ארכיון שנת: 2010

בינתיים, נתניהו עומד במבחן הכי קשה – דיפלומטיה פומבית

13 בספטמבר 2010
 

תראו מה קרה לתהליך הרך והשברירי של נתניהו ואבו מאזן. היו כמה מילים אופטימיות בבית הלבן ומייד אחר כך זרם של זבל. איך זה קורה? פשוט מאוד, הכי טבעי ולגמרי צפוי.

המשימה הכי קשה במו"מ להסדר מדיני היא ניהול התקשורת הפומבית. כן, הכי קשה. לכן, נולד הקונספט עתיר הסיכונים של ועידות פיסגה. אפילו שם, הסתבר, אי אפשר לשמור על שקט תקשורתי. זו לא סוגיה מיקרו טקטית של איך מנהלים תקשורת. זה הרבה יותר גדול מזה. לא סתם אמר ברק בתחילת כהונתו כראש ממשלה – שימו אותי בחדר עם אסד ואני יוצא עם הסדר. לא סתם אומר נתניהו היום אותו הדבר על אבו מאזן. לא בכדי היה פרס בטוח בתחילת האינתיפאדה השנייה, שפגישות כאלו שלו עם ערפאת, היו גומרות את הסיפור, ולא במקרה אולמרט חשב את זה על אבו מאזן. זו מחשבה ילדותית, אבל מובנת. במובן מסוים, היא גם נכונה. בעולם דמיוני, בו הציבור לא מעורב בענייני המדינה, ברק באמת היה מגיע להסדר עם אסד תוך שעה. אולי פחות. המשימה, אם כן, היא לא הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות הצד השני, כמו הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות שמכרת לציבור כל כך הרבה שנים. זה לא ניהול התקשורת, אלא שיווק ההסכם המדיני לציבור. לנתניהו יותר קל לשכנע את אבו מאזן, מאשר לשכנע את הציבור בעמדותיו החדשות.

הנה דוגמא חשובה: בעיצומו של המו"מ שניהל ברק עם סוריה כתב עמוס עוז מאמר חשוב ב"הארץ". השמאלן המושבע עוז, כתב בעיתון השמאל מאמר נגד ההסכם עם הסורים. לא, לא נכון. זה לא היה נגד ההסדר. זה היה נגד ההתנהגות הסורית. אין הבקעה רגשית, כתב עוז בשפתו המיוחדת. הסורים לא מתנהגים כמי שרוצים לעשות שלום. עוז לא חזר בו מתמיכתו בהסדר, אבל למאמר היה חלק חשוב ב"רגליים הקרות" שקיבל ברק בוועידת הפסגה עם הסורים בשפרדסטאון.

כשקראתי את המאמר בזמן אמת, הסכמתי עם כל מילה של עוז. הסירוב של פארוק א שרע ללחוץ את ידו של ברק, הנאום הקשה שלו, היעדר הדיפלומטיה הציבורית מצידם, ההסתה בעיתונים הסורים, זה היה מרגיז ויותר מרמז שהם לא הפנימו, המנוולים, מה זה לעשות שלום באמת. עברו חודשים ארוכים עד שגיליתי את האמת והאמת הייתה, שעוז לא היה יכול להיות יותר רחוק מהאמת. באותו זמן בו הוא כתב את מאמרו, הסורים רצו לעבר הסדר שלום עם ישראל, כמו שלא רצו מעולם. הם עשו ויתורים בלתי נתפסים, שהממו את הישראלים והאמריקניים. הנשיא אסד הסכים לחידוש השיחות עם ישראל בלי לקבל פיקדון, בלי הבטחה, בלי כלום. הוא הסכים לשלוח דרג בכיר באופן חסר תקדים לפגישה פומבית, לא פגישת רמטכ"לים סודית. בפגישות החשאיות הסכימו הסורים לקו נסיגה, שישאיר לישראל שליטה על הכנרת. הם הסכימו גם לצעדים בוני אמון, כמו צוות שיבוא לחפש את הקבר של נעדרי סולטן יעקוב (לא נמצא).  זה נכון שהוא לא הסכים ליטול חלק בדיפלומטיה הפומבית בסגנון המערבי, שעוז כל כך רצה ובצדק.

למה לא? ראשית, כי לתחושתו הוא כבר עשה את זה במהלך המו"מ עם רבין (ראיון לטלוויזיה הישראלית). שנית, כי גם הוא לא רצה לבזבז הון פוליטי בדרך. הוא העדיף להשקיע אותו אחרי הסכם מהיר. א-שרע, מצידו, נהג כפי שנהג, כי פחד שהוא מוקרב פוליטית על ידי אסד. נשלח בעצמו לדבר עם ברק, מה שיהפוך אותו לאויב העולם הערבי. מבחינתו, צמצום הסיכון עבר דרך הפגנת נוקשות פומבית.

חזרה לתהליך הנוכחי. איך, אם כן, התחלפה התחושה כל כך מהר? פשוט מאוד והכי טבעי ולגמרי צפוי.

אבו מאזן מרגיש צורך לגונן על עצמו. הוא הרי נאנס לבוא לשם. הוא מותקף בדעת הקהל שלו על שהלך למו"מ עם מאחז העיניים (מבחינתם) נתניהו, סיפק לו לגיטימציה בינלאומית, בלי לקבל הבטחה להמשך ההקפאה או ערובות לקיומו של תהליך אמיתי. הוא מרגיש שהוא חייב להתראיין ולהסביר. באופן הכי טבעי, בראיון הוא מנסה להישמע הכי נחרץ ונוקשה. לגונן על עצמו פוליטית. מה הוא אומר? שום דבר חדש. למעשה, הוא אמר שיעמוד על עמדותיו. הוא רק ניסח את זה בטון חריף. אם יבקשו ממני לוותר, אארוז את המזוודות. ישר רצים עיתונאים ישראליים ועושים כותרות (בצדק, מבחינתם. העורך מצפה לפולו אפ על פיסגת השלום שלשום. הרי לא יכול להיות שמהדורה שלמה תוקדש לכך יום אחד ואחרי יומיים לא יהיה כלום. לכתב אין הרבה מה להגיד, אז הוא מסתער על כל רבע ציטוט בעיתון ערבי ומנפח אותו).

ברשת ב' שמעתי כתב מדווח בהתרגשות על ציטוט המזוודות של אבו מאזן. איזו מין עמדה זו, תהה הכתב וממתי בן אדם מגיע למו"מ בלי נכונות לשנות את עמדותיו (…). בו זמנית עיתונאים פונים ללשכת נתניהו. מה תגובתכם. גם הם לא רוצים לצאת פראיירים. "גורם בכיר" אחד מאיים שהמו"מ ייפסק. "גורם בכיר" אחר ואולי אותו אחד, מתבטא בחריפות נגד אבו מאזן ב"ישראל היום". כשתתכנס הפגישה הבאה בין צוותי המו"מ, חציה יוקדש לטיהור האווירה התקשורתית. אתה אמרת ככה ואתה ענית ככה. כל אחד מהצדדים יסביר לשני, שהוא צריך לפתח קצת עור של פיל, שלא צריך להגיב לכל ידיעה. כמובן שהם יחילו את התובנות הבוגרות האלה רק על הצד השני. איך אני יודע שזה יקרה? כי ככה זה התרחש פעם אחר פעם. דניס רוס כתב בספר זיכרונותיו, שכל פגישת מו"מ נפתחה בריטואל הקבוע הזה. האמריקנים ניסו לקבוע קוד התנהגות, לעודד את הצדדים לשתוק, לג'ורג' מיטשל יש כמה תובנות בנושא מצפון אירלנד. מר מיטשל היקר, זה לא יעבוד פה. עבור מנהיג פוליטי, לא להתבטא בנושאים כאלו זו התאבדות. זה מרמז לקהל שלו שהוא כבר ויתר. מה עושים? מנהלים את הדיפלומטיה הציבורית כאילו אין מו"מ ואת המו"מ כאילו אין דיפלומטיה ציבורית. זה בלתי אפשרי, כמובן, אבל הרעיון הוא לנסות שעמדותיך במו"מ לא יושפעו מאמירה בעיתון וההיפך.

