בן גוריון, אז זה לא עובר דרך מספרים גבוהים ודרך קלה ונעימה.

עמוד 4 מתוך 14« להתחלה...23456...10...לסוף »