יש כמה טקטיקות קטנות שיכולות לעזור. שיחות ועידה קבועות בין הדוברים של הצדדים, אבל בסופו של יום, מנהיג פוליטי צריך להבין שזה חלק מהמשחק, שזו איוושת רוח חולפת ובלתי חשובה. אף אחד לא זוכר היום את ההתבטאויות הקשות בדרך להסכם עם המצרים ומה בדיוק אמרה דעת הקהל בכל נקודה בדרך. מה שחשוב זה להגיע להסכם טוב ואז, אחרי ההסכם, המנהיגים בהחלט צריכים לעזור אחד לשני לשווק את ההסכם. לא להתרברב בוויתורי הצד השני, לכבד אותו.

עד עכשיו נתניהו עומד במבחן בצורה מעוררת כבוד. הוא דורש הכרה בישראל כמדינה יהודית, למרות שיודע שזו עז בלתי נחוצה, אבל מודיע במפורש שזה לא תנאי מוקדם. הוא לא מתבצר בהצהרות סביב הקפאת הבנייה וממשיך לשדר חיוביות. כל מנהיג פוליטי מתקשה להתמודד עם מצב שהמספרים שלו נופלים, כשהוא לא יודע בכלל אם יהיה לו הסכם בסוף הדרך, אם זה בכלל שווה לו לשתוק, אבל מה לעשות – אם אתה רוצה להיות צ'רצ'יל או מינימום בן גוריון, אז זה לא עובר דרך מספרים גבוהים ודרך קלה ונעימה.

תכתבו זיכרונות, רבאק, ממה אתם מפחדים?

7 בספטמבר 2010
 

טוני בלייר מספר באוטוביוגרפיה שלו עד כמה אריאל שרון היה בלתי נסבל בפגישות. הוא היה משגע אותו בהרצאות ארוכות על טרור, כאילו בלייר לא נתקל בקונספט הזה מעולם. "הייתי יוצא מפגישות איתו ושואל את עוזריי. מה הוא חושב שאני? צרפתי?". בגילוי לב מרתק, בלייר מספר איך סירובו לגנות את ישראל במלחמת לבנון השנייה פגע בו פוליטית. האמנתי שישראל צודקת, הוא כותב, ראיתי איך דעת הקהל במערב לא מצליחה לעמוד מול התמונות הקשות מלבנון, לא מצליחה להתעלות מעל האמוציות ולהפנים שחיזבאללה צריכים לצאת מופסדים מהסיבוב הזה, גם אם ישראל פוגעת בעל כורחה באזרחים חפים מפשע. בלייר מתוודה, שידע שסירובות לגנות את ישראל, יפגע בו פוליטית. עשר שנים קודם, כשנבחרתי, הייתי מגנה את ישראל, מן הסתם, הוא כותב. בלייר מתלבט – האם זו בגרות של מנהיג או גאוותנות? איך מפרידים בין מניעים שונים לפעולה? בין אגו לאידיאולוגיה?

העניין שלי בפוליטיקה בריטית מוגבל. למרות זאת, אני קורא עכשיו שתי אוטוביוגרפיות. של בלייר ושל פיטר מנדלסון, האיש אולי הכי מרתק בפוליטיקה הבריטית בעשור האחרון, חבר בטריו שהמציא את הניו לייבור הבריטי, בראון – בלייר – מנדלסון. הם הפכו להיות ראשי ממשלות, הוא היה לאלטר אגו של בלייר, הופרש פעמיים מהקבינט שלו, היה לאוייב מר של בראון ואז חזר פתאום לקבינט שלו. למה אני קורא בכל זאת? כי גילוי הלב והפתיחות כובשים. לא כך כך מעניין אותי הטיפול של בראון בפנסיות הבריטיות, אבל היחסים האישיים בין השלושה הם דרמה שאי אפשר להפסיק לקרוא. הדרך בה הדרמה הזאת משפיעה על כל החלטה של בלייר, מדהימה.

אריק שרון מעולם לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם הביוגרפיה של אורי דן. גילוי לב לא ממש היה שם. אהוד ברק לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם רן אדליסט. גילוי לב לא היה שם. שמעון פרס לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם מיכאל בר זוהר. גילוי לב לא היה שם. בנימין נתניהו לא כתב את זיכרונותיו. אפילו את ספרי התיזה שהוא כתב, הוא גנז. ממה הם כל כך מפחדים? למה הם לא כותבים? הרי הם מתים שנכיר את מורשתם ואת הגירסה שלהם לעובדות. מסתבר שהחשש שלהם מההשלכות של כתיבת האמת הוא כל כך גדול, שהם מעדיפים לא לעמוד לעולם מאחורי גירסתם. זכותם? בטח, רק שבגללם אנחנו נדפקים. יש ערך עצום לספרי הזיכרונות הללו של בלייר ומנדלסון. הם עוזרים לציבור להבין איך מנהיגים עובדים, הם מסדרים את הזיכרון ההיסטורי ואולי הכי חשוב – הם גורמים למי שפועל עכשיו, לזכור שמעשיו בסופו של דבר ייוודעו. זה מרתיע אותו מלעשות שטויות. זה יכול להרתיע פוליטיקאי מללכת לאיים על בלייר, כמו שבראון איים עליו, בפגישה מכוערת במיוחד. לאחרונה פרסמו דני חלוץ ודני יתום את ספרי הזיכרונות שלהם. אלו ספרים קצת פחדניים. אני בטוח שגם בלייר ומנדלסון צינזרו לא מעט, אבל יתום וחלוץ מצנזרים את הרוב הגדול של העובדות המעניינות ועדיין, יש לספרים הללו ערך. גירסתו של יתום לסיפור יהודה גיל, גרמה לגיל להפר שתיקה בת 13 שנה. הדרך בה חלוץ מתאר את עצמו מספרת לנו המון על איזה פוליטיקאי הוא עומד להיות. בקיצור, תכתבו רבאק. תפסיקו לפחד. מה כבר יקרה? יותר גרוע ממה שהציבור חושב עכשיו על הפוליטיקאים שלו, לא יכול להיות.

תכתבו זיכרונות, רבאק, ממה אתם מפחדים?

7 בספטמבר 2010
 

טוני בלייר מספר באוטוביוגרפיה שלו עד כמה אריאל שרון היה בלתי נסבל בפגישות. הוא היה משגע אותו בהרצאות ארוכות על טרור, כאילו בלייר לא נתקל בקונספט הזה מעולם. "הייתי יוצא מפגישות איתו ושואל את עוזריי. מה הוא חושב שאני? צרפתי?". בגילוי לב מרתק, בלייר מספר איך סירובו לגנות את ישראל במלחמת לבנון השנייה פגע בו פוליטית. האמנתי שישראל צודקת, הוא כותב, ראיתי איך דעת הקהל במערב לא מצליחה לעמוד מול התמונות הקשות מלבנון, לא מצליחה להתעלות מעל האמוציות ולהפנים שחיזבאללה צריכים לצאת מופסדים מהסיבוב הזה, גם אם ישראל פוגעת בעל כורחה באזרחים חפים מפשע. בלייר מתוודה, שידע שסירובות לגנות את ישראל, יפגע בו פוליטית. עשר שנים קודם, כשנבחרתי, הייתי מגנה את ישראל, מן הסתם, הוא כותב. בלייר מתלבט – האם זו בגרות של מנהיג או גאוותנות? איך מפרידים בין מניעים שונים לפעולה? בין אגו לאידיאולוגיה?

העניין שלי בפוליטיקה בריטית מוגבל. למרות זאת, אני קורא עכשיו שתי אוטוביוגרפיות. של בלייר ושל פיטר מנדלסון, האיש אולי הכי מרתק בפוליטיקה הבריטית בעשור האחרון, חבר בטריו שהמציא את הניו לייבור הבריטי, בראון – בלייר – מנדלסון. הם הפכו להיות ראשי ממשלות, הוא היה לאלטר אגו של בלייר, הופרש פעמיים מהקבינט שלו, היה לאוייב מר של בראון ואז חזר פתאום לקבינט שלו. למה אני קורא בכל זאת? כי גילוי הלב והפתיחות כובשים. לא כך כך מעניין אותי הטיפול של בראון בפנסיות הבריטיות, אבל היחסים האישיים בין השלושה הם דרמה שאי אפשר להפסיק לקרוא. הדרך בה הדרמה הזאת משפיעה על כל החלטה של בלייר, מדהימה.

אריק שרון מעולם לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם הביוגרפיה של אורי דן. גילוי לב לא ממש היה שם. אהוד ברק לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם רן אדליסט. גילוי לב לא היה שם. שמעון פרס לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם מיכאל בר זוהר. גילוי לב לא היה שם. בנימין נתניהו לא כתב את זיכרונותיו. אפילו את ספרי התיזה שהוא כתב, הוא גנז. ממה הם כל כך מפחדים? למה הם לא כותבים? הרי הם מתים שנכיר את מורשתם ואת הגירסה שלהם לעובדות. מסתבר שהחשש שלהם מההשלכות של כתיבת האמת הוא כל כך גדול, שהם מעדיפים לא לעמוד לעולם מאחורי גירסתם. זכותם? בטח, רק שבגללם אנחנו נדפקים. יש ערך עצום לספרי הזיכרונות הללו של בלייר ומנדלסון. הם עוזרים לציבור להבין איך מנהיגים עובדים, הם מסדרים את הזיכרון ההיסטורי ואולי הכי חשוב – הם גורמים למי שפועל עכשיו, לזכור שמעשיו בסופו של דבר ייוודעו. זה מרתיע אותו מלעשות שטויות. זה יכול להרתיע פוליטיקאי מללכת לאיים על בלייר, כמו שבראון איים עליו, בפגישה מכוערת במיוחד. לאחרונה פרסמו דני חלוץ ודני יתום את ספרי הזיכרונות שלהם. אלו ספרים קצת פחדניים. אני בטוח שגם בלייר ומנדלסון צינזרו לא מעט, אבל יתום וחלוץ מצנזרים את הרוב הגדול של העובדות המעניינות ועדיין, יש לספרים הללו ערך. גירסתו של יתום לסיפור יהודה גיל, גרמה לגיל להפר שתיקה בת 13 שנה. הדרך בה חלוץ מתאר את עצמו מספרת לנו המון על איזה פוליטיקאי הוא עומד להיות. בקיצור, תכתבו רבאק. תפסיקו לפחד. מה כבר יקרה? יותר גרוע ממה שהציבור חושב עכשיו על הפוליטיקאים שלו, לא יכול להיות.

מדברים על ירושלים, אלי ישי מחכה לפגישה עם נתניהו

6 בספטמבר 2010
 

בזמן ממשלת אולמרט הציב יו"ר ש"ס אולטימטום – אם במהלך המו"מ עם הפלשתינים, יהיה דיון על ירושלים, אפרוש. הקו אדום הוצב ברף גבוה במיוחד. לא ויתור בירושלים. די בדיון כדי לפרוש וזה לא היה קו אדום אלא שחור. עיקרון יסוד. ישי הציב את התנאי הזה גם במו"מ עם לבני באוקטובר 2008. לבני נכשלה ונתניהו, אז יו"ר האופוזיציה, הודיע מעל דוכן הכנסת שהוא לא ינהל דיון על ירושלים, במה שנתפס כיישום שלו למו"מ החשאי שניהל עם ישי, כדי שלא יחבור ללבני. נתניהו הודיע שלא ינהל. אז אמר.

 עכשיו מתחדש המו"מ. כל שותפיו, נתניהו, עבאס וקלינטון, כולם ביחד וכל אחד לחוד הודיעו בפומבי, שכל נושאי הליבה יידונו, לרבות ירושלים. נתניהו לא מנמק את שינוי עמדתו. מן הסתם, הנסיבות השתנו. מה השתנה? עכשיו נתניהו ראש ממשלה. חתכ'ת שינוי.

גם ישי שותק. שאלתי בלשכתו. אמרו לי שישי עדיין איתן בעמדתו, אבל הוא עוד לא שמע מראש הממשלה אישית בנושא הזה ועד שישמע, הוא לא רוצה להגיב. ישי, מסתבר, הוא אדם זהיר זהיר. הוא  לא מוכן להתייחס לעובדות, כל עוד הן לא בדוקות במיליון אחוז ועד אשר יחווה אותן בעצמו. מה שאמרה מזכירת המדינה בערוץ 2, לא מספיק לו. אולי הדברים בושלו? אולי מישהו ערך אותם?

 מה שמדהים בכל הסיפור הזה, שזה לא סיפור. לא סיפור תקשורתי, לפחות. אין תגובה ציבורית, אין ביקורת תקשורתית. האם מנגנון האיתרוג השמאלני נכנס לפעולה, או שפשוט אף אחד לא זוכר, אף אחד לא מתעניין ותעזוב אותנו באמש'ך?

מדברים על ירושלים, אלי ישי מחכה לפגישה עם נתניהו

6 בספטמבר 2010
 

בזמן ממשלת אולמרט הציב יו"ר ש"ס אולטימטום – אם במהלך המו"מ עם הפלשתינים, יהיה דיון על ירושלים, אפרוש. הקו אדום הוצב ברף גבוה במיוחד. לא ויתור בירושלים. די בדיון כדי לפרוש וזה לא היה קו אדום אלא שחור. עיקרון יסוד. ישי הציב את התנאי הזה גם במו"מ עם לבני באוקטובר 2008. לבני נכשלה ונתניהו, אז יו"ר האופוזיציה, הודיע מעל דוכן הכנסת שהוא לא ינהל דיון על ירושלים, במה שנתפס כיישום שלו למו"מ החשאי שניהל עם ישי, כדי שלא יחבור ללבני. נתניהו הודיע שלא ינהל. אז אמר.

 עכשיו מתחדש המו"מ. כל שותפיו, נתניהו, עבאס וקלינטון, כולם ביחד וכל אחד לחוד הודיעו בפומבי, שכל נושאי הליבה יידונו, לרבות ירושלים. נתניהו לא מנמק את שינוי עמדתו. מן הסתם, הנסיבות השתנו. מה השתנה? עכשיו נתניהו ראש ממשלה. חתכ'ת שינוי.

גם ישי שותק. שאלתי בלשכתו. אמרו לי שישי עדיין איתן בעמדתו, אבל הוא עוד לא שמע מראש הממשלה אישית בנושא הזה ועד שישמע, הוא לא רוצה להגיב. ישי, מסתבר, הוא אדם זהיר זהיר. הוא  לא מוכן להתייחס לעובדות, כל עוד הן לא בדוקות במיליון אחוז ועד אשר יחווה אותן בעצמו. מה שאמרה מזכירת המדינה בערוץ 2, לא מספיק לו. אולי הדברים בושלו? אולי מישהו ערך אותם?

 מה שמדהים בכל הסיפור הזה, שזה לא סיפור. לא סיפור תקשורתי, לפחות. אין תגובה ציבורית, אין ביקורת תקשורתית. האם מנגנון האיתרוג השמאלני נכנס לפעולה, או שפשוט אף אחד לא זוכר, אף אחד לא מתעניין ותעזוב אותנו באמש'ך?

שלוש הערות על ברק אפרופו אשכנזי

5 בספטמבר 2010
 
  1. ברק, כנראה, לא הסתכל על לוח השנה כשהחליט להסלים את העימות המיותר שלו עם אשכנזי ולהקים את הוועדה העוד יותר מיותרת שלו. לפי החוק, הרמטכ"ל מחויב בשלוש שנות צינון. הצינון חל מיום תום כהונתו ועד יום הבחירות. הבחירות באוקטובר 2013. אם יימאס לאשכנזי והוא יפרוש עכשיו, הוא פתאום רלוונטי לבחירות הקרובות. אשכנזי ללא צינון יכול להוות מכת מוות פוליטית לברק. בקיצור, אם שר הביטחון התכוון לזה ואם לא, זה מאוד לא חכם מבחינתו לדחוק את אשכנזי החוצה עכשיו.

  2. ברק חושש בצדק מאשכנזי. הרמטכ"ל מחובר היטב לעופר עיני מצד אחד ולשמעון פרס מצד שני. אם יחליט להשתלט על מפלגת העבודה, נתמך בשני אלה, הוא יעשה זאת בהליכה. גם תומכי ברק, שנשארו במפלגה, לא יוכלו להישאר אדישים לעובדה שעם ברק, המפלגה נמחקת ועם אשכנזי, הם בתחרות צמודה עם "קדימה", אולי אפילו חוזרים להיות מפלגת שלטון. כמו שקורה לא פעם אצל ברק, החשדנות ניצחה את התבונה. שר הביטחון היה יכול להשלים את כהונת אשכנזי ביחסים טובים. גם הוא נחרך מהעימות המיותר הזה. אחר כך הוא היה יכול למנות את יואב גלנט וממילא הוא לא היה רואה את אשכנזי על קו הזינוק לבחירות הקרובות. במקום זאת, הוא נכנס לעימות המיותר הזה, כמו כל כך הרבה פעמים בעברו. צצה לי השוואה לראש – אולמרט סיים את מלחמת לבנון השנייה מוכה וחבול וביחסים לא נוחים עם הרמטכ"ל חלוץ ושר הביטחון פרץ. היה למשולש הזה את כל הפוטנציאל להתפוצץ על אינסוף כתבות וספרים, אבל לאולמרט (וגם לחלוץ ופרץ) הייתה את האינטליגנציה הרגשית לשקם את יחסיו עם שניהם וכיום פרץ וחלוץ לא אומרים עליו מילה רעה. הם אפילו נחשבים למקורביו. זו חוכמה פוליטית.

  3. אם ח"כ יואל חסון ואיתן כבל יעמדו בדיבורם ויעלו להצבעה את הצעת החוק לקיצור הצינון, צפויה בכנסת אחת ההצבעות המעניינות ביותר. מה יעשו חברי הכנסת של "קדימה"? ימנעו מאשכנזי להתחרות בהם? אולי דווקא ירצו את אשכנזי כדי להדיח את לבני? מה יעשו הליכודניקים? רק מפלגה אחת ברור לגמרי איך תצביע. מפלגת העבודה. בעד, כמובן.

שלוש הערות על ברק אפרופו אשכנזי

5 בספטמבר 2010
 
  1. ברק, כנראה, לא הסתכל על לוח השנה כשהחליט להסלים את העימות המיותר שלו עם אשכנזי ולהקים את הוועדה העוד יותר מיותרת שלו. לפי החוק, הרמטכ"ל מחויב בשלוש שנות צינון. הצינון חל מיום תום כהונתו ועד יום הבחירות. הבחירות באוקטובר 2013. אם יימאס לאשכנזי והוא יפרוש עכשיו, הוא פתאום רלוונטי לבחירות הקרובות. אשכנזי ללא צינון יכול להוות מכת מוות פוליטית לברק. בקיצור, אם שר הביטחון התכוון לזה ואם לא, זה מאוד לא חכם מבחינתו לדחוק את אשכנזי החוצה עכשיו.

  2. ברק חושש בצדק מאשכנזי. הרמטכ"ל מחובר היטב לעופר עיני מצד אחד ולשמעון פרס מצד שני. אם יחליט להשתלט על מפלגת העבודה, נתמך בשני אלה, הוא יעשה זאת בהליכה. גם תומכי ברק, שנשארו במפלגה, לא יוכלו להישאר אדישים לעובדה שעם ברק, המפלגה נמחקת ועם אשכנזי, הם בתחרות צמודה עם "קדימה", אולי אפילו חוזרים להיות מפלגת שלטון. כמו שקורה לא פעם אצל ברק, החשדנות ניצחה את התבונה. שר הביטחון היה יכול להשלים את כהונת אשכנזי ביחסים טובים. גם הוא נחרך מהעימות המיותר הזה. אחר כך הוא היה יכול למנות את יואב גלנט וממילא הוא לא היה רואה את אשכנזי על קו הזינוק לבחירות הקרובות. במקום זאת, הוא נכנס לעימות המיותר הזה, כמו כל כך הרבה פעמים בעברו. צצה לי השוואה לראש – אולמרט סיים את מלחמת לבנון השנייה מוכה וחבול וביחסים לא נוחים עם הרמטכ"ל חלוץ ושר הביטחון פרץ. היה למשולש הזה את כל הפוטנציאל להתפוצץ על אינסוף כתבות וספרים, אבל לאולמרט (וגם לחלוץ ופרץ) הייתה את האינטליגנציה הרגשית לשקם את יחסיו עם שניהם וכיום פרץ וחלוץ לא אומרים עליו מילה רעה. הם אפילו נחשבים למקורביו. זו חוכמה פוליטית.

  3. אם ח"כ יואל חסון ואיתן כבל יעמדו בדיבורם ויעלו להצבעה את הצעת החוק לקיצור הצינון, צפויה בכנסת אחת ההצבעות המעניינות ביותר. מה יעשו חברי הכנסת של "קדימה"? ימנעו מאשכנזי להתחרות בהם? אולי דווקא ירצו את אשכנזי כדי להדיח את לבני? מה יעשו הליכודניקים? רק מפלגה אחת ברור לגמרי איך תצביע. מפלגת העבודה. בעד, כמובן.

הנקודה בה הופסק המו"מ

30 באוגוסט 2010
 

בעוד שלושה ימים תתקיים ועידת הפסגה בוושינגטון. אובמה, נתניהו, אבו מאזן. מידת העניין בפסגת זעומה. אותי זה מאוד מעניין והסיבה היא מחוץ למגרתו של פוסט זה.

בכל מקרה, לאותם מעטים שמתעניינים בזה, הכנתי סיכום, שלא פורסם מעולם (את הכותרות פרסמתי ב"מקור" בעבר, אבל לא בכזה פירוט), של העמדות הישראליות והפלשתיניות במו"מ בתקופת לבני – אולמרט.

שלא תתבלבלו. מעולם לא חשבתי שהמו"מ הזה רציני. אולמרט היה כל כך חלש פוליטית, שהיה ברור שזה נעשה לצורכי יחצ"נות בלבד, אבל בכל זאת העמדות הוצגו והן נותנות מושג קרוב למה שיוצג, לפחות על ידי הפלשתינים, במו"מ הקרוב.

ניסיון העבר מלמד שכל מו"מ בנוי על חורבות קודמו. אולמרט ולבני אימצו במידה רבה את הרעיונות של ברק, בעת שהוא ניהל את המו"מ. סופיות הסכסוך, חילופי השטחים, אפילו כמות הטריטוריה שתינתן. קשה למצוא אצל לבני ואולמרט רעיון יצירתי חדש אחד. עמדתם היא במידה רבה – יתכחש נתניהו ככל שירצה – הנקודה ממנה ביבי יצטרך להתחיל את המו"מ, אם הוא מתכוון לנהל מו"מ. פחות מזה לא יהיה, או שיהיה פיצוץ.

טריטוריה

ישראל

הצעות לבני ואולמרט נבדלות מעט.

לבני – מדינה פלשתינית על 92.7% מהשטחים. ישראל תפצה את הפלשתינים בשטח השווה ל – 3% מהסיפוח בתחומי ישראל. גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית כך שיכללו 80% מהמתיישבים (זו אמירה ריקה. אי אפשר לשרטט מפה כזו). ישראל לא דרשה אפילו ריבונות על בקעת הירדן.

הפיצוי הקרקעי – 3% יהיה במקומות הבאים:

– איזור עזה – כ – 100 קמ"ר

– איזור טירת צבי, עד נחל בזק – 13 קמ"ר

– איזור נטף – 10 קמ"ר. יש בעיית שמורת טבע והקרבה לנטף.

– מבוא בית"ר – 0.5 קמ"ר. בעיות: קירבה לצור הדסה, שליטה על תוואי הרכבת לי-ם.

– לכיש 7.4 קמ"ר

– שומריה 3.2 קמ"ר

– יתיר עניים 42 קמ"ר

– מדבר יהודה 151 קמ"ר

אולמרט – מדינה פלשתינית על 93.5% מהשטחים. פיצוי בתוך ישראל ששווה ל- 5.8%. המעבר הקרקעי בין עזה לאיו"ש, שעובר בתחומי ישראל, 'שווה' עוד 0.7 אחוזים. סה"כ 100%.

החישוב הוא על בסיס השטח הכבוש ב – 67 ועוד מחצית משטח ההפקר.

הרשות הפלשתינית

מדינה פלשתינית על 98.1 משטח יהודה ושומרון. ישראל תספח 1.9% מהשטחים ותפצה את הפלשתינים בשטח זהה.

ה – 1.9% שיישארו בידי ישראל הם המקומות הבאים: גוש עציון מצומצם, אלקנה, אורנית, שערי תקווה, אזור מודיעין ושטח ההפקר של לטרון באזור כביש 1.

כן יישארו השכונות הבאות במזרח ירושלים בריבונות ישראלית:

גילה, ארמון הנציב, הגבעה הצרפתית, רמות אשכול, רמת שלמה, רמון אלון, פסגת זאב, נווה יעקב, מעלות דפנה.

המקומות הבאים יפונו: גבעת בנימין, הר חומה, גבעת זאב, קרני שומרון, קדומים, אריאל, מעלה אדומים, אפרת, גבעת המטוס, גוש שקד, מבוא חורון.

הקרקע בתוך תחומי ישראל שתועבר לריבונות פלשתינית כפיצוי על סיפוח ה – 1.9% תהיה במקומות הבאים:

עמק בית שאן מדרום לטירת צבי ועד הירדן, מסדרון ירושלים – צפונית לנטף, דרומית לרמת רחל.

הצעת גישור אמריקנית – ישראל תוותר על אריאל בתמורה לויתור פלשתיני על מעלה אדומים. זה סוגר את רוב הפער הטריטוריאלי בין הצדדים.

פליטים

לבני – אין חזרת פליטים לישראל.

אולמרט – אין זכות שיבה

יחזרו לישראל 5,000 פליטים, אלף לשנה, על בסיס הומניטארי (בעל פה, אולמרט העלה את ההצעה באופן ניכר).

ישראל לא תכיר באחריותה לבעיית הפליטים, אבל תכיר בסבלם (אולמרט עשה זאת בפומבי).

ההסכם לא יאזכר את החלטה 194 של האו"ם, אבל יאזכר את היוזמה הערבית.

הפליטים יפוצו באמצעות מנגנון בינ"ל.

רשות פלשתינית

זכות שיבה

בטחון

ישראל

1. אבטחת המעטפת של המדינה הפלשתינית באמצעות מעורבות בינ"ל בצד הירדני והמצרי של הגבול.

2. אין נוכחות צבאית ישראלית גלויה בשטח המדינה הפלשתינית.

3. הפעלת תחנות התראה באמצעות צוותים ישראליים מוסווים או אמריקניים.

4. איסור בריתות צבאיות עם גורמים עויינים.

הרשות הפלשתינית

1. הסתייעות בכוח זר לשם מניעת נוכחות צבאית ישראלית והגנה על הגבולות.

2. הכוח הזר גם יסייע בבניית ואימון הכוחות הפלשתיניים.

3. איסור נוכחות צבאית ישראלית בפלשתין.

4. מוכנים לקבל עזרה מישראל בשלב הראשון של כינון המדינה.

5. שלוש כוחות מזויינים בפלשתין: משטרה, מודיעין ומשטרת גבולות.

6. הכוח הזר עשוי להיות נאט"ו.

7. מתנגדים למונח פירוז. הסכימו למונח "מדינה עם כוחות מוגבלים", אבל עם כוח הגנתי לאומי.

8. מוכנים לאיסור בריתות צבאיות עם גורמים עויינים.

9. מקבלים את הדרישה להיעדר צבא משלהם וכן להגבלות על יכולת ואמל"ח של גורמי הביטחון הפלשתיניים.

הצעת גישור אמריקנית –

נכונות למתן ערבויות ביטחוניות לישראל כדי לאפשר אי נוכחות צבאית ישראלית בשטח המדינה הפלשתינית וללא שליטה ישראלית במעטפת החיצונית.

ירושלים

לבני – סירבה לדון על ירושלים (זה לא פחות ממדהים. ראש צוות המו"מ יצרה תחושה שהיא מדברת על הכול, בזבזה שנה במו"מ עקר כשהיא לא מדברת על האגן הקדוש, העיר העתיקה.  רק טריטוריה. אגב, לבני, הטוענת לכתר מנהיגת מחנה השלום, מסרבת גם היום להציג עמדה בנושא ירושלים).

אולמרט – חלוקת ירושלים ל – 2 מדינות על בסיס דמוגראפי.

אגן קדוש במעמד מיוחד. ינוהל על ידי הקהילה הבינלאומית, במעורבות סמלית של 5 מדינות ערביות

הרשות הפלשתינית

מזרח ירושלים בירת המדינה הפלשתינית.

שליטה פלשתינית באגן הקדוש, למעט הכותל המערבי החיצוני והרובע היהודי.

הצעת גישור אמריקנית –

לא פוסלים את רעיון "העיר הפתוחה" או ניהול של האגן הקדוש על ידי גוף זר.

שונות

ישראל

1. מינהלת השלום, שהוקמה על ידי אולמרט ולבני, ערכה השוואה בין גושי ההתיישבות למי מדד חיוניותם לישראל. המדד הורכב משיקולי בטחון, דמוגרפיה, אינטרסים לאומיים, כלכלה, דרכים ומרקם חיים.

גוש עציון קיבל 80, מעלה אדומים 85, מודיעין 80, אריאל 68.5, קדומים 50.

2. תקופת יישום ארוכה להסכם והסכמה בתקופת המעבר לפנות התנחלויות מבודדות.

3. מזח בנמל אשדוד בניהול פלשתיני במקום נמל בעזה. האמריקנים אהבו את הרעיון.

4. שחרור כולל של אסירים פלשתיניים עם החתימה על הסדר הקבע (הנה דרך חכמה לשחרר את גלעד שליט…).

5. חסינות מהפעלת סמכות פלילית מלאה בפלשתין כלפי אזרחים ישראליים: חיילים בתפקיד, טכנאים, נוסעים במעבר.

הרשות הפלשתינית

1. הפלשתינים היו מוכנים שמתנחלים יישארו בתחומי המדינה הפלשתינית.

2. הפלשתינים לא הסכימו להגדרה של 2 מדינות לאום, שמקפלת מבחינת ישראל את ההכרה הפלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי.

3. הפלשתינים איימו שאם לא יהיה הסכם, יפנו לחלופה של מדינה דו לאומית.

תובנות שלי:

  1. מו"מ עקר, בניהול פחדני ולא יצירתי של לבני, לא הוביל לשום מקום. בתקופת ברק הצדדים היו יותר קרובים.

  2. הזמן רק מקשיח את העמדה הפלשתינית ומגמיש את העמדה הישראלית. בתחילת המו"מ להסדר הקבע במאי 2000, באילת, ישראל הציעה מדינה פלשתינית על 83% מהשטח (בשלבים, בהתחלה רק 66%) ובלי חילופי קרקע. הפלשתינים היו מוכנים למדינה על 96% מהשטח וסיפוח של 4%. ברק עלה בקמפ דייויד ל – 91% פלוס 1% חילופי קרקע וסיים עם 97% פלוס 1% חילופי קרקע. ישראל של אולמרט כבר הייתה מוכנה ל – 93.5% עם פיצוי קרקעי שישלים ל – 100%! הפלשתינים, לעומת זאת, ירדו מ – 4% סיפוח ל – 1.9% סיפוח. בנושא בטחון הסכימו הפלשתינים בקמפ דייויד לנוכחות ישראלית צבאית בפלשתין. גם באוויר וגם ביבשה (תחנות התראה). בעידן פוסט אינתיפאדה הם לא מוכנים לשמוע על זה.

  3. בטריטוריה, הפערים ניתנים לגישור. התוואי הכי סביר, אם כן, להתקדמות, אם נתניהו רציני, הוא להגיע להסדר על מדינה פלשתינית בגבולות אולמרט מינוס (הפלשתינים יעלו ל – 4-5 אחוזים, נתניהו יצטרך לרדת מהצעת אולמרט קצת ולפצות בשטח זהה בתוך ישראל). לסכם את נושא הביטחון. את שאר הנושאים יצטרכו לדחות. הפלשתינים לא יסכימו לדחייה, אבל ייתכן וניתן לשכנע אותם תמורת ערבויות אמריקניות חזקות – הצהרה פומבית של אובמה בנושא ירושלים בשילוב עם דד ליין קשיח (קשי, כלומר, שבצידו אמירה מה קורה אם הצדדים לא מגיעים להסכם) לסיום המו"מ.

הנקודה בה הופסק המו"מ

30 באוגוסט 2010
 

בעוד שלושה ימים תתקיים ועידת הפסגה בוושינגטון. אובמה, נתניהו, אבו מאזן. מידת העניין בפסגת זעומה. אותי זה מאוד מעניין והסיבה היא מחוץ למגרתו של פוסט זה.

בכל מקרה, לאותם מעטים שמתעניינים בזה, הכנתי סיכום, שלא פורסם מעולם (את הכותרות פרסמתי ב"מקור" בעבר, אבל לא בכזה פירוט), של העמדות הישראליות והפלשתיניות במו"מ בתקופת לבני – אולמרט.

שלא תתבלבלו. מעולם לא חשבתי שהמו"מ הזה רציני. אולמרט היה כל כך חלש פוליטית, שהיה ברור שזה נעשה לצורכי יחצ"נות בלבד, אבל בכל זאת העמדות הוצגו והן נותנות מושג קרוב למה שיוצג, לפחות על ידי הפלשתינים, במו"מ הקרוב.

ניסיון העבר מלמד שכל מו"מ בנוי על חורבות קודמו. אולמרט ולבני אימצו במידה רבה את הרעיונות של ברק, בעת שהוא ניהל את המו"מ. סופיות הסכסוך, חילופי השטחים, אפילו כמות הטריטוריה שתינתן. קשה למצוא אצל לבני ואולמרט רעיון יצירתי חדש אחד. עמדתם היא במידה רבה – יתכחש נתניהו ככל שירצה – הנקודה ממנה ביבי יצטרך להתחיל את המו"מ, אם הוא מתכוון לנהל מו"מ. פחות מזה לא יהיה, או שיהיה פיצוץ.

טריטוריה

ישראל

הצעות לבני ואולמרט נבדלות מעט.

לבני – מדינה פלשתינית על 92.7% מהשטחים. ישראל תפצה את הפלשתינים בשטח השווה ל – 3% מהסיפוח בתחומי ישראל. גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית כך שיכללו 80% מהמתיישבים (זו אמירה ריקה. אי אפשר לשרטט מפה כזו). ישראל לא דרשה אפילו ריבונות על בקעת הירדן.

הפיצוי הקרקעי – 3% יהיה במקומות הבאים:

– איזור עזה – כ – 100 קמ"ר

– איזור טירת צבי, עד נחל בזק – 13 קמ"ר

– איזור נטף – 10 קמ"ר. יש בעיית שמורת טבע והקרבה לנטף.

– מבוא בית"ר – 0.5 קמ"ר. בעיות: קירבה לצור הדסה, שליטה על תוואי הרכבת לי-ם.

– לכיש 7.4 קמ"ר

– שומריה 3.2 קמ"ר

– יתיר עניים 42 קמ"ר

– מדבר יהודה 151 קמ"ר

אולמרט – מדינה פלשתינית על 93.5% מהשטחים. פיצוי בתוך ישראל ששווה ל- 5.8%. המעבר הקרקעי בין עזה לאיו"ש, שעובר בתחומי ישראל, 'שווה' עוד 0.7 אחוזים. סה"כ 100%.

החישוב הוא על בסיס השטח הכבוש ב – 67 ועוד מחצית משטח ההפקר.

הרשות הפלשתינית

מדינה פלשתינית על 98.1 משטח יהודה ושומרון. ישראל תספח 1.9% מהשטחים ותפצה את הפלשתינים בשטח זהה.

ה – 1.9% שיישארו בידי ישראל הם המקומות הבאים: גוש עציון מצומצם, אלקנה, אורנית, שערי תקווה, אזור מודיעין ושטח ההפקר של לטרון באזור כביש 1.

כן יישארו השכונות הבאות במזרח ירושלים בריבונות ישראלית:

גילה, ארמון הנציב, הגבעה הצרפתית, רמות אשכול, רמת שלמה, רמון אלון, פסגת זאב, נווה יעקב, מעלות דפנה.

המקומות הבאים יפונו: גבעת בנימין, הר חומה, גבעת זאב, קרני שומרון, קדומים, אריאל, מעלה אדומים, אפרת, גבעת המטוס, גוש שקד, מבוא חורון.

הקרקע בתוך תחומי ישראל שתועבר לריבונות פלשתינית כפיצוי על סיפוח ה – 1.9% תהיה במקומות הבאים:

עמק בית שאן מדרום לטירת צבי ועד הירדן, מסדרון ירושלים – צפונית לנטף, דרומית לרמת רחל.

הצעת גישור אמריקנית – ישראל תוותר על אריאל בתמורה לויתור פלשתיני על מעלה אדומים. זה סוגר את רוב הפער הטריטוריאלי בין הצדדים.

פליטים

לבני – אין חזרת פליטים לישראל.

אולמרט – אין זכות שיבה

יחזרו לישראל 5,000 פליטים, אלף לשנה, על בסיס הומניטארי (בעל פה, אולמרט העלה את ההצעה באופן ניכר).

ישראל לא תכיר באחריותה לבעיית הפליטים, אבל תכיר בסבלם (אולמרט עשה זאת בפומבי).

ההסכם לא יאזכר את החלטה 194 של האו"ם, אבל יאזכר את היוזמה הערבית.

הפליטים יפוצו באמצעות מנגנון בינ"ל.

רשות פלשתינית

זכות שיבה

בטחון

ישראל

1. אבטחת המעטפת של המדינה הפלשתינית באמצעות מעורבות בינ"ל בצד הירדני והמצרי של הגבול.

2. אין נוכחות צבאית ישראלית גלויה בשטח המדינה הפלשתינית.

3. הפעלת תחנות התראה באמצעות צוותים ישראליים מוסווים או אמריקניים.

4. איסור בריתות צבאיות עם גורמים עויינים.

הרשות הפלשתינית

1. הסתייעות בכוח זר לשם מניעת נוכחות צבאית ישראלית והגנה על הגבולות.

2. הכוח הזר גם יסייע בבניית ואימון הכוחות הפלשתיניים.

3. איסור נוכחות צבאית ישראלית בפלשתין.

4. מוכנים לקבל עזרה מישראל בשלב הראשון של כינון המדינה.

5. שלוש כוחות מזויינים בפלשתין: משטרה, מודיעין ומשטרת גבולות.

6. הכוח הזר עשוי להיות נאט"ו.

7. מתנגדים למונח פירוז. הסכימו למונח "מדינה עם כוחות מוגבלים", אבל עם כוח הגנתי לאומי.

8. מוכנים לאיסור בריתות צבאיות עם גורמים עויינים.

9. מקבלים את הדרישה להיעדר צבא משלהם וכן להגבלות על יכולת ואמל"ח של גורמי הביטחון הפלשתיניים.

הצעת גישור אמריקנית –

נכונות למתן ערבויות ביטחוניות לישראל כדי לאפשר אי נוכחות צבאית ישראלית בשטח המדינה הפלשתינית וללא שליטה ישראלית במעטפת החיצונית.

ירושלים

לבני – סירבה לדון על ירושלים (זה לא פחות ממדהים. ראש צוות המו"מ יצרה תחושה שהיא מדברת על הכול, בזבזה שנה במו"מ עקר כשהיא לא מדברת על האגן הקדוש, העיר העתיקה.  רק טריטוריה. אגב, לבני, הטוענת לכתר מנהיגת מחנה השלום, מסרבת גם היום להציג עמדה בנושא ירושלים).

אולמרט – חלוקת ירושלים ל – 2 מדינות על בסיס דמוגראפי.

אגן קדוש במעמד מיוחד. ינוהל על ידי הקהילה הבינלאומית, במעורבות סמלית של 5 מדינות ערביות

הרשות הפלשתינית

מזרח ירושלים בירת המדינה הפלשתינית.

שליטה פלשתינית באגן הקדוש, למעט הכותל המערבי החיצוני והרובע היהודי.

הצעת גישור אמריקנית –

לא פוסלים את רעיון "העיר הפתוחה" או ניהול של האגן הקדוש על ידי גוף זר.

שונות

ישראל

1. מינהלת השלום, שהוקמה על ידי אולמרט ולבני, ערכה השוואה בין גושי ההתיישבות למי מדד חיוניותם לישראל. המדד הורכב משיקולי בטחון, דמוגרפיה, אינטרסים לאומיים, כלכלה, דרכים ומרקם חיים.

גוש עציון קיבל 80, מעלה אדומים 85, מודיעין 80, אריאל 68.5, קדומים 50.

2. תקופת יישום ארוכה להסכם והסכמה בתקופת המעבר לפנות התנחלויות מבודדות.

3. מזח בנמל אשדוד בניהול פלשתיני במקום נמל בעזה. האמריקנים אהבו את הרעיון.

4. שחרור כולל של אסירים פלשתיניים עם החתימה על הסדר הקבע (הנה דרך חכמה לשחרר את גלעד שליט…).

5. חסינות מהפעלת סמכות פלילית מלאה בפלשתין כלפי אזרחים ישראליים: חיילים בתפקיד, טכנאים, נוסעים במעבר.

הרשות הפלשתינית

1. הפלשתינים היו מוכנים שמתנחלים יישארו בתחומי המדינה הפלשתינית.

2. הפלשתינים לא הסכימו להגדרה של 2 מדינות לאום, שמקפלת מבחינת ישראל את ההכרה הפלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי.

3. הפלשתינים איימו שאם לא יהיה הסכם, יפנו לחלופה של מדינה דו לאומית.

תובנות שלי:

  1. מו"מ עקר, בניהול פחדני ולא יצירתי של לבני, לא הוביל לשום מקום. בתקופת ברק הצדדים היו יותר קרובים.

  2. הזמן רק מקשיח את העמדה הפלשתינית ומגמיש את העמדה הישראלית. בתחילת המו"מ להסדר הקבע במאי 2000, באילת, ישראל הציעה מדינה פלשתינית על 83% מהשטח (בשלבים, בהתחלה רק 66%) ובלי חילופי קרקע. הפלשתינים היו מוכנים למדינה על 96% מהשטח וסיפוח של 4%. ברק עלה בקמפ דייויד ל – 91% פלוס 1% חילופי קרקע וסיים עם 97% פלוס 1% חילופי קרקע. ישראל של אולמרט כבר הייתה מוכנה ל – 93.5% עם פיצוי קרקעי שישלים ל – 100%! הפלשתינים, לעומת זאת, ירדו מ – 4% סיפוח ל – 1.9% סיפוח. בנושא בטחון הסכימו הפלשתינים בקמפ דייויד לנוכחות ישראלית צבאית בפלשתין. גם באוויר וגם ביבשה (תחנות התראה). בעידן פוסט אינתיפאדה הם לא מוכנים לשמוע על זה.

  3. בטריטוריה, הפערים ניתנים לגישור. התוואי הכי סביר, אם כן, להתקדמות, אם נתניהו רציני, הוא להגיע להסדר על מדינה פלשתינית בגבולות אולמרט מינוס (הפלשתינים יעלו ל – 4-5 אחוזים, נתניהו יצטרך לרדת מהצעת אולמרט קצת ולפצות בשטח זהה בתוך ישראל). לסכם את נושא הביטחון. את שאר הנושאים יצטרכו לדחות. הפלשתינים לא יסכימו לדחייה, אבל ייתכן וניתן לשכנע אותם תמורת ערבויות אמריקניות חזקות – הצהרה פומבית של אובמה בנושא ירושלים בשילוב עם דד ליין קשיח (קשי, כלומר, שבצידו אמירה מה קורה אם הצדדים לא מגיעים להסכם) לסיום המו"מ.

החיסול החדש של שכניק – תגובה

28 באוגוסט 2010
 

 זה כבר כמעט מעייף להפריך את כתבות החיסול של שכניק ב"ידיעות". האמת, שגם יש בי איזה קול פנימי (גם אני שומע קולות) שאומר – למה לך? מה אתה צריך את זה עוד פעם? כבר נכתבה עליך איזו מילה טובה ב"ידיעות", יש שמועה ששמו אפילו תמונה שלי ב YNET, אבל מה לעשות. זה חזק ממני. אני כל כך מזדהה עם חברת החדשות של ערוץ 10, שאני לא יכול לשתוק כששופכים את דמה, בלי צדק וממניעים זרים.

היום התפרסמה ב"ידיעות" כתבה על "התפרקותה" של חברת החדשות של ערוץ 10. על המניעים לכתבה יכולתם לקרוא קצת בוואלה ברנז'ה. מכיוון שאין לי ידע ממקור ראשון על המניעים, אני לא יודע להגיד מה נכון ומה לא נכון. מניסיון העבר שלי, אני משער שענייניות אין כאן. על תיק ההוכחות ל"התפרקותנו", שהוצג בכתבה, יש לי ידע קרוב ועל זה אני רוצה לכתוב וכן, זה עומד להיות ארוך וטרחני.

  1. בשער "7 לילות" כתוב ש"כך התרסקה חברת החדשות החלומית". מתי היינו ב"ידיעות" חברה חלומית? זה, כנראה, מקרה מעניין של נוסטלגיה לתקופה שלא הייתה, כי "ידיעות" הרי תמיד יידו בנו אבנים. כדוגמא ל'חלומיותינו', מביא שכניק, שורה של חשיפות, שפורסמו בערוץ 10. החשיפות משתרעות על כ – 6 שנים. האחרונה שבהן לפני חצי שנה (הקלטת הלוהטת של ראש לשכתו של אבו מאזן, שהביא צביקה יחזקאלי ל"מקור"). אז מתי בדיוק חדלנו להיות חלומיים?

  2. שכניק פותח את הכתבה בכך שאנשי חברת החדשות של ערוץ 10 התבאסו לקרוא כותרות עיתונים, שמדווחות על מאבק בין ערוץ 1 לערוץ 2 ואנחנו, נאבעכים שכמונו, לא היינו במשחק. אז ככה. לא היו כותרות עיתונים. הייתה כותרת אחת. מי כתב אותה? שכניק. היא הייתה נכונה בערך כמו שאר הדברים שהוא כותב. ערוץ 1 דיווח שבסבירות גבוהה מסמך גלנט מזויף.  יום לפני כן, ברוכי קרא אמר במהדורה שלנו שהנחת היסוד של המשטרה היא שהמסמך מזויף. אם רוצים לנדנד, אז ערוץ 1 העתיק את הידיעה של קרא, אבל אני מאמין שהם הביאו אותה ממקורות עצמאיים. כך או כך, ברור שאם היה משחק, אז ערוץ 10 היה במשחק. שכניק יצר מציאות מפוברקת (ערוץ 1 נגד ערוץ 2) ואחר כך השתמש בה כדי לתמוך את התיאוריה שלו. לגופו של עניין, מסמך גלנט רחוק מלהיות הישג עיתונאי. למעשה, מדובר בפאשלה קשה. ב – 2004 הציג הכתב-כוכב של סי בי אס, דן ראת'ר, מסמכים ב"60 דקות" על שירותו הלאומי של הנשיא בוש. התברר שאי אפשר לאמת את האותנטיות של המסמכים, שלא לומר שהם, כנראה, היו מזוייפים. הנהלת הרשת הקימה ועדת חקירה פנימית לברר איך זה שודר. ראת'ר התנצל בשידור, מנכ"ל סי בי אס התנצל, המפיקה שהביאה את המסמך ועוד כמה אנשי צוות פוטרו. כמה חודשים לאחר מכן הובל גם ראת'ר, המגה כוכב, הביתה. רק בעיני מי שלא מבין כלום בעיתונות, "מסמך גלנט" יכול להיות דוגמא למשהו שערוץ 10 מתבייש בו.

  3. שכניק ו"ידיעות" כותבים הרבה על הכישלון של "השבוע", מהדורת יום ו' בהגשת מיקי רוזנטל. רוזנטל החליט להפסיק להגיש את התוכנית. הוא אמר שהוא לא נהנה. מעדיף להיות בשטח במקום להיות באולפן. בסדר. תפסת אותנו. נכשלנו. מה לזה ולהתרסקות חברת החדשות? יוחלף מגיש והתוכנית תמשיך. אם החלפת מגיש מצדיקה כתבה על התרסקות, איזו כתבה היה כותב שכניק על עיתון שהיה הכי נפוץ בישראל עשרות שנים ואיננו עוד? מיקי רוזנטל, מתוך אחריות, ימשיך להגיש את התוכנית עד שיימצא מחליף. אהה. שכניק ציטט "עיתונאי בערוץ" (שכניק  עוד לא פגש מקור עם שם), שאומר שרוזנטל ממשיך כדי שהערוץ יוכל להגיד שנגמרה העונה כשהוא יירד. מין תיחמון כזה לחפות על הכישלון. עכשיו, לפינת השכל הישר. אם זו הייתה המטרה, אף אחד לא היה מודיע שמיקי יורד מהאוויר, לא? רוזנטל הודיע ביושר, שהוא מפסיק בדיוק מכיוון שלא עלה על דעתו לשחק את משחקי ה"נגמרה העונה".

  4. סלימאן א –שאפעי: זו האשמה מבדרת במיוחד, במיוחד כשהיא מודפסת על דפי "ידיעות אחרונות". איך ערוץ 10 לוקחים כתב, שואל שכניק, שנתפס בחוסר אמינות ונזרק מערוץ 2? חבל ששכניק לא מזכיר את חטאו הנורא של סלימאן. אני אזכיר. הוא לא סיפר למנהליו בערוץ 2, שהוא כותב ספר על השבי של גלעד שליט. למי הוא כתב את הספר? להוצאת "ידיעות אחרונות". כלומר, חוסר אמינותו של סלימאן אינו בעבודה העיתונאית, אלא בכך שחבר להוצאת "ידיעות" בלי להגיד לערוץ 2.

  5. קניית הסרט של שלומי אלדר – בלי לדבר עם איש, אני בטוח שאין אחד בערוץ 10 שלא מצטער שלא קנו את הסרט (המצוין) של שלומי. אבל מה לזה ולחברת החדשות? זו החלטה של ערוץ 10, שנלקחה בימים הקשים של הערוץ, כשלא היה ברור אם נמשיך להתקיים. דבר אחד ברור – אין לה שום קשר ל"התרסקות חברת החדשות".

  6. המאבק בין מהדורת החדשות לתוכנית של רפי רשף – נכון, היה מאבק כזה. המון זמן. אבל דווקא בחצי השנה האחרונה הוא נפסק. המאבק היה על צוותי צילום, כתבים וכו'. אלא ששכניק מפספס את הסיפור. לפי הטענה בכתבה, כתבי המהדורה מתלוננים שרפי רשף משתמש בהם לתוכניתו ולכן אין להם זמן לעבוד למהדורה. ושוב, לפינת השכל הישר. שמעתם פעם על כתב, שמסרב להופיע באולפן ומעדיף במקום זאת לעשות כתבה למהדורה? כל הכתבים יכולים להגיד בקלות לרפי או לאוקון, העורך שלו, שהם לא מופיעים. אף אחד לא יכריח אותם. הבעיה הייתה בדיוק הפוכה. חלק מהכתבים רצו להופיע באולפן של רפי רשף ובצוות המהדורה הרגישו שזה בא על חשבון ההשקעה של אותם כתבים במהדורה. בחצי השנה האחרונה הבעיה הזאת נפתרה. אני לא רוצה להכביר מילים על הפתרון, כי זה מאוד פרסונאלי, אבל בוא נגיד ככה – אם זו הדרך בה שומר שכניק על מקורותיו, אז תיזהרו לא להיות מקור שלו.

הערה אחרונה לסיום. יש סיבות לבקר את חברת החדשות. הייתה לה גם תקופה לא טובה, שנבעה לא מעט מהאילוצים הבלתי אפשריים איתם התמודד הערוץ והתמודדנו כולנו. הפגנות, איומי סגירה, קיצוצי שכר. דווקא בחצי השנה האחרונה יש תנופה גדולה. חברת החדשות השיקה את "לילה כלכלי" בהגשת שרון גל, הצטרפו הרבה מאוד כתבים ופרשנים חדשים (נדב איל, אבישי בן חיים, רועי שרון), הושקה "צינור לילה" בהגשת גיא לרר, היחסים בין התוכניות שופרו ונוסדה מחלקת פיתוח חדשה. אני מאוד מוטה, אבל נדמה לי שלערוץ יש גם תוכנית תחקירים חזקה. חוץ מזה, החברה ה'מתרסקת' ממשיכה לשדר את "היום שהיה" של גיא זהר, "לונדון וקירשנבאום" ו"5 עם רפי רשף", חתיכת התרסקות. ואתם יודעים למה אני כל כך מזדהה עם החברה הזאת? כי מנהלים באו ומנהלים התחלפו, אבל יש בה איזה חוט שידרה, איזו הגינות בסיסית, שלא השתנתה. אצלנו, למשל, אף אחד לא היה מעלה על הדעת לעשות תחקיר על רז שכניק (ולא עד כדי כך קשה למצוא חומר), או על מה שקורה ב"ידיעות", על בסיס מקורות אנונימיים ומתוך מניעים זרים. זה לא עולה על דעתנו ולא היה מגיע לעולם למסך. 

עמוד 5 מתוך 14« להתחלה...34567...10...לסוף